אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא › הכלל השמיני שלא ימלא שחוק פיו בעולם הזה

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא · הכלל השמיני שלא ימלא שחוק פיו בעולם הזה

הכלל השביעי שלא יחזיק במחלקת

הַכְּלָל הַשְּׁמִינִי שֶׁלֹּא יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּכֹבֶד רֹאשׁ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּכֹבֶד הָרֹאשׁ

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [סו]

הָרָגִיל בִּשְׂחוֹק, הוּא מִקֹּצֶר דַּעַת וּמִקַּלּוּת רֹאשׁ וְהוּא מֵבִיא לְהֶרְגֵּל לֵיצָנוּת וְהֶרְגֵּל עֲבֵרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק שְׁלִישִׁי: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. וְזֶה אָמְרוּ אֲפִילוּ בְּמָקוֹם הַמּוּכָן לִשְׂחוֹק, כְּמוֹ הַחֻפּוֹת וִימֵי הַשִּׂמְחָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין (ל, ב): מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עָבַד לֵיהּ *הִלּוּלָא לִבְרֵיהּ. חֲזִינְהוּ לְרַבָּנָן דַּהֲווּ קָא *בַדְחֵי טוּבָא, אַיתֵי *כַסָּא דְמוֹקְרָא חִוַּרְתָּא תָּבַר קַמַּיהוּ וְאִתְעַצִיבוּ. אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב הַמְנוּנָא זוּטָא בְּהִלּוּלָא דְּמַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: *לִישְׁרֵי לָן מַר. פָּתַח וְאָמַר: וַוי לָן דְּמִיתִינָן, וַוי לָן דְּמִיתִינָן. אָמְרוּ לֵיהּ: וַאֲנָן מַאי נֵימָא בַּתְרָךְ? אָמַר לְהוּ: *אֵי תוֹרָה וְאֵי מִצְוָה דְבָטְלֵי מִינָן; אִיכָּא דְּאָמְרֵי, הָכֵי קָאָמַר לְהוּ: *הֵי תוֹרָה וְהֵי מִצְוָה דְּמַגְנוּ עֲלָן.

נפש יהודה הלולא. חתנות: בדחי טובא. שמחו ביותר: כסא דמוקרא. כוס של זכוכית לבנה: לישרי לן מר. שיר: אי תורה ואי מצוה. שעל ידי המיתה נתבטל ממנו תורה ומצות: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן. איזה תורה עסקנו והיכן מצות שאנו מקיימים שיגינו עלינו מדינה של גיהנם:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו, ב). אֵימָתַי יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה? בִּזְמַן שֶׁיֹּאמְרוּ "בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה" (שם). אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שֶׁלֹּא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו מְכִי שָׁמְעָה מִפִּי רַבִּי יוֹחָנָן.

נפש יהודה אז ימלא. בעת הגאולה:

וְאִם זֶה אָמְרוּ אֲפִילוּ בְּמָקוֹם חוֹל, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהָאָדָם עוֹמֵד בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וְעַל יָקֵל אֶת רֹאשׁוֹ, אֲבָל יַחֲשֹׁב שֶׁהַשְׁכִינָה הִיא לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. וּגְדוֹלָה מִכֻּלָּם כְּשֶׁיַּעֲמֹד לְהִתְפַּלֵּל, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּבְרָכוֹת (ל, ב): אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ *כֹּבֶד רֹאשׁ.

נפש יהודה כובד ראש. בהכנעה כאילו ראשו ואבריו כבדין עליו מחמת יסורין:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: מְנָא הַנֵּי מִילֵי? דַּאֲמַר קְרָא: "וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ" (שמואל־א א, י). וְדִלְמָא שָׁאנֵי חַנָּה, דַּהֲוָה *מָרִיר לָהּ לִבָּא טוּבָא? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מֵהָכָא, "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ *אָבוֹא בֵיתֶךָ" וגו' (תהלים ה, ח). וְדִלְמָא דָּוִד הַמֶּלֶךְ שָׁאנֵי, דַּהֲוָה מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ בְּרַחֲמֵי טוּבָא? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מֵהָכָא, "הִשְׁתַּחֲווּ לַה" בְּהַדְרַת־קֹדֶשׁ" (שם כט, ב), אַל תִּקְרֵי "בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ" *אֶלָּא "בְּחֶרְדַת קֹדֶשׁ".

נפש יהודה מריר. שמר לה נפשה מתוך כעס צרתה: אבא ביתך. אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך, היינו יראה: אלא בחרדת. באימה ובחרדה:

וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ "הָדָר" מַמָּשׁ, כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה *מְצַיֵּין נַפְשֵׁיהּ וּמַצְלֵי? אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מֵהָכָא, "*עִבְדוּ אֶת־ה" בְּיִרְאָה" (שם ב, יא). מַאי "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (שם)? אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, אָמַר רַב: *בִּמְקוֹם גִּילָה שָׁם תְּהֵא רְעָדָה. רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַב, חָזְיֵהּ דַּהֲוָה קָא *בָדַח טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ: *תְּפִילֵי מַנַּחְנָא. אַבַּיֵּי הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, חָזְיֵהּ דַּהֲוָה קָא בָדַח טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא סָבַר לָהּ מַר "*בְּכָל־עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (משלי יד, כג)? אֲמַר לֵיהּ: תְּפִילֵי מַנְּחְנָא. וְגַרְסִינָן בְּסוֹף סוֹטָה (מח, א): אָמַר רַב: אוֹדְנָא *דְּשָׁמְעָא זִמְרָא תְּעָקֵר וכו'.

נפש יהודה מציין נפשיה. מקשט עצמו בבגדיו: עבדו את ה' ביראה. תפלה שהיא לנו במקום עבודה עשו אותה ביראה: במקום גילה. אף במקום שדרך לשמוח כגון בנשואין תהא רעדה שלא יחטא לבא לידי קלות ראש מכח השמחה: בדח טובא. יותר מדאי שנראה כפורק עול: תפילי מנחנא. תפילין שעלי הם עדות שממשלת קוני ושררתו עלי: בכל עצב יהיה מותר. כשאדם מראה עצמו עצב יהיה לו שכר: דשמעא זמרא. הן בפה הן בכלי זמר ורוצה לשמוע תמיד ולשמוח בתענוגים אזניו תעקר:

פֶּרֶק שֵׁנִי [סז]

יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְעַצְּבִים הַרְבֵּה *בְּרֹעַ מִזְגָּם, *אוֹ בִתְלָאוֹת הַזְּמַן, אוֹ בְּגֹדֶל אַנְחוֹתָם וּמִתּוֹךְ הָעַצְבוּת אֵינָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן בִּתְפִלָּתָם וּלְהַעֲמִיק *בַּדֵּעוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹּא שָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ נְבוּאָה כָּל יְמֵי אֶבְלוֹ, וְגַם הַנְּבִיאִים, שֶׁהָיְתָה סָרָה מֵהֶם הַנְּבוּאָה בִּימֵי עֶצְבָם. וְזאֹת הַסִּבָּה גָּרְמָה, שֶׁלְּאַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הָרְאוּיִים לָהּ.

נפש יהודה ברוע מזגם. מכח שטבעם רעים: או בתלאות הזמן. שהוא עת רעה על כן טבעם רעה עליו ומצער שלא יכול להשיג כרצונו: בדעות הפנימיות. שהם השקט לב לכוין בכונת שכל הלב:

עַל כַּיוֹצֵא בָזֶה אָמְרוּ: מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֱלִישָׁע, שֶׁאָמַר: "קְחוּ־לִי מְנַגֵּן" (מלכים־ב ג, טו), כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין (ברכות לא, א): אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל לֹא מִתּוֹךְ *שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת וְלֹא *מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים *אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה *קְחוּ־לִי מְנַגֵּן" וגו' (שם). שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁסִּיְּמוּ דִבְרֵיהֶם בְּדִבְרֵי שֶׁבַח וְתַנְחוּמִים.

נפש יהודה שיחה. ליצנות: מתוך קלות ראש. חילוף של כובד ראש: אלא מתוך. שמחה של תורה, כגון דברי תנחומין של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומיו כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורים בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן: קחו לי מנגן. מצוה היא להשרות עליו שכינה:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת ל, ב): אָמַר רַב בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים לִגְנֹז סֵפֶר קֹהֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: וּמַאי דְּבָרִים שֶׁסּוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה? דִּכְתִיב "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק" (קהלת ז, ג) וּכְתִיב "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" (שם ב, ב). כְּתִיב "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה" (שם ח, טו) וּכְתִיב וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה" (שם ב, ב).

לָא קָשְׁיָא, "טוֹב כַּעַס מִשְׂחוֹק", טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה *מִשְּׂחוֹק שֶׁשִּׂחֵק אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה; וְ"לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל", טוֹב הַשְּׂחוֹק שֶׁשּׂוֹחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל שֶׁבַח וּגְדוּלָה שֶׁנּוֹתֵן לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה; "וְשִׁבַחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה", זוֹ *שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה; "וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹה עֹשָׂה ה', זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה.

נפש יהודה משחוק ששוחק עם הרשעים. שנותן להם שעה משחקת כדי להאכילן חלקם ולטורדן מן עוה"ב: שמחה של מצוה. כגון הכנסת כלה:

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ *שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ *קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה קְחוּ־לִי מְנַגֵּן" (מלכים־ב ג, טו). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְכֵן *לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן *לַחֲלוֹם טוֹב.

נפש יהודה שחוק. שחוק ממש שאין דעת שוחק מיושבת עליו ואפי' אינו של ליצנות מ"מ אין בו ישוב: קלות ראש. ליצנות: לדבר הלכה. צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא: לחלום טוב. אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב:

אֵינִי, וְהָאָמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מַר (פירוש: מרירות מחמת אימה) תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" (שיר השירים ה, יג); *אַל תִּקְרֵי "מוֹר עֹבֵר", אֶלָּא "מַר עֹבֵר"; אַל תִּקְרֵי "שׁוֹשַׁנִּים", *אֶלָּא "שֶׁשּׁוֹנִים"? לָא קָשְׁיָא, *הָא בְרַבָּה, הָא בְתַלְמִידָא. וְאִי בָעִית אֵימָא הָא וְהָא בְרַבָּא, וְלָא קָשְׁיָא: הָא מְקַמֵּי דְפָתַח, הָא לְאַחַר דְפָתַח. וְכִי הָא דְרָבָא מְקַמֵּי לְהוּ לְרַבָּנָן, הֲוָה אָמַר לְהוּ מִילְתָא דִּבְדִיחוּתָא וְקָא *בָדְחוּ רַבָּנָן, לְסוֹף יָתִיב בְּאֵימְתָא וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.

נפש יהודה אל תקרי מור אלא מר. שהוא ל' מרירות ל"א אל תקרי מור עובר אלא מר עוכר פי' ל' אימה שנפשו יהא נעכר מכח אימת רבו: אלא ששונים. ל' משנה: הא ברבה. צריך ללמוד בשמחה והתלמיד באימה: ובדחי רבנן. נפתח לבם מחמת השמחה:

וְגַם כֵּן אָמְרוּ, כִּי בִימֵי הַשִּׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בְּנֵי בֵיתוֹ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְהֵא לְשִׁכְרוּת וְלֹא לְמִלּוּי כֶרֶס, אֶלָּא לְכַבֵּד אֶת הַמּוֹעֲדִים. וְזֶה הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה בְּמוֹעֲדֵי ה', שֶׁהָיוּ מְחַלְּקִין הַיּוֹם חֶצְיוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְחֶצְיוֹ לִתְפִלָּה וּלְשִׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: חֶצְיוֹ לַה' וְחֶצְיוֹ לָכֶם. וְעַל הַכֹּל הָיְתָה הַשִּׁמְחָה בְּיוֹם שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וּבְיוֹם כִּפּוּרִים, שֶׁהָיוּ מַרְאִין בַּיָּמִים הָאֵלּוּ שִׂמְחָה לְשֵׁם שָׁמַיִם.

וְעִם כָּל זֶה עַתָּה, שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינוּ חָרַב מִקְדָּשֵׁנוּ וְגָלָה תִפְאַרְתֵּנּוּ, אֵין לָנוּ לְהַרְבּוֹת בְּשִׂמְחָה יְתֵירָה עַד אֲשֶׁר יָבוֹא מוֹרֶה צֶדֶק, שֶׁאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵינוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִים הִגְדִיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ.

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי עַל חֻרְבַּן הַבַּיִת

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [סח]

כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁנִּתְגַלָּה קֵץ בִּנְיָנוֹ לֹא נִתְאַבְּלוּ עָלָיו כְּמוֹ בָאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה הַקֵּץ. וְעַל כֵּן גָּזְרוּ לְהַרְבּוֹת בְּדִבְרֵי אֲבֵלוּת וּלְמַעֵט בְּדִבְרֵי הַשִּׂמְחָה וּבָזֶה יִזְכּוּ לִרְאוֹת בְּשִׂמְחָתוֹ. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים (ס, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָאַחֲרוֹנָה רַבּוּ פְרוּשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל, וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּגִטִין (ז, א): שָׁלְחוּ לֵיהּ לְמַר עוּקְבָא: *זִמְרָא מִנָּא לָן דְּאָסוּר? *שִׂרְטֵט וְכָתַב לְהוּ: "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּיל כָּעַמִּים" (הושע ט, א). וְלִישְׁלַח לְהוּ מֵהָכָא: "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ־יָיִן" (ישעיה כד, ט)? אִי מֵהָתָם הֲוָה אֲמִינָא, הַנֵּי מִילֵי זִמְרָא דְּמָנָא, אֲבָל זִמְרָא דְּפוּמָא שְׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

נפש יהודה זמרא. לשורר בבית המשתאות: שרטט. הנייר עשה רושם לכתוב ישר ושוה:

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר נָתָן לְרַב אַשֵּׁי מַאי דִּכְתִיב: "וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה" (יהושע טו, כב)? אָמַר לֵיהּ: מוֹתְבָתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשִׁיב, אֲמַר לֵיהּ: אָטוּ לֹא יְדַעְנָא דְּמוֹתְבָתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשִׁיב? רַב גְּבִיהָה *מֵאַרְגוּזָא אָמַר בָּהּ טַעְמָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ *קִנְאָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד עוֹשֶׂה לוֹ דִין. אֶלָּא מֵעַתָּה "צִגְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה" (שם שם לא), הָכֵי נַמֵּי? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה רַב גְּבִיהָ מֵאַרְגוּזָא הָכָא הֲוָה אָמַר בָּהּ טַעְמָא. נֵיחְזֵי אֲנָן וְנֵימָא בָּהּ טַעְמָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעֲקַת *לְגִימָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן סְנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִין.

נפש יהודה מארגוזא. שם מקום: קנאה. כעס מחמת צער שצערו. קנאה הוא שאדם מצער על ריבו או על ריב אחרים כמו קנא קנאתי וכמו בקנאו את קנאתי: לגימה. מזונות שאדם בולע בפיו:

אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: *כְּלִילָא מִנָּא לָן דְּאָסִיר? אֲמַר לֵיהּ: מִדְרַבָּנָן, דִּתְנַן: *בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס קֵיסָר גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים *וְעַל הָאִירוּס. אַדְהָכֵי *קָם רַב הוּנָא לְאַפְנוּיֵי, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָא: קְרָא כְתִיב "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה "(יחזקאל כא לא) וְכִי *מָה עִנְיָן מִצְנֶפֶת אֵצֶל הָעֲטָרָה? לוֹמַר לְךָ, בִּזְמַן שֶׁהַמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, תְּהֵא עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל אָדָם. נִסְתַּלְקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כָּל אָדָם. אַדְהָכֵי אֲתָא רַב הוּנָא אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווּ יָתְבֵי. אֲמַר לֵיהּ: *הָאֱלֹהִים, אָסוּר *מִדְּרַבָּנָן, אֶלָּא חִסְדָּא שְׁמָךְ *וַחֲסִידִין מִילָךְ.

נפש יהודה כלילא. היו עושין עטרות לחתנים של זהב וכסף צבועים ומצוירות בגפרית ומלח שקורין בישמעלטץ בל"א ויש שהן של ורד ושל הדס: בפולמוס. חיל שהעלה אספסינוס קודם שבא טיטוס עליהם: ועל האירוס. מפרש בפרק בתרא דסוטה טבלא דחד פומא והוא זוג המקשקש: קם רב הונא לאפנויי. רב חסדא תלמידו של רב הונא היה ולא היה משיב לפניו וכי קם רב הונא א"ל רב חסדא לריש גלותא כתי' וכו': מה ענין. הלא מצנפת מבגדי כהונה הוא: האלהים. לשון שבועה הוא: מדרבנן. אינו אסור אלא מדרבנן וקרא בעטרה של מלך מיירי שהיה מתנבא שתבטל הכהונה ויגלה צדקיהו בגולה: וחסודין מילך. חסודין ונאים דבריך:

רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמַר בַּר רַב אַשֵּׁי דְּקָא גָדֵיל לֵיהּ כְּלִילָא לִבְרַתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מַר "הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת" וגו'? אֲמַר לֵיהּ: *דּוֹמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל, בְּגַבְרֵי. מַאי "זֹאת לֹא־זֹאת" (שם)? דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסֵּי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל "הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת", אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ בְּסִינַי נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע? אָמַר לָהֶם: לֹא זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, *שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבוֹהַּ וְהִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפֵל וְהֶעֱמִידוּ צֶלֶם בָּהֵיכָל.

נפש יהודה דומיא דכהן גדול. אסור לעשות לאיש כתר שדומה ממש לכתר של כהן גדול אבל לאשה אינו דומה ומותר: שהשפילו. כביכול להקב"ה שהוא גבוה והגביהו עבודת כוכבים ומזלות שהוא דבר שפל:

וּכְשֵׁם שֶׁאָסְרוּ דִבּוּר שֶׁל שִׂמְחָה יְתֵירָה, כָּךְ אָסְרוּ כָּל דָּבָר הַמְגַדֵּל לָאָדָם שִׂמְחָה יְתֵירָה בְּכָל זְמַן הַגָּלוּת, כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב בְּסוֹף הַנֵּר הַחֲמִישִׁי (סי" שח, ד), עַד שֶׁיַּגִּיעַ קֵץ גְּאוּלָתֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.

פֶּרֶק שֵׁנִי [סט]

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ זַ"ל, שֶׁאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו לְמַעַן אֲבֵלוּת חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָצִינוּ, שֶׁחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כְּשֶׁהָיוּ מִסְתַּכְּלִים בְּבֵרוּר נֶחָמַת יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ שְׂמֵחִים וְשׂוֹחֲקִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת מַכּוֹת (כד, א): וּכְבָר הָיוּ: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמְעוּ קוֹל הֲמוּלָה שֶׁל רוֹמִי *מֵאַנְטִפְּרַס מֵאָה מִיל. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: גּוֹיִים שֶׁמִּשְׁתַּחֲוִים לַעֲצַבִּים וּמְקַטְּרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה יוֹשְׁבִין בֶּטַח וְשַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט, וְאָנוּ, בֵּית הֲדוֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ נִשְׂרַף בָּאֵשׁ וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק. וּמַה לְּעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ כָּךְ, לְעוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

נפש יהודה מאנטיפרס. שם מקום היה רחוק מרומי:

שׁוּב פַּעַם אַחֶרֶת הָיוּ עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת רָאוּ שׁוּעָל שֶׁיָּצָא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: וּמִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא), עַכְשָׁו נִתְקַיֵּם בּוֹ "עַל הַר־צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ־בוֹ" (איכה ה, יח) וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: וּלְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, דִּכְתִיב: "*וְאָעִידָה לִי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֶת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן־יְבֶרֶכְיָהוּ" (ישעיה ח, ב). וְכִי מַה עִנְיָן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָהוּ, הֲלֹא אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי? אֶלָּא תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה. בְּאוּרִיָּה כְתִיב "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (מיכה ג, יב) וּבִזְכַרְיָה כְתִיב "כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל־צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הָאֱמֶת וגו'. עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם" וגו' (זכריה ח, ג־ד). עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה הָיִיתִי מִתְיָרֵא שֶׁמָּא לֹא תִתְקַיֵּם נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, עַכְשָׁו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאַת אוּרִיָּה, שָׂמֵחַ אֲנִי שֶׁבְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּמֶת. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה הֵשִׁיבוּ לוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, נִחַמְתָּנוּ.

נפש יהודה ואעידה לי עדים נאמנים וגו' וכי מה ענין וכו'. באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים לעיים תהיה מיהו לא מצינו פסוק זה בנבואת אוריה כי אם במיכה המורשתי וי"ל דסמך אהא שנאמר בירמיה כשבקשו להרגו ואמרו השרים שהרי מיכה דיבר פורעניות כמו ירמיה ולא נהרג וגם אוריה וגו' משמע שדיבר אוריה כמו ירמיה:

וְגַם מָצִינוּ נֶחָמוֹת רַבּוֹת הָעֲתִידוֹת לָבוֹא, בְּעֶזְרַת הָאֵל, הַכְּתוּבוֹת בְּסוֹף הַנֵּר הַחֲמִשִּׁי (סי" שי־שיא). כֵּן יְהִי רָצוֹן מִפִּי מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם, אָמֵן.

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה