אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ב · ענף ה

ענף ד

אמנם לקושטא דמלתא נראה, דאין כן הפירוש בדברי הרמ"א כמו שנראה לכאורה שם מדברי הגאון מהר"ש ז"ל, דהגם דזה ודאי אמת דאין כוונת הרמ"א לומר שהאמתלא והסבה שבעבורה אומרת שמאוס עליה תהא צריכה ניכרת ומבוררת לנו שכן הוא, דא"כ הי' צריך הרמ"א לכתוב בזה אמתלא טובה ומבוררת, וגם כמ"ש הגאון מהר"ש ז"ל שם דהא גם בנשואה אם תפסה א"צ אמתלא מבוררת, וכאן האשה מוחזקת בעצמה, וכנ"ל:

אבל כוונת הרמ"א כאן היא ממש כמ"ש שם באבה"ע סי' ע"ז ס"ג בהגה, דהגם דאם היא תפסה א"צ אמתלא מבוררת, אבל מ"מ צריכה ליתן אמתלא שאין בה רמאות, והב"ד דנין בזה לפי ראות עיניהם, עיי"ש בהרמ"א, והיינו דהגם דא"צ להיות האמתלא מבוררת לנו בבירור גמור, מ"מ צריך להיות רגלים לדבר ואומדנא קרובה להב"ד שכן הוא כאשר היא מציעה לפנינו האמתלא, שעי"ז הוא מאוס עליה, וכן כאן במשודכת האומרת מאוס עלי, צריכה שתהי' האמתלא ניכרת לנו לאמת ע"י רגלים לדבר והשערה קרובה שכן הוא, אם כי אינה צריכה להיות מבוררת לנו בבירור גמור, אבל עכ"פ רגלים לדבר ואומדנא קרובה שכן הוא צריך להיות בזה, וזה נכלל בכלל אמתלא טובה שכתב הרמ"א, לומר שצריכה האמתלא להיות טובה בכל האופנים, טובה, שעי"ז יהי' ראוי למאוס בהאהוב לה מקדם, וגם טובה בעצם, שלא תהי' רק מעשה מבודה בעלמא, אבל יהי' לזה רגלים לדבר כפי ראות עיני הב"ד, שכדבריה כן הוא, ובמקור דין זה של הרמ"א בתשובת מהרי"ו הובא בב"י שם כתוב בזה"ל, מתירין לה ת"כ אם היתה נותנת טעם ואמתלא לדבריה שניכר שיש ממש בדבריה, עכ"ל, והיינו שניכר ע"י אומדנא ורגלים לדבר, וכנ"ל:

וזה מתאים לפסק של הש"ך הנ"ל, דכשיש רגלים לדבר נאמן אדם על השבועה אף שנשבע לאחרים, ולכך גם כשנשבעו לישא זא"ז נאמנת לומר שמאוס עליה כשנותנת אמתלא שנראית אמת ע"י רגלים לדבר, ולזאת כשמאמינין לה ע"י הרגלים לדבר שמאוס עליה, הואיל שאין הדין נותן שתדור עם המאוס לה, מתירין לה השבועה גם בלא דעתו, ומכש"כ בשידוכין שלנו, שאין כאן אלא חרם הקדמונים, וכנ"ל, וכשמאוס עליה לא תקנו וגזרו הקדמונים חרם כלל, וכנ"ל בשם הנוב"י קמא, בודאי דכשאומרת מאוס עלי ע"י אמתלא שיש בה רגלים לדבר, דנאמנת להורות לה הוראה עי"ז דאין עליה חרם, ושמותרת לעשות שידוך אחר, וליתן לה זה גם בכתב, דמה לי הוראה בע"פ או בכתב, וכנ"ל:

ומ"ש הב"ש בסי' נ' סוף ס"ק ט"ז דבעינן במאוס עלי טענה מבוררת, היינו לפטור אותה מכל דבר, גם מקנס, וכמ"ש בנוב"י קמא שם:

והגם דהרמ"א כתב שם באבה"ע דבטענה שאינה מבוררת יכולין להשביע אותה אם אומרת באמת מאוס עלי, עיי"ש, היינו דוקא שם שהיא טענת ממון, דהא תפסה, ואם אין האמת כדבריה צריכה להחזיר, ולכך יכולין להשביע ע"ז, וכן בשידוכין כשאנו דנין לענין הקנס, ג"כ משביעין לפעמים את הכלה בטענת מאוס עלי כשאין הטענה מבוררת, ואם אינה נשבעת אין פוטרין אותה מקנס, כמבואר בפתחי תשובה באבה"ע סי' נ' בס"ק י"ד בשם השב יעקב ושבות יעקב, עיי"ש, אבל כשאין אנו דנין רק לענין שבועה וחרם לבד, דבזה לא שייך שבועה, כמבואר בחו"מ סי' פ"ז סל"ד בהגה ובש"ך ס"ק פ"א, שפיר מאמינין לה כשאומרת מאוס עלי באמתלא שיש בה רגלים לדבר, ומתירין לה השבועה גם בלא דעתו, כמ"ש הרמ"א, ומכש"כ בשידוכין שלנו דמורינן לה עפ"ז שאין עליה חרם ומותרת לעשות שידוך אחר, ומה שנוגע בענין הקנס כשיבא צד החתן למקום הכלה ויתבע הקנס אזי נשמע בין שניהם ונפסק ביניהם כדת:

וקרוב בעיני שגם כוונת הגאון מהר"ש ז"ל כן הוא בדעת הרמ"א, דהגם דא"צ אמתלא מבוררת לענין שבועת השידוכין כשאומרת מאוס עלי, אבל עכ"פ בעינן אמתלא טובה ברגלים לדבר, וכמו שהביא שם בנוב"י ע"ז פסק הרמ"א באבה"ע שם דהב"ד דנין בזה לפי ראות עיניהם, וכנ"ל ומש"ה שפיר כתב בעובדא דידי' שם, שאמרה מאיס עלי בשביל שרצה לאנסה, דלא הי' ע"ז שום אומדנא ורגלים לדבר שרצה לאנסה, איך נוכל להאמין לה ולהתיר לה החרם, דמאחר דבלא רגלים לדבר אין להאמינה במלתא דלא שכיח כזאת שרצה לאנסה, וא"כ לא נוכל להורות לה עפ"י הלכה שהחרם בטל, אלא שיען שהיא עכ"פ צועקת שלא תוכל להנשא לו בשביל ששונאת אותו ומאוס בעיניה, ניקו אנן ונתיר לה חרם הקהלות, כמבואר בהגהמ"ר דיבמות שם, דבמקום צורך יכולים אנשים הרבה להתיר החרם, אבל איך נוכל לעשות מעשה רב כזה, מאחר שאין לנו שום יסוד להאמין לדבריה, ודי בזה להיות בשוא"ת, אבל לא לעשות מעשה, ולהתיר לה בלא שום רגלים לדבר, כנלפענ"ד בכוונת הגאון מהר"ש ז"ל שם, אלא שקיצר בדבריו בזה, עיי"ש:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה