אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן ב · ענף ג

ענף ב

ונראה ליישב דעת הש"ך, דהא הש"ך לאו כללא כייל דבנשבע לחבירו אינו נאמן כלל, אלא דעתו דאינו נאמן לומר אנוס הייתי, דאונס לא שכיח, ועוד דכל אחד יאמר כן, אבל כשטוען דבר הרגיל להיות, וחבירו יש לו ידיעה בזה, דשוב לא יאמר כל אחד כן, דאין אדם חצוף לשקר במה שהלה יכחישו, שפיר נאמן גם בנשבע לחבירו, וכן אפילו טענת אונס כשיש רגלים לדבר שהוא כן נאמן, עיי"ש בש"ך:

ולפ"ז נראה דלהאמין לאדם על פתח וחרטה יש רגלים לדבר, דבחרטה מאחר שזה אנו רואין שעכשיו איני רוצה בהנדר, דהא בא לשאול עליו, יש רגלים לדבר דעי"ז מתחרט מעיקרו. במה שעשה כלל הנדר הזה שאינו רוצה בו עכשיו, ובפתח מאחר שאנחנו פותחין לו בו, מכלל שקרוב בעינינו שצריך להשיב ע"ז שאם הי' יודע כן לא הי' נודר, ולזה באמת כשמשיב כן נאמן, דהא יש רגלים לדבר להאמינו, ומאחר שבפתח וחרטה יש רגלים לדבר להאמינו לזאת נאמן בזה גם בנשבע לאחרים, אבל טענת אונס כשאין רגלים לדבר לזה, יש לומר דאינו נאמן כשנשבע לחבירו, כמ"ש הש"ך:

אמנם בכל זאת מה נעשה, והרי חזינן דהרשב"א לא נחית לחלק כן, אלא מביא ראי' מדמאמינים לו על הפתחים דמאמינים לו ג"כ טענת אונס, הרי דמדמה הרשב"א האמנת טענת אונס להאמנת פתחים, דכשם דמאמינים לו על הפתחים כמו כן יש לנו להאמינו טענת אונס, אף כשאין רגלים לדבר, וכמ"ש הרשב"א אפילו לא הכרנו באונסו כלל עיי"ש, ולא מחלק כלל דבפתחים יש רגלים לדבר, ואולי ס"ל דגם בפתחים אין רגלים לדבר, ודוק, ולפ"ז להרשב"א ה"ה בנשבע לחבירו, דנאמן על הפתחים וכנ"ל, ה"ה דנאמן בטענת אונס:

ובאמת כי הרשב"א מיירי שם להדיא בנשבע לאחרים, ואעפ"כ כתב דנאמן לומר אנוס הייתי, והש"ך שם מביאו, והקשה מזה על עצמו, ותירץ דהרשב"א מיירי שם בהכרנו באונסו, עיי"ש, וכבר תמה ע"ז בת' מטה יוסף, הביאו בחידושי רע"ק שם, דהא הרשב"א כתב שם ולא עוד אלא אפילו לא הכרנו באונסו כלל וכו' עיי"ש, סוף דבר המעיין היטב בדברי הרשב"א שם, ובמה שכתבתי, יראה ויבין דס"ל להרשב"א דגם בנשבע לחבירו נאמן לומר אנוס הייתי, אפילו לא הכרנו באונסו כלל, דבאיסורין אדם נאמן על עצמו, עיי"ש, ולזאת גם עיקר דינו של הש"ך בזה דבנשבע לחבירו אינו נאמן, צע"ג:

מיהו כשיש רגלים לדבר למה שהוא אומר, גם הש"ך מודה דנאמן, גם בנשבע לחבירו, וזה ודאי מוכרח מהא דנאמן על הפתח והחרטה גם בנשבע לאחרים לתועלתם, ואפילו עבור טובה שקבל מהם, וכנ"ל:

ובהיות כן, בענין השידוכין, אם בא צד אחד לפנינו לבטל השידוך, ומציע לפנינו טענה אשר על פיה השידוך בטל, החרם גם הקנס, ויש רגלים לדבר לטענתו, אם כי לענין הקנס בודאי אין אנו נזקקין לו כלל, להפקיע ממנו חיוב הקנס, דלענין ממון שמוע בין אחיכם כתיב, מ"מ לענין החרם שפיר נוכל לשמוע אותו, ולהורות לו הוראה על פיו, דהחרם בטל, ושמותר לו לעשות שידוך אחר, דמאחר כשיש רגלים לדבר לטענתו נאמן גם כשנשבע לאחרים, וכנ"ל, שפיר נוכל להורות לו הוראה להתיר על פיו, וליתן לו זאת גם בכתב דמאי שנא הוראה בע"פ מבכתב, ולא צריכינן כלל לזה את הצד שכנגדו, דלענין האיסור אדם נאמן על עצמו, וכשיש רגלים לדבר גם כשהוא נגד אחרים נאמן, וכנ"ל:

ולא מיבעיא שידוכין שלנו שאין בהם אלא חרם הקדמונים לבד, כי אין בתנאים שלנו שום לשון של קבלת חרם מחדש, ואפילו והקנס לא יפטר את החרם אין כתוב בהם בהתנאים הנדפסים הנהוגים, רק כתוב בהם והקנס לא יפטר וכו', וגם הקורא קורא כן, ואינו מזכיר החרם כלל, ורוב הקוראים התנאים בשעת השידוכין אינם יודעין אפילו על מה מרמז הוכו', וא"כ פשיטא שאין כאן חרם מחדש כלל, רק חרם הקהלות שהובא בב"ש סי' נ"א ס"ק י' בשם הגהות מרדכי דיבמות, וכ"כ להדיא הגה"ק מצאנז ז"ל בשו"ת דברי חיים ח"ב בחאבה"ע סי' קע"ו, דבתנאים שלנו אין בהם שום חרם מחדש, אלא חרם הקהלות בלבד, וכתב שם עוד וז"ל, וחרם הקהלות הוא דבר קל מאוד וכו' וידוע דאונס פטור מחרם הקהלות וכו' עד שבעינינו ראינו שמבטלין אותן בדבר קל בעלמא, עכ"ל שם, וא"כ פשיטא שיכולים אנחנו להורות הוראה להתיר חרם זה עפ"י שמיעת צד אחד לבד כשיש רגלים לדבר לטענתו, דבכה"ג אפילו בנשבע לחבירו נאמן, אפילו להש"ך, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה