אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן א

בעזה"י יום ה' פ' תולדות כ"ז מרחשון תרס"ז לפ"ק פה דאברזינסקי.

לכבוד ידידי הרב וכו' וכו' מו"ה פישל דן נ"י.

אחדש"ה וכו', ועתה באתי, על דבר אשר עררת אותי זה איזה שנים על דברת בני אדם אשר מרעישים העולם על דברי רבינו הקדוש זקנך זצוק"ל בספר בית אברהם בסוגיא דקיימו ולא קיימו. דגם לרבא דס"ל בקידושין ע"ח באיסורי כהונה בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, מ"מ איסור דאורייתא יש גם בהקידושין, כמו חצי שיעור, דחזיא לאצטרופי, ומקשים ע"ז מסוטה מ"ד, לא לקח ולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט, וכו', לימא דלא כריה"ג וכו', אפילו תימא ריה"ג כדרבה וכו', עיי"ש, הרי דלרבא אין שום עבירה בהקידושין, וכעת ראיתי בספר חסד לאברהם שגם בנו הגאון הקדוש אדמו"ר מביאלא זצוק"ל עמד על זה:

והנה בעיקר הקושיא לא ידעתי למה תלו אותה על דברי רבינו זקנך זצ"ל, ולמה לא על התו' בב"מ י' ע"ב בד"ה דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה וכו', וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקידושין לרבא דאמר בי' יוחסין דע"ח קידש אינו לוקה בעל לוקה, וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקידושין וכו', אי נמי י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין, עכ"ל התו':

הרי משמע להדיא מדבריהם ז"ל דגם לרבא יש עבירה בהקדושין לחוד, וזה משמע בין מהקושיא ובין מהתירוץ שלהם, כי בקושייתם לא הקשו הלא לרבא אין כאן עבירה בהקדושין כלל, ומה זה ענין לשליח לדבר עבירה, רק הקשו דלרבא אין נ"מ בזה בין רבינא ובין רב סמא, דבין כך ובין כך לא מיחייב שולחו, דאין מלקות על הקידושין, משמע מזה דזה ניחא להו שפיר דהקידושין הם דבר עבירה גם לרבא, ושייך בהו שפיר פלוגתת רבינא ורב סמא אי יש שליחות בזה או אין שליחות, רק דאין נ"מ מזה אי לחייב שולחו או לא כיון דאין חיוב מלקות כלל בזה, ודוק, ובתירוצם מפורש כן להדיא, שכתבו דגם לרבא יש נ"מ דאי יש שליחות חלין הקידושין ואי אין שליחות אין חלין הקידושין, ואי נימא דלרבא אין עבירה בהקידושין כלל, איזה נ"מ יש כאן לדידי) בודאי יש שליחות וחלין הקידושין, דהרי אין כאן דבר עבירה כלל, א"ו פשוט דס"ל להתו' דגם לרבא יש עכ"פ עבירה בהקידושין, והוי זה שפיר שליח לדבר עבירה, רק דתלי' בפלוגתת רבינא ורב סמא, אי יש שליחות בזה מדאין השליח בר חיובא, או אין שליחות בזה הואיל דאי בעי עביד וכו', והנ"מ בזה אי חלין הקידושין או לא, וזה פשוט מאוד בדעת התו':

הן אמת, שבנודע ביהודה קמא סי' ע"ה כתב לפי דברי הש"מ, דבזה פליגי ב' תירוצי התו' אי הקידושין הוי עבירה לרבא או לא, דכ"ע ס"ל דבאין שליח לדבר עבירה המעשה בטל, רק דהתירוץ ראשון ס"ל דבהקידושין לחוד עדיין אין כאן עבירה לרבא, ולכך חלין הקידושין אליבא דכ"ע, והתירוץ הב' סובר דהקידושין נחשבו תיכף דבר עבירה אף לרבא, ולא חיילי למ"ד אי בעי עביד, עיי"ש בד"ה אמנם החילוק:

ועפר אני תחת כפות רגליו הקדושים ז"ל, ולפענ"ד לא פליגי ב' תירוצי התו' בזה, דהרי חזינן דגם בהקושיא הוי ס"ל להתו' בפשיטות דגם לרבא הוי הקידושין עבירה, וכנ"ל, ואיך נימא דבתירוצם הא' חזרו מזה, והוסיפו עוד תימה יותר גדולה מלבד הקושיא, דלרבא אין כאן עבירה כלל, עד שהוכרחו לתרץ גם עי"ז דמיירי בבעל לאחר הקידושין, זה הוא דבר שא"א לאומרו כלל בתו', שא"כ עיקר חסר מן הספר:

אמנם מה שהביאו להנוב"י ז"ל להעמיד כן בתירוץ הא' של התו' דלרבא אין עבירה כלל בהקידושין לחוד, היינו משום דזה הי' ברור אצלו דבאין שלד"ע המעשה בטל לכ"ע, ולזה הוי קשיא לי' על תירוץ הא', למה הוצרך לדחוק עצמו, דמיירי בבעל לאחר הקידושין, מה דלא נזכר כלל בגמ', ולמה לא תירץ בפשוטו, כתירוץ הב', דנ"מ אי הקידושין חלין אי לא, וע"כ דס"ל לתירוץ הא' דלרבא אין עבירה כלל בהקידושין לחוד עיי"ש בנוב"י:

ולפע"ד פשוט מאוד, דמשו"ה לא כתבו בתירוץ הא' דל"מ לענין אי הקידושין חלין, משום דבגמ' לא נזכר כלל נ"מ זו, רק אמר שם דנ"מ לענין אם מתחייב שולחו, דכך אמר שם איכא בינייהו כהן דאמר לי' לישראל צא וקדש לי אשה גרושה א"נ איש דאמר לאשה אקפי לי קטן להך לישנא דאי בעי עביד וכו' לא מיחייב שולחן להך לישנא דשליח לאו בר חיובא וכו' מיחייב שולחן, וע"ז הקשו התו' דלרבא דלא לקי על הקידושין בין כך ובין כך לא מיחייב שולחו, ואין סברא שיהי' חתם הגמרא כאן אליבא דאביי, דלית הלכתא כוותי', ולזה תירצו בתירוץ הראשון דשפיר יש נ"מ גם אליבא דרבא לענין אם מיחייב שולחו, היכא שבעל אחר הקידושין, והגמ' נקט סתם לחייב שולחו, לאביי בקידושין לחוד, ולרבא כשבעל אח"כ, והגם דגם תירוץ זה סובר דבאין שלד"ע המעשה בטל, וכמ"ש הנוב"י, וגם ס"ל ג"כ דהקידושין הם עבירה גם לרבא, וכנ"ל, מ"מ לא כתב דהנ"מ הוא לענין אם חלין הקידושין, יען דהוא רוצה לתרץ דברי הגמ', שיהי' נ"מ לענין להתחייב שולחו, וכנ"ל:

ומה דהגמ' גופי' לא אמר הנ"מ לענין אם הקידושין חלין, היינו משום דבגמ' כלל זאת עם איש דאמר לאשה אקפי לי קטן, ולכך אמר נ"מ אחת לשניהן, והיינו אם מתחייב שולחן, דנ"מ זו שייכא בשניהן, משא"כ הנ"מ לענין חלות המעשה לא שייך אלא לענין קידושין, ולא לענין הקפת הקטן דשם מה שעשה עשוי, זהו הדרך של תירוץ הראשון של התו':

אלא שלפי שעדיין קשה לתירוץ זה, שהרי לפ"ז העיקר חסר מן הספר, דהא בגמ' לא נזכר כלל שבעל אחר הקידושין, ועכ"פ הי' צריך הגמ' לפרש זה, ולהקשות הניחא לאביי אבל לרבא מאי איכא למימר, ולתרץ לרבא כגון שבעל אח"כ, א"ו לא מיירי לכ"ע אלא בקידושין לחוד, או אפשר דלא ס"ל לתירוץ הב' דבבעל אח"כ לקי גם על הקידושין, ולזה כתבו התו' עוד תירוץ הב' דנ"מ לרבא גם בקידושין לחוד לענין אם הקידושין חלין או לא, והגם שאכתי אינו מיושב בזה דברי הגמ', דאמר הנ"מ בזה לענין אם מיחייב שולחו, וכנ"ל, י"ל שלפי שהגמרא כלל זה עם איש דאמר לאשה אקפי לי קטן, ושם ע"כ הנ"מ היא לענין אם מיחייב שולחה, וכנ"ל, ולכך אמר הגמ' ג"כ בכהן שאמר לישראל וכו' הנ"מ להתחייב שולחו, ובאמת כי הנ"מ זו היא אליבא דאביי, דאמר קידש לוקה אחת וכו', והגם דהלכה כרבא, מ"מ כיון דגם לרבא יש נ"מ בזה לענין אם הקידושין חלין אם לא, לא חש הגמ' כ"כ מלהביא הנפקותא דלהתחייב שולחו אף שהיא אליבא דאביי, בכדי לכלול זה עם איש דאמר לאשה אקפי לי קטן, ולכלול נפקותא אחת לשניהם, ודוק, כנלפענ"ד ברור ואמת בביאור דברי התו':

באופן שזה מוסכם ומוחלט בהתו' דגם לרבא יש עבירה בהקידושין של איסורי כהונה, ואפילו לפי דברי הנוב"י הנ"ל עכ"פ בתירוץ הב' ס"ל להתו' דגם לרבא יש עבירה בהקידושין, וא"כ למה יתלוננו דוקא על דברי מרן זקנך זצ"ל מהסוגיא דסוטה הנ"ל אשר מוכח משם דלרבא אין עבירה כלל בהקידושין לחוד, ולמה לא הקשו כן על התו':

ענף ב

אמנם ידעתי כי יש מקום לומר דעל התו' לא קשה כלל מסוגיא זו, די"ל דעד כאן לא ס"ל להתו' דגם לרבא יש איסור בהקידושין לחוד אלא איסור דרבנן, אבל לא איסור דאורייתא, ובזה יהי' א"ש הסוגיא הנ"ל, דעד כאן לא שמעינן משם אלא דלרבא אין עבירה דאורייתא בהקידושין, אבל עבירה דרבנן יש לומר דיש גם לרבא:

והגם דלר' יוסי הגלילי גם בעבירה דרבנן חוזר מעורכי המלחמה, כדאיתא שם בסוטה מ"ד ע"ב מאי איכא בין ר"י לריה"ג איכא בינייהו עבירה דרבנן, עיי"ש, וא"כ לריה"ג אף אליבא דרבא אם נימא דיש עכ"פ איסור דרבנן בהקידושין ג"כ חוזר מעורכי המלחמה, ואכתי מאי קאמר אפילו תימא ריה"ג כדרבה וכו':

מ"מ כיון דהגמ' קאי שם על מה שהביא שם מקודם, ת"ר אשר אירס אחד המארס את הבתולה וכו' לא לקח ולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג גרו"ח לכהן הדיוט וכו', הרי דהת"ר דרש המקרא שבתורה, וע"ז אמר נימא דלא כריה"ג וע"ז משני שפיר אפילו תימא ריה"ג כדרבה וכו', דכיון דלרבא עכ"פ איסור תורה ליכא בהקידושין שפיר הי' יכול הת"ר לדרוש מהקרא דלא לקח ולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג גרו"ח לכה"ד, דבשעת כתיבת התורה עדיין לא הי' שום איסור דרבנן כלל בהקידושין גרידא, ושפיר לא הי' חוזרין אז עי"ז מעורכי המלחמה אף לריה"ג, ולכן נוכל שפיר למעט זה מהקרא דלא לקח ולא לקחה פרט לאלמנה לכה"ג וכו', וזה הוא שאמר אפילו תימא ריה"ג, ר"ל דהת"ר דדרש מהקרא דלא לקח וכו' פרט לאלמנה לכה"ג וכו', זה יכול להיות אפילו כריה"ג, וכנ"ל, אבל המשנה שם דמ"ג דכתבה להלכה גם לדידן דאלמנה לכה"ג גרו"ח לכהן הדיוט לא הי' חוזר, ע"כ דלא כריה"ג, דאחר שאסרו רבנן הקידושין הי' חוזרין לריה"ג, והגמ' לא קאי שם במה שאמר אפילו תימא ריה"ג על המשנה, רק על הת"ר, וכנ"ל:

ובהיות כן, על התו' לא קשיא מסוגיא דסוטה הנ"ל, אבל על רבינו זקנך זצ"ל שכתב דאיסור תורה יש בהקידושין גם לרבא שפיר הקשו משם:

אלא שאם נימא כן דס"ל להתו' דלרבא אין בהקידושין כי אם איסור דרבנן, א"כ יהי' נשמע להדיא מן התו' דגם באיסור דרבנן אין שליח לדבר עבירה, דהא כתבו שם דגם לרבא יש נ"מ בפלוגתת רבינא ורב סמא אם הקידושין חלין, וכמה כרכורים כרכרו רבותינו הגדולים ז"ל ועלו ונסתפקו אם גם באיסור דרבנן אין שליח לדבר עבירה, ואין שום אחד מהם שהביא ראי' מהתו' הזה:

והראשון שנסתפק בזה הוא המהרי"ט בח"א סי' קט"ז, והוא ז"ל הביא שם באותה תשובה דברי התו' האלה להוכיח מהם דבאין שלד"ע המעשה בטל, ואח"כ כתב להסתפק הספק הזה אם גם באיסור דרבנן אשלד"ע, ונשאר בספק, ולא הביא ראי' לזה מהתו' הזה עצמו אשר הביא מקודם, והעתיקם ככתבם וכלשונם ממש, דגם באיסור דרבנן אין שלד"ע:

והתייר הגדול המשנה למלך ז"ל אשר הביא דברי המהרי"ט האלה בפ"ב מה' רוצח, וגם הביא שם הסוגיא דב"מ י' ע"ב הנ"ל איכא בינייהו כהן וכו' א"נ איש דאמר לאשה וכו', עיי"ש, ולא עלה על דעתו הגדולה ז"ל כלל להוכיח מדברי התו' שבמקומו הנ"ל דגם באיסור דרבנן אין שלד"ע:

ורבינו הגדול הנודע ביהודה ז"ל והגאון מהר"ק ז"ל שם בנוב"י קמא סי' ע"ה וסימנים הנמשכים אשר כל עסקם שם רק בדברי תו' הללו, ואעפ"כ הביאו שם כמה וכמה פעמים הספק הזה של המהרי"ט והמ"ל אם גם באיסור דרבנן אשלד"ע, וטרחו להביא ראיות לכאן ולכאן, והנוב"י ז"ל בסי' ע"ה הביא ראי' מתחלת דיבור התוס' הזה עצמו דגם בדרבנן אשלד"ע, מדהקשו מלפני עור, עיי"ש, וראי' זו אינה פשוטה כ"כ, עיין בהגהות מהגאון ר"ב פרענקעל ז"ל שם, ולא עלה על דעתם הגדולה ז"ל כלל להביא ראי' מפורשת לזה מסוף דברי התו' האלה, מדכתבו שיש נ"מ גם אליבא דרבא, ולרבא אין איסור דאורייתא בהקידושין, רק איסור דרבנן, וכנ"ל, הרי דס"ל להתו' דגם באיסור דרבנן אין שליח לדבר עבירה.

וע"כ צ"ל דכל הני ארייוותא רבותינו אדירי התורה ז"ל האלה למדו בפשיטות דהתו' ס"ל דגם לרבא יש איסור תורה בהקידושין, ולא עלה על דעתם ז"ל כלל אפילו להסתפק בזה שיהי' כוונת התו' רק על איסור דרבנן, ולכך לא התחילו להביא ראי' מזה כלל לענין אי אמרינן גם באיסור דרבנן אשלד"ע, ולא דיברו מזה כלל, כי אין זה ענין כלל לאין שלד"ע בדרבנן.

וכאשר באמת לפענ"ד אי אפשר לומר כלל בשום אופן דלרבא לא יהי' שום איסור דאורייתא בהקידושין, דהרי התורה אמרה "לא יקח", והגם דרבא אמר דלא יקח משום לא יחלל, היינו דעיקר האיסור והעבירה הוא החילול שאח"כ, ונ"מ דלא לקי על הקידושין גרידא, הואיל ולא עשה עדיין עיקר האיסור והעבירה, אבל מ"מ איך נימא דיהי' מותר מן התורה לקדש לכתחלה, והתורה אמרה לא יקח, ולו יהי' זה משום לא יחלל, דהיינו שלא יבוא עי"ז לידי ביאה וחילול, סוף סוף הרי אמרה תורה לא יקח, ואיך נימא אנן דמותר לו ליקח ולקדש מן התורה, אין זה אלא תימה, ובזה נתחזקו דברי הנ"ל, אשר כתבתי דב' תירוצי התו' לא פליגי בזה כלל, אם לרבא הקידושין הם עבירה, דאיך אפשר לחלוק בזה בדבר אשר האיסור מפורש בתורה "לא יקח", וכנ"ל:

והא דנסתפקו התו' ביבמות דף י' ע"ב בד"ה לר"י אי אסור לקדש מדרבנן באיסורי ביאה, שמא יבעול, או לא, היינו באותן אסורי ביאה דלא כתיב בהו לא יקח, עיי"ש, אבל באלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט, דכתיב בהו לא יקח, גם לרבא יש איסור דאורייתא בקידושין לחוד, הגם דלא לקי עלה, דלא יקח הוא משום לא יחלל, ואינו עצם האיסור ללקות עליו, אבל מ"מ אסור מיהו מה"ת לקדש, כדכתיב "לא יקח":

זכינו לדין, דזה דיש איסור תורה בהקידושין, הוא דבר מוסכם ומוחלט אצל כל רבותינו ז"ל, וגם מפורש בתורה דהקידושין אסורין, אף לרבא, ואין חידוש בעיקר דבר זה בדברי מרן זקנך זצ"ל, אלא בהטעם אשר נתן לזה, דבפשיטות היינו לומדים דטעם האיסור של הקידושין לרבא הוא, שלא יבוא עי"ז לידי ביאה וחילול, כי סתם קידושין לביאה הן עומדין, וזה הוא שאמר רבא לא יקח משום לא יחלל, והתורה עשתה כאן סייג לדבריה, לגודל חומר קדושת הכהונה, וכעין שמצינו באבות דרבי נתן פ"א ופ"ב התורה עשתה סייג לדבריה, עיי"ש, ועיין בנוב"י שם סי' פ' סוף אות כ"ד, ואולם רבינו זקנך זצ"ל חידש לנו דהטעם של איסור הקידושין בזה הוא, משום דחזי לאצטרופי, אל החילול שלאחריו, וכמו חצי שיעור דאסור מה"ת מטעם זה, והכי קאמר רבא לא יקח משום לא יחלל, ר"ל דלכך לא יקח משום דיעבור עי"ז על לא יחלל, כשיבעול אותה אח"כ, דבלא הקידושין לא ילקה משום לא יחלל, וכיון שכן חזי לאצטרופי אל החילול של אח"כ, ואסור מן התורה, ולכך לא יקח, ונ"מ בטעם זה, כי עי"ז יהי' מיושב הקושיא מפצוע דכה אשר הקשה בבית אברהם שם, כמבואר שם:

ובזה גלותי היום חרפת השגה הנ"ל מסוגיא דסוטה מעל דברי רבינו זקנך זצ"ל, כי קושיא זו לא עליו ז"ל תסוב, אלא על התו', כפי מה שהבינו בהם בפשיטות רבותינו הגדולים ז"ל הנ"ל דס"ל דגם לרבא יש איסור תורה בהקידושין, וכנ"ל:

וביותר לפי מה שכתבתי לעיל דאין מקום כלל לחשוב אחרת בזה, דהרי מפורש בתורה דהקידושין אסורים, "לא יקח", א"כ גם על התו' לא קשיא כלל, רק דהקושיא היא על הסוגיא דסוטה שם, דאיך קאמר אפילו תימא ריה"ג וכדרבה וכו' והרי גם לרבה יש עכ"פ איסור דאורייתא בהקידושין, לא יקח", וכנ"ל, וחוזר עי"ז מעורכי המלחמה לריה"ג, ובאמת שזאת היא קושיא גדולה לכאורה על הסוגיא, וצריכה ישוב:

ענף ג

ומה שנראה לפענ"ד בישוב קושיא זאת הוא זה, דהגם דס"ל לריה"ג דמחמת עבירה חוזר מעורכי המלחמה, מ"מ יש חילוק בזה בין עבירה לעבירה, דדוקא בדבר שהוא עצם האיסור והעבירה, הוא דחוזר, ואפילו יהי' זה עבירה קלה, עבירה דרבנן, מ"מ כל שבעשיית אותו דבר כבר נגמר העבירה, מבלי שיצטרך עוד לשום דבר אחר, וא"כ הוי זה עצם העבירה והאיסור, חוזר על ידו מעורכי המלחמה, אבל בדבר שהוא רק גדר וסייג שלא יבוא עי"ז לעצם האיסור והעבירה, או דחזי לאצטרופי לעצם האיסור והעבירה, הגם שהתורה אסרה לעשות אותו הדבר, משום גדר וסייג, או משום דחזי לאצטרופי, מ"מ כיון שבעצם עדיין אין זה עיקר האיסור והעבירה, שכיוונה אליו התורה, והראי' דאין לוקין עדיין עליו עד שיעשה עצם האיסור, באיסור ועבירה כזו, אף שהוא מן התורה, אינו חוזר עליו מעורכי המלחמה

וכדי שלא יהי' זה כחוקה בלי טעם, אמינא בי' טעמא, דהרי לריה"ג דאמר מי האיש הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו, ומדלא אמרה התורה מי האיש אשר עשה עבירה ילך וישוב לביתו, רק מי האיש הירא וכו', הרי חזינן דלא תלתה התורה השיבה לביתו בעשיית העבירה, רק בהפחד והיראה שיש לו מחמת העבירה:

והיינו משום דאחד מהעקרים הראשיים הצריכים למלחמה הוא, שיהי' להלוחם אומץ לב, ושלא יפחד ולא יחת כלל, וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' מלכים הט"ו, ולא ירא ולא יפחד וכו', וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד וכו', עיי"ש:

ולהיות כי טבע איש ישראלי הוא שבהיות עונותיו על עצמותיו תפול עליו אימתה ופחד, וכדאיתא בברכות ס' דר' ישמעאל בר' יוסי חזי' לההוא תלמידא דקא מפחיד אמר לי' חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים, והענין הוא, כי בהיות האדם שלם ונקי מכל פגם, וצלם אלקים על פניו בשלמות, תפול מוראו וחיתיתו על כל הברואים, כמ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ וכו', ולעומת זה, כשהאדם ממשיך עליו טומאה ופגם מחמת העבירות אשר עשה, נפגם צלם אלקים אשר על פניו, לא די שאין הבריות מתייראין ממנו, וכמו שאמרו חז"ל אין חי' רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה, והיינו שנתקלקלה הצורה אנושית שלו, הצל אלקים שעל פניו, אלא שאדרבא שנופל עליו אימתה ופחד, כי אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, כוחות הטומאה הדבקים בו, ומקטרגים עליו, ואשר נכונו ללצים שפטים על ידם, בסוד תיסרך רעתך וכו', ועי"ז מפחיד ומתיירא, אף שאינו יודע על מה:

ועיין באלשיך איוב י"א ט"ו על פסוק כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא, שכל זמן שהפנים אינם מנוקים ממומי העונות, המקטרגים מביטים בפניו ומקטרגים עליו, ועי"כ מירתת ומתיירא, כי מזלי' חזי, אבל אם תשא פניך ממום אז תהי' מוצק ולא תירא, עיי"ש באריכות קצת:

ובהיות כן, ס"ל לריה"ג דהירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו, דהתורה הרחיקה את האדם אשר עבירה בידו מלצאת לצבא המלחמה, יטען כי טומאת ופגם העבירה אשר עליו מפיל עליו אימה ופחד, אשר זה מזיק מאוד במלחמה, ורע"ק ס"ל דהירא ורך הלבב כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה, ולראות חרב שלופה, אותו הרחיקה התורה מצבא המלחמה, לא זולת, אבל ריה"ג ס"ל דאף פחד כזה הבא מחמת פגם וטומאת עבירה אשר עליו הרחיקה התורה מצבא המלחמה, אף שיכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה:

ומעתה אני אומר דזה הוא דוקא בדבר שהוא עצם האיסור והעבירה, עי"ז האדם ממשיך על עצמו טומאה ופגם, ומירתת ומתיירא עי"ז, וכנ"ל, אבל דבר שאינו עצם האיסור והעבירה, רק שהוא לגדר וסייג שלא יבוא מזה לעיקר העבירה עצמה, או חצי שיעור, דעיקר האיסור שלו הוא משום דחזי לאצטרופי, ויכול להתהוות מזה העבירה העקרית, אבל מ"מ לעת עתה עדיין אין כאן העבירה וטומאת ופגם העבירה, תדע דהא לא לקי עלי', אף שאסור מן התורה, וכתיב "לא יקח", וכבר נודע תועלת הרצועה הזאת של המלקות, שהוא כדי להפריד ע"י יסורי המלקות את הטומאה של העבירה הדבוקה בהאדם, וכן אפילו על עבירה דרבנן יש מכת מרדות, ג"כ להפריד עי"ז את הטומאה קלה אשר נדבק בו ע"י העבירה, וכאן איסור תורה לא יקח", ולא לקי, והיינו משום דעדיין אין זה עיקר האיסור והעבירה שכיוונה אליה התורה, ואין כאן טומאה נדבקת ופגם כל עיקר עי"ז שתהי' צריכה להיפרד ממנו ע"י מלקות, והבן זה:

והגם דהוא איסור תורה, ובלי ספק נענש ע"ז, מ"מ טומאה נדבקת ופגם אין כאן עי"ז, שיהי' צריך להפריד אותה ממנו ע"י המלקות, ולכך לא לקי, ובהיות כן גם פחד ומורא לא יפול על האדם ע"י עבירה כזו, בהיות כי עיקר הפחד והמורא בא מחמת טומאת ופגם העבירה הנדבקת בהאדם, וכנ"ל, משא"כ בעבירה זו שאין כאן עדיין טומאה נדבקת ופגם כל עיקר, אינה מביאה פחד ואימה על האדם, ואינו חוזר עליה מעורכי המלחמה אף לריה"ג, והגם שהקידושין אסורין מה"ת, מ"מ לא על העבירה הקפידה התורה שישוב לביתו על ידה, רק על המורא שמחמת העבירה, הנמשכת מטומאה הנדבקת בהאדם ע"י העבירה, ובזה אין כאן טומאה הנדבקת וכנ"ל, ואין כאן מורא ופחד

ובהס"ד הי' סובר כאביי דקידש לוקה אחת, ונמצא דהקידושין הם עצם העבירה והאיסור, וקאמר שפיר נימא דלא כריה"ג, ולזה אמר אפילו תימא ריה"ג וכדרבה דאמר אין לוקה עד שיבעול, וכיון שכן הקידושין עדיין אינן עצם העבירה והאיסור, ולזה הגם שאסורין מן התורה אעפ"כ אינו חוזר עי"ז מעורכי המלחמה אף לריה"ג, ומטעם הנ"ל:

ובזה מדוקדקים דברי ריה"ג דאמר הירא ורך הלבב זהו המתוירא מהעבירות שבידו, דלכאורה מה זה הלשון מהעבירות "שבידו", ולמה לא אמר זהו המתיירא מהעבירות שעשה, אלא דלא מכל העבירות אשר עושה האדם הוא מתיירא, אלא מאותן העבירות אשר הם בידו וברשותו, ר"ל אשר טומאת העבירות נדבק בו, ותהי עונותיו על עצמותיו, אותן העבירות מפילים עליו אימתה ופחד, וכנ"ל, ולאפוקי עבירות כאלה שאינם עוד גופי העבירה, אלא שהם לגדר וסייג או שחזי לאצטרופי שיתהוה עי"ז או מזה עבירה, ולעת עתה עדיין אין כאן עיקר העבירה, אותן עבירות אף שנענש עליהן בל"ס, אבל אינם בידו, שאין כאן עדיין טומאה הנדבקת ופגם כל עיקר, וכנ"ל, מעבירות כאלה אין אדם בא לידי אימה ופחד, ואינו חוזר עליהם מעורכי המלחמה, זה הוא הנראה לפענ"ד בישוב קושיא הנ"ל:

וידעתי גם אני, כי הרואה דברי אלה בהעברה בעלמא, בלא עיון הראוי, לא יתקבלו הדברים אצלו, ואולי עוד יצחקו עלי צעירים לאמר שהם דברי דרוש וחסידות, וכדומה דברים כאלה, אבל המתבונן היטב בדברים האלה במתינות וביישוב הדעת יראה שהם דברים כנים ואמיתים, וניתנו להיאמר, וכי הכרח הקושיא הגדולה הנ"ל מביא לחלק בדברי ריה"ג החילוק הזה, ולהסביר אותו כנ"ל, ומה גם כי עיקר הנושא שלנו שהוא דברי ריה"ג הירא ורך הלבב זהו המתיירא מהעבירות שבידו", דברים האלה המה ג"כ מסוג הדברים אשר כתבתי כאן, ואין להתפלא כלל אם נושא כזה ממשיך בביאורו ובהסברו כדברים אשר כתבתי:

ענף ד

שוב פקחתי עיני, וראיתי להגאון הקדוש בעל ההפלאה זצ"ל בספרו שו"ת גבעת פנחס סי' ל' כתב שם כדברים האלה בזה"ל, ותו דלרבא דאינו לוקה אא"כ בעל א"כ עיקר האיסור נגמר בביאה, ובקידושין ליכא שום עבירה, כדאיתא להדיא בסוטה דף מ"ד, אלא דצ"ל דאיסורא איכא משום חצי שיעור, עכ"ל, ועיי"ש, הרי מפורש יוצא מפי גאון גדול כדברי רבינו זקנך זצ"ל, ובתוכ"ד אשר הביא סוגיא דסוטה הנ"ל להוכיח משם דלרבא ליכא שום עבירה בהקידושין כתב מיד דאיסורא איכא משום חצי שיעור, ולא עמד לו נגד זה כלל הסוגיא הזו דסוטה, וכנראה דמחלק דשום עבירה ליכא בהקידושין, רק איסורא איכא, ואינו מובן לכאורה ולפענ"ד לא יתפרשו דבריו אלא כמו שכתבתי לעיל, דנהי דאיסורא איכא מדאורייתא משום חצי שיעור, אבל עבירה וטומאה ופגם ליכא בהקידושין עד שיבעול, ובהיות כן אינו מפחד, וכנ"ל, ואינו חוזר מעורכי מלחמה אף לריה"ג, דהשיבה לביתו בהמורא תלי רחמנא, ולא בעשיית האיסור, וכנ"ל:

ועיין במדרש שמואל באבות רפ"ג במשנת עקביא, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, בד"ה ומ"ש וכו' הכוונה שמעתי בו וכו', עיי"ש, וכן בריש פ"ב בתוך ד"ה א"נ אמר וכו' ואינו רחוק מה ששמעתי במלת לידי העבירה וכו', וכן בפ"ד משנה ב' ששכר מצוה מצוה וכו' בסוף ד"ה ואפשר עוד, ועיין ג"כ באלשיך הקדוש בפ' אחרי מ"ש במשנת עקביא, ובפ' אמור בפסוק ושמרתם מצותי, מ"ש במשנת ששכר מצוה מצוה וכו', ותראה שחז"ל קראו עבירה לכח הטומאה והמשחית אשר נברא מהעבירה, וזאת היא כוונת ההפלאה זצ"ל דעבירה ליכא בקידושין, אבל איסור דאורייתא יש, משום חצי שיעור, ור"ל דטומאה ומשחית ופגם אין ע"י הקידושין, אף שאיסור תורה יש, וכמש"ל:

ובזה שכתבתי יש לדחות הראי' שהביא שם בגבעת פנחס בסי' הקודם מהא דסוטה מ"ד דבאין שלד"ע המעשה בטל, מדאמר נימא דלא כריה"ג, ומוכרח לומר כדרבה, ואי נימא דבאין שלד"ע המעשה קיים הי' יכול להיות אפילו כאביי, וכגון שקידש ע"י שליח [כהן כמותו, כדי שלא יהא תלוי זה בפלוגתת רבינא ורב סמא, ובאלמנה לכה"ג משכחת לי' כהן כמותו סגן שעבר, שכל מצות כהונה גדולה עליו, אלא שאינו עובד ככה"ג] דהקידושין קיימין. והוא לא עבר עבירה, דאין שלד"ע, ולא מחייב שולחו, ואי דעכ"פ איסור איכא בעושה שליח לדבר עבירה, הלא גם לרבא איכא איסור בהקידושין, ואעפ"כ אינו חוזר אף לריה"ג, עיי"ש בריש סי' כ"ט, ותיתי לי שגם אני נתעוררתי מעצמי בזה טרם ראותי דבריו, ועיי"ש בסוף התשובה בד"ה נמצא, שדחה ראי' זו, כיון דבאין שלד"ע חייב עכ"פ בדיני שמים בדינא זוטא, א"כ ראוי להימנע מלצאת לצבא, עיי"ש:

ולא הבנתי זה, דאכתי תקשי דהא גם לרבא יש איסור תורה בהקידושין, וכנ"ל, ואין ספק שאינו פטור על איסור זה מעונש שמים, [וכל האומר הקב"ה ותרן יותרו מועוהו אמרו חז"ל] ואעפ"כ אינו חוזר, דלאו בחיוב העונש תלה רחמנא השיבה לביתו, אלא בהמורא, וכנ"ל, ומה נשתנה האיסור שעושה בעשיית השליח לד"ע מהאיסור של הקידושין לרבא:

אבל לפי מה שכתבתי לעיל שפיר יש חילוק בין האיסורים האלה, דבאיסור הקידושין לרבא, אף שהוא איסור תורה, מ"מ עדיין אין זה עיקר האיסור, דעיקר האיסור לא נגמר עד שיבעול אח"כ, וכיון דבהקידושין לא עשה עדיין עצם העבירה, משו"ה אינו חוזר, דאינו מתיירא ע"י איסור כזה שאינו עצם העבירה, וכנ"ל, אבל כשעושה שליח לקדש, אליבא דאביי דלוקה על הקידושין, אף דאין שלד"ע, מ"מ איסור עושה עכ"פ בעשיית השליח לד"ע, והאיסור הזה יהי' חמור או קל, מ"מ כבר נגמר האיסור, ואין צריך לזה שום מעשה אחרת, ונמצא הוי זה עצם האיסור, וע"י איסור כזה, שהוא עצם האיסור והעבירה חוזר לריה"ג אף בעבירה דרבנן, דע"י עבירה נגמרת הוא מתיירא, וכנ"ל, ובהיות כן אין ראי' מזה דבאין שלד"ע המעשה בטל, דלעולם י"ל דהמעשה קיים, ומאי דלא מוקי לה כריה"ג אף אליבא דאביי, וכגון שקידש ע"י שליח, משום דבזה אף דאין שלד"ע, מ"מ עכ"פ איסור נגמר איכא בעשיות השלד"ע, וכנ"ל, וחוזר עי"ז לריה"ג:

ענף ה

ואגב אמרתי להציע פה מה שנלפענ"ד בדברי הרמב"ם פ' ט"ז מה' סנהדרין ה"ו, שכתב שם וז"ל, אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי כרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו, הרי זה לוקה, אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד, עכ"ל, וכן כתב עוד בפ"ג מה' שגגות ה"ב, ובפ"ט מה' נזירות סוף הלכה י"ז:

והנה ראיתי לקצת מרבותינו האחרונים ז"ל שכתבו דהתו' בחולין דצ"ו ע"א ד"ה פלניא חולקין על הרמב"ם בדין זה, שכתבו שם, דאשה שנשאת עפ"י סימנין או עפ"י עד אחד, ואח"כ זינתה, ונודע עפ"י עדים דבשעת זנות כבר מת בעל הראשון שלה, אין ממיתין ע"ז, הואיל דעיקר מה שנשאת לזה הי' עפ"י סימנין או עפ"י עד אחד, עיי"ש, הרי דלא כהרמב"ם דאיסור עצמו בע"א יוחזק, לענוש אח"כ עי"ז:

ולפע"ד אי אפשר לומר כן דהתו' יחלקו על דין זה דהרמב"ם, כי הרמב"ם לא מלבו הוציא מילין אלו, רק הוציא זה מירושלמי מפורש בנזיר פרק שני נזירין הלכה א', ובסוטה פ"ו ה"ב, ואביהון דכל הלכות הרמב"ם הנ"ל הוא הירושלמי הנ"ל, עיי"ש, וכמ"ש המשנה למלך בפ"ג מה' סנהדרין שם, וכיון דלא מצינו בגמ' דידן ההיפוך מזה בודאי לא יחלקו התו' על הירושלמי:

אמנם קן, כי הפני יהושע בקידושין דף ס"ג ע"ב הקשה ע"ז, ממאי דאמרינן שם איבעיא להו מאי ליסקל על ידו [דאב], רב אמר אין סוקלין, כי הימניה רחמנא לאיסורא, לקטלא לא הימני' רחמנא, רא"א סוקלין, לכולי מלתא הימני' רחמנא, ופסקינן הלכתא כרב, דתניא כוותי', כמ"ש הרמב"ם בסוף פ"א מה' איסורי ביאה, ולא אמרינן כיון שהוחזק האיסור ע"י האב ממילא אח"כ סוקלין, ואפילו ר"א לא קאמר אלא מטעם דלכולי מלתא הימני' רחמנא וכו' אבל משום הוחזק ליכא מאן דאמר, ואין לומר דפלוגתייהו הוא כשאמר האב לאחר הזנות, דלא הוחזק מקודם, דא"כ איך אמר ר"א סוקלין, הלא לא הי' התראה מקודם, כיון דלא נודע עד לאחר הזנות, וע"כ דאמר האב קודם הזנות, כמו שפירש"י שם, והרמב"ם שם, וא"כ כבר הוחזק מקודם, ועיי"ש בפני יהושע ובקונטרס אחרון שם שכתב שחזר על כל הצדדים ולא מצא ישוב לזה, עיי"ש:

ולפע"ד לק"מ, דנראה ברור ומוכרח בדעת הרמב"ם דיש חילוק בזה בין מלקות למיתה, דדוקא מלקות מחייבינן עפ"י החזקה שהוחזק ע"י עד אחד, אבל לא מיתה:

וכמ"ש בתשובת מהרי"ק שורש פ"ז דהגם דמלקין על החזקות וגם סוקלין ושורפין על החזקות מ"מ יש חילוק בזה, דמיתה אין מחייבין רק ע"י חזקה גמורה, שנתברר לנו בבירור גמור שכן הוא, כמו ההוא דאיש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית, בקידושין דף פ' ע"א, וכמו בההוא דתינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו דאמרינן שם, והיינו דכיון שהתנהגו ביחד זמן רב כדרך הקרובים, עי"ז נתברר לנו בבירור גמור שכן הוא, ושיעור הזמן בזה נראה דהיינו שלשים יום, וכמ"ש בירושלמי בההוא דאיש ואשתו, דאם התנהגו ביחד כמו איש ואשתו ל' יום הרי היא עי"ז בחזקת אשת איש, וכן מצאתי בשלטי הגיבורים בקידושין שם בשם הריא"ז, וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א מהא"ב ה"כ וכ"א עיי"ש, אבל למלקות אין צריך חזקה גמורה כל כך, אלא כל שנתחזק לנו ע"י איזה דבר שהוא כך מלקין אותו ע"ז, ולהכי בלבשה בגדי נידות, הגם דזה לא איתחזק ל' יום, וגם אינה חזקה מוכרחת כ"כ, דלפעמים שאין מזדמנין לה בגדיה, וכדומה, מ"מ לוקין ע"ז, עיי"ש בתשובת מהרי"ק:

וא"כ גם אנן נימא בחזקה שע"י עד אחד, דדוקא מלקות מחייבין עי"ז, ולא מיתה, וכן דקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב בה' סנהדרין הנ"ל, אין צריך שני עדים למלקות וכו', הרי דוקא למלקות, ואלו הי' גם במיתה הדין כן, הי' יכול הרמב"ם להשמיענו רבותא יותר גדולה בזה, דגם מיתה מחייבין עפ"י החזקה שהוחזק ע"י עד אחד, כגון שבא אחד ואמר זאת היא כלתו או בתו של פלוני וכדומה, ואח"כ בא עליה בעדים והתראה חייב מיתה עי"ז, א"ו דמיתה אין מחייבין ע"י חזקה שהוחזק עפ"י ע"א, וכן נראה מדברי הרמב"ם ספ"א מהא"ב, שבהלכה כ"ב שם כתב דע"י עד טומאה שלאחר קינוי וסתירה ובא עליה בעלה כהן אח"כ לוקה עליה משום זונה, אעפ"י שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בזונה, עכ"ל, ומיד תוכ"ד בהלכה כ"ג כתב דהאב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה, אעפ"י שהוא נאמן, ותנשא לו, אם זנתה אינה נסקלת על פיו, עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם, עכ"ל, הרי להדיא דהרמב"ם מחלק בזה בין מלקות למיתה, ומיושב שפיר קושיית הפני יהושע, וגם מתו' חולין אין סתירה להרמב"ם, דבמיתה גם הרמב"ם מודה דאין מחייבין מיתה ע"י חזקת עד אחד, וכנ"ל:

ידידו יה"ל הלוי.

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה