מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא · הכלל השני שלא ידבר שקר
הַכְּלָל הַשֵׁנִי שֶׁלֹּא יְדַבֵּר שֶׁקֶר
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּדְבָרִים; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּשְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים
חֵלֶק רִאשׁוֹן בִּדְבָרִים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [לה]
יֵשׁ לָנוּ לָדַעַת, שֶׁקִּיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא עַל הָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת (משנה יח): רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים *הָעוֹלָם קַיָּם: *עַל הַדִּין *וְעַל הָאֱמֶת *וְעַל הַשָּׁלוֹם. וְדָבָר בָּרוּר הוּא, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין צֹרֶךְ לְדִין. וּבְסִבַּת הָאֱמֶת הַשָּׁלוֹם מָצוּי. לְפִיכָךְ שְׁלָשְׁתָּם נִכְלָלִים בָּאֱמֶת. וְעַל זֶה *נִכְתְּבָה *אֶמְצָעִית, בֵּינֵיהֶם. וְלֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא בֶּאֱמֶת. וְעַל כֵּן הוּא רָמוּז בְּסוֹפֵי תֵיבוֹת שֶׁל תְּחִלַּת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת" (בראשית א, א) וְגַם בַּחֲתִימָתוֹ, שֶׁהוּא "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת" (שם ב, ג), לְלַמְּדֵנּוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, עוֹמֵד עַל הָאֱמֶת, וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "אֱמֶת", שֶׁנֶּאֱמַר: "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת" (ירמיה י, י). וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת", (תהלים קיט, קמב). וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ קִיּוּמוֹ עַל הָאֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי" (שיר השירים ד, ח), רָאשֵׁי תֵיבוֹת: אֱמֶת, כִּי הַלְּבָנוֹן הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנִקְרָא לְבָנוֹן מִפְּנֵי שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
נפש יהודה העולם קים. ישובן של בני אדם מתקיים: על הדין. לזכות את הזכאי ולחייב את החייב: ועל האמת. שלא ישקר איש בעמיתו: ועל השלום. בין מלכיות ובין אדם לחבירו: נכתבה. האמת: אמצעית. במשנה דין אמת שלום:
וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (קיט, ב): אִתְּמַר, אָמַר רַבָּה לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַםִ וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ וגו' מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ" (ירמהי ה, א). אֵינִי, וְהָא אָמַר רַב קְטִינָא: אֲפִילוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם לֹא פָסְקוּ מִמֶּנָה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה־לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶיךָ" (ישעיהו ג ו) דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם *מִתְכַּסִּין בָּהֶם כְּשִׂמְלָה, *יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ? "וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת" *דְּבָרִים שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁלִין בָּהֶם, יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ? "יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שם שם, ז), אֵין "יִשָּׂא" אֶלָּא שְׁבוּעָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז); "*לֹא *אֶהְיֶה חֹבֵשׁ" (ישעיה שם), שֶׁלֹּא הָיִיתִי בְּחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ; "וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה" (שם), שֶׁאֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא תַלְמוּד. *מִמַּאי, דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי אָמַר לְהוּ: גְּמִירְנָא, אָמְרֵי לֵיהּ: תָּא אֵימָא לָן. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: גְּמִירִי וְשְׁכָחִי, מַאי לֹא אֶהְיָה חוֹבֵשׁ כְּלָל? לָא קָשְׁיָא, הָא *בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא.
נפש יהודה מתכסין בהם כשמלה. חדשה כששואלין אותו טעמי התורה עושין עצמן כמעלימים את דבריהם מפני שאינם יודעים להשיב: ישנן תחת ידך. אתה בקי בהן לפיכך קצין תהיה לנו ותלמדנו חכמה: דברים שאין בני אדם עומדים עליהם. על בורין לאמרן כהלכתן אא"כ נכשל בהן עד שאמרן ב' וג' פעמים בשיבוש דהיינו טעמי תורה המוסתרין: לא אהיה חובש. איני רגיל להיות חובש בבית המדרש. חובש לא הייתי תמיד בביהמ"ד ללמוד כחבוש בבית האסורים אלמא דלא פסקו ממנה אנשי אמנה: אהיה. הורגלתי כמו שחוק לרעהו אהיה אני הווה: וממאי. דמשום אמנה הוא דלמא על כרחם צריכין שיודו האמת דאי אמר ליה גמירנא אותן טעמי תורה אמרי ליה שואלין אימא לן ומשני הוי ליה למימר גמר ושכח: בדברי תורה. היו נאמנים ואינם מתהללים לשקר:
וְעַל שֶׁנֶּהְפַּךְ הֶאֱמֶת הָלְכוּ בַגּוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" (שיר השירים ד, ח), רָאשֵׁי תֵיבוֹת: אֱמֶת, הָפוּךְ. וּבִזְמַן שֶׁהָאֱמֶת מְצוּיָה בָאָרֶץ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד בִּרְכָּתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וְצֶדֶק וגו' גַּם־ה' יִתֵּן הַטּוֹב" וגו' (תהלים פה, יב־יג). וּבִזְמַן שֶׁאֵין הֶאֱמֶת מְצוּיָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בִּבְנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" וגו' (ישעיה נט, טו).
וַאֲפִילוּ הַקַּל שֶׁיֵּשׁ בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר, שֶׁהוּא בְּסִפּוּר דְּבָרִים וְהַגָּדַת מְאוֹרָעוֹת, יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּחְלִיפִים בָּהֶם מֵאֵין הֲנָאָה לָהֶם וְגַם אֵין הֶפְסֵד בּוֹ לְאָדָם אַחֵר, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם שֶׁמְּקַבְּלִים הֲנָאָה בְּדַבְּרָם שֶׁקֶר וּבְהַחֲלִיף הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן. וְאַף עַל זֶה אָמְרוּ, שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ" (ירמיה ט, ד). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָנְשָׁן כְּעֹנֶשׁ הַמְשַׁקְּרִים לְהַתְעוֹת אוֹ לְהַפְסִיד לַאֲחֵרִים. וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם יֵשׁ לוֹ לְקַיֵּם בְּפִיו מַה שֶּׁמְסַפֵּר בְּלִבּוֹ, כְּמוֹ *שֶׁמָּצִינוּ בְרַב סַפְרָא, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו בְּסוֹף מַכּוֹת (כד, א), וּבְמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (פח, א), שֶׁקִּיֵּם, "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תהלים טו, ב).
נפש יהודה מצינו ברב ספרא. בשאלתות דרב אחאי פרשת ויחי והובא בפנים בחלק ב' בדבר אונאה פרק א':
וְעִם כָּל זֶה אִם יֵשׁ בַּדָּבָר דַּרְכֵי שָׁלוֹם, מֻתָּר לְשַׁנּוֹת בְּדִבּוּרוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סה, ב): אָמַר רַבִּי אִלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מֻתָּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָבִיךָ צִוָּה וגו' כֹּה־ תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף *אָנָּא שָׂא נָא" וגו' (בראשית נ, טז־יז). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל *אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה'עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי" (שמואל־א טז, ב). תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִילוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה בוֹ, דְּמֵעִיקָרָא כְתִיב "*וַאֲדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח, יב) וּלְבַסּוֹף כְּתִיב "וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (שם שם, יג). וְאָמְרוּ: מֻתָּר לְשַׁבֵּחַ לַכַּלָּה וְלוֹמַר עָלֶיהָ, שֶׁהִיא נָאָה *וַחֲסוּדָה בִּפְנֵי הֶחָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כֵן - לִתֵּן לָהּ חֵן בְּעֵינֵי בַּעְלָה.
נפש יהודה אנא שא נא. אביך צוה שתמחול לנו ויעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום: איך אלך. וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי, הקב"ה צוהו לשנות: ואדני זקן. שרה אמרה לשון ביזוי וכשגלה הקב"ה הדבר לאברהם למה זה צחקה שרה וגו' אמר אני זקנתי ושינה בדבר מפני השלום: וחסודה. חוט של חסד משוך עליה:
וְאַף עַל פִּי כֵן יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּשַׁנּוֹת דְּבָרוֹ אֲפִילוּ בְּדִבְרֵי הֲבַאי, לְבַל יְלַמֵּד לְשׁוֹנוֹ לְשַׁקֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (סג, א): רַב, הֲוָה מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ. אָמַר לָהּ: עַבִידִי לִי טְלַֹפְחֵי, עָבְדָא לֵיהּ *חִימְצֵי; עַבִידֵי לִי חִימְצֵי, עָבְדָא לֵיהּ טְלַֹפְחֵי. כִּי גָדַל חִיָיא בְּרֵיהּ, *אֲפִיךְ לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיעַלְיָא אִימָךְ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא דְקָא אֲפִיכְנָא לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: הַיינוּ דְקָאָמְרֵי אִינְשֵׁי: דְּנָפַק מִינָךְ - *טַעְמָא מַלְפָךְ. בְּרָם, אַתְּ לָא תַעֲבֵיד הָכֵי, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר" (ירמיה ט, ד). עַל כֵּן יְלַמֵּד לְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר אֱמֶת. וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת יַנְחֶנּוּ בְדֶרֶךְ אֱמֶת.
נפש יהודה חימצי. מין קטניות: אפיך לה. היה אומר האב לבנו אמור לאמך לעשות עדשים הוא אמר לה עשי חימצי והיא עושה עדשים: טעמא מלפך. שהבן מחכים את אביו אני היה לי לעשות כן מ"מ אתה לא תעביד הכי כי דבר שקר הוא וכתיב למדו לשונם דבר שקר:
פֶּרֶק שֵׁנִי [לו]
יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵם דִּבְרֵי שֶׁקֶר לְהִתְפָּאֵר אָדָם אֶת עַצְמוֹ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאוֹת בּוֹ. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "לֹא־נָאוָה לְנָבָל יָתֶר אַף כִּי־לְנָדִיב שְׂפַת־שָׁקֶר" (משלי יז, ז). וְיֵשׁ אָדָם שֶׁמַּתְעֶה לַחֲבֵרוֹ לוֹמַר, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו טוֹב אוֹ עָשָׂה לוֹ טוֹב וְלֹא עָשָׂה. וּבָזֶה אָמְרוּ ז"ל: אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִילוּ דַעַת הַגּוֹי. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּבְטִיחַ לַחֲבֵרוֹ שֶׁיֵּיטִיב עִמּוֹ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" וגו' (תהלים לד, יד). וְגַם מְצַעֵר לְאוֹתוֹ שֶׁמִּתְהַלֵּל שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ טוֹב וְאֵינוֹ עוֹשֵׂהוּ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "*נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת־שָׁקֶר" (משליכה, יד). וְעַל זֶה הִזְהִירָה תוֹרָה וּדְרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ מִפָּסוּק "וְהִין צֶדֶק" (ויקרא יט, לו), כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב (מט, א): רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם"? וַהֲלֹא *הִין בִּכְלָל אֵיפָה הוּא? אֶלָּא, שֶׁיְּהֵא הֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק. וְאַבַּיֵי אָמַר: הַהוּא, *שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶה וְאֶחָד בַּלֵּב.
נפש יהודה נשיאים ורוח. כאשר יהיה תוחלת שוא כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת ואדם מצפה שיבא גשם ולא בא והם מצטערים כך איש מתהלל במתת שקר שאומר כך וכך אתן לצדקה או כך וכך אעשה לפלוני טובה והוא משקר ואינו עושה והוא מצער למי שאמר לו לעשות: הין בכלל איפה הוא. שההין י"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע"ב לוגין וכל סאה ב' הין וכיון שנאמר איפת צדק למה נאמר הין צדק שהרי הין בכלל איפה הוא אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם: שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צז, א): אָמַר רָבִינָא: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא, *דְּלֵיכָּא קוּשְׁטָא. אָמַר לִי הַהוּא מֵרַבָּנָן וְרַב טִיבוּת שְׁמֵיהּ, וַאֲמְרֵי לָהּ טַבְיוֹמֵיהּ שְׁמֵיהּ, דְּאִי הֲווּ יַהֲבֵי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי עָלְמָא *לָא הֲוָה מְשַׁנֵּי בְדִבּוּרֵיהּ. *אֲנָא אִיקְלָעִית לַהֲהוּא אַתְרָא דִּשְׁמֵיהּ קוּשְׁטָא וְלָא שָׁכִיב אִינֵישׁ בְּלָא זִימְנֵיהּ. וּנְסִיבִת אִתְתָא מִנְהוֹן וַהֲוְיָין לִי תְּרֵי יְנוּקֵי. יוֹמֵי חָד יָתְבָא דְבֵיתְהוּ וְקָא חַייפָא רֵישָׁהּ. אְיָא שִׁבְבְתָא קָרְיָא אַבָּבָא. אָמְרָה לְהוֹן: אִתְּתָא פְלוֹנִית אִיתָא הָכָא? מִשּׁוּם דְּקָא חַייפָא, *אֲמָרִי לָהּ: לָא. בַּהֲהִיא שַׁעְתָּא מִיתוּ תְרֵין בְּנָהָא. אֲתוּ בְנֵי מָתָא וַאֲמרֵי לִי: אַתְּ קְטַלְתִינְהוּ. וַאֲמָרִי לְהוֹן: חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא הָכֵי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אָמְרוּ לִי: בְּמָטוּתָא מִינָךְ, פּוּק מִגַּבָּן דְּלָא *תֵגְרֵי מוֹתָנָא בְאַתְרִין. וְכָל זֶה לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית" (צפניה ג, יג), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁלֹּא יְהֵא עַוְלָה בַדָּבָר, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן רַמָּאוּת אֶלָּא הַכֹּל דְּבַר אֱמֶת.
נפש יהודה דליכא קושטא. אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד: לא הוה משני בדבוריה. לשקרא: אנא איקלעי. כלומר אירע הדבר שבאתי לעיר שקושטא שמה: אמרי לה לא. דלאו אורח ארעא לומר היכן היא הואיל וחייפא פירוש רחצה ראשה: תגרי מותנא באתרין. שלא תתגרה במלאך המות לבא בעירנו באמירת שקרים:
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [לז]
יֵשׁ בְּנֵי אָדָם הַמְשַׁקְּרִים בְּהַטְעוֹת אֶת חַבְרֵיהֶם, שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ וְרֵעוֹ כְּדֵי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ וְיוּכַל לְהַדִּיחַ עָלָיו אֶת הָרָעָה וּבָזֶה הוּא מַטְעֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת־ רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ" וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: "הַעַל־ אֵלֶּה אֶתְאַפַּק נְאֻם־ה" אִם־בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" (ירמיה ט, ז־ח). וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁמְשַׁקְּרִים, נוֹתְנִין עֵינֵיהֶם בַּטוֹבָה הָעֲתִידָה לָבוֹא וּמְסַבֵּב לַחֲבֵרָם שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַתָּנוֹת. וְיֵשׁ אַחֵר שֶׁמַּטְעֵהוּ בִּדְבַר שֶׁקֶר לְהָסִיר טוֹבָה מִמֶּנּוּ אוֹ מֵאַחֵר וּלְגָזְלָהּ לְעַצְמוֹ. וּבָזֶה אָמְרוּ ז"ל: כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צב, א):
וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל *הַמַּחְלִיף בְּדִבּוּרוֹ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ" (בראשית כז, יב). וְאֵין מְתַעְתֵעַ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתֻּעִים" (ירמיה י, טו). מַה לְהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא הַמְשַׁנֶּה בְדִבּוּרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִכָּר מִי הוּא, אֲבָל הַכַּוָּנָה הִיא, לְפִי שֶׁמַּטְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבַר שֶׁקֶר, לְפִיכָךְ יִהְיֶה גַּם כֵּן כָּל הַמַּטְעֶה בְּכָל עִנְיָן נִקְרָא "שֶׁדּוֹמֶה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה" לְפִי שֶׁמַּטְעִים הֵם גַּם כֵּן לִבְנֵי אָדָם, בְּאָמְרָם, שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדָם.
נפש יהודה המחליף בדבורו. משנה בדבורו שלא יהא ניכר הרמאות:
וְהַחֲמוּרִים מִכָּל אֵלּוּ: הַמְשַׁקְּרִים בְּמִשְׁקָלוֹת וּבְמִדּוֹת וּמַכְחִישִׁין בְּפִקְדוֹנוֹת אוֹ בְּהַלְוָאוֹת, שֶׁאֵלּוּ נִקְרָאִין "אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל" לְפִי שֶׁעוֹשִׂין שֶׁקֶר וְגֵזֶל וְחֶמְדָּה וְעַל אֵלּוּ אָמְרָה תוֹרָה: "לֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּסִבָּה זֹאת יָבוֹא לִידֵי רִיב *וּמַצָּה וּרְצִיחָה וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וַעֲבֵרוֹת הַרְבֵּה וְהוּא דָבָר שֶׁשּׂוֹנֵא הָאֵל יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי (ו, טז־יח): "שֶׁשׁ־הֵנָּה שָׂנֵא ה'וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ; עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם־נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה. *יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים".
נפש יהודה ומצה. כמו כי ינצו אנשים: יפיח. ידבר כזבים:
וְכָל רָעוֹת אֵלּוּ יִשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בִּדְבַר שֶׁקֶר וּמִתְפָּאֵר בּוֹ, כִּי יְהֵא סִבָּה לָבוֹא לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי לָאָדָם הַמַּכְחִישׁ לוֹ, בַּיָּדַיִם אוֹ בְּמַלְשִׁינוּת, אָז יָבוֹא לַחֲשֹׁב עָלָיו כָּל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת וְגַם יְמַהֵר רַגְלָיו לָרוּץ לְכָל רָעָתוֹ וּכְשֶׁלֹּא יוּכַל לְהָרֵעַ לוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר, יָעִיד עָלָיו עֵדוּת שֶׁקֶר לְהָרְגּוֹ. וְאִם לֹא יוּכַל לְהָעִיד עָלָיו, יֵלֵךְ רָכִיל לְשַׁלֵּחַ מְרִיבָה וַאֲפִילוּ בֵּין אַחִים. נִמְצָא, שֶׁכָּל אֵלּוּ הָרָעוֹת יָבוֹאוּ מִדְּבַר שֶׁקֶר וְעַל כֵּן אָמְרָה תוֹרָה "מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק" וְסָמִיךְ לֵיהּ "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז). עַל כֵּן אַשְׁרֵי אָדָם הַמִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וּמַרְגִּיל אֶת פִּיו עַל דְּבַר אֱמֶת, צֶדֶק וַעֲנָוָה, וּבָזֶה יַשִּׂיג כָּל חֶפְצוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְיַדְרִיךְ אֶת בְּנֵי בֵיתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וִיִנָּצֵל מִכָּל צָרָה.
חֵלֶק שֵׁנִי בִּשְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים וַחֲרָמוֹת
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁשָּׁה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [לח]
הַנִּשְׁבָּעִים בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רוֹצִים לוֹמַר, כִּי כַּאֲשֶׁר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא אֱמֶת, כָּךְ דִּבְרֵיהֶם אֱמֶת, בֵּין עָבָר בֵּין עָתִיד. וְהַנִּשְׁבָּע בַּשֶׁקֶר דּוֹמֶה שֶׁהוּא כְּמַכְחִישׁ אֶת אֲמִתַּת הַשֵּׁם. וְאִם אָדָם יִשָּׁבַע בְּרֹאשׁ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם וְלֹא יְקַיֵּם דְּבָרוֹ, הוּא בֶּן מָוֶת, לְפִי שֶׁבּוֹזֶה כְבוֹד הַמֶּלֶךְ. וְאִם זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת, נִשְׁבַּע בְּמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁבָּא מִטִּפָּה סְרוּחָה וְסוֹפוֹ לָמוּת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁלֹּא יַכְשִׁילוּהוּ לַחְטִיא אֶת בְּשָׂרוֹ בְּהִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר בְּשֵׁם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם לַעֲדֵי עַד.
וּכְבָר יָדַעְנוּ מַה שֶּׁאֵרַע לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁנִּשְׁבְּעוּ בָּרַבִּים עַל דְּבַר פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. וְגַם כֵּן הָרָעָב שֶׁהֵבִיא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָאָרֶץ, בְּעַד שָׁאוּל וּבֵיתוֹ, שֶׁעָבְרוּ עַל שְׁבוּעַת הַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לַגִּבְעוֹנִים. וְאָנוּ רוֹאִים, שֶׁלֹּא נִכְתַּב עֹנֶשׁ מְפֹרָשׁ בָּאַזְהָרוֹת, שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. רַק בַּעֲבוֹדָה זָרָה. וּבְ"לֹא תִשָּׂא לַשָּׁוְא". וְכָל־כָּךְ מָרְגָּלִים בְּנֵי אָדָם בְּדָבָר זֶה, שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו קְצָתָם מֵאָה פְעָמִים בְּיוֹם אוֹ יוֹתֵר בְּלִי שׁוּם הֲנָאָה שֶׁמְּקַבְּלִין וּמְחַלְּלִין בּוֹ אֶת הַשֵּׁם בְּפַרְהֶסְיָא. וְשֶׁמָּא עָוֹן זֶה הַשָּׁגוּר בְּפִי רֹב יִשְׂרָאֵל מְעַכֵּב אוֹתָנוּ בְּגָלוּת הַחֵל הַזֶּה.
וְעִם כָּל זֶה, מִי שֶׁרוֹאֶה עַצְמוֹ פָּרוּץ בְּשׁוּם דָבָר אוֹ שֶׁהוּא עָצֵל לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, טוֹב לוֹ לִשָּׁבַע לְקַיְּמָהּ כְּדֵי לִגְדֹר אֶת עַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דִּנְדָרִים (ח, א): אָמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "נִשְׁבַּעְתִּי וַאֲקַיֵּמָה" וגו' (תהלים קיט, קו). *וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן, *דִּשְׁרֵי לֵיהּ לְאִינֵישׁ לִזְרוּזֵי נַפְשֵׁיהּ. וַאֲמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, [אֶשְׁנֶה מִשְׁנָה זוֹ] אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דַּאֲפִילוּ לִזְרוּזֵי בְעָלְמָא, הַיְנוּ דְּרַב גִּידָל קָמַייתָא? הָא קָא מַשְׁמַע לָן, *כֵּיוָן דְאִי בְעֵי פָטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכֵי חַיילָא שְׁבוּעָה עַלֵיהּ.
נפש יהודה והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה וכתיב ושננתם דצריך אדם לשנות בתורה: דשרי ליה לאינש. לישבע כדי לזרז את עצמו, לקיים המצות: כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית. דכיון דקרא ק"ש קיים לא ימוש דאמר רשב"י במסכת ברכות כל הקורא ק"ש שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש וכיון דאי בעי פטר נפשיה מושננתם בק"ש דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבועה דהר סיני משום הכי כי אמר אשנה פרק זה אע"ג דלא הוה מושבע מסיני דכבר פטר נפשיה מ"ה חל עליו שבועה:
וְגַם כֵּן בְּנָזִיר, אַף עַל פִּי שֶׁקְּרָאוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ חוֹטֵא, הוּא לְמִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ גָּדֵר, אֲבָל טוֹב הוּא לִגְדֹּר עַצְמוֹ בִּרְאוֹת יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי אֶלעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל־ הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו, יא). וְכִי בְאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא? אֶלָּא שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, מְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וְעִם כָּל זֶה אִם רָאָה אֶת יִצְרוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו טוֹב לוֹ לַעֲשׂוֹת סְיָג, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי *אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא *אָדָם אֶחָד מִן הַדָּרוֹם, רְאִיתִיו יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רָאִי וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית שְׂעָרְךָ? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי וְהָלַכְתִּי לִדְלוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, נִסְתַּכַּלְתִּי בְּבָבוּאָה שֶׁלִּי *וּ*פָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטָרְדֵּנִי מִן הָעוֹלָם, *אָמַרְתִּי לוֹ: רָשַׁע, לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְךָ, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלְּחֲךָ לַשָּׁמַיִם! מִיָּד עָמַדְתִּי וְנִשַּׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר *לְהַזִּיר לַה'" (שם שם, ב). וְזֶה נִקְרָא נָזִיר קָדוֹשׁ, שֶׁצָרִיךְ נְזִירוּת לְהִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.
נפש יהודה אשם נזיר טמא. הנזיר שנטמא מביא אשם ואח"כ מונה ימי נזירות אחר ומאותו אשם לא אכל. בא לפני אדם אחד. שבא להקריב קרבן נזירות ולגלח שערו: ופחז עלי יצרי. ומתוך שראיתי במים צורתי כל כך נאה נתגבר עלי יצרי ובקש להביאני לידי מעשים רעים לטורדני מן העולם: פחז. מיהר לשון פחז כמים פירוש בבואה במראה צורה כשאדם רואה במים או במראה או בצלו: אמרתי. כך אמר לעצמו: להזיר לה'. דהיינו לשם שמים:
פֶּרֶק שֵׁנִי [לט]
אַף עַל פִּי שֶׁחֲמוּרִים עִנְיְנֵי הַשְּׁבוּעוֹת, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם בִּשְׁגָגָה אוֹ בְאֹנֶס, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו וְאֵינוֹ כֵן, אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶם אִם אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, לְפִי שֶׁמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו בְּעִנְיָן אֶחָד וְכַוָּנַת לִבּוֹ הוּא לְדַעַת אַחֶרֶת, וּבִלְבַד שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ לְשׁוּם אָדָם, וַאֲפִילוּ לְגוֹי, שׁוּם חִיּוּב אֲמִיתִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, אֲבָל צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ עָלָיו, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (נדרים כה, ב): תָּנָא: כְּשֵׁם *שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מֻתָּרִין כָּךְ שִׁגְגַת שְׁבוּעוֹת מֻתָּרִין. הֵיכֵי דָמֵי שִׁגְגַת שְׁבוּעוֹת? כְּגוֹן רַב כַּהֲנָא וְרַב אַסֵי. הָדֵין אָמַר: הָכֵי אָמַר רַב. וְהָדֵין אָמַר: הָכֵי אָמַר רַב. וְכָל חַד וְחַד מִשְׁתַּבַּע. אֲתָא רַב אָמַר כְּחַד מִינַיהוּ, אָמַר אִידָךְ: וַאֲנָא לְשִׁיקְרָא אִשְׁתַּבָּעִי? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ *לִבָּךְ אָנְסָךְ. וְכָל חַד וְחַד אֲדַעְתֵיהּ שַׁפִּיר קָא מִשְׁתַּבַּע.
נפש יהודה שנדרי שגגות. אמר קונם אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל או שתה ובשעת הנדר היה סובר בודאי שלא אכל ושלא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל ולא היה פיו ולבו שוה הלכך לא הוה נדר: לבך אנסך. שבלבך היית סבור שהאמת אתך:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: נוֹדְרִין *לַהֲרָגִין וְלַחֲרָמִין *וּלַמּוּכְסִין שֶׁהִיא תְרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְרוּמָה; שֶׁהִיא שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם (פירש רש"י: הרגין הן לסטין יהודים ההורגים כדי ליקח ממון; וחרמין הן גזלנין; אבל אינן הורגין. ולא זו אלא אף זו קתני; שהיא של תרומה, דאף על גב דקטלי וגזלי, לא אכלי איסורא). בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: *בַּכֹּל נוֹדְרִין חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בִּשְׁבוּעָה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְמָרָא: מוֹכְסִין - וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: *דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא? אָמַר רַב חִינְנָא בַר כַּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוֹכֵס *שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי: *בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו. "שֶׁהִיא שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ". הֵיכֵי נָדַר? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: בְּאוֹמֵר: יֵאָסְרוּ פֵּירוֹת עוֹלָם עָלַי, אִם אֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. *כֵּיוָן דַּאֲמַר יֵאָסְרוּ, יִתְסוֹר כָּל פְּרִי עֲלֵיהּ? בְּאוֹמֵר: הַיּוֹם. *אִי דַאֲמַר הַיּוֹם לֹא מְקַבֵּל מִינֵיהּ מוֹכֵס? בְּאוֹמֵר בְּלִבּוֹ הַיּוֹם וּמוֹצִיא בִשְׂפָתָיו סְתָם. וְאַף עַל גַּב דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים, לְגַבֵּי אוֹנְסִין אֶפְשָׁר דַּעֲקַר לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ.
נפש יהודה להרגין. רוצח שהוא הורג על עסקי ממון שאם בא להרגו יכול זה לידור שהוא של תרומה ויאמר נדר זה עלי אם אינו של תרומה אע"פ שאינו של תרומה כדי שלא יטלם לפי שיש חיוב מיתה לזו והנדר מותר והיינו נמי נדרי אונסין: ולמוכסין. נוטל מכס המלך ורוצה ליטול פירותיו בעל כרחו אע"פ שאינו של תרומה יכול לידור שהן של תרומה כדי שלא יטלם ומתניתין לא זו אף זו קתני: בכל נודרין. להם חוץ משבועה, לא יאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינו של תרומה: דינא דמלכותא דינא. ולא נדרי אונסין נינהו אמאי נודרין למוכסין להבריח המכס של מלכות: שאין לו קצבה. שנוטל כל מה שירצה: במוכס העומד מאליו. שאינו של מלכות: כיון דאמר יאסרו. קשיא הוא כיון דאמר יאסרו ולא אמר מילתא דהערמה איתסרו ומשני באומר היום יאסרו דהיינו הערמה דההוא יומא לחוד אסר אנפשיה: אי דאמר היום לא מקבל מיניה מוכס. ואינו מניחו בשביל אותו נדר שלא יטול הפירות שהרי שומע דבהערמה נדר:
וְעִם כָּל זֶה יִזָּהֵר *שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ עָלָיו אֲפִילוּ גּוֹיִים, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין (כח, א), וּבְסוֹף מַסֶּכֶת יוֹמָא (פד, א): רַבִּי יוֹחָנָן חָשׁ בְּצַפְדִינָא (פירוש: חולי השינים), אָזַל לְגַבֵּי הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא, עָבְדָה לֵיהּ סַמָּא, חַמְשָׁא וּמְעַלֵי שַׁבַּתָּא. אָמַר לָהּ: *בְּשַׁבַּתָּא מַאי? אָמְרָה לֵיהּ: לָא צְרִיכֶת. אָמַר לָהּ: אִי אִיצְטֲרִיכְנָא מַאי אֶעֱבִיד? אָמְרָה לֵיהּ: אִישְׁתַּבַּע לִי דְּלָא מְגַלִית. אִישְׁתַּבָּע לָהּ: לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל דְּלָא קָא מְגַלִינָא [גָּלְיָה לֵיהּ]. לְמָחָר נָפַק *וְדָרְשָׁהּ בְּפִרְקָא. וְהָא אִישְׁתְּבַע לָהּ? לֵאלָהָא דְיִשְׂרָאֵל הוּא דְלָא מְגַלִּינָא, הָא לְעַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל מְגַלִּינָא. *וְהָא אִיכָּא חִלּוּל הַשֵּׁם? *דִּמְגַלֵּי לָהּ מְעִיקָרָא. וְכָל זֶה הָיָה נִשְׁבַּע לְגוֹי אוֹ לְאַנָּס.
נפש יהודה שלא יחשדוהו. שעבר על שבועתו: בשבתא מאי. איעביד דלא מצינא למייתי גבך מפני תלמידי בני כלה: ודרשה בפרקא. אמר הרפואה ולימדו לכל: והא איכא חילול השם. שהיא סבורה שעבר על שבועתו ומשני: דמגלי לה מעיקרא. מההוא שעתא גלי לה אמר לה דעי שלא נשבעתי ולא אמרתי באלהא דישראל אלא לאלהא דישראל:
וְגַם מָצִינוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֲפִילוּ לִיהוּדִית הָיָה נִשְׁבַּע בְּפִיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַדָּבָר לְשֵׁם שָׁמַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה (פרק ב"): פַּעַם אַחַת הָיוּ זְקֵנִים יוֹשְׁבִים וְעָבְרוּ לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי תִינוֹקוֹת, אֶחָד גִּלָּה רֹאשׁוֹ וְאֶחָד כִּסָּה רֹאשׁוֹ. זֶה שֶׁגִּלָּה רֹאשׁוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַמְזֵר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בֶּן הַנִּדָּה. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא: הֵיאָךְ מְלָאֲךָ לִבְּךָ לַחֲלֹק עַל דִּבְרֵי רַבּוֹתֶיךָ? אָמַר לָהֶם: אֲנִי אֲקַיְּמֶנּוּ. הָלַךְ אֵצֶל אִמּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ תִינוֹק וּמְצָאָהּ שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת קִטְנִית בַּשּׁוּק. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אִם תֹּאמְרִי לִי מַה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֲלֵךְ, אֲנִי מְבִיאֵךְ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמְרָה לוֹ: הִשָּׁבְעָה לִי. הָיָה נִשְׁבַּע בִּשְׂפָתָיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ. אָמַר לָהּ: בְּנֵךְ זֶה מַה טִּיבוֹ? אָמְרָה לוֹ: כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי לַחֻפָּה נִדָּה הָיִיתִי וּפֵרַשׁ מִמֶּנִּי בַעֲלִי וּבְעָלַנִי שׁוֹשְׁבִינִי וְהָיָה לִי בֵן זֶה. וְנִמְצָא מַמְזֵר וּבֶן הַנִּדָּה. אָמְרוּ: גָּדוֹל הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהִכְחִישׁ אֶת רַבּוֹתָיו. אָמְרוּ לוֹ: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁגִּלָּה סוֹדוֹ לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "סוֹד ה' לִירֵאָיו" (תהלים כה, יד).
וְכָל זֶה כַּוָּנָתוֹ לִדְבַר מִצְוָה כְּדֵי לְגַּלּוֹת הַנִּסְתָּרוֹת וּלְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַדְּבָרִים, אֲבָל הַנִּשְׁבַּע בִּשְׂפָתָיו וּמְבַטֵּל בְּלִבּוֹ בְעִנְיָן אַחֵר, יְהֵא שְׁבוּעַת שָׁוְא אוֹ שֶׁקֶר. וְעָלָיו נֶאֱמַר: "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' וְגוֹ" (שמות כ, ז).
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [מ]
לְפִי שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם בְּקִיאִין בְּחֹמֶר הַשְּׁבוּעָה וּבְחֶמְדָּתָם הַגְּדוֹלָה יָבוֹאוּ לְסַמּוֹת עֵינֵיהֶם וְלִשָּׁבַע בַּשֶׁקֶר לְכָל מַה שֶּׁיִּהְיוּ רַשָּׁאִין לִכְפֹּר וְגַם לְהַעֲלִים הָאֱמֶת, הֵן בְעֵדוּיוֹת הֵן בְּכָל דָּבָר אֲשֶׁר יָטִילוּ בֵּית דִּין שְׁבוּעָה עֲלֵיהֶם, עַל כֵּן הִתְקִינוּ רַבּוֹתֵינוֹ, שֶׁבֵּית דִּין בְּכָל זְמַן וּזְמַן יוֹדִיעוּ לַנִּשְׁבַּע חֹמֶר הַשְּׁבוּעָה וְדִינָהּ בְּלָשׁוֹן שֶׁיְּבִינֵהוּ, כְּדֵי לְגַלּוֹת אָזְנוֹ בַּדָּבָר וְאוּלַי יִירָא וְיִסְתַּלֵק מִן הַשְּׁבוּעָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת, פֶּרֶק שְׁבוּעוֹת הַדַּיָּנִים (לח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִים אַף הִיא *בִלְשׁוֹנָהּ נֶאֱמְרָה. אוֹמְרִים לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשְּׁוָא" (שמות כ, ז); כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה *נֶאֱמַר בָּהֶם 'וְנַקֵּה' וְכָאן נֶאֱמַר 'לֹא יְנַקֶּה' (שם); וְכָל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַל־תִּתֵּן *אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרֶךָ" (קהלת ה, ה). וְאֵין בְּשָׂרוֹ אֶלָּא קְרוֹבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיה נח, ז); וְכָל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָלֹה וְכַחֵשׁ" (הושע ד, ב). וּכְתִיב: "עַל־כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ" (שם שם, ג); וְכָל הָעֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (זכריה ה, ד). "הוֹצֵאתִיהָ" לְאַלְתָּר, "וּבָאָה אֶל־בֵּית הַגַּנָּב", זֶה שֶׁגּוֹנֵב דַּעַת חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן אֶצְלוֹ וְטוֹעֲנוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ: "וְאֶל־בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר", כְּמַשְׁמָעוֹ: "וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוֹ וְאֶת־ עֵצָיו וְאֶת־אֲבָנָיו וגו'", הָא לָמַדְתָּ דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלֶּה אוֹתָן, שְׁבוּעַת שָׁוְא מְכַלָּה אוֹתָן.
נפש יהודה בלשונה נאמרה. בכל לשון שמבין בה: נאמר בהם ונקה. למי שעשה תשובה וכאן נאמר לא ינקה אפילו אם עשה תשובה בלא פרעון: את פיך. בשבועת שקר לחטיא את בשרך ואת קרובך:
אִם אָמַר אֵינִי נִשְׁבַּע, *פּוֹטְרִין אוֹתוֹ מִיָּד וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבַּע, הָעוֹמְדִין שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (במדבר טז, כו). וּכְשֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ אוֹמְרִין לוֹ: הֱוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין, וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם: דְּעוּ, שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי מַשְׁבִּיעַ אֶתְכֶם, אֶלָּא עַל דַּעְתִּי וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם" וגו' (דברים כט, יג).
נפש יהודה פוטרין אותו מיד. ואין משהין אותו כדי שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם משקיבל עליו בב"ד:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: בִּשְׁלָמָא הַאי דְקָא מִשְׁתַּבַּע אִיכָּא אִיסוּרָא, *אֶלָּא הַאי דְקָא מַשְׁבַּע לֵיה, אַמַּאי? לִכְדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" (שמות כב, י), מְלַמֵּד *שֶׁחָלָה עַל שְׁנֵיהֶם, עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין, לָמָּה לִי? מִשּׁוּם *קַנְיָא דְרָבָא.
נפש יהודה אלא האי דקא משבע ליה אמאי. נימא סורו מעל האנשים דשתיהם במשמע ומה חייב זה שחבירו רוצה לישבע לשקר: שחלה על שניהם. ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם: קניא דרבא. כשבא לזה לישבע נתן המעות בקנה מקל חלול ואמר למלוה הא לך מקלי עד שאלך ואשבע ונשבע שהחזיר לו מעותיו ולאחר השבועה יחזור ויטלנו וכשראה המלוה שנשבע לשקר כעס וזרק המקל מידו ונשבר ונפלו המעות ממנו על כן משביעין על דעתנו ועל דעת בית דין:
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ, שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶם, לְפִי שֶׁהִלְוָהוּ שֶׁלֹּא בְעֵדִים וְסִבֵּב לוֹ הַשְּׁבוּעָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ (עה, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְעֵדִים, *עוֹבֵר מִשּׁוּם "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: *גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר" (תהלים לא, יט).
נפש יהודה עובר משום לפני עור. שגורם ללוה לכפור: גורם קללה לעצמו. כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק:
אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב אַשֵּׁי: קָא מְקַיֵּים רָבִינָא כָּל דְּאָמוּר רַבָּנָן. יוֹמָא חַד שָׁלַח לֵיהּ בְּהַדֵיהּ פַּנְיָא דִּמְעַלֵי שַׁבַּתָּא: לִישְׁדַר לִי מַר עֲשָׂרָה זוּזֵי, דְּאִיתְרַמִי לִי קְטִינָא דְּאַרְעָא לְמִיזְבַּן. שָׁלַח לֵיהּ: לִכְתוֹב מַר כְּתָבָא וְלִסְהוֹד סַהֲדֵי וְלִשְׁדַר לִי. אֲמַר לֵיהּ: אֲפִילוּ אֲנָא נַמֵי? אֲמַר לֵיהּ: כָּל שֶׁכֵּן מַר, דְּטָרִיד בְּגִירְסֵיהּ *וְאִישְׁתְלֵי לֵיהּ וְאֶגְרוֹם קְלָלָה לְעַצְמִי.
נפש יהודה ואישתלי. ישכח הלואתי ואגרום קללה לעצמי:
תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה *צוֹעֲקִין וְאֵין נַעֲנִין, אֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָם שֶׁלֹּא בְעֵדִים *וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו וְהַקּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. מַאי הִיא? אִיכָּא דְּאָמְרֵי: *הַתּוֹלֶה מָעוֹתָיו לְגוֹי. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו בְּחַיָּיו. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּבִישׁ לֵיהּ בְּהַאי מָתָא *וְלָא אֲזִיל לְמָתָא אַחֲרִיתָא.
נפש יהודה צועקין. בב"ד של מטה ואינם נענין שהרי הם גרמו לעצמן: ומי שאשתו מושלת עליו. שלא היה לו להרגילה מתחילה לכך: התולה מעותיו לגוי. אמר מעות שאני משתמש בהן של פלוני עובד כוכבים ומזלות הם שלא להשביע את עצמו כלומר שלא ידעו הבריות שעשיר הוא ופעמים שהעובד כוכבים ומזלות שומע ומעיד עדים ותובעו בדיניהם: ולא אזיל למתא אחריתא. דשינוי מקום שינוי מזל:
פֶּרֶק רְבִיעִי [מא]
חֹמֶר עָנְשֵׁי הַשְּׁבוּעוֹת לַנִּשְׁבָּעִים וּלְדוֹרָם הֵם גְּדוֹלִים, עַד שֶׁאָמְרוּ, שֶׁבַּעֲוֹנָם בָּאוֹת צָרוֹת רַבּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לג, א): בַּעֲוֹן שְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּחֵלֶק רִאשׁוֹן, בְּיִרְאַת הָעֹנֶשׁ שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה (סימן ד). וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת: חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם וכו' כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם. לָמַדְנוּ מֵאֵלּוּ הַשְּׁתֵּי מֵימְרוֹת כִּי שְׁבוּעַת שָׁוְא שָׁוָה לְחִלּוּל הַשֵּׁם.
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרִי (ויקרא יט): "וְלֹא־תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר" (ויקרא יט, יב). מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז), יָכוֹל אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל שֵׁם הַמְּיֻחָד בִּלְבָד, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הַכִּנּוּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בִּשְׁמִי", כָּל שֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִי. "וְחִלַּלְתָּ אֶת־שֵׁם" וגו' (ויקרא שם), מְלַמֵּד שֶׁשְּׁבוּעַת שָׁוְא הוּא חִלּוּל הַשֵּׁם.
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: כָּל הַמּוֹעֵל בִּשְׁבוּעוֹת כּוֹפֵר בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵין לוֹ מְחִילָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֶת אֲשֶׁר־יִשָּׂא" (שמות כ, ז). וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה *מַמְתִּינִין לוֹ שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת וְכָאן נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' [צְבָאוֹת] וּבָאָה אֶל־בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל־בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ" (זכריה ה, ד), הָא לָמַדְתָּ: דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלֶּה אוֹתָם, שְׁבוּעַת שָׁוְא מְכַלָּה אוֹתָם.
נפש יהודה ממתינין לו. אם יש לו זכות חוץ מנשבע אע"פ שאין בו מעשה לוקין עליו דכתיב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ב"ד של מעלה אין מנקין אותו מחטא אבל בב"ד של מטה מנקין אותו מחטא ומלקין אותו:
וּמָצִינוּ שֶׁאַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד נֶהֶרְגוּ מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁעָבְרוּ עַל הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבְּעוּ יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת לַצָּבָא עַל שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה (סימן לח). וְגַם מָצִינוּ כִּי לְפִי שֶׁהָרַג שָׁאוּל אֶת הַכֹּהֲנִים הַמְפַרְנְסִים אֶת הַגִּבְעוֹנִים, רָעָב בָּא עַל הָאָרֶץ עַד שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָנָיו בַּעֲוֹנוֹ "וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ" (שמואל־ב כא, יד).
וְגַם אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בִּכְפָר אֶחָד, שֶׁהָיוּ אֲנָשָׁיו נִשְׁבָּעִים וּמְקַיְּמִים וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ. כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: שְׁבוּעָה שֶׁאֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה שָׁם. וְהוֹלְכִים וְעוֹשִׂים כָּךְ וּמְקַיְּמִים שְׁבוּעָתָם וְנֶחְרְבוּ. וּמַה הַנִּשְׁבָּעִין וּמְקַיְּמִים כָּךְ, הַנִּשְׁבָּעִים לַשֶּׁקֶר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְכָל זֶה לְפִי שֶׁהָיוּ נִשְׁבָּעִים בְּחִנָּם.
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת, פֶּרֶק שְׁלִישִׁי (כא, א): תַּנְיָא: כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו וְלָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו, חוּץ מִנִּשְׁבַּע *וּמֵמִיר *וּמְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בַשֵּׁם. וּבְבֵית דִין שֶׁל מַטָּה לְהַעֲנִישׁ לָעוֹבֵר. וּמִי שֶׁיִּתְרַחֵק עַצְמוֹ מִמֶּנָּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. וְאִישׁ אֶת־רָעַת רֵעֵהוּ אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל־תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת־כָּל־אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'" (זכריה ח, טז־יז). נִמְצָא שֶׁאוֹהֵב לַנִּזְהָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ.
נפש יהודה ומימר. שהמיר בהמת חולין בבהמת הקדש ועבר על לאו דלא ימיר ותנן בתמורה שאם המיר מומר וסופג את הארבעים: ומקלל את חבירו בשם. דכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את השם שיתירא שלא להוציא את השם לבטלה וכן מקלל את חבירו בשם מוציאו לבטלה וכתיב והפלה ה' את מכותך שיטול מכות והיינו מלקות:
פֶּרֶק חֲמִשִּׁי [מב]
דְּבַר הַנְּדָרִים קַל בְּעֵינֵי בְנֵי אָדָם וְהֵם רְגִילִים בָּהֶם וְטוֹב לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ אֲפִילוּ לִדְבַר מִצְוָה, כְּדִכְתִיב: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא־תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְּשַׁלֵּם" (קהלת ה, ד). וּכְתִיב: "אַל־תִּתֵּן *אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־ בְּשָׂרֶךָ" (שם שם, ה). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אֵלּוּ מֻתָּרִים (כ, א): תַּנְיָא, לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בִּנְדָרִים וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּפֶרֶק קַמָּא מֵחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל (סימן יט). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (לב, ב): תַּנְיָא: רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה וכו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה בְּנֵר רִאשׁוֹן (סימן ד).
נפש יהודה את פיך. בנדר:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (כב, א): בַּר בְּרַתֵּיהּ דְּיַנַּאי סָבָא *אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי רַבָּה. אֲמַר לֵיהּ: אִילוּ הֲוָה יַדֶּעֶת *דְּפָתְחִין פִּנְקְסָךְ וּמְמַשְׁמְשִׁין בְּעוֹבְדָךְ מִי נַדֶּרֶת? אֲמַר לֵיהּ: לָא, וְשַׁרְיֵהּ. אָמַר רַבִּי אַבָּא: *מַאי קְרָא? "*וְאַחַר נְדָרִים לְבַקֵּר" (משלי יכ, כה). אַף עַל גַּב דְּפָתַח רַבִּי יַנַּאי לֵיהּ, אֲנָן *לָא פָתְחִינָן בְהָא. וְלָא פָתְחִינָן בַּהֲדָא אַחֲרִינְתָּא, *דַּאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי פָּתַח לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַהֲהוּא סָבָא, "*יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב *וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" (שם יב, יח). כָּל הַבּוֹטֶה רָאוּי לְדָקְרוֹ בְחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא.
נפש יהודה אתא לקמיה דרבי ינאי. להתיר לו הנדר: דפתחין פנקסך. למעלה הספר שמעשיך נכתבין בה מבקרין ב"ד של מעלה בשביל שנדרת שמתוך שהוא נודר נדרים מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו ומתוך כך מן השמים פותחין פנקס זכיותיו וממשמשין במעשיו: מאי קרא. שמפני נדרים חוקרין מעשיו של אדם: ואחר נדרים לבקר. אחר שנדר אדם מבקרין מעשיו: לא פתחינן. לשום אדם בהאי אחר נדרים לבקר משום דהני איום גדול הוא שאפילו אין דעתו להפר יאמר עכשיו שרצונו להפר. ולא בהני תרתי אחרנייתא דאמר רבה בר בר חנה. לפי שמתוך שאמר לו שחטא כך שראוי לדוקרו בחרב יש לחוש שיאמר שמתחרט אף על פי שאין מתחרט: יש בוטה. כמו לבטא בשפתים: ולשון חכמים מרפא. שמתירין לו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּמוֹ, נִקְרָא רָשָׁע. אָמַר רַבִּי אַבָּא: מַאי קְרָאָה? "וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא־יִהְיֶה בְךָ חֵטְא" (דברים כג, כג) *וְיָלִיף "חֲדִילָה" "חֲדִילָה". כְּתִיב הָכָא "וְכִי תֶחְדַּל" וּכְתִיב הָתָם "שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז" (איוב ג, יז).
נפש יהודה ויליף חדילה. והכי קאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם לא תחדל יהיה בך חטא:
פֶּרֶק שִׁשִּׁי [מג]
לְפִי שֶׁהוּא קַל בְּעֵינֵי הָאָדָם כְּשֶׁשּׁוֹמְעִין חֵרֶם שֶׁל אָרוּר, לְפִי שֶׁאֵינָם מְבִינִים הַחֻמְרָא הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר בּוֹ, עַל כֵּן כָּתְבוּ ז"ל קְצָת מְחֻמְרוֹתָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת (לו, א): תָּנָא: *אָרוּר, בּוֹ נִדּוּי, בּוֹ קְלָלָה, בּוֹ שְׁבוּעָה. אָרוּר, בּוֹ נִדּוּי, דִּכְתִיב: "אוֹרוּ *מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה'" (שופטים ה, כג). וַאֲמַר עוּלָא: בְּאַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי שַׂמְתֵּיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז. בּוֹ קְלָלָה, דִכְתִיב: "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל־הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל" וגו', אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל" (דברים כז, יג־טו). בּוֹ שְׁבוּעָה דִּכְתִיב: "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הָהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת־הָעִיר הַזֹּאת אֶת־יְרִיחוֹ" (יהושע ו, כו). *וְדִילְמָא תַּרְתֵּי אָמַר לְהוּ: אַשְׁבְּעִינְהוּ וְלַייטִינְהוּ? אֶלָּא מֵהָכָא: "וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד־הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא־טָעַם כָּל־הָעָם לָחֶם" (שמואל־א יד, כד). וּכְתִיב: "וְיוֹנָתָן לֹא־שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת־הָעָם" (שם שם, כז). וְדִילְמָא הָכָא נַמֵּי תַּרְתֵּי אָמַר לְהוּ? וּמִי כְתִיב "וְאָרוּר". הַשְׁתַּא דַּאֲתֵית לְהָכִי, הָתָם נַמֵּי לָא כְתִיב "וְאָרוּר". אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: *אָמֵן, בּוֹ שְׁבוּעָה, *בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, *בּוֹ אֱמוּנַת דְּבָרִים בּוֹ שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: "*וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן" (במדבר ה, כב). בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, דִּכְתִיב: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא־יָקִים וגו' וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן" (דברים כז, כו). בּוֹ אֱמוּנַת דְּבָרִים, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה' יָקֵם ה' אֶת־דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית־ה' וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל־ הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהכח, ו).
נפש יהודה ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה. כל לשונות הללו הוא משמש וצריך לפרוש ממנו אם אמר חכם ארור בלשון נידוי. ואם אמר אדם לחבירו לשם שבועה וקבלו עליו שבועה היא והמקלל את חבירו בלשון ארור הוא לה' קללה היא וחייב המקלל: מרוז. שם עיר קרובה למקום המלחמה ולא באו לעזרה לפיכך קלל אותה: ודלמא. יהושע תרתי עביד, אבל ארור לאו לשון שבועה היא: אמן בו שבועה. העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו: בו קבלת דברים. האומר לחבירו ע"מ שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קיבל דבריו וחייב לקיים תנאו: בו אמונת דברים. וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחינה שהוא לשון מאמין הדברים שיהא רצון שיהא אמת כן: ואמרה האשה אמן אמן. דאי לא כמוציאה שבועה דמיא אמאי מבדקה אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן שהרי לא אמרה כלום אחר השבועה אלא ודאי כשבועה דמיא לכך מבדקה כשתענה אמן אחרי דברי הכהן:
וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד עֹנֶשׁ אָרוּר מִדְּבַר עָכָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין (מג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "שִׂים־נָא כָבוֹד" (יהושע ז, יט), אֵין "נָא" אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוֹשֻׁעַ "חָטָא יִשְׂרָאֵל" (שם שם, יא), אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי חָטָא? אָמַר לוֹ: וְכִי דֵלָטוֹר (פירש רש"י: רכיל) אֲנִי? לֵךְ הַטֵּל גּוֹרָלוֹת וְנָפַל הַגּוֹרָל עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן: יְהוֹשֻׁעַ, בְּגוֹרָל אַתָּה בָא עָלַי? אַתָּה וְאֶלְעָזָר שְׁנֵי גְדוֹלֵי הַדּוֹר אַתֶּם, אִם אֲנִי מֵטִיל עֲלֵיכֶם גּוֹרָל, עַל אֶחָד מִכֶּם נוֹפֵל. אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, אַל תּוֹצִיא לַעַז עַל הַגּוֹרָלוֹת, שֶׁעֲתִידָה אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל שֶׁתִּתְחַלֵּק בְּגוֹרָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַךְ־בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת־הָאָרֶץ" (במדבר כו, נה). "וְתֶן־לוֹ תוֹדָה" (יהושע ז, יט), אָמַר רָבִינָא: שִׁחוּדֵי שַׁחְדֵיהּ בְּמִילֵי: כְּלוּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא הוֹדָאָה, תֵּן לוֹ הוֹדָאָה וְהִפָּטֵר. מִיָּד "וַיַּעַן עָכָן אֶת־יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי וגו' וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (שם שם, כ).
אָמַר רַבִּי אַסֵּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים: שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנֹכִי חָטָאתִי וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". וְעַד הַשְׁתָּא מַאי טַעְמָא לָא אִיעֲנוּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. כְּתַנָּאֵי: "הַנִּסְתָּרוֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד־עוֹלָם" (דברים כט, כח). לָמָּה נָקוּד עַל "לָנוּ וּלְבָנֵינוּ" וְעַל "ע" שֶׁבְּ"עַד"? מְלַמֵּד שֶׁלָֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה: *וְכִי עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת לְעוֹלָם וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר "עַד עוֹלָם"? אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת לְעוֹלָם, *כָּךְ לֹא עָנַשׁ עַל עֳנָשִׁים שֶׁבְּגָלוּי *עַד שֶׁעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. אֶלָּא עָכָן *מַאי טַעְמָא אִיעֲנִישׁ? מִשּׁוּם *דַּהֲווּ יָדְעֵי בֵּיהּ אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו.
נפש יהודה וכי ענש על הנסתרות. את אחרים לעולם: כך לא ענש. את אחרים על עונשין שבגלוי: עד שעברו את הירדן. ונעשו ערבים זה בזה: מאי טעמא איענש. כיון דאף משעברו את הירדן לא ענש אחרים על הנסתרות מ"ט איענש ישראל בשבילו הלא בסתר היה: דהוו ידעי ביה אשתו ובניו. והוי דבר שבגלוי:
"חָטָא יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, יא), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, אָמַר רַב: אַף עַל פִּי *שֶׁחָטָא יִשְׂרָאֵל הוּא. וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: אַסָּא דְקָאֵי בֵינֵי חִילְפֵי - אַסָּא שְׁמֵיהּ וְאַסָּא קָרוּ לֵיהּ. "וְגַם עָבְרוּ אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן־הַחֶרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (שם), אָמַר רַבִּי אֶלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַסְפַּרְתָּא: מְלַמֵּד שֶׁעָבַר עָכָן עַל חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר חֲמִשָּׁה "גַם". וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר מַסְפַּרְתָּא: עָכָן *מוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ הָיָה. כְּתִיב הָכָא "וְגַם עָבְרוּ אֶת־בְּרִיתִי" וּכְתִיב הָתָם "אֶת בְּרִיתִי הֵפַר" (בראשית יז, יד). *פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְתֵימָא בְּמִצְוֹת דְּגוּפֵיהּ *לָא פָקַר, קָא מַשְׁמַע לָן. "וְכִי עָשָׂה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, טו). אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא: מְלַמֵּד, שֶׁבָּעַל עָכָן נַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה. כְּתִיב הָכָא "וְכִי־עָשָׂה נְבָלָה" וּכְתִיב הָתָם "כִּי־עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל" (דברים כב, כא). פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְתֵימָא *כֻּלֵּי הַאי לָא פָקַר נַפְשֵׁיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן. רָבָא אָמַר: דִּינֵיהּ כְּנַעֲרָה הַמְּאוֹרָסָה, בִּסְקִילָה. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: כְּתִיב: "וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עָכָן בֶּן־זֶרַח וְאֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הָאַדֶּרֶת וְאֶת־לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת־בָּנָיו וְאֶת־בְּנֹתָיו וְאֶת־ שׁוֹרוֹ וְאֶת־חֲמֹרוֹ וְאֶת־צֹאנוֹ וְאֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר" (יהושע ז, כד). אִם הוּא חָטָא, בָּנָיו וּבְנוֹתָיו מֶה חָטְאוּ? וּלְטַעְמָךְ, אִם הוּא חָטָא, יִשְׂרָאֵל מֶה חָטְאוּ? *אֶלָּא לִרְדּוֹתָן, הָכָא נַמֵּי לִרְדּוֹתָן. "וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים" (שם שם, כה), תַּרְתֵּי? אֶלָּא *הָרָאוּי לִסְקִילָה לִסְקִילָה, *הָרָאוּי לִשְׂרֵיפָה לִשְׂרֵיפָה.
נפש יהודה שחטא ישראל הוא. מדלא אמר חטא העם עדיין שם קדושתו עליהם: מושך ערלתו. מושך את עור אמתו תמיד עד שנשתרבבה וכסתה את ראש הגיד שלא נראה מהול: פשיטא. הא רבי אלעזר גופיה אמר שעבר על כל התורה: לא פקר. לא הפקיר עצמו כ"כ: כולי האי. רע לשמים ורע לבריות לבייש את משפחתו ולאסרה על בעלה: אלא לרדותן. שיראו את קלקולו ויזהרו בעצמן ולא יוסיפו למעול בחרם: הראוי לסקילה. הוא ושורו ובהמותיו קנס היה לרדות את אחרים: הראוי לשריפה. כסף וזהב ובגדים:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְמוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (יז, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּשֵׁם שֶׁהַחֵרֶם כְּשֶׁהוּא נִכְנַס, נִכְנַס בְּרַמַ"ח אֵיבָרִים, כָּךְ כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא, יוֹצֵא מֵרַמַ"ח אֵיבָרִים. כְּשֶׁהוּא נִכְנַס, דִּכְתִיב: "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם" (יהושע ו, יז), "חֵרֶם" בְּגִימַטְרִיָּא רַמַ"ח. כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא, דִּכְתִיב "בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר" (חבקוק ג, ב), "רַחֵם" בְּגִימַטְרִיָּא הָכֵי הֲוֵי.
תֵּדַע לְךָ כֹּחַ שֶׁל חֵרֶם, שֶׁאֲפִילוּ הַשְּׁכִינָה הֶעֱלִימָה מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ בִדְבַר מְכִירַת יוֹסֵף, לְמַעַן הַחֵרֶם שֶׁהֶחֱרִימוּ תִשְׁעָה בְנֵי יַעֲקֹב וְשִׁתְּפוּ לַשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק לח מִפִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַחֵרֶם שֶׁהוּא גָדוֹל, בּוֹא וּרְאֵה מִיהוֹשֻׁעַ שֶׁהֶחֱרִים אֶת יְרִיחוֹ הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ וְשָׂרַף בָּאֵשׁ עָכָן בֶּן זֶרַח וכו' וְכֵן שָׁאוּל הֶחֱרִים שֶׁיִּתְעַנּוּ כָּל הָעָם וכו' כִּדְאִיתָא הָתָם.