אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא › הכלל הראשון שלא ישב במושב לצים

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא · הכלל הראשון שלא ישב במושב לצים

הקדמה [ל]

הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא יֵשֵׁב בְּמוֹשַׁב לֵצִים

וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת מִכָּל אָדָם. הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי: בְּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים.

חֵלֶק רִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [לא]

הַקּוֹבְעִים עַצְמָם תָּמִיד לְשִׂיחָה בְטֵלָה וּדְבָרִים בְּטֵלִים, כְּדֶרֶךְ יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, נִקְרָאִים כְּסִילִים, כְּדִכְתִיב: "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (קהלת ה, ב). וְחוֹטְאִים בְּרֹב הַדְּבָרִים הַמְּבִיאִים לִידֵי פֶשַׁע, כְּדִכְתִיב: "בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל־פָּשַׁע" (משלי י, יט). וְגַם כֵּן מַחְטִיאִים אֶת הָרַבִּים, שֶׁמְּסַבְּבִים אוֹתָם לְהַרְבּוֹת בְּלֵיצָנוּת.

וְשָׁנִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת (משנה יז): שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָדַלְתִּי בֵּין־הַחֲכָמִים וְלֹא מָצָאתִי *לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כִּי בְרִבּוּי הַדְּבָרִים יָבוֹא לְדִבּוּר שֶׁל חֵטְא, וְעוֹד, כִּי בְּהִתְעַסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ דִּבּוּר אָסוּר, מְאַבֵּד הָעִתִּים אֲשֶׁר יָכוֹל לַעֲסֹק בָּהֶם בְּדִבְרֵי תוֹרָה לִקְנוֹת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְנִרְאֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁהוּא מְבַזֶּה בְעֵינָיו דִּבְרֵי הַשֵּׁם וּשְׂכַר עוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, א): תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְּדָהּ, זֶהוּ "כִּי־דְבַר־ה' בָּזָה" (במדבר טו, לא). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ *על דִּבְרֵי מִשְּׁנָה. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילוּ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה וְאֵינוֹ רוֹצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְדַבֵּר בְּדִבְרֵי לֵיצָנוּת, נִקְרֵאת מוֹשָׁבוֹ מוֹשָׁב לֵצִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ג' מֵאָבוֹת (משנה ב): רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" וגו' (תהלים א, א־ב).

נפש יהודה לגוף טוב משתיקה. וק"ו שלהנפש טובה היא ומתוקנת בזה כי ברוב דברים לא יחדל פשע ותדע לך שהשתיקה טובה שאפילו הלומד שאין לך מדה טובה הימנו אין עיקר קבול שכר אלא בשביל המעשה והדורש ואינו מקיים נוח לו אם היה שותק ולא היה דורש: על דברי משנה. שעושה כמי שאינו עיקר:

וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יח, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ" וגו' (שם)? אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא הָלַךְ *לְטֵאַטְרָאוֹת וּלְקִרְקְסָאוֹת; "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד", זֶה שֶׁלֹּא עָמַד בְּקִינֵיגְיוֹן (פירוש: צידת חיות על ידי כלבים); "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב", זֶה שֶׁלֹּא יָשָׁב בְּתַחְבּוּלוֹת. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם, הוֹאִיל וְלֹא הָלַכְתִּי לְקִרְקְסָאוֹת וּלְטֵאַתְרָאוֹת, אֵלֵךְ וְאֶגָּרֶה בְּשֵׁנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי אִם -בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ". נִמְצָא, שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּכוֹל לְהִתְעַסֵּק בְּתוֹרַת ה' וְעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים, קָרוּי מוֹשַׁב לֵצִים.

נפש יהודה טיאטראות. פלטין וכל דבריהם כשהם נאספים לשחוק ולצון. קצאזו"ן, צידת חיות ע"י כלבים וכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק ודוגמתו בשחיטת חולין וכי משה קניגי היה:

וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יב, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ג, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל *הַפּוֹסֵק מִדִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי שִׂיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ גַּחֲלֵי רְתָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַקֹּטְפִים *מַלּוּחַ עֲלֵי־שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם" (איוב ל, ד). וְלֹא דַי לוֹ שֶׁחוֹטֵא בְנַפְשׁוֹ וּמְאַבֵּד חַיֵּי הָעוֹלָם וְיוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא שֶׁמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים, כִּי בְּהִתְעַסְּקוֹ בְּדִבְרֵי שִׂיחָה בְּטֵלָה, מוֹשֵׁךְ לֵב הָרַבִּים שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ עִמּוֹ *וְחֶטְאָם תָּלוּי בוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ה' דְּאָבוֹת (משנה כג): יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל חַטֹּאוֹת יָרָבְעָם *אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל" (מלכים־א טו, ל).

נפש יהודה ופוסק מדברי תורה. מי שעוסק ופוסק ומדבר דברי שיחה בטילה: מלוח. לחלוחית ועיקר. לשון אחר, הנכתבת בלוחות כלומר מקטף התורה ועוסק בדברי הבל: חטאם. של הרבים תלוי בו מפני שהוא הגורם: אשר חטא ואשר החטיא את ישראל. מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל ש"מ שהכל תלוי בירבעם:

וְגַם כֵּן מַעֲנִישִׁין אוֹתוֹ, בְּשֶׁאֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, *אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגֵיהִנֹּם וְתַלְמִידָיו בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כּי לֹא־תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל" וגו' (תהלים טז, י); וְכָל הַמַּחְטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שֶׁלֹּא יְהֵא הוּא בְּגַן עֵדֶן וְתַלְמִידָיו בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אָדָם עָשֻׁק בְּדַם־נָפֶשׁ *עַד־בּוֹר יָנוּס *אַל־יִתְמְכוּ־בוֹ" (משלי כח, יז). לְפִיכָךְ יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מִשּׂיחָה בְּטֵלָה וְיִהְיֶה חֶפְצוֹ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְיִהְיֶה זוֹכֶה וּמְזַכֶּה וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיח.

נפש יהודה אין חטא בא על ידו. הקב"ה מדחה את העבירה מלפניו שלא תבא לידו: כי לא תעזוב נפשי. למדנו שהקב"ה מונע את החטא מלהכשילו: אדם עשוק בדם נפש. מחויב בנפש שנאבדו על ידו: עד בור ינוס. עד יום מותו ינוס לעזרה שיתכפר לו ואל יתמכו בו משמים להספיק בידו לעשות תשובה: אל יתמכו בו. שלא יפול אלא מניחין אותו ויפול בבור הגיהנם:

פֶּרֶק שֵׁנִי [לב]

כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ, בְּדַבְּרוֹ בְּדֹפִי הַדְּבָרִים וְהַמַּעֲשִׂים וּמַלְעִיג עֲלֵיהֶם, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ" וגו' (תהלים יב, ה).

וְהַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מְצַוִּים לִבְנֵיהֶם שֶׁלֹּא יִתְלַוּוּ עִמָּהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיב, ב): אַרְבָּעָה דְבָרִים צִוָּה רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ אֶת בְּנוֹ: בְּנִי, אַל תָּדוּר *בְּשֶׁכְנֶצִיב, מִשּׁוּם דְּלֵיצָנֵי נִינְהוּ וּמַשְׁכֵי לָךְ בְּלֵיצָנוּתָא. וְאַל תֵּשֵׁב עַל מִטַּת אֲרַמִּית, אִיכָּא דְּאָמְרֵי, *דְּלָא תִיגְנֵי בְּלָא קְרִיאַת שְׁמַע, *וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּלָא תִיסַב גִּיוֹרְתָּא, דְּלֵית לָהּ זְכוּת אָבוֹת. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי *אֲרַמִּית מַמָּשׁ, מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְרַב פַּפָּא. וְאַל תַּבְרִיחַ עַצְמְךָ מִן הַמֶּכֶס, דִּילְמָא מַשְׁכְּחֵי לָךְ וְשָׁקְלֵי כֻלֵּי מָמוֹנָךְ. וְאַל תַּעֲמֹד לִפְנֵי הַשּׁוֹר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֲגַם, *לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן מְרַקֵּד בֵּין קַרְנָיו, אָמַר שְׁמוּאֵל: וְשׁוֹר שָׁחוֹר *וּבְיוֹמֵי נִיסָן, דְּתָאנִי רַב אוֹשַׁעְיָא: מַרְחִיקִין מִשּׁוֹר תָּם חֲמִשִּׁים אַמָּה וּמִשּׁוֹר מוּעָד כִּמְלֹא עֵינָיו. תָּאנָא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: רֵישׁ תּוֹרָא *בְדִיקוּלָא, סַק לָךְ לְאִיגְרָא *וּשְׁרֵי דַרְגָּא.

נפש יהודה בשכנציב. שם מקום: דלא תיגני בלא קריאת שמע. שזה מנהג ארמיים: ואיכא דאמרי דלא תיסב גיורתא. משום דאמרינן גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאי באפיה: ארמית ממש. שלא ישב על מטה של כותית עד שיראה תחלה תחתיו וכמעשה דרב פפא שהיתה כותית חייבת לו ממון והוא נכנס מדי יום ויום בביתה לגבות הימנה חובו, יום אחר חנקה את בנה ונתנתו על המטה וכסתהו בכר המטה וכשבא רב פפא אמרה לו שב על המטה עד שאביא מעותיך וכן עשה וכשבאתה אמרה לו המתה את בני וברח לו מן המדינה: לפי שהשטן. לאו דוקא אלא שמא משוגע הוא כדמפרש לקמן: ביומי ניסן. שהצמחים עולים וגס לבו בהם ונוגח: בדיקולא. אפילו כשראש השור בטרסקל שהוא אוכל בו וטרוד באכילתו: שרי דרגא. פן יעלה אחריך:

וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל לֵיצָנוּת אָסוּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת (סג, ב): אָמַר רַב נַחְמָן: כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַעֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, דִּכְתִיב: "כָּרַע בֵּל *קֹרֵס נְבוֹ וגו'. קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא" וגו' (ישעיה מו, א־ב). וּכְתִיב: "*לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן *יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי־אָבַל עָלָיו עַמּוֹ *וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל־כְּבוֹדוֹ כִּי־גָלָה מִמֶּנּוּ" (הושע י, ה). אַל תִּקְרֵי "כְּבוֹדוֹ" *אֶלָּא "כְּבֵידוֹ".

נפש יהודה קורס. נתרז כלומר כרע על ברכיו ונתרז פירוש הרעי והצואה יצא ממנה כאלו עשתה צרכה והוא דרך לעג והיינו ליצנותא דמשתעי בה קרא לא יכלו מלט משא לא יכלה לסבול משא הרעי שבנקביו ונתרז: לעגלות בית און. על עגלים שבבית אל: יגורו שכן שומרון. ידאגו שוכני שומרון כי אבל עליו עמו שיטלם סנחריב וילך לו: וכמריו. שהיו נושאים אותם יגילו עליו יהיו שמחים על כובד משא שגלה מהם: אלא כבידו. משא עגבותיו ורעי שבהן ואע"ג דלא מבעלי חיים נינהו ואין בהם רעי משתעי בהו קרא ל' גנאי:

וְהַקּוֹבֵעַ עִמָּהֶם בִּישִׁיבוֹת שֶׁל לֵיצָנוּת, עַל כָּל פָּנִים יִלְמַד מֵהֶן וּבָאִין לְהֶרְגֵל בַּדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יח, ב): דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ" (תהלים א, א) וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָלַךְ מֵהֵיכָן עָמַד? וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא עָמַד מֵהֵיכָן יָשַׁב? וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁב מֵהֵיכָן לָץ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, *שֶׁאִם הָלַךְ סוֹפוֹ לַעֲמֹד וְאִם עָמַד סוֹפוֹ לֵישֵׁב וְאִם יָשַׁב סוֹפוֹ לָלוּץ וְאִם לָץ עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִשָּׂא" (משלי ט, יב).

נפש יהודה שאם הלך סופו לעמוד. ולהתעכב ביניהם מעט והכי קאמר קרא אשרי שלא הלך ומתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב הא אם הלך סופו לעמוד:

וּבַעֲבוּר הַלֵּיצָנוּת עֳנָשִׁים בָּאִים עַל הָאָדָם, כִּדְגַרְסִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן־יֶחְזְקוּ *מוֹסְרֵיכֶם" (ישעיה כח, כב). אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמְטוּתָא מִנַּיְכוּ, דְּלָא תִתְלוֹצְצוּ, דְּלָא לֵיתוּ יִסּוּרִין עֲלֵיכוּ. וַאֲמַר רַב קְטִינָא: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן" (משל יכא, כד), וְאֵין עֶבְרָה אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא" (צפינה א, טו). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כָּל הַמִּתְיַהֵר נוֹפֵל בְּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא".

נפש יהודה מוסריכם. יסוריכם: יום עברה היום ההוא. ביום הדין משתעי קרא שנידונים בו אומות העולם לגיהנם:

אָמַר רַבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ גּוֹרֵם כְּלָיָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה אַל־תִּתְלוֹצָצוּ וגו' כִּי־כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי" (ישעיה כח, כב). הָא לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּרְגִּיל עַצְמוֹ בְּלֵיצָנוּת, מְאַבֵּד גּוּפוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו וְיוֹרֵד לְגֵיהִנֹּם וְגוֹרֵם רָעָה לַאֲחֵרִים וְגַם לָעוֹלָם בִּשְׁבִילוֹ. עַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַכַּת הַזֹּאת, מִלֵּישֵׁב בְּמוֹשָׁבָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מֵהֶם, אֲבָל יֵשֵׁב בְּמוֹשָׁב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה וְיִבְטַח בֵּאלֹהֵי יִשְׁעוֹ, אַשְׁרֵי כָּל חוֹסֵי בוֹ.

חֵלֶק שֵׁנִי בְּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [לג]

כָּל הַתּוֹרָה, מֵרֹאשׁ הַסֵּפֶר עַד סוֹפוֹ, נִתְּנָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְכָל הַנֶּאֱמַר בָּהּ מִמַּעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וּמִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְתוֹלְדוֹת הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת וְכֹח הַמַּחְצָבִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וְנֶפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, הַכֹּל נֶאֱמַר מִפִּי הַגְּבוּרָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּאֵיכוּתָם וּמַהוּתָם וְכֹחָם וּפְעוּלָתָם וַאֲפִיסַת הַנִּפְסָדִים מֵהֶם, הַכָּל נִכְתַּב בַּתּוֹרָה, בְּפֵרוּשׁ אוֹ בִּרְמִיזָה, בְּתֵיבוֹת אוֹ בְּגִימַטְרִיָּאוֹת, אוֹ בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבוֹת כְּהִלְכָתָן, אוֹ הַמִּשְׁתָּנוֹת בְּצוּרָה, לְפוּפוֹת אוֹ עֲקֻמּוֹת, אוֹ בְּקוֹצֵי הָאוֹתִיּוֹת וּבְכִתְרֵיהֶן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (פט, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה *קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אֲמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, *אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי (פירש הקונטרס: לומר, תצלח מלאכתך. אמר המחבר: נראה לי, כי זה העזר הוא להודיע שמו בעולם ולהגדיל כחו בפני ישראל שיראו מלחטוא וזהו שאמר: "ועתה יגדל־נא כח ה' " וגו' (במדבר יד, יז)).

נפש יהודה קושר כתרים לאותיות. כגון תגא דקוף לגבי ריש כדאיתא בפרק הבונה וכן שעטנ"ז ג"ץ שצריכין כל אות ג' זייני"ן כדאמרינן במנחות ראש הזי"ן נטתה לימין ואחד לשמאל ואמצע למעלה וכן כל ראשי ז' אותיות הללו בכל מקום שהם: אין שלום בעירך. אין דרך ליתן שלום במקומך:

וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה (כט, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, *מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה שׁוּרוֹת. לָא הֲוָה יָדַע מַה הֵם אוֹמְרִים. תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן *שֶׁהִגִּיעוּ לְדָבָר אֶחָד אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי - *נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, רָאָה *שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בִּמְקוּלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.

נפש יהודה מי מעכב על ידיך. מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עליהם כתרים: שהגיעו לדבר אחד. שצריך טעם: נתישבה דעתו. של משה, הואיל משמו אמר אע"פ שעדיין לא קבלה: שוקלין בשרו במקולין. מקום הקצבין כדאמרינן בברכות שסרקו בשרו במסרקות של ברזל:

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: "קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת", רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁצִּוָּה לִכְתֹּב סִימָנִין בָּאוֹתִיוֹת וּבַתֵּיבוֹת בְּשֶׁיַּשּׂיִג בָּהֶם הֶחָכָם אֲמִתַּת הַמְּצִיאוּת. וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמְרוּ, בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים" (שיר השירים ה, יא), אָמַר רַב חִסְדָּא: מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ שֶׁל תּוֹרָה תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. וְעַל זֶה אָמְרוּ הַמְקֻבָּלִים: כָּל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַתֵּיבוֹת מִתְחַלְּקוֹת לְשֵׁמוֹת כְּפִי פְּעֻלוֹתָיו בַּמְּצִיאוּת. וְזֶה בֵאוּר עִנְיָן אֶחָד מֵהַשִּׁבְעִים פָּנִים שֶׁיֵּשׁ לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַקְדָּמַת הַסֵּפֶר.

וּלְפִיכָךְ, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא מֻטְעֶה וַאֲפִילוּ בְּאוֹת אַחַת אוֹ בְּמָלֵא אוֹ חָסֵר, פָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁנַּחְשֹׁב כְּפִי הַפְּשָׁט שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד, פּוֹגֵם אוֹתוֹ וּפְסָלוֹ בְּעִנְיָן אֶחָד מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים, שֶׁכֻּלָּם הֵם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְהַקְּרִיאָה שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים בּוֹ, הוּא הַפְּשָׁט שֶׁיְּכוֹלִים בְּנֵי אָדָם לְהָבִין, אֲשֶׁר הִיא תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לָדַעַת פְּשָׁטֵי הַמִּצְווֹת וְהַמּוּסָרִים וְהַדִּינִים וְהַפָּנִים הָאֲחֵרִים אֵין לָהֶם חֵקֶר.

וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּרָאֶה לָאָדָם כְּפִי הַפְּשָׁט, שֶׁהַפָּרָשָׁה נִכְתְּבָה לְסִפּוּר דְּבָרִים, אַל יַחְשֹׁב בֶּן דַּעַת שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹעֶלֶת, אַחַר כִּי אֲפִילוּ כְּפִי הַפְּשָׁט יֵשׁ בַּדָּבָר תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה וְכָל שֶׁכֵּן לַמַּשִּׂיג אֶחָד מִן הַפֵּרוּשִׁים וְהַכַּוָּנוֹת הַנִּסְתָּרִים הַנִּרְמָזִים בָּהֶם, שֶׁהֵם סִתְרֵי תוֹרָה.

וְהַמַּלְעִיג עַל שׁוּם דָּבָר מֵהַסִּפּוּרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה אוֹ מִמַּה שֶׁדָּרְשׁוּ עֲלֵיהֶם רַבּוֹתֵינוּ, הוּא כוֹפֵר וּמְגַדֵּף וּמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "אֶת־ה' הוּא מְגַדֵּף" (במדבר טו, ל), זֶה מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ בְּהַגָּדוֹת שֶׁל דֹּפִי. אָמַר: וְכִי *לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִכְתּב אֶלָּא: "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית לו, כב) "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ" וגו' (שם שם, יב), "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים" וגו' (שם ל, יד)? יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר וגו' אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִמִּיתָ וגו'" (תהלים נ, כא).

נפש יהודה לא היה לו למשה רבינו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע. בתמיה והא דבר שאינו צריך הוא וכך היה מלגלג ואומר כן כתב משה דברים אחרים שהם שלא לצורך:

עָלָיו מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן *בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (ישעיה ה, יח), בִּתְחִלָּה דוֹמֶה יֵצֶר הָרַע *כְּחוּט שֶׁל כּוּבְיָא וְלִבְסוֹף דּוֹמֶה כַעֲבוֹת הָעֲגָלָה. *וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: מִיהָת, מַאי "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע"? תִּמְנַע בַּת חֲשׁוּבֵי הֲוָת, כְּדִכְתִיב: "אַלּוּף לוֹטָן" (בראשית לו, כט), "אַלּוּף תִּמְנָע" וגו' (שם שם, מ), כָּל אַלּוּף, *מַלְכוּתָא בְלָא תָגָא הוּא. *וְתִמְנָע אִתְּתָא חַשִׁיבְתָא הַוְיָא וַהֲוָת בָּעְיָא לְאִדְבוּקֵי בְזַרְעָא דְאַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַתְיָא לְגַבֵּי דְיַעֲקֹב, אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: לָא. אָמְרָה: *מוּטָב אֶהְיֶה שִׁפְחָה שֶׁל אוּמָה זוֹ וְאַל אֶהְיֶה גְבִירָה בְּאוּמָה אַחֶרֶת. אָתְיָא לְגַבֵּי דֶאֱלִיפָז אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: הֵין. נָפַק מִינָהּ עֲמָלֵק דַּאֲתָא לְצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא הֲוָה מִבָּעְיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב *לְרִחוּקָהּ. "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים" וגו', אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לַצַּדִּיקִים *שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֶזֶל.

נפש יהודה בחבלי השוא. בחנם בלא הנאה היה חוטא: כחוט של כוביא. קורי עכביש: ואמרינן עלה מיהת. מפני מאי כתבה התורה: מלכותא בלא תגא. שר גדול אלא שאינו מוכתר: ותמנע איתתא חשיבתא הויא. דכיון דתמנע היתה אחות מלך ודאי בת מלך היא: מוטב אהיה שפחה של אומה זו. לבני אברהם יצחק ויעקב שהם יראי שמים ולא גברת לאומה אחרת ולכך נעשית פילגש לאליפז בן עשו שהוא מזרע יצחק: לרחוקה. מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה: שאין פושטין ידיהן בגזל. שהיה בימי קציר חטים לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס לתוך שדה חבירו:

וּכְמוֹ שֶׁדִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל סִפּוּרִים אֵלּוּ, גַּם דִּבְּרוּ עַל עִנְיַן סִפּוּרִים אֲחֵרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, שֶׁאֲפִילוּ כִּפְשׁוּטָם יֵשׁ צֹרֶךְ גָּדוֹל בָּהֶם וְכָל שֶׁכֵּן לְעִנְיַן הַנִּסְתָּרוֹת וְהַתַּעֲלוּמוֹת מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם תִּכְלָה וָסוֹף.

פֶּרֶק שֵׁנִי [לד]

כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ ז"ל, בַּמִּדְרָשׁוֹת וּבַהַגָּדוֹת, חַיָּבִין אָנוּ לְהַאֲמִין בּוֹ כְּמוֹ בְתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְאִם נִמְצָא בוֹ דָבָר שֶׁיֵּרָאֶה לָנוּ שֶׁהוּא דֶרֶךְ גֻּזְמָא אוֹ חוּץ מִן הַטֶּבַע, יֵשׁ לָנוּ לִתְלוֹת הַחִסָּרוֹן *בְּהַשָּׂגַת דַּעְתֵּנוּ, אֲבָל לֹא בְּמַאֲמָרָם.

נפש יהודה בהשגת דעתנו. שאין דעתנו משיג להבינם כראוי:

וְהַמַּלְעִיג עַל שׁוּם דָּבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ ז"ל, נֶעֱנָשׁ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): אָמַר רַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב עוּלָא: *כָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. [וְכֵן מָצִינוּ שֶׁעַל שֶׁהִלְעִיג יֶשׁ"וּ, נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת], כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִּטִין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין (נז, ב), כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן מֵהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, מִכְּלָל הָרִאשׁוֹן מֵהַנֵּר הָרִאשׁוֹן (סימן ט): אוּנְקְלוּס בַּר קְלוֹנִימוּס, בַּר אַחְתֵיהּ דְּטִיטוּס הֲוָה בְעֵא לְאִיגְיוּרֵי. אָזַל אַסְקֵיהּ לְטִיטוּס בִּנְגִידָא. אָמַר: מָאן חָשִׁיב בַּהֲהוּא עָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: יִשְׂרָאֵל, מַהוּ לְאִידְבּוּקֵי בְהוּ? וכו', כִּדְאִיתָא שָׁם.

נפש יהודה כל הלועג. דכתיב ולהג הרבה יגיעת בשר המלעיג עליהם נידון ביגיעת בשר:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין ק, א): יָתִיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא וְקָאָמַר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא נַחַל מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְעָלָיו כָּל מִינֵי *מְגָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַל־הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל־שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל־עֵץ־ מַאֲכָל לֹא־יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא־יִתֹּם פִּרְיוֹ *לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן־הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מז, יב). *אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: יִישַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יִישַׁר.

נפש יהודה מגדים. כל מיני פירות מתוקים: לחדשיו יבכר. בכל חודש וחודש יתבשלו בו פירות: אמר ליה ההוא סבא יישר וכן אמר רבי יוחנן. כדבריך ולא גרסינן וכן אמר רבי יוחנן יישר. כי האי גוונא, מי מחזי כאפקירותא. אלא אי שמיע לך, מידי הא שמיע לך:

וַאֲמַר רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: הַאי אַפְקִירוּתָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: סִיּוּעַ קָא מְסַעֲיֵינָא לֵיהּ. וְהֵיכֵי דָמֵי אַפְקִירוּתָא? כִּי הָא דְּיָתִיב רַבִּי יוֹחָנָן וְקָא דָרִישׁ: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת שְׁלֹשִׁים עַל שְׁלֹשִׁים אַמּוֹת *וְחוֹקֵק בָּהֶם עֶשֶׂר בְּרוֹם עֶשְׂרִים וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשַׂמְתִּי *כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ" וגו' (ישעיה נד, יב). *לִגְלֵג עָלָיו הַהוּא תַלְמִיד, אָמַר: הַשְׁתָּא, כְּבֵיעְתְא *דְצִלְצְלָא לָא מַשְׁכְּחִינָן, כּוּלֵי הַאי מַשְׁכְּחִינָן? לְיָמִים הִפְלִיגָה סְפִינָתוֹ בַיָּם, הָלַךְ וּמָצָא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּנַסְּרִין תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת. אָמַר לָהֶם: הַלָּלוּ לְמִי? אָמְרוּ לוֹ: לְשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. כִּי אֲתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְקָא דָרִישׁ. אֲמַר לֵיהּ: דְּרֹשׁ וּלְךָ נָאֶה לִדְרֹשׁ; כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ כֵּן רָאִיתִי. אֲמַר לֵיהּ: רֵיקָה, אִם לֹא רָאִיתָ לֹא הֶאֱמַנְתָּ? מַלְעִיג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים אַתָּה. נָתַן עֵינָיו בּוֹ וְנַעֲשָׂה *גַל שֶׁל עֲצָמוֹת. וְאִתְּמַר נַמֵּי הַאי עוּבְדָא בְּהַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (בבא בתרא עה, א).

נפש יהודה וחוקק בהם. פתח: כדכוד. אבן טובה וכך שמה נארפונק"ל בל"א: לגלג עליו ההוא תלמיד. ארבי יוחנן דהיינו אפקירותא: צלצלא. עוף קטן ששמו צלצל: גל של עצמות. שמת דאדם שמת נעשה גל עצמות:

וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמְרוּ דְבָרִים שֶׁדּוֹמֶה לָנוּ שֶׁהֵם גֻּזְמָא, הַחוֹקֵר אַחֲרֵיהֶם יִמְצָא דֻגְמָתָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת ל, ב): יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידָה אִשָּׁה שֶׁתֵּלֶד בְּכָל יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר: "*הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו" (ירמהי לא, ז). מַה הָרָה בְּכָל יוֹם, אַף יוֹלֶדֶת בְּכָל יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, "אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א, ט) אֲמַר לֵיהּ: בּוֹ אַרְאֶךָ דֻּגְמָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק אַחְוֵי לֵיהּ תַּרְנְגֹלְתָּא.

נפש יהודה הרה ויולדת יחדו. ביום שהרה בו ביום יולדת כמו תרנגולת שמטילה ביצה בכל יום ומשמשין בכל יום דהכי משמע קרא בכל עת שהיא מתעברת יולדת שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט:

וְתוּב יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידִין אִילָנוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא פֵירוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי" (יחזקאל יז, כג). מַה עָנָף בְּכָל יוֹם, אַף פְּרִי בְּכָל יוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד, אָמַר: "אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ: *בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק וְאַחְוֵי לֵיהּ *צְלָף. וְתוּ יָתִיב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָרִישׁ: עֲתִידָה אֶרֶץ־ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְלֻסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְהִי *פִסַּת־בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים" וגו' (תהלים עב, טז). לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַלְמִיד. אֲמַר לֵיהּ: "אֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" כְּתִיב. אֲמַר לֵיהּ: בּוֹא וְאַרְאֶךָ דֻּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נָפַק אַחְוֵי לֵיה *כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת; וּכְלֵי מֵילַת - *נִבְרָא בַר קוּרָא.

נפש יהודה בוא ואראך. טרח לענות כאולתו כדי להעמידו על דברי תורה: צלף. מין אילן הטוען ג' מיני פירות אביונות וקפריסין ולולבין כי איתא להאי ליתא להאי: פסת בר. משמע גלוסקאות שרחבין כמין פסת יד ומשמע כלי מילת כמו כתונת פסים. בר כמו לשבור בר ולענין כלי מילת בר נקי כמו ברה כחמה: כמהין ופטריות. שיוצאים כמו שהם בלילה אחת ורחבין ועגולין כגלוסקאות שוואמ"ן בל"א וגדלין ביער: נברא בר קורא. הראה לו שהוא כמלבוש סביב העץ והוא סיב באש"ט בל"א הקור של דקל ענף האילן כשהוא רך ויוצא בכל שנה נקרא קור:

וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה (נ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: *לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּמְצָאוֹ חָסִיד. אֲמַר לֵיהּ: רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל *מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ *לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ? *לִגְלֵג עָלָיו. לְיָמִים, נִצְטָרֵךְ אוֹתוֹ אָדָם וּמָכַר אֶת שָׂדֶהוּ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתָהּ רְשׁוּת הָרַבִּים וְנִכְשַׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים. אָמַר: יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד: מִפְּנֵי מַה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ לִרְשׁוּת שֶׁהִיא שֶׁלְךָ?

נפש יהודה לא יסקל. לא יפנה אבנים מביתו לרשות הרבים: מרשות שאינה שלך. שמא אתה עתיד למכרה: לרשות שלך. ברה"ר שכל ימיו היא שלו: לגלג עליו. ולא היה מכיר טעמו של דבר:

בָּא לְלַמְּדֵנּוּ שֶׁהַחֲכָמִים וְהַחֲסִידִים, אֲפִילוּ שִׂיחָה בְטֵלָה שֶׁלָּהֶם צְרִיכָה תַלְמוּד וְכָל שֶׁכֵּן תּוֹכְחוֹתָם. וְכָל דִּבְרֵיהֶם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְלֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מֵהֶם אָרְצָה. וּבְכָל מַה שֶּׁנִּמְצָא כָּתוּב מִשְּׁמָם, יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהַאֲמִין שֶּׁהוּא דָבָר אֲמִתִּי. וְאַל יַלְעִיג עָלָיו לֹא בְּפִיו וְלֹא בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם יַלְעִיג יֵעָנֵשׁ.

עַל כֵּן, יְהֵא זָהִיר מִלְּדַבֵּר כְּנֶגְדָּם. וּכְנֶגֶד דִּבְרֵיהֶם וְיִלְמַד מִדִּבְרֵיהֶם מַה שֶּׁיּוּכַל כְּפִי כֹחַ שִׂכְלוֹ. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק שֵׁנִי מֵאָבוֹת (שמנה י): הֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים *וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן, שֶׁמָּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן *נְשִׁיכַת שׁוּעָל וַעֲקִיצָתָן *עֲקִיצַת עַקְרָב *וּלְחִישָׁתָן *לְחִישַׁת שָׂרָף וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁיִּתְקָרֵב אָדָם לַחֲכָמִים לֵהָנוֹת מִלִּמּוּדָם, כְּמוֹ שֶׁמִּתְקָרֵב אָדָם לָאֵשׁ לְהִתְחַמֵּם מִּמֶּנּוּ, שֶׁיְּקַבֵּל תּוֹעֶלֶת, וְאִם יוֹסִיף לְהִתְקָרֵב לָאֵשׁ יוֹתֵר מִדַּאי, יִשָּׂרֵף וְיָשׁוּב לוֹ הַתּוֹעֶלֶת לְנֶזֶק, כָּךְ יֶאֱרַע לָאָדָם הַמִּתְקָרֵב לָהֶם יוֹתֵר מֵהָרָאוּי וּמַלְעִיג עַל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁיַּפְסִיד כַּוָּנָתוֹ וְתִתְהַפֵךְ אַהֲבָתוֹ לְשִׂנְאָה וְאַל יַגִּיעַ לוֹ הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר יְקַוֶּה, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְגֵיחֲזִי עִם אֱלִישָׁע [וּלְיֶ"שׁוּ הַנוֹצְרִי עִם יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה]. עַל כֵּן יִקְרַב אֲלֵיהֶם כָּרָאוּי וְיִלְמַד מֵהֶם וִיקַבֵּל דִּבְרֵיהֶם.

נפש יהודה הוי זהיר בגחלתן. שלא תכוה, שלא תנהג בהם קלות ראש ותשרף בגיהנם. שלא תכוה, שלא תענש על ידם לשריפה: נשיכת שועל. רפואתו קשה לפי ששיניו דקות ועקומות ועקושות וצריך הרופא לחתוך הבשר באיזמל ולהרחיב הנשיכה: עקיצת עקרב. קשה מנשיכת נחש: ולחישתן. דבורן: לחישת שרף. כהבל היוצא מפי שרף ששורף בשעה שהוא לוחש:

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה