מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ב · ענף יג
ועתה נבא לעמק יהושפט, לדבר בעיקר הדין שהבאתי למעלה בשם הש"ך וח"מ וב"ש, דאפילו כשלא היו דרין החתן והכלה בשעת עשיית השידוכין בעיר אחת, אעפ"כ צריך החתן לבא אל הנשואין לעירה של הכלה, ואם אי אפשר לו לעשות הנשואין בעירה, פטור צד הכלה מהקנס ומהחרם:
ושמא תאמר הלא הבאר היטב שם באבה"ע סי' נ' בס"ק כ"ב אחר שהביא דברי הש"ך והח"מ והב"ש הנ"ל כתב וז"ל, והרב בית הלל חולק עליהם, ופסק דאם החתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, עיי"ש שכתב על הש"ך דלא דק, עכ"ל הבאר היטב שם, וא"כ יאמר האומר, מאי חזית לפסוק כהש"ך והח"מ והב"ש, דלמא הלכה כבית הלל:
ע"ז אען ואומר, [הגם דבמה שנוגע לנ"ד אין מן הצורך להשיב ע"ז, דהא בנ"ד לא הי' דר החתן בשעת עשיית השידוכין במקום קבוע, ולא הי' רשאי לבא כלל לפולין, רק הי' המדובר ביניהם שיתגורר בבית אבי הכלה עד זמן החתונה, וכן הי', וא"כ היינו שניהן דרין בעיר אחת, דבזה לית דינא ולית דיינא לומר אחרת, אלא דצריכין הנשואין להיות דוקא במקום הכלה, כמבואר ברמ"א, ואין זה ענין כלל לדברי הבית הלל, מ"מ כדי לברר האמת, ולהתלמד במקום אחר, איידי דאיירינן בענין זה, הנני אומר] אחרי המחילה רבה מכ"ת של הבאה"ט, שלא הי' מהראוי לו להעתיק דברים האלה בשם הבית הלל, חדא, דאף אם באמת הי' כן, שהבית הלל חולק בדין זה על הש"ך, מ"מ פשיטא דיש לנו לפסוק בזה כהש"ך והח"מ והב"ש, דהמה הרבים, וגם מרי דהלכתא טפי מהב"ה, שדבריהם נתפשטו בכל תפוצות ישראל, וכל ישראל ילכו לאורם, ונמשכים אחרי הוראותיהם:
והגם שהב"ה הוא בתרא נגד הש"ך, דהא הביא דברי הש"ך וחולק עליו, והלכה כבתראי, ואף ביחיד נגד רבים, כמ"ש בפתחי תשובה בחו"מ סי' כ"ה ס"ק ח' בשם הפמ"ג, מ"מ הא הביא הפ"ת שם בשם הר"ר משה רוטנבורג דהאי כללא לא נאמר אלא היכא דהאחרון מברר דבריו בראיות צודקות, אבל כשהאחרון כותב דעתו בסתם בלי שום ראי' שלא כדעת הפוסק הקודם לו, מאי אולמא דהאחרון מהראשון, עיי"ש, ובנ"ד הב"ה אינו מביא שום ראי' ואינו נותן שום טעם וסברא לדעתו, [כמו שנעתיק דבריו לקמן] וא"כ הדרינן לכללין דהלכה כרבים:
ועוד דהא הב"ש הוא בתרא טפי מהב"ה, ומביא דבריו תמיד, וכאן כתב היפוך דבריו, ולא חש כלל אפילו להביא דבריו ולהשיג עליהם, [ומטעם זה לחוד ג"כ לא הי' לו להבאה"ט להביא דברי הב"ה בזה, אחרי ראותו שהב"ש לא חש להביאו, ולא הי' לו להגביה המציאה הזאת אשר הניחה הב"ש ולא הגביה אותה, והי' לו לחשוב שמסתמא ידע הב"ש מה הוא עושה].
ועוד והוא העיקר, דהלא הש"ך והחמ"ח והב"ש לא מלבם הוציאו מלין אלו, אלא ממקור הדין, מתשובת הרמב"ן והריב"ש, והמעיין שם בתשובת הרמב"ן סי' רע"ח ובריב"ש סי' קע"ז יראה להדיא דמבואר בדבריהם דאפילו אם החתן הוא ממקום אחר צריך הוא לבא למקום הכלה לקדש אותה ולכנוס אותה, ואינו יכול להוציא את הכלה ממקומה קודם הנשואין, ואם כי לאחר הנשואין יכול הוא להוציאה ממקומה למקומו, שעל מנת כן נשאה, אבל קודם הנשואין לא, ואפילו כשכבר קדש אותה אינו יכול להוציאה ממקומה קודם הנשואין, רק צריך הוא לבוא אל הנשואין למקומה, ואחר הנשואין יכול הוא להוציאה ולהביאה אל מקומו, עיי"ש בהריב"ש שהאריך בזה:
ומעתה אחר שמבואר כן במקור הדין בתשובות הראשונים כהש"ך והח"מ והב"ש, איך נשמע לדברי פוסק אחרון בלי שום טעם וסברא וראי' נגד דברי הראשונים ז"ל, ופשיטא דדברי הבית הלל במקום דברי רבותינו הראשונים ז"ל אינו משנה:
וכל זה הוא לפי הבנת הבאה"ט בדברי הב"ה, שכוונתו הוא לחלוק על הש"ך בעיקר הדין, ופוסק דכשהחתן הוא ממקום אחר אין צריך לילך למקום הכלה לקדש אותה:
אמנם לקושטא דמלתא איך נוכל לומר כן כלל, דהבית הלל יחלוק על רבותינו הראשונים ז"ל, אשר מבואר בדבריהם כהש"ך, ויחלוק הב"ה עליהם בדברים בעלמא בלי שום טעם וסברא וראי' לדבריו, והלא הב"ה הי' לפניו דברי הריב"ש הנ"ל, כי מעתיק שם באותו ס"ק הרבה מלשונו, עיי"ש, ובו מבואר כדברי הש"ך, וכנ"ל, וגם הלא ראה עכ"פ בש"ך אשר הביא כן גם מתשובת הרמב"ן, ואיך יחלוק הב"ה ע"ז בדברים בעלמא, מי ראה כזאת ומי שמע כאלה בשום ספר לחלוק על הראשונים ז"ל בלי שום יסוד:
ועוד כי זה לשון הב"ה שם, מקודם הביא דברי הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סט"ז, ראובן ושמעון שהיו דרים וכו', ותמה על הרמ"א תרי תמוהי, [אשר במחכ"ת לק"מ להמעיין באמת, ואכ"מ להאריך בזה,] ושוב כתב בזה"ל, וגם בעל ש"ך כתב שם וצ"ע, ולא דק בזה, משום דאם החתן הוא ממקום אחר דאין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, עכ"ל הב"ה שם אות באות:
ופשטות דברים אלו מורין, דהשיג על הש"ך במה שהניח בצ"ע על הרמ"א, דלמה כתב דוקא שהי' דרים בעיר אחת, דהא בתשובת הרמב"ן מבואר דאפילו אם הי' החתן ממקום אחר ג"כ צד הכלה פטור, דאין לו להוציא בתו ממקומה אפילו אם הי' הבעל ממקום אחר, עיי"ש בש"ך, וע"ז כתב הב"ה דלא דק, משום דכשהחתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם, ור"ל ומשו"ה אין צד הכלה פטור כשאין הכלה רוצה לילך למקומו, וכן הבין באמת הבאה"ט בדברי ב"ה, וכנ"ל:
אבל לשון הב"ה תמוה מאוד לפ"ז, דמלבד שזה הוא נגד המבואר בהראשונים ז"ל, וכנ"ל, אף גם זאת, דמה בכך שאין כופין אותו לילך למקומה לקדש מ"מ כיון דלא שמעינן שכופין אותה לילך למקומו, למה יהי' צד הכלה חייב, וע"כ צ"ל לפ"ז דס"ל להב"ה דכשהחתן הוא ממקום אחר כופין את הכלה לילך למקומו, ומשו"ה צד הכלה אינו פטור, וא"כ כך הי' לו להב"ה לכתוב בפירוש, דכופין אותה לילך למקומו, ולא להיות העיקר חסר מן הספר: