מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר השני - שלא יפער פיו בדבור של חטא · הכלל החמישי שלא ילבין פני חברו ברבים
הַכְּלָל הַחֲמִישִּׁי שֶׁלֹּא יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדָבָר קַל הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּדָבָר חָמוּר
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּדָבָר קַל
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
פֶּרֶק הָאֶחָד [נז]
כָּל הָאוֹמֵר כְּנֶגֶד חֲבֵרוֹ בְכַוָּנָה דְּבָרִים שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בְּשָׁמְעָם, מַלְבִּין פָּנָיו בְּכֹחַ הַבֹּשֶׁת שֶׁמְּקַבֵּל *וְחוֹשֵׁב, שֶׁכָּל הָעוֹמְדִים שָׁם יָדְעוּ שֶׁהַדְּבָרִים הֵם כְּנֶגְדּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהָאוֹמֵר יוּכַל לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִן הַדָּבָר. וְעַל זֶה הַמַּלְבִּין אָמְרוּ זַ"ל, שֶׁחֶטְאוֹ שָׁוֶה לְשׁוֹפֵךְ דָמִים, לְפִי שֶׁהַמִּתְבַּיֵּשׁ סָרָה מִמֶּנּוּ אַדְמִימוּת דָּמוֹ בְּכֹחַ הַבּוּשָׁה שֶׁעָבְרָה עָלָיו וְדוֹמֶה לוֹ כְּאִלּוּ הֲרָגוֹ. וְעַל כֵּן עֲשָׂאוּהוּ תוֹלָדַת שׁוֹפֵךְ דָמִים וְהִשְׁוָהוּ לוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב (נח, ב): תָּנֵי תַנָּא קַמֵּיהּ דְרַב נַחְמָן: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִיר קָאַמֶרֶת, דְּקָא חֲזִינָא *דְאָזִיל סוּמְקָא וְאָתִי חִיוְרָא.
נפש יהודה וחישב. זה שמתבייש שעליו נתכוין לבייש: דאזל סומקא. צורת פניו נשתנה ואזיל צבע דמו מפניו ונראה לבן כמת:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימֵי: בְּמַעֲרָבָא, בְּמַאי זְהִירֵי טְפֵי? אֲמַר לֵיהּ: זְהִירֵי בְאַחְוֻרֵי אַנְפֵּיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה. *הַכֹּל סָלְקָא דַּעְתְּךָ? אֶלָּא אֵימָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹם וְעוֹלִים, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה, שֶׁיּוֹרְדִין וְאֵינָם עוֹלִים. וְאֵלּוּ הֵן: הַמְכַנֶּה שֵׁם (רע) לַחֲבֵרוֹ וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים וְהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ. הַיְנוּ מְכַנֶּה, הַיְנוּ מַלְבִּין? לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב *דְּדָשׁ בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיָּבֹא עַל סָפֵק אֵשֶׁת אִישׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ. מִנָּא לָן? מִדְּדָרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב "*וּבְצַלְעִי *שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ" (תהלים לה, טו) וכו".
נפש יהודה הכל סלקא דעתך. וכי הכל יורדין: דדש ביה. כבר הורגל בכך שמכנין אותו כן ואין פניו מתלבנות ומכל מקום זה להכלימו מתכוין: ובצלעי. בשביל אשתי זו שמתחילה חטאתי בה כמו ויבן ה' הצלע: שמחו ונאספו קרעו ולא דמו. אם קרעוני לא מצאו דם:
נִמְצָא, שֶׁאַף עַל פִּי, שֶׁגִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים הֵם מֵהַדְּבָרִים הַחֲמוּרִים אֲשֶׁר אָמְרוּ עֲלֵיהֶם יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבֹר, הִשְׁווּ אֲלֵיהֶם מַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, מֵאַחַר שֶׁאֵין יִצְרוֹ תוֹקְפוֹ לָאָדָם לוֹמַר דְּבָרִים כָּאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁתּוֹקְפוֹ לְגִלּוּי עֲרָיוֹת בְּגֹדֶל הַהֲנָאָה, וְלִשְׁפִיכוּת דָמִים בְּגֹדֶל הַכַּעַס וְהַשִּׂנְאָה. רְאֵה כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּצַעֵר לַחֲבֵרוֹ וּלְהַלְבִּין פָּנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁיְּקַבֵּל בַּדָּבָר הֲנָאָה גְדוֹלָה, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא בְּלִי הֲנָאָתוֹ וְיִנָּצֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
חֵלֶק שֵׁנִי בְּדָבָר חָמוּר
וְיֵשׁ בּוֹ פֶּרֶק אֶחָד
פֶּרֶק הָאֶחָד [נח]
מִי שֶׁאוֹמֵר בָּרַבִּים דְּבָרִים כְּנֶגֶד כְּבוֹד חֲבֵרוֹ, שֶׁהוּא דָבָר בָּרוּר שֶׁיּוֹדְעִין כָּל הַשּׁוֹמְעִים שָׁם שֶׁאוֹמְרִים עָלָיו, וְהוּא דָבָר חָמוּר בְּעֵינֵי אָדָם, עַל דִּבּוּר זֶה אָמְרוּ ז"ל, שֶׁהוּא חָמוּר יוֹתֵר מֵהַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ וּמִשּׁוֹפֵךְ דָּמִים, עַד שֶׁהֶחְמִירוּ וְאָמְרוּ עָלָיו, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא; שֶׁאֲפִילוּ מִי שֶׁיוֹרֵד בַּעֲוֹנוֹ לְגֵיהִנֹּם עַד שֶׁמְּמָרֵק שָׁם חֲטָאָיו, בָּאַחֲרוֹנָה יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵינוֹ אָבֵד וְנִכְרַת מֵהַכֹּל. עַל כֵּן אָמַר רַבִּי מֵאִיר, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה טו, ב), כְּשֶׁשָּׁמַע שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עַל אַחֵר רַבּוֹ: *לָא מֵידַן נְדַנְיֵיהּ וְלָא לְעָלְמָא דְאָתֵי נֵיתְיֵיה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מָתַי אָמוּת וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ. בִּרְאוֹתוֹ, שֶׁיּוֹתֵר טוֹב הָיָה לוֹ לְקַבֵּל עָנְשׁוֹ בַגֵּיהִנֹּם וְאַל יְאַבֵּד חֶלְקוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה לא מידן נידייניה. לאחר משום דעסיק בתורה ולא לעלמא דאתי ניתייה משום דחטא:
עַל כֵּן אָמְרוּ: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים - בִּדְבָרִים, בְּדָבָר חָמוּר, בְּיוֹדְעוֹ שֶׁכָּל הַיּוֹשְׁבִים שָׁם יָבִינוּ שֶׁדִּבֵּר בִּשְׁבִילוֹ - שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי רֹעַ מַחְשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ וְעַזּוּת מִצְחוֹ מְעִידִים עָלָיו, שֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע הַקֹּדֶשׁ, וְאֵינוֹ רָאוּי לִטֹּל חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קז, א) וּבְפֶרֶק הַזָּהָב (בבא מציעא נט, א): *דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ *נֶאֱסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא־דָמּוּ" (תהלים לה, טו)? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁאִם הָיוּ מְקָרְעִין אֶת בְּשָׂרִי לֹא הָיָה דָמִי שׁוֹתֵת; שֶׁאֲפִילוּ כְּשֶׁהֵן עֲסוּקִין בִּנְגָעִים וְאָהָלוֹת הָיוּ אוֹמְרִים לִי: דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְמַאי? הָיִיתִי אוֹמֵר לָהֶם: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֲבָל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה דרש רבא. דטובה מעשה של דוד ובת שבע משלהן וספק אשת איש היה דהיוצא למלחמות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו על מנת שאם ימות שתהא מגורשת מעכשיו ולא תזקק ליבום וכל אותן הימים היא ספק מגורשת אם מת מגורשת מתחלה ואם לא מת לא נתגרשה: נאספו עלי נכים. בעלי מומין כמו פרעה נכה והיו מלעיגים עלי ואני כלא יודע:
וְגַם אַף עַל פִּי שֶׁהָאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יַהֲרֹג אֶת עַצְמוֹ, אָמְרוּ *עַל הַלְבָּנָה כָּזֹאת: טוֹב לוֹ לֵהָרֵג וַאֲפִילוּ בִּשְׂרֵפָה, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַזָּהָב (בבא מציעא נט, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (י, ב): אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָה, אָמַר רַב; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב חָנָא בַר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ. וְלֹא יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים. מִנָּא לָן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: "הִיא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ" וגו' (בראשית לח. כה). (ואף על פי שהיו מוציאים אותה לשרפה. לא אמרה להן: ליהודה נבעלתי, אלא שלחה לו: "לאיש אשר־אלה לו אנכי הרה" ואם יודה הוא מעצמו יודה).
נפש יהודה על הלבנה כזאת. שמלבין פני חבירו:
גַּם שָׁנִינוּ בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי, מִמַּסֶּכֶת אָבוֹת: רַבִּי אֱלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: *הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים *וּהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת *וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ *וְהַמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, *אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה המחלל את הקדשים. המביא קדשי מזבח לידי פיגול ונותר וטמא או המועל ונהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית: והמבזה את המועדות. שעושה מלאכה בחול המועד שאינו דבר האבוד או נוהג בהם מנהג חול באכילה ושתיה: והמפר בריתו של אברהם. שלא מל או שמל ומושך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול: והמגלה פנים בתורה. שמראה פנים לפרושי שלא כהלכה ד"א שמגלה פנים שמעיז פניו לעבור על ד"ת בפרהסיא במזיד ואין לו בושת פנים: אף על פי שיש בידו תורה ומע"ט. ולא חזר בתשובה מעבירות שבידו אע"פ שבאין עליו יסורין ומת ביסורין אין לו חלק לעוה"ב אבל אם חוזר בתשובה קודם מותו אין לך דבר שעומד בפני התשובה:
רְאוּ אֵיךְ הִשְׁוָה אוֹתָהּ לַעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, שֶׁאֵינָם מְגִינִים עֲלֵיהֶם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְאִם לְהַרְוִיחַ כָּל הֲנָאוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל בֶּן דַּעַת לֹא יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ הַתְּמִידִי וְיִמְסֹר עַצְמוֹ לְכָל הֲרִיגוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל שֶׁכֵּן הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים, שֶׁאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת כְּלָל אֶלָּא שֶׁרוֹצֶה לְדַבְּרוֹ בְרֹעַ מִזְגּוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בַּעֲבֵרָה כָּזֹאת לְאַבֵּד עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת. וְאִם יִזְכֶּה לִנָּצֵל כָּל יָמָיו מֵחֵטְא זֶה, הָאֵל יִתְבָּרַךְ יַצִּילֵהוּ מִכָּל צָרָה וְיֵצְאוּ מִמֶּנּוּ בָנִים הֲגוּנִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאֵרַע לְתָמָר, כִּי בִזְכוּת שֶׁהָיְתָה מַפֶּלֶת עַצְמָהּ לִשְׂרֵיפָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תַלְבִּין פְּנֵי יְהוּדָה, זָכְתָה וְיָצְאוּ מִמֶּנָּהּ מְלָכִים וּנְבִיאִים.