מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן ב · ענף ב
אמנם לכאורה יש להקשות על עיקר דברי הש"ך, דבנשבע לחבירו אינו נאמן, דהא מקור דברי הרמ"א דנאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס וכו' הוא מתשובת הרשב"א, שהובא בב"י בסי' רכ"ח, קרוב לסופו, ושם הביא ראי' לזה דאל"כ לא נפתח לאדם אלא בפתחים שיש להם עדים ושאנו מכירין בהם שהוא כן כאשר הוא אומר, עכ"ל הרשב"א שם, ובביאורי הגר"א שם ס"ק ל"ד כתב נאמן כו', כמו שמאמינים לו שע"ד זה נדר כדי תהית ולבך עלך וש"ד וכל הפתחים והחרטות עכ"ל, הרי דמזה דמאמינים לו בפתחים וחרטות, שאילו הי' יודע כן לא הי' נודר, או שמתחרט מעיקרו, ועי"ז מתירין לו נדרו, מזה ילפינן דה"ה דמאמינין לו בכל מה שאומר, גם לבטל הנדר מעיקרו בלא שום התרה, כגון אונס הייתי, או על תנאי הי', וא"כ הרי מצינו התרת נדרים ע"י פתח או חרטה גם במה שהוא נגד אחרים, כמו נדרי הקדש וצדקה, דקיי"ל דנשאלין על הקדשות, כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח, הרי דמאמינים לאדם בנדרים גם במה שהוא נגד אחרים דהרי אנחנו מתירין לו נדרו ע"י מה שמאמינים לו שמתחרט מעיקרו, או שאלו הי' יודע כן לא הי' נודר, זולת כשבא לידי גזבר שוב אין נשאלין עליו כמבואר ביו"ד שם, וכתב הנודע ביהודה במה"ת חיו"ד סי' קנ"ד בד"ה עד כאן, דבאמת הטעם בזה הוא, משום דכשהמעות הם כבר ביד הגזבר, אין הגזבר מחויב להאמינו על הפתח או על החרטה שלו, שאלו כן לא הי' נודר, או שמתחרט מעיקרו, ודוקא לענין איסור, החכם מאמינו ומתיר לו, אבל הגזבר אינו מחויב להאמינו ולהחזיר לו המעות שבידו, עיי"ש שכתב טעם זה גם על תרומה ביד כהן דלא מצי לאתשולי עלה, משום דהכהן א"צ להאמינו, להחזיר לו התרומה שבידו, יעיי"ש:
הן אמת דלפענ"ד לא מן השם הוא זה, דא"כ אם עבר החכם והתיר לו, נהי דאין הכהן מחויב להאמינו ולהחזיר לו התרומה, מ"מ מספק עכ"פ יש לנו לומר דהתבואה הדרא לטבלא, וצריך להפריש תרומה אחרת, דשמא הפתח שלו אמת, ובפרט דהא לענין איסור מאמינים לו, וגם הא התבואה שלו ושוי' עלי' חד"א, וזה לא שמענו מעולם, ולא נראה כן מדברי הש"ס והפוסקים.
אבל הטעם פשוט, דעד כאן לא שמעינן התרת חכם אלא היכא שאין הנדר אלא בבחינת דיבור בלבד, דדרשינן מלא יחל דברו, הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו, והיינו דברו, ר"ל רק דיבור בלבד, ואתי דיבור ומבטל דיבור, אבל כשכבר נתחזק הנדר ובא לידי מעשה, שכבר נתקיים הנדר בפועל, שבאה התרומה ליד כהן, וכדומה, שוב לא אתי דיבורו של החכם ומבטל מעשה, ועיין בש"ך חו"מ סי' רנ"ה ס"ק ו':
אבל עכ"פ זה שמעינן שפיר מדמתירין נדרי הקדשות וצדקה קודם שבא ליד הגזבר, דמאמינין לו הפתח והחרטה אף שהוא נוגע לאחרים בעניני ממון:
וגדולה מזו דהא גם בנדר או נשבע לדעת חבירו והוא לתועלת חבירו, ג"כ יש הרבה פרטים שמתירין לו בלא הסכמת ורצון חבירו דהיינו כשלא קבל טובה מחבירו עבור השבועה, וליש פוסקים גם בקבל טובה מתירין לו בלא רצון חבירו, רק דאין מתירין לו אלא בפניו, מפני חשדא, ואפילו להסוברים דבקבל טובה אין מתירין לו בלא דעת ורצון חבירו, מ"מ אם בדיעבד התירו בלא דעתו הוי התרה, כמבואר כל זה ביו"ד סי' רכ"ח ס"כ, עיי"ש, וע"כ דמאמינים לו על הפתח או החרטה, הגם שהוא נגד אחר שעשה לו טובה, ונשבע לו לדעתו ורצונו, דאל"כ גם אם התירו לו בדיעבד בלא רצון חבירו לא הי' מותר, ואפילו להסוברים שם דבעשה לו טובה גם בדיעבד אינו מותר כשהתירו לו בלא דעתו של חבירו, מ"מ פשוט דלאו משום דאין מאמינים לו על הפתח והחרטה הוא, אלא משום דאעפ"י שמאמינין לו על הפתח והחרטה, מ"מ אין אנו רשאין ויכולין להתיר לו בלא הסכמת חבירו הואיל שקבל טובה ממנו עבור שבועה זו, ותדע שכן הוא, דהרי י"א שם דלדבר מצוה מתירין בלא דעת חבירו, אף שחבירו עשה לו טובה, עיי"ש ברמ"א ובש"ך ס"ק י"ד, ואם נימא דבעשה לו חבירו טובה עבור השבועה אין מאמינים לו נגד חבירו על הפתח והחרטה, איך נוכל להתיר לו לדבר מצוה, א"ו הא בורכא, דשפיר מאמינים לו, אלא דאין אנו נזקקין לו להתיר בלא רצון חבירו, דהוי זה כעין עול לחבירו שקבל ממנו טובה עבור זה, אבל כשהוא לדבר מצוה נזקקין לו:
הכלל העולה, דגם בנשבע לחבירו, לתועלת חבירו, ואפילו גם כשקבל טובה מחבירו עבור השבועה, אעפ"כ נאמן על הפתח והחרטה בזה, וכנ"ל, ומאחר שכן, מהראוי לנו להאמינו ג"כ בכל מה שהוא אומר נגד השבועה הזאת, אפילו לבטל אותה מעיקרה בלא התרת חכם, כגון אמירת אנוס הייתי, וכדומה, וכמו דיליף הרשב"א זה מזה, וכנ"ל:
ולא מבעיא בלא קבל טובה מחבירו עבור השבועה, דבודאי נוכל להורות לו עפ"י אמירתו אנוס הייתי דהשבועה בטלה, אף דזה נוגע לחבירו, מאחר דלפי שורת הדין יש לנו להאמינו בטענתו זאת, וכנ"ל, אלא אפילו בקבל טובה מחבירו עבור השבועה, דאף שמאמינים לו על הפתח והחרטה מ"מ אין מתירין לו בלא דעתו ורצונו של חבירו לרוב הפוסקים, מ"מ היינו דוקא היכי דצריך התרת חכם, דהיינו מעשה חדשה, לעקור הנדר מעיקרו, זה אין אנו יכולין לעשות בלא הסכמת חבירו, אבל בטענת אנוס הייתי, דכשנאמן שהי' כן, אינו צריך התרת חכם כלל, רק השבועה ממילא בטלה, ומאחר דהדין נותן להאמינו בזה, וכנ"ל, למה לא נוכל להורות לו עפ"י התורה שהשבועה בטלה, וכי מאחר שקבל טובה מחבירו עבור השבועה לא נוכל להורות לו הוראה בזה, אתמהה, דהלא ההוראה שלנו אינה מעשה חדשה, אלא גלויא מלתא בעלמא, דכן הוא דין התורה, ופשיטא דכשנאמן בטענתו דנוכל להורות לו כמשפט התורה, וז"פ מאוד, וא"כ דברי הש"ך צ"ע במ"ש דבנשבע לחבירו אינו נאמן: