מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא · הכלל השביעי שלא יחזיק במחלקת
הַכְּלָל הַשְּׁבִיעִי שֶׁלֹּא יַחֲזִיק בְּמַחְלֹקֶת
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי תוֹרָה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּמִלֵּי דְעָלְמָא
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי תוֹרָה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [סא]
לְפִי שֶׁטֶּבַע מְצִיאוּת בְּנֵי אָדָם מִתְחַיֵּב, שֶׁיֵּשְׁבוּ בְיַחַד וִישָׁרְתוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ וִיסַיְּעוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ בְּכָל עֲבוֹדָתָם וּבְכָל צָרְכֵיהֶם, עַל כֵּן יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא בְּקֵרוּב רֵעוּת וְאַהֲבָה וְאַחְוָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם וְהַסְכָּמָה וְדֵעָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד; לְפִיכָךְ, כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁיֶּאֱרַע בֵּינֵיהֶם הִיא הַשְׁחָתַת הַיִּשּׁוּב.
וּבְדִבְרֵי תוֹרָה צָרִיךְ גַּם כֵּן חֲבוּרַת תַּלְמִידִים וְאִם יִשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בְּדָבָר וְיַחְלְקוּ בִּסְבָרָא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהוֹצִיא הַדָּבָר לַאֲמִתּוֹ, זֶהוּ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵצֵא הֲלָכָה מֻטְעֵית וְיִתְאַמֵּת הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, א): אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב "*בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד" (משלי כז, יז), לוֹמַר לְךָ: מַה בַּרְזֶל זֶה, אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, אַף שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים מְחַדְּדִים זֶה אֶת זֶה בַהֲלָכָה.
נפש יהודה ברזל בברזל יחד. ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו כגון סכין על גבי חברתה:
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה כָּאֵשׁ? דִּכְתִיב: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" (ירמיה כג, כט). לוֹמַר לְךָ: מָה אֵשׁ *אֵינָהּ דּוֹלֶקֶת יְחִידִי, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִים בִּיחִידִי. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב "חֶרֶב אֶל־הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ" (שם נ, ל)? חֶרֶב עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּד בְּבַד (פירוש: יחידים); וְלֹא עוֹד אֶלָּא *שֶׁמִּטַּפְּשִׁין (שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֹאָלוּ"); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים, כְּתִיב הָכָא "וְנֹאָלוּ" וּכְתִיב הָתָם "אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ" (במדבר יב, יא).
נפש יהודה אינה דולקת יחידי. עץ אחד אינו דולק אלא שנים או שלשה ביחד אף דברי תורה אינם מתקיימים ביחידי בלא חבר שיחדדנו: שמטפשין. דכתיב אשר נואלנו תרגום די טפשנא:
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי *תוֹרָה כָּעֵץ? לוֹמַר לְךָ: מַה *עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידי חֲכָמִים *הַקְּטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי יוֹתֵר מֵהֶם, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.
נפש יהודה תורה כעץ. דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: עץ קטן מדליק את הגדול. כשמדליק את האור מצית עצים דקים תחלה: הקטנים מחדדים. ששואלין כל שעה:
וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ, שֶׁאִם יֶאֱרַע חִלּוּק דֵּעוֹת בֵּין הַתַּלְמִידִים, שֶׁתְּהֵא כַוָּנָתָם לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַהֲלָכָה וְלֹא *לְקַנְתֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ (נב, ב) וּבְמַסֶּכֶת נָזִיר, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (מט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵן וְאֵינָם בָּאִים לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא *לְקַפְּחֵנוּ בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים.
נפש יהודה לקנתר. להקניט ולהכעיס: לקפחנו. כמו לקפח רגליו לקצץ מוחנו בהלכות להודיע שהם חריפים ממנו ואין עומד כנגדם:
אֲבָל אִם יַחְלְקוּ בַהֲלָכָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּמַחְלֹקֶת תַּלְמִידֵי הִלֵּל וְשַׁמַּאי, הוּא טוֹב וְנָאוֹת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק חֲמִשִּׁי מֵאָבוֹת: כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם *סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵי זוֹ הִיא מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחְלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחְלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ.
נפש יהודה סופה להתקיים. כלומר שאנשי מחלוקת מתקיימים ואינן אובדין כמחלוקת של הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל רק מתקיימים בעוה"ז ובעוה"ב אבל קרח ועדתו נאבדו:
וְאַף עַל פִּי שֶׁקְּרָאוּהָ כָּאן מַחְלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי, אֵינָהּ אֶלָּא מִתַּלְמִידֵיהֶם, כִּי לֹא מָצִינוּ בַּתַּלְמוּד מַחְלֹקֶת בֵּין הִלֵּל וְשַׁמַּאי אֶלָּא בַּהֲלָכוֹת יְחִידוֹת, לְפִי שֶׁהַהֶקֵּשׁ שֶׁל שְׁנֵיהֶם בְּכָל מַה שֶּׁמּוֹצִיאִים בְּדֶרֶךְ הַהֶקֵּשׁ, קָרוֹב זֶה לָזֶה, וְגַם הָעִקָּרִים הַמְּסוּרִים אֵצֶל זֶה, הֵם כְּמוֹ הָעִיקָּרִים הַמְּסוּרִים בְּעַצְמָן אֵצֶל זֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, דֵּעוֹת שְׁנֵיהֶם הָיוּ שְׁלֵמִין וְשָׁוִין וּקְרוֹבִים אֶל הָאֱמֶת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (טו, א): אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל וכו'.
וּכְשֶׁנִּתְמַעֲטָה חֲקִירַת הַתַּלְמִידִים וְהֶקֵּשָּׁם, כְּשֶׁתַּעֲרִיכֵהוּ לְהֶקֵּשׁ שַׁמַּאי וְהִלֵּל רַבּוֹתֵיהֶם, אָז נָפְלָה מַחְלֹקֶת בֵּינֵיהֶם בִּשְׁעַת עִיּוּנָם בִּדְבָרִים רַבִּים, לְפִי שֶׁהֶקֵּשׁ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְפִי שִׂכְלוֹ וּלְפִי הָעִקָּרִים הַמְצוּאִים אֶצְלוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק הַנֶּחְנָקִין (פח, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בִּתְחִלָּה לֹא הָיוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית וּשְׁנֵי בָתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וּשְׁאָר בָּתֵי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִין בְּכָל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל. הֻצְרָךְ הַדָּבָר לְיִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם וְאִם לָאו וכו'. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל, שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן, רַבּוּ הַמַּחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת.
וְהֵם בְּכָל זֶה אֵינָם אֲשֵׁמִים, שֶׁאֵין אָנוּ מַכְרִיחִין שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַחוֹלְקִים, שֶׁיִּתְרָאוּ בְּשִׂכְלָן שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וּפִנְחָס, שֶׁקִּבְּלוּ הַהֲלָכָה מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָיָה דַעְתָּן שָׁוָה בְּלִי חִלּוּק סְבָרָא, וְגַם אֵינָם תַּחַת אַשְׁמָה, הוֹאִיל וְאֵינָם כְּמוֹ שַׁמַּאי וְהִלֵּל, אוֹ לְמַעְלָה מֵהֶם, דַּי לָהֶם שֶׁיָּגְעוּ בַתּוֹרָה וְהִשִּׂיגוּ מִשִּׂכְלָם כְּפִי יְכָלְתָּם.
וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם אָדָם בְּדַעְתּוֹ, שֶׁחָלְקוּ בְדִינִין וּבְהוֹרָאוֹת שֶׁהֵם מְקֻבָּלִים מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְנָפְלָה בָהֶם מַחְלֹקֶת מִדֶּרֶךְ הַטָּעוּת שֶׁל שְׁמוּעוֹת, אוֹ מִדֶּרֶךְ שִׁכְחָה, אוֹ שֶׁאֶחָד קִבֵּל הָאֱמֶת וְהָאֶחָד טָעָה בְּקַבָּלָתוֹ, אוֹ שָׁכַח, אוֹ לֹא שָׁמַע מֵרַבּוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לִשְׁמֹעַ; חָלִילָה לָהֶם מִדָּבָר זֶה, שֶׁהַפֵּירוּשִׁים הַמְּקֻבָּלִים מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ אֵין בָּהֶם מַחְלֹקֶת בְּשׁוּם פָּנִים, אֲבָל הַמַּחְלֹקֶת נוֹפֶלֶת בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמְעָה בוֹ שְׁמוּעָה וְחוֹקְרִים עַל אָפְנֵי הַהֶקֵּשׁ אוֹ מִטַּעַם סְבָרָא, כְּאָמְרָם: *מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, אוֹ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת, שֶׁאֵין אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים אֵלּוּ מְקֻבָּל מִמֹּשֶׁה וְלֹא שְׁמַעֲנוּהוּ מִסִּינַי, אֲבָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה אוֹסֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ וְהָאֶחָד מַתִּיר. וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לְאֵלּוּ הַמַּחְלוֹקוֹת מִבֵּית הִלֵּל וּמִבֵּית שַׁמַּאי וּמֵהַתַּנָאִים וְהָאֲמוֹרָאִים וְהַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, כֻּלָּן הֵן דּוֹמִין לָזֶה, שֶׁהֵם עַנְפֵי הָעֲנָפִים וְהַכֹּל הָיָה לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּמַחְלֹקֶת כָּזֶה טוֹב לְבָרֵר אֲמִתַּת הַהֲלָכָה, אֲבָל יֵשׁ לָהֶם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי קִנְאָה וּקְטָטָה.
נפש יהודה מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם מנקין אותו בשביל הפירורין שנפלו שם ואח"כ נוטלין לידים מים אחרונים דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפרורים שיש בהם כזית ואם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים ניתזים עליהם ונמאסים וב"ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורין שיש בהם כזית אלא מסיר אותם ואם ניתזין המים על הפירורין הקטנים אין בכך כלום דפרורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד:
כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לד, א), עַל הַהוּא עוּבְדָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כַּד נָפַק מִמְעַרְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כְּבָר *טִהֵר בֶּן יוֹחַאי בֵּית הַקְּבָרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִלְמָלֵי לֹא הָיִיתָ עִמָּנוּ, אִי נַמֵּי הָיִיתָ עִמָּנוּ וְלֹא נִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר: וְעַכְשָׁיו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יֹאמְרוּ: זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת (פירוש סורקת ומתקנת שער חברתה להיות נאה) זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָל שֶׁכֵּן. יָהַב בֵּיהּ עֵינָא וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
נפש יהודה טיהר בן יוחאי את בית הקברות. שהיה שם מקום ספק טומאה והיה מציין ועושה סימן עד היכן הטומאה והשאר היה מטהר ואותו הזקן היה אצלם כשטיהר המקום והזקן אמר בית הקברות טיהר:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ח, א): אָמַר רָבָא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת וְאֵין *נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, *מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה" (איוב לו, לג). אֲבָל אִם הָיוּ אֲהוּבִין וְנוֹחִין זֶה לָזֶה, *מַעֲלִין אַף מִן הָעוֹלָם וּמַקְשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְפִלָּתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה (סג, א): אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁבה' וַיִּשְׁמָע" (מלאכי ג, טז).
נפש יהודה נוחין זה לזה בהלכה. נושאין ונותנין זה לזה בהלכה בנחת רוח: מתקנאין. מתגרים באף ומעלין אותו עליהם והכי משמע מקנה אף על עולה בשביל שצריכין להיות נוחין זה לזה בהלכה ואינן עושין כן מעלין אף עליהן: מעלין אף מן העולם. כלומר מסירין האף:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמַּקְשִׁיבִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לְקוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי" (שיר השירים ח, יג); וְאִם אֵין עוֹשִׂין כֵּן גּוֹרְמִין לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרַח דּוֹדִי" וגו' (שם ח, יד). אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים *הַמַּדְגִּילִין (מתאספין) זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שם ב, ד). אָמַר רַבָּה: וְהוּא דְּיָדְעֵי צוּרְתָּא דִּשְׁמַעְתָא: וְהוּא דְּלֵית לְהוּ רַבָּה בְּמָתָא לְמִיגְמַר מִינֵיהּ.
נפש יהודה דגלו. כלומר מתאספין יחד ללמוד כדרך הדגל שמתאספין אליו:
וְעִם כָּל זֶה, הַקָּטָן יְכַבֵּד לַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאַל יְהֵא בְעֵינָיו כַּחֲבֵרוֹ, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע עַל זֶה לְרַב עָנָן עִם רַב הוּנָא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, סוֹף פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (סט, א): שָׁלַח לֵיהּ רַב עָנָן לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין שְׁלָם, כִּי מַטְיָא הַאי אִתְּתָא לְקַמָּךְ אַגְבָהּ *עִשּׂוּר נִכְסֵי. *הֲוָה יָתִיב רַב שֵׁשֶׁת קַמֵּיהּ. *אֲמַר לֵיהּ: *זִיל אֵימָא לֵיהּ, וּבְשַׁמְתָּא יְהֵא מָאן דְּלָא אֲמַר לֵיה: עָנָן, עָנָן, מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמְּטַלְטְלֵי. *וּמָאן יָתִיב בֵּי מַרְזְחָא בְּרֵישָׁא (פירוש: מי מיסב בבית האבל בראש). אָזַל רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב עָנָן. *אֲמַר לֵיהּ: מרַ רַבָּה וְרַב הוּנָא רַבֵּיהּ דְרַבָּה וְשַׁמּוּתֵי שָׁמֵית מָאן דְּלָא לֵימָא לָךְ: עָנָן, עָנָן, מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמְּטַלְטְלֵי; וּמָאן יָתִיב בֵּי מַרְזְחָא בְּרֵישָׁא. אָזַל רַב עָנָן לְקַמֵּיהּ דְּמַר עוּקְבָא, אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי מַר הֵיכֵי שָׁלַח לִי רַב הוּנָא: עָנָן, עָנָן. וְעוֹד, מַרְזְחָא דְשָׁלַח לִי מַאי נִיהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי *גוּפָא דְעוּבְדָא הֵיכֵי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי וְהָכֵי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: גַּבְרָא דְּלָא יָדַע מַאי נִיהוּ *מַרְזְחָא שָׁלַח לֵיהּ לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין.
נפש יהודה עשור נכסי. שבת נוטלת חלק עשרה מנכסי אביה בירושה: הוה יתיב רב ששת קמיה. כשבא השליח לפניו ואיקפד רב הונא על דקרייה הונא חברין: אמר ליה. רב הונא לרב ששת: זיל אימא ליה. בלשון גנאי כאשר אומר לך ובשמתא תהיה אם לא תאמר בלשון זה ענן מהיכן אתה אומר להגבותה מקרקעי או אפילו ממטלטלי ועוד שאלה אחרת השיבני: מאן יתיב בי מרזחא ברישא. מי מיסב בבית האבל בראש הקרואים כשהיו מסובין בסעודה באבל היה ניכר במסיבתם מי הוא הראש שהגדול מיסב במטה אחת לראש השולחן ושני לו במטה אחרת למטה הימנו: אמר ליה מר רבה. אתה ורב הונא רבך ולפייסו אמר לו כן שלא יכעוס עליו על שנעשה שליח בדבר והראהו פנים שעל כרחו נעשה שליח לכך: גופא דעובדא. תחלת הדברים מה לשון שלחת לו: מרזח. אבל דכתיב כה אמר ה' אל תבא בית מרזח מר וזח מי שנפשו מרה ודעתו זחה ונעתקת מעליו:
וְאַף עַל פִּי כֵן, אַשְׁרֵי הַגְּדוֹלִים הַסּוֹבְלִים לַקְּטַנִּים וְהַקְּטַנִּים הַנִּשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים.
פֶּרֶק שֵׁנִי [סב]
כָּל מַחְלֹקֶת הַבָּאָה בְּסִבַּת קִנְאָה, כָּל כָּךְ הִיא קָשָׁה, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁהָיְתָה הַתְחָלָתָהּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, לְבַסּוֹף יָבוֹא לִידֵי שִׂנְאָה וְקִטְרוּג וְתַחֲרוּת אִם יַחֲזִיקוּ בָּהּ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה כְּנֶגֶד רַבּוֹ אוֹ כְּנֶגֶד נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, שֶׁיוֹתֵר טוֹב לוֹ לַעֲזֹב, מִלְחַזֵּק סְבָרָתוֹ אֲפִילוּ יְהֵא בְּעֵינָיו חֲזָקָה. וְלֹא יְאַמְּצֶנָּה כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אוֹ כְּנֶגֶד הַנָּשִׂיא, אוֹ כְּנֶגֶד רַבִּים; שֶׁכְּבָר מָצִינוּ מַה שֶׁאֵרַע לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר עַל זֶה, אֲפִילוּ שֶׁהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם.
כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב (נט, א): תְּנָן הָתָם: תַּנּוּר *שֶׁחֲתָכוֹ חֻלְיוֹת וְנָתַן חוֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא, *רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר *וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. וְזֶה תַנּוּרוֹ שֶׁל *עַכְנַאי. מַאי עַכְנַאי? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שֶׁהִקִּיפוּהוּ בִדְבָרִים כְּעַכְנָא זוֹ וְטִמְּאוּהוּ.
נפש יהודה שחתכו חוליות. העשוי חוליות ומצרפו בכבשן כדרך כלי חרס ואח"כ צורף החוליות ונותן חול בין חוליא לחוליא: רבי אליעזר מטהר. שאינו כלי חרס אלא בנין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה: וחכמים מטמאין. דאזלי בתר חוליות שאר תנורים שלהם שהיו עשויין כעין קדרות גדולות ופיו למעלה וצורף בכבשן כשאר קדרות שמטלטלין אלא שהיה מושיבו על הארץ או על הדף ומדביק את הטיט סביב על שוליו לעשותו עב שיקלוט ויחזיק את חומו: עכנאי. נחש דרכו לעשותו כעגולה להכניס זנבו אצל פיו:
תַּנְיָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כָּל תְּשׁוּבוּת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא קִבְּלוּ מִמֶנּוּ. אָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ. נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ וְהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת וְחָזַר וְיָשַׁב בִּמְקוֹמוֹ. אָמְרוּ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב. אָמַר לָהֶם: אִם כְּמוֹתִי הֲלָכָה, אֲמַת הַמַּים תּוֹכִיחַ. חָזְרוּ הַמַּיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם. אָמְרוּ: אֵין מְבִיּאִין רְאָיָה מִן הַמַּיִם. אָמַר לָהֶם: אִם כְּמוֹתִי הֲלָכָה, כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ. נָטוּ כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. גָּעַר בָּהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לָהֶן: אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְנַצְּחִין זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה, מַה לָּכֶם לִפֹּל? תָּאנָא: לֹא נָפְלוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא נִזְקְפוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַעֲדַיִן מָטִין וְעוֹמְדִין הֵן. אָמַר לָהֶם: אִם כְּמוֹתִי הֲלָכָה, מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ, יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" (דברים ל, יב). מַאי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא"? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּבָר נְתָנָהּ לָנוּ מֹשֶׁה עַל הַר סִינַי וְכָתוּב בָּהּ: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב). אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי נָתָן לְאֵלִיָּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַהֲהִיא שַׁעְתָּא? אֲמַר לֵיהּ: קָא חַיִּיךְ וְאָמַר: נִצְחוּנִי בָנַי, נִצְחוּנִי בָנַי.
הֵבִיאוּ *כָּל טְהָרוֹת שֶׁטִּהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם וּבֵרְכוּהוּ. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעֶנּוּ? אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֵלֵךְ, שֶׁמָּא יֵלֵךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. הָלַךְ, *לָבַשׁ שְׁחוֹרִים וְנִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים וְחָלַץ מִנְעָלָיו וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִים? אָמַר לוֹ: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁחֲבֵרֶיךָ בְּדֵלִין מִמְּךָ. *אַף הוּא קָרַע בְּגָדָיו *וְחָלַץ מִנְעָלָיו, *וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקָע. זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. בְּאוֹתָה שָׁעָה לָקָה הָעוֹלָם שְׁלִישׁ בְּחִטִּים וּשְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּמֵחֱצָה בִּשְׂעוֹרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַבָּצֵק שֶׁבִּיְדֵי אִשָּׁה תָּפַח (פירוש: נתקלקל). תָּאנָא: *אַף גָּדוֹל הָיָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּתַן בּוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֵינָיו מִיָּד נִשְׂרַף.
נפש יהודה כל טהרות שטיהר ר' אליעזר. ע"י מעשה שאירע שנשאלה הלכה זו בבית המדרש שנפלה טומאה לאויר תנור זה וחזרו ועשו על גביו טהרות וטיהר ר' אליעזר והביאום ושרפום לפניו: לבש שחורים. ענין צער ואבל: אף הוא קרע בגדיו. שהמנודה היה חייב בקריעה: וחלץ מנעליו. שהמנודה היה אסור בנעילת הסנדל במועד קטן: ונשמט. מן הכסא: אף גדול. מכה גדולה:
וְאַף *רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם לְטוֹבְעוֹ. אָמַר: כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל בֶּן הוֹרְקְנוֹס. עָמַד עַל רַגְלָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, *שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. נָח יַמָּא מִזַּעְפֵּיהּ.
נפש יהודה רבן גמליאל. נשיא היה ועל פיו נעשה: שלא ירבו מחלוקות. שלא ירבה היחיד לחלוק על הרבים:
*אִימָא שָׁלוֹם דְּבֵיתֵהוּ דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲחְתֵיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוָה. כָּל יוֹמָא לָא הֲוָה שָׁבְקָא לֵיהּ *לְמֵיפַל עַל אַפֵּיהּ. הַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָאִי, אִיחְלַף לָה *בֵּין מָלֵא לְחָסֵר. אֲתָא עַנְיָא אַבָּבָא, *אֲפִיקָא לֵיהּ רִיפְתָּא. עַד דְּאָתְיָא, אַשְׁכַּחְתֵּיהּ דְּנָפַל עַל אַפֵּיהּ, שָׁמְעַת קָל שִׁפּוּרָא בֵּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמְרָה לֵיהּ: קַטְלְתֵיהּ לַאֲחָאִי. אָמַר לָהּ: מִנָּא לָךְ הַאי? אָמְרָה לֵיהּ: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי *מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ, *חוּץ מִשַׁעֲרֵי אוֹנָאָה.
נפש יהודה אימא שלום. כך שמה: למיפל על אפיה. לומר תחנון: בין מלא לחסר. סבורה היתה שיהא החודש חסר וקבוע ביום שלשים ולא יפול ביום החודש על פניו והיה מלא ולא נקבע עד יום שלשים ואחד ולא נזהרה בו ביום שלשים ונפל על פניו: אפיקא. הוציאה לחם לעני. נפק, שיפורא, כשהיה מת היו תוקעין בשופר לסימן שידעו שיש מת: מבית אבי אבא. מבית דוד אבי המשפחה שבת נשיאים היתה והם מבית דוד: חוץ משערי אונאה. לפי שצער הלב היא קרובה להוריד דמעות:
רְאוּ כַּמָּה חַיָּב אָדָם לִבְרֹח מִלְּהַחְזִיק בְּמַחְלֹקֶת אֲפִילּוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁרָאִינוּ שֶׁאֵרַע כָּזֶה לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בִּהְיוֹתוֹ גְדוֹל הַדּוֹר וְהָיוּ צְרִיכִין לוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף אַרְבַּע מִיתוֹת (סנהדרין סח, א): תַּנְיָא: מִשֶּׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹשֵׁב *בַּקִּנּוֹף שֶׁלּוֹ וְהֵם יוֹשְׁבִין *בַּטְּרַקְלִין. אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה וְנִכְנָס הוֹרְקְנוּס בְּנוֹ *לַחֲלֹץ תְּפִלָּיו. גָּעַר בּוֹ וְיָצָא בִנְזִיפָה. אָמַר לַחֲבֵרָו שֶׁל אָבִיו: כִּמְדֻמֶּה לִי *שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אַבָּא נִטְרַף. אֲמַר לֵיהּ: דַּעְתּוֹ וְדַעַת אִמּוֹ נִטְרָפִין, הֵיאַךְ מַנִּיחִין *אִסּוּר סְקִילָה וְעוֹסְקִין בְּאִסּוּר שְׁבוּת?
נפש יהודה קינוף. מטה בארבעה עמודים וכילה פרוסה עליה כדאמרינן בסוכה: בטרקלין. הוא שכב בחדר הפנים והם יושבין באולם החוץ: לחלוץ תפיליו. של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחם שמא יצא בהם לרשות הרבים: שדעתו של אבא נטרפה. וקרוב הוא למות שאילו היתה דעתו מיושבת עליו היה חולץ תפיליו: איסור סקילה. הדלקת הנר והטמנת חמין ועוסקין בדבר שאינו אלא איסור שבות דהמניח תפילין בשבת אין כאן מלאכה ואפי' יצא לרה"ר דהא דרך מלבוש הוא ותכשיטין הוא בחול:
מִשֶּׁרָאוּ חֲכָמִים שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו נִכְנְסוּ וְיָשְׁבוּ לְפָנָיו *בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לָהֶם: לָמָּה בָּאתֶם? אָמְרוּ: לִלְמֹד תּוֹרָה בָּאנוּ. וְעַד *עַכְשָׁו לָמָּה לֹא בָאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיָה לָנוּ פְנַאי. אָמַר לָהֶם: תָּמֵהַּ אֲנִי אִם תָּמוּתוּ מִיתַת עַצְמְכֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִילוּ שֶׁלִּי? אָמַר לוֹ: *שֶׁלְךָ קָשֶׁה מִשֶּׁלָהֶם. *נָטַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו וְהִנִּיחָן עַל לִבּוֹ וְאָמַר: אוֹי לָכֶם שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי, שֶׁאַתֶּם כִּשְׁנֵי סִפְרֵי תוֹרָה שֶׁנִּגְלָלִין. הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי וְהַרְבֵּה תוֹרָה לִמַּדְתִּי. הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי *וְ*לֹא חִסַּרְתִּי מֵרַבּוֹתַי אֲפִילוּ כְּכֶלֶב הַמְלַקֵּק בַּיָּם; וְהַרְבֵּה תוֹרָה לִמַּדְתִּי וְלֹא חִסְּרוּנִי תַלְמִידַי אֲפִילוּ כְּמִכְחוֹל *בִּשְׁפוֹפֶרֶת, [וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת בְּבַהֶרֶת עַזָּה, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁשְׁאָלַנִי בָהֶם דָּבָר מֵעוֹלָם]; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת *הֲלָכוֹת בִּנְטִיעַת קִשּׁוּאִין (פירוש: הלכות מיני כשופין) וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁשְּׁאָלַנִי דָּבָר מֵעוֹלָם, חוּץ מֵעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף.
נפש יהודה ברחוק ארבע אמות. מפני הנדוי שברכוהו כלומר לשון כבוד לשון ברוך ולא רצו לומר ארור ונידוי וזה מפני מחלוקת תנור של עכנאי: שלי מהו. במה תהא מיתתי: שלך קשה משלהם. מפני שלבך פתוח כאולם ואילו שמשתני היית לומד תורה הרבה: נטל. ר' אליעזר שתי זרועותיו וכו' כשגוללין ספר תורה הכתב מכוסה כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות לפי שלא שמשוני ולמדו ממני: ולא חסרתי מרבותי אפי' ככלב המלקק מן הים. לפי חכמתם שהיתה גדולה אין תלמודי עולה לחסרם ולקבל מהם חכמה אלא מעט ככלב המלקק מן הים. וכן תלמידי לא חסרוני ולא קבלו מחכמתי לחסר את יתרון חכמתי ממני אפי' כמו שמחסר המכחול בשפופרת בטבול אחד: לא חסרתי. כלומר לא חסרתי מחכמתם ממה שהיו מתחלה גדולים ממני וגם עתה גדולים הם ממני לפי שלמדתי מעט מהם: שפופרת. קנה שנותנים בה כחול והוא צבע ומכחול קיסם של עץ דק או של כסף שתוחבין בתוכו ומטבלין בכחול ומוציא מעט צבע שצובעין בו: הלכות בנטיעת קישואין. שאמר שם טומאה ונתמלא כל השדה קישואין והוא מין (פלוצער) או (קירבעס) בל"א וכדי ללמד מותר לעשות כישוף:
פַּעַם אַחַת אֲנִי וְהוּא הָיִינוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לִי: רַבִּי, לַמְּדֵנִי נְטִיעַת קִשּׁוּאִין. אָמַרְתִּי דָּבָר אֶחָד וְנִתְמַלֵּא הַשָּׂדֶה קִשּׁוּאִין. אָמַר לִי: לִמַּדְתַּנִי נְטִיעָתָן, לַמְּדֵנִי עֲקִירָתָן. אָמַרְתִּי דָבָר אֶחָד וְנִתְקַבְּצוּ כֻלָּם לְמָקוֹם אֶחָד.
*אָמְרוּ לוֹ: הַכַּדּוּר וְהָאִימוּם וְהַקָּמֵיעַ וּצְרוֹר הַמַּרְגָלִיּוֹת וּמִשְׁקֹלֶת קְטַנָּה מַהוּ? אָמַר לָהֶם: טְמֵאִים וְטָהֳרָתָן בְּמַשֶּׁהוּ, מִנְעָל שֶׁעַל גַּבֵּי הָאִימוּם מַהוּ? אָמַר לְהוּ: טָהוֹר. וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְטָהֳרָה. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: *הֻתַּר הַנֶּדֶר, הֻתַּר הַנֶּדֶר. לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת פָּגַע בּוֹ רַבִּי עֲקִיבָא *בֵּין קֵסָרִי לְלוֹד וְהָיָה מַכֶּה בִּבְשָׂרוֹ עַד שֶׁדָּמוֹ שׁוֹתֵת לָאָרֶץ. *פָּתַח עָלָיו בְּשּׁוּרָה וְאָמַר: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" *הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי *וְאֵין לִי שׁוּלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן (פירוש: הרבה קושיות יש לי ואין לי למי אשאלם).
נפש יהודה אמרו לו הכדור והאימום וכו' מהו. שנחלקו באלו ר' אליעזר וחכמים בסדר טהרות כדור עגול כפיקא ששוחקין בו התינוקות (באלאן) בל"א והאימום דפוס של מנעל או של מצנפת (פארם) או (לייסט) בל"א: הותר הנדר. שברכוהו: בין קסרי ללוד. שהיו נושאין את מטתו מקסרי ללוד: פתח עליו בשורה. שהיו עושין שורה סביבות המטה להספד: הרבה מעות יש לי. להחליף: ואין לי שולחני להרצותן. כלומר הרבה שאלות יש לי לשאול ואין לי למי לשאול:
גַּם מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאָמְרוֹ דָבָר כְּנֶגֶד סְבָרַת רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, פֶּרֶק אִם אֵינָם מַכִּירִין (כה, א): תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת נִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בֶּעָבִים וְנִרְאֵית דְּמוּת לְבָנָה בָּרָקִיעַ בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ. כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא וּבִקְּשׁוּ בֵית דִּין לְקַדְּשׁוֹ. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַמְלִיאֵל: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא, שֶׁאֵין חִדּוּשָׁהּ שֶׁל לְבָנָה פָּחוֹת מֵעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה יוֹם וּמֶחֱצָה וּשְׁתֵּי יָדוֹת שָׁעָה וְשִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים.
וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵתָה אִמּוֹ שֶׁל בֶּן זַאגָא וְהִסְפִּידָהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל הֶסְפֵּד גָּדוֹל וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיָה לְכָךְ, אֶלָּא כְּדֵי *שֶׁיֵּדְעוּ כָל הָעָם שֶׁלֹּא קִדְּשׁוּ בֵית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ. *וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה. וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל *הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וַהֲרֵי כְרֵיסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: *רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ.
נפש יהודה שידעו כל העם שלא קדשו בית דין את החודש. שאין מספידין ביום טוב: ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו. יום שלשים וליל שלשים שהיו מצפים ב"ד והעם שתהא מגולה ויראוהו מאחר שהעדים ראוהו ביום ולא נראה להם. כשהחודש משלשים יום נקרא עיבור ועושין ראש חודש ביום ל"א: האשה שילדה. וכריסה עדיין גדול ועב עד שמגיע לפיה כלומר גדול מאד כך אם ביום שלשים היה מולד הלבנה נראה איך לא יראוהו בלילה של יום שלשים ואחד: רואה אני את דבריך. לעבר את החודש לעשות ר"ח ביום ל"א כי אם היה אמת שראו החודש ביום ל' היה אותו יום ר"ח ולא היו מעברין לעשות ר"ח ביום ל"א:
שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנְךָ. *הָלַךְ רַבִּי עֲקִיבָא וּמְצָאוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מֵיצֵר. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לְךָ לִלְמֹד, שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' *אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ *אֹתָם" (ויקרא כג, לז), בֵּין בִּזְמַנָּם בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּם אֵין לִי מוֹעָדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מַה אַתָּה מֵיצֵר? אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, רָאוּי לוֹ שֶׁיִּשְׁכַּב בְּמִטָּה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאַל יִגְזֹר עָלָיו בֵּית־דִּין גְּזֵרָה זוֹ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, הַרְשֵׁנִי לוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶׁלִּמַּדְתַּנִי. אָמַר לוֹ: אֱמֹר. אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "אֹתָם" (ויקרא כג, ב), "אֹתָם" (שם שם, ד), "אֹתָם" (שם שם, לז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים "אַתֶּם" אֲפִילוּ *שׁוֹגְגִים, "אַתֶּם" אֲפִילוּ מְזִידִים, "אַתֶּם" אֲפִילוּ *מֻטְעִים. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא נִחַמְתָּנִי.
נפש יהודה הלך רבי עקיבא ומצאו לר' יהושע מיצר. על שהנשיא גזר עליו לחלל יוה"כ: אשר תקראו. בקריאת ב"ד תלאו הכתוב ניתן להם הרשות לעשות המועדים בזמניהם: אתם. שלשה זמנין כתיב אשר תקראו אותם בפרשת שור או כשב קרי ביה אתם: שוגגים. מאליהן כסבורין שהוא ראוי להתעבר וטועין: מוטעים. ע"י עדי שקר:
*בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס. אָמַר לוֹ: אִם בָּאנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד עַכְשָׁו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, ט). וְלָמָה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשָׁה שֶׁנִּתְמַנּוּ בֵּית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
נפש יהודה בא לו. ר' יהושע אצל רבי דוסא:
תָּנוּ רַבָּנָן: "וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" לָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָם שֶׁל שִׁבְעִים זְקֵנִים? לוֹמַר לְךָ, *שֶׁלֹּא *יֹ*אמר אָדָם: פְּלוֹנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הוּא, פְּלוֹנִי כְּאֶלְדָּד וּמֵידָד הוּא, פְּלוֹנִי כְּנָדָב וַאֲבִיהוּא הוּא; וְאוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־מֹשֶׁה וְאֶת־אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמואל־א יב, ו); וְאוֹמֵר: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת־יְרֻבַּעַל וְאֶת־בְּדָן וְאֶת־יִפְתָּח וְאֶת־שְׁמוּאֵל" (שם שם, יא), יְרֻבַּעַל זֶה גִּדְעוֹן. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יְרֻבַּעַל? שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה עִם הַבַּעַל. בְּדָן זֶה שִׁמְשׁוֹן וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ בְּדָן? דְּאָתֵי מִדָּן. יִפְתָּח כְּמַשְׁמָעוֹ; וְאוֹמֵר: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" (תהלים צט, ו), שָׁקַל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם, לוֹמַר לְךָ: יְרֻבַּעַל בְּדוֹרוֹ כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ, בְּדָן בְּדוֹרוֹ כְּאַהֲרֹן בְּדוֹרוֹ, יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ; לוֹמַר לְךָ, שֶׁאֲפִילוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים וְנִתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר הֲרֵי הוּא כְּאַדִּיר שֶׁבָּאַדִּירִים; וְאוֹמֵר: "וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט" וגו' (דברים יז, ט). וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ, שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל שׁוֹפֵט שֶׁלֹּא יְהֵא בְיָמָיו? הָא אֵין לְךָ שׁוֹפֵט אֶלָּא שֶׁהָיָה בְיָמָיו; וְאוֹמֵר: "*אַל־תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה" (קהלת ז, י).
נפש יהודה שלא יאמר אדם. על בית דין שבימיו וכי פלוני ופלוני כמשה ואהרן שאשמע לו עכשיו שלא נתפרשו שמותן אמור לו אם אינו כמשה ואהרן הרי הוא כא' משאר זקנים שאינך יודע מי הם: ואומר. ה' אשר עשה את משה ואת אהרן, שמואל הנביא אמר לישראל הקב"ה עשה לכם נסים ע"י ששה זקנים הללו משה ואהרן ירובעל ובדן ויפתח ושמואל: ואומר. בספר תהלים משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם הרי ששקל הכתוב שמואל עם משה ואהרן ובנביאים הראשונים כתיב לימדך הכתוב כאן שאין לך לבקש אלא שופט שהיה בימיך: אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי לא מחכמה שאלת זאת שהדורות הראשונים היו טובים וצדיקים מן האחרונים לפיכך היו הימים הראשונים טובים מאלה שא"א שיהיו אחרונים כראשונים:
נָטַל מַקְלוֹ וּמָעוֹתָיו בְּיָדוֹ וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: בּוֹא בְשָׁלוֹם רַבִּי וְתַלְמִידִי; רַבִּי בְּחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּיַּמְתָּ אֶת דְּבָרִי. תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ עָמַד מִכִּסְאוֹ עַל רַגְלָיו וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וְתַלְמִידִי. רַבִּי, שֶׁלִּמַּדְתַּנִי תוֹרָה בָּרַבִּים. תַּלְמִידִי, שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵירָה וְאַתָּה מְקַיְּמָה כְּתַלְמִיד; אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים, קַל וָחֹמֶר קְטַנִּים נִשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים. קַל וָחֹמֶר, חִיּוּבָא הוּא, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים, נוֹשְׂאִין הַקְּטַנִּים קַל וָחֹמֶר מֵעַצְמָן.
וְעוֹד גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת, פֶּרֶק כָּל פְּסוּלֵי הַמְּקֻדְּשִׁים (לו, א): רַבִּי צָדוֹק הֲוָה לֵיהּ הַהוּא בוּכְרָא. *רְמָא לֵיהּ שַׂעֲרֵי בְּסַלֵי נְסָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה. בַּהֲדֵי דְקָא אָכִיל *אִיבְזַע שְׂפָתֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַר לֵיהּ: *כְּלוּם חִלַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ (היינו, בין *כהן חבר לכהן עם הארץ)? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֵין. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר לֵיהּ: לָאו. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲמַר לִי הֵין? אֲמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלוּ *בַּעֲלֵי תְרֵיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: כְּלוּם חִלַקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לָאו. אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: יְהוֹשֻׁעַ, וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי הֵן; עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְךָ. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: *הֵיאָךְ אֶעֱשָׂה? אִלְמָלֵי אֲנִי חַי וְהוּא מֵת, יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת; עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי, אֵיךְ יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי? וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ לְחֻצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן: עֲמֹד (פירוש: שתוק). וְעָמַד.
נפש יהודה רמא ליה. נתנו לבכור שעורים בסל לאכול: איבזע שפתיה. נקרעו שפתיו של פיו בסל ונעשה בעל מום: כלום חלקנו בין חבר כהן לעם הארץ. ומי חשידנא אנא למשדי ביה מום בכוונה ככהן עם הארץ: הן. חלקנו ולא נחשדת לנו שאתה תעשה המום ורבי צדוק כהן ת"ח היה: בעלי תריסין. תלמידי חכמים שלוחמין במלחמתה של תורה ותריס הוא הצלה של בעלי המלחמה שמגינים עליהם: היאך אעשה. איני יכול להכחישו אלמלי אני חי והוא מת הייתי יכול להכחישו ולומר לא אמרתי:
וְעִם כָּל זֶה, אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁגְּדוֹלִים סוֹבְלִים לַקְטַנִּים וְאֵינָם מְצַעֲרִים אוֹתָם עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁהֶעֱבִירוּ אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִנְּשִׂיאוּתוֹ עַל שֶׁהָיָה מְצַעֵר בִּדְבָרִים אֵלּוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (כז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁבָא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֲמַר לֵיהּ: תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? אֲמַר לֵיהּ: רְשׁוּת. בָּא לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲמַר לֵיהּ: חוֹבָה. אֲמַר לֵיהּ: וַהֲלֹא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לִי רְשׁוּת? אֲמַר לֵיהּ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ בַּעֲלֵי תְרֵיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. כֵּיוָן שֶׁנִכְנְסוּ עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: חוֹבָה. אָמַר לְהוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁחוֹלֵק עָלַי בְּדָבָר זֶה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא. אָמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וְהָא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי רְשׁוּת? אֲמַר לֵיהּ: יְהוֹשֻׁעַ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְךָ. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: אִלְמָלֵי אֲנִי חַי וְהוּא מֵת, יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת; עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי, *הֵיאָךְ יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי? הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִנְּנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ לְחֻצְפִּית *הַמְּתֻרְגְּמָן: עֲמֹד. וְעָמַד.
נפש יהודה היאך יכול החי להכחיש את החי. ודאי כך אמרתי וחוזרני בי: המתורגמן. שהיה עומד לפני רבן גמליאל ומשמיע לרבים את הדרשה מפי ר"ג:
אָמְרֵי: עַד כַּמָּה נְצַעְרֵיהּ וְנֵיזֵל? *אֶשְׁתַּקַּד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צִעֲרֵיהּ, *בִּבְכוֹרוֹת בְּמַעֲשֵׂה דְרַבִּי צָדוֹק צִעֵרֵיהּ, הָכָא נַמֵּי, עַד כַּמָּה לִיצַעְרֵיהּ וְלֵיזֵיל? *תָּא נַעֲבְרֵיהּ. מָאן נוֹקִים? נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲוֵי לֵיהּ בַּעַל דָּבָר (והוה לרבן גמליאל צערא טפי); נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, *לֵית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְעָנֵישׁ לֵיהּ; נוֹקְמֵיהּ לְרַבִּי אֱלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּהוּא חָכָם *וְעָשִׁיר וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא. הוּא חָכָם, דְּאִי מַקְשֶׁה לֵיהּ מְפָרֵק לֵיהּ. וְהוּא עָשִׁיר, דְּאִי מִפְלַח לְבֵי קֵיסָר מִפְלַח נַמֵּי כְוָתֵיה. וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא, דְּאִית לֵיהּ זְכוּת אָבוֹת וְלָא מָצֵי עָנֵישׁ לֵיה.
נפש יהודה אשתקד. בשנה שעברה בראש השנה בחידוש הלבנה שגזר ירובעל בדן ויפתח עם משה ואהרן ושמואל שלשה קלים עם שלשה חמורים. הא אין לך כו', הרי לבא אליו ביו"כ שחל בחשבונו: בבכורות. בבכור של ר' צדוק אמר לו יהושע עמוד על רגליך כי הכא: תא נעבריה. נעביר את ר"ג מן הנשיאות: לית ליה זכות אבות. שמגרים היה ודלמא עניש ליה ר"ג וימות על ידו: עשירי. לעזרא דור עשירי מעזרא הסופר ויועיל לו זכות עזרא:
אֲתוּ אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר: נִיחָא לֵיהּ לְמַר דִלְהֱוֵי רֵישׁ מְתִבְתָּא? אָמַר לְהוּ: אֵיזִיל וְאִימְלִיךְ בְּאַנְשֵׁי בֵּיתָאִי. אָזַל וְאִמְלִיךְ בְּדְבֵיתְהוּ. אָמְרָה לֵיהּ דְבֵיתְהוּ: דִּלְמָא *מַעֲבְרֵי לְךְ? אָמַר לָהּ: אָמְרֵי אִינְשֵׁי: *לִשְׁתַּמֵישׁ אִינֵישׁ יוֹמָא חַד בְּמָאן יָקָר וּלְמָחָר לִיתְבַר. *לֵית לָךְ חִוַּרְתָּא (פירוש: שערות לבנות כזקנים). אִיתְרַחֵישׁ לֵיהּ נִיסָא וְאִיהַדְרוּ לֵיהּ *תְּמְנֵי סְרֵי דָרֵי חִוַּרְתָּא כְּבַר שַׁבְעִין שְׁנִין. וְהַיְנוּ דִּתְנָן: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים וְלֹא אָמַר בֶּן שִׁבְעִים.
נפש יהודה מעברי לך. יורידוך מן הנשיאות בשביל אחר: לשתמש. יומא חדא בכסא דמוקרא, כוס של זכוכית יקרה והיינו דאמרי אינשי משל הדיוט יום אחד ישתה בכוס חשוב ויתכבד בו בעליו ואח"כ אם ישבר ישבר: לית לך חוורתא. אין לך שערות לבנות ונאה לדרשן שיהיה לו זקן: תמני סרי דרי. שמונה עשרה שורות של זקן:
תָּנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִכָּנֵס, שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין *תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ אַל יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ; וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיָה דוֹרֵשׁ: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה אֲפִילוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. הַהוּא יוֹמָא אִיתוֹסְפוּ כַּמָּה *סַפְסְלֵי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּלִיגֵי בָהּ אַבָּא יוֹסֵי בֶּן דּוֹסָא וְרַבָּנָן: חַד אָמַר אִתּוֹסֵף אַרְבַּע מֵאָה סַפְסְלֵי וְחַד אָמַר שְׁבַע מְאָה סַפְסָלֵי.
נפש יהודה תוכו כברו. לבו כפיו לדבר אמת ולצדק מעשיו: ספסלי. שיושבים עליו התלמידים בבהמ"ד:
הֲוָה קָא חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלֵיאֵל, אָמַר: דִּילְמָא, חַס וְשָׁלוֹם, מָנַעְתִי תוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. אַחֲזוּיֵהּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ: *חַצְבֵי חִיוְרָאֵי דְמַלְיָאן קִיטְמָא (פירוש: כדים מלאים אפר. כלומר: אנשים בלתי הגונים). וְלָא הִיא, *לִיתוּבֵי דַעְתֵּיהּ הוּא דַּאֲחְזוּיָה לֵיהּ.
נפש יהודה חצבי חווראי. כדים יפים ולבנים אבל אין בהם אלא אפר כלומר התלמידים שנתוספו אינן מהוגנים: ליתובי דעתיה. שהיה חלש דעתו כשראה שנתוספו הרבה תלמידים הראו לו כן בחלום שהיה ירא שלא יענשו שמנען מלבא אבל באמת מהוגנים היו:
תָּנָא: "עֵדֻיּוֹת" בּוֹ בַיּוֹם נִשְׁנֵית. וְכָל הֵיכָא דְאָמְרֵי "בּוֹ בַיּוֹם", הַהוּא יוֹמָא הֲוָה. וְלֹא הָיְתָה הֲלָכָה *שֶׁתְּלוּיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּהָ. וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא מָנַע עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, דִּתְנָן: בּוֹ בַיּוֹם עָמַד יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבוֹא בַקָּהָל? אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה: אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מֻתָּר אַתָּה, אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: "לֹא־יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כג, ד)? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב בִּמְקוֹמָן הֵן עוֹמְדִים? וַהֲלֹא כְבָר עָלָה סַנְחֵרִיב וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאוּמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים" (ישעיה י, יג) *וְכָל דְּפָרִישׁ מֵרוּבָּא פָרִישׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: "וְאַחֲרֵי־כֵן אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת בְּנֵי־עַמּוֹן" (ירמיה מט, ו) וּכְבָר שָׁבוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: "וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (עמוס ט, יד) וַעֲדַיִין לֹא שָׁבוּ, אֶלָּא דְּהַדְרֵי, הָכָא נַמֵּי דְּהַדְרֵי. מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַקָּהָל.
נפש יהודה תלויה. ספק שלא פירשוה מתוך שרבו התלמידים רבה החידוד והפלפול: וכל דפריש מרובא פריש. ועמון ליכא רובא דעלמא:
אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: *אֵיקוּם הַשְׁתָּא וְאֵיזִיל וְאֵפַיְיסֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. קָם אָזַל, חֲזִינְהוּ *לְאַשְׁיָתָא דְבֵיתֵיהּ דִּמְשַׁחַרָן. אֲמַר לֵיהּ: מִכָּתְלֵי בֵיתְךָ נִכָּר *שֶׁפֶּחָמִי אַתָּה. אֲמַר לֵיהּ: אוֹי לוֹ לְדוֹר שֶׁאַתָּה פַּרְנָסוֹ וְאוֹי לָהּ לַסְּפִינָה שֶׁאַתָּה קְבַרְנִיטָהּ (פירוש: רב החובל); שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ בְּצַעֲרָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּמָּה הֵם עֲסוּקִין וּבַמָּה הֵם נִזּוֹנִים. אֲמַר לֵיהּ: *נַעֲנֵיתִי לְךָ, מְחוֹל לִי. לָא אַשְׁגַח בֵּיהּ. עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא, אִיפַיֵס.
נפש יהודה איקום השתא איזיל. הואיל שהלכה כר' יהושע ובחנם צערתיה איזיל ואפייסיה: לאשייתא דביתיה דמשחרן. כותלי ביתו של ר' יהושע היו שחורות: שפחמי אתה. עושה פחמין יש אומרים נפט וי"א עושה מחטים: נעניתי לך מחול לי. שדברתי למולך יותר מן הראוי נעניתי לשון בקשה:
שָׁלַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְבֵי מִדְרָשָׁא וְאָמַר: מָאן *דְּלָבַשׁ מַדָּא (פירוש מעיל; כלומר, הרגיל בנשיאות) יִלְבַּשׁ מַדָּא, מָאן דְלָא לָבִישׁ מַדָּא, לָא יֵימַר לְמָאן דְּלָבִישׁ מַדָּא: *שְׁלַח מַדֶּיךָ וַאֲנָא אֶלְבְּשֵׁיהּ. אָמַר לְהוּ רַבִּי עֲקִיבָא (לרבנן): *טְרוּקוּ גַלֵּי (פירוש: סגרו הדלתות), דְּלָא לֵיתוּ עַבְדֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְלִיצַעְרוּ רַבָּנָן, אַדְהָכֵי טָרַף (פירוש: דפק) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ *אַדָשָׁא וְאָמַר לְהוּ: *מַזֶּה *בֶן *מַזֶּה יַזֶּה (כלמר, כהן בן כהן, יזה הזאות), לֹא מַזֶּה וְלֹא בֶן מַזֶּה, יֵימַר לְמַזֶּה בֶן מַזֶּה: מֵימֶיךָ *מֵי מְעָרָה וְאֶפְרְךָ *אֵפֶר מִקְלֶה (כלומר, אפר הקלוי בתנורים). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: יְהוֹשֻׁעַ, נִתְפַּיַּסְתָּ. כְּלוּם עָשִׂינוּ אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, לְמָחָר אֲנִי וְאַתָּה נַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ.
נפש יהודה דלביש מדא. הרגיל ללבוש את המעיל כלומר הרגיל בנשיאות יהיה נשיא: שלח מדיך. הסר בגדיך כלומר נשיאותך: טרוקו גלי. סגרו דלתות בהמ"ד: אדשא. אפתח: מזה. כהן: בן מזה. בן כהן: יזה. מי חטאת כלומר הרגיל שהיה נשיא יחזור לנשיאות: מי מערה. מים הבאים ממערות וממעינים כלומר ראוי לך להזות מים ולטהר במי חטאת ואפר מפרה אדומה: אפר מקלה. אפר הקלוי בתנורים ובכירות כלומר אפר סתם:
וַאֲפִילוּ הָכֵי לָא עַבְרוּהוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מִנְשִׂיאוּתֵיהּ וַהֲוָה דָרִישׁ רַבָּן גַּמְלִיאֵל *תְּרֵי שַׁבְּתֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חָדָא שַׁבְּתָא. וְהַיְנוּ דַאֲמַר מַר: שַׁבָּת שֶׁל מִי הָיְתָה? שֶׁל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הָיְתָה.
נפש יהודה תרי שבתי. חלקו בין ר"ג ובין ר' אלעזר בן עזריה וחלקו שני שבתות לרבן גמליאל ושבת אחד לר' אלעזר בן עזריה והיינו דאמרי' שבת של מי היתה במסכת חגיגה:
נִמְצָא שֶׁהַמַּחְזִיק בַּמַּחְלֹקֶת, אֲפִילוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה, מְקַלְקֵל אֶת הַשּׁוּרָה וְיוֹצֵא מִמֶּנּוּ חֻרְבַּן עוֹלָם. וְהַשָּׁלוֹם וְהַסַּבְלָנוּת נָאֶה בְּכָל דָּבָר וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם.
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּמִלֵּי דְעָלְמָא
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [סג]
בְּקִנְאַת בְּנֵי אָדָם מֵאֲחֵרִים נִכְנָס בְּלִבָּם לְחַדֵּשׁ עִמָּהֶם דִּבְרֵי קִנְטוּרִין, וּבִתְחִילַת הַדָּבָר הוּא קַל לְבַטֵּל, וְאִם לֹא סְתָרוֹ מִתְּחִלָּתוֹ, בְּכָל עֵת הוֹלֵךְ וְגָדֵל וּמִתְחַזֵּק בַּלְּבָבוֹת, כְּדִכְתִיב: "וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב" (משלי ל, לג), רוֹצֶה לוֹמַר, כְּשֶׁמּוֹצֵץ אַפּוֹ וְאֵינוֹ כוֹבֵשׁ חֲמָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְחִיל הָאַחֵר בַּדָּבָר, יָבוֹאוּ לִידֵי רִיב וּמַחְלֹקֶת.
עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יְבַטְּלֶנּוּ בַּהַתְחָלָה קֹדֶם שֶׁיִּתְחַזֵּק, כִּדְגַרְסִינָן בְּסַנְהֶדְרִין (ז, א): אָמַר רַב הוּנָא: הַאי *תִיגְרָא לָא דָמֵי אֶלָּא לְצִינוֹרָא *דְּבִידְקָא, כֵּיוָן דְּרָוַח רָוַח. אַבַּיֵּי קְשִׁישָׁא אָמַר: דָּמְיָא *לְגוּדָא דְּגַמְלָא, כֵּיוָן דְּקָם קָם. הַהוּא דַהֲוָה קָאמַר וְאָזֵיל: טוֹבֵיהּ *לְמָאן דְּשָׁמַע וְחָרֵישׁ, *חָלְפוּ עֲלֵיהּ בִּישְׁתֵּיהּ מֵאָה. אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְתִיב: "*פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן" (משלי יז, יד).
נפש יהודה תיגרא. המגרה בריב ומחלוקת: דבדקא. צינור של מים שנשבר הגדר מעט לסוף הולכים המים ומתגברים ועושין חור גדול ונשטף הכל כך הריב הולך ומתגבר ואין יכולין לסתמו וזה שאמר פוטר מים ראשית מדון מחלוקת וריב: לגודא דגמלא. דפין של גשר בתחלה כשדורסין עליהם מנענעות וסוף מתחזקות ונקבעות במקומן והכא נמי כשאדם מחזיק בקטטה הולך ומחזיק ובאה יותר ויותר ולאו מקרא נפקא: למאן דשמע וחריש. אשרי למי ששומע חרפתו ושתיק: חלפו עליה בישתא מאה. הלכו להם בשתיקותו מאה רעות שהיו באות ע"י התגר וריב: פוטר מים. המתחיל ופותח בקטטה הוא תחלת מאה דינין לישנא אחרינא מדון בגימטריא מאה:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָאֶחָד יְהֵא קְשֵׁה עֹרֶף וְרוֹצֶה לָרִיב, אִם חֲבֵרוֹ יִכְבֹּשׁ חֲרוֹן אַפּוֹ וְיִסְבֹּל דִּבְרֵי קִנְטוּר שֶׁל חֲבֵרוֹ, אַשְׁרָיו וְאוֹי לִמְחָרְפוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק כִּסּוּי הַדָּם (חולין פט, א): וַאֲמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּזְכוּת מִי *שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל־בְּלִימָה" (איוב כו, ז).
נפש יהודה שבולם עצמו. סוגר את פיו ודומה לו בבכורות פיו בלום ורגליו מבולמות:
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל הָאֶחָד לִסְבֹּל דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ וּמֵשִׁיב עָלָיו, אַף־עַל־פִּי שֶׁעוֹנֵהוּ כְּאִוַּלְתּוֹ וְהַסִּבָּה בָּאָה מֵחֲבֵרוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָעָם אֵינָם יוֹדְעִים לְהַבְחִין מִמִּי הָיְתָה הָעִילָה, תּוֹלִים הַמַּחְלֹקֶת בִּשְׁנֵיהֶם וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּרְאִין לְכָל בָּאֵי עוֹלָם שֶׁיֵּשׁ שֶׁמֶץ פְּסוּל בְּאֶחָד מֵהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין (עא, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִם רָאִיתָ שְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָרִים זֶה בָזֶה, שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאֶחָד מֵהֶם וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ לְהִדָּבֵק בַּחֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָזוֹ, שֶׁמֶץ פְּסוּל יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן *וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָהּ לִידָּבֵק בַּחֲבֶרְתָּהּ. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק מִן הַמַּחְלֹקֶת.
נפש יהודה ואין מניחין. אותן מן השמים להדבק בחבירו לכך הטילו מן השמים מריבה ביניהם:
וְגַם מָצִינוּ בַּאֲחִיתֹפֶל, שֶׁהִזְהִיר בּוֹ לְבָנָיו מִלִּמְרֹד בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, שֶׁהָיְתָה סִבַּת מַפַּלְתּוֹ וּמִיתָתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּרֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת (קמז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: *שְׁלֹשָׁה דְבָרִים צִוָּה אֲחִיתֹפֶל אֶת בָּנָיו: אַל תִּהְיוּ בְּמַחְלֹקֶת *וְאַל תִּמְרְדוּ בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד *וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת בָּרוּר, זִרְעוּ חִטִּים שֶׁמַּצְלִיחִין.
נפש יהודה שלשה דברים. הכי הוי קים להו: אל תמרדו במלכות ב"ד. ממה שאירע לי: ויום טוב של עצרת ברור. דהיינו שבועות אם תראהו ברור וצח ולא יום המעונן זרעו חטים שמצליחין באותה שנה. כעצם השמים לטוהר תרגום לברירו:
וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם בַּשְּׁנִיָּה אֶלָּא עַל מַחְלֹקֶת שֶׁקָּם בֵּינֵיהֶם עַל שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה חִנָּם בָּאֵיבָה הַנְּטוּרָה בְלִבָּם. וְסֶמֶךְ לַדָּבָר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד הָעִיר, רָאשֵׁי תֵּיבוֹת: אֵיבָה. וְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא (ט, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרָתָא: מִפְּנֵי מַה חָרְבָה שִׁילֹה וכו', אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי שֶׁאָנוּ בְּקִיאִין בָּהֶם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים, מִפְּנֵי מַה חָרַב? מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי־עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת־דָּמִים, כִּדְאִיתָא בַּחֲתִימַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן (סימן כט).
וְעַל כֵּן הִזְהִירָה תוֹרָתֵנוּ עַל הַשִּׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז), שֶׁהִיא סִבָּה לְמַחְלֹקֶת. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּרֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", יָכוֹל לֹא יַכֶּנּוּ וְלֹא יִשְׂרְטֶנּוּ וְלֹא יְקַלְּלֶנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "בִּלְבָבֶךָ". כִּדְאִיתָא בְּזֶה הַנֵּר, בַּכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, פֶּרֶק א" (סימן מד).
וּלְכַבּוֹת שַׁלְהֶבֶת הַשִּׂנְאָה וְהַמַּחְלֹקֶת מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל צִוְּתָה תוֹרָה: "לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר" (ויקרא יט, יח). וְגַרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּרִאשׁוֹנָה (כג, א): תַּנְיָא: "לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר". אֵי זוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵי זוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה, אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַדְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי קַרְדֻּמְךָ. זוֹ הִיא נְקִימָה. וְאֵי זוֹ נְטִירָה? אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ. אֲמַר לֵיהּ: לֹא. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אֲמַר לֵיהּ: הֵילָךְ *וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי. זוֹ הִיא נְטִירָה.
נפש יהודה איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה. שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:
וְעִם כָּל זֶה אִם הוּא תַלְמִיד חָכָם וְצִעֲרוֹ כְּנֶגֶד כְּבוֹדוֹ חַיָּב לִטֹּר אֵיבָה עַד שֶׁיְּפַיְּסֵהוּ, דַּאֲמְרִינָן הָתָם (כב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם *שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם. וְאִם מָחַל וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ עַל כְּבוֹדוֹ, נֶעֱנָשׁ. דַּאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַב יְהוּדָה: מִפְּנֵי מַה *נֶעֱנַשׁ שָׁאוּל? מִפְּנֵי שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה־יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא־ הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ" (שמואל־א י, כז). *וּכְתִיב: "וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וגו'. וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא־יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה, כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל (שם יא, יב־יג).
נפש יהודה שאינו נוקם. נקמתו ונוטר איבה כנחש בלבו: נענש שאול. לבא לידי דבר שעליו נטל ממנו המלכות מפני שמתחלת מלכותו מחל על כבודו גלה על עצמו שאינו כדאי למלוך: וכתיב ויעל נחש העמוני וגו'. ומסקנא דמלתא דאמרו ישראל מי האומר שאול ימלוך עלינו בתמיה תנו את האנשים ונמיתם והוא אמר לא יומת איש ביום הזה:
וְאִם פִּיְּסוֹ כָּרָאוּי טוֹב לוֹ לִמְחֹל, דַּאֲמַר רָבָא: כָּל *הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו *מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו. עַל כֵּן אַל יַחֲזִיק אָדָם בְּמַחְלֹקֶת וְיִרְדֹּף אַחַר הַשָּׁלוֹם.
נפש יהודה המעביר על מדותיו. שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערים אותו אלא מניח מדותיו והולך לו כמו אין מעבירין על המצות וכמו אין מעבירין על האוכלין להיות מניחן והולך לו: מעבירין לו על כל פשעיו. אין מדת הדין מדקדק אחריו אלא מניחו והולכת:
פֶּרֶק שֵׁנִי [סד]
הָרוֹצֶה לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּרְאֶה לַחֲבֵרוֹ שֶׁרוֹצֶה לַחֲלֹק עִמּוֹ שֶׁלֹּא כַדִּין, יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וְאַל יַטֶּה אָזְנוֹ לְכָל דָּבָר; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלֹּא יִצְעַק עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁעוֹשֶׂה לוֹ שֶׁלֹּא כַדִּין. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַחוֹבֵל (צג, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵרוֹ הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל־אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ" וּכְתִיב: "יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (בראשית טז, ה) וּכְתִיב: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (שם כג, ב). וְהַנֵּי מִילֵי, דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בְּאַרְעָא.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אוֹי לוֹ לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן *הַנִּצְעָק. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: אֶחָד הַצּוֹעֵק וְאֶחָד הַנִּצְעָק בְּמַשְׁמַע, דִּכְתִּיב: "וְחָרָה אַפִּי" וגו' (שמות כב, כג), אֶלָּא שֶׁמְמַהֲרִין לַצּוֹעֵק יוֹתֵר מִן הַנִּצְעָק (כדאשכחינן גבי שרה). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר רַבִּי אַבָהוּ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם מִן הַנִּרְדָּפִים וְלֹא מִן הָרוֹדְפִים, שֶׁאֵין לְךָ נִרְדָּפִים בָּעוֹפוֹת יוֹתֵר מִתּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה וְהִכְשִׁירָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.
נפש יהודה הנצעק. וחרה אפי והרגתי אתכם שנים במשמע אלא שממהרין לצועק תחלה כדאשכחן בשרה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (פח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, *עֲלוּבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא). וְגָדוֹל הוּא תוֹעֶלֶת מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ בְּחֶרְפָּתוֹ וְאֵינוֹ מֵשִׁיב, שֶׁגּוֹרֵם שֶׁלֹּא יְחָרְפוּהוּ שֵׁנִית. וְעַל זֶה אָמַר הֶחָכָם: לְעוֹלָם לֹא חֵרְפַנִּי אָדָם יוֹתֵר מִפַּעַם אֶחָת, כִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶסְבֹּל חֶרְפּוֹתָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יְחָרְפֵנִי שְׁנִיָּה.
נפש יהודה עלובים ואינם עולבים. אחרים באים עליהם בחוצפה לביישם ולא הם על אחרים אפילו יש להם להשיב עושים כל מעשיהם מאהבת המקום ושמחים ביסורים על עליבה הבאה עליהם:
וְגַרְסִינָן בַּמִּדְרָשׁ: "אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ" (משלי יח, כד), רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁרוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רֵעִים, יִסְבֹּל וְיַעֲבֹר עַל מִדּוֹתָיו וְאַל יִתְקוֹטֵט עִמָּהֶם, וִיקַבֵּל אוֹתָם תָּמִיד בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וּפֵרוּשׁ "לְהִתְרוֹעֵעַ" מִגִּזְרַת "רֵעַ", כְּלוֹמַר, יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ רֵעַ וְחָבֵר עִם כָּל בְּנֵי אָדָם. וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת הַלָּלוּ גּוֹרְמִין שֶׁיִּהְיוּ לוֹ רֵעִים אֲהוּבִים יוֹתֵר מֵאַחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח" (שם). וּכְתִיב: "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל־תַּעֲזֹב וּבֵית אָחִיךָ אַל־תָּבוֹא" (שם כז, י), רוֹצֶה לוֹמַר, אִם תִּשְׁמֹר רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ וְלֹא תַעַזְבֶנּוּ, לֹא תִצְטָרֵךְ לְאָחִיךָ בְּיוֹם אֵידְךָ, אֶלָּא לַחֲבֵרְךָ, שֶׁהוּא לְךָ יוֹתֵר אָהוּב מֵאָח.
דָּבָר אַחֵר: "אִישׁ רֵעִים" לֹא יִזְכֶּה אָדָם בְּרֵעִים וַחֲבֵרִים אֶלָּא אִם יִתְרוֹעֵעַ, רוֹצֶה לוֹמַר, אִם יִשָּׁבֵר לִפְנֵיהֶם וְיִסְבֹּל מַשָּׂאָם. וּפֵרוּשׁ "לְהִתְרוֹעֵעַ" מִגִּזְרַת "תְּרוֹעֵם".
וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי (כי תצא, רצב): "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו" (דברים כה, יא), אֵין שָׁלוֹם יוֹצֵא מִתּוֹךְ נִיצוּת. וְכֵן הוּא: "וַיְהִי־רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה־אַבְרָם" וגו' (בראשית יג, ז). מִי גָרַם לְלוֹט שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הַצַּדִּיק, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ הַמְּרִיבָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים" וגו' (דברים יט, יז). מִי גָרַם לוֹ לִלְקוֹתוֹ, הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מְרִיבָה. אֵין לִי אֶלָּא אֲנָשִׁים, שְׁלוֹם אִשָּׁה עִם חֲבֵרְתָּהּ, אֵם וּבַת, אִישׁ וְאִשָּׁה, מִנַיִּן? תַּלְמוּד לוֹמַר "יַחְדָּיו", מִכָּל מָקוֹם.
עַל כֵּן צָרִיךְ אָדָם לִמְנֹעַ עַצְמוֹ בְכָל כֹּחוֹ מִן הַמְּרִיבָה וְכֵן יִהְיֶה תָמִיד מְכֻבָּד עִם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב" וגו' (משלי כ, ג) וּכְתִיב: "יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם" (שם יב, כו). רוֹצֶה לוֹמַר, הַצַּדִּיק סוֹבֵל חֶרְפּוֹת רֵעֵהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי קְטָטָה; "וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם", רוֹצֶה לוֹמַר, הַדֶּרֶךְ הָרָעָה שֶׁל רְשָׁעִים תַּתְעֵם, שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ חֲשׁוּבִים לִמְאוּמָה אִם יִסְבְּלוּ חֶרְפּוֹת בְּנֵי אָדָם, לְפִיכָךְ הֵם תּוֹעִים בְּדַרְכֵיהֶם וּבָאִים לִידֵי קְטָטָה וּמְרִיבָה וּרְצִיחָה.
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם, יַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַקְּטָטוֹת וְיִסְבֹּל לְכָל אָדָם וְאַל יָבוֹא לִידֵי מְרִיבָה וְסַכָּנָה.
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [סה]
אַף־עַל־פִּי שֶׁהַחוֹלֵק עִם כָּל אָדָם גּוֹרֵם כָּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, הַחוֹלֵק עִם רַבּוֹ הוּא עָוֹן פְּלִילִי וְחֻרְבַּן עוֹלָם וְנֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ חוֹלֵק עִם הַשְּׁכִינָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק (סנהדרין קי, א): אָמַר רַב חִסְדָּא: כָּל *הַחוֹלֵק עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ חוֹלֵק עַל הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*בְּהַצֹּתָם עַל־ה'" (במדבר כו, ט). אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה *מְרִיבָה עִם רַבּוֹ כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה עִם הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵמָּה מֵי מְרִיבָה" וגו' (שם כ, יג). אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: כָּל *הַמִּתְרַעֵם עַל רַבּוֹ כְּאִלּוּ מִתְרַעֵם עַל הַשְּׁכִינָה. שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל־ה'" (שמות טז, ח). אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל *הַמְּהַרְהֵר אַחַר רַבּוֹ כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר אַחַר הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה" (במדבר כא, ה).
נפש יהודה החולק על רבו. חולק על ישיבתו: בהצותם. אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על ה' מעלה עליהם הכתוב כאילו היו חלקין כלפי שכינה: מריבה. תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים: מתרעם על רבו. אומר שנוהג בו מדה כבושה ומדת אכזריות: מהרהר. מחפה עליו דברים:
וּלְעוֹלָם יִתְיָרֵא אָדָם מִמַּה שֶּׁאֵרַע לְקֹרַח וַעֲדָתוֹ בְּחָלְקָם עִם מֹשֶׁה, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם, תָּנוּ רַבָּנָן: עֲדַת קֹרַח אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ (שם טז, לג) בָּעוֹלָם הַזֶּה, "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל", לָעוֹלָם הַבָּא, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. *רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר: הֲרֵי הֵם כַּאֲבֵדָה הַמִּתְבַּקֶּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאבְדוּ" וּכְתִיב: "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד" וגו' (תהלים קיט, קעו).