אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא

הנר הראשון - שלא ירדף אחרי המותרות

הַנֵּר הַשֵּׁנִי - שֶׁלֹּא יִפְעֹר פִּיו בְּדִבּוּר שֶׁל חֵטְא

וְנֶחְלָק לַעֲשָׂרָה כְלָלִים

כְּלָל א, שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּמוֹשָׁב לֵצִים; כְּלָל ב, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר שֶׁקֶר; כְּלָל ג, שֶׁלֹּא יַחֲנִיף; כְּלָל ד, שֶׁלֹּא יְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע; כְּלָל ה, שֶׁלֹּא יַלְבִין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים; כְּלָל ו, שֶׁלֹּא יְגַלֶּה סוֹד; כְּלָל ז, שֶׁלֹּא יַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת; כְּלָל ח, שֶׁלֹּא יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו; כְּלָל ט, שֶׁלֹּא יַזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה; כְּלָל י, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בְּדִבְרֵי חִלּוּל הַשֵּׁם.

הַקְדָּמָה [ל]

הָאֵל יִתְבָּרַךְ שָׂם פֶּה לָאָדָם שֶׁיַּרְגִּילֵהוּ בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹעֶלֶת לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ. לַגּוּף, בְּמַה שֶּׁצָּרִיךְ לְמִחְיָתוֹ, מִסְּחוֹרָתוֹ וּפַרְנָסָתוֹ וּמַאֲכָלָיו וּמִשְׁתָּיו וּלְבוּשׁוֹ וְכָל צְרָכָיו; וְלַנֶּפֶשׁ, מַה שֶּׁמְּצֻוֶּה בוֹ, כְּגוֹן קְרִיאַת תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁהִיא יְסוֹד וְקִיּוּם כָּל הַמִּצְוֹת, וְגַם כֵּן לְהוֹדוֹת הָאֵל יִתְבָּרַךְ, עַל כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁעוֹשֶׂה עִמָּנוּ בְּכָל עֵת וּלְבָרְכוֹ עַל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֶּהֱנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ חֶסֶד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו בְּכָל מַה שֶּׁיְּהֵא צָרִיךְ לוֹ בְּלֵב שָׁלֵם וּמְעֻנֶּה וְהוּא יִשְׁמַע אֵלָיו, כְּדִכְתִיב: "קָרוֹב ה' לְכָל־קֹרְאָיו" וגו' (תהלים קמה, יח). וּכְתִיב: "לֵב־ נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" וגו' (שם נא, יט).

וְאִם יִזְכֶּה לַעֲלוֹת לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה לִלְמֹד תּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ וְלִדְרֹשׁ וּלְהוֹרוֹת לַנְבוֹכִים, בְּשַׁבֵּחַ לָהֶם הַדְּבָרִים הַנָּאִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת וּלְגַנּוֹת לָהֶם הַפְּחִיתִיּוּת, אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, שֶׁהוּא זוֹכֶה וּמְזַכֶּה לָאֲחֵרִים, כֻּלָּם יִקָּרְאוּ בָנָיו וּמַעֲשֶׂה יָדָיו.

*אֲבָל הַפֶּה שֶׁנִּבְרָא לָזֶה, מִן הַדִּין לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַזְהִיר לָאָדָם, שֶׁלֹּא יִתְעַסֵּק בּוֹ בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, שֶׁהַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה וְאֵין לוֹ לָאָדָם לְאַבֵּד יָמָיו בְּדִבְרֵי הֲבַאי. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא הָיָה צָרִיךְ לְהַזְהִיר לָאָדָם, שֶׁלֹּא יוֹצִיא דִבּוּרוֹ בְּדָבָר אָסוּר וְנִמְאָס, כִּי אֲפִילוּ הַבְּהֵמָה בּוֹחֶרֶת בַּטוֹב וּמוֹאֶסֶת בָּרַע בְּמַה שֶּׁיְכוֹלָה לְהַשִּׂיג.

נפש יהודה אבל הפה שנברא לזה. לתורה ולמצות:

וְיוֹתֵר הָיָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת זֶה הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל, שֶׁנָּתַן בּוֹ בּוֹרְאוֹ לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאֹס בָּרַע, שֶׁהָיָה לוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת פִּיו וּלְהַפְרִישׁוֹ מִדִּבְרֵי הֲבַאי וְכָל שֶׁכֵּן מִדִּבְרֵי אִסּוּר. וּבַפֶּה הַנִּבְרָא בְּדִבּוּר קָדוֹשׁ, שֶׁלֹּא יוֹצִיא בוֹ דְּבָרִים בְּטֵלִים, כִּדְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: אָמַר רַבִּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אִלּוּ הֲוִינָא עַל טוּרָא דְּסִינַי, בְּעִינָא תְּרֵי פוּמֵי. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי בַפֶּה שֶׁהוּא רָאוּי לְדַבֵּר דִּבְרֵי שֵׂכֶל, שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בּוֹ בְּהַבְלֵי עוֹלָם.

וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ עוֹשִׂים עַצְמָן כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּפִיהֶן כִּכְלִי שָׁרֵת, שֶׁאֵין מְשַׁמְּשִׁין בָּהֶם דְּבָרִים שֶׁל חוֹל אֶלָּא כְּשֶׁהָיוּ צְרִיכִין בְּהֶכְרֵחַ לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם לְצֹרֶךְ גּוּפָן. וְגַרְסִינָן בַּגְּמָרָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא: כָּל פַּטְטַיָא (פירוש: דבור) - בִּישָׁן, בַּר מִפַּטְטַיָא דְּאוֹרַיְתָא דְּהוּא טָב. וְכָל כְּרָבַיָא (פירוש: חרישה) - בִּישִׁין, וּכְרָבַיָא דְּאוֹרַיְתָא - טָבִין.

וּכְשֶׁרָאוּ הַקַּדְמוֹנִים דֵּעוֹת בְּנֵי אָדָם כַּמָּה הֵם חַלָּשִׁים וּלְשׁוֹנָם הַנִּבְרֵאת לְדַבֵּר בְּמֻשְׂכָּלוֹת, שֶׁלֹּא דַי לָהֶם שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתָה בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא שֶׁפּוֹעֲרִין אוֹתָהּ בִּדְבָרִים אֲסוּרִים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רַכָּה וּמְסֻגֶּרֶת בִּשְׁנֵי גְדָרִים, מְחַדְּדִין אוֹתָהּ בְּנֵי אָדָם כְּחֵץ שָׁנוּן וּמְדַבְּרִים בָּהּ גְדוֹלוֹת, הוֹכִיחוּ בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן, בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (טו, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: מַאי דִּכְתִיב: "מַה־יִתֵּן לְךָ וּמַה־יֹסִיף לָךְ לְשׁוֹן רְמִיָּה" (תהלים קכ, ג)? אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִים וְאַתָּה מוּטָל; כָּל אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם מִבַּחוּץ וְאַתָּה מִבִּפְנִים וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת, *אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר "*מַה־יִּתֵּן לְךָ" וגו'.

נפש יהודה אחת של עצם. שורות של שינים ושל בשר שפתים: מה יתן לך. כלומר איזה שמירה אוסיף לך שלא תספר לשון הרע אתה שנקראת לשון רמיה:

וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ הַשְׁכֵּם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: רמ"ח אֵיבָרִים יֵשׁ בּוֹ בָאָדָם, מֵהֶם זְקוּפִים וּמֵהֶם רְבוּצִים וְלָשׁוֹן זֶה נָתוּן בֵּין שְׁנֵי לְחָיַיִם וַאֲמַת הַמַּיִם נְתוּנָה תַחְתָּיו וּמְכֻפָּל כַּמָּה כְפוּלוֹת, בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה שְׂרֵפוֹת שׂוֹרֵף, אִלּוּ הָיָה זָקוּף וְעוֹמֵד, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וְעַל זֶה דִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּקְצָת מֵהָרָעוֹת הַמְסַבְּבוֹת לְנַפְשָׁם בִּפְעֹר פִּיהֶם שֶׁלֹּא כָרָאוּי, שֶׁיֵּשׁ לְהַרְחִיק לַיְּרֵאִים מֵהָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹאת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קג, א) וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין (מב, א): וַאֲמַר רַב חִסְדָּא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה: כַּת לֵצִים, כַּת חֲנֵפִין, כַּת שְׁקָרִים, כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע. כַּת לֵצִים, דִּכְתִיב: "*מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת־ לֹצְצִים" (הושע ז, ה); כַּת חֲנֵפִין, דִּכְתִיב: "כִּי־לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא" (איוב יג, טז); כַּת שְׁקָרִים, דִּכְתִיב: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא־יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (תהלים קא, ז); כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע, דִּכְתִיב: "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה *לֹא יְגוּרְךָ רָע" (שם ה, ה). וְדִבְּרוּ גַם כֵּן בְּעִנְיָנִים אַחֵרִים הַבָּאִים לָאָדָם עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר מֵהַנִּזְהָרִים, כַּאֲשֶׁר הֵם כְּתוּבִים בְּכָל כְּלָל וּכְלָל מֵהַנֵּר הַזֶּה.

נפש יהודה משך ידו. הקב"ה מהיות את לוצצים: לא יגורך רע. לא יגור עמך רע וגבי מספרי לה"ר כתיב דכתיב בהאי פרשתא כי אין בפיהו נכונה קרבם הוות וגו' ועוד כתיב תאבד דוברי כזב וגו':

הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּמוֹשַׁב לֵצִים

וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת מִכָּל אָדָם. הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי: בְּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים.

חֵלֶק רִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [לא]

הַקּוֹבְעִים עַצְמָם תָּמִיד לְשִׂיחָה בְטֵלָה וּדְבָרִים בְּטֵלִים, כְּדֶרֶךְ יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, נִקְרָאִים כְּסִילִים, כְּדִכְתִיב: "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (קהלת ה, ב). וְחוֹטְאִים בְּרֹב הַדְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי פֶשַׁע, כְּדִכְתִיב: "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל־פָּשַׁע" (משלי י, יט). וְגַם כֵּן מַחְטִיאִים אֶת הָרַבִּים, שֶׁמְּסַבְּבִים אוֹתָם לְהַרְבּוֹת בְּלֵיצָנוּת.

וְשָׁנִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת (משנה יז): שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָדַלְתִּי בֵּין־הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי *לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי בְרִבּוּי הַדְּבָרִים יָבוֹא לְדִבּוּר שֶׁל חֵטְא, וְעוֹד, כִּי בְּהִתְעַסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ דִּבּוּר אָסוּר, מְאַבֵּד הָעִתִּים אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲסֹק בָּהֶם בְּדִבְרֵי תוֹרָה לִקְנוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְנִרְאֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁהוּא מְבַזֶּה בְעֵינָיו דִּבְרֵי הַשֵּׁם וּשְׂכַר עוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, א): תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ, זֶהוּ "כִּי־דְבַר־ה' בָּזָה" (במדבר טו, לא). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ *על דִּבְרֵי מִשְּׁנָה. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילוּ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְאֵינוֹ רוֹצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת, נִקְרֵאת מוֹשָׁבוֹ מוֹשָׁב לֵצִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ג' מֵאָבוֹת (משנה ב): רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" וגו' (תהלים א, א־ב).

נפש יהודה לגוף טוב משתיקה. וק"ו שלהנפש טובה היא ומתוקנת בזה כי ברוב דברים לא יחדל פשע ותדע לך שהשתיקה טובה שאפילו הלומד שאין לך מדה טובה הימנו אין עיקר קבול שכר אלא בשביל המעשה והדורש ואינו מקיים נוח לו אם היה שותק ולא היה דורש: על דברי משנה. שעושה כמי שאינו עיקר:

וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יח, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ" וגו' (שם)? אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא הָלַךְ *לְטֵאַטְרָאוֹת וּלְקִרְקְסָאוֹת; "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד", זֶה שֶׁלֹּא עָמַד בְּקִינֵיגְיוֹן (פירוש: צידת חיות על ידי כלבים); "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", זֶה שֶׁלֹּא יָשָׁב בְּתַחְבּוּלוֹת. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם, הוֹאִיל וְלֹא הָלַכְתִּי לְקִרְקְסָאוֹת וּלְטֵאַתְרָאוֹת, אֵלֵךְ וְאֶגָּרֶה בְּשֵׁנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי אִם -בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ". נִמְצָא, שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּכוֹל לְהִתְעַסֵּק בְּתוֹרַת ה' וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, קָרוּי מוֹשַׁב לֵצִים.

נפש יהודה טיאטראות. פלטין וכל דבריהם כשהם נאספים לשחוק ולצון. קצאזו"ן, צידת חיות ע"י כלבים וכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק ודוגמתו בשחיטת חולין וכי משה קניגי היה:

וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יב, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ג, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל *הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַקֹּטְפִים *מַלּוּחַ עֲלֵי־שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם" (איוב ל, ד). וְלֹא דַי לוֹ שֶׁחוֹטֵא בְנַפְשׁוֹ וּמְאַבֵּד חַיֵּי הָעוֹלָם וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא שֶׁמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים, כִּי בְּהִתְעַסְּקוֹ בְּדִבְרֵי שִׂיחָה בְּטֵלָה, מוֹשֵׁךְ לֵב הָרַבִּים שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ עִמּוֹ *וְחֶטְאָם תָּלוּי בוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ה' דְּאָבוֹת (משנה כג): יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל חַטֹּאוֹת יָרָבְעָם *אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל" (מלכים־א טו, ל).

נפש יהודה ופוסק מדברי תורה. מי שעוסק ופוסק ומדבר דברי שיחה בטילה: מלוח. לחלוחית ועיקר. לשון אחר, הנכתבת בלוחות כלומר מקטף התורה ועוסק בדברי הבל: חטאם. של הרבים תלוי בו מפני שהוא הגורם: אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל ש"מ שהכל תלוי בירבעם:

וְגַם כֵּן מַעֲנִישִׁין אוֹתוֹ, בְּשֶׁאֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, *אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגֵיהִנֹּם וְתַלְמִידָיו בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כּי לֹא־תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל" וגו' (תהלים טז, י); וְכָל הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגַן עֵדֶן וְתַלְמִידָיו בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אָדָם עָשֻׁק בְּדַם־נָפֶשׁ *עַד־בּוֹר יָנוּס *אַל־יִתְמְכוּ־בוֹ" (משלי כח, יז). לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מִשּׂיחָה בְּטֵלָה וְיִהְיֶה חֶפְצוֹ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְיִהְיֶה זוֹכֶה וּמְזַכֶּה וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיח.

נפש יהודה אין חטא בא על ידו. הקב"ה מדחה את העבירה מלפניו שלא תבא לידו: כי לא תעזוב נפשי. למדנו שהקב"ה מונע את החטא מלהכשילו: אדם עשוק בדם נפש. מחויב בנפש שנאבדו על ידו: עד בור ינוס. עד יום מותו ינוס לעזרה שיתכפר לו ואל יתמכו בו משמים להספיק בידו לעשות תשובה: אל יתמכו בו. שלא יפול אלא מניחין אותו ויפול בבור הגיהנם:

פֶּרֶק שֵׁנִי [לב]

כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ, בְּדַבְּרוֹ בְּדֹפִי הַדְּבָרִים וְהַמַּעֲשִׂים וּמַלְעִיג עֲלֵיהֶם, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ" וגו' (תהלים יב, ה).

וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְצַוִּים לִבְנֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְלַוּוּ עִמָּהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיב, ב): אַרְבָּעָה דְבָרִים צִוָּה רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ אֶת בְּנוֹ: בְּנִי, אַל תָּדוּר *בְּשֶׁכְנֶצִיב, מִשּׁוּם דְּלֵיצָנֵי נִינְהוּ וּמַשְׁכֵי לָךְ בְּלֵיצָנוּתָא. וְאַל תֵּשֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית, אִיכָּא דְּאָמְרֵי, *דְּלָא תִיגְנֵי בְּלָא קְרִיאַת שְׁמַע, *וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּלָא תִיסַב גִּיוֹרְתָּא, דְּלֵית לָהּ זְכוּת אָבוֹת. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי *אֲרַמִּית מַמָּשׁ, מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פַּפָּא. וְאַל תַּבְרִיחַ עַצְמְךָ מִן הַמֶּכֶס, דִּילְמָא מַשְׁכְּחֵי לָךְ וְשָׁקְלֵי כֻלֵּי מָמוֹנָךְ. וְאַל תַּעֲמֹד לִפְנֵי הַשּׁוֹר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֲגַם, *לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן מְרַקֵּד בֵּין קַרְנָיו, אָמַר שְׁמוּאֵל: וְשׁוֹר שָׁחוֹר *וּבְיוֹמֵי נִיסָן, דְּתָאנִי רַב אוֹשַׁעְיָא: מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם חֲמִשִּׁים אַמָּה וּמִשּׁוֹר מוּעָד כִּמְלֹא עֵינָיו. תָּאנָא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: רֵישׁ תּוֹרָא *בְדִיקוּלָא, סַק לָךְ לְאִיגְרָא *וּשְׁרֵי דַרְגָּא.

נפש יהודה בשכנציב. שם מקום: דלא תיגני בלא קריאת שמע. שזה מנהג ארמיים: ואיכא דאמרי דלא תיסב גיורתא. משום דאמרינן גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי באפיה: ארמית ממש. שלא ישב על מטה של כותית עד שיראה תחלה תחתיו וכמעשה דרב פפא שהיתה כותית חייבת לו ממון והוא נכנס מדי יום ויום בביתה לגבות הימנה חובו, יום אחר חנקה את בנה ונתנתו על המטה וכסתהו בכר המטה וכשבא רב פפא אמרה לו שב על המטה עד שאביא מעותיך וכן עשה וכשבאתה אמרה לו המתה את בני וברח לו מן המדינה: לפי שהשטן. לאו דוקא אלא שמא משוגע הוא כדמפרש לקמן: ביומי ניסן. שהצמחים עולים וגס לבו בהם ונוגח: בדיקולא. אפילו כשראש השור בטרסקל שהוא אוכל בו וטרוד באכילתו: שרי דרגא. פן יעלה אחריך:

וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל לֵיצָנוּת אָסוּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת (סג, ב): אָמַר רַב נַחְמָן: כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַעֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, דִּכְתִיב: "כָּרַע בֵּל *קֹרֵס נְבוֹ וגו'. קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא" וגו' (ישעיה מו, א־ב). וּכְתִיב: "*לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן *יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי־אָבַל עָלָיו עַמּוֹ *וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל־כְּבוֹדוֹ כִּי־גָלָה מִמֶּנּוּ" (הושע י, ה). אַל תִּקְרֵי "כְּבוֹדוֹ" *אֶלָּא "כְּבֵידוֹ".

נפש יהודה קורס. נתרז כלומר כרע על ברכיו ונתרז פירוש הרעי והצואה יצא ממנה כאלו עשתה צרכה והוא דרך לעג והיינו ליצנותא דמשתעי בה קרא לא יכלו מלט משא לא יכלה לסבול משא הרעי שבנקביו ונתרז: לעגלות בית און. על עגלים שבבית אל: יגורו שכן שומרון. ידאגו שוכני שומרון כי אבל עליו עמו שיטלם סנחריב וילך לו: וכמריו. שהיו נושאים אותם יגילו עליו יהיו שמחים על כובד משא שגלה מהם: אלא כבידו. משא עגבותיו ורעי שבהן ואע"ג דלא מבעלי חיים נינהו ואין בהם רעי משתעי בהו קרא ל' גנאי:

וְהַקּוֹבֵעַ עִמָּהֶם בִּישִׁיבוֹת שֶׁל לֵיצָנוּת, עַל כָּל פָּנִים יִלְמַד מֵהֶן וּבָאִין לְהֶרְגֵל בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יח, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ" (תהלים א, א) וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָלַךְ מֵהֵיכָן עָמַד? וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא עָמַד מֵהֵיכָן יָשַׁב? וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁב מֵהֵיכָן לָץ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, *שֶׁאִם הָלַךְ סוֹפוֹ לַעֲמֹד וְאִם עָמַד סוֹפוֹ לֵישֵׁב וְאִם יָשַׁב סוֹפוֹ לָלוּץ וְאִם לָץ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (משלי ט, יב).

נפש יהודה שאם הלך סופו לעמוד. ולהתעכב ביניהם מעט והכי קאמר קרא אשרי שלא הלך ומתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב הא אם הלך סופו לעמוד:

וּבַעֲבוּר הַלֵּיצָנוּת עֳנָשִׁים בָּאִים עַל הָאָדָם, כִּדְגַרְסִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן־יֶחְזְקוּ *מוֹסְרֵיכֶם" (ישעיה כח, כב). אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמְטוּתָא מִנַּיְכוּ, דְּלָא תִתְלוֹצְצוּ, דְּלָא לֵיתוּ יִסּוּרִין עֲלֵיכוּ. וַאֲמַר רַב קְטִינָא: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן" (משל יכא, כד), וְאֵין עֶבְרָה אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא" (צפינה א, טו). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל הַמִּתְיַהֵר נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא".

נפש יהודה מוסריכם. יסוריכם: יום עברה היום ההוא. ביום הדין משתעי קרא שנידונים בו אומות העולם לגיהנם:

אָמַר רַבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ גּוֹרֵם כְּלָיָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ וגו' כִּי־כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי" (ישעיה כח, כב). הָא לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּרְגִּיל עַצְמוֹ בְּלֵיצָנוּת, מְאַבֵּד גּוּפוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו וְיוֹרֵד לְגֵיהִנֹּם וְגוֹרֵם רָעָה לַאֲחֵרִים וְגַם לָעוֹלָם בִּשְׁבִילוֹ. עַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַכַּת הַזֹּאת, מִלֵּישֵׁב בְּמוֹשָׁבָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מֵהֶם, אֲבָל יֵשֵׁב בְּמוֹשָׁב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְיִבְטַח בֵּאלֹהֵי יִשְׁעוֹ, אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.

חֵלֶק שֵׁנִי בְּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [לג]

כָּל הַתּוֹרָה, מֵרֹאשׁ הַסֵּפֶר עַד סוֹפוֹ, נִתְּנָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְכָל הַנֶּאֱמַר בָּהּ מִמַּעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וּמִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְתוֹלְדוֹת הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת וְכֹח הַמַּחְצָבִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וְנֶפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, הַכֹּל נֶאֱמַר מִפִּי הַגְּבוּרָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּאֵיכוּתָם וּמַהוּתָם וְכֹחָם וּפְעוּלָתָם וַאֲפִיסַת הַנִּפְסָדִים מֵהֶם, הַכָּל נִכְתַּב בַּתּוֹרָה, בְּפֵרוּשׁ אוֹ בִּרְמִיזָה, בְּתֵיבוֹת אוֹ בְּגִימַטְרִיָּאוֹת, אוֹ בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבוֹת כְּהִלְכָתָן, אוֹ הַמִּשְׁתָּנוֹת בְּצוּרָה, לְפוּפוֹת אוֹ עֲקֻמּוֹת, אוֹ בְּקוֹצֵי הָאוֹתִיּוֹת וּבְכִתְרֵיהֶן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (פט, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה *קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אֲמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, *אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי (פירש הקונטרס: לומר, תצלח מלאכתך. אמר המחבר: נראה לי, כי זה העזר הוא להודיע שמו בעולם ולהגדיל כחו בפני ישראל שיראו מלחטוא וזהו שאמר: "ועתה יגדל־נא כח ה' " וגו' (במדבר יד, יז)).

נפש יהודה קושר כתרים לאותיות. כגון תגא דקוף לגבי ריש כדאיתא בפרק הבונה וכן שעטנ"ז ג"ץ שצריכין כל אות ג' זייני"ן כדאמרינן במנחות ראש הזי"ן נטתה לימין ואחד לשמאל ואמצע למעלה וכן כל ראשי ז' אותיות הללו בכל מקום שהם: אין שלום בעירך. אין דרך ליתן שלום במקומך:

וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה (כט, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, *מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה שׁוּרוֹת. לָא הֲוָה יָדַע מַה הֵם אוֹמְרִים. תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן *שֶׁהִגִּיעוּ לְדָבָר אֶחָד אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי - *נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, רָאָה *שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בִּמְקוּלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.

נפש יהודה מי מעכב על ידיך. מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עליהם כתרים: שהגיעו לדבר אחד. שצריך טעם: נתישבה דעתו. של משה, הואיל משמו אמר אע"פ שעדיין לא קבלה: שוקלין בשרו במקולין. מקום הקצבין כדאמרינן בברכות שסרקו בשרו במסרקות של ברזל:

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: "קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת", רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁצִּוָּה לִכְתֹּב סִימָנִין בָּאוֹתִיוֹת וּבַתֵּיבוֹת בְּשֶׁיַּשּׂיִג בָּהֶם הֶחָכָם אֲמִתַּת הַמְּצִיאוּת. וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמְרוּ, בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים" (שיר השירים ה, יא), אָמַר רַב חִסְדָּא: מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ שֶׁל תּוֹרָה תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. וְעַל זֶה אָמְרוּ הַמְקֻבָּלִים: כָּל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַתֵּיבוֹת מִתְחַלְּקוֹת לְשֵׁמוֹת כְּפִי פְּעֻלוֹתָיו בַּמְּצִיאוּת. וְזֶה בֵאוּר עִנְיָן אֶחָד מֵהַשִּׁבְעִים פָּנִים שֶׁיֵּשׁ לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַקְדָּמַת הַסֵּפֶר.

וּלְפִיכָךְ, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא מֻטְעֶה וַאֲפִילוּ בְּאוֹת אַחַת אוֹ בְּמָלֵא אוֹ חָסֵר, פָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁנַּחְשֹׁב כְּפִי הַפְּשָׁט שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד, פּוֹגֵם אוֹתוֹ וּפְסָלוֹ בְּעִנְיָן אֶחָד מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים, שֶׁכֻּלָּם הֵם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְהַקְּרִיאָה שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים בּוֹ, הוּא הַפְּשָׁט שֶׁיְּכוֹלִים בְּנֵי אָדָם לְהָבִין, אֲשֶׁר הִיא תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לָדַעַת פְּשָׁטֵי הַמִּצְווֹת וְהַמּוּסָרִים וְהַדִּינִים וְהַפָּנִים הָאֲחֵרִים אֵין לָהֶם חֵקֶר.

וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּרָאֶה לָאָדָם כְּפִי הַפְּשָׁט, שֶׁהַפָּרָשָׁה נִכְתְּבָה לְסִפּוּר דְּבָרִים, אַל יַחְשֹׁב בֶּן דַּעַת שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹעֶלֶת, אַחַר כִּי אֲפִילוּ כְּפִי הַפְּשָׁט יֵשׁ בַּדָּבָר תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה וְכָל שֶׁכֵּן לַמַּשִּׂיג אֶחָד מִן הַפֵּרוּשִׁים וְהַכַּוָּנוֹת הַנִּסְתָּרִים הַנִּרְמָזִים בָּהֶם, שֶׁהֵם סִתְרֵי תוֹרָה.

וְהַמַּלְעִיג עַל שׁוּם דָּבָר מֵהַסִּפּוּרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה אוֹ מִמַּה שֶׁדָּרְשׁוּ עֲלֵיהֶם רַבּוֹתֵינוּ, הוּא כוֹפֵר וּמְגַדֵּף וּמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "אֶת־ה' הוּא מְגַדֵּף" (במדבר טו, ל), זֶה מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ בְּהַגָּדוֹת שֶׁל דֹּפִי. אָמַר: וְכִי *לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִכְתּב אֶלָּא: "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית לו, כב) "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ" וגו' (שם שם, יב), "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים" וגו' (שם ל, יד)? יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר וגו' אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִמִּיתָ וגו'" (תהלים נ, כא).

נפש יהודה לא היה לו למשה רבינו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע. בתמיה והא דבר שאינו צריך הוא וכך היה מלגלג ואומר כן כתב משה דברים אחרים שהם שלא לצורך:

עָלָיו מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן *בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (ישעיה ה, יח), בִּתְחִלָּה דוֹמֶה יֵצֶר הָרַע *כְּחוּט שֶׁל כּוּבְיָא וְלִבְסוֹף דּוֹמֶה כַעֲבוֹת הָעֲגָלָה. *וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: מִיהָת, מַאי "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע"? תִּמְנַע בַּת חֲשׁוּבֵי הֲוָת, כְּדִכְתִיב: "אַלּוּף לוֹטָן" (בראשית לו, כט), "אַלּוּף תִּמְנָע" וגו' (שם שם, מ), כָּל אַלּוּף, *מַלְכוּתָא בְלָא תָגָא הוּא. *וְתִמְנָע אִתְּתָא חַשִׁיבְתָא הַוְיָא וַהֲוָת בָּעְיָא לְאִדְבוּקֵי בְזַרְעָא דְאַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַתְיָא לְגַבֵּי דְיַעֲקֹב, אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: לָא. אָמְרָה: *מוּטָב אֶהְיֶה שִׁפְחָה שֶׁל אוּמָה זוֹ וְאַל אֶהְיֶה גְבִירָה בְּאוּמָה אַחֶרֶת. אָתְיָא לְגַבֵּי דֶאֱלִיפָז אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: הֵין. נָפַק מִינָהּ עֲמָלֵק דַּאֲתָא לְצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא הֲוָה מִבָּעְיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב *לְרִחוּקָהּ. "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים" וגו', אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לַצַּדִּיקִים *שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֶזֶל.

נפש יהודה בחבלי השוא. בחנם בלא הנאה היה חוטא: כחוט של כוביא. קורי עכביש: ואמרינן עלה מיהת. מפני מאי כתבה התורה: מלכותא בלא תגא. שר גדול אלא שאינו מוכתר: ותמנע איתתא חשיבתא הויא. דכיון דתמנע היתה אחות מלך ודאי בת מלך היא: מוטב אהיה שפחה של אומה זו. לבני אברהם יצחק ויעקב שהם יראי שמים ולא גברת לאומה אחרת ולכך נעשית פילגש לאליפז בן עשו שהוא מזרע יצחק: לרחוקה. מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה: שאין פושטין ידיהן בגזל. שהיה בימי קציר חטים לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס לתוך שדה חבירו:

וּכְמוֹ שֶׁדִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל סִפּוּרִים אֵלּוּ, גַּם דִּבְּרוּ עַל עִנְיַן סִפּוּרִים אֲחֵרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, שֶׁאֲפִילוּ כִּפְשׁוּטָם יֵשׁ צֹרֶךְ גָּדוֹל בָּהֶם וְכָל שֶׁכֵּן לְעִנְיַן הַנִּסְתָּרוֹת וְהַתַּעֲלוּמוֹת מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם תִּכְלָה וָסוֹף.

פֶּרֶק שֵׁנִי [לד]

כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ ז"ל, בַּמִּדְרָשׁוֹת וּבַהַגָּדוֹת, חַיָּבִין אָנוּ לְהַאֲמִין בּוֹ כְּמוֹ בְתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְאִם נִמְצָא בוֹ דָבָר שֶׁיֵּרָאֶה לָנוּ שֶׁהוּא דֶרֶךְ גֻּזְמָא אוֹ חוּץ מִן הַטֶּבַע, יֵשׁ לָנוּ לִתְלוֹת הַחִסָּרוֹן *בְּהַשָּׂגַת דַּעְתֵּנוּ, אֲבָל לֹא בְּמַאֲמָרָם.

נפש יהודה בהשגת דעתנו. שאין דעתנו משיג להבינם כראוי:

וְהַמַּלְעִיג עַל שׁוּם דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ ז"ל, נֶעֱנָשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): אָמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב עוּלָא: *כָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. [וְכֵן מָצִינוּ שֶׁעַל שֶׁהִלְעִיג יֶשׁ"וּ, נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת], כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִּטִין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין (נז, ב), כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן מֵהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, מִכְּלָל הָרִאשׁוֹן מֵהַנֵּר הָרִאשׁוֹן (סימן ט): אוּנְקְלוּס בַּר קְלוֹנִימוּס, בַּר אַחְתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה בְעֵא לְאִיגְיוּרֵי. אָזַל אַסְקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא. אָמַר: מָאן חָשִׁיב בַּהֲהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל, מַהוּ לְאִידְבּוּקֵי בְהוּ? וכו', כִּדְאִיתָא שָׁם.

נפש יהודה כל הלועג. דכתיב ולהג הרבה יגיעת בשר המלעיג עליהם נידון ביגיעת בשר:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין ק, א): יָתִיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא וְקָאָמַר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא נַחַל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְעָלָיו כָּל מִינֵי *מְגָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַל־הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל־שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל־עֵץ־ מַאֲכָל לֹא־יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא־יִתֹּם פִּרְיוֹ *לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן־הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מז, יב). *אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: יִישַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יִישַׁר.

נפש יהודה מגדים. כל מיני פירות מתוקים: לחדשיו יבכר. בכל חודש וחודש יתבשלו בו פירות: אמר ליה ההוא סבא יישר וכן אמר רבי יוחנן. כדבריך ולא גרסינן וכן אמר רבי יוחנן יישר. כי האי גוונא, מי מחזי כאפקירותא. אלא אי שמיע לך, מידי הא שמיע לך:

וַאֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: הַאי אַפְקִירוּתָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: סִיּוּעַ קָא מְסַעֲיֵינָא לֵיהּ. וְהֵיכֵי דָמֵי אַפְקִירוּתָא? כִּי הָא דְּיָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא דָרִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים אַמּוֹת *וְחוֹקֵק בָּהֶם עֶשֶׂר בְּרוֹם עֶשְׂרִים וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשַׂמְתִּי *כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ" וגו' (ישעיה נד, יב). *לִגְלֵג עָלָיו הַהוּא תַלְמִיד, אָמַר: הַשְׁתָּא, כְּבֵיעְתְא *דְצִלְצְלָא לָא מַשְׁכְּחִינָן, כּוּלֵי הַאי מַשְׁכְּחִינָן? לְיָמִים הִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַיָּם, הָלַךְ וּמָצָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּנַסְּרִין תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת. אָמַר לָהֶם: הַלָּלוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. כִּי אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְקָא דָרִישׁ. אֲמַר לֵיהּ: דְּרֹשׁ וּלְךָ נָאֶה לִדְרֹשׁ; כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ כֵּן רָאִיתִי. אֲמַר לֵיהּ: רֵיקָה, אִם לֹא רָאִיתָ לֹא הֶאֱמַנְתָּ? מַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה. נָתַן עֵינָיו בּוֹ וְנַעֲשָׂה *גַל שֶׁל עֲצָמוֹת. וְאִתְּמַר נַמֵּי הַאי עוּבְדָא בְּהַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (בבא בתרא עה, א).

נפש יהודה וחוקק בהם. פתח: כדכוד. אבן טובה וכך שמה נארפונק"ל בל"א: לגלג עליו ההוא תלמיד. ארבי יוחנן דהיינו אפקירותא: צלצלא. עוף קטן ששמו צלצל: גל של עצמות. שמת דאדם שמת נעשה גל עצמות:

וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמְרוּ דְבָרִים שֶׁדּוֹמֶה לָנוּ שֶׁהֵם גֻּזְמָא, הַחוֹקֵר אַחֲרֵיהֶם יִמְצָא דֻגְמָתָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת ל, ב): יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתֵּלֶד בְּכָל יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר: "*הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו" (ירמהי לא, ז). מַה הָרָה בְּכָל יוֹם, אַף יוֹלֶדֶת בְּכָל יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, "אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט) אֲמַר לֵיהּ: בּוֹ אַרְאֶךָ דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק אַחְוֵי לֵיהּ תַּרְנְגֹלְתָּא.

נפש יהודה הרה ויולדת יחדו. ביום שהרה בו ביום יולדת כמו תרנגולת שמטילה ביצה בכל יום ומשמשין בכל יום דהכי משמע קרא בכל עת שהיא מתעברת יולדת שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט:

וְתוּב יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידִין אִילָנוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא פֵירוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי" (יחזקאל יז, כג). מַה עָנָף בְּכָל יוֹם, אַף פְּרִי בְּכָל יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד, אָמַר: "אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ: *בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק וְאַחְוֵי לֵיהּ *צְלָף. וְתוּ יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידָה אֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְלֻסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְהִי *פִסַּת־בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים" וגו' (תהלים עב, טז). לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד. אֲמַר לֵיהּ: "אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ: בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק אַחְוֵי לֵיה *כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת; וּכְלֵי מֵילַת - *נִבְרָא בַר קוּרָא.

נפש יהודה בוא ואראך. טרח לענות כאולתו כדי להעמידו על דברי תורה: צלף. מין אילן הטוען ג' מיני פירות אביונות וקפריסין ולולבין כי איתא להאי ליתא להאי: פסת בר. משמע גלוסקאות שרחבין כמין פסת יד ומשמע כלי מילת כמו כתונת פסים. בר כמו לשבור בר ולענין כלי מילת בר נקי כמו ברה כחמה: כמהין ופטריות. שיוצאים כמו שהם בלילה אחת ורחבין ועגולין כגלוסקאות שוואמ"ן בל"א וגדלין ביער: נברא בר קורא. הראה לו שהוא כמלבוש סביב העץ והוא סיב באש"ט בל"א הקור של דקל ענף האילן כשהוא רך ויוצא בכל שנה נקרא קור:

וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה (נ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: *לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְצָאוֹ חָסִיד. אֲמַר לֵיהּ: רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל *מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ *לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ? *לִגְלֵג עָלָיו. לְיָמִים, נִצְטָרֵךְ אוֹתוֹ אָדָם וּמָכַר אֶת שָׂדֶהוּ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתָהּ רְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְשַׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים. אָמַר: יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד: מִפְּנֵי מַה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ לִרְשׁוּת שֶׁהִיא שֶׁלְךָ?

נפש יהודה לא יסקל. לא יפנה אבנים מביתו לרשות הרבים: מרשות שאינה שלך. שמא אתה עתיד למכרה: לרשות שלך. ברה"ר שכל ימיו היא שלו: לגלג עליו. ולא היה מכיר טעמו של דבר:

בָּא לְלַמְּדֵנּוּ שֶׁהַחֲכָמִים וְהַחֲסִידִים, אֲפִילוּ שִׂיחָה בְטֵלָה שֶׁלָּהֶם צְרִיכָה תַלְמוּד וְכָל שֶׁכֵּן תּוֹכְחוֹתָם. וְכָל דִּבְרֵיהֶם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְלֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מֵהֶם אָרְצָה. וּבְכָל מַה שֶּׁנִּמְצָא כָּתוּב מִשְּׁמָם, יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהַאֲמִין שֶּׁהוּא דָבָר אֲמִתִּי. וְאַל יַלְעִיג עָלָיו לֹא בְּפִיו וְלֹא בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם יַלְעִיג יֵעָנֵשׁ.

עַל כֵּן, יְהֵא זָהִיר מִלְּדַבֵּר כְּנֶגְדָּם. וּכְנֶגֶד דִּבְרֵיהֶם וְיִלְמַד מִדִּבְרֵיהֶם מַה שֶּׁיּוּכַל כְּפִי כֹחַ שִׂכְלוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵאָבוֹת (שמנה י): הֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים *וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן, שֶׁמָּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן *נְשִׁיכַת שׁוּעָל וַעֲקִיצָתָן *עֲקִיצַת עַקְרָב *וּלְחִישָׁתָן *לְחִישַׁת שָׂרָף וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁיִּתְקָרֵב אָדָם לַחֲכָמִים לֵהָנוֹת מִלִּמּוּדָם, כְּמוֹ שֶׁמִּתְקָרֵב אָדָם לָאֵשׁ לְהִתְחַמֵּם מִּמֶּנּוּ, שֶׁיְּקַבֵּל תּוֹעֶלֶת, וְאִם יוֹסִיף לְהִתְקָרֵב לָאֵשׁ יוֹתֵר מִדַּאי, יִשָּׂרֵף וְיָשׁוּב לוֹ הַתּוֹעֶלֶת לְנֶזֶק, כָּךְ יֶאֱרַע לָאָדָם הַמִּתְקָרֵב לָהֶם יוֹתֵר מֵהָרָאוּי וּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁיַּפְסִיד כַּוָּנָתוֹ וְתִתְהַפֵךְ אַהֲבָתוֹ לְשִׂנְאָה וְאַל יַגִּיעַ לוֹ הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר יְקַוֶּה, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְגֵיחֲזִי עִם אֱלִישָׁע [וּלְיֶ"שׁוּ הַנוֹצְרִי עִם יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה]. עַל כֵּן יִקְרַב אֲלֵיהֶם כָּרָאוּי וְיִלְמַד מֵהֶם וִיקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם.

נפש יהודה הוי זהיר בגחלתן. שלא תכוה, שלא תנהג בהם קלות ראש ותשרף בגיהנם. שלא תכוה, שלא תענש על ידם לשריפה: נשיכת שועל. רפואתו קשה לפי ששיניו דקות ועקומות ועקושות וצריך הרופא לחתוך הבשר באיזמל ולהרחיב הנשיכה: עקיצת עקרב. קשה מנשיכת נחש: ולחישתן. דבורן: לחישת שרף. כהבל היוצא מפי שרף ששורף בשעה שהוא לוחש:

הַכְּלָל הַשֵׁנִי שֶׁלֹּא יְדַבֵּר שֶׁקֶר

וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּדְבָרִים; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּשְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים

חֵלֶק רִאשׁוֹן בִּדְבָרִים

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [לה]

יֵשׁ לָנוּ לָדַעַת, שֶׁקִּיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא עַל הָאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת (משנה יח): רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים *הָעוֹלָם קַיָּם: *עַל הַדִּין *וְעַל הָאֱמֶת *וְעַל הַשָּׁלוֹם. וְדָבָר בָּרוּר הוּא, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין צֹרֶךְ לְדִין. וּבְסִבַּת הָאֱמֶת הַשָּׁלוֹם מָצוּי. לְפִיכָךְ שְׁלָשְׁתָּם נִכְלָלִים בָּאֱמֶת. וְעַל זֶה *נִכְתְּבָה *אֶמְצָעִית, בֵּינֵיהֶם. וְלֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא בֶּאֱמֶת. וְעַל כֵּן הוּא רָמוּז בְּסוֹפֵי תֵיבוֹת שֶׁל תְּחִלַּת מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁהֵם "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת" (בראשית א, א) וְגַם בַּחֲתִימָתוֹ, שֶׁהוּא "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת" (שם ב, ג), לְלַמְּדֵנּוּ שֶׁכָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, עוֹמֵד עַל הָאֱמֶת, וּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "אֱמֶת", שֶׁנֶּאֱמַר: "וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת" (ירמיה י, י). וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת אֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת", (תהלים קיט, קמב). וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ קִיּוּמוֹ עַל הָאֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי" (שיר השירים ד, ח), רָאשֵׁי תֵיבוֹת: אֱמֶת, כִּי הַלְּבָנוֹן הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְנִקְרָא לְבָנוֹן מִפְּנֵי שֶׁמַּלְבִּין עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

נפש יהודה העולם קים. ישובן של בני אדם מתקיים: על הדין. לזכות את הזכאי ולחייב את החייב: ועל האמת. שלא ישקר איש בעמיתו: ועל השלום. בין מלכיות ובין אדם לחבירו: נכתבה. האמת: אמצעית. במשנה דין אמת שלום:

וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָּה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (קיט, ב): אִתְּמַר, אָמַר רַבָּה לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁפָּסְקוּ מִמֶּנָה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַםִ וּרְאוּ־נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם־תִּמְצְאוּ אִישׁ וגו' מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ" (ירמהי ה, א). אֵינִי, וְהָא אָמַר רַב קְטִינָא: אֲפִילוּ בִּשְׁעַת כִּשְׁלוֹנָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם לֹא פָסְקוּ מִמֶּנָה אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה־לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶיךָ" (ישעיהו ג ו) דְּבָרִים שֶׁבְּנֵי אָדָם *מִתְכַּסִּין בָּהֶם כְּשִׂמְלָה, *יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ? "וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת" *דְּבָרִים שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים עֲלֵיהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשָׁלִין בָּהֶם, יֶשְׁנָן תַּחַת יָדֶיךָ? "יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שם שם, ז), אֵין "יִשָּׂא" אֶלָּא שְׁבוּעָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז); "*לֹא *אֶהְיֶה חֹבֵשׁ" (ישעיה שם), שֶׁלֹּא הָיִיתִי בְּחוֹבְשֵׁי בֵּית הַמִּדְרָשׁ; "וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה" (שם), שֶׁאֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה וְלֹא תַלְמוּד. *מִמַּאי, דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִי אָמַר לְהוּ: גְּמִירְנָא, אָמְרֵי לֵיהּ: תָּא אֵימָא לָן. הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר: גְּמִירִי וְשְׁכָחִי, מַאי לֹא אֶהְיָה חוֹבֵשׁ כְּלָל? לָא קָשְׁיָא, הָא *בְּדִבְרֵי תוֹרָה, הָא בְּמִילֵי דְעָלְמָא.

נפש יהודה מתכסין בהם כשמלה. חדשה כששואלין אותו טעמי התורה עושין עצמן כמעלימים את דבריהם מפני שאינם יודעים להשיב: ישנן תחת ידך. אתה בקי בהן לפיכך קצין תהיה לנו ותלמדנו חכמה: דברים שאין בני אדם עומדים עליהם. על בורין לאמרן כהלכתן אא"כ נכשל בהן עד שאמרן ב' וג' פעמים בשיבוש דהיינו טעמי תורה המוסתרין: לא אהיה חובש. איני רגיל להיות חובש בבית המדרש. חובש לא הייתי תמיד בביהמ"ד ללמוד כחבוש בבית האסורים אלמא דלא פסקו ממנה אנשי אמנה: אהיה. הורגלתי כמו שחוק לרעהו אהיה אני הווה: וממאי. דמשום אמנה הוא דלמא על כרחם צריכין שיודו האמת דאי אמר ליה גמירנא אותן טעמי תורה אמרי ליה שואלין אימא לן ומשני הוי ליה למימר גמר ושכח: בדברי תורה. היו נאמנים ואינם מתהללים לשקר:

וְעַל שֶׁנֶּהְפַּךְ הֶאֱמֶת הָלְכוּ בַגּוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" (שיר השירים ד, ח), רָאשֵׁי תֵיבוֹת: אֱמֶת, הָפוּךְ. וּבִזְמַן שֶׁהָאֱמֶת מְצוּיָה בָאָרֶץ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִיד בִּרְכָּתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וְצֶדֶק וגו' גַּם־ה' יִתֵּן הַטּוֹב" וגו' (תהלים פה, יב־יג). וּבִזְמַן שֶׁאֵין הֶאֱמֶת מְצוּיָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בִּבְנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" וגו' (ישעיה נט, טו).

וַאֲפִילוּ הַקַּל שֶׁיֵּשׁ בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר, שֶׁהוּא בְּסִפּוּר דְּבָרִים וְהַגָּדַת מְאוֹרָעוֹת, יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּחְלִיפִים בָּהֶם מֵאֵין הֲנָאָה לָהֶם וְגַם אֵין הֶפְסֵד בּוֹ לְאָדָם אַחֵר, אֶלָּא שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם שֶׁמְּקַבְּלִים הֲנָאָה בְּדַבְּרָם שֶׁקֶר וּבְהַחֲלִיף הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן. וְאַף עַל זֶה אָמְרוּ, שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ" (ירמיה ט, ד). וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָנְשָׁן כְּעֹנֶשׁ הַמְשַׁקְּרִים לְהַתְעוֹת אוֹ לְהַפְסִיד לַאֲחֵרִים. וְלֹא זוֹ בִּלְבָד אָמְרוּ, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם יֵשׁ לוֹ לְקַיֵּם בְּפִיו מַה שֶּׁמְסַפֵּר בְּלִבּוֹ, כְּמוֹ *שֶׁמָּצִינוּ בְרַב סַפְרָא, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו בְּסוֹף מַכּוֹת (כד, א), וּבְמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (פח, א), שֶׁקִּיֵּם, "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תהלים טו, ב).

נפש יהודה מצינו ברב ספרא. בשאלתות דרב אחאי פרשת ויחי והובא בפנים בחלק ב' בדבר אונאה פרק א':

וְעִם כָּל זֶה אִם יֵשׁ בַּדָּבָר דַּרְכֵי שָׁלוֹם, מֻתָּר לְשַׁנּוֹת בְּדִבּוּרוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סה, ב): אָמַר רַבִּי אִלְעַאי מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מֻתָּר לְשַׁנּוֹת מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָבִיךָ צִוָּה וגו' כֹּה־ תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף *אָנָּא שָׂא נָא" וגו' (בראשית נ, טז־יז). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל *אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה'עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי" (שמואל־א טז, ב). תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִילוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה בוֹ, דְּמֵעִיקָרָא כְתִיב "*וַאֲדֹנִי זָקֵן" (בראשית יח, יב) וּלְבַסּוֹף כְּתִיב "וַאֲנִי זָקַנְתִּי" (שם שם, יג). וְאָמְרוּ: מֻתָּר לְשַׁבֵּחַ לַכַּלָּה וְלוֹמַר עָלֶיהָ, שֶׁהִיא נָאָה *וַחֲסוּדָה בִּפְנֵי הֶחָתָן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כֵן - לִתֵּן לָהּ חֵן בְּעֵינֵי בַּעְלָה.

נפש יהודה אנא שא נא. אביך צוה שתמחול לנו ויעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום: איך אלך. וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי, הקב"ה צוהו לשנות: ואדני זקן. שרה אמרה לשון ביזוי וכשגלה הקב"ה הדבר לאברהם למה זה צחקה שרה וגו' אמר אני זקנתי ושינה בדבר מפני השלום: וחסודה. חוט של חסד משוך עליה:

וְאַף עַל פִּי כֵן יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּשַׁנּוֹת דְּבָרוֹ אֲפִילוּ בְּדִבְרֵי הֲבַאי, לְבַל יְלַמֵּד לְשׁוֹנוֹ לְשַׁקֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (סג, א): רַב, הֲוָה מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ. אָמַר לָהּ: עַבִידִי לִי טְלַֹפְחֵי, עָבְדָא לֵיהּ *חִימְצֵי; עַבִידֵי לִי חִימְצֵי, עָבְדָא לֵיהּ טְלַֹפְחֵי. כִּי גָדַל חִיָיא בְּרֵיהּ, *אֲפִיךְ לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִיעַלְיָא אִימָךְ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא דְקָא אֲפִיכְנָא לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: הַיינוּ דְקָאָמְרֵי אִינְשֵׁי: דְּנָפַק מִינָךְ - *טַעְמָא מַלְפָךְ. בְּרָם, אַתְּ לָא תַעֲבֵיד הָכֵי, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר־שֶׁקֶר" (ירמיה ט, ד). עַל כֵּן יְלַמֵּד לְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר אֱמֶת. וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת יַנְחֶנּוּ בְדֶרֶךְ אֱמֶת.

נפש יהודה חימצי. מין קטניות: אפיך לה. היה אומר האב לבנו אמור לאמך לעשות עדשים הוא אמר לה עשי חימצי והיא עושה עדשים: טעמא מלפך. שהבן מחכים את אביו אני היה לי לעשות כן מ"מ אתה לא תעביד הכי כי דבר שקר הוא וכתיב למדו לשונם דבר שקר:

פֶּרֶק שֵׁנִי [לו]

יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהֵם דִּבְרֵי שֶׁקֶר לְהִתְפָּאֵר אָדָם אֶת עַצְמוֹ בְּמַעֲלוֹת שֶׁאֵינָם נִמְצָאוֹת בּוֹ. וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: "לֹא־נָאוָה לְנָבָל יָתֶר אַף כִּי־לְנָדִיב שְׂפַת־שָׁקֶר" (משלי יז, ז). וְיֵשׁ אָדָם שֶׁמַּתְעֶה לַחֲבֵרוֹ לוֹמַר, שֶׁדִּבֵּר עָלָיו טוֹב אוֹ עָשָׂה לוֹ טוֹב וְלֹא עָשָׂה. וּבָזֶה אָמְרוּ ז"ל: אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִילוּ דַעַת הַגּוֹי. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּבְטִיחַ לַחֲבֵרוֹ שֶׁיֵּיטִיב עִמּוֹ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" וגו' (תהלים לד, יד). וְגַם מְצַעֵר לְאוֹתוֹ שֶׁמִּתְהַלֵּל שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ טוֹב וְאֵינוֹ עוֹשֵׂהוּ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "*נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת־שָׁקֶר" (משליכה, יד). וְעַל זֶה הִזְהִירָה תוֹרָה וּדְרָשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ מִפָּסוּק "וְהִין צֶדֶק" (ויקרא יט, לו), כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב (מט, א): רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם"? וַהֲלֹא *הִין בִּכְלָל אֵיפָה הוּא? אֶלָּא, שֶׁיְּהֵא הֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק. וְאַבַּיֵי אָמַר: הַהוּא, *שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶה וְאֶחָד בַּלֵּב.

נפש יהודה נשיאים ורוח. כאשר יהיה תוחלת שוא כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת ואדם מצפה שיבא גשם ולא בא והם מצטערים כך איש מתהלל במתת שקר שאומר כך וכך אתן לצדקה או כך וכך אעשה לפלוני טובה והוא משקר ואינו עושה והוא מצער למי שאמר לו לעשות: הין בכלל איפה הוא. שההין י"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע"ב לוגין וכל סאה ב' הין וכיון שנאמר איפת צדק למה נאמר הין צדק שהרי הין בכלל איפה הוא אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק כלומר כשאתה מדבר הן או לאו קיים דבריך והצדק אותם: שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא בדעתו לשנות:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צז, א): אָמַר רָבִינָא: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא, *דְּלֵיכָּא קוּשְׁטָא. אָמַר לִי הַהוּא מֵרַבָּנָן וְרַב טִיבוּת שְׁמֵיהּ, וַאֲמְרֵי לָהּ טַבְיוֹמֵיהּ שְׁמֵיהּ, דְּאִי הֲווּ יַהֲבֵי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי עָלְמָא *לָא הֲוָה מְשַׁנֵּי בְדִבּוּרֵיהּ. *אֲנָא אִיקְלָעִית לַהֲהוּא אַתְרָא דִּשְׁמֵיהּ קוּשְׁטָא וְלָא שָׁכִיב אִינֵישׁ בְּלָא זִימְנֵיהּ. וּנְסִיבִת אִתְתָא מִנְהוֹן וַהֲוְיָין לִי תְּרֵי יְנוּקֵי. יוֹמֵי חָד יָתְבָא דְבֵיתְהוּ וְקָא חַייפָא רֵישָׁהּ. אְיָא שִׁבְבְתָא קָרְיָא אַבָּבָא. אָמְרָה לְהוֹן: אִתְּתָא פְלוֹנִית אִיתָא הָכָא? מִשּׁוּם דְּקָא חַייפָא, *אֲמָרִי לָהּ: לָא. בַּהֲהִיא שַׁעְתָּא מִיתוּ תְרֵין בְּנָהָא. אֲתוּ בְנֵי מָתָא וַאֲמרֵי לִי: אַתְּ קְטַלְתִינְהוּ. וַאֲמָרִי לְהוֹן: חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא הָכֵי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אָמְרוּ לִי: בְּמָטוּתָא מִינָךְ, פּוּק מִגַּבָּן דְּלָא *תֵגְרֵי מוֹתָנָא בְאַתְרִין. וְכָל זֶה לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא־יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא־יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא־יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית" (צפניה ג, יג), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁלֹּא יְהֵא עַוְלָה בַדָּבָר, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בְפִיהֶם לְשׁוֹן רַמָּאוּת אֶלָּא הַכֹּל דְּבַר אֱמֶת.

נפש יהודה דליכא קושטא. אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד: לא הוה משני בדבוריה. לשקרא: אנא איקלעי. כלומר אירע הדבר שבאתי לעיר שקושטא שמה: אמרי לה לא. דלאו אורח ארעא לומר היכן היא הואיל וחייפא פירוש רחצה ראשה: תגרי מותנא באתרין. שלא תתגרה במלאך המות לבא בעירנו באמירת שקרים:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [לז]

יֵשׁ בְּנֵי אָדָם הַמְשַׁקְּרִים בְּהַטְעוֹת אֶת חַבְרֵיהֶם, שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ וְרֵעוֹ כְּדֵי שֶׁיִּבְטַח בּוֹ וְיוּכַל לְהַדִּיחַ עָלָיו אֶת הָרָעָה וּבָזֶה הוּא מַטְעֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת־ רֵעֵהוּ יְדַבֵּר וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ" וְנֶאֱמַר אַחֲרָיו: "הַעַל־ אֵלֶּה אֶתְאַפַּק נְאֻם־ה" אִם־בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" (ירמיה ט, ז־ח). וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁמְשַׁקְּרִים, נוֹתְנִין עֵינֵיהֶם בַּטוֹבָה הָעֲתִידָה לָבוֹא וּמְסַבֵּב לַחֲבֵרָם שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַתָּנוֹת. וְיֵשׁ אַחֵר שֶׁמַּטְעֵהוּ בִּדְבַר שֶׁקֶר לְהָסִיר טוֹבָה מִמֶּנּוּ אוֹ מֵאַחֵר וּלְגָזְלָהּ לְעַצְמוֹ. וּבָזֶה אָמְרוּ ז"ל: כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צב, א):

וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל *הַמַּחְלִיף בְּדִבּוּרוֹ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ" (בראשית כז, יב). וְאֵין מְתַעְתֵעַ אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעֲתֻּעִים" (ירמיה י, טו). מַה לְהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא הַמְשַׁנֶּה בְדִבּוּרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִכָּר מִי הוּא, אֲבָל הַכַּוָּנָה הִיא, לְפִי שֶׁמַּטְעֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבַר שֶׁקֶר, לְפִיכָךְ יִהְיֶה גַּם כֵּן כָּל הַמַּטְעֶה בְּכָל עִנְיָן נִקְרָא "שֶׁדּוֹמֶה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה" לְפִי שֶׁמַּטְעִים הֵם גַּם כֵּן לִבְנֵי אָדָם, בְּאָמְרָם, שֶׁיֵּשׁ לְאֵל יָדָם.

נפש יהודה המחליף בדבורו. משנה בדבורו שלא יהא ניכר הרמאות:

וְהַחֲמוּרִים מִכָּל אֵלּוּ: הַמְשַׁקְּרִים בְּמִשְׁקָלוֹת וּבְמִדּוֹת וּמַכְחִישִׁין בְּפִקְדוֹנוֹת אוֹ בְּהַלְוָאוֹת, שֶׁאֵלּוּ נִקְרָאִין "אַנְשֵׁי בְּלִיַּעַל" לְפִי שֶׁעוֹשִׂין שֶׁקֶר וְגֵזֶל וְחֶמְדָּה וְעַל אֵלּוּ אָמְרָה תוֹרָה: "לֹא־תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט, יא). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּסִבָּה זֹאת יָבוֹא לִידֵי רִיב *וּמַצָּה וּרְצִיחָה וּשְׁבוּעַת שָׁוְא וַעֲבֵרוֹת הַרְבֵּה וְהוּא דָבָר שֶׁשּׂוֹנֵא הָאֵל יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם בְּסֵפֶר מִשְׁלֵי (ו, טז־יח): "שֶׁשׁ־הֵנָּה שָׂנֵא ה'וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ; עֵינַיִם רָמוֹת, לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם־נָקִי. לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָרָעָה. *יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים".

נפש יהודה ומצה. כמו כי ינצו אנשים: יפיח. ידבר כזבים:

וְכָל רָעוֹת אֵלּוּ יִשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בִּדְבַר שֶׁקֶר וּמִתְפָּאֵר בּוֹ, כִּי יְהֵא סִבָּה לָבוֹא לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי לָאָדָם הַמַּכְחִישׁ לוֹ, בַּיָּדַיִם אוֹ בְּמַלְשִׁינוּת, אָז יָבוֹא לַחֲשֹׁב עָלָיו כָּל מַחְשָׁבוֹת רָעוֹת וְגַם יְמַהֵר רַגְלָיו לָרוּץ לְכָל רָעָתוֹ וּכְשֶׁלֹּא יוּכַל לְהָרֵעַ לוֹ בְּעִנְיָן אַחֵר, יָעִיד עָלָיו עֵדוּת שֶׁקֶר לְהָרְגּוֹ. וְאִם לֹא יוּכַל לְהָעִיד עָלָיו, יֵלֵךְ רָכִיל לְשַׁלֵּחַ מְרִיבָה וַאֲפִילוּ בֵּין אַחִים. נִמְצָא, שֶׁכָּל אֵלּוּ הָרָעוֹת יָבוֹאוּ מִדְּבַר שֶׁקֶר וְעַל כֵּן אָמְרָה תוֹרָה "מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק" וְסָמִיךְ לֵיהּ "וְנָקִי וְצַדִּיק אַל־תַּהֲרֹג" (שמות כג, ז). עַל כֵּן אַשְׁרֵי אָדָם הַמִּתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וּמַרְגִּיל אֶת פִּיו עַל דְּבַר אֱמֶת, צֶדֶק וַעֲנָוָה, וּבָזֶה יַשִּׂיג כָּל חֶפְצוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְיַדְרִיךְ אֶת בְּנֵי בֵיתוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וִיִנָּצֵל מִכָּל צָרָה.

חֵלֶק שֵׁנִי בִּשְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים וַחֲרָמוֹת

וְיֵשׁ בּוֹ שִׁשָּׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [לח]

הַנִּשְׁבָּעִים בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, רוֹצִים לוֹמַר, כִּי כַּאֲשֶׁר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא אֱמֶת, כָּךְ דִּבְרֵיהֶם אֱמֶת, בֵּין עָבָר בֵּין עָתִיד. וְהַנִּשְׁבָּע בַּשֶׁקֶר דּוֹמֶה שֶׁהוּא כְּמַכְחִישׁ אֶת אֲמִתַּת הַשֵּׁם. וְאִם אָדָם יִשָּׁבַע בְּרֹאשׁ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם וְלֹא יְקַיֵּם דְּבָרוֹ, הוּא בֶּן מָוֶת, לְפִי שֶׁבּוֹזֶה כְבוֹד הַמֶּלֶךְ. וְאִם זֶה רָאוּי לַעֲשׂוֹת, נִשְׁבַּע בְּמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁבָּא מִטִּפָּה סְרוּחָה וְסוֹפוֹ לָמוּת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֶׁלֹּא יַכְשִׁילוּהוּ לַחְטִיא אֶת בְּשָׂרוֹ בְּהִשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר בְּשֵׁם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם לַעֲדֵי עַד.

וּכְבָר יָדַעְנוּ מַה שֶּׁאֵרַע לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְפִי שֶׁנִּשְׁבְּעוּ בָּרַבִּים עַל דְּבַר פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה. וְגַם כֵּן הָרָעָב שֶׁהֵבִיא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לָאָרֶץ, בְּעַד שָׁאוּל וּבֵיתוֹ, שֶׁעָבְרוּ עַל שְׁבוּעַת הַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לַגִּבְעוֹנִים. וְאָנוּ רוֹאִים, שֶׁלֹּא נִכְתַּב עֹנֶשׁ מְפֹרָשׁ בָּאַזְהָרוֹת, שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. רַק בַּעֲבוֹדָה זָרָה. וּבְ"לֹא תִשָּׂא לַשָּׁוְא". וְכָל־כָּךְ מָרְגָּלִים בְּנֵי אָדָם בְּדָבָר זֶה, שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו קְצָתָם מֵאָה פְעָמִים בְּיוֹם אוֹ יוֹתֵר בְּלִי שׁוּם הֲנָאָה שֶׁמְּקַבְּלִין וּמְחַלְּלִין בּוֹ אֶת הַשֵּׁם בְּפַרְהֶסְיָא. וְשֶׁמָּא עָוֹן זֶה הַשָּׁגוּר בְּפִי רֹב יִשְׂרָאֵל מְעַכֵּב אוֹתָנוּ בְּגָלוּת הַחֵל הַזֶּה.

וְעִם כָּל זֶה, מִי שֶׁרוֹאֶה עַצְמוֹ פָּרוּץ בְּשׁוּם דָבָר אוֹ שֶׁהוּא עָצֵל לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה, טוֹב לוֹ לִשָּׁבַע לְקַיְּמָהּ כְּדֵי לִגְדֹר אֶת עַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דִּנְדָרִים (ח, א): אָמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "נִשְׁבַּעְתִּי וַאֲקַיֵּמָה" וגו' (תהלים קיט, קו). *וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן, *דִּשְׁרֵי לֵיהּ לְאִינֵישׁ לִזְרוּזֵי נַפְשֵׁיהּ. וַאֲמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, [אֶשְׁנֶה מִשְׁנָה זוֹ] אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה? אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דַּאֲפִילוּ לִזְרוּזֵי בְעָלְמָא, הַיְנוּ דְּרַב גִּידָל קָמַייתָא? הָא קָא מַשְׁמַע לָן, *כֵּיוָן דְאִי בְעֵי פָטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכֵי חַיילָא שְׁבוּעָה עַלֵיהּ.

נפש יהודה והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה וכתיב ושננתם דצריך אדם לשנות בתורה: דשרי ליה לאינש. לישבע כדי לזרז את עצמו, לקיים המצות: כיון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית. דכיון דקרא ק"ש קיים לא ימוש דאמר רשב"י במסכת ברכות כל הקורא ק"ש שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש וכיון דאי בעי פטר נפשיה מושננתם בק"ש דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבועה דהר סיני משום הכי כי אמר אשנה פרק זה אע"ג דלא הוה מושבע מסיני דכבר פטר נפשיה מ"ה חל עליו שבועה:

וְגַם כֵּן בְּנָזִיר, אַף עַל פִּי שֶׁקְּרָאוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ חוֹטֵא, הוּא לְמִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ גָּדֵר, אֲבָל טוֹב הוּא לִגְדֹּר עַצְמוֹ בִּרְאוֹת יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי אֶלעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל־ הַנָּפֶשׁ" (במדבר ו, יא). וְכִי בְאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא? אֶלָּא שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, מְצַעֵר עַצְמוֹ מִכָּל דָּבָר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וְעִם כָּל זֶה אִם רָאָה אֶת יִצְרוֹ שֶׁמִּתְגַּבֵּר עָלָיו טוֹב לוֹ לַעֲשׂוֹת סְיָג, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, אָמַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי *אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא *אָדָם אֶחָד מִן הַדָּרוֹם, רְאִיתִיו יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רָאִי וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית שְׂעָרְךָ? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי וְהָלַכְתִּי לִדְלוֹת מַיִם מִן הַמַּעְיָן, נִסְתַּכַּלְתִּי בְּבָבוּאָה שֶׁלִּי *וּ*פָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטָרְדֵּנִי מִן הָעוֹלָם, *אָמַרְתִּי לוֹ: רָשַׁע, לָמָּה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְךָ, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלְּחֲךָ לַשָּׁמַיִם! מִיָּד עָמַדְתִּי וְנִשַּׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל, עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר *לְהַזִּיר לַה'" (שם שם, ב). וְזֶה נִקְרָא נָזִיר קָדוֹשׁ, שֶׁצָרִיךְ נְזִירוּת לְהִתְרַחֵק מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.

נפש יהודה אשם נזיר טמא. הנזיר שנטמא מביא אשם ואח"כ מונה ימי נזירות אחר ומאותו אשם לא אכל. בא לפני אדם אחד. שבא להקריב קרבן נזירות ולגלח שערו: ופחז עלי יצרי. ומתוך שראיתי במים צורתי כל כך נאה נתגבר עלי יצרי ובקש להביאני לידי מעשים רעים לטורדני מן העולם: פחז. מיהר לשון פחז כמים פירוש בבואה במראה צורה כשאדם רואה במים או במראה או בצלו: אמרתי. כך אמר לעצמו: להזיר לה'. דהיינו לשם שמים:

פֶּרֶק שֵׁנִי [לט]

אַף עַל פִּי שֶׁחֲמוּרִים עִנְיְנֵי הַשְּׁבוּעוֹת, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם בִּשְׁגָגָה אוֹ בְאֹנֶס, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁבַּע עָלָיו וְאֵינוֹ כֵן, אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶם אִם אֵין פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין, לְפִי שֶׁמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו בְּעִנְיָן אֶחָד וְכַוָּנַת לִבּוֹ הוּא לְדַעַת אַחֶרֶת, וּבִלְבַד שֶׁאֵינוֹ מַכְחִישׁ לְשׁוּם אָדָם, וַאֲפִילוּ לְגוֹי, שׁוּם חִיּוּב אֲמִיתִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו, אֲבָל צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ עָלָיו, מִפְּנֵי חִלּוּל הַשֵּׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה נְדָרִים (נדרים כה, ב): תָּנָא: כְּשֵׁם *שֶׁנִּדְרֵי שְׁגָגוֹת מֻתָּרִין כָּךְ שִׁגְגַת שְׁבוּעוֹת מֻתָּרִין. הֵיכֵי דָמֵי שִׁגְגַת שְׁבוּעוֹת? כְּגוֹן רַב כַּהֲנָא וְרַב אַסֵי. הָדֵין אָמַר: הָכֵי אָמַר רַב. וְהָדֵין אָמַר: הָכֵי אָמַר רַב. וְכָל חַד וְחַד מִשְׁתַּבַּע. אֲתָא רַב אָמַר כְּחַד מִינַיהוּ, אָמַר אִידָךְ: וַאֲנָא לְשִׁיקְרָא אִשְׁתַּבָּעִי? אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ *לִבָּךְ אָנְסָךְ. וְכָל חַד וְחַד אֲדַעְתֵיהּ שַׁפִּיר קָא מִשְׁתַּבַּע.

נפש יהודה שנדרי שגגות. אמר קונם אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל או שתה ובשעת הנדר היה סובר בודאי שלא אכל ושלא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל ולא היה פיו ולבו שוה הלכך לא הוה נדר: לבך אנסך. שבלבך היית סבור שהאמת אתך:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: נוֹדְרִין *לַהֲרָגִין וְלַחֲרָמִין *וּלַמּוּכְסִין שֶׁהִיא תְרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ תְרוּמָה; שֶׁהִיא שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם (פירש רש"י: הרגין הן לסטין יהודים ההורגים כדי ליקח ממון; וחרמין הן גזלנין; אבל אינן הורגין. ולא זו אלא אף זו קתני; שהיא של תרומה, דאף על גב דקטלי וגזלי, לא אכלי איסורא). בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: *בַּכֹּל נוֹדְרִין חוּץ מִבִּשְׁבוּעָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף בִּשְׁבוּעָה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְמָרָא: מוֹכְסִין - וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: *דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא? אָמַר רַב חִינְנָא בַר כַּהֲנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוֹכֵס *שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי: *בְּמוֹכֵס הָעוֹמֵד מֵאֵלָיו. "שֶׁהִיא שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ". הֵיכֵי נָדַר? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: בְּאוֹמֵר: יֵאָסְרוּ פֵּירוֹת עוֹלָם עָלַי, אִם אֵינָן שֶׁל בֵּית הַמֶּלֶךְ. *כֵּיוָן דַּאֲמַר יֵאָסְרוּ, יִתְסוֹר כָּל פְּרִי עֲלֵיהּ? בְּאוֹמֵר: הַיּוֹם. *אִי דַאֲמַר הַיּוֹם לֹא מְקַבֵּל מִינֵיהּ מוֹכֵס? בְּאוֹמֵר בְּלִבּוֹ הַיּוֹם וּמוֹצִיא בִשְׂפָתָיו סְתָם. וְאַף עַל גַּב דִּסְבִירָא לֵיהּ דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים, לְגַבֵּי אוֹנְסִין אֶפְשָׁר דַּעֲקַר לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ.

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה