אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השלישי - לקים המצות › הכלל התשיעי: לדון דין אמת

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השלישי - לקים המצות · הכלל התשיעי: לדון דין אמת

הכלל השמיני: לגמל חסד

הַכְּלָל הַתְּשִׁיעִי: לָדוּן דִין אֱמֶת

וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּגְדוּלַת הַמִּשְׁפָּט; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּאֵיכוּת הַמִּשְׁפָּט; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בִּשְׂכַר הַמִּשְׁפָּט

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בִּגְדוּלַת הַמִּשְׁפָּט

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רכב]

גָּדוֹל הוּא דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, שֶׁבָּחַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" (דברים טז, יח), הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' *מִזָּבַח" (משלי כא, ג), מִפְּנֵי שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת לֹא הָיוּ נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל הַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בִּפְנֵי הַבַּיִת בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת. דָּבָר אַחֵר: הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָם מְכַפְּרִין אֶלָּא לְשׁוֹגֵג וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין מְכַפְּרִין בֵּין לְשׁוֹגֵג בֵּין לְמֵזִיד. דָּבָר אַחֵר: הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָן נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא. כֵּיצַד? שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים וְעֹנֶשׁ לָרְשָׁעִים, הֲרֵי דִּין; צְדָקָה, שֶׁמְרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתָיו וְאֵינוֹ מַעֲנִישָׁן כְּפִי רִשְׁעָן.

נפש יהודה מזבח. אין כתיב כזבח אלא מזבח יותר מזבח:

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: "רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם־בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ" (מלכים־א ח, יט), כָּל מִי שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּל אֶת דָּוִד מֶה הָיָה עוֹשֶׂה? אוֹמֵר לוֹ: טוֹב, שֶׁיִּבָּנֶה הַבָּיִת, תֵּדַע לְךָ מֶה הָיָה דָּוִד אוֹמֵר: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי" וגו' (תהלים קכב, א), אֵין כָּתוּב "שָׂמַחְתִּי בֵּית ה' נֵלֵךְ", אֶלָּא "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי". *וּמֵקִישִׁין לִי דְּבָרִים לוֹמַר, שֶׁאֵין אַתָּה בּוֹנֶה הַבַּיִת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ (כי) שָׁעָה אַחַת מֵחַיֶּיךָ אֵין אֲנִי מְחַסֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ עִם־אֲבֹתֶיךָ" (שמואל־ב ז, יב): כִּי הַצְּדָקָה וְהַדִּין שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֲבִיבִין עָלַי יוֹתֵר מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (שם ח, טו). *מַהוּ "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה"? רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָיָה דָן אֶת הַדִּין, מְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב; לֹא הָיָה לוֹ לַחַיָּב לִתֵּן, הָיָה דָּוִד מוֹצִיא מִשֶּׁלּוֹ וְנוֹתֵן. הֱוֵי אוֹמֵר "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה". אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְחֶמְיָה: אִם כֵּן, נִמְצָא מֵבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל *לִידֵי רַמָּאוּת. מַהוּ "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה"? שֶׁהָיָה מַצְדִּיק נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן, שֶׁהָיָה מוֹצִיא מִיָּדוֹ הַגֶּזֶל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, הוֹאִיל וְכָךְ הַדִּינִין חֲבִיבִין - הֱווּ זְהִירִין בָּהֶן. הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים".

נפש יהודה ומקישין לי דברים קשים. כגון מתי ימות ויבנה הבית ודוד היה אומר שמחתי באומרים לי בית ה' נלך אף אם הקב"ה יחסר משנותי לבנות אותו מהר: מהו משפט וצדקה. אם צדקה אין משפט: לידי רמאות. אף מי שלא חייב כלום עשה כן ומי יספיק לרמאים:

דָּבָר אַחֵר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים", הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "אִם־שַׁנּוֹתִי בְּרַק *חַרְבִי" (דברים לב, מא). מַהוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם מְשַׁנֵּן אֲנִי אֶת חַרְבִּי כַּבָּרָק אֲנִי מַחְרִיב אֶת עוֹלָמִי, וּמַה אֶעֱשֶׂה? "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי" (שם). אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁנֵי דְּבָרִים בִּימִינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צֶדֶק וְתוֹרָה. צֶדֶק, דִּכְתִיב: "צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ" (תהלים מח, יא); תּוֹרָה דִּכְתִיב: "מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג, ג). וּשְׁנֵי דְּבָרִים בְּיָדוֹ וְאֵלוּ הֵן, הַנֶּפֶשׁ וְהַדִּין. הַנֶּפֶשׁ, דִּכְתִיב: "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל־חָי וְרוּחַ כָּל־בְּשַׂר אִישׁ" (איוב יב, י); הַדִּין, דִּכְתִיב: "וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי". שִׁמְרוּ אֶת הַדִּין וַאֲנִי אֶשְׁמֹר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. הֱוֵי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים".

נפש יהודה בידו. ביד שמאל כד"א ידכה ודרשו חז"ל יד כהה שהיא השמאל:

דָּבָר אַחֵר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים", אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דִּין אֵין דִּין וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין דִּין יֵשׁ דִּין, רְצוֹנוֹ לוֹמַר אִם נַעֲשָׂה הַדִּין לְמַטָּה אֵינוֹ נַעֲשָׂה הַדִּין לְמַעְלָה וְאִם אֵינוֹ נַעֲשָׂה לְמַטָּה נַעֲשָׂה לְמַעְלָה.

וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ הַשְׁכֵּם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַנּוֹת שׁוֹפְטִים, שֶׁדָּנִים דִין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְעוֹמְדִין בְּדַרְכֵי צִבּוּר וְגוֹדְרִין לָהֶן אֶת הַפְּרָצוֹת וִיתַקְּנוּ אֶת הַמְקֻלְקָל, שֶׁכְּשָׁדָּנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם וִיהֵא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁכָּךְ שָׁנוּ חֲזַ"ל בַּמִּשְׁנָה: עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם: עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם. וּשְׁלָשְׁתָּן נֶאֱמַר בְּפָסוּק אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח, טז). שֶׁכֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַדִּין נַעֲשָׂה הָאֱמֶת וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הָאֱמֶת נַעֲשָׂה הַשָּׁלוֹם. לְפִיכָךְ צְרִיכִין הַדַּיָּנִין לֵידַע אֶת מִי הֵן דָּנִין וְהֵיאָךְ הֵן דָּנִין. וְאִם "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ יִמּוֹטוּ כָּל מוֹסְדֵי אָרֶץ" (תהלים פב, ה) כְּלוֹמַר, גּוֹרְמִין לָעוֹלָם שֶׁיִּתְמוֹטֵט. וְכֵן: "וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ" (ישעיה כד, יח); וְאוֹמֵר: רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ" (שם שם, יט); וְאוֹמֵר: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ" (שם שם, כ). כָּל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין אֶת הַמִּשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי־אֵין מִשְׁפָּט" (שם נט, טו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַדַּיָּנִים: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם", רוֹצֶה לוֹמַר, דַּיָּנִין, כְּמוֹ: "עַד הָאֱלֹהִים" (שמות כב, ח), וְאַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כֵן - "*אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן". נָתַתִּי לָכֶם מַה שֶּׁלֹּא נָתַתִּי לְאוּמָה אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַגִּיד דְּבָרָו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו וגו' לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל־גּוֹי" וגו' (תהלים קמז, יט־ כ).

נפש יהודה אכן. כאדם הראשון, שעבר על מצותי וגרם לו מיתה:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: רְאֵה כַּמָּה אָהוּב הַמִּשְׁפָּט וְחָבִיב לְפָנָיו, לְפִי שֶׁהַמִּשְׁפָּטִים - מִדָּה טוֹבָה וִיתֵירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - מְסָרָן לְמֹשֶׁה קֹדֶם לְתַרְיַ"ג מִצְווֹת. וְהֵיכָן מְסָרָן לוֹ? בְּמָרָה, קֹדֶם לַדִּבְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" וגו' (שמות טו, כה). וְאָמַר לְמֹשֶׁה: סַדְּרֵם לִפְנֵי בָּנַי *כְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" וגו' (שם כא, א), כְּאָדָם שֶׁהוּא נוֹתֵן בְּפִי הַתִּינוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא, יט). וְלָמָּה אָהֲבָן כָּל כָּךְ? לְפִי שֶׁהַשָּׁלוֹם תָּלוּי בָּהֶן, כְּשֶׁיֵּשׁ בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ *תַּחֲרוּת וּמַצָּה, כְּשֶׁעוֹשִׂים בֵּינֵיהֶם דִּין - הַשָּׁלוֹם נַעֲשָׂה בֵּינֵיהֶם.

נפש יהודה כשלחן ערוך. שאמר הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם עד שתהא סדורה בפיהם אבל לא אלמד להם טעמי הדבר ופירושן לכך נאמר אשר תשים כשלחן שהוא ערוך ומוכן לאכול לפני האדם: תחרות ומצה. ריב וקטטה ביניהם:

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָה חֲבִיבִין הַדִּינִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁשְּׁקָלָן כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהַדִּבְּרוֹת כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר מִצְוָה הִיא בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אֲבָל הַדִּינִין נֶאֱמַר בָּהֶן עֲשֶׂרֶת מִצְווֹת עֲשֵׂה וַעֲשֶׂרֶת לָאוִין. וְאֵלּוּ הֵן הַלָּאוִין: "*לֹא־ תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט" (דברים א, יז); "*לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־ אִישׁ" (שם); "*לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט, טו); "*לֹא־תִשָּׂא פְנֵי־דָל" (שם); "*לֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל" (שם); "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט *אֶבְיֹנְךָ" (שמות כג, ו); "*לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט" (ויקרא יט, לה); "לֹא־תַטֶּה מִשְׁפַּט *גֵּר יָתוֹם" (דברים כד, יז); "*לֹא תַכִּיר פָּנִים" (שם טז, יט); "*לֹא־תִקַּח שֹׁחַד" (שם). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁחֲבִיבִין הַדִּינִין לְפָנָיו כְּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.

נפש יהודה לא תכירו פנים במשפט. זה הממונה להושיב הדיינין שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעירו והוא אינו בקי בדינין נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב מעלה אני על מי שמנהו כאילו הכיר פנים בדין: לא תגורו. לא תיראו מפני איש דבר אחר לא תגורו לא תכניס דבריך מפני איש לשון אוגר בקיץ: לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה שהעול קרוי תועבה שנא' כי תועבת ה' כל עושי עול והתועבה קרוי שקץ וחרם שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו וגו': לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות: ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה ובן גדולים היאך אביישנו ואראה בבשתו עונש יש בדבר לכך נאמר ולא תהדר פני גדול: אביונך. ל' אובה שהוא מדולדל ותאב לכל טובה ואל תאמר שהוא מכלה הכל ואינו חס על הממון ומותר להפסידו או אם הוא רוצה בצדקה הרבה כלימודו הדין נותן שתתן לו: לא תעשו עול במשפט. מדבר במדה ובמשקל ומלמד שהמודד נקרא דיין שאם שקר במדה הרי הוא כמקלקל את הדין וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם לה' דברים האמורים בדיין מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם: גר יתום. ועל העשיר כבר הזהיר לא תטה משפט ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר לכן הזהיר ושנה עליו: לא תכיר פנים. אזהרה לדיין אף בשעת הטענות שלא יהא רך לזה וקשה לזה אחד עומד ואחד יושב לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו מסתתמין טענותיו: ולא תקח שוחד. אפילו לשפוט צדק:

פֶּרֶק שֵׁנִי [רכג]

הַמִּשְׁפָּט הוּא אֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁבָּהֶם קִיּוּם הָעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם: עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה ח, טז). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁבְּכֹח הַדִּין וּבָעֹנֶשׁ שֶׁיַּעֲנִישׁוּ וְיָכוֹפוּ הַדַּיָּנִין עָלָיו, יִשְׁמְרוּ בְּנֵי אָדָם הָאֱמֶת. וּלְמַעַן הָאֱמֶת יָנוּחוּ בְּשָׁלוֹם, שֶׁאֵינָן בָּאִין לַחֲלֹק. וְאַף־עַל־ פִּי שֶׁכָּתוּב בַּפָּסוּק בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת, הָאֱמֶת קוֹדֵם הַדִּין, אֶלָּא שֶׁהַנָּבִיא קִדֵּם הָאֱמֶת, בְּאָמְרוֹ, שֶׁהָאֱמֶת אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא יְקַיְּמוּהוּ לִשְׁמָהּ, אֶלָּא מִפַּחַד הַדִּין, *שֶׁהוּא טוֹב, כְּדֵי שֶׁיֵּשְׁבוּ בְּשָׁלוֹם. וְהַכֹּל חוֹזֵר לְדֶרֶךְ אֶחָד.

נפש יהודה שהוא טוב. ר"ל גם טוב הוא אם יקיימו האמת אפילו שאינו מקיים לעשותו באמת אלא מפחד הדין:

וְגָרְסִינָן בְּסִפְרֵי, פָּרָשַׁת שׁוֹפְטִים: מִנַּיִן שֶׁמְּמַנִּין בֵּית דִין לְכָל יִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: "שֹׁפְטִים" וגו' (דברים טז, יח); וּמִנַּיִן שֶׁמְמַנִּים *שֹׁטְרִים? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשֹׁטְרִים" (שם). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁמְמַנִּין אֶחָד עַל גַּבֵּי כֻלָּם? שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּתֶּן־לְךָ" (שם). וְאוֹמֵר: וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה' עִם־הַטּוֹב" (דברי הימים־ב יט, יא). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: "צֶדֶק צֶדֶק תִרְדֹּף" (דברים טז, כ), רְדֹף אַחַר בֵּית דִּין שֶׁדִּינוֹ יָפֶה, אַחֲרֵי בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאַחֲרֵי בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר; "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־ הָאָרֶץ" (שם), מְלַמֵּד, שֶׁמִּנּוּי הַדַּיָּנִין כְּדַאי הוּא לְהַחֲיוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל וּלְהוֹשִׁיבָן עַל אַדְמָתָם וְשֶׁלֹּא לְהַפִּילָם בַּחֶרֶב.

נפש יהודה שוטרים. חובטים במקלות על פי הדיינים לכל מי שאינו שומע דאם אין שוטר אין דיין:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מִנַּיִן שֶׁמַעֲמִידִין שׁוֹפְטִים לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר: "שֹׁפְטִים תִּתֶּן". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמִידִין שׁוֹטְרִים לְיִשְׂרָאֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן". וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמִידִין *שׁוֹפְטִים לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט? תַּלְמוּד לוֹמַר "לִשְׁבָטֶיךָ" (דברים טז, יח). וּמִנַּיִן שֶׁמַּעֲמִידִים שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים לְכָל עִיר וָעִיר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: *אֶחָד מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּתֶּן־לְךָ" (שם). רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: "לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ" (שם), *מִצְוָה בַּשֵּׁבֶט לָדוּן אֶת שִׁבְטוֹ.

נפש יהודה שופטים לכל שבט ושבט. אם יש בעיר אחת מב' שבטים עושין ב' סנהדראות: אחד ממונה על כלם. זו סנהדרי גדולה: מצוה בשבט לדון את שבטו. ולא ילכו בני שבט זה לשבט אחר לבית דינם:

וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: דָּבָר אַחֵר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים", אָמַר רַבִּי אַחָא: בּוֹא וּרְאֵה, שֵׁשׁ מַעֲלוֹת הָיוּ בְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא" (מלכים־ א י, יט). וּבַפָּרָשָׁה הַזֹּאת כְּתוּבִים שֵׁשׁ פְּעָמִים "לֹא תַעֲשֶׂה". וְאֵלּוּ הֵן: "לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט" (דברים טז, יט); "לֹא תַכִּיר פָּנִים" (שם); "וְלֹא־תִקַּח שֹׁחַד" (שם); "לֹא־תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה" (שם שם, כא); "וְלֹא־תָקִים לְךָ מַצֵּבָה" (שם שם, כב), "לֹא־תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם" (שם יז, א). הֲרֵי שֵׁשׁ. *וְהָיָה הַכָּרוֹז עוֹמֵד לִפְנֵי כִּסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה עוֹלֶה בַּמַּעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה, הָיָה הַכָּרוֹז אוֹמֵר: "לֹא־תַטֶּה מִשְׁפָּט"; מַעֲלָה שְׁנִיָּה, הָיָה הַכָּרוֹז אוֹמֵר: "לֹא תַּכִּיר פָּנִים"; שְׁלִישִׁית, אוֹמֵר: "לֹא תִקַּח שֹׁחַד"; רְבִיעִית, אוֹמֵר: "*לֹא־תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה"; חֲמִישִּׁית, אוֹמֵר: "לֹא־תָקִים לְךָ מַצֵּבָה"; שִׁשִּׁית, אוֹמֵר: "*לֹא־תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה".

נפש יהודה והיה הכרוז עומד. יש אומרים כרוז ממש היו האריות קוראים כי מלאכת שמים היה וי"א כך היה כתוב ביד האריות: לא תטע לך אשרה. שכל מי שמושיב דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה וכאילו העמיד מצבה לעבודת כוכבים ומזלות: לא תזבח וגו'. כי כל מום רע ואין לך מום גדול מזה דיין שאינו הגון:

דָּבָר אַחֵר: "שֹׁפְטִים". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְהָיָה אוֹהֵב אֶת הַקָּטָןיוֹתֵר מִכֻּלָּם. וְהָיָה לוֹ פַרְדֵּס אֶחָד וְהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁהָיָה לוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ: נוֹתֵן אֲנִי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה לִבְנִי שֶׁאֲנִי אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִכָּל בָּנַי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכָּל הָאוּמוֹת אֵינִי אוֹהֵב אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ" (הושע יא, א); וּמִכָּל מַה שֶּׁבָּרָאתִי אֵינִי אוֹהֵב כְּמוֹ הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט" (ישעיה סא, ח); אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נוֹתֵן אֲנִי מַה שֶׁאָהַבְתִּי לָעָם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב. הֱוֵי "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, בִּזְכוּת שֶׁאַתֶּם מְשַׁמְּרִין אֶת הַדִּין אֲנִי מִתְגַּבֵּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט" וגו' (שם ה, טז). וְעַל־יְדֵי שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים צְדָקָה יִתְקַדֵּשׁ שְׁמִי וּמַשְׁרֶה אֲנִי קְדוּשָׁה בֵּינֵיכֶם, דִּכְתִיב: "וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדַּשׁ בִּצְדָקָה" (שם). וְאִם שְׁמַרְתֶּם אֶת שְׁנֵיהֶם, הַצְּדָקָה וְהַדִּין, מִיָּד אֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם גְּאוּלָה שְׁלֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה" וגו' (שם נו, א).

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רכד]

כַּמָּה הוּא חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבַר הַמִּשְׁפָּט, עַל כֵּן קָרָא שֵׁם כִּסְאוֹ "מִשְׁפָּט", שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ" (תהלים פט, טו). רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים מָצִינוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר עַל הַמִּשְׁפָּט וְסָמַךְ לוֹ אֶת הַחֶסֶד מִכָּאן וְאֶת הַצְּדָקָה מִכָּאן. בַּתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וגו' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה" וגו' (בראשית יח, יט); וּמַה דִּבֵּר עָלָיו? אֶת הַחֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" וגו' (מיכה ז, כ). וּבַנְּבִיאִים מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" (ירמיה ט, כג). בַּכְּתוּבִים מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ".

גָּדוֹל הוּא הַמִּשְׁפָּט, שֶׁהוּא אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַנִּקְרָאִים "עֹז". וְאֵלּוּ הֵן: הַתּוֹרָה וְהַמִּשְׁפָּט וְהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ. תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן" וגו' (תהלים כט, יא) וְאוֹמֵר: "*גֶּבֶר־חָכָם בָּעוֹז" (משלי כד, ה). הַמִּשְׁפָּט מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב" (תהלים צט, ד) וְאוֹמֵר: "עוּזָּה אֱלֹהִים זוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ" (שם סח, כט). מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "וְעָמַד וְרָעָה בְּעֹז ה'" (מיכה ה, ג) וּכְתִיב: "ה' בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח־מֶלֶךְ" (תהלים כא, ב).

נפש יהודה גבר חכם בעוז. זה משה רבינו שגבר על המלאכים והוריד עוז שהיא התורה שהיא עוז לישראל:

וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה, פָּרָשַׁת וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים: הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב", אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: הֲרֵי נָתַן לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת תּוֹרָתוֹ, אִם אֵין אַתֶּם עוֹשִׂים הַדִּינִים נוֹטֵל הוּא אֶת תּוֹרָתוֹ מִכֶּם, שֶׁלֹּא נָתַן לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשׂוּ אֶת הַדִּינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב"; אִם עֲשִׂיתֶם אֶת הַדִּינִין עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר לָכֶם בָּתֵּי דִּינִין שֶׁלָּכֶם וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה" וגו' (ישעיה א, כו), מַה כְתִיב בַּתְּרֵיהּ: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה" (שם שם, כז).

דָּבָר אַחֵר: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (שמות כא, א), הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "כֹּה אָמַר ה' שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי־ קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא" וגו' (ישעיה נו, א), זֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "גַּם־אֵלֶּה לַחֲכָמִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל־טוֹב" (משלי כד, כג). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי גָּרַם לָהֶם לַדַּיָּנִים שֶׁיִּהְיוּ יוֹדְעִין לָדוּן, עַל יְדֵי שֶׁקִּבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת" (ויקרא כו, מו), אִם יוֹדְעִים הַכֵּר פָּנִים בְּמִשְׁפָּט בַּל טוֹב, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַדַּיָּן יוֹשֵׁב וְדָן בֶּאֱמֶת, כִּבְיָכוֹל, מַנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וּמַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בְּצִדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם־הַשּׁוֹפֵט" (שופטים ב, יח). וְכֵיוָן שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ נוֹשֵׂא פָנִים, כִּבְיָכוֹל, מִסְתַּלֵּק שְׁכִינָתוֹ וְעוֹלֶה לַשָּׁמַיִם, וְהַמַּלְאָכִים אוֹמְרִים לוֹ: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מַהוּ? וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: רָאִיתִי אֶת הַדַּיָּן שֶׁהוּא נוֹשֵׂא פָנִים וְעָמַדְתִּי מִשָּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים" וגו' (תהלים יב, ו).

נפש יהודה משוד עניים וגו'. על עוות הדין עתה אקום ואסלק שכינתי מהארץ:

לָמַדְנוּ, שֶׁהַמִּשְׁפָּט הוּא יְסוֹד וְקִיּוּם הָעוֹלָם הַזֶּה. וּכְשֶׁהַמִּשְׁפָּט בָּאָרֶץ שְׁכִינָה שׁוֹרָה בִּבְנֵי אָדָם וְנִצּוֹלִין מֵעֹנֶשׁ בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה.

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּאֵיכוּת הַמִּשְׁפָּט

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רכה]

אֵין מַעֲמִידִין דַּיָּנִין בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא רְאוּיִים לָדוּן וּשְׁלֵמִים בְּכָל דָּבָר, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (יז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹשִׁיבִין סַנְהֶדְרִין אֶלָּא בַּעֲלֵי חָכְמָה *וּבַעֲלֵי קוֹמָה וּבַעֲלֵי מַרְאֶה *וּבַעֲלֵי כְשָׁפִים וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ סַנְהֶדְרִין שׁוֹמְעִים *מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן.

נפש יהודה בעלי קומה. ומראה, שתהא אימתו מוטלת על הבריות: ובעלי כשפים. להמית המכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מידי ב"דולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהם: מפי התורגמן. כשבאו עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד ביניהם מליצים דהוה ליה עד מפי עד:

וְגָרְסִינָן בִּמְכִילְתָא: "אַנְשֵׁי־חַיִל" (שמות יח, כא), עֲשִׁירִים. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לַבְּרִיּוֹת לְהַחֲנִיף וּלְהַכִּיר פָּנִים בִּשְׁבִיל מָמוֹן. "יִרְאֵי אֱלֹהִים" (שם), שֶׁיִּהְיוּ יְרֵאִין מִדִּין שָׁמַיִם. שֶׁאִם לֹא יָדוּנוּ דִּין אֱמֶת יָדוּנוּ אוֹתָם מִן הַשָּׁמַיִם.

וּכְבָר רָאִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע לִגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה מֶלֶךְ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (יט, א): עַבְדָא דְּיַנַּאי מַלְכָּא קָטַל נַפְשָׁא. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לַחֲכָמִים: *תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ וּנְדוּנֶנּוּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ: עַבְדָּךְ קָטַל נַפְשָׁא, *שָׁדְרֵיהּ לְהוּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ: תָּא אַתְּ נַמֵּי לְהָכָא, דִּכְתִיב: "וְהוּעַד בִּבְעָלָיו" (שמות כא, כט), אָמְרָה תוֹרָה: יָבוֹא בַעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמֹד עַל שׁוֹרוֹ. אֲתָא, יָתֵיב. אֲמַר לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ *וְיָעִידוּ בְּךָ, כִּי *לֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב *לִפְנֵי ה'" (דברים יט, יז). אָמַר לוֹ: לֹא לִכְשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּשֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ. פָּנָה לִימִינוֹ - *כָּבְשׁוּ פְנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, פָּנָה לִשְׂמֹאלוֹ - כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶם: בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבוֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם. בָּא גַבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ, לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ. וכו'.

נפש יהודה תנו עיניכם. לדונו בדין ולא תחניפו לו ולא תשאו פניו: שדריה להו. לאותו העבד שהרג נפש שלח לסנהדרין לדין: ויעידו בך. שעבדך הרג הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו בפניו: לא. כשאתה אומר לבדו אשמע מה שיאמר גם חברך: פנה. שמעון לימינו לידע אם יאמרו כמותו: כבוש פניהם. כלומר העצימו עיניהם ופיהם ולא אמרו דבר כי היו יראים ממנו:

וְאִם זֶה בָּא לָהֶם עַל שֶׁהֶחְנִיפוּ לַמֶּלֶךְ, מַה יָּבוֹא לַדַּיָּנִין הַמַּחְנִיפִין לְבַעֲלֵי דִינִין. אֲבָל הַדַּיָּנִין שֶׁדָּנִין דִּין אֱמֶת וְאֵין מַחְנִיפִין לְשׁוּם אָדָם, יַזְהִירוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (ח, ב): "וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג), זֶה דַיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ; "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים" (שם) וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק ב מֵהַמְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ תוֹרָה (סימן צ).

וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ הַשְׁכֵּם: חַיָּבִין יִשְׂרָאֵל לְמַנּוֹת דַּיָּנִין שֶׁיְּהֵא בָהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בָהֶם מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, לְפִי שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמַנְהִיגֵי הַדּוֹר וּגְדוֹלֵיהֶם הוֹלְכִין בְּיַשְׁרוּת וּבִתְמִימוּת וּמִתְרַחֲקִים מִן הַכִּעוּר וּמִן הַחֵטְא, כָּךְ הֵם כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַגּוּף הוֹלֵךְ אַחַר הָרֹאשׁ. וְכֵן מָצִינוּ בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ פּוֹשֵׁעַ הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל בְּפוּרְעָנֻיּוֹת, וּכְשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ יְרֵא חֵטְא הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל מְדַקְדְּקִין עַל נַפְשׁוֹתֵיהֶם וְהָיוּ בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וְהָיוּ מִתְגַּבְּרִין עַל שׂוֹנְאֵיהֶם.

וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: סֵדֶר הַדִּין כָּךְ הוּא: הַתּוֹבֵעַ תּוֹבֵעַ וְהַנִּתְבַּע מֵשִׁיב וְהַדַּיָּן מַכְרִיעַ. אָמַר רַבִּי סִימוֹן: צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁנּוֹת אֶת טַעֲנוֹתָם מִפִּיו. וּמִמִּי אַתָּה לָמֵד? מִשְּׁלֹמֹה, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה- בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים־א ג, כג). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: שָׁמַעְתִּי, שֶׁאִם רָצָה הַדַּיָּן *לְהוֹשִׁיב אֶת הָאַנְטִדִּיקוֹן, שֶׁמוֹשִׁיב. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הָאֶחָד יוֹשֵׁב וְהָאֶחָד עוֹמֵד, דַּאֲמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָיוּ שְׁנֵי בְנֵי אָדָם בָּאִין אֵצֶל הַדַּיָּן לַדִּין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, אוֹמֵר לֶעָשִׁיר: אוֹ לְבֹשׁ כְּמוֹ שֶׁהוּא לָבוּשׁ, אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ. כָּל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׂא פָנִים לֶעָשִׁיר וְיַטֶּה מִשְׁפַּט הֶעָנִי.

נפש יהודה להושיב. שאומר הדיין לאנטריקין לבעלי דינין שישבו שניהם רשות בידו:

כְּלַל הַדְּבָרִים לָמַדְנוּ, שֶׁצָּרִיךְ לַדַּיָּן שֶׁיַּשְׁוֶה לִבּוֹ לִשְׁנֵי הַכִּתּוֹת כְּאֶחָד וְלֹא יְהַדֵּר פְּנֵי גָדוֹל, וְיִהְיוּ בְעֵינָיו הַבַּעֲלֵי דִּינִין שָׁוִין לְכָל דָּבָר וְלֹא יֹאמַר לְאֶחָד מֵהֶם קַצֵּר דְּבָרֶיךָ כְּדֵי שֶׁיִּסָּתְמוּ טַעֲנוֹתָיו. וְאִם אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיְּהוּ בְּלִבּוֹ וְעֵינָיו *שְׁקוּלִים בְּכַף מֹאזְנַיִם בְּשֹׁוִי - יָדוֹן בֵּינֵיהֶם, וְאִם לָאו - יְסַלֵּק מִלְּדוֹנָם. וְיִבְרַח מִמֶּנּוּ כִּבְרֹחַ מִן הַדְּלֵקָה וְאוֹמֵר: פָּסִילְנָא לְכוּ לְדִינָא, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין אָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, כִּדְאִיתָא לְעֵיל (סימן יד).

נפש יהודה שקולים בכף מאזנים שוים. כלומר שאין לדיין לאחד מבעלי דינין בעיניו יותר געגועים עליו משני אז ידין ביניהם אבל אם דעתו נוטה לאחד יותר בקצת אהבה וקורבות משני אל יהא דיין להם פן יטה הדין אע"פ ששניהם רחוקים לו ולא נהנה מהם כלום:

פֶּרֶק שֵׁנִי [רכו]

הַמִּשְׁפָּט הַיָּשָׁר הוּא קִיּוּם לְיִשְׂרָאֵל בִּכְלָל וְלַדַּיָּן וּלְבַעֲלֵי דִּינִין בִּפְרָט. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהַדַּיָּן יֵשֵׁב לָדוּן יְדַקְדֵּק מְאֹד בַּדָּבָר, שֶׁלֹּא יֵצֵא מִתַּחַת יָדוֹ אֶלָּא מִשְׁפַּט צֶדֶק, וְיֵדַע שֶׁיֵּשׁ מַנְהִיג בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ עַל הַכֹּל וְשׁוֹפֵט עַל הַדַּיָּנִין, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. וְיִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ עוֹמֵד עָלָיו צוֹפֶה וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְיָדוֹ נְטוּיָה עָלָיו לְהָרְגוֹ אִם יַטֶּה אֶת הַדִּין, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (ז, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו וְגֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "*הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים וגו'. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב וגו' מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (שיר השירים ג, ז־ח), מִפַּחְדָּהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֶׁדּוֹמָה לְלַיְלָה.

נפש יהודה הנה מטתו שלשלמה. שכנו של מקום ששים גבורים ת"ח וששים לאו דוקא. מלומדי מלחמה מלחמתה של תורה מפחד שהיו מפחדים שלא יטה הדין ויבואו לגיהנם:

דָּרַשׁ רַבִּי יֹאשִׁיָּה וְאִיתֵימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: "בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט" (ירמיה כא, יב), וְכִי לַבֹּקֶר דָּנִין, וַהֲלֹא כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ דָּנִין? אֶלָּא, *אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּבֹּקֶר שֶׁהוּא אוֹר - אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו - אַל תֹּאמְרֵהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֵהָכָא, "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" (משלי ז, ד), אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתְךָ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְךָ - אָמְרֵהוּ, וְאִם לָאו - אַל תֹּאמְרֵהוּ.

נפש יהודה אם ברור לך הדין כבוקר שהוא מאיר אמרתו. והכי משמע דינו לבוקר הוציאו לאור משפט:

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בַּדִּין - *קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כֻּלָּם. פְּשִׁיטָא, לָא צְרִיכָא, *אֲפִילוּ תַּלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. רַב הוּנָא כִּי הֲוָה אָתֵי קַמֵּיהּ דִּינָא מַכְנִיף וּמַייתֵי עֲשָׂרָה רַבָּנָן מִבֵּי רַב, אָמַר: כִּי הֵיכֵי *דְּנִמְטוּ שִׁיבָּא מִכְּשׁוּרָא (כלומר, כדי שיגיע לכל אחד מכם קיסם מקורה).

נפש יהודה קולר תלוי. הוא סוגר ברזל הניתן בצואר השבוים כלומר העונש של הטייה יענשו כלם אם אחד הוא מטה הדין והם הניחו לו ורוצים לפטור עצמם לומר הוא הטה ומה לנו בכך: לתלמיד היושב לפני רבו. ובא דין לפני רבו והוא לא נזקק לדבר נענש אם שתק והיה מבין ברבו שטועה: דנמטי שיבא מכשורא. נסורת קטן מן הקורה כלומר שאם נטעה ישתלש העונש בין כלנו ויקלו מעלי:

וְאַל יִתְגָּאֶה אֶת עַצְמוֹ בַּדִּין, דַּאֲמְרִינָן עֲלָהּ: רַב כִּי הֲוָה נָפֵיק לְדִינָא, אֲמַר הָכֵי: בִּצְבוּ נַפְשָׁאִי *לִקְטָלָא נָפִיק, *וּצְבוּ בֵתֵיהּ לֵיתוֹהֵי עָבֵיד, *וְרֵיקָן לְבֵיתֵיהּ עַיֵיל, *וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִיאָה כִיצִיאָה. כִּי הֲוָה חָזֵי אַמְבוּהָ (פירוש: סיעת אנשים) בַּתְרֵיהּ, אֲמַר: "*אִם־יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁ לָעָב יַגִּיעַ. *כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ" (איוב כ, ו־ז). מַר זוּטְרָא חֲסִידָא כִּי הֲוָה *מְכַתְפֵי לֵיהּ בְּשַׁבַּתָא דְּרִיגְלָא, אֲמַר הָכֵי: "כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם־נֵזֶר לְדוֹר וָדוֹר" (משלי כז, כד).

נפש יהודה לקטלא נפיק. לעונש הדין ולישא עליו חטא ולעצמו אמר כך: וצבו. וצרכי ביתי אין אני עושה כאן: וריקן לביתיה. שאיני משתכר כאן כלום: ולואי שתהא ביאה. שאחזור לביתי כיציאה כשיצאתי מביתי לדין הלכתי בלא חטא שלא אחטא ואענש: אם יעלה לשמים וגו'. כדי שלא תזוח דעתו עליו כשראה שעושין לו כל כך כבוד שרבים הולכין אחריו לכבודו אמר כך: כגללו. גלל רעי: מכתפי. אותו על הכתף שהיה זקן ואינו יכול לרוץ ומטריח את הצבור לעמוד בפניו לפיכך היו עבדיו נושאין אותו מהר בשבתא דריגלא ששואלין בו בהלכות הרגל:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יַפְסִיעַ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי" (שמות כ, כג) *וְסָמִיךְ לֵיהּ: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים" (שם כא, א). "אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם" מִבָּעֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֵלּוּ *כְּלֵי הַדַּיָּנִין.

נפש יהודה לא תעלה במעלות. בחזקה ובמרוצה על ראשי עם קודש שכשהיה המתורגמן דורש היה הצבור יושבין לארץ כי כך היה מנהגם שיושבין ברוב על הארץ ובכל מקום שהיו יושבין היו רגליהם אצלם כאילו יושבים על הארץ והפוסע ביניהם לילך ולישב במקומו נראה כמפסיע על ראשן ע"כ היו מקדימין לישב במקומן: וסמיך ליה ואלה המשפטים. כלומר אף לשופטים אני מזהיר: כלי הדיינין. ששייך בהו שימה דבר המטלטל והיינו מקל ורצועה למכות מרדות לפנים בארץ ישראל:

וְאִם אֶפְשָׁר לַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי הַכִּתּוֹת קֹדֶם שֶׁיֵּדַע לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם בְּאַהֲבָה וּבְשָׁלוֹם, זֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה, כִּדְאִיתָא הָתָם (סנהדרין ו, ב): רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: *מִצְוָה לִבְצֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ" וגו' (זכריה ח, טז). וַהֲלֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִשְׁפָּט אֵין שָׁלוֹם וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שָׁלוֹם? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל־עַמּוֹ" (שמואל־ב ח, טו) וְהַלֹּא בְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ צְדָקָה אֵין מִשְׁפָּט? אֶלָּא, אֵיזֶהוּ מִשְׁפָּט שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צְדָקָה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בִּצּוּעַ.

נפש יהודה מצוה לבצוע. לעשות פשרה בין בעלי דינין:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם, אוֹ כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאֵין *אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: "צְאוּ וּבִצְעוּ"; כְּשֶׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: "צְאוּ וּבִצְעוּ"; שֶׁנֶּאֱמַר: "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן וְלִפְנֵי" וגו' (משלי יז, יד), קֹדֶם שֶׁנִּתְגַּלָּה הָרִיב אַתָּה רַשַּׁאי לְנָטְשׁוֹ, *לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלָּה לְךָ הָרִיב אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְנָטְשׁוֹ.

נפש יהודה ואתה יודע. לאחר שנתגלה לך הדין שזה חייב לבעל דין חבירו לשלם אין אתה רשאי לומר עשו פשרה אלא תאמר הדין פלוני אתה חייב לשלם לו ואם הם רוצים אחר כך לעשות פשרה ביניהם הרשות בידם אבל לא ביד בית דין להעלים הדין כשיודעין שהוא חייב ולפתחם בפשרה: לאחר שנתגלה לך הריב אי אתה רשאי לנוטשו. לעזבו ולהעתיקו ממך:

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לְדִין, אֶחָד רַךְ וְאֶחָד חָזָק, עַד שֶׁלֹּא תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם אוֹ מִשֶּׁתִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵיהֶם וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: "אֵינִי נִזְקָק לָכֶם", *שֶׁמָּא נִתְחַיֵּב חָזָק וְנִמְצָא רוֹדְפוֹ; אֲבָל מִשֶּׁתִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְאַתָּה יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לוֹמַר לָהֶם: "אֵינִי נִזְקָק לָכֶם", שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ" (דברים א, יז). וְאָמַר רַב חָנָן: אַל תַּכְנִיס דְּבָרְךָ מִפְּנֵי אִישׁ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן לְתַלְמִיד *שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה זְכוּת לֶעָנִי וְחוֹבָה לֶעָשִׁיר, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִשְׁתֹּק? שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ", וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ יָגֵן בַּעֲדוֹ.

נפש יהודה שמא נתחייב חזק ונמצא רודפו. רודף את הדיין להפוך את הדין: שיושב לפני רבו. ובא דין לפני רבו ולא לפניו וראה התלמיד זכות לעני וחובה לעשיר ורבו טועה בדין מנין שלא יחלוק כבוד לרבו וישתוק התלמיד שנאמר לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רכז]

מִצְוָה עַל הַדַּיָּן שֶׁיְּהוּ שָׁוִין בַּעֲלֵי דִּינִין לְפָנָיו בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבֵר לִבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וְיִשְׁכַּח טַעֲנוֹתָיו, לְפִי שֶׁיֵּצֵא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר: אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ *כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי הַדִּין עוֹמְדִין לְפָנֶיךָ יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ *כְּחַיָּבִין וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ כְּזַכָּאִין *שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין.

נפש יהודה כעורכי הדיינין. שלא יהא דיין אחד מדבר לפני הבעלי דינין כאילו הוא עורך להם הדין וכאשר הוא אומר כן יעשו שאר הדיינין ומכח זה יסתום טענתו פן יסבור אחד מבעלי דינים שהוא לבדו יפסוק הדין ואחרים שומעין לדבריו והוא עיקר ושמא הוא מכירו של בעל דינו ואם הוא מדבר בשאר אדם שאינו דיין יש לומר דהכי קאמר אם בא בעל דין לת"ח אחד לשאול איך דינו לפי טענתו שיאמר לפניו אל יאמר כך יהא דינך והיינו כעורכי הדיינים כאלו הדיינים עורכין לו הדין כך אומר לו הדין פסוקה כשולחן ערוך לאוכל ופן יתגלגלו הטענות לפני הדיינין ולא יפסקו הדין כמו שאמר הוא ויתרעמו על הדיינין וירדפו הדיינין וירבו במחלוקת ועוד פן יאמר לו שלא יזכה בטענותיו וילמוד על ידו טענות אחרים שקרם כמו שילמד מדבריו: כחייבין. אבל לא כזכאין דאז אינו חוקר אחר הרמאות ואינו יוצא הדין כהוגן ואע"פ שמכיר שאחד הוא איש ישר אל יאמר בדעתו בודאי זה דובר אמת וזה שקר על זה נאמר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא רואה לפנים ולא ללבב ופניהם שוים ובמשיח ה' אמר לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח כי אם בחכמת הקב"ה יבין וידע מי זכאי ומי חייב אבל הדיין מחויב לדון כדין התורה ולא לדעתו ושכלו: שקבלו עליהם את הדין. וזה פורע לו אל תאמר גזלן הוא שרצה לגזול שמא המקבל גזלן הוא או שמא זה הלוה לו ולזה נשכח ושניהם צדיקים וכן אם שניהם נשבעין שמא זה יודע בודאי שחייב לו וזה אינו יודע:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת (ל, א): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי־הָאֲנָשִׁים" (דברים יט, יז), מִצְוָה בְּבַעֲלֵי דִּינִין *שֶׁיַּעַמְדוּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שָׁמַעְתִּי, שֶׁאִם רָצוּ בֵית דִּין לְהוֹשִׁיב שְׁנֵיהֶם - מוֹשִׁיבִין. וְאֵיזֶהוּ אָסוּר? שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד עוֹמֵד *וְאֶחָד יוֹשֵׁב, אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ *וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: "קַצֵּר דְּבָרֶיךָ".

נפש יהודה שיעמדו. דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב היינו בעלי דינין: ואחד יושב. שלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו: ואחד אומר לו קצר דבריך. אע"פ שמרבה בדברים שלא לצורך:

אַף־עַל־פִּי־כֵן אִם אֶחָד מִבָּעֲלֵי הַדִּינִין הוּא חָבֵר, אוֹ אֵשֶׁת חָבֵר, רַשַּׁאי הַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת לוֹ הִדּוּר בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יְבִינֵהוּ בַּעַל דִּינוֹ וְלֹא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנוֹתָיו, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת: רַב עוּלָא בְּרֵיהּ דְּרַב עִלָּאִי הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. שָׁלַח לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב נַחְמָן: עוּלָא חַבְרֵנוּ, *עָמִית בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת. *אָמַר: אַמַאי שָׁלַח לִי לִחְנוּפֵי לֵיהּ? הָדַר אֲמַר: *לְמִשְׁרֵי תִּגְרֵיהּ; אִי נַמֵּי, *לְשׁוּדָא דְּדַיָּנֵי.

נפש יהודה עמית. עמיתנו חברנו בתורה ובמצוות: אמר. רב נחמן, למאי שלח לי הא מלתא לחנופי ליה שמא להחניפו בתמיה: למשרי תיגריה. אם באו שני דינין ואחד מהן של ת"ח הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך תיגרא דברי ריבות ודין שלו שרי ליה התירו ופטור ליה: לשודא דדיינא. יש דין שאינו תלוי בראיות עדים ולא בשבועה אלא במה שלב הדיינים נוטה לזכות ולחיוב כגון הנך דכתובות ההוא דאמר נכסי לטוביה ואתו אחר מותו שני טוביה ואמרי' התם שודא דדיינא למי שהדיין רואה שהוא ראוי לתת לו מתנה והוא יותר אוהבו אף כאן כך שלח לי אם הדין תלוי בשודא דדיינא זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא שודא לשון השלכה כדמתרגמי' ירה בים שדי בימא:

וַאֲמְרִינָן (שם ל, ב): *דְּבֵיתְהוּ דְּרַב הוּנָא הֲוָה לָהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן. אֲמַר הֵיכֵי אֵעֲבֵיד? אֵיקוֹם מִקַמָּהּ - מִסְתַּתְּמִין טַעֲנְתֵּיהּ דְּבַעַל דִּינָהּ; לָא אִיקוּם מִקַמָּה - *אֵשֶׁת חָבֵר הֲרֵי הִיא *כְחָבֵר. אָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ: *אַפְרַח בַּר אַוְוזָא וְשָׁדִי עִילָאֵי.

נפש יהודה דביתהו דרב הונא. אשת רב הונא: אשת חבר. אשת ת"ח: כחבר. כת"ח עצמו דצריך לכבדה: אפרח בר אווזא. ואעמוד ולא יבין זה שבשבילה עמדתי אלא מפי האווזא הפורח ובא עלי:

וַאֲמְרִינָן (שם): אֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאִית לֵיהּ דִּינָא "בַּהֲדֵי עַם הָאָרֶץ מוֹתְבִינָן לֵיהּ לְצוֹרְבָא מֵרַבָּנָן, וּלְעַם הָאָרֶץ אֲמְרִינָן לֵיהּ: תִּיב. וְאִי קָאִי לֵית לָן בָּהּ. רַב בַּר שְׁבַאי הֲוָה לֵיהּ דִּינָא קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא, אוֹתְבֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ נַמֵּי לְבַעַל דִּינֵיהּ אֲתָא שְׁלוּחָא *בָּטַשׁ בֵּיהּ וְאוֹקְמֵיהּ לְעַם הָאָרֶץ - וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא: תִּיב. וְהֵיכֵי עֲבֵיד הָכֵי, וְהָא מִסְתַּתְּמִין טַעֲנְתֵּיהּ דְּהַאִיךְ? אָמַר: *מֵימַר אֲמַר; אִיהוּ קָא אוֹתְבָן, שְׁלוּחָא הוּא *דְּלָא אִיפַיֵיס מִינָאִי.

נפש יהודה בטש. בעט בע"ה שיעמוד ושוב לא אמר ליה רב פפא לע"ה שישב כשעמד: מימר אמר. העם הארץ בלבו רב פפא אמר לי לישב ומה לי בשליח ולא יסתום טענותיו ע"י כן: דלא אייפיס מינאי. לא עשיתי לו טובה על כן אינו אוהבי:

וַאֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְעַם הָאָרֶץ דְּאִית לְהוּ דִּינָא בְּהַדֵּי הַדָּדֵי, *לָא נִיקְדוֹם צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן וְנֵיתוֹב קַמֵּיהּ דְּדַיָּנָא, מִשּׁוּם *דְּמֶחֱזֵי כְּמָאן דִּמְסַדֵּר טַעֲנְתֵּיהּ. וְלָא אֲמָרָן, אֶלָּא דְּלָא *קָבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא, אֲבָל קָבִיעַ לֵיהּ עִידְנָא לֵית לָן בָּהּ.

נפש יהודה לא ניקדום. ליתיב לפני הדיין קודם שבא בעל דינו ואפי' יושב ושותק: דמחזי כמאן דמסדר. ליה טענתיה וגורם שיחשדוהו שמטעים דבריו לדיין ועובר בלא תשא שמע שוא: קביע ליה עידנא. שהדיין הוא רבו ולומד אצלו ויש לו קביעות ללמוד:

וַאֲמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְיָדַע סַהֲדוּתָא וְזִילָּא בֵּיהּ מִילְתָא לְמֵיזַל קַמֵּיהּ דַּיָּנָא דְּזוּטָר מִינֵיהּ - לֹא לֵיזֵיל. אֲמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: אַף אֲנָן נַמֵּי תַּנִינָן: מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה אוֹ כָּל דָּבָר *שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטּוֹל, הֲרֵי זֶה לֹא יִטּוֹל. *וְהַנֵּי מִילֵי בְּמָמוֹנָא, *אֲבָל בְּאִסּוּרָא, "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא, ל), כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב.

נפש יהודה שאין דרכו ליטול. אם היה שלו הרי זה לא יטול אינו מוזהר עליו בלא תוכל להתעלם שנאמר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו: והני מילי. דאמרינן דאין החכם הולך להעיד דזילא ליה מילתא לילך ולהסהיד ופטור בעדות ממון: אבל באיסורא. כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד חכם זה יודע שבעלה חי אין חכמה חשובה לנגד ה' וצריך לילך לשם ולהעיד:

רַב יֵימַר הֲוָה יָדַע לֵיהּ סַהֲדוּתָא לְמַר זוּטְרָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַמֵּימַר - אוֹתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַרֵי לְאַמֵּימַר: וְהָא אֲמַר עוּלָא: מַחְלֹקֶת בְּבַעֲלֵי דִּינִין. אֲבָל בְּעֵדִים דִּבְרֵי הַכֹּל בַּעֲמִידָה? אֲמַר לֵיהּ: **הַאי עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, וַעֲשֵׂה דִּכְבוֹד תוֹרָה עָדִיף.

נפש יהודה האי עשה. ועמדו: והאי עשה. את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:

וְצָרִיךְ *לְהַחְמִיץ אֶת הַדִּין קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּכֶנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּרֵישׁ פִּרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: *הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (ז, ב): דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מִנָּא הָא מִילְתָא דְּאָמְרוּ רַבָּנָן "הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין"? *דִּכְתִיב: "לֹא־ תַעֲלֶה בְמַעֲלוֹת עַל־מִזְבְּחִי" וגו' (שמות כ, לג)וְסָמִיךְ לֵיהּ: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (שם כא, א).

נפש יהודה להחמיץ. כלומר שלא יפסקו הדין אא"כ שנושאין ונותנין היטב בדבר עד שברור להן בבירור גמור בלי פקפוק שהדין כן ע"כ לא ימהרו לפסוק כמו החומץ שלא ימהר להחמיץ עד אחר זמן מה וזה הוו מתונין שתמתינו מלפסוק הדין עד שתגמרו היטב בדין אמת: הוו מתונין בדין. הוו רגילין בהמתנתו כדי לעיין בו יפה קודם שתחתכוהו: דכתיב ולא תעלה במעלות. בפסיעות גדולות:

וּכְשֶׁהַדַּיָּן יְהֵא כַוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם *וְיִהְיוּ בַּעֲלֵי דִּינִין שָׁוִין בְּלִבּוֹ וִיפַשְׁפֵּשׁ לְבָרֵר הַדִּין עָל בּוּרְיוֹ, *בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה יְסַיְּעוּהוּ לְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ וִיהֵא שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם.

נפש יהודה ויהיו בעלי דינין שוין בלבו. של דיין שאין לנטות כוונתו לאחד יותר מחבירו: בית דין של מעלה. שנאמר והיה ה' עם השופט:

הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי בִּשְׂכַר הַמִּשְׁפָּט

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רכח]

כְּשֶׁבֵּית דִּין דָּנִין דִּין אֱמֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם נֶחֱשָׁב לָהֶם כְּאִלּוּ הֵם שֻׁתָּפִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (י, א): רַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲווּ יָתְבֵי בְדִינָא כָּל יוֹמָא. הֲוָה *חֲלִישׁ לִיבַּיהוּ. *תָּנָא לְהוּ חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל־מֹשֶׁה מִן־ הַבֹּקֶר" וגו' (שמות יח, יג) - וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ, שֶׁמֹּשֶׁה יוֹשֵׁב וְדָן כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, תּוֹרָתוֹ אֵימָתַי נַעֲשֵׂית? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נַעֲשָׂה שׁוּתָף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית, כְּתִיב הָכָא: "מִן־הַבֹּקֶר עַד־ הָעָרֶב" וּכְתִיב הָתָם: "וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה).

נפש יהודה חליש לבייהו. מצטערין שלא עסקו אותו היום בתורה: תנא להו חייא בר רב. שגדול שכר הדיינין ולא יצטערו ורש"י פירש דאין זה חלש לבייהו אלא לשון דעתייהו ולשון חלש לבייהו לשון תענית הוא שלא יסעדו כל היום תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולדון כל היום אלא מקצת היום ומה שאמר מן הבוקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובוקר:

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (ז, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ מַשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת־אֵל" (תהלים פב, א); וְכָל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאֱנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם" וגו' (שם יב, ו).

וְגַם הַדַּיָּן הֶהָגוּן מַעֲמִיד אַנְשֵׁי הָאָרֶץ בְּטוֹב וּבְשָׁלוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דִּכְתֻבּוֹת (קה, ב): דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר כֹּהֵן: מַאי דִּכְתִיב: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה" (משלי כט, ד)? אִם דּוֹמֶה דַּיָּן לְמֶלֶךְ, *שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְלוּם, יַעֲמִיד אָרֶץ; וְאִם דּוֹמֶה לְכֹהֵן הַמְחַזֵּר בְּבֵית הַגְּרָנוֹת, יֶהֶרְסֶנָּה.

נפש יהודה שאינו צריך לכלום. לא להחניף משום ממון ולא לשאול שהוא חכם ובקי:

וּמָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֲבָהוּ, כְּשֶׁבָּא לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ וּמְצָאוּהוּ בּוֹכֶה. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, לָמָּה אַתָּה בוֹכֶה? הֲלֹא יְגִיעָתְךָ בַּתּוֹרָה הָיְתָה כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְתַלְמִידִים רַבִּים הֶעֱמַדְתָּ; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּדָּה יְתֵירָה הָיְתָה בְּךָ, *שֶׁלֹּא נִתְעַסַּקְתָּ בַּדִּינִין. אָמַר לָהֶם: עַל זֶה אֲנִי בּוֹכֶה, שֶׁלֹּא נִתְעַסַּקְתִּי בְּמַשָּׂאָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל *וְקִיַּמְתִּי בְּעַצְמִי "וְאִישׁ תְּרוּמוֹת יֶהֶרְסֶנָּה".

נפש יהודה שלא נתעסקת בדינין. ואין עליך על חטא הטיית המשפט: וקיימתי בעצמי. כלומר אם הוא היה הדיין היה מקיים מלך במשפט יעמיד ארץ ועכשיו שמא גרם שהיה דיין מי שנא' עליו ואיש תרומות יהרסנה וכאלו הוא עשה כן ונענש על ידו:

לְפִיכָךְ, הַדַּיָּן הָרָאוּי, הַמִּתְעַסֵּק בַּדִּינִין לְשֵׁם שָׁמַיִם לְהַצִּיל עָשׁוּק מִיַּד עוֹשְׁקוֹ, זוֹכֶה וּמְזַכֶּה לְיִשְׂרָאֵל וּמַעֲמִידָן בְּשָׁלוֹם.

פֶּרֶק שֵׁנִי [רכט]

כָּל דַּיָּן שֶׁצּוֹעֵק לְפָנָיו הֶעָשׁוּק וְאוֹטֵם אָזְנוֹ מִמֶּנּוּ - עָנְשׁוֹ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁגַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה (נה, א): רַב יְהוּדָה הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אֲתָת הַהִיא אִתְּתָא וְקָא צָוְחָה קַמֵּיהּ וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ. אָמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מַר: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת־דָּל גַּם־הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה" (משלי כא, יג)? אֲמַר לֵיהּ: שִׁינְנָא, *רֵישָׁךְ בִּקְרִירֵי וְרֵישָׁא דְרֵישָׁךְ בְּחַמִּימֵי - הָא יָתֵיב מַר עוּקְבָא אַב בֵּית דִין, דִּכְתִיב: "בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִינוּ לַבֹּקֶר" וגו' (ירמיה כא, יב).

נפש יהודה רישך בקרירי. אני שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהיא ראש לי ולך ואב"ד יכוה בחמין דכתיב בית דוד וגו' לא ענש אלא מי שבידו לשפוט ורב שמואל קרי לרב יהודה שיננא תלמיד חריף:

וּמוּסָף עַל זֶה, כָּל הַמַּטֶּה דִּינוֹ שֶׁל גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, אוֹ לְכָל מִי שֶׁהוּא חַלָּשׁ בִּשְׁבִיל שֶׁאֵין מַחֲזִיק בְּיָדוֹ, כְּאִלּוּ מַטֶּה דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ה, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמַּטֶּה דִּינוֹ שֶׁל גֵּר כְּאִלּוּ מַטֶּה דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וּמַטֵּה גֵר" (מלאכי ג, ה), "וּמַטֵּי" כְּתִיב.

נפש יהודה ומטה גר. ומטי כתיב, הקב"ה אמר ומטי:

וְעַל פִּשְׁעֵי הַדַּיָּנִים כָּאֵלּוּ, גָּלוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּךְ נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם: "*יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב" וגו' (ישעיה א, כג). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ נַפְשׁוֹ עַל עָנְשׁוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (ז, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל מָמוֹן מִזֶּה וְנוֹתֵן לְזֶה שֶׁלֹּא כַדִּין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ נַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אַל־ תִּגְזָל־דָּל כִּי דַל־הוּא" וגו' (משלי כב, כב).

נפש יהודה יתום לא ישפוטו וגו'. ועל כן גלו: אל תגזל דל וגו'. וקבע את קובעיהם נפש:

וּכְשֶׁבָּאוֹת צָרוֹת עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הוּא בַּעֲוֹן דַּיָּנִים שֶׁאֵינָם הָגוּנִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְתוֹלִין (קלט, א): רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֱלִישָׁע אוֹמֵר: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת בָּאוֹת עָלָיו צֵא וּבְדֹק בְּדַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא עַל דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׁמְעוּ־נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵל כָּל־ הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ" (מיכה ג, ט). וְאוֹמֵר: "בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלַםִ בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל־ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא־תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (שם שם, י־יא). *הֵם רְשָׁעִים וְתוֹלִים בִּטְחוֹנָם בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, לְפִיכָךְ מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ פֻּרְעָנִיּוֹת כְּנֶגֶד *שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַםִ עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (שם שם, יב).

נפש יהודה הם רשעים ותולים בטחונם במי שאמר והיה העולם. כלומר חוטאים ואומרים על ה' ישענו: שלש עבירות. בשוחד ישפוטו במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ג' פורעניות שדה תחרש עיין תהיה ולבמות יער:

וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל *עַד שֶׁיִּכְלוּ שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ *וְאָסִירָה כָּל־בְּדִילָיִךְ. וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ וגו' אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיה א, כה־כו).

נפש יהודה עד שיכלו שופטים ושוטרים. הרשעים: ואסירה כל בדיליך. והלא כל בדיליך בכלל ואצרוף כבור סיגיך אלא כל הפסולת אפשר להסיר כשהוא מצרף בכור חוץ מהבדיל אין להסיר אלא כשהוא מהותך באש מסירין אותו מעט מעט ע"י שריפת ההיתוך על כן אמר ואסירה כל בדיליך:

וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ הַשְׁכֵּם: לֹא גָלְתָה יְהוּדָה אֶלָּא שֶׁלֹּא הֶעֱמִידוּ אֶת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא־מָצְאוּ מִרְעֶה" וגו' (איכה א, ו). *מָה אַיָּל זֶה רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד זְנָבוֹ שֶׁל זֶה, כָּךְ דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, זֶה כוֹבֵשׁ פָּנָיו מִפְּנֵי זֶה וְזֶה כוֹבֵשׁ פָּנָיו מִפְּנֵי זֶה. כָּךְ אָמַר לָהֶם הַנָּבִיא: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים" וגו' (ישעיה א, כג). וּמַהוּ "רֹדֵף *שַׁלְמֹנִים" (שם)? שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים זֶה לָזֶה: עֲשֵׂה עִמִּי הַיּוֹם וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לְךָ לְמָחָר.

נפש יהודה מה איל זה. כשהולכין אין הולכין זה בצד זה אלא זה אחר זה: שלמונים. שופט א' אמר לשני תגמול אתה עמי היום טובה בדיני ואני אגמול לך כשיבא דינך לפני:

וְהַנָּבִיא צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: "מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ" וגו' (שם שם, כא). *חִכִּיתִי לָהֶם שֶׁיַּעֲמִידוּ אֶת הַשּׁוֹפְטִים וִיקַיְּמוּ אֶת הַדִּין וְהֵן לֹא עָשׂוּ כֵּן, אֶלָּא עָשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם עִקָּר וְאֶת הַדִּין טָפֵל. לְפִיכָךְ נַעֲשׂוּ הֵם טְפֵלָה לַגּוֹיִים בְּאַרְצָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה" (שם ה, ז). וּלְפִיכָךְ "ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם־ זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם" וגו' (שם ג, יד), וְכִי בְּבָתֵּיכֶם הָיָה הַגְּזֵלָה? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁצּוֹוְחִים הַיְתוֹמִים וְהָאַלְמָנוֹת וְהָעֲנִיִּים עַל גְּזֵלוֹתֵיהֶם וְהֵם מַעֲלִימִים עֵינֵיהֶם, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הַגְּזֵלָה בְּבָתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה" וגו' (שם א, כג). וּלְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לִי חֵפֶץ בְּקָרְבְּנוֹתֵיכֶם וְגַם לֹא בִתְפִלּוֹתֵיכֶם וְלֹא בְחָדְשֵׁיכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת־שָׁוא וגו' חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי [וגו'] וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי" וגו' (שם שם, יג־טו). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: וּמַה נַּעֲשֶׂה וְיָשׁוּב חֲרוֹן אַפֶּךָ? אָמַר לָהֶם: "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט *אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם שם, יז). וּבִזְכוּת דִּין שֶׁל צֶדֶק בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָתִיד לִבָּנוֹת, כְּדִכְתִיב: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (שם שם, כז).

נפש יהודה חכיתי. הקב"ה אמר קויתי והמתין להם שיעשו משפט ובזכותו ינצלו ולא יגלו: ויקו למשפט והנה משפח. לשון רבוי שהרבו פשעים או לשון ספחת וצרעת ועל שלשון נופל על לשון נפל כן ברוח הקודש בפיו של נביא וע"ד הלצה ויקו למשפט אם בא אחד לפניו לשפוט אמר השופט והנה מספח ממשפחתי זה ויצא נקי וכיון שראה שעל ידי שהוא ממשפחתו זכהו בדין בא אליו ומבקש ממנו ליתן לו צדקה והנה צעקה איני מכירך: יתום לא ישפוטו. וכשיצא מהשופט ריקם פגעה בו אלמנה שביקשה לילך ולצעוק אל השופט וכשראתה האלמנה שהיתום שהוא איש וצועק כל היום ואין משגיחין בו אמרה אני אשה מי משגיח בי מיד חזרה וזהו וריב אלמנה לא יבא אליהם: אשרו חמוץ. הנגזל להוציא הגזילה מיד הגזלן להשיב לו וישיב ה' את ציון:

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה