אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא › הכלל השלישי שלא יחניף

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא · הכלל השלישי שלא יחניף

הכלל השני שלא ידבר שקר

הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁלֹּא יַחֲנִיף

וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי חֲנֻפָּה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדִבְרֵי חֲנֻפָּה

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [מד]

כָּל יְרֵא הַשֵּׁם כְּשֶׁיִּרְאֶה בַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כָּרָאוּי, מִצְוָה לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַיְּשֵׁהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז). וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ לֹא יַעֲזֹב מִלְּהוֹכִיחוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה (נד, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: "ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם־זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו" (ישעיה ג, יד)? אִם שָׂרִים חָטְאוּ *זְקֵנִים מֶה חָטְאוּ? אֶלָּא אֵימָא זְקֵנִים, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מִיחוּ בַשָּׂרִים. וּמֵימְרָאוֹת אֲחֵרוֹת כָּאֵלּוּ כְּתוּבוֹת בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי מֵהַכְּלָל הָרִאשׁוֹן (סימן ח), שֶׁבְּחִבּוּר זֶה.

נפש יהודה זקנים. סנהדרין:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיט, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הוֹכִיחוּ זֶה אֶת זֶה. שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים וגו' (איכה א, ו), מַה אַיִל רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, אַף יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כָּבְשׁוּ פְנֵיהֶם בְּקַרְקַע וְלֹא הוֹכִיחוּ זֶה לָזֶה. הָא לָמַדְנוּ, שֶׁנֶּעֱנְשׁוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עַל דָּבָר זֶה, שֶׁכֻּלָּם עֲרֵבִים זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּנִי אִם־עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ" וגו' (משלי ו, א).

וְאַל יַעֲזֹב תַּלְמִיד חָכָם מִלְּהוֹכִיחַ לָרַבִּים מִפְּנֵי שֶׁיִּירָא מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂנְאוּהוּ בַּעֲבוּר הַתּוֹכֵחוֹת, אֶלָּא עַל כָּל פָּנִים יוֹכִיחֵם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק שְׁנֵי דַיָּנֵי גְזֵרוֹת (קה, ב): אָמַר אַבַּיֵּי: הַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְּרַחֲמִין לֵיהּ בְּנֵי מָתָא, לַאו מְשׁוּם מַעַלְיוּתָא הוּא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מוֹכַח לְהוּ בְמִילֵי דִשְׁמַיָּא.

וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה (נה, א): אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן: לוֹכְחִינְהוּ מַר לְהַנֵּי דְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא מְקַבְּלֵי מִינָאִי. אָמַר לֵיהּ: אַף עַל פִּי כֵן לוֹכְחִינְהוּ מַר, דַּאֲמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחָזַר בָּה לְרָעָה, *חוּץ מִדָּבָר זֶה, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם *וְהִתְוִיתָ תָּו עַל־מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים" (יחזקאל ט, ד).

נפש יהודה חוץ מדבר זה. שנאמר במקרא זה שהוציא דבור לטובה ומפני עונש תוכחה חזר בו: והתוית תו על מצחות האנשים. הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשים בתוכה אלו צדיקים:

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּרְשֹׁם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּו שֶׁל דְּיוֹ, *שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. וְעַל מִצְחָן שֶׁל רְשָׁעִים תָּו שֶׁל דָּם, שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִשְׁתַּנוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין: הָיָה לָהֶם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, שֶׁאִם מִיחוּ לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶם. אָמְרָה לְפָנָיו מִדַּת הַדִּין: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לִפְנֵיהֶם מִי גָלוּי? *הָיְנוּ דִּכְתִיב: "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל־כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־עָלָיו הַתָּו אַל־ תִּגַּשׁוּ *וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלוּ וַיָּחֵלוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת" (שם שם, ו). תָּנִי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי "מִמְּקְדָּשִׁי" אֶלָּא "מִמְּקֻדָּשַׁי". אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה *כֻלָּהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּו.

נפש יהודה שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. שאני רוצה לשלוח בעיר: היינו דכתיב. מעיקרא ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו ולבסוף וממקדשי תחלו: ממקודשי. שהודה הקב"ה לקטרוג מדת הדין וחזר בו מן הטובה: יכול וכו'. ולא יסטרנו, להכות על לחייו:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא יט, יז). יָכוֹל לֹא יַכֶּנוּ וְלֹא יִסְרְטֶנּוּ וְלֹא יְקַלְּלֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בִּלְבָבֶךָ", בְּשִׂנְאָה שֶׁבַּלֵּב הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ דָבָר מְגֻנֶּה שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הוֹכֵחַ" (שם); הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל, מַהוּ שֶׁיַּחֲזֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תּוֹכִיחַ" (שם), מִכָּל מָקוֹם, *יָכוֹל אֲפִילוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ש).

נפש יהודה יכול אפילו פניו משתנים. שיוכיחנו בדברים להלבין פניו:

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁיּוּכַל לְהוֹכִיחַ. אִלּוּ אָמַר: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמֵר לוֹ: טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: תָּמֵהּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה *שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדוֹר הַזֶּה, שֶׁמְּקַבֵּל תּוֹכֵחָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהַרְבֵּה פְעָמִים לָקָה עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף עַל יָדִי, שֶׁהָיִיתִי *קוֹבֵל עָלָיו לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (משלי ט, ח).

נפש יהודה שיודע להוכיח. שלא ישא עליו חטא על עלבון פנים: קובל עליו. כשראיתי בו דבר גנאי:

לָמַדְנוּ, שֶׁהַמּוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ זוֹכֶה וּמְזַכֶּה שֶׁיִּתְחָרֵט חֲבֵרוֹ עַל מַה שֶּׁעָבַר וִיאַשֵּׁר דַּרְכּוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ, אֲבָל הֶחָנֵף אֲשֶׁר רוֹאֶה שֶׁהוֹלֵךְ חֲבֵרוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה וְלֹא דַי לוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹכִיחוֹ, אֶלָּא שֶׁמַּחֲלִיק לוֹ בִלְשׁוֹנוֹ לֵאמֹר: כַּשּׁוּרָה אַתָּה נוֹהֵג וְלֹא פָעַלְתָּ אָוֶן, מְסַבֵּב מִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים, עוֹבֵר עַל "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" וְנַעֲשָׂה מִדּוֹבְרֵי כָזָב וְגָרַם לָזֶה שֶׁאֵינוֹ מִתְנַחֵם מֵרָעָתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁיִּשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בְּאִוַּלְתּוֹ בִּרְאוֹת שְׁתֵּי הֲנָאוֹת: הָאַחַת, שֶׁמַּשְׂבִּיעַ תַּאֲוָתוֹ, וְהַשְּׁנִיָּה, כִּי מְהַלְּלִים אוֹתוֹ. וְגוֹרֵם לַאֲחֵרִים, הָרוֹאִים שֶׁמְהַלְּלִים אוֹתוֹ, שֶׁיָּשׁוּבוּ לְדֶרֶךְ זֶה. וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְּלוּ רָשָׁע" (משלי כח, ד). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלּוּלֵי שֶׁעָזְבוּ אֶת הַתּוֹרָה לֹא יְהַלְּלוּ הָעוֹבֵר עַל דְּבָרֶיהָ.

וְרָאוּי לִירָא אֶת דְּבַר ה' לִמְסֹר עַצְמוֹ בְסַכָּנָה וְאַל יִכְבַּד עַל רֹאשׁוֹ עָוֹן פְּלִילִי כָזֶה. כִּי אֵין לָנוּ גָּדוֹל מֵהַמֶּלֶךְ, וְעִם כָּל מוֹרָאוֹ, יָדַעְנוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ ז"ל מַה שֶּׁנִּתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁהֶחֱנִיפוּ *לְאַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, בְּסוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין (מא, ב): אַגְרִיפַס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־אָחִיךָ הוּא" (דברים יז, טו), *זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, אָמְרוּ לוֹ: לֹא תִירָא, אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ, *אַתָּה אָחִינוּ. מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: בְּאוֹתָה שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְאַגְרִיפַס. וַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִיּוֹם שֶׁגָּבְרָה *אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנֻפָּה *נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִין *וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים וְאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: *מַעֲשַׂי גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂיךָ.

נפש יהודה אגריפס המלך עמד וקבל. הס"ת בבית המקדש כדאיתא בסוטה שבשנת השמיטה בחג הסוכות היה קורא המלך בבית המקדש משנה התורה והיה המלך יושב על בימה אבל אגריפס עמד וקרא. אגריפס מלך ישראל היה מזרעו של הורדוס והוא שנחרב הבית בימיו: זלגו עיניו דמעות. לפי שמקרא הזה פסלו מן המלכות: אתה אחינו. שאמו מישראל: אגרופה. כוחה של חנופה אע"ג דאמו מישראל אין ראוי למלכות דעבד הוא וזילא מילתא: נתעוותו. הדיינים, הדנין את הדין: ונתקלקלו המעשים. שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה: מעשי גדולים ממעשיך. שמתוך שלא מיחו ביד עוברי עבירה למדו הדורות את מעשיהם ונמצא כלן עוברין:

לָמַדְנוּ מִכָּאן, שֶׁאֲפִילוּ לְמֶלֶךְ, שֶׁמּוֹרָאוֹ גָדוֹל, נִתְחַיְּבוּ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱנִיפוּהוּ, לְפִי שֶׁהָיָה לָהֶם לִירָא יוֹתֵר מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ" (דברים א, יז). וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ מִתְיָּרֵא מִמֶּנּוּ, שֶׁזֶּה נִמְנֶה עִם כַּת שְׁקָרִים וְכַת חֲנֵפִים וּמְסַבֵּב רָעוֹת רַבּוֹת לְאוֹתוֹ שֶׁמַּחֲנִיף. וְעַל כֵּן הַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה יוֹכִיחַ לַחֲבֵרוֹ וְאַל יַחֲנִיפֵהוּ וְיִהְיֶה זוֹכֶה וּמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים.

פֶּרֶק שֵׁנִי [מה]

אֵלּוּ הַחֲנֵפִים שֶׁמַחֲנִיפִים לָרְשָׁעִים כְּדֵי שֶׁיְּכַבְּדוּם, אוֹ לֵיהָנוֹת מֵהֶם, אוֹ שֶׁנָּפְשָׁם הָרָעָה אִוְּתָה רָע וּמִתְאַוִּים לְמַטְעַמִּים מָרִים וּמוֹאֲסִים בִּמְתוּקִים, מַחֲרִיבִים אֶת הָעוֹלָם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיג, ב): שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן: הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב וכו', כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בִּכְלָל רְבִיעִי (סימן מח), וְעָנְשָׁן גָּדוֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין (מא, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחַנְפֵי־לֵב יָשִׂימוּ אָף" (איוב לו, יג). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם): "לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם" (פירש רש"י ז"ל: כשיבואו עליהם יסורין לא תועיל להם שועה).

וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה אֲפִילוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֹמֶר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (משלי כד, כד). וְאֵין "יִקְּבֻהוּ" אֶלָּא קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל" (במדבר כג, ח). וְאֵין "לְאֻמִּים" אֶלָּא עֻבָּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֵאֱמָץ" (בראשית כה, כג).

וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה נוֹפֵל בַּגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע" (ישעיה ה, כ), מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: "לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה" וגו' (שם שם, כד).

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לַסּוֹף נוֹפֵל בְּיָדָם וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיָדוֹ נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ, וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ נוֹפֵל בְּיַד בֶּן בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל־חֲנַנְיָה הַנָּבִיא" וגו' "*אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה'" (ירמיה כח, ה־ו). וּכְתִיב: "*וַיְהִי־הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן־שֶׁלֶמְיָה בֶּן־חֲנַנְיָה וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל־הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל. וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר" וגו' (שם לז, יג־יד). וּכְתִיב: "וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל יִרְמְיָהוּ" וגו' (שם שם, טו).

נפש יהודה ויאמר ירמיה הנביא אל חנניא. שאמר נבואת שקר על גלות יכניה וכלי המקדש שגלו עמו בעוד שנתים ימים אני משיבם אל המקום הזה: אמן כן יעשה ה'. חנופה היא זו שהיה לירמיה לומר בהדיא שקר אתה ניבא: ויהי הוא בשער בנימין. לאחר כמה ימים היה ירמיה יוצא מירושלים ללכת לארץ בנימין לחלוק נחלה שנפלה לו בירושה ותפסו יראייה ואמר לו אל הכשדים אתה נופל:

וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנֻפָּה לַסּוֹף הֲוֵי גַלְמוּדָה כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד" (איוב טו, לד), שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵי הַיָּם קוֹרִין לְנִדָּה גַּלְמוּדָה. מַאי "גַּלְמוּדָה"? *גְּמוּלָה דָא מִבַּעְלָהּ. [וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנֻפָּה לַסּוֹף גּוֹלָה, כְּתִיב הָכָא: "כִּי־עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד" (שם)] וּכְתִיב הַתָּם: "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד־ לִי אֶת־אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה" (ישעיה מט, כא).

נפש יהודה גמולה. בדולה כמו ויגמל:

וְעוֹד אָמְרוּ ז"ל: כָּל הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לְשׁוּם כָּבוֹד לַסּוֹף נִפְטָר מִמֶּנּוּ בְקָלוֹן וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַחְנִיפוֹ אֶלָּא לְפִי שֶׁהוּא נָאֶה לְמִזְגּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִינוֹ. וְאָמְרוּ: כָּל עוֹף לְמִינוֹ יִשְׁכֹּן וְכָל אָדָם לַדּוֹמֶה לוֹ.

וְעוֹד הִשְׁווּ הַחֲנֻפָּה לְגַסּוּת הָרוּחַ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר (סנהדרין כד, א): "וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה *שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ *בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם *כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִשֶּׂנָה אֶת־הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם. וָאֹמַר אֶל־ הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת־הָאֵיפָה. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת־לָהּ בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר" (זכריה ה, ט־יא). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: זוֹ חֲנֻפָּה וְגַסּוּת הָרוּחַ שֶׁיָּרְדוּ לְבָבֶל. וּבַעֲוֹן הַחֲנֻפָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹפֵךְ חֲמָתוֹ עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל־כֵּן עַל־בַּחוּרָיו לֹא־ יִשְׂמַח ה' וְאֶת־יְתֹמָיו וְאֶת־אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע" וגו' (ישעיה ט, טז).

נפש יהודה שתים נשים. חנופה וגסות הרוח: בכנפיהם. לשון גסות הרוח: ככנפי החסידה. שמראין עצמם חסידים:

וְאַף עַל גַּב דַּאֲמְרִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין (סוטה מא, ב): אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר מֵעַרְבַּיָא וְאִי תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מֻתָּר לְהַחְנִיף אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב *וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ" (ישעיה לב, ה), מִכְּלָל דְּבָעוֹלָם הַזֶּה שְׁרֵי. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר מֵהָכָא: "כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (בראשית לג, י).

נפש יהודה ולכילי. לשון כלתה נפשי שמתאוה לשתות יין תמיד:

*וּפְלִיגָא דְּרַבִּי לֵוִי, דַּאֲמַר רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל דְּיַעֲקֹב וְעֵשָׂו: לְאָדָם שֶׁזִּמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ לִסְעוּדָה וְיָדַע בּוֹ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אָמַר: טָעַמְתִּי תַּבְשִׁיל זֶה וְדוֹמֶה לְאוֹתוֹ שֶׁטָּעַמְתִי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ. אָמַר: יָדַע לֵיהּ מַלְכָּא לְהַאי, מִסְתַּפִּינָא לְמִיקְטְלֵיהּ. *כָּל זֶה אֵינוֹ מְדַבֵּר שֶׁיְּשַׁבֵּחַ לוֹ הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁנּוֹהֵג, כִּי בָזֶה כְּבָר אָמְרוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַּמָּה חֲטָאִים, אֲבָל מַה שֶׁאָמְרוּ מֻתָּר לְהַחֲנִיף, הוּא, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְכַבֵּד אֶת הָרְשָׁעִים לְפִי שֶׁהֵם שְׂנוּאֵי הַשֵּׁם, כְּדִכְתִיב: "נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" (תהלים טו, ד), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁרָאוּי לְגוּר בְּאֹהֶל הַשֵּׁם וְלִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשׁוֹ, מִי שֶׁבּוֹזֶה לְאוֹתוֹ שֶׁהוּא נִמְאָס בְּעֵינֵי הַשֵּׁם, שֶׁזֶּהוּ הָרָשָׁע, וּמְכַבֵּד אֶת יִרְאֵי הַשֵּׁם אֲבָל לֹא לָרְשָׁעִים.

נפש יהודה ופליגא. הא דר"ל דאמר להחניפו לעשו נתכוין יעקב לומר לא ראיתי פניך כראות פני אלהים פליגא אדר' לוי דאמר להחניפו נתכוין אלא איים עליו ולהודיעו שהיה רגיל לראות המלאכים: כל זה. שאמרנו שמותר להחניף לרשעים אינו מדבר וכו':

וְעַל זֶה אָמַר הֶחָכָם, כִּי הָרְשָׁעִים שֶׁיָּדָם תַּקִּיפָה וְהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לָהֶם מֻתָּר לְכַבְּדָם מִיִּרְאָתָם לְאַנְשֵׁי זְרוֹעַ, אֲבָל לֹא מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתָם. וְגַם אִם יִתְיָּרֵא שֶׁיַּזִּיקוּהוּ מֻתָּר לְהַחְנִיפָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהֲרְגוּהוּ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב לְעֵשָׂו.

וְכִדְגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פֶּרֶק לא: וְלָקַח יַעֲקֹב אֶת כָּל מַעֲשֵׂר קִנְיָנוֹ וְשָׁלַח וְנָתַן לְעֵשָׂו בְּיַד עֲבָדָיו. אָמַר לָהֶם: אִמְרוּ: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב" (בראשית לב, ד). אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עָשִׂיתָ *הַקֹּדֶשׁ חוֹל. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אֲנִי מַחֲנִיף לָרָשָׁע בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַהֲרְגֵנִי.

נפש יהודה הקדש חול. שקראו לו אדון ולעצמו עבד:

מִכָּאן אָמְרוּ: מַחֲנִיפִין לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. וְסִימָנָךְ: "מֵאַהֲבָ"ה". רָאשֵׁי תֵיבוֹת: מַחֲנִיפִין אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, רוֹצֶה לוֹמַר, הַסִּימָן "מֵאַהֲבָ"ה" כְּדֵי שֶׁיְּהֵא חַי לְקַיֵּם מִצְוָתוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ. אֲבָל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ יְכֹלֶת בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וּמוֹחֶה וְנוֹקֵם נִקְמַת ה' מֵהָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹרֵת עִמּוֹ בְרִית וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְפִנְחָס.

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּדִבְרֵי אוֹנָאוֹת

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְרָקִים.

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [מו]

יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁכָּל דַּעְתָּם שְׁטוּפִים בְּתַחְבּוּלוֹת, וּלְרַמּוֹת לְחַבְרֵיהֶם, בְּהַרְאוֹת לָהֶם שֶׁמְכַבְּדִים אוֹתָם וְאֵין כַּוָּנָתָם אֶלָּא לִגְנֹב דַּעְתָּם, בְּחָשְׁבָם שֶׁהַדְּבָרִים נִסְתָּרִים וְלֹא יִוָּדְעוּ לִבְנֵי אָדָם. וְאֵינָם רוֹאִים כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ הַשֵּׁם וּמַעֲנִישׁ יוֹתֵר עַל גְּנֵיבַת דַּעַת מֵעַל גְּנֵיבַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה בְגוּפוֹ וְזֶה בְמָמוֹנוֹ. וּלְפִי שֶׁחוֹשֵׁב שְׁגּוֹנֵב דַּעַת שֶׁל מַעְלָה שֶׁרוֹאֶה הַכֹּל, אָמְרוּ עָלָיו שֶׁהוּא כְאִלּוּ גּוֹנֵב דַּעַת עֶלְיוֹן. כִּדְגַרְסִינָן בַּתּוֹסֶפְתָּא: שִׁבְעָה גַנָּבִים הֵם: וְאֵלּוּ הֵם: גּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, *וְהַמְסָרְהֵב בַּחֲבֵרוֹ לְהַאֲרִיחוֹ וְאֵין בְּלִבּוֹ לִקְּרוֹתוֹ, *וְהַמַּרְבֶּה לוֹ בְתִקְרֹבֶת וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל, *וְהַפּוֹתֵחַ לוֹ חָבִיּוֹת שֶׁמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי, וְהַמְעַוֵּת בְּעֵדוּת, וְהַמְשַׁקֵּר בְּמִשְׁקָלוֹת, וְהַמְעָרֵב חֹמֶץ בְּשֶׁמֶן.

נפש יהודה והמסרהב. המפציר בחבירו ומבקש ממנו שיאכל אצלו ולבו בל עמו: והמרבה לו בתקרובת. שמכבד לו במתנות: והפותח לו חביות שמכורות לחנוני. כל החביות שלהם מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק ואם מכר החבית לחנוני שלימה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד על ידו שהרי תשאר החבית חסירה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנוני שכבר מכרו לו:

וְכָל הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת כְּאִלּוּ גּוֹנֵב דַּעַת עֶלְיוֹנָה. וְגַם הַמַּרְאֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה דְבָרִים לְכַבְּדָם וְאֵינוֹ כֵן, נִקְרָא גוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְּמוֹעֵד קָטָן (כו, ב): *הַיּוֹצֵא בְּבֶגֶד קָרוּעַ לִפְנֵי הַמֵּת הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ וכו".

נפש יהודה היוצא בבגד קרוע. קודם לכן גוזל הכל שמראה להן שקרע על המת:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה (חולין צד, א): אָמַר שְׁמוּאֵל: אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וַאֲפִילוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי. וְהָא דִשְׁמוּאֵל לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר אֶלָּא מִכְלָלָא אִתְּמַר. דִּשְׁמוּאֵל הֲוָה עָבַר בְּמֹבְרָא (פירוש: ספינה רחבה שעוברין בה את הנהר), אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָעֵיהּ: *פַּיְסֵיה לִמְבוֹרֵיהּ. אָזַל פַּיְסֵיהּ וְאִיקְפַּד שְׁמוּאֵל. מַאי טַעְמָא אִיקְפַּד? אָמַר אַבַּיֵּי: תַּרְנְגֹלֶת טְרֵפָה הֲוָאִי וְיָהַבָהּ נִיהַלֵיה *בְּמַר דִּשְׁחוּטָה (פירוש: טרפה בחזקת שחוטה) וְאִקְפַד. רָבָא אָמַר: *אַנְפַקֵהּ (פירוש: יין בלתי מזוג) אֲמַר לֵיהּ לְאַשְׁקוּיֵי וְאַשְׁקְיֵה מְזִיגָא:

נפש יהודה פייסיה למבוריה. תן שכרו לבעל המברא: במר דשחוטה. בחילוף שחוטה: אנפקיה. יין, בלי מזיגת מים אמר שמואל לשמעיה לאשקויי לעובד כוכבים ומזלות ואשקיה חמרא מזיגא והעובד כוכבים ומזלות סבור שהיין חי לכך איקפד:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לְעוֹלָם *אַל יְסַרְהֵב אָדָם בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיִּסְעֹד אֶצְלוֹ וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד וְאַל יַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ וְאַל יִפְתַּח לוֹ חָבִיּוֹת הַמְּכוּרוֹת לְחֶנְוָנִי *אֶלָּא אִם כֵּן הוֹדִיעוֹ. *וְאַל יֹאמַר לוֹ: סוֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְעֵהוּ. *וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

נפש יהודה אל יסרהב. לא יפצור בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן: אלא אם כן הודיע לו. שמכר לחנוני ואינו נפסד: ואל יאמר לו סוך שמן. מפני שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור שיש שמן: ואם בשביל כבודו. של אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: לֹא יֵלֵךְ אָדָם לְבֵית הָאָבֵל וּבְיָדוֹ לָגִין *הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ וְלֹא יְמַלְּאֶנּוּ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁמַּטְעֵהוּ. *וְאִם יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְלֹא יִמְכֹר אָדָם לַחֲבֵרוֹ *סַנְדָּל שֶׁל מֵתָה בִּכְלָל שְׁחוּטָה, מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים: אֶחָד שֶׁמַּטְעֵהוּ, שֵׁנִי, *מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. וְלֹא יִשַׁגֵּר אָדָם לַחֲבֵרוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן *וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִׁגֵּר לַחֲבֵרוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן וְשֶׁמֶן צָף עַל פִּיהָ וְהָלַךְ וְזִמֵּן אוֹרְחִים הַרְבֵּה וְנִכְנַס לְהַאֲכִילָם וּמְצָאָהּ שֶׁל יַיִן *וְחָנַק אֶת עַצְמוֹ.

נפש יהודה המתקשקש. אסור לפי שזה סבור שהוא מלא שמטעהו וגונב דעתו: ואם יש שם חבר עיר. חבורת עיר שיש שם רבים וזה מתכוין להחשיב האבל בעיניהם שיאמרו כמה חשוב זה שזה מכבדו כ"כ מותר דגדול כבוד הבריות: סנדל. של עור בהמה שמתה מאליה, אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה: מפני הסכנה. שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור: ושמן צף על פיה. כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובוטח שיש לו שמן הרבה לצרכם: וחנק את עצמו. שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם:

וְאֵין הָאוֹרְחִים רַשָּׁאִים לִטֹּל מִשֶּׁל לִפְנֵיהֶם וְלִתֵּן לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזִּמֵּן אוֹרְחִים בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת וְלֹא הָיָה לוֹ מַה לָּתֵת לִפְנֵיהֶם, אֶלָּא כְּשִׁעוּר שָׁלֹשׁ בֵּיצִים. בָּא בְנוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, נָטַל אֶחָד מֵהֶם חֶלְקוֹ וְנָתַן לוֹ וְכֵן שֵׁנִי וְכֵן שְׁלִישִׁי. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה תּוֹפֵס אַחַת בְּפִיו וּשְׁתַּיִם בִּשְׁתֵּי יָדָיו, חֲבָטוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וּמֵת. כֵּיוָן שֶׁרָאַתּוּ אִמּוֹ, עָלְתָה לַגַּג וְנָפְלָה וָמֵתָה. וְאַף הוּא עָלָה לַגַּג וְנָפַל וָמֵת. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יעֲקֹב: עַל דָּבָר זֶה נֶהֶרְגוּ שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.

וְדַרְכָּן שֶׁל חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיָה, שֶׁלֹּא הָיוּ מַנִּיחִים לְשׁוּם אָדָם לְהַטְעוֹת עִמָּהֶם בְּשׁוּם דָּבָר אֲפִילוּ מֵעַצְמָם, וְגַם אַף עַל פִּי שֶׁיִשָּׁאֵר בְּלִבּוֹ שֶׁיַעֲשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד בְּחִנָּם, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק בַּתְרָא דְּמַכּוֹת (כד, א): "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תהלים טו, ב), כְּגוֹן רַב סַפְרָא. וְכָתוּב בְּפֵירוּשׁ רש"י, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו עַל רַב סַפְרָא, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיָה לוֹ חֵפֶץ לִמְכֹּר וְהוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה חָפֵץ לִקְנוֹתוֹ. הָיָה מְבַקֵּשׁ רַב סַפְרָא עֲשָׂרָה וְהָיָה נוֹתֵן הַקּוֹנֶה שְׁמוֹנָה. בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא הִסְכִּים הַקּוֹנֶה בְדַעְתּוֹ לִתֵּן עֲשָׂרָה וְלֹא רַב סַפְרָא לִטֹּל שְׁמוֹנָה. לְאַחַר זְמָן, גָּמַר רַב סַפְרָא בְדַעְתּוֹ לִטֹּל שְׁמוֹנָה, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְמָעוֹת, וְגַם הַקּוֹנֶה גָּמַר דַּעְתּוֹ לִתֵּן עֲשָׂרָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַחֵפֶץ. הָלַךְ הַקּוֹנֶה לְרַב סַפְרָא: וּמְצָאוֹ שֶׁהָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, הִמְתִּין עַד שֶׁסִּיֵם *אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ? אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי אֲדוֹנִי הַחֵפֶץ וְהִנֵּה לְךָ עֲשָׂרָה כִּדְבָרֶיךָ. אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא: לֹא אֶטֹּל אֶלָּא שְׁמוֹנָה, שֶׁכְּבָר גָּמַרְתִּי בְדַעְתִּי לִטֹּל שְׁמוֹנָה וְלֹא יוֹתֵר.

נפש יהודה אמר ליה. החסיד לרב ספרא למה וכו':

שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַב סַפְרָא, שֶׁיָּצָא יוֹם אֶחָד חוּץ לָעִיר לְטַיֵּל עִם תַּלְמִידָיו, פָּגַע בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה בָא מִן הַדֶּרֶךְ. אֲמַר לֵיהּ לְרַב סַפְרָא: וְלָמָה טָרַח מַר כָּל־כָּךְ? כְּסָבוּר שֶׁיָּצָא לִקְרָאתוֹ לְהַקְבִּיל פָּנָיו. אֲמַר לֵיהּ רַב סַפְרָא: לֹא הָיְתָה כַוָּנָתִי לְהַקְבִּיל פָּנֶיךָ וְלֹא יָצָאתִי אֶלָּא לְטַיֵּל. נִתְבַּיֵּשׁ אוֹתוֹ חָסִיד. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו לְרַב סַפְרָא: לָמָּה אָמַרְתָּ לוֹ כָל־כָּךְ? אָמַר לָהֶם: וְלָמָּה הָיִיתִי מְשַׁקֵּר? אָמְרוּ לוֹ: הָיָה לְךָ לִשְׁתֹּק. אָמַר לָהֶם: אִלּוּ שָׁתַקְתִּי לֹא הָיִיתִי מְקַיֵּם "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" (תהלים טו, ב).

פֶּרֶק שֵׁנִי [מז]

יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר הֵם נִכְלָלִים בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, לְפִי שֶׁהֵם דְּבָרִים הַמְּסוּרִים לַלֵּב. שֶׁיָּכוֹל הַמְדַבֵּר לְהַטְעוֹת לִבְנֵי אָדָם וְלוֹמַר, שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַקְלוֹת לַחֲבֵרוֹ, וְדַעְתּוֹ לְהַקְלוֹתוֹ וּלְשַׁבֵּר לִבּוֹ. וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם וְאֵינוֹ נִגְלֶה לְבֶן אָדָם, לְהַזְהִירוֹ וּלְהַעֲנִישׁוֹ עָלָיו, נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (ויקרא כה, יז), כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב (נח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ" (שם), בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "אַל־תּוֹנוּ" (שם שם, יד), הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם, "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת־עֲמִיתוֹ"? בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

הָא כֵיצַד? הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים; הָיָה בֶן גֵּרִים, לֹא יֹאמַר לוֹ: זְכֹר מַעֲשֶׂה אֲבוֹתֶיךָ; אִם הָיָה גֵר וּבָא לִלְמֹד תּוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, יִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִפִּי הִגְּבוּרָה? הָיוּ חֳלָאִין בָּאִין עָלָיו, אוֹ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, לֹא יֹאמַר לוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב: "*הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ. *זְכָר־נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים *נִכְחָדוּ" (איוב ד, ו־ז).

נפש יהודה הלא יראתך כסלתך. שיראתך שהיית ירא שמים הוא מחמת כסילות ולא מדעת שלימה ותקותך ותום דרכיך הכל כסילות: זכר נא מי הוא נקי אבד. אם היית נקי לא היית אובד: נכחדו. כמו ותכחד מן הארץ:

אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה, לֹא יֹאמַר לָהֶם: לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁמּוֹכֵר תְּבוּאָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר תְּבוּאָה מֵעוֹלָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמֶּקַח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים, *שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב וְנֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (ויקרא כה, יז).

נפש יהודה שהרי הדבר מסור ללב ולפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך. ויכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה הייתי סבור שיש לו תבואה למכור. והייתי חפץ לקנות מקח זה וכל הדבר המסור ללבו של אדם נאמר בו ויראת מאלהיך הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לרעה:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה בְגוּפוֹ וְזֶה בְמָמוֹנוֹ. וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן.

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל (עא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּכֹהֵן גָּדוֹל אֶחָד שֶׁיָּצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֲווּ אָזְלֵי כֻּלֵי עָלְמָא בַּתְרֵיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזִינְהוּ לִשְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, שָׁבְקוּ לְדִידֵיהּ וַאֲזְלוּ בַתְרֵייהוּ. לַסּוֹף *אָתוּ שְׁמַעְיָה וַאַבְטַלְיוֹן לְאִיפְטוּרֵי מִנֵּיהּ, אָמְרוּ לֵיהּ: יֵיתֵי בַר אַהֲרֹן לִשְׁלָם. אָמַר לְהוּ: *יֵיתוּן בְּנֵי עֲמָמִין לִשְׁלָם, אָמְרוּ לֵיהּ: יֵיתוּן בְּנֵי עֲמָמִין לִשְׁלָם, דַּעֲבָדִין *עוֹבְדָא דְאַהֲרֹן, וְלָא יֵיתֵי בַר אַהֲרֹן לִשְׁלָם, *דְּלָא עָבִיד עוֹבְדָא דְּאַהֲרֹן.

נפש יהודה אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה. ליטול רשות ממנו ולפרוש לצד ביתם: ייתון בני עממין לשלם. לשון גנאי הוא לפי שבאו מבני בניו של סנחריב: עובדא דאהרן. דורש שלום: דלא עביד עובדא דאהרן. שהונאתנו אונאת דברים ואמר מר לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר אם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך:

לָמַדְנוּ גַּם כֵּן מִכָּאן כַּמָּה גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים, שֶׁהָיָה אוֹמֵר לָהֶם דֶּרֶךְ גְּנַאי, שֶׁהָיוּ בְנֵי גֵרִים, וּכְפִי הָאֱמֶת, עַל זֶה הָיָה גָדוֹל כְּבוֹדָם, שֶׁבָּאוּ לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וְגָמְרוּ תוֹרָה בָרַבִּים, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִטִּין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין (נז, ב), וּבְפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צו, ב): תָּנָא: נַעֲמָן, *גֵּר תּוֹשָׁב הָיָה; נְבוּזַרְאֲדָן, גֵּר צֶדֶק הָיָה; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל הָמָן, לִמְּדוּ תוֹרָה בָרַבִּים בִּבְנֵי בְרַק; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא, לִמְּדוּ תוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם; מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב, לִמְּדוּ תוֹרָה בָרַבִּים וּמָאן נִינְהוּ, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.

נפש יהודה גר תושב היה. שלא קבל עליו שאר מצות אלא עבודת כוכבים ומזלות שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו':

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה