אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא › הכלל הרביעי שלא יספר לשון הרע

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא · הכלל הרביעי שלא יספר לשון הרע

הכלל השלישי שלא יחניף

הַכְּלָל הָרְבִיעִי שֶׁלֹּא יְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע

וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאוֹשׁן כְּשֶׁהוּא בוֹ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי כְּשֶׁאֵין בּוֹ; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי בְּנִבְלוּת הַפֶּה.

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן כְּשֶׁהוּא בוֹ,

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [מח]

דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּע, שֶׁהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁגָּזַל אוֹ עָשַׁק, אוֹ נִתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ בְּשׁוּם דָּבָר וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב לֵילֵךְ לְדַבֵּר לִפְנֵי בֵּית דִּין וּלְהָעִיד, כְּדֵי *שֶׁיְּחַיְּבֵהוּ בַּדָּבָר אִם יָעִיד, אוֹ יְחַיְּבֵהוּ שְׁבוּעָה בַּתּוֹרָה עַל פִּיו. אֲבָל אִם רָאָה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁנִּכְשַׁל בַּעֲבֵרָה וְהוּא יְרֵא חֵטְא, לֹא יָעִיד לוֹ חִנָּם, רוֹצֶה לוֹמַר, בְּלֹא תוֹכֵחָה, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל בַּדָּבָר שֶׁנִּכְשַׁל עַתָּה בַעֲוֹנוֹ, טוֹב לְהוֹכִיחוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂה תְשׁוּבָה וְשֶׁיִּפְרֹשׁ מִן הָאִסּוּר וְשֶׁיִּגְדֹּר עַצְמוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְאֻנֶּה לְיָדוֹ חֵטְא.

נפש יהודה יחייבוהו. שבועה על פיו בעד אחד:

וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ עֵד שֵׁנִי לְקַיֵּם הַדָּבָר, טוֹב הוּא לְהוֹכִיחוֹ קֹדֶם, וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "אַל תְּהִי עֵד־חִנָּם בֵּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ. אַל־תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ" ( משלי כד, כח־כט), לֹא הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר "אַל תְּהִי עֵד שֶׁקֶר", אֶלָּא "אַל תְּהִי עֵד־חִנָּם", פֵּרוּשׁ: אַל תְּגַלֶּה חֶטְאוֹ חִנָּם, בְּלִי תוֹכֵחָה.

וְעִם כָּל זֶה אִם הַחוֹטֵא הוּא מִן הָאֱוִילִים, שׁוֹגִים בְּאִוַּלְתָּם וְשׂוֹנְאִים לְמוֹכִיחָם, כְּדִכְתִיב: "אַל־תּוֹכַח לֵץ פֶּן־ יִשְׂנָאֶךָּ" (שם ט, ח), טוֹב לְהַגִּידוֹ לַשּׁוֹפְטִים, שֶׁיְּיַסְּרוּהוּ עַל עֲוֹנוֹ כְּדֵי לְהַפְרִישׁוֹ מִן הָאִסּוּר. וְכָל כַּוָּנָתוֹ תִהְיֶה תָמִיד לְשֵׁם שָׁמַיִם וּבְקִנְאַת הַשֵּׁם, לֹא בְשִׂנְאָתוֹ לוֹ עַל דָּבָר אַחֵר.

וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הוּא עֵד יְחִידִי, *לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ מֵעִיד עַל חֲבֵרם, כִּי עֵדוּתוֹ חִנָּם. וְעַל זֶה גַּם כֵּן נֶאֱמַר: "אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם" לְפִי שֶׁאֵין סוֹמְכִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֹן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יְחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־ עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים יט, טו), לָכֵן מוֹצִיא שֵׁם רַע יֵחָשֵׁב, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים (קיג, ב): שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן: הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב וְהַיּוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ וְהָרוֹאֶה דְבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי, כְּהָא דְּטוֹבְיָה חָטָא וַאֲתָא זִיגוּד וְאַסְהִיד בֵּיהּ קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא. נַגְדֵיהּ רַב פַּפָּא לְזִיגוּד. אֲמַר לֵיהּ: טוֹבְיָה חָטָא וְזִיגוּד מִנְגִּיד? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַתְּ לְחוּדָךְ קָא מַסְהֶדֶת בֵּיהּ, *שׁוּם בִּישׁ בְּעָלְמָא קָא מַפֶקֶת עִילַוֵּיהּ.

נפש יהודה לא טוב היות האדם לבדו מעיד. היינו בדבר ערוה אבל בדיני ממון מותר שמחייבו שבועה מן התורה על פיו: שום ביש. שם רע בעלמא קא מפקת עליה מאחר שאין אתה נאמן בעדות זה ולא יתקבל עדותך ואין עליך מצוה להעיד הרי אתה עובר על לא תלך רכיל דכתיב לא יקום עד אחד כלומר המקרא מעיד שאין אתה נאמן בעדות זה:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יִצְחַק אָמַר: *מֻתָּר לִשְׂנאוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ" (שמות כג, ה). שׂוֹנֵא, מָאן? אִילֵימָא שׂוֹנֵא־גוֹי וְהָא תַנְיָא: שׂוֹנֵא שֶׁאָמְרוּ, *שׂוֹנֵא־ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא שׂוֹנֵא אוּמוֹת הָעוֹלָם. וְהֵיכֵי דָמֵי? אִי דְלָא עָבַד וְלָא מִידֵי, מִי שְׁרֵי לְמִסְנְיֵהּ, וְהָא כְתִיב: "לֹא־ תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבְךָ" (ויקרא יט, יז)? אֶלָּא אִי אִיכָּא סַהֲדֵי דְעָבִיד אִיסוּרָא, "שׂנַאֲךָ", שׂוֹנֵא דְכֻלֵּי עָלְמָא הוּא? אֶלָּא לָאו *כִּי הַאי גַוְונָא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִצְוָה לִשׂנאוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע" וגו' (משלי ח, יג). אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אַשֵּׁי: מַהוּ לְמֵימַר לֵיהּ לְרַבֵּיהּ לְמִישְׂנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימָן הוּא לְרַבֵּיהּ כְּבֵי תְרֵי, לֵימָא לֵיהּ, וְאִי לָא, לָא לֵימָא לֵיהּ.

נפש יהודה מותר לשנאותו. אותו הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע"פ שאינו רשאי להעיד בו מותר לשנאותו שהרי יודע בודאי שהוא רשע: שונא ישראל. כלומר שהוא ישראל: כי האי גוונא. שראה דבר ערוה בחבירו יחידי:

וְאַף עַל פִּי כֵן מָצִינוּ בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק, שֶׁלָּקָה עַל שֶׁהֵבִיא דִּבַּת אֶחָיו אֶל אָבִיו, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה" (בראשית לז, ב), הַיְנוּ דִכְתִיב: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן" וגו" (משלי יח, כא). רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֲשׁוּדִין בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין אוֹתָם עֲבָדִים; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹמֵר: *עַל תְלָתֵיהוֹן לָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה'" (משלי טז, יא).

נפש יהודה על תלתיהון. כנגד אותן שלשה דברים לקה בשלש: פלס ומאזני משפט לה'. לשלם מדה כנגד מדה:

אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ: חֲשׁוּדִין הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי. חַיֶּיךָ, אֲפִילוּ *בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה אֵינָן *אֶלָּא שׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִין: ["וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים" (בראשית לז, לא)]; אַתָּה אָמַרְתָּ: מְזַלְזְלִין הֵם בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרְאִין אוֹתָם עֲבָדִים, חַיֶּיךָ "*לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף" (תהלים קה, יז); אַתָּה אָמַרְתָּ: תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת עַם הָאָרֶץ, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־ אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף" (בראשית לט, ז).

נפש יהודה בשעת הקלקלה. שהם מקולקלים ומסורים ביד יצרם שמכרו אחיהם: אלא שוחטים ואוכלים. שנאמר וישחטו שעיר עזים: לעבד נמכר יוסף. למה לי לכתוב שכבר אנו יודעים שנמכר אלא להגיד שנענש מדה כנגד מדה: ותשא אשת אדוניו. דאל"כ למה אנה אלהים לידו תקלה זו:

וְכָל זֶה אָמְרוּ כְּשֶׁיִּרְאֶה בַחֲבֵרוֹ דְּבַר עֲבֵרָה לְפִי שֶׁלֹּא יֵחָשֵׁב כְּמוֹצִיא שֵׁם רָע, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק מִלְּסַפֵּר בִּגְנוּתָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם, כִּי דִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם מֵעִיד עָלָיו וְעַל הַדְּבָרִים הַנֶּעֱלָמִים בּוֹ, שֶׁהָאָדָם הַכָּשֵׁר מְדַבֵּר בְּשִׁבְחֵי בְנֵי אָדָם וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְסַפֵּר בִּגְנוּתָן, אֲבָל הַפָּסוּל, כָּל תַּאֲוָתוֹ הִיא לְדַבֵּר בְּמוּמֵי בְנֵי אָדָם, כִּי בַעֲבוּר שֶׁהוּא פָּסוּל רוֹצֶה לִפְסֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּקִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין (ע, ב): תַּנְיָא: *כָּל הַפָּסוּל פּוֹסֵל, *וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוּמוֹ פוֹסֵל. וְאִם הַמּוּם הוּא מְפֻרְסָם בּוֹ אוֹ בְמִשְׁפַּחְתּוֹ, הוּא יוֹתֵר צָרִיךְ לִשְׁמֹר לְשׁוֹנוֹ מִלְּזָכְרוֹ בְּשׁוּם עִנְיָן.

נפש יהודה כל הפוסל. מגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול: ואינו מדבר בשבחו של עולם. אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם:

וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב (נט, ב): "כִּי־ גֵרִים הֱיִיתֶם" (שמות כב, כ), תַּנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: *מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ. וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: מָאן דְּאִית לֵיהּ זְקִיפָא בְּדִיוּתְקֵיהּ (פירוש: מי שיש לו תלוי במשפחתו), *לָא לֵימָא זְקוֹף בִּנִּיתָא (פירוש: דג). לָמַדְנוּ שֶׁטּוֹב לָאָדָם לְהַרְגִּיל לְשׁוֹנוֹ בְּשִׁבְחֵי בְנֵי אָדָם וְלֹא בְמוּמָן, וּלְהוֹכִיחַ לִבְנֵי אָדָם הַנּוֹטִים לְדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, בֵּינוֹ לְבֵינָם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב.

נפש יהודה מום שבך אל תאמר לחברך. דכיון דגרים הייתם גנאי הוא לכם להזכיר שם גרות: לא לימא זקוף בניתא. לא יאמר לעבדו או לבני ביתו תלה לי דג זה שכל שם תליה גנאי הוא לו:

פֶּרֶק שֵׁנִי [מט]

כָּל הַמְגַלֶּה לְאָדָם דְּבָרִים שֶׁדִּבֵּר עָלָיו אַחֵר בַּסֵּתֶר נִקְרָא רָכִיל וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת סִבָּה לִשְׁפֹּךְ דָּם, לְכָךְ כָּתוּב סָמוּךְ לוֹ, "לֹא תַעֲמֹד עַל־דָּם רֵעֶךָ". וּכְתִיב: "אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם" (יחזקאל כב, ט), אוּלַי יַהֲרֹג זֶה לָזֶה בְּסִבַּת הָרְכִילוּת. וּכְתִיב: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה־סּוֹד וְנֶאֱמַן־רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר" (משלי יא, יג, רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹשֵׁל בְּרוּחוֹ לִשְׁמֹר סוֹד חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּגִלּוּי הַסּוֹד הַהוּא עִנְיַן רְכִילוּת בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, סוֹפוֹ שֶׁמְבִיאָה אוֹתוֹ הַמִּדָּה הָרָעָה הַזֹּאת לִהְיוֹת הוֹלֵךְ רָכִיל, הוֹאִיל וְאֵין לְפִיו מַחְסוֹם. עַל כֵּן יֵשׁ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בְּסוֹד חֲבֵרוֹ וְאַל יוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיו לְעוֹלָם.

שָׁאֲלוּ לְחָכָם אֶחָד: הֵיאָךְ אַתָּה בְּכִסּוּי הַסּוֹד? אָמַר לָהֶם: כְּשֶׁיְּגַלֶּה לִי אָדָם סוֹדוֹ, אֲנִי חוֹצֵב לוֹ קֶבֶר בְּתוֹךְ לִבִּי לִהְיוֹת שָׁם לְעוֹלָם. מַעֲשֶׂה בְּחָכָם אֶחָד, שֶׁהִפְקִיד סוֹדוֹ אֵצֶל חָכָם אַחֵר. אָמַר לוֹ: הֵבַנְתָּ אֶת דְּבָרַי? אָמַר לוֹ: כְּבָר שָׁכַחְתִּי מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי. רוֹצֶה לוֹמַר, הֱוֵי בָטוּחַ שֶׁהֲסִירוֹתִיהוּ מִלִּבִּי שֶׁלֹּא יֵצֵא מִפִּי לְעוֹלָם.

וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְגַלֶּה סוֹד, כָּךְ הִיא עֵצָה טוֹבָה לָאָדָם שֶׁלֹּא יְגַלֶּה סוֹדוֹ אֲפִילוּ לְאוֹהֲבוֹ. אָמְרוּ חַכְמֵי הַמּוּסָר: לְעוֹלָם הֱוֵי זָהִיר בְּסוֹדְךָ וְאַל תְּגַלֵּהוּ לְאָדָם שֶׁבָּעוֹלָם, אֲפִילוּ שֶׁהוּא אוֹהֲבְךָ, שֶׁכֵּן בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים בְּמִשְׁלֵיהֶם: סוֹד שֶׁאֵינְךָ מַפְקִיד אוֹתוֹ לְאוֹיְבְךָ, אַל תַּפְקִידֵהוּ אֵצֶל אוֹהַבְךָ, כִּי לִפְעָמִים יֵהָפֵךְ הָאוֹהֵב לְאוֹיֵב וִיגַלֶּה הַסּוֹד.

וְעוֹד אָמְרוּ: לֹא תְּגַלֶּה סוֹדְךָ לֹא לַמַּשְׂכִּיל וְלֹא לַכְּסִיל, כִּי לִפְעָמִים יַסְכִּיל הַמַּשְׂכִיל וְכָל שֶׁכֵּן הַכְּסִיל. וְעוֹד אָמְרוּ: מֵעוֹלָם לֹא הִפְקַדְתִּי סוֹדִי בְּיַד אָדָם וְגִלָּהוּ, שֶׁלֹּא הָיִיתִי *מַאֲשִׁים אוֹתוֹ אֶלָּא לְעַצְמִי וְהָיִיתִי אוֹמֵר: אֲנִי לֹא יָכֹלְתִּי לְהַעֲלִים סוֹדִי וְגִלִּיתִיהוּ לַאֲחֵרִים, לָמָּה אֲנִי מַאֲשִׁים לַאֲחֵרִים שֶׁגִּלּוּהוּ.

נפש יהודה מאשים אותו. אלא נתתי עלי האשם:

וְעוֹד אָמְרוּ: סוֹדוֹ שֶׁל אָדָם הוּא מָסוּר בְּיָדוֹ כְעֶבֶד, אֲבָל אִם יְגַלֵּהוּ יִהְיֶה הוּא עֶבֶד לַסּוֹד. רוֹצֶה לוֹמַר, כְּשֶׁהוּא נֶעֱלָם, הוּא בִרְשׁוּתוֹ וְאַחַר שֶׁיְּגַלֵּהוּ הוּא מִתְיָּרֵא מִמֶּנּוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִגָּלֶה דַעְתּוֹ בְּקָהָל רָב. עַל כֵּן יְהֵא זָהִיר אָדָם בְּסוֹדוֹ וְגַם בְּסוֹד חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא יִקָּרֵא רָכִיל.

וְגַם יֵשׁ דְּבָרִים, שֶׁאַף עַל פִּי *שֶׁיִהְיוּ בָרַבִּים, אִם סִפְּרָם בְּמָקוֹם אַחֵר נִקְרָא הוֹלֵךְ רָכִיל, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַגּוֹזֵל עֵצִים (צט, ב) וַאֲמְרִינָן לָהּ בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין (כט, א): תַּנְיָא: מִנַּיִן לַדַּיָּן כְּשֶׁיָּצָא מִבֵּית דִּין שֶׁלֹּא יֹאמַר: אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי? שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ" (ויקרא יט, טז) וְאוֹמֵר: "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה־סּוֹד" (משלי יא, יג).

נפש יהודה שיהיו ברבים. שנאמר בפני רבים:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר (לא, א): הַהוּא תַלְמִידָא דְּגָלֵי מִילְתָא דְּמִתְאַמְרָא בֵי מִדְרָשָׁא *בָּתַר עֶשְׂרִין וְתַרְתִּין שְׁנֵי, *וְאַפְקֵיהּ ר' מֵאִיר מִבֵּי מִדְרָשָׁא וְאָמַר: דֵּין גָּלֵי רָזַיָּא. רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַעֲלִים סוֹדוֹ וְסוֹד חֲבֵרוֹ וְסוֹד כָּל אָדָם, בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים, וְאִם חַס וְשָׁלוֹם יַרְגִּיל לְשׁוֹנוֹ בִּרְכִילוּת, מִמֶּנּוּ יָבוֹא לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וְהֶחָפֵץ בַּחַיִּים יִנְצֹר לְשׁוֹנוֹ מֵרָע.

נפש יהודה בתר עשרין ותרתין שנין. דאיתמר בי מדרשא: אפקיה. לההוא תלמידא ודבר לשון הרע היה:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [נ]

כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר, שֶׁאֲפִילוּ יְהֵא מְסַפְּרוֹ תַּלְמִיד חָכָם אֵין תּוֹרָתוֹ מְגִינָה עָלָיו. וְאִם אָמְרוּ, שֶׁאֵין עֲבֵרָה מְכַבָּה תוֹרָה, דַּוְקָא בַּעֲבֵרָה מִקְרִית, אֲבָל לֹא בְּמִי שֶׁמֻּרְגָּל בָּהּ וְכָל שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהוּא סִבָּה שֶׁמֵּמִית בְּנֵי אָדָם.

וַהֲרֵי מָצִינוּ בְּדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי, שֶׁהָיָה גִּבּוֹר בַּתּוֹרָה וּקְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָשָׁע, עַל שֶׁהָיָה מֻרְגָּל בְּלָשׁוֹן הָרַע וְהָיָה סִבָּה לַהֲרֹג נוֹב עִירהַכֹּהֲנִים עַל פִּיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קו, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: "מַה־תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל־הַיּוֹם" (תהלים נב, ג)? *אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה, *לֹא חֶסֶד אֵל נָטוּי עָלֶיךָ כָּל הַיּוֹם. וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק מַאי דִּכְתִיב: "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים" וגו' (שם נ, טז)? אֲמַר לֵיה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדוֹאֵג: כְּשֶׁאַתָּה מַגִּיעַ *לְפָרָשַׁת רוֹצְחִים וּפָרָשַׁת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע מַה אַתָּה דּוֹרֵשׁ בָּהֶם? "וַתִּשָּׂא בְרִיתִי *עֲלֵי־פִיךָ" (שם). אָמַר רַב אַמֵּי: אֵין תּוֹרָתוֹ שֶׁל דּוֹאֵג אֶלָּא מִן הַשָּׂפָה וְלַחוּץ.

נפש יהודה אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדואג. והלא גבור בתורה אתה למה תתהלל לספר לה"ר על דוד: לא חסד. תורה עליך לא חכם אתה בתורה דכתיב ותורת חסד על לשונה: לפרשת רוצחים. שהרג נוב: עלי פיך. ולא בלב:

גַּם מָצִינוּ, שֶׁגָּדוֹל כֹּחַ *לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהוֹרֵג אֶת אוֹמְרוֹ וְלַמְקַבְּלוֹ וּלְמִי שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֲרָכִין, פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (טו, ב): בְּמַעֲרָבָא אָמְרוּ: לָשׁוֹן תְּלִיאָתִי, קָטִיל תְּלָתָא, הוֹרֵג לַמְסַפְּרוֹ וְלָאוֹמְרִים עָלָיו וְלַמְקַבְּלוֹ.

נפש יהודה לשון. תלתא קטיל, לה"ר ממית שלשה בני אדם שהורג למספרו ולמקבלו ולאומרין עליו שמתוך מריבה שמתגרין אלו באלו הורגין זה את זה והורגין גואלי הדם את הרכיל. לשון תליתאי, שהוא שלישי בינו לבין חבירו שמספר רע בין שני אנשים. אף לשון בסמוך לה, שאם מלשין במעמד שלשתן הורג ואם לאו לא:

אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן" (משלי יח, כא) וְכִי יֵשׁ יָד לַלָּשׁוֹן? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: מַה יָּד מְמִיתָה אַף לָשׁוֹן מְמִיתָה. אִי מַה יָּד אֵינָה מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ אַף לָשׁוֹן אֵינָהּ מְמִיתָה אֶלָּא בְּסָמוּךְ לָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "*חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" (ירמיה ט, ז). אִי מַה חֵץ *עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה אַף לָשׁוֹן עַד אַרְבָּעִים אוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ" (תהלים עג, ט). וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב "שַׁתּוּ בַּשָּׁמַיִם פִּיהֶם", "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם", לָמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּקָטֵיל כְּחֵץ. וְכִי מֵאַחַר דִּכְתִיב "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם", "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן" לָמָּה לִי? לִכְדְרָבָא, דַּאֲמַר רָבָא, *דְּבְעֵי חַיֵּי בְלִישְׁנֵיהּ, *דְּבְעֵי מִיתָה בְּלִישְׁנֵיהּ.

נפש יהודה חץ שחוט לשונם. שהורג ברחוק כמו חץ: עד ארבעים או חמשים אמה. לאו דוקא קא חשיב: דבעי חיי בלישניה. שיעסוק בתורה שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה: ודבעי מיתה בלישניה. שמספר לשון הרע כדאמרן דקטיל תלתא:

הֵיכִי דָמֵי לִישְׁנָא בִישָׁא? אָמַר רָבָא: כְּגוֹן דַּאֲמַר: נוּרָא בֵי פְלַנְיָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: הָא, *גִּלּוּיֵי מִילְתָא בְעָלְמָא הוּא; אֶלָּא דְּמַפִיק לֵיהּ בְּלָשׁוֹן הָרָע, דַּאֲמַר: הֵיכָא מִשְׁתַּכְחָא נוּרָא, אֶלָּא בֵּי פְלַנְיָא, דְּאִיכָּא בִּישְׁרָא וְכַוְורֵי, כְּלוֹמַר, עָשִׁיר הוּא וְיֵשׁ לוֹ בָשָׂר וְדָגִים וְאֵינוֹ מְהַנֶּה לַאֲחֵרִים.

נפש יהודה גילוי מלתא בעלמא הוא. הואיל ואינו אומרה בלשון הרע אלא מגלה לאותן שמבקשין אומר לכו לבית פלוני:

וְאֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁזָכוּ יִשְׂרָאֵל לִגְאוּלָה כְּשֶׁהָיוּ בְמִצְרַיִם הָיָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, כִּדְגַרְסִינָן בְּוַיִּקְרָא רַבָּא: רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אוֹמֵר: בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם: עַל יְדֵי שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת הַשֵּׁם, **רְאוּבֵן [וְשִׁמְעוֹן] מְסַלְּקִין, רְאוּבֵן [וְשִׁמְעוֹן] מְנַחְתִין: וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, דִּכְתִיב: "כִּי־פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם (בראשית מה, יב), בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ; וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: "דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם" וגו' (שמות יא, ב). אַתְּ מוֹצֵא, *שֶׁהָיָה הַדָּבָר מֻפְקָד אֶצְלָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם שֶׁהִלְשִׁין אֶת חֲבֵרוֹ; וְלֹא הָיָה בָּהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה, שֶׁכֵּן הוּא מְיַחֲסָם: "תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א, כ). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁזְּכוּת גָּדוֹל הוּא הַנִּצּוֹל מִמֶּנּוּ.

נפש יהודה ראובן. מסלקין, עולין משם: ראובן. מנחתין, יורדין לשם: שהיה הדבר מופקד. מה שאמר ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב:

וְאִם בַּעֲוֹנוֹ הִקְרָה בוֹ שֶׁסִּפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, אִם לֹא יַרְגִּיל בַּדָּבָר, רְפוּאָה יֵשׁ לְמַכָּתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (ערכין טו, ב): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי תַּקַנְתֵּיהּ שֶׁל מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע? אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים" (משלי טו, ד), וְאֵין לָשׁוֹן אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" (ירמיה ט, ז). וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּה" (משלי ג, יח). וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְסֶלֶף בָּה שֶׁבֶר בְּרוּחַ" (שם טו, ד).

נפש יהודה וסלף בה. מי שמסלף בה וחפץ להסתלק ממנו כלומר בראשון היה מסלף מעקם דרכו בגסות הרוח ועד כאן סיפר לשון הרע ועתה רוצה להסתלק ממנו צריך לשבר רוחו:

רַבִּי אַבָּא בַּר חֲנִינָא אָמַר: סִפֵּר - אֵין לוֹ תַּקָּנָה, *שֶׁכְּבָר כְּרָתוֹ דָּוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַכְרֵת ה' כָּל־ שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת" (תהלים יב, ד). אֶלָּא מַאי תַּקַנְתֵיהּ שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי לָשׁוֹן הָרַע? אִם תַּלְמִיד־ חָכָם הוּא יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ. וּבֵין לְמַר וּבֵין לְמַר, מִי שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל בּוֹ יֵשׁ לוֹ תַקָּנָה, שֶׁלֹּא יִנְהֹג עוֹד בּוֹ וְיֵשׁ מַרְפֵּא לְמַכָּתוֹ, אֲבָל הַמַּתְמִיד בַּדָּבָר וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה, נִכְרָת בַּעֲוֹנוֹ.

נפש יהודה שכבר כרתו דוד. שקללו דוד בכרת דכתיב יכרת ה' וגו':

לְפִיכָךְ הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים יִסְתֹּם פִּיו מִלְּדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הָרַע וְיִחְיֶה, כִּי לְכָךְ הִקִּיף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְשׁוֹנוֹ שֶׁל אָדָם בִּשְׁתֵּי חוֹמוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְתַּח פִּיו אֶלָּא לְחַיֵּי גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ.

וְלֹא הִזְהִירָה תוֹרָה, בִּלְבַד בְּלָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא בְּסִפּוּר הַדּוֹמֶה לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ לָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא שֶׁהוּא סִבָּה לְסַפֵּר עָלָיו הָרָע, הוּא גַּם אָסוּר וְזֶהוּ נִקְרָא אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. אַף עַל פִּי שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם נִכְשָׁלִים בּוֹ, יְרֵא שָׁמַיִם יִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ בְּכָל כֹּחוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט (קסד, ב): אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: מִשָּׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת אֵין אָדָם נִצּוֹל בְּכָל יוֹם, אֵלּוּ הֵן: הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה *וְעִיוּן תְּפִלָּה וְלָשׁוֹן הָרָע. לָשׁוֹן הָרַע סָלְקָא דַּעְתְּךָ? אֶלָּא אֵימָא: *אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: רֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִין *בְּגֵזֶל וּמִעוּטָן בַּעֲרָיוֹת וְהַכֹּל בְּלָשׁוֹן הָרָע. בְּלָשׁוֹן הָרַע סָלִיק דַּעְתְּךָ? אֶלָּא אֵימָא: אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע.

נפש יהודה עיון תפלה. לאחר שהתפלל חשב בלבו שיעשה הקב"ה בקשתו לפי שהתפלל בכונה: אבק לשון הרע. כגון דאמר נורא בי פלניא כלומר אע"פ דלאו לשון הרע גמור הוא מיהו אבק מלשון הרע הוא. אבק פירוש עפר: בגזל. רוב בני אדם חוטאין בגזל שמורין היתרא במשא ובמתן לעכב הריוח הראוי לחבריהם:

וּפֵרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, בְּפֶרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (ערכין טז, א), דְּגַרְסִינַּן הָתָם: כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי, אָמַר: מַאי דִּכְתִיב "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם" וגו' (משלי כז, יד)? מִשּׁוּם דְּ"מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם", "קְלָלָה תֵחָשֶׁב לוֹ"? אֶלָּא, כְּגוֹן מָאן דְּאִיקְלַא לְאוֹשְׁפִיזָא וְטָרְחוּ קַמֵּיהּ שַׁפִּיר. לְמָחָר נָפִיק, יָתִיב בְּשׁוּקָא וְאָמַר: רַחְמָנָא נֵיבְרְכֵיהּ לִפְלַנְיָא, דְּהָכֵי טָרַח קַמָּאִי. וְשָׁמְעֵי אִינְשֵׁי וְאָזְלֵי *וְאָנְסֵי לֵיהּ (פירוש: יתאכסנו אצלו).

נפש יהודה ואנסי ליה. שאע"פ שאדם רוצה להכניס אורחין אין נוח לו שיבאו אגודות אגודות ויכלו את ממונו. ענין אחר קא אנסי ליה ליסטים השומעים שהוא עשיר:

תָּנֵי רַב דִּימֵי, אַחוּהָ דְרַב סַפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ *בָּא לִידֵי רָעָתוֹ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: רַב דִּימֵי, אַחוּהָ דְּרַב סַפְרָא חָלִישׁ. עָאַל רַב סַפְרָא לִשְׁיוּלֵי בֵיהּ. אָמַר: תֵּיתֵי לִי דְּקַיָּמִית כָּל מַאי דְּאָמוּר רַבָּנָן. אֲמַר לֵיהּ: מִי קַיָּמִית "לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ" וכו'? אֲמַר לֵיהּ לָא שְׁמִיעַ לִי, דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לִי, קֲיִימְתֵּיהּ.

נפש יהודה בא לידי רעתו. שמתוך כך פותח אחר ואומר מדה רעה פלונית יש בו:

וְהזּוֹכֶה לִנָּצֵל מִזֶּה יִנָּצֵל מִצָּרוֹת הָעוֹלָם, כְּדִכְתִיב: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג).

חֵלֶק שֵׁנִי כְּשֶׁאֵין בּוֹ

וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [נא]

הָאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע עַל שׁוּם אָדָם בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ וּמְשַׁקֵּר וּמוֹצִיא דִבָּה עָלָיו, גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשֹׁא, שֶׁהוּא מִכַּת שְׁקָרִים וּמִכַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. וּמוֹצִיא שֵׁם רָע, לָמַדְנוּ קַל וָחֹמֶר מִמַּה שֶּׁאֵרַע לַמְּרַגְּלִים עַל שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (ערכין טו, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה כֹּחוֹ שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, מִמְּרַגְּלִים: וּמַה מְרַגְלִים שֶׁהוֹצִיאוּ שֵׁם רַע עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים (כלומר, על ארץ־ישראל) כָּךְ, מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (טו, ב): תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע מְגַדֵּל עֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כְּתִיב הָכָא "לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת" (תהלים יב, ד) וּכְתִיב בַּעֲבוֹדָה זָרָה "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְּדֹלָה" (שמות לב, לא). בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת כְּתִיב: "וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת" (בראשית לט, ט). בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים כְּתִיב: "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא" (שם ד, יג).

וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ וּבְכֻלָּם לֹא נֶחְתָּם גְּזַר דִּינָם אֶלָּא עַל "לָשׁוֹן הָרָע", שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־ לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי" וגו' (במדבר יד, כח). וּכְתִיב: "הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם" (מלאכי ב, יז).

וְכֵן מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ וּבִירוּשַׁלְמִי דְפֵאָה, שֶׁבִּימֵי אַחְאָב הָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְהָיוּ נוֹצְחִין הַמִּלְחָמוֹת מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא הִלְשִׁינוּ אֶת עוֹבַדְיָה, שֶׁהֶחְבִיא מֵאָה נְבִיאִים בִּשְׁתֵּי מְעָרוֹת וְלֹא גִלָּה אָדָם שֶׁיֵּשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל זוּלָתִי אֵלִיָּהוּ, עַד שֶׁאָמַר: "אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי" (מלכים־א יח, כב). וּבְסוֹף יְמֵי שָׁאוּל, שֶׁהָיוּ בֵינֵיהֶם דִּלָּטוֹרִין, רוֹצֶה לוֹמַר, בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ דּוֹאֵג וְהַזִּיפִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה בָהֶם עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ בִּימֵי אַחְאָב, הָיוּ יוֹרְדִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִים.

וְגַם דָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק "אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־ בְּשָׂרֶךָ" (קהלת ה, ה), אַל תֹּאמַר לָשׁוֹן הָרַע בְּפִיךָ, לְהַעֲנִישׁ כָּל בְּשָׂרְךָ בְּחֵטְא זֶה. רַבָּנָן פָּתְרִין הַמִּקְרָא הַזֶּה בְּמִרְיָם: "אַל־תִּתֵּן אֶת פִּיךָ" וגו', זוֹ מִרְיָם, דִּכְתִיב: "וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג, (במדבר יב, י). וְאַל־תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ" (קהלת, שם), זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ" (במדבר יב, יא). "לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל־קוֹלֶךָ" (קהלת, שם), עַל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁאָמְרָה עַל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּחַר־אף ה' בָּם וַיֵּלַךְ" (במדבר יב, ט). "וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (קהלת, שם), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּפִיהָ חָטְאָה וְכָל אֵיבָרֶיהָ לָקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם" וגו" (במדבר יב, י) הָדָא הוּא דִכְתִיב "אַל־תִּתֵּן אֶת־ פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת־בְּשָׂרְךָ" וּכְתִיב: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ" וגו" (משלי כא, כג).

וְגַרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: אָמַר רַבִּי חַגַּי: אֵין הַנְּגָעִים בָּאִין אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע. רַבָּנָן אָמְרִין: תֵּדַע לְךָ שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁהֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת עַל יְדֵי שֶׁדִּבְּרָה בְמֹשֶׁה אָחִיהָ לָשׁוֹן הָרָע, קָרְבוּ בָהּ הַנְּגָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "זָכוֹר אֶת אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם" (דברים כד, ט). הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר" וגו' (תהלים נ, כ). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר *בְּאָחִיךָ שֶׁאֵינוֹ בֶּן אוּמָתְךָ, סוֹף בְּבֶן אוּמָתְךָ תִּתֵּן דֹּפִי. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: אִם הִרְגַּלְתָּ לְשׁוֹנְךָ לְדַבֵּר בְּאָחִיךָ, שֶׁמֵּאָבִיךָ וְלֹא מֵאִמְּךָ, סוֹפְךָ "בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן־דֹּפִי", שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּלָאוֹ לִבּוֹ לְדַבֵּר בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, שֶׁיִּקְרְבוּ בוֹ הַנְּגָעִים. וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, הֲרֵי מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת *סִימָן לְכָל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, הֱוֵי "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עֲשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם".

נפש יהודה באחיך שאינו בן אומתך. גר שאינו בן אומתך אלא מאומה אחרת ואף על פי כן נקרא אחיך שנאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא: סימן. אות וראיה:

דָּבָר אַחֵר: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה" וגו", הֲדָּא הוּא דִכְתִיב, "אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ" וגו' (קהלת ה, ה). רַב אָמַר: הַמִּקְרָא מְדַבֵּר בְּבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, הֲדָּא הוּא דִכְתִיב: "אַל־ תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ" וגו', שֶׁהַפֶּה אוֹמֵר הַלָּשׁוֹן הָרַע וְהוּא חוֹטֵא עַל הַגּוּף, *שֶׁגּוֹרֵם לוֹ לִלְקוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וּמַה מִרְיָם הַצַּדֶּקֶת, שֶׁלֹּא נִתְכַּוְּנָה לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע, אֶלָּא דִּבְּרָה *בִּשְׁבִיל אָחִיהָ לְטוֹבָתוֹ, כָּךְ הִגִּיעַ אוֹתָהּ, הָרְשָׁעִים שֶׁמִּתְכַּוְּנִים לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל חַבְרֵיהֶם לַחְתּוֹךְ אֶת חַיֵּיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁיַּחְתֹךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לְשׁוֹנָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַכְרֵת ה' כָּל־שִׂפְתֵי" וגו' (תהלים יב, ד).

נפש יהודה שגורם לו ללקות. בצרעת: בשביל אחיה לטובתו. כדי שלא יתבטל מפריה ורביה:

וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי; "וּבָא אֲשֶׁר־לוֹ הַבַּיִת" (ויקרא יד, לה), *שֶׁלֹּא יִשְׁלַח בְּיַד שָׁלִיחַ; *יָכוֹל אֲפִילוּ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבָא וְהִגִּיד לַכֹּהֵן". *יְדַקְדֵּק הַכֹּהֵן כֵּיצַד בָּא הַנֶּגַע לְבֵיתוֹ וְיֹאמַר לוֹ דִּבְרֵי *כִבּוּשִׁין: בְּנִי, אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים אֶלָּא *עַל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמִרְיָם שֶׁלֹּא נֶעֱנְשָׁה אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע־ הַצָּרַעַת" וגו' (דברים כד, ח) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ" וגו' (שם שם, ט). וּמָה עִנְיָן זֶה לָזֶה? אֶלָּא מְלַמֵּד, שֶׁלֹּא נֶעֱנְשָׁה אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרָע.

נפש יהודה שלא ישלח. אל הכהן ביד שליח דמדכתיב ובא ולא כתיב והגיד אשר לו הבית משמע שיבא בעצמו אל הכהן: יכול אפילו זקן. כלומר אלו אמר ובא ולא הדר אמר והגיד הייתי אומר דאפי' זקן או חולה צריך שיבא הוא בעצמו ת"ל והגיד שהוא יתור בא ללמד שלכתחילה אם לא יהיה אונס צריך שיבא הוא בעצמו אבל אם יש לו שום אונס והגיד ע"י שליח: וידקדק הכהן. מדלא כתיב ואמר לכהן אלא והגיד כל לשון הגדה הוא לשון ביאור ופירוש לומר שיראה הכהן היאך בא הנגע בביתו על שחטא: כבושין. דברים של טעם שכובש לב האדם למוטב: על לשון הרע. מדה כנגד מדה הוא הפריש בין אהובים ורעים לכך יענש שצריך להפריש עצמו מביתו:

וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה מִרְיָם שֶׁלֹּא דִבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ הַקָּטָן מִמֶּנָּה, נֶעֱנְשָׁה, הַמְדַבֵּר בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּבָר אַחֵר: וּמַה מִרְיָם, שֶׁכְּשֶׁדִּבְרָה לֹא שָׁמְעָה אוֹתָהּ בְּרִיָּה אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבָד, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁמַע ה'" (במדבר יב, ב), כָּךְ נֶעֱנְשָׁה, הַמְדַבֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ הַשְׁכֵּם: וְכֵן מָצִינוּ בְּאַהֲרֹן וּמִרְיָם, שֶׁסִּפְּרוּ לָשׁוֹן הָרַע עַל מֹשֶׁה וּבָאָה עֲלֵיהֶם הַפֻּרְעָנוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה" (שם שם, א). הָלְכָה צִפּוֹרָה *וְשָׂחָה לָהּ לְמִרְיָם. אָמְרָה: כְּשֶׁשָּׁרְתָּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל אֶלְדָּד וּמֵידָד הָיוּ הַכֹּל שְׂמֵחִים. אָמְרָה לָהּ מִרְיָם לְצִפּוֹרָה: אַשְׁרֵי בְנֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ וְאַשְׁרֵי נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לָהּ צִפּוֹרָה: אַשְׁרֵי בְנֵיהֶם וְאוֹי לִנְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לָהּ: לָמָּה? אָמְרָה לָהּ: מִיּוֹם שֶׁנִּזְקַק אָחִיךְ לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, לֹא הָיִיתִי לוֹ לְאִשָּׁה. הָלְכָה מִרְיָם וְדִבְּרָה לְאַהֲרֹן וְדִבְּרוּ שְׁנֵיהֶם דִּבְרֵי תְלוּנָה עַל הַצַּדִּיק. מַה כְּתִיב שָׁם: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם" וגו' (שם שם, י). וְאַף עַל אַהֲרֹן בָּאָה הַפּוּרְעָנוּת, שֶׁנֶּאֱמַר:" וַיִּחַר־אַף ה'" (שם שם, ט). וּכְתִיב: "וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל־מִרְיָם" (שם שם, י), *מְלַמֵּד, שֶׁנִּפְנָה מִצָּרַעְתּוֹ. וּמָה אָמְרוּ עָלָיו? מִרְיָם אָמְרָה: *עָלַי הַדִּבּוּר וְלֹא פֵרַשְׁתִּי מִבַּעֲלִי, אַהֲרֹן אָמַר: עָלַי הַדִּבּוּר וְלֹא פֵרַשְׁתִּי מֵאִשְׁתִּי. וְזֶה *זָחָה דַעְתּוֹ עָלָיו וְלָכֵן פֵּירֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ.

נפש יהודה ושחה לה. וספרה לה: מלמד שנפנה מצרעתו. שגם הוא היה מצורע: עלי הדבור. גם עמי דבר הקב"ה: זחה. גס לבו עליו:

וּמַה אֵלֶּה הַצַּדִּיקִים גְּמוּרִים, שֶׁלֹּא דִבְּרוּ בְפָנָיו, כָּךְ נֶעֶנְשׁוּ, הַמִּתְכַּוֵּן לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ וּלְבַיֵּשׁ וּלְהַלְבִּין פָּנָיו וּלְהַזִּיקוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר הָרַע הַזֶּה וְהַנִּצּוֹל מִמֶּנּוּ אַשְׁרָיו וְאַשְׁרֵי חֶלְקוֹ.

פֶּרֶק שֵׁנִי [נב]

כַּמָּה גָּדוֹל עָנְשָׁן שָׁל בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁלֹּא דַי לָהֶם שֶׁמְּקַבְּלִין עָנְשָׁן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתְנִין סִימָן לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, שֶׁבָּא לָהֶם עַל עֲוֹנָם הַדּוֹמֶה לְעָנְשָׁם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעָה סִימָנִין הֵן וכו', סִימָן לְלָשׁוֹן הָרַע וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק שֵׁנִי מִן הַחִבּוּר הַזֶּה (סימן ג).

וְאָמְרוּ בְּתוֹסֶפְתָא: עַל אֵלּוּ דְּבָרִים נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְלָשׁוֹן הָרַע כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק יֵשׁ בַּעֲרָכִין (טו, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִקָּר, דִּכְתִיב: "אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ *נַגְבִּיר" וגו' (תהלים יב, ה). וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע נְגָעִים בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית" וגו' (שם קא, ה). וּכְתִיב הָתָם "לַצְּמִיתֻת" (ויקרא כה, ל) וּמְתַרְגְּמִינָן *לַחֲלוּטִין. וּתְנָן: אֵין בֵּין מְצֹרָע מֻסְגָּר לִמְצֹרָע מֻחְלָט וכו'.

נפש יהודה נגביר. שפתינו אתנו מי אדון לנו, דלסוף כופר בעיקר ואומר כן. ל"א האומרים ללשוננו נגביר שפתינו כאילו אומרים אין אדון לנו שכופר בעיקר: לחלוטין. לשון צרעת כדתנן אין בין מצורע מוסגר שהסגירו הכהן שבעת ימים למצורע מוחלט הוא מצורע ודאי תרגום לצמיתות לחלוטין:

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (שם יד, ב), תּוֹרַת הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: "אִם־יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא־ לָחָשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן" (קהלת י, יא)? לֶעָתִיד לָבוֹא מִתְקַבְּצוֹת כָּל הַחַיּוֹת וּבָאוֹת אֵצֶל נָחָשׁ וְאוֹמְרוֹת לוֹ: *אֲרִי דוֹרֵס וְאוֹכֵל, *זְאֵב טוֹרֵף וְאוֹכֵל, אַתָּה מַה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ? אָמַר לָהֶן: מַה יִּתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע מְגַדֵּל עֲוֹנוֹת עַד לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם" וגו' (תהלים עג, ט).

נפש יהודה ארי דורס ואוכל. כלומר כל שמזיק לבריות מגיע להם הנאה על ידו כגון הארי דורס ואוכל בעוד שהוא חי: זאב טורף ואוכל. הורגה בתחלה ואח"כ אוכל ויש להם הנאה אבל הנחש מה הנאה יש לך שאתה נושך. משיב הנחש ומה יתרון לבעל הלשון שמוציא לה"ר מה הנאה יש לו כך אני אין לי הנאה מנשיכה שאני נושך לו:

אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע רָאוּי לְסָקְלוֹ בְּאֶבֶן. כְּתִיב הָכָא "אוֹתוֹ אַצְמִית" (שם קא, ה) וּכְתִיב הָתָם "צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי" (איכה ג, נג). וַאֲמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וְהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אֹתוֹ לֹא אוּכָל" (תהלים קא, ה). אַל תִּקְרֵי "אוֹתוֹ" אֶלָּא "אִתּוֹ". וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי לָהּ, *אֲגַסֵּי הָרוּחַ. וַאֲמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׂרוֹ דְגֵיהִנֹּם: אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים" (שם קכ, ד), אֵין "חֵץ" אֶלָּא לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: "חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם" (ירמיה ט, ז). וְאֵין "גִבּוֹר" אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא" (ישעיה מב, יג). "גַּחֲלֵי רְתָמִים" (תהלים קכ, ד), הַיְנוּ גֵיהִנֹּם.

נפש יהודה אותו לא אוכל. בהאי קרא לעיל מיניה כתיב מלשני בסתר רעהו: אגסי הרוח. להא דרב חסדא דבהאי קרא דאותו לא אוכל כתיב נמי גבה עינים:

וַאֲמְרִינָן הָתָם: מַה נִּשְׁתַּנָּה מְצֹרָע, שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: "בָּדָד יֵשֵׁב" (ויקרא יג, מו)? *הוּא הִבְדִּיל בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, לְפִיכָךְ אָמְרָה תוֹרָה: "בָּדָד יֵשֵׁב". וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַה נִּשְׁתַּנָּה מְצֹרָע, שֶׁאָמְרָה תוֹרָה יָבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים לְטָהֳרָתוֹ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוּא עָשָׂה *מַעֲשֵׂה פַּטִּיט (פירוש: דבור), יָבִיא *קָרְבַּן פַּטִּיט.

נפש יהודה הוא הבדיל בין איש לאשתו. שדבר לה"ר עד שהפרישן זה מזה: מעשה פטיט. דבור שנותן מריבה בין איש לרעהו ומספר דברים שאינן כדאי מזה לזה: קרבן פטיט. צפרים שמשוררין ומזמרים פיט פיט:

וְגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כָּל הַמַּלְשִׁין אֶת חֲבֵרוֹ בַּסֵּתֶר אֵין לוֹ רְפוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֵר רֵעֵהוּ" וגו' (תהלים קא, ה). וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר: "אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר" (דברים כז, כד). תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, בּוֹא וּרְאֵה: הַנָּחָשׁ שֶׁהִלְשִׁין בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבֵין אָדָם וְעֶזְרוֹ (פירוש: אשתו), אֲרָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְּהֵא עָפָר מַאֲכָלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל־יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד).

וְלֹא דַי לְבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע שֶׁגּוֹרְמִין לְקוּת לְעַצְמָן, אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה הָעוֹלָם בְּחֶטְאָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר: "*רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר" (משלי כה, כג).

נפש יהודה רוח צפון תחולל. מבטל גשם ופנים נזעמים שמראה הקב"ה שמביא מטר לעולם ורוח מבטלו ומחללו מפני לשון של רכילות:

וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, אֶלָּא בַּעֲוֹן מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהָיָה בֵינֵיהֶם וּבִשְׁבִיל שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בָהֶם. וְאַף בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן הָיְתָה שִׂנְאַת חִנָּם בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא (ט, ב): וּבְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן לָא הֲוָה שִׂנְאַת חִנָּם? וְהָכְתִיב: "מְגוּרֵי אֶל־חֶרֶב הָיוּ אֶת־עַמִּי" (יחזקאל כא, יז), וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִין זֶה אֶת זֶה וְדוֹקְרִין זֶה אֶת זֶה בַּחֲרָבוֹת שֶׁבִּלְשׁוֹנָם? הַהוּא, בִּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל הוּא, דִּכְתִיב: "זְעַק וְהֵילֵל בֶּן־אָדָם כִּי־הִיא הָיְתָה בְעַמִּי" (שם). יָכוֹל בַּכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הִיא בְּכָל־נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל" (שם).

גַּם מָצִינוּ, שֶׁהַמְּרַגְּלִים בַּעֲוֹן לָשׁוֹן הָרַע מֵתוּ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין (לה, א): "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי *דִבַּת־הָאָרֶץ" וגו' (במדבר יד, לז). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁמֵּתוּ בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה. דָּרַשׁ רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי שִׁילָא אִישׁ כְּפָר תַּמַרְתָּא: מְלַמֵּד, *שֶׁנִּשְׁתַּרְבֵּב לְשׁוֹנָם וְנָפַל עַל טַבּוּרָם וְהָיוּ תוֹלָעִים יוֹצְאִים מִפִּיהֶם וְנִכְנָסִים בִּלְשׁוֹנָם וּמִלְּשׁוֹנָם נִכְנָסִים בְּטַבּוּרָם.

נפש יהודה דבת הארץ. במגפה, שמתו מיתה משונה מדלא כתיב במגפה בשו"א תחת הב' אלא במגפה בפת"ח משמע מיוחדת וראויה להם מדה כנגד מדה: שנשתרבב. נתגדל והאריך לשונם עד הטבור שהוא באמצע הבטן:

וְעִם כָּל זֶה, לְהַכְרִית בַּעֲלֵי מַחְלֹקֶת, שֶׁהֵם מְחַבְּלֵי עוֹלָם, מֻתָּר לוֹמַר עֲלֵיהֶם לָשׁוֹן הָרָע, כִּדְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: מֻתָּר לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בַּעֲלֵי מַחְלֹקֶת. מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: "וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרַיִךְ וּמִלֵּאתִי אֶת־דְּבָרָיִךְ" (מלכים־א א, יד). וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כַוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְיִשּׁוּב בְּנֵי אָדָם.

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [נג]

הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע הוּא סִבָּה לַמְסַפְּרִים אוֹתוֹ, כִּי מֵאַחַר שֶׁרוֹאִים שֶׁמְקַבְּלוֹ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפּוֹת מַרְגִּילִים עַצְמָן בַּדָּבָר. וְעַל כֵּן הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁלֹּא לְקַבְּלוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת (ה, א): דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מַאי דִּכְתִיב: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל־אֲזֵנֶךָ" (דברים כג, יד)? אַל תִּקְרֵי "אֲזֵנֶךָ" אֶלָּא "אָזְנֶךָ", שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן *יַנִּיחַ אֶצְבָּעוּ בְאָזְנוֹ.

נפש יהודה יניח אצבעו. שהיא שפויה כיתד לתוך אזנו לכך כתיב ויתד וגו':

וְהַיְנוּ דַאֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מַה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵדוֹת? *מַאי טַעְמָא *אִילֵמָא מִשּׁוּם דְּמִחַלְקָן, כָּל *חֲדָא וַחֲדָא לְמִּלְתֵּיהּ עֲבִידָא, דַּאֲמַר מַר: *זוֹ זֶרֶת, *זוֹ קְמִיצָה, *זוֹ אַמָּה, *זוֹ אֶצְבַּע, *זוֹ גוּדָל, אֶלָּא מַה טַּעַם רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו מְשֻׁפּוֹת כִּיתֵדוֹת? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יָשִׂים אֶצְבָּעוֹ בְאָזְנוֹ. וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מַה אֹזֶן כֻּלָּהּ קָשָׁה וְאַלְיָה שֶׁלָּהּ רַכָּה (פירוש: בשר שבסוף האזן)? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן יָכֹף אַלְיָה לְתוֹכָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאָזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן *נִכְווֹת תְּחִלָּה לָאֵיבָרִים.

נפש יהודה מאי טעמא. כלומר מאי דומות כיתדות: אילימא משום דמחלקן. זו מזו ואינן מחוברות יחד: חדא חדא למילתיה. קושיא היא כל אחת יש בה צורך ואף בצרכי גבוה: זו זרת. מן הקטנה מודדין זרת של חושן: זו קמיצה. מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה ג' אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה ואצבע וקומץ: זו אמה. מהגדולה מודדין אמת הבנין ואמת כלים: זו אצבע. למתן דמים של חטאת דכתיב ביה באצבעו: זו גודל. לבהן יד דאהרן ודמצורע: נכוות תחלה לאיברים. רכות ודקות לכוות מכולם:

וּמָצִינוּ בַּמְּכִילְתָא: "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז), הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה לַמְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע. "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שם שם, א), הֲרֵי זוֹ אַזְהָרָה *לַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע. וְגַם מָצִינוּ בְּמִדְרַשׁ מִשְׁלֵי: "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גֶשֶׁם" וגו' (משלי כה, כג), כְּמוֹ שֶׁהָרוּחַ הַצְּפוֹנִית מְשַׁבֶּרֶת הֶעָבִים וּמְפַזַּרְתָּן וְלֹא יַמְטִירוּ, כָּךְ, כְּשֶׁאָדָם מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע לַחֲבֵרוֹ אִם יַרְאֶה לוֹ הַשּׁוֹמֵעַ פָּנִים נִזְעָמִים, הוּא מְחוֹלְלוֹ וּמְדַכְּאוֹ וּפוֹסֵק דְּבָרָיו הָרָעִים בְּפִיו וְלֹא יַנִּיחֶנוּ לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע.

נפש יהודה למקבל. לה"ר, שמאמין על חבירו ומיהו אע"ג דלקבולי לא מבעי למיחש ליה מבעי:

וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין (כג, א), וּבְמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (קיח, א): וַאֲמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל הַמְסַפֵר לָשׁוֹן הָרַע וְכָל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרַע וְכָל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר עַל חֲבֵרוֹ, רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל). וּסְמִיךְ לֵיהּ "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שם כג, א).

וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק הָאִשָּׁה (פז, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מַה זָכָה יָרָבְעָם לִמָּנוֹת עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבֵּל לָשׁוֹן הָרָע. וּמִנָּא לָן דְּאִימְנֵי? דִּכְתִיב: "דְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־הוֹשֵׁעַ בֶּן־בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־ יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (הושע א, א). וּמַאי לָשׁוֹן הָרַע? דִּכְתִיב: "וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה *כֹּהֵן בֵּית־אֵל אֶל־יָרָבְעָם מֶלֶךְ־ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס" וגו'. כִּי־כֹה אָמַר עָמוֹס: "בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ" (עמוס ז, י־יא). מַאי שָׁלַח לֵיהּ? חַס וְשָׁלוֹם, לֹא אָמַר אוֹתוֹ צַדִּיק כָּךְ. וְאִם אָמַר, מַה חָטָא, שְׁכִינָה אָמְרָה לוֹ.

נפש יהודה כהן בית אל. כהן לעבודת כוכבים ומזלות:

וְגַם מָצִינוּ שֶׁעַל שֶׁקִבֵּל דָּוִד לָשׁוֹן הָרַע מִפִּי צִיבָא עַל מִפיבֹשֶׁת נֶחְלְקָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְהֵמָה יוֹצְאָה (נו, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת: "אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת־הַשָּׂדֶה" (שמואל־ב יט, ל), יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: *רְחַבְעָם וִיְרָבְעָם יַחְלְקוּ אֶת הַמַּלְכוּת.

נפש יהודה רחבעם וירבעם יחלקו המלוכה. והיינו מדה במדה שאמר שיחלקו השדה האדון והעבד כן יחלקו המלוכה המלך והעבד:

וְאִם בְּנִדּוֹן זֶה שֶׁאָמְרוּ, דִּ"דְבָרִים הַנִּכָּרִים חֲזָא בֵיהּ" לְהַאֲמִין הַדָּבָר, יָצְתָה פִרְצָה גְּדוֹלָה כָזֹאת בְּסִבַּת קַבָּלַת לָשׁוֹן הָרַע, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ וְלִסְתֹּם אָזְנָיו מִלִּשְׁמֹעַ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁמְּסַפְּרִים בְּכָל יוֹם עַל אֲנָשִׁים נְקִיִּים מֵהַדָּבָר הָרַע הַזֶּה שֶׁאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם. וְהַנִּצּוֹל מִזֶּה, שְׂכָרוֹ גָּדוֹל וְיִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.

פֶּרֶק רְבִיעִי [נד]

הַשּׁוֹמֵעַ לָשׁוֹן הָרַע אוֹ שׁוּם גְּנַאי עַל תַּלְמִיד חָכָם, לֹא דַי לֹוֹ בְּשֶׁלֹּא יְקַבְּלֶנּוּ וְשֶׁלֹּא יַאֲמִין הַדָּבָר בּוֹ, אֲבָל חַיָּב כָּל אָדָם לְקַנֵּא קִנְאַת הַשֵּׁם וּלְהָשִׁיב בַּעֲבוּרוֹ וְלִמְחוֹת, אִם יֵשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת, וְאִם לֹא עָשָׂה כֵן נֶעֱנָשׁ עָלָיו, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (פד, ב), עַל עוּבְדָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: *כִּי נַיְחָא נַפְשֵׁיהּ, אָמַר לָהּ לִדְבֵיתֵה: יָדַעְנָא *דְּרְתִיחוּ בִי רַבָּנָן וְלֹא אִיעַסְקוּ בִי שַׁפִיר. אִעֲלִין בִּעְלִתָּאִי (פירוש: השכיביני בעלייתי) וְלֹא תִּדְחַלִי מִנָּאי.

נפש יהודה כי ניחא נפשיה. דר' אלעזר בר' שמעון: דרתיחו. עלי, שיש להם רוגז עלי על שנלקחו גנבים על ידי והוה להו קרובים:

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִישְׁתָּעִי לִי אִימֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְאִישְׁתָּעָה לָהּ דְבֵיתֵהוּ דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: לָא פָחוֹת מִתַּמְנֵי סְרֵי וְלָא טְפֵי מֵעֶשְׂרִים וְתַרְתֵּין שְׁנִין אַגְנִיתֵהּ בְּעִילִיתֵיהּ. *כִּי הֲוָה סְלִיקְנָא מְעַיְינָא לֵיהּ בְּמֵזְיֵהּ (פירוש: שערו). כִּי הֲוָה מְשַׁתַּמְטָא *בִינִיתָא מֵרֵישֵׁיהּ הֲוָה אָתֵי דָמָא. יוֹמָא חַד חַזָאִי רִיחַשָׁא (פירוש: שערו). כִּי הֲוָה מְשַׁתַּמְטָא בִינִיתָא מֵרֵישֵׁיהּ הֲוָה אָתֵי דָמָא. יוֹמָא חַד חַזָאִי רִיחַשָׁא (פירוש: תולעת) דְקָא נָפִיק מֵאוּדְנֵיהּ, *חָלַשׁ דַעְתִּי. אִיתְחֲזֵי לִי בְחֶלְמָא: לָא תִסְתַּפִּי מִידֵי. יוֹמָא חַד שָׁמְעִי בְּזִילוּתָא דְּצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן וְלָא אִימְחָאִי בֵיהּ כִּדְבָּעֵי לֵיהּ.

נפש יהודה כי הוה סליקנא. כשהלכתי אצלו למעלה: ביניתא. שער: חלש דעתי. דאגתי שמא מעתה יסריח וירקב:

כִּי הֲווּ אֲתוּ בֵּי תְרֵי לְדִינָא קַיְימֵי אַבָּבָא דְעִילִיתָא, אָמַר מַר מִלְתֵיהּ וְאָמַר מַר מִלְתֵיהּ, נָפְקָא קָלָא מִבֵּי עִילִיתָא וְאָמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי וְאִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב.

יוֹמָא חַד הֲוָה קָא מִנְצְיאָ דְבֵיתֵהוּ בַּהֲדֵי שִׁבְבָתֵיהּ. אָמְרָה לָהּ: תְּהֵא כְבַעַלֵיךְ, דְּלָא נִיתַן לִקְבוּרָה. שָׁמְעֵי רַבָּנָן, אָמְרֵי: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לִמֶעְבַּד הָכֵי. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אִיתְחַזֵי לְהוּ לְרַבָּנָן בְּחֶלְמָא, אָמַר לְהוּ: *פְּרִידָה (פירוש: גוזל) אַחַת יֵשׁ לִי בֵינֵיכֶם וְאִי אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לַהֲבִיאָה אֶצְלִי. אָזוּל רַבָּנָן לְאִיעְסוּקֵי בֵיהּ וְלָא שָׁבְקוּהָ בְנֵי עַכְבּוֹר (פירוש: שם מקום, שסמוך לעירו), דְּכָל כַּמָּה דַּהֲוָה נַיחָא רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעִילִיתֵיהּ, לָא סָלִיק חַיָּה רָעָה לְמָתָייהוּ. יוֹמָא חַד מְעַלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי הֲוָה, הֲווּ טְרִידֵי כּוּלֵי עָלְמָא, אָזְלוּ לְבֵּי בִירֵי (פירוש: שם מקום) אַסְקוּהָ, אַמְטִיוּהָ לִמְעַרְתָּא דַּאֲבוּהָ. אַשְׁכְּחוּהָ לְעַכְנָא *דְּאַהֲדָר לָהּ לִמְעַרְתָא. אָמְרֵי לֵיהּ: עַכְנָא, עַכְנָא, *פְּתַח דַּלְלֵי פִיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו, פָּתַח לָהּ וְעַילוּהָ.

נפש יהודה פרידה. יונה: דאהדר. ה לה עכנא, נחש הדרא למערה הקיפה את המערה כעין גלגל וזנבה אצל פיה: פתח. פיך, הרחיבי זנבך מעל פיך ליתן מקום ליכנס:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, בְּפֶרֶק נִגְמַר הַדִּין (מד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁיָּצָא לֵהָרֵג, אָמַר: אִם יֵשׁ בִּי עָווֹן זֶה, לֹא תְהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי וְאִם אֵין בִּי עָוֹן זֶה, תְהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל כָּל עֲווֹנוֹתַי וּבֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל מְנֻקִּים וְעֵדִים לֹא תְהֵא לָהֶם כַּפָּרָה לְעוֹלָם. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ: לְהַחְזִירוֹ אִי־ אֶפְשָׁר, *שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְזֵרָה, אֶלָּא יֵהָרֵג וִיהֵא קוֹלָר תָּלוּי בְצַוַּאר הָעֵדִים. *כָּל כְּמִינֵיהּ? לָא צְרִיכָא, דְּקָא הַדְרֵי בְהוּ סַהֲדֵי, וְכִי הַדְרֵי בְהוּ סַהֲדֵי מַאי הֲוֵי, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד *שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד? לֹא צְרִיכָא, דְּיַהֲבֵי סַהֲדֵי טַעְמָא לְמִילְתַייהוּ, כִּי הַהוּא מַעֲשֶׂה דְּבַעְיאָ מוּכְסָא.

נפש יהודה שכבר נגזרה גזירה. שכבר נגמר הדין: כל כמיניה. וכי נאמן הוא דקא חשידנא להו לסהדי לומר קולר תלוי בצוארם. קולר שלשלת שסוגרין בצואר השבוים כלומר סוגר החטא: שוב אינו חוזר ומגיד. דבר המכחיש את הראשון דכתיב אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא ואפילו מחשדינהו נמי לא מבעי דאיכא למימר האי דהדרי בהו דאמרי מה לנו לחוב בדמו:

וְכָתוּב בְּפֵירוּשׁ רש"י: מַעֲשֶׂה בְּמוֹכֵס אֶחָד יִשְׂרָאֵל רָשָׁע שֶׁמֵּת וּבוֹ בַיּוֹם מֵת אָדָם גָּדוֹל בָּעִיר וּבָאוּ כָל בְּנֵי הָעִיר וְעָסְקוּ בְמִטָּתוֹ וּקְרוֹבֵי אוֹתוֹ מוֹכֵס הוֹצִיאוּ גַּם כֵּן מִטַּת הַמּוֹכֵס אַחֲרָיו. קָפְצוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים וְהִנִּיחוּ הַמִּטּוֹת. וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד, שֶׁיָּשַׁב עַל מִטַּת רַבּוֹ. לְאַחַר זְמַן חָזְרוּ כָּל גְּדוֹלֵי הָעִיר לִקְבֹר הֶחָכָם וְנִתְחַלְּפָה לָהֶם מִטָּתוֹ בְּמִטַּת הַמּוֹכֵס. וְהָיָה אוֹתוֹ תַלְמִיד צוֹעֵק וְלֹא הוֹעִיל לוֹ וּקְרוֹבֵי הַמּוֹכֵס קָבְרוּ אֶת הֶחָכָם. וְנִצְטַעֵר אוֹתוֹ תַלְמִיד מְאֹד, אָמַר: מֶה חָטָא רַבִּי לִקָּבֵר בְּבִזָּיוֹן זֶה וּמַה זָּכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לְכָבוֹד גָּדוֹל כָּזֶה? וְנִרְאָה לוֹ רַבּוֹ בַּחֲלֹם, אָמַר לוֹ: אַל תִּצְטַעֵר בְּכַךְ, בּוֹא וְאַרְאֶךָ, כְּבוֹדִי גָדוֹל בְּגַן עֵדֶן וְאַרְאֶךָ אוֹתוֹ הָאִישׁ בְּגֵיהִנֹּם וְצִיר שֶׁל פֶּתַח סוֹבֵב בְּאָזְנוֹ, אֲבָל פַּעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי בִגְנוּת תַּלְמִיד־חָכָם וְלֹא מָחִיתִי, לְכָךְ נֶעֱנַשְׁתִּי. וְזֶה פַּעַם אַחַת הֵכִין סְעוּדָה לְשַׂר הָעִיר וְלֹא בָא, וְחִלְּקָהּ לַעֲנִיִּים וְזֶה שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ הַתַּלְמִיד: וְזֶה, עַד מָתַי נִדּוֹן בְּכָךְ בְּדִין הַצַּעַר הַזֶּה? אָמַר לוֹ: עַד מוֹת שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְיִכָּנֵס תַּחְתָּיו. אֲמַר לֵיהּ: לָמָּה? אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי נָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת יִשְׂרָאֵלִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּאַשְׁקְלוֹן וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה בָהֶן דִּין.

לְמָחָר, סִפֵּר הַתַּלְמִיד הַדְּבָרִים לְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח. מֶה עָשָׂה? כִּנֵּס שְׁמוֹנִים אֲנָשִׁים בַּחוּרִים בַּעֲלֵי קוֹמָה וְאוֹתוֹ יוֹם יוֹם גְּשָׁמִים הֲוָה. עַד דְּמַסִיק הָתָם, אֵיךְ תָּלָה הוּא עִם שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים לְאוֹתָן הַנָּשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת. וּקְרוֹבֵיהֶן שֶׁל אוֹתָן הַנָּשִׁים נִתְקַנְּאוּ קִנְאָה גְדוֹלָה וּבָאוּ וְהֵעִידוּ שְׁנַיִם מֵהֶן עַל בְּנוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח חִיּוּב מִיתָה וְנִגְמַר דִּינוֹ. וּכְשֶׁהָיָה יוֹצֵא לִסָּקֵל אָמַר: אִם יֵשׁ בִּי עָוֹן זֶה אַל תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה לִי וְאִם אֵינוֹ כֵן, תְּהֵא מִיתָתִי כַפָּרָה עַל עֲוֹנוֹתַי וְקוֹלָר תָּלוּי בְצַוַּאר הָעֵדִים. וְשָׁמְעוּ אֵלּוּ וְחָזְרוּ בָהֶם *וְנָתְנוּ טַעַם לְדִבְרֵיהֶם, שֶׁמֵחֲמַת קִנְאַת הַנָּשִׁים הֵעִידוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא נִפְטַר.

נפש יהודה ונתנו טעם לדבריהם. מפני שנאת פלוני עשינו:

עַל כֵּן כָּל יְרֵא שָׁמַיִם יִשְׁמֹר עַצְמוֹ מִלְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע וְגַם מִלְּשָׁמְעוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיְּדַבְּרוּהוּ עַל תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהָשִׁיב בַּעֲבוּרוֹ, הַכֹּל כְּפִי מַעֲלָתוֹ.

הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי בְּנִבְלוּת הַפֶּה

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [נה]

בְּכֹחַ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בָּאָדָם הָיָה לוֹ לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי טָהֳרָה וְלַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: לְעוֹלָם יְלַמֵּד אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה, טוֹב לְהַאֲרִיךְ מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא דָבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּפְסָחִים (ג, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁהֲרֵי *עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת וְלֹא הוֹצִיא דָבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִן־הַבְּהֵמָה *אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח). רַב אַשֵׁי אָמַר: תֵּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־יִהְיֶה בְךָ אִישׁ *אֲשֶׁר לֹא־יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה־ לַיְלָה" (דברים כג, יא). רָבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר, אִיכָּא וָאו דְּ"טָהוֹר". רַב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי־לֹא טָהוֹר" (שמואל־א כ, כו).

נפש יהודה עיקם. דרך הקצר, לדבר בדרך ארוכה ח' אותיות יותר: אשר איננה טהורה. ולא כתיב מן הבהמה הטמאה כי אורחיה הרי שמונה אותיות עיקם הכתוב, הטמאה ה' אותיות אשר איננה טהורה י"ג אותיות ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא בדוכתא אחריתי טובא שני אורחיה בחדא דוכתא ללמדך לחזר אחר ל' נקיה: אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דהוה ליה למכתב איש טמא וכי נמי משוית ליה לטהר חסר וי"ו איכא עקום ט' אותיות שהרי יש כאן י"ב וטמא אינו אלא ג' ותו דטהר דהאי קרא לאו חסר הוא: כי אמר מקרה הוא. מצי למכתב כי אמר מקרה טמא הוא ולשתוק ויש כאן עקום שש עשרה:

תָּאנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בִּלְשׁוֹן כָּבוֹד, שֶׁהֲרֵי *בְזָב קְרָאוֹ "מֶרְכָּב" (ויקרא טו, ט) וּבְאִשָּׁה קְרָאוֹ "מוֹשָׁב" (שם שם, כג). וְאוֹמֵר: "*וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִּים" (איוב טו, ה). וְאוֹמֵר: "וְדַעַת שְׂפָתַי *בָּרוּר מִלֵּלוּ" (שם לג, ג). *מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵימָא, הַנֵי מִלֵי בִּדְאוֹרַיְתָא אֲבָל בִּדְרַבָּנָן לָא, תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: "וְתִבְחַר" וְגוֹ'. וְכִי תֵימָא הַנֵי מִילֵי, בִּדְרַבָּנָן, אֲבָל בְּמִילֵי דְּעָלְמָא לָא, תָּא שְׁמַע: וְאוֹמֵר: "וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ".

נפש יהודה בזב. כתיב וכל המרכב ובאשה כתי' מושב או על הכלי אשר היא יושבת עליו לפי שאין ל' הגון להזכיר רכיבה של פיסוק רגלים לאשה ואע"פ שהמרכב של זה והמושב של זה שוין בשתיהן: ותבחר לשון ערומים. עליך מצוה כך: ברור מללו. ל' נקי ומבורר: מאי ואומר. הא נפקא ליה מקרא קמא וכי תימא ה"מ בדאורייתא התורה הקפידה על לשונה שיצאה מפי הגבורה אבל חכמים במשנה וברייתא אין להם להקפיד על לשונם ת"ל ותבחר לשון ערומים שמענו שערומים בוחרי לשון הם:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרַב. חַד אָמַר, *שַׁוִיתָן הָא שְׁמַעְתָּא כְּדָבָר אַחֵר מְסַנְקָן, וְחַד אָמַר, שַׁוִיתָן הָא שְׁמַעְתָּא *כִּגְדִי מְסַנְקָן. וְלָא אִישְׁתָעֵי רַב בְּהַדֵי דְהַאִיךְ. הַנְהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַּהֲווּ קַיְימֵי קַמֵּיהּ דְּהִלֵּל, חַד מִינַייהוּ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. וְאָמְרֵי לָהּ: קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְחַד מִינַייהוּ רַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר: *מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וּמוֹסְקִין בְּטֻמְאָה. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי מַה בּוֹצְרִין בְּטָהֳרָה וְאֵין מוֹסְקִין בְּטָהֳרָה. אָמַר: מֻבְטָח אֲנִי בְזֶה, שֶׁמּוֹרֶה הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. הַנְהוּ תְּלָתֵּי כֹהֲנֵי. חַד אָמַר: *הִגִּיעַנִי כְפוּל, וְחַד אָמַר: הִגִּיעַנִי כְּזַיִת, וְחַד אָמַר: *כִּזְנַב הַלְּטָאָה. בָּדְקוּ אַחֲרָיו וּמָצְאוּ בוֹ *שֶׁמֶץ פְּסוּל.

נפש יהודה שויתן הא שמעתא כדבר אחר. כחזיר: כגדי מסנקן. כגדי עיף סינוק ל' עיפות ודומה לו גד גדי וסינוק לא בגמ' דשבת בפרק במה אשה יוצאה התגבר מזלי ואל תהי עיף שהיו עיפים מכח הלימוד זה אמר כחזיר וזה אמר כגדי: מפני מה בוצרין בטהרה. ענבים בכלים טהורים כדאמרינן ביציאות השבת דלא חשב מוהל היוצא מן הזיתים משקה להכשיר שאינו שמן גמור אלא היוצא ע"י הבד אבל יין היוצא מן הענבים מכשיר דניחא ליה בהו: הגיעני כפול. מין קטניות כלומר חלק קטן מן לחם הפנים לחלקי: כזנב הלטאה. כזנב עקרב כלומר מעט: שמץ פסול. כהן חלל ור"ח פי' דבר עבודת כוכבים ומזלות דכתיב לשמצה בקמיהם ופסול לכהונה:

נִמְצָא, שֶׁדִּבּוּר הָאָדָם מֵעִיד עָלָיו וְעַל שָׁרְשׁוֹ, כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שָׂם פֶּה לָאָדָם לְדַבֵּר בּוֹ דְּבָרִים קְדוֹשִׁים וּבִלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וּבְמָקוֹם קָדוֹשׁ. וְאַל יְטַנֵּף אֶת פִּיו בִּדְבָרִים מְכֹעָרִים וְכָל שֶׁכֵּן בְּדִבְרֵי נִבְלוּת הַמְסַבְּבִים לַמַּרְגִּילִים בָּהֶם עַצְמָם, אֲבַדוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל הַדֶּרֶךְ הַמֻּבְחֶרֶת וְהַטּוֹבָה לִגְדֹּר הָאָדָם עַצְמוֹ כְּמִנְהַג הַחֲסִידִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים, שֶׁלֹּא הָיָה חֶפְצָם לְדַבֵּר אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁכֻּלָּם תֹּעֶלֶת וּבְלָשׁוֹן נְקִיָּה, כִּי הַפֶּה הָרָאוּי וְהַמּוּכָן לְהוֹצִיא בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, אֵינוֹ נָכוֹן לְטַמְּאוֹ בִּדְבָרִים טְמֵאִים, אֶלָּא שֶׁיְּטַהֲרֶנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתוֹ בְּטָהֳרָה לְדָבְקָה תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד.

כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֵרַע לְרַבָּה בַּר נַחְמָנִי, שֶׁנִּתְעַסֵּק כָּל יָמָיו בְּטָהֳרָה, וְהִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ בְאָמְרוֹ טָהוֹר בַּהֲשִׁיבוֹ דָבָר לִשְׁאֵלַת מַשָּׂא וּמַתָּן בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְצִיעָא, בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (פו, א): אָמַר רַב כַּהֲנָא: אִישְׁתָעֵי לִי חָמָא בַּר בְּרַתֵיהּ דְחַסָּא, דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי *עַל יְדֵי שְׁמָדָא נָח נַפְשֵׁיהּ. אָזְלוּ, *אָכוּל בֵּיהּ קוּרְצָא בֵּי מַלְכָּא, אָמְרוּ: אִיכָּא גַבְרָא חַד בִּיהוּדָאֵי, דְקָא *מְפַגֵּר תְלֵיסַר אַלְפֵי גַבְרֵי תְּרֵי יַרְחֵי *בְקַיְיטָא וּתְרֵי יַרְחֵי *בְסִתְוָא *מִכַּרְגָא. שָׁדְרוּ פְרִיסְתְּקָא (פירוש: שליח) דְּמַלְכָּא אַבַתְרֵיהּ וְלָא אַשְׁכְּחֵיהּ. עָרַק לְאַגְמָא וּמְאַגְמָא לְפוּמְבְדִיתָא וּמִפוּמְבְדִיתָא לְצְרִיפָא דְעֵינָא וּמִצְרִיפָא דְעֵינָא לְאַפַּדְנָא דְשׁוּחָא וּמְאַפַּדְנָא דְשׁוּחָא לְאַפַּדְנָא דְּלָא שְׁכִיחַ.

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה