מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ב · ענף ט
ומ"ש עוד במשמ"ש ובת' מהרש"ם שם שכתבו לו בשם ספר אור הישר דנ"ו ע"ב, שהסכים הנודע ביהודה ובתשובת הגאון מהר"ש אבד"ק אמט"ד שבתשובת זכרון יוסף חחו"מ, דצד המבטל הוא התובע, עיי"ש, הנה ספר אוהי"ש אין לפני, אבל עיינתי בת' זכרון יוסף חחו"מ סי' ב', וראיתי שאין הנידון דשם בענין חרם השידוכין, אלא בענין חרם של הדפסה, ונראה משם שגם הנוב"י כתב על ענין זה, עיי"ש בסוף התשובה אות י' בד"ה ואגב וכו' כי דברי הגאון המפורסם הידוע לנו וכו', וכוונתו על הנוב"י, עיין בנוב"י קמא חחו"מ סי' ל' אות ז' וט"ו וי"ט, ובזכרון יוסף חאבה"ע סט"ו:
וגופא דעובדא הכי הוי שם, שהאחים המדפיסים מאמסטרדאם הרעישו העולם על המדפיס ר"ז מז"ב, אשר הי' הולך ומדפיס ש"ס בז"ב. בתוך הזמן אשר גבלו להם להאחים, רבנים גדולים, בחרמות ושמתות, שלא יכנס אחר בגבולם וידפיס ש"ס, וכתבו ע"ז דייני ק"ק פורדא דהאחים המה התובעים וצריכים לבוא אל מקומו של ר"ז לדין, ואם לא יבואו. יתירו החרם לר"ז, אמנם האחים רצו לדעת מקודם טענת ר"ז, מה שיש לו לטעון נגדם, ור"ז לא רצה לגלות טענתו עד למשפט, וע"ז סובבים הולכים כל התשובות דשם:
ולא ראינו שם למי שיחלוק בהחלט על דייני פירדא, ואדרבא הגאון בעל זכרון יוסף עצמו נוטה מאוד לדבריהם, עיי"ש בתשובתו בד"ה אך, שבירר שעיקר התובע הם האחים, ואפילו יחשבו לנתבעים ג"כ מוכרחים לדון במקומו של ר"ז מפאת עיקול, עיי"ש, וזה הוא כעין דברי הגאון מהרש"ק בח"ש הנ"ל:
וגם הגאון מהר"ש שם לא כתב אלא דנהי דס"ל לדייני פירדא דהאחים הם התובעים וצריכים לבוא למקומו של ר"ז, מ"מ צריך למלא מבוקשתם, ולהודיע להם טענותיו מקודם, ואם לאו, לא יוכלו להתיר החרם לר"ז, כשלא יבואו האחים למקומו, אבל זולת זה לא נראה שם דיחלוק בהחלט בעיקר הדבר על דייני פירדא, עיי"ש:
ואפילו את"ל דלא כתב שם זה אלא לדעת דייני פירדא, אבל הוא עצמו לא ס"ל כוותייהו גם בעיקר הדבר, אלא ס"ל לעיקר דר"ז הוא התובע, מ"מ י"ל דהיינו דוקא בנידון דשם, דלפי דברי הגאון מהר"ש שם הי' לו לר"ז תביעת ממון על האחים, עיי"ש, אבל בשידוכין דאין להמבטל שום תביעת ממון על המקיים, י"ל דגם הגאון מהר"ש מודה דהמקיים הוא התובע:
ומהאי טעמא ג"כ אין ראי' מהנוב"י, דהגם אם יהי' אמת כמו שכתבו לו להגאון מהרש"ם בשם ספר אור הישר דגם הנוב"י הסכים למ"ש הגאון מהר"ש דר"ז הוא התובע, מ"מ אין מזה ראי' לשידוכין, וכנ"ל:
ומ"ש עוד במשמרת שלום שם וז"ל והראוני בנוב"י קמא חחו"מ סי' ל' אות ה', והוא כמש"ל בשמו [דצד המבטל הוא התובע] עכ"ל, תמה תמה אקרא על הדמיון הזה, כי באמת לא קרב זה אל זה כלל, דהנוב"י הביא שם מהריב"ש, דהנשבע לעשות דבר שאין הוא לבדו יכול לעשותו בלי צירוף אחר, צריך הוא לתבוע את האחר לדבר הזה, ואם לא ירצה האחר נפטר הוא משבועתו, דאנוס הוא, כגון הנשבע לישא אשה פלונית, צריך הוא לתובעה להינשא לו, ואם היא לא תרצה, הוא אנוס, עיי"ש בריב"ש ובנוב"י, וזה ודאי פשוט מאוד, כי מאחר שאין לו שום טעם ויסוד לבטל שבועתו, א"כ צריך ומחויב הוא לקיים שבועתו, ומאחר שא"א לו לקיים שבועתו בלתי חבירו, ממילא צריך הוא לתבוע את חבירו לזה, דזה הוא בכלל קיום שבועתו, וכשחבירו אינו רוצה אז הוא פטור משבועתו, אבל זולת התביעה שלו אינו יוצא ידי חובת קיום שבועתו, כי כל מה שביכולתו לעשות בענין קיום שבועתו הוא מחויב לעשות:
אבל מה ענין לזה כלל שנים שנשבעו זל"ז לישא זא"ז, או התקשרו בשידוכין, אשר יש חרם הקדמונים ע"ז לישא זא"ז, ואחד מהם רוצה אח"כ לבטל השבועה או החרם מחמת איזה טעם ויסוד שיש לו לזה, שרשאי לבטל השבועה והחרם עי"ז, למה ולאיזה דבר יהי' צריך לתבוע בזה את חבירו, בקיום הדבר אין הוא חפץ, ולצאת ידי שמים בביטול השידוכין אינו צריך לזה את חבירו, כי הוא יודע בעצמו אמיתת הדבר, והטעם שלו, אשר רשאי לבטל השידוכין והחרם עי"ז, ואם הוא אינו סומך בזה על עצמו, צריך להציע הדבר לפני חכם, וכשיראה החכם שאפילו לפי דבריו אינו רשאי לבטל השידוך. יאמר לו כן, ואם יאמר לו שצריך הוא לשמוע בזה גם את חבירו, כי זולת זה אינו יכול לתת לו פטורין עפ"י דבריו לבד במקום שנוגע לאחר, כי אינו נאמן בזה נגד אחר, כפסק הש"ך הנ"ל, מ"מ הוא בעצמו שיודע שהאמת אתו, כבר יוצא בזה ידי שמים בביטול השידוכין, אלא שאינו יכול עדיין להשיג התרה מהחכם בלתי חבירו, וא"כ זה הוא ענין אחר, דהיינו מניעת השגת התועלת, ונפלינן בזה בספק הנ"ל, מי הוא הנקרא התובע בזה, אם זה המבקש התועלת, דהיינו ההתרה מאתנו, או זה שכנגדו המעכב את זה מלעשות שידוך אחר, וכנ"ל, וזה אין לו שום ענין לדברי הריב"ש והנוב"י הנ"ל, כי הם לא מיירי אלא בענין החיוב לצאת ידי שמים בקיום השבועה, וכנ"ל: