אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן א · ענף ג

ענף ב

ומה שנראה לפענ"ד בישוב קושיא זאת הוא זה, דהגם דס"ל לריה"ג דמחמת עבירה חוזר מעורכי המלחמה, מ"מ יש חילוק בזה בין עבירה לעבירה, דדוקא בדבר שהוא עצם האיסור והעבירה, הוא דחוזר, ואפילו יהי' זה עבירה קלה, עבירה דרבנן, מ"מ כל שבעשיית אותו דבר כבר נגמר העבירה, מבלי שיצטרך עוד לשום דבר אחר, וא"כ הוי זה עצם העבירה והאיסור, חוזר על ידו מעורכי המלחמה, אבל בדבר שהוא רק גדר וסייג שלא יבוא עי"ז לעצם האיסור והעבירה, או דחזי לאצטרופי לעצם האיסור והעבירה, הגם שהתורה אסרה לעשות אותו הדבר, משום גדר וסייג, או משום דחזי לאצטרופי, מ"מ כיון שבעצם עדיין אין זה עיקר האיסור והעבירה, שכיוונה אליו התורה, והראי' דאין לוקין עדיין עליו עד שיעשה עצם האיסור, באיסור ועבירה כזו, אף שהוא מן התורה, אינו חוזר עליו מעורכי המלחמה

וכדי שלא יהי' זה כחוקה בלי טעם, אמינא בי' טעמא, דהרי לריה"ג דאמר מי האיש הירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו, ומדלא אמרה התורה מי האיש אשר עשה עבירה ילך וישוב לביתו, רק מי האיש הירא וכו', הרי חזינן דלא תלתה התורה השיבה לביתו בעשיית העבירה, רק בהפחד והיראה שיש לו מחמת העבירה:

והיינו משום דאחד מהעקרים הראשיים הצריכים למלחמה הוא, שיהי' להלוחם אומץ לב, ושלא יפחד ולא יחת כלל, וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' מלכים הט"ו, ולא ירא ולא יפחד וכו', וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד וכו', עיי"ש:

ולהיות כי טבע איש ישראלי הוא שבהיות עונותיו על עצמותיו תפול עליו אימתה ופחד, וכדאיתא בברכות ס' דר' ישמעאל בר' יוסי חזי' לההוא תלמידא דקא מפחיד אמר לי' חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים, והענין הוא, כי בהיות האדם שלם ונקי מכל פגם, וצלם אלקים על פניו בשלמות, תפול מוראו וחיתיתו על כל הברואים, כמ"ש ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ וכו', ולעומת זה, כשהאדם ממשיך עליו טומאה ופגם מחמת העבירות אשר עשה, נפגם צלם אלקים אשר על פניו, לא די שאין הבריות מתייראין ממנו, וכמו שאמרו חז"ל אין חי' רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה, והיינו שנתקלקלה הצורה אנושית שלו, הצל אלקים שעל פניו, אלא שאדרבא שנופל עליו אימתה ופחד, כי אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, כוחות הטומאה הדבקים בו, ומקטרגים עליו, ואשר נכונו ללצים שפטים על ידם, בסוד תיסרך רעתך וכו', ועי"ז מפחיד ומתיירא, אף שאינו יודע על מה:

ועיין באלשיך איוב י"א ט"ו על פסוק כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא, שכל זמן שהפנים אינם מנוקים ממומי העונות, המקטרגים מביטים בפניו ומקטרגים עליו, ועי"כ מירתת ומתיירא, כי מזלי' חזי, אבל אם תשא פניך ממום אז תהי' מוצק ולא תירא, עיי"ש באריכות קצת:

ובהיות כן, ס"ל לריה"ג דהירא ורך הלבב זה המתיירא מעבירות שבידו, דהתורה הרחיקה את האדם אשר עבירה בידו מלצאת לצבא המלחמה, יטען כי טומאת ופגם העבירה אשר עליו מפיל עליו אימה ופחד, אשר זה מזיק מאוד במלחמה, ורע"ק ס"ל דהירא ורך הלבב כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי מלחמה, ולראות חרב שלופה, אותו הרחיקה התורה מצבא המלחמה, לא זולת, אבל ריה"ג ס"ל דאף פחד כזה הבא מחמת פגם וטומאת עבירה אשר עליו הרחיקה התורה מצבא המלחמה, אף שיכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה:

ומעתה אני אומר דזה הוא דוקא בדבר שהוא עצם האיסור והעבירה, עי"ז האדם ממשיך על עצמו טומאה ופגם, ומירתת ומתיירא עי"ז, וכנ"ל, אבל דבר שאינו עצם האיסור והעבירה, רק שהוא לגדר וסייג שלא יבוא מזה לעיקר העבירה עצמה, או חצי שיעור, דעיקר האיסור שלו הוא משום דחזי לאצטרופי, ויכול להתהוות מזה העבירה העקרית, אבל מ"מ לעת עתה עדיין אין כאן העבירה וטומאת ופגם העבירה, תדע דהא לא לקי עלי', אף שאסור מן התורה, וכתיב "לא יקח", וכבר נודע תועלת הרצועה הזאת של המלקות, שהוא כדי להפריד ע"י יסורי המלקות את הטומאה של העבירה הדבוקה בהאדם, וכן אפילו על עבירה דרבנן יש מכת מרדות, ג"כ להפריד עי"ז את הטומאה קלה אשר נדבק בו ע"י העבירה, וכאן איסור תורה לא יקח", ולא לקי, והיינו משום דעדיין אין זה עיקר האיסור והעבירה שכיוונה אליה התורה, ואין כאן טומאה נדבקת ופגם כל עיקר עי"ז שתהי' צריכה להיפרד ממנו ע"י מלקות, והבן זה:

והגם דהוא איסור תורה, ובלי ספק נענש ע"ז, מ"מ טומאה נדבקת ופגם אין כאן עי"ז, שיהי' צריך להפריד אותה ממנו ע"י המלקות, ולכך לא לקי, ובהיות כן גם פחד ומורא לא יפול על האדם ע"י עבירה כזו, בהיות כי עיקר הפחד והמורא בא מחמת טומאת ופגם העבירה הנדבקת בהאדם, וכנ"ל, משא"כ בעבירה זו שאין כאן עדיין טומאה נדבקת ופגם כל עיקר, אינה מביאה פחד ואימה על האדם, ואינו חוזר עליה מעורכי המלחמה אף לריה"ג, והגם שהקידושין אסורין מה"ת, מ"מ לא על העבירה הקפידה התורה שישוב לביתו על ידה, רק על המורא שמחמת העבירה, הנמשכת מטומאה הנדבקת בהאדם ע"י העבירה, ובזה אין כאן טומאה הנדבקת וכנ"ל, ואין כאן מורא ופחד

ובהס"ד הי' סובר כאביי דקידש לוקה אחת, ונמצא דהקידושין הם עצם העבירה והאיסור, וקאמר שפיר נימא דלא כריה"ג, ולזה אמר אפילו תימא ריה"ג וכדרבה דאמר אין לוקה עד שיבעול, וכיון שכן הקידושין עדיין אינן עצם העבירה והאיסור, ולזה הגם שאסורין מן התורה אעפ"כ אינו חוזר עי"ז מעורכי המלחמה אף לריה"ג, ומטעם הנ"ל:

ובזה מדוקדקים דברי ריה"ג דאמר הירא ורך הלבב זהו המתוירא מהעבירות שבידו, דלכאורה מה זה הלשון מהעבירות "שבידו", ולמה לא אמר זהו המתיירא מהעבירות שעשה, אלא דלא מכל העבירות אשר עושה האדם הוא מתיירא, אלא מאותן העבירות אשר הם בידו וברשותו, ר"ל אשר טומאת העבירות נדבק בו, ותהי עונותיו על עצמותיו, אותן העבירות מפילים עליו אימתה ופחד, וכנ"ל, ולאפוקי עבירות כאלה שאינם עוד גופי העבירה, אלא שהם לגדר וסייג או שחזי לאצטרופי שיתהוה עי"ז או מזה עבירה, ולעת עתה עדיין אין כאן עיקר העבירה, אותן עבירות אף שנענש עליהן בל"ס, אבל אינם בידו, שאין כאן עדיין טומאה הנדבקת ופגם כל עיקר, וכנ"ל, מעבירות כאלה אין אדם בא לידי אימה ופחד, ואינו חוזר עליהם מעורכי המלחמה, זה הוא הנראה לפענ"ד בישוב קושיא הנ"ל:

וידעתי גם אני, כי הרואה דברי אלה בהעברה בעלמא, בלא עיון הראוי, לא יתקבלו הדברים אצלו, ואולי עוד יצחקו עלי צעירים לאמר שהם דברי דרוש וחסידות, וכדומה דברים כאלה, אבל המתבונן היטב בדברים האלה במתינות וביישוב הדעת יראה שהם דברים כנים ואמיתים, וניתנו להיאמר, וכי הכרח הקושיא הגדולה הנ"ל מביא לחלק בדברי ריה"ג החילוק הזה, ולהסביר אותו כנ"ל, ומה גם כי עיקר הנושא שלנו שהוא דברי ריה"ג הירא ורך הלבב זהו המתיירא מהעבירות שבידו", דברים האלה המה ג"כ מסוג הדברים אשר כתבתי כאן, ואין להתפלא כלל אם נושא כזה ממשיך בביאורו ובהסברו כדברים אשר כתבתי:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה