מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן א · ענף ה
ואגב אמרתי להציע פה מה שנלפענ"ד בדברי הרמב"ם פ' ט"ז מה' סנהדרין ה"ו, שכתב שם וז"ל, אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה, אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי כרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרה בו, הרי זה לוקה, אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד, עכ"ל, וכן כתב עוד בפ"ג מה' שגגות ה"ב, ובפ"ט מה' נזירות סוף הלכה י"ז:
והנה ראיתי לקצת מרבותינו האחרונים ז"ל שכתבו דהתו' בחולין דצ"ו ע"א ד"ה פלניא חולקין על הרמב"ם בדין זה, שכתבו שם, דאשה שנשאת עפ"י סימנין או עפ"י עד אחד, ואח"כ זינתה, ונודע עפ"י עדים דבשעת זנות כבר מת בעל הראשון שלה, אין ממיתין ע"ז, הואיל דעיקר מה שנשאת לזה הי' עפ"י סימנין או עפ"י עד אחד, עיי"ש, הרי דלא כהרמב"ם דאיסור עצמו בע"א יוחזק, לענוש אח"כ עי"ז:
ולפע"ד אי אפשר לומר כן דהתו' יחלקו על דין זה דהרמב"ם, כי הרמב"ם לא מלבו הוציא מילין אלו, רק הוציא זה מירושלמי מפורש בנזיר פרק שני נזירין הלכה א', ובסוטה פ"ו ה"ב, ואביהון דכל הלכות הרמב"ם הנ"ל הוא הירושלמי הנ"ל, עיי"ש, וכמ"ש המשנה למלך בפ"ג מה' סנהדרין שם, וכיון דלא מצינו בגמ' דידן ההיפוך מזה בודאי לא יחלקו התו' על הירושלמי:
אמנם קן, כי הפני יהושע בקידושין דף ס"ג ע"ב הקשה ע"ז, ממאי דאמרינן שם איבעיא להו מאי ליסקל על ידו [דאב], רב אמר אין סוקלין, כי הימניה רחמנא לאיסורא, לקטלא לא הימני' רחמנא, רא"א סוקלין, לכולי מלתא הימני' רחמנא, ופסקינן הלכתא כרב, דתניא כוותי', כמ"ש הרמב"ם בסוף פ"א מה' איסורי ביאה, ולא אמרינן כיון שהוחזק האיסור ע"י האב ממילא אח"כ סוקלין, ואפילו ר"א לא קאמר אלא מטעם דלכולי מלתא הימני' רחמנא וכו' אבל משום הוחזק ליכא מאן דאמר, ואין לומר דפלוגתייהו הוא כשאמר האב לאחר הזנות, דלא הוחזק מקודם, דא"כ איך אמר ר"א סוקלין, הלא לא הי' התראה מקודם, כיון דלא נודע עד לאחר הזנות, וע"כ דאמר האב קודם הזנות, כמו שפירש"י שם, והרמב"ם שם, וא"כ כבר הוחזק מקודם, ועיי"ש בפני יהושע ובקונטרס אחרון שם שכתב שחזר על כל הצדדים ולא מצא ישוב לזה, עיי"ש:
ולפע"ד לק"מ, דנראה ברור ומוכרח בדעת הרמב"ם דיש חילוק בזה בין מלקות למיתה, דדוקא מלקות מחייבינן עפ"י החזקה שהוחזק ע"י עד אחד, אבל לא מיתה:
וכמ"ש בתשובת מהרי"ק שורש פ"ז דהגם דמלקין על החזקות וגם סוקלין ושורפין על החזקות מ"מ יש חילוק בזה, דמיתה אין מחייבין רק ע"י חזקה גמורה, שנתברר לנו בבירור גמור שכן הוא, כמו ההוא דאיש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית, בקידושין דף פ' ע"א, וכמו בההוא דתינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו דאמרינן שם, והיינו דכיון שהתנהגו ביחד זמן רב כדרך הקרובים, עי"ז נתברר לנו בבירור גמור שכן הוא, ושיעור הזמן בזה נראה דהיינו שלשים יום, וכמ"ש בירושלמי בההוא דאיש ואשתו, דאם התנהגו ביחד כמו איש ואשתו ל' יום הרי היא עי"ז בחזקת אשת איש, וכן מצאתי בשלטי הגיבורים בקידושין שם בשם הריא"ז, וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"א מהא"ב ה"כ וכ"א עיי"ש, אבל למלקות אין צריך חזקה גמורה כל כך, אלא כל שנתחזק לנו ע"י איזה דבר שהוא כך מלקין אותו ע"ז, ולהכי בלבשה בגדי נידות, הגם דזה לא איתחזק ל' יום, וגם אינה חזקה מוכרחת כ"כ, דלפעמים שאין מזדמנין לה בגדיה, וכדומה, מ"מ לוקין ע"ז, עיי"ש בתשובת מהרי"ק:
וא"כ גם אנן נימא בחזקה שע"י עד אחד, דדוקא מלקות מחייבין עי"ז, ולא מיתה, וכן דקדק הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב בה' סנהדרין הנ"ל, אין צריך שני עדים למלקות וכו', הרי דוקא למלקות, ואלו הי' גם במיתה הדין כן, הי' יכול הרמב"ם להשמיענו רבותא יותר גדולה בזה, דגם מיתה מחייבין עפ"י החזקה שהוחזק ע"י עד אחד, כגון שבא אחד ואמר זאת היא כלתו או בתו של פלוני וכדומה, ואח"כ בא עליה בעדים והתראה חייב מיתה עי"ז, א"ו דמיתה אין מחייבין ע"י חזקה שהוחזק עפ"י ע"א, וכן נראה מדברי הרמב"ם ספ"א מהא"ב, שבהלכה כ"ב שם כתב דע"י עד טומאה שלאחר קינוי וסתירה ובא עליה בעלה כהן אח"כ לוקה עליה משום זונה, אעפ"י שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בזונה, עכ"ל, ומיד תוכ"ד בהלכה כ"ג כתב דהאב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה, אעפ"י שהוא נאמן, ותנשא לו, אם זנתה אינה נסקלת על פיו, עד שיהיו שם עדים שנתארסה בפניהם, עכ"ל, הרי להדיא דהרמב"ם מחלק בזה בין מלקות למיתה, ומיושב שפיר קושיית הפני יהושע, וגם מתו' חולין אין סתירה להרמב"ם, דבמיתה גם הרמב"ם מודה דאין מחייבין מיתה ע"י חזקת עד אחד, וכנ"ל:
ידידו יה"ל הלוי.