מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן א · ענף ד
שוב פקחתי עיני, וראיתי להגאון הקדוש בעל ההפלאה זצ"ל בספרו שו"ת גבעת פנחס סי' ל' כתב שם כדברים האלה בזה"ל, ותו דלרבא דאינו לוקה אא"כ בעל א"כ עיקר האיסור נגמר בביאה, ובקידושין ליכא שום עבירה, כדאיתא להדיא בסוטה דף מ"ד, אלא דצ"ל דאיסורא איכא משום חצי שיעור, עכ"ל, ועיי"ש, הרי מפורש יוצא מפי גאון גדול כדברי רבינו זקנך זצ"ל, ובתוכ"ד אשר הביא סוגיא דסוטה הנ"ל להוכיח משם דלרבא ליכא שום עבירה בהקידושין כתב מיד דאיסורא איכא משום חצי שיעור, ולא עמד לו נגד זה כלל הסוגיא הזו דסוטה, וכנראה דמחלק דשום עבירה ליכא בהקידושין, רק איסורא איכא, ואינו מובן לכאורה ולפענ"ד לא יתפרשו דבריו אלא כמו שכתבתי לעיל, דנהי דאיסורא איכא מדאורייתא משום חצי שיעור, אבל עבירה וטומאה ופגם ליכא בהקידושין עד שיבעול, ובהיות כן אינו מפחד, וכנ"ל, ואינו חוזר מעורכי מלחמה אף לריה"ג, דהשיבה לביתו בהמורא תלי רחמנא, ולא בעשיית האיסור, וכנ"ל:
ועיין במדרש שמואל באבות רפ"ג במשנת עקביא, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, בד"ה ומ"ש וכו' הכוונה שמעתי בו וכו', עיי"ש, וכן בריש פ"ב בתוך ד"ה א"נ אמר וכו' ואינו רחוק מה ששמעתי במלת לידי העבירה וכו', וכן בפ"ד משנה ב' ששכר מצוה מצוה וכו' בסוף ד"ה ואפשר עוד, ועיין ג"כ באלשיך הקדוש בפ' אחרי מ"ש במשנת עקביא, ובפ' אמור בפסוק ושמרתם מצותי, מ"ש במשנת ששכר מצוה מצוה וכו', ותראה שחז"ל קראו עבירה לכח הטומאה והמשחית אשר נברא מהעבירה, וזאת היא כוונת ההפלאה זצ"ל דעבירה ליכא בקידושין, אבל איסור דאורייתא יש, משום חצי שיעור, ור"ל דטומאה ומשחית ופגם אין ע"י הקידושין, אף שאיסור תורה יש, וכמש"ל:
ובזה שכתבתי יש לדחות הראי' שהביא שם בגבעת פנחס בסי' הקודם מהא דסוטה מ"ד דבאין שלד"ע המעשה בטל, מדאמר נימא דלא כריה"ג, ומוכרח לומר כדרבה, ואי נימא דבאין שלד"ע המעשה קיים הי' יכול להיות אפילו כאביי, וכגון שקידש ע"י שליח [כהן כמותו, כדי שלא יהא תלוי זה בפלוגתת רבינא ורב סמא, ובאלמנה לכה"ג משכחת לי' כהן כמותו סגן שעבר, שכל מצות כהונה גדולה עליו, אלא שאינו עובד ככה"ג] דהקידושין קיימין. והוא לא עבר עבירה, דאין שלד"ע, ולא מחייב שולחו, ואי דעכ"פ איסור איכא בעושה שליח לדבר עבירה, הלא גם לרבא איכא איסור בהקידושין, ואעפ"כ אינו חוזר אף לריה"ג, עיי"ש בריש סי' כ"ט, ותיתי לי שגם אני נתעוררתי מעצמי בזה טרם ראותי דבריו, ועיי"ש בסוף התשובה בד"ה נמצא, שדחה ראי' זו, כיון דבאין שלד"ע חייב עכ"פ בדיני שמים בדינא זוטא, א"כ ראוי להימנע מלצאת לצבא, עיי"ש:
ולא הבנתי זה, דאכתי תקשי דהא גם לרבא יש איסור תורה בהקידושין, וכנ"ל, ואין ספק שאינו פטור על איסור זה מעונש שמים, [וכל האומר הקב"ה ותרן יותרו מועוהו אמרו חז"ל] ואעפ"כ אינו חוזר, דלאו בחיוב העונש תלה רחמנא השיבה לביתו, אלא בהמורא, וכנ"ל, ומה נשתנה האיסור שעושה בעשיית השליח לד"ע מהאיסור של הקידושין לרבא:
אבל לפי מה שכתבתי לעיל שפיר יש חילוק בין האיסורים האלה, דבאיסור הקידושין לרבא, אף שהוא איסור תורה, מ"מ עדיין אין זה עיקר האיסור, דעיקר האיסור לא נגמר עד שיבעול אח"כ, וכיון דבהקידושין לא עשה עדיין עצם העבירה, משו"ה אינו חוזר, דאינו מתיירא ע"י איסור כזה שאינו עצם העבירה, וכנ"ל, אבל כשעושה שליח לקדש, אליבא דאביי דלוקה על הקידושין, אף דאין שלד"ע, מ"מ איסור עושה עכ"פ בעשיית השליח לד"ע, והאיסור הזה יהי' חמור או קל, מ"מ כבר נגמר האיסור, ואין צריך לזה שום מעשה אחרת, ונמצא הוי זה עצם האיסור, וע"י איסור כזה, שהוא עצם האיסור והעבירה חוזר לריה"ג אף בעבירה דרבנן, דע"י עבירה נגמרת הוא מתיירא, וכנ"ל, ובהיות כן אין ראי' מזה דבאין שלד"ע המעשה בטל, דלעולם י"ל דהמעשה קיים, ומאי דלא מוקי לה כריה"ג אף אליבא דאביי, וכגון שקידש ע"י שליח, משום דבזה אף דאין שלד"ע, מ"מ עכ"פ איסור נגמר איכא בעשיות השלד"ע, וכנ"ל, וחוזר עי"ז לריה"ג: