אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השלישי - לקים המצות › הכלל השמיני: לגמל חסד

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השלישי - לקים המצות · הכלל השמיני: לגמל חסד

הכלל השביעי: לעשות צדקה ובזמן הראוי

הַכְּלָל הַשְּׁמִינִי: לִגְמֹל חֶסֶד

וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, שַׂמֵּחַ חֲתָנִים; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּקּוּר חוֹלִים; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, הַלְוָיַת מֵתִים וְהֶסְפֵּדָם; הָחֵלֶק הָרְבִיעִי, נִחוּם אֲבֵלִים; הַחֵלֶק הַחֲמִישִׁי, בִּגְמִילוּת חֲסָדִים עִם כָּל אָדָם.

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן לְשַׂמֵּחַ חֲתָנִים

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רה]

הָרוֹצֶה לִדָּבֵק בַּשְׁכִינָה יִלְמֹד מִמִּדַּת בּוֹרְאוֹ, וְאִם יַרְגִּיל בְּמִדּוֹתָיו נִמְצָא שֶׁמִּתְּדַבֵּק בַּשְׁכִינָה. וּכְבָר מָצִינוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֲדוֹן כָּל הָעוֹלָם וְיָצַר אֶת הָאָדָם מֵאַיִן, הִתְקִין לוֹ חֻפּוֹת עִם חַוָּה כַּלָּתוֹ וְשִׂמַּח לָאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּחֻפָּתוֹ וְשָׁלַח לוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹשְׁבִינָיו לִגְמֹל חֶסֶד עִמּוֹ וְהוּא בֵרְכָם בִּרְכַּת חֲתָנִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יב מִפִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֶשֶׂר חֻפּוֹת עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם בְּגַן־עֵדֶן וְכֻלָּן שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. וַהֲלֹא לְכָל חָתָן אֵין עוֹשִׂין אֶלָּא חֻפָּה אַחַת וּלְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ עוֹשִׂין [שָׁלֹשׁ חֻפּוֹת, וְלַחֲלֹק כָּבוֹד לְאָדָם הָרִאשׁוֹן עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] עֶשֶׂר חֻפּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "*בְּעֵדֶן גַן־אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל־אֶבֶן יְקָרָה *מְסֻכָּתֶךָ אֹדָם פִּטְדָה וְיַהֲלֹם תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה סַפִּיר נֹפֶךְ וּבָרְקַת וְזָהָב **מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ וּנְקָבֶיךָ בָּךְ בְּיוֹם הִבָּרַאֲךָ כּוֹנָנוּ" (יחזקאל כח, יג). הֲרֵי אֵלּוּ עֶשֶׂר חֻפּוֹת. וְהָיוּ הַמַּלְאָכִים מְתוֹפְפִים וּמְרַקְּדִים כִּנְקֵבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְלֶאכֶת תֻּפֶּיךָ" וגו'. בְּיוֹם שֶׁנִּבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: בּוֹאוּ וְנִגְמֹל חֶסֶד לְאָדָם הָרִאשׁוֹן וּלְעֶזְרוֹ, שֶׁעַל מִדַּת גְּמִילוּת חֲסָדִים הָעוֹלָם עוֹמֵד. וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חֲבִיבָה גְמִילוּת חֲסָדִים מִזְּבָחִים וְעֹלוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח" (הושע ו, ו). וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הוֹלְכִין לְפָנָיו כְּמוֹ רֵעִים הַמְשַׁמְּרִים אֶת הַחֻפּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ" (תהלים צא, יא) וְאֵין דֶּרֶךְ זֶה אֶלָּא דֶּרֶךְ חֲתָנִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּחַזָּן, מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל חַזָּן עוֹמֵד וּמְבָרֵךְ לֶחָתָן וְלַכַּלָּה בְּתוֹךְ חֻפָּתָם, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד וּבֵרֵךְ לָאָדָם וּלְעֶזְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְבָרֵךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹאמֶר לָהֶם" וגו' (בראשית א, כח).

נפש יהודה בעדן גן אלהים היית. בחירם מלך צור כתיב וכי סבור אתה להיות כאדם הראשן שהיה בג"ע והיו כל חופות הללו אודם רובי"ן פטדה פריזוי"ם ויהלום פערל מוט"ר תרשיש יכצונ"ג שוהם אניקי"ל וישפה וספיר כך שמם נופך שמר"ק ברקת גרפונק"ל בל"א והם עשר: מסוכתך. וכי היה חופתך או לבוש כסויך כך בג"ע: מלאכת תופיך ונקביך בך. לא היית כדאי לבראך בנקביך כגון הפה שהקול יצא ממנו כתוף אלא שראה הקב"ה שיתגאה לומר אלוה הוא על כן ברא הקב"ה באדם נקבים שהצואה יצא מהם ורוח משמיע קול כתוף ובם היה לו להתבונן שאל יתגאה: מלאכת תופיך. מלאכים היו מרקדים בתופים ובמחולות:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (עה, א): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: עֶשֶׂר חֻפּוֹת עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן־עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּעֵדֶן גַּן־אֱלֹהִים הָיִיתָ" וגו'. מַר זוּטְרָא אָמַר: אַחַת עֶשְׂרֵה, דִּכְתִיב "כָּל אֶבֶן יְקָרָה".

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (יח, ב): "וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם" (בראשית ב, כב), מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא *שׁוֹשְׁבִינוּת לְאָדָם הָרִאשׁוֹן. לִמְּדָה תוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיַּעֲשֶׂה הַגָּדוֹל שׁוֹשְׁבִינוּת לַקָּטֹן וְלֹא יֵרַע לוֹ.

נפש יהודה שושבינות. שמשתדל בחיתונם לשמחן להתעסק בצרכי סעודות חופה תרגום ולאמנון רע ולאמנון שושבינא:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה יח (יג): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: *נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה וּבֵרְכָן. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל הָיוּ שׁוֹשְׁבִינָיו שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן.

נפש יהודה נטל הקדוש ברוך הוא כוס של ברכה וברכן. ברכת חתנים:

אָמַר רַבִּי שַׁמְלַאי: מָצָאנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבָרֵךְ חֲתָנִים וּמְקַשֵּׁט כַּלּוֹת וּמְבַקֵּר חוֹלִים וְקוֹבֵר מֵתִים וּמְנַחֵם אֲבֵלִים. מְבָרֵךְ חֲתָנִים, דִּכְתִיב: "וַיְבָרֵךְ אֹתָם אֱלֹהִים" וגו'. מְקַשֵּׁט כַּלּוֹת, דִּכְתִיב: "*וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע" (בראשית ב, כב), בְּרָאָהּ וְקִשְּׁטָהּ. מְבַקֵּר חוֹלִים, דִּכְתִיב: "*וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בֵּאלֹנֵי מַמְרֵא" (שם יח, א). קוֹבֵר מֵתִים, דִּכְתִיב: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" (דברים לד, ו). מְנַחֵם אֲבֵלִים, דִּכְתִיב: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ" (בראשית כה, יא). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: *מַרְאֵה פָנִים לָאָבֵל, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל־יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ" (שם לה, ט). מַה בְּרָכָה בֵרְכוֹ? אָמַר רַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן: בִּרְכַּת אֲבֵלִים בֵּרְכוֹ.

נפש יהודה ויבן. קלעה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא קלע שערותיה וקשטה כדרך הכלות: וירא אליו ה'. יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה לבקרו: מראה פנים. לאבל לנוד לו ולנחמו והיינו ברכת אבלים:

וְאִם זֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו, מַה לַּעֲשׂוֹת לִבְנֵי אָדָם שֶׁהֵם חַיָּבִים לִגְמֹל חֶסֶד זֶה עִם זֶה. וְכָל שֶׁכֵּן אִם נֶהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ, שֶׁעוֹבֵר עַל מִצְוָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת (ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ *עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת־ה' צְבָאוֹת כִּי־טוֹב ה' כִּי־לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (ירמיה לג, יא). וְאִם מְשַׂמְּחוֹ זוֹכֶה לְתוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וגו' וְקֹל שֹׁפָר" וגו' (שמות יט, טז) וּכְתִיב: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר וגו' וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שם שם, יט) וּכְתִיב: "וְכָל־ הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וגו' וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר" וגו' (שם כ, טו) הַנָּךְ נְפִישֵׁי לְהוּ, הַנָּךְ קוֹלוֹת דִּמְעִיקָרָא הֲווּ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: כְּאִלּוּ הִקְרִיב תּוֹדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*מְבִיאִים תּוֹדָה בֵּית ה'" (ירמיה לג, יא). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: כְּאִלּוּ בָּנָה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשׁוֹנָה אָמַר ה'" (שם). לָמַדְּנוּ מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת הֶחָתָן.

נפש יהודה עובר בחמשה קולות. דקודם מתן תורה קאמר: מביאים תודה בית ה'. ואשיב את שבות וגו' סיפיה דקרא דה' קולות דלעיל:

פֶּרֶק שֵׁנִי [רו]

כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה לְשַׂמֵּחַ אֶת הֶחָתָן כָּךְ מִצְוָה לְשַׂמֵּחַ אֶת הַכַּלָּה. וְנִקְּרָא זֶה גַּם כֵּן "גְּמִילוּת חֶסֶד". וּמִצְוָה לְשַׂמְּחָהּ וּלְהַלְּלָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּמְצָא חֵן בְּעֵינֵי הֶחָתָן וּלְפִי שֶׁתְּהֵא חֲבִיבָה עָלָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה (טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: *כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כַּלָּה *כְּמוֹת שֶׁהִיא, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כַּלָּה נָאָה *וַחֲסוּדָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁנָּשָׂא חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ: כַּלָה נָאָה וַחֲסוּדָה - וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: "מִדְּבַר־שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג, ז)! אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּפָנָיו אוֹ יְגַנֵּהוּ בְּפָנָיו? הֱוֵי אוֹמֵר: יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּפָנָיו. *מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: לְעוֹלָם *תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: הָכֵי *מַשְׁרוּ קַמֵּי כַלְתָּא בְּמַעֲרָבָא: לֹא כָחָל וְלֹא שָׂרָק וְלֹא פִרְכּוּס - וְיַעֲלַת חֵן.

נפש יהודה כיצד מרקדין. מה אומרים לפניה בעת רקידה: כמות שהיא. לפי יופיה וחשיבות שבה מקלסין אותה: חסודה. חוט של חסד משוך עליה: מכאן אמרו. מדברי ב"ה שאמרו ישבחנה: תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. לעשות לאיש ואיש כרצונו ואם רואה שאדם רוצה בחפץ וקנה אותו אע"פ שהוא רע והוא כבר קנה אותו אמור לו טוב הוא מה שקנית: משרו קמי כלתא. כך היו משוררים לפני הכלה לא כחל אינה צריכה לכחל לצבוע פניה כי יפה היא בלא צבע ושרק ג"כ צבע הוא המחליק ומאדים פניה פרכוס קליעת שער ויעלת חן בלא זה. והריטב"א אמר כל שהוא מפני דרכי שלום אין בו מדבר שקר תרחק:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל בַּד שֶׁל הֲדַס וּמְרַקֵּד לִפְנֵי הַכַּלָּה וְאוֹמֵר: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מְרַקֵּד אַתְּלַת שׁוֹטִיתָא (שלשה בדין, זורק אחד ומקבל אחד). אָמַר רַבִּי זֵירָא: קָא *מַכְסִיף לָן סָבָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ, אִיפְסִיק עַמּוּדָא דְּנוּרָא בֵּינֵיהּ לְבֵית עַמָּא; וּגְמִירֵי, דְּלָא מַפְסִיק עַמּוּדָא דְּנוּרָא אֶלָּא *אוֹ לְחַד בְּדָרָא אוֹ לִתְּרֵין בְּדָרָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַהֲנֵי לֵיהּ *שׁוֹטִיתֵיהּ לְסָבָא. וְאָמְרֵי לָהּ: אַהֲנֵי שְׁטוּתֵיהּ לְסָבָא. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה *מַרְכִּיב לָהּ *אַכַּתְפֵיהּ וְרָקִיד. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן: אֲנָן מַהוּ לְמֶעֱבַד הָכֵי? אֲמַר לְהוּ: אִי דָּמֵי עֲלַיכוּ *כִכְשׁוּרָא (כקורה) - *לְחַיֵּי, וְאִי לָא - לָא.

נפש יהודה מכסיף לן סבא. שמזלזל בכבוד ת"ח ונוהג קלות ראש בעצמו: או לחד בדרא. שאין בדור צדיק כמותו אלא אחד או שנים: שוטיתיה. שוט של בדי הדס שהיה מרקד בו: מרכיב לה. הכלה: אכתפיה. נושאה על כתפיו ומרקד: ככשורא. אם דומה לכם כאילו נושאים קורה של עץ שאין אתם באים לידי שום הרהור בעלמא: לחיי. שפיר כלומר מותר לכם לעשות כן ואי לא שאין אתם יודעים בעצמכם אם תבואו לידי הרהור אל תעשו כן:

עַל כֵּן הָרוֹצֶה לִהְיוֹת חָסִיד וְלֶאֱחֹז בְּדַרְכֵי הָרִאשׁוֹנִים, יִגְמֹל חֶסֶד עִם הַחֲתָנִים לְשֵׁם שָׁמַיִם וִיכַבְּדֵם וִישַׁבְּחֵם וּמֵהָאֵל יִתְבָּרַךְ יָבוֹא מַשְׂכֻּרְתּוֹ שְׁלֵמָה.

הַחֵלֶק הַשֵׁנִי בְּבִקּוּר חוֹלִים

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רז]

הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלִים אוֹחֵז מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (יד, א): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג, ה)? וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה - וַהֲלֹא כְּתִיב: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (שם ד, כד)? אֶלָּא, הַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים, דִּכְתִיב: "וַיַּעֲשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם" (בראשית ג, כא), אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִים; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּר חוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" וגו' (שם יח, א), אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַחֵם אֲבֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם *וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ" (שם כה, יא), אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" (דברים לד, ו). אַף אַתָּה קְבֹר מֵתִים. "כָּתְנוֹת עוֹר", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: *דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר; וְחַד אָמַר: דָּבָר *שֶׁהָעוֹר נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ.

נפש יהודה ויברך אלהים את יצחק בנו. נחמו על אביו וברכו ברכת אבלים: דבר הבא מן העור. של צמר היה: שהעור נהנה ממנו. של פשתן שאדם לובש סמוך לעורו:

וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אֵין בֵּין הַמּוּדָר (לט, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִנַּיִן לְבִקּוּר חוֹלִים מִן הַתּוֹרָה? דִּכְתִיב: "אִם־כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם וגו' *וּפְקֻדַּת כָּל־ הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם" (במדבר טז, כט). מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: "אִם כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם", שֶׁהֵם חוֹלִים וּמוּטָלִים עַל מִטּוֹתֵיהֶם וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּרִין אוֹתָם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּאנָא: בִּקּוּר חוֹלִים אֵין לוֹ שִׁיעוּר. מָה אֵין לוֹ שִׁעוּר? סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימָר: אֵין שִׁעוּר לְמַתַּן שְׂכָרוֹ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: וְכָל הַמִּצְווֹת יֵשׁ שִׁעוּר לְמַתַּן שְׂכָרָן - וְהָא תְּנָן: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כִּבְמִצְוָה חֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת? אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי: *אֲפִילוּ גָּדוֹל אֵצֶל קָטָן. רָבָא אָמַר: אֲפִילוּ מֵאָה פְּעָמִים בְּיוֹם.

נפש יהודה ופקודת כל האדם. ששוכב על מטתו ובני אדם מבקרין אותו לא ה' שלחני לזה ולפי שהיו עדת קרח מלעיגין עליו ואומרים שהיה משה אומר מדעתו בלא צווי של מקום: אפילו גדול אצל קטן. שלא יאמר לא אבקר אלא גדול כמוני דמצוה בקטן כמו בגדול:

אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הַמְּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֵחָלְיוֹ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: אִם כֵּן *לְעֵילוּהָ שִׁתִּין גַבְרֵי וְלוֹקְמֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: *כְּעִישׂוּרַייתָא דְּבֵי רַבִּי אֲמָרִי *וּבְבֶן גִּילוֹ, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: *בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אַחִים נוֹטֶלֶת עִשׂוּר נְכָסִין. אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי: לִדְבָרֶיךָ, מִי שֶׁהִנִּיחַ עֶשֶׂר בָּנוֹת וּבֶן אֶחָד, אֵין לַבֵּן בִּמְקוֹם בָּנוֹת כְּלוּם! אָמַר לָהֶם: כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר: רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים, שְׁנִיָּה בַּמֶּה שֶׁהִנִּיחָה חֲבֶרְתָּהּ, שְׁלִישִׁית בַּמֶּה שֶׁשִּׁיְּרָה חֲבֶרְתָּהּ - וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

נפש יהודה לעילוה שיתין גברי ולוקמיה. יכנסו ששים בני אדם כאחד לבקרו ויטול כל אחד ואחד מששים בצערו ומיד יתרפא: כעישורייתא דבי רבי. דאמר מי שיש לו עשר בנות ובן אחד הראשונה נוטלת עישור נכסים והשנייה במה ששיירה הראשונה וכן כולם וגביחולה נמי מבקר הראשון נוטל אחד מששים בחליו והשני אחד מששים במה ששייר: ובבן גילו. שנולד במזלו או בחור כמותו או זקן לזקן: בת הניזונית מן האחים. בתנאי כתובה שכן כתב לה בנן נוקבן די יהוון לך מינאי עישור נכסים לפרנסת נישואים:

רַבִּי חֶלְבּוֹ חָלַשׁ, נָפַק אַכְרֵיז רַב כַּהֲנָא: רַבִּי חֶלְבּוֹ בָּאֵישׁ (פירוש: חלה), לָא אִיכָּא דְּקָאָתֵי. אֲמַר לְהוּ: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁחָלָה וְלֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וְנִכְנַס רַבִּי עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ, וּבִשְׁבִיל *שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו חָיָה; אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֶחֱיִיתָנִי. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר חוֹלִים *כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.

נפש יהודה כיבד וריבץ. כשרוצין לכבד הבית רובצין תחלה במים לרבץ האבק. כיצד מטאטא בגרופיא עפר הבית ור"ע צוה לעשות לו כן: כאילו שופך דמים. מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו עושין לחולה כל צרכיו ושמא יודע לו רפואה או שיכול להשיג לחולה דבר שיתאוה לו שעל ידו משיב נפשו:

כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: כָּל הַמְּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּחְיֶה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיָּמוּת. מַאי גְּרָמָא? אִילֵימָא כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיָּמוּת - שֶׁיָּמוּת סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים *לֹא שֶׁיָּמוּת וְלֹא שֶׁיִּחְיֶה.

נפש יהודה לא שימות. שלפעמים צריכין לבקש שיקצר ה' את יסוריו כגון שהוא גוסס ומצטער ביציאת נפשו וזה שלא מבקרו אינו יודע בענינו של חולה:

רָבָא בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְּחָלַשׁ אֲמַר לְהוּ: לָא תְגַלּוּ מִילְתָא לְאִינֵישׁ, *דְּלָא לִיתְרַע מַזְלֵיהּ; *מִכָּאן וָאֵילָךְ אֲמַר לְה: פּוּקוּ אַכְרִיזוּ עָלַי בְּשׁוּקָא: רָבָא חָלַשׁ, רָבָא חָלַשׁ; דְּסָאנֵי לִי חָדִי לִי וּכְתִיב: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָח וגו' וְהֵשִׁיב" וגו' (משלי כד, יז); דְּרָחֵים לִי לִבָּעֵי עָלַי רַחֲמֵי.

נפש יהודה דלא ליתרע מזלי. דדילמא מתצלנא לאלתר ויאמרו שלח רפואה לחולי רבא א"נ דלא לישתעו מיליה עלויה שלא ידברו בי בני אדם שחולה אני ואין לפתוח פה לשטן שמא אין ממש בחליי זה ואתרפא ל"א דנפיל תורא חדד סכינא ואולי בבקשה מועטת שיבקש שונאי יתוסף חליי אבל אם כבר נגזר סאת הכאב וזמנה והתחילה נאמנים הן ואין כח בשונאי ליתרע לי אדרבה פן יראה וגו': מכאן ואילך. כיון דחזי דלא נתרפא אמר להו פוקו אכריזו:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: *לָא לִסְעוֹד אִינֵישׁ קְצִירָא (כלומר, לא יבקר את החולה) לָא *בִּתְלָת שָׁעֵי קָמַיתָא וְלָא בִּתְלָת שָׁעֵי *בַּתְרַיתָא דְּיוֹמָא, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לֵיסַח דַּעְתֵּיהּ מִן רַחֲמֵי. בִּתְלָת שָׁעֵי קָמַייתָא, דְּנִיחָא דַּעְתֵּיהּ; בַּתְרַיתָא, תַּקִּיף חוּלְשֵׁיהּ.

נפש יהודה לא לסעוד. לא יפקוד החולה לבקרו כמו ופקודת כל האדם מתרגמינן וסעודת: תלת שעי. רויחא דעתו של חולה כדאמרינן אידלי יומא אידלי חולי ודילמא סברו דאין כל כך חולי דלבעי רחמי עליו: בתרייתא. תקיף חולשא. וכסבור שהוא באפס תקוה ומתייאש מן הרחמים:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת (יב, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא *זָן אֶת הַחוֹלֶה? *שֶׁנֶּאֱמַר: "*ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל־עֶרֶשׂ דְּוָי" (תהלים מא, ד). וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מִנַּיִן שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מִמְּרַאשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' יִסְעָדֶנּוּ" וגו'. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה *לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵי שְׁרַפְרָף, אֶלָּה *מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה לְמַעְלָה מְרַאשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' יִסְעָדֶנּוּ" וגו'.

נפש יהודה זן את החולה. שהרי לא אוכל ולא שותה מחמת חולי ולבריא א"א לעמוד כך: שנאמר ה' יסעדנו. כמו לחם לבב אנוש יסעד: ה' יסעדנו. שכינה יסעוד תשות כחו וסומכו: לא ישב. והוא שהחולה שוכב על גבי קרקע נמצא מבקרו יושב גבוה ממקום שכינה: מתעטף. ממורא שכינה:

וַאֲמְרִינָן הָתָם בְּפֶרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת (יב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, אוֹמֵר: *שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: *יְכוֹלָה הִיא שַׁבָּת שֶׁתְּרֻחַם בִּזְכוּתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ וְעַל חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ בְּתוֹךְ חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. *שֶׁבְנָא אִישׁ יְרוּשָׁלַםִ בִּכְנִיסָתוֹ הָיָה אוֹמֵר: שָׁלוֹם, וּבִיצִיאָתוֹ - *שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא וְרַחֲמָיו מְרֻבִּים וְשִׁבְתוּ בְּשָׁלוֹם. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִין, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה יְעָרְבֶנּוּ עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל.

נפש יהודה שבת היא מלזעוק. צריך להניח דעתם בתנחומין שלא יצטער: יכולה היא שתרחם. אם תכבדוה מלהצטער בה: שבנא. אדם גדול ששמו שבנא כשהיה מבקר את החולה אמר ורחמיו של הקב"ה מרובין: ושבתו. נוחו בשבתכם בשלום:

פֶּרֶק שֵׁנִי [רח]

מִצְוַת בִּקּוּר חוֹלִים דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִן הַתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת (ל, ב): תָּנָא רַב יוֹסֵף: "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם" (שמות יח, כ), *זֶה בֵּית חַיֵּיהֶם: "*הַדֶּרֶךְ" (שם), זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים; "*יֵלְכוּ" (שם), זוֹ בִּקּוּר חוֹלִים; "*בָהּ" (שם) זוֹ קְבוּרָה; "*וְאֶת־הַמַּעֲשֶׂה" (שם), זֶה הַדִּין; "*אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שם), לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אָמַר מַר: "יֵלְכוּ", זוֹ בִּקּוּר חוֹלִים, הַיְינוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים? לָא צְרִיכָא, דַּאֲפִילוּ בֶּן גִּילוֹ נַמֵּי. וְאַף־עַל־גַּב דַּאֲמַר מַר: בֶּן גִּילוֹ נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּחָלְיוֹ, אֲפִילוּ הָכֵי אִבָּעְיָא לֵיהּ לְמֵיזַל. "בָהּ" זוֹ קְבוּרָה, הַיְנוּ גְּמִילוּת חֲסָדִים? לָא צְרִיכָא, דַּאֲפִילוּ זָקֵן וְאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ.

נפש יהודה זה בית חייהם. ללמד להם אומנות להתפרנס: הדרך. בה"א הידיעה הוא הדרך הידוע דרך ה' להלוך אחר מדותיו שנאמר אחרי ה' תלכו לכו אחר מדותיו מה הוא גומל חסד וכו' וכתיב ודרך חסידיו ישמור וטוב ללכת אל בית אבל וגו': ילכו. זה בקור חולים, דבהליכתו לחוד יעשה מצוה בלי שום מעשה כדמסיק בן גילו נוטל אחד מס' בחליו: בה. זו קבורה, כי המתעסק במצות קבורת המת אין תכלית עשייתו רק בה כי אינו מצפה לתשלום גמול והוא חסד של אמת משא"כ בשאר ג"ח. ובה היינו קבר שנותנין בה הגוף: את המעשה. לפי מעשיו נדון: אשר יעשון. הוא ענין נוסף נאמר בשני בעלי דינין שאחד מהם יתרצה בו לפנים משורת הדין שהדבר תלוי בהם דהדיין לא יעשה לפנים משורת הדין בע"כ:

וְגָדוֹל שְׂכַר הַמְבַקֵּר חוֹלִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מְפַנִּין (קכז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיָּם לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֶחָד מֵהֶם בִּקּוּר חוֹלִים. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ב מֵחֵלֶק הַכְנָסַת אוֹרְחִים (סימן קפז).

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּנְדָרִים, פֶּרֶק אֵין בֵּין הַמּוּדָר (מ, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה נִצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי *מַשְׂכִּיל אֶל־דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'" (תהלים מא, ב) וְאֵין "דָּל" אֶלָּא חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*דּוֹרִי נִסַּע *וְנִגְלָה מִנִּי כְּאֹהֶל רֹעִי *קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי *מִדַּלָּה *יְבַצְּעֵנִי *מִיּוֹם עַד־לַיְלָה *תַּשְׁלִימֵנִי" (ישעיה לח, יב). אִי נַמֵּי, מִן הַדִּין קְרָא: "מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן־ הַמֶּלֶךְ" (שמואל־ב יג, ד). וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם־רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" (משלי טז, ד). וְאִם בִּקֵּר מַה שְּׂכָרוֹ? מַה שְׂכָרוֹ כִּדְאָמְרִינָן: נִצֹּל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם! אֶלָּא, מַה שְּׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה? "ה' יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ" (תהלים מא, ג). "יִשְׁמְרֵהוּ" מִיֵּצֶר הָרַע; "וִיחַיֵּהוּ" מִן הַיִּסּוּרִין; "וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ", שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מְכַבְּדִין אוֹתוֹ; "וְאַל־תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו" (שם), שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לוֹ *רֵעִים כְּנַעֲמָן, שֶׁרִפְּאוּהוּ מִצָּרַעְתּוֹ וְאַל יִזְדַּמְּנוּ לוֹ רֵעִים *כִּרְחַבְעָם, שֶׁחִלְּקוּ אֶת מַמְלַכְתּוֹ.

נפש יהודה משכיל אל דל. משגיח אליו לבקרו ולפקוח בצרכיו: דורי נסע ונגלה מני. בני דורי נסעו ממני כמו נסחו בל יסע יתידותיו: ונגלה מני כאהל רועי. כאהל רועי בהמה שמסיעו מכאן ותוקעו במקום אחר כשכלה מרעה זה: קפדתי. חתכת חיי מהר כמו הממהר לרוץ: מדלה. פירוש מרוממותי ומגובהי: יבצעני. ישברני: מיום ועד לילה. מיום ועד לילה כמו מזכר ועד נקבה: תשלימני. תכלני: כל פעל ה'. ברא למענהו בשבילו שיקלסוהו אפי' הרשע הבא לגיהנם יקלס להקב"ה וע"כ שם לו שארית שיקלסוהו והגיהנם נקרע רע: רעים כנעמן שרפאוהו מצרעתו. כגון אלישע דהוא נביא וזקן והשיאו עצה לנעמן לטבול בירדן: כרחבעם. בן שלמה שהשיאו עצה לומר אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים ונחלקה מלכותו על ידם:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמִדְרָשׁ תְּהִלִּים: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" וגו' זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל" (משלי יט, יז). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר: מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מֵתִישׁ מִמֶּנּוּ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֵחָלְיוֹ וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְבַקְּרוֹ *מוֹסִיף אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְחָלְיוֹ. דָּבָר אַחֵר: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל־דָּל", מִי שֶׁהוּא קוֹבֵר מֵת מִצְוָה. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר: מִי שֶׁהוּא מַשְׂכִּיל יֵצֶר טוֹב עַל רָע. רַבִּי אַסֵּי אוֹמֵר: מִי שֶׁהוּא נוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ". וְרַבָּנָן אָמְרֵי: לְמִי *שֶׁבּוֹרֵחַ מִן הַמַּלְכוּת. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר דְּאָמַר: מְבַקֵּר חוֹלִים? דִּכְתִיב: "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל־ עֶרֶשׂ דְּוָי" (תהלים מא, ד). וּמַאי טַעְמָא דְּמָאן דַּאֲמַר: מִי שֶׁהוּא קוֹבֵר מֵת מִצְוָה? מִשּׁוּם דִּכְתִיב: "וְאֻשַּׁר בָּאָרֶץ". מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אַבָּא דַּאֲמַר: מַשְׂכִּיל יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע? מִשּׁוּם דַּאֲמַר: "בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'" (שם שם, ב), שֶׁהוּא מְמַלֵּט יֵצֶר הַטּוֹב מִיֵּצֶר הָרַע. וּמַאי טַעְמָא דְרַבִּי אַסֵּי דַּאֲמַר: הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי? מִשּׁוּם דַּאֲמַר: "וִיחַיֵּהוּ". וּמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנָן דְּאָמְרֵי: לְמִי שֶׁהוּא בּוֹרֵחַ מִן הַמַּלְכוּת? מִשּׁוּם דַּאֲמַר: "*וְאַל־תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו".

נפש יהודה מוסיף אחד. שהרי אם היה מבקרו היה ממעט ואותו מיעוט נחשב לו כאילו הוסיפו: בורח מן המלכות. בורח מן שררה וכבוד. וי"מ שמציל חבירו מבריחו מן המלכות: ואל תתנהו בנפש אויביו. מדה כנגד מדה על שהציל חבירו מגזרת מלכות וכולם סיפיה דקרא מאשרי משכיל אל דל וגו':

כְּלַל הַדְּבָרִים: כָּל הָעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם נְצְרָךְ, אוֹ עִם נִשְׁבָּר אוֹ נִדְכֶּה, שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל שָׂכָר אֶלָּא לְשׁוּם שָׁמַיִם - שְׂכָרוֹ גָּדוֹל.

הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי הִלָּווּת לַמֵּתִים וְהֶסְפֵּדָם

וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רט]

לְוָיָה לַמֵּת וּקְבוּרָתוֹ הִיא גְמִילוּת חֲסָדִים עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים, וּלְקַיֵּם מִצְוָה זֹאת מִתְבַּטְּלִין בְּנֵי אָדָם מִכָּל דָּבָר אַחֵר וַאֲפִילוּ מִתַּלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהִיא מִצְוָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, כִּדְגָרְסִינָן בִּמְגִילָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר (כט, א) וּבִכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה (יז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה לַחֻפָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי, שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאֵין שָׁם כָּל צָרְכּוֹ, אֲבָל יֵשׁ שָׁם כָּל צָרְכּוֹ אֵין מְבַטְּלִין. וְכַמָּה כָּל צָרְכּוֹ? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִוְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא: תְּרֵיסָר אַלְפֵי גַבְרֵי וְשִׁיתָא אַלְפֵי *שִׁפּוּרֵי; וְאָמְרֵי לָהּ: תְּרֵיסָר אַלְפֵי גַבְרֵי וּמִינֵיהוּ שִׁיתָא אַלְפֵי שִׁפּוּרֵי. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת וְאִיתֵימָא רַבִּי אַמִּי וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן: *כִּנְתִינָתָהּ כָּךְ נְטִילָתָהּ, מַה נְּתִינָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא אַף נְטִילָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְהַנֵּי מִילֵי, *לְמָאן דְקָרֵי, אֲבָל לְמָאן דְּמַתְנֵי לֵית לֵיהּ שִׁיעוּרָא.

נפש יהודה שיפורי. תוקעין בשופרות כדי שיבאו לכבדו: כנתינתה. של תורה וכשתלמיד חכם מת תלמודו בטל: למאן דקרי. מקרא ותני ושנה משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל למאן דמתני לתלמידים לית ליה שיעור וממילא שמעינן למאן דלא קרי ושנה אין מבטלין אם יש לו עוסקין כדי קבורה:

וְהַמִּתְעַסְּקִים בְּמֵת פְּטוּרִין גַּם מִן הַמִּצְווֹת, דְּגָרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (יח, א): תַּנְיָא: *הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ, פָּטוּר מִן קְרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין וּמִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

נפש יהודה המשמר. אדם אחר שאינו קרובו של מת אלא משמרו פטור וכו' משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

וְחַיָּב כָּל אָדָם לְלַוּוֹת לְפִי כְּבוֹדוֹ אֲפִילוּ כְּשֶׁהוּא עֲצָמוֹת, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְנֵם בְּדִיסְקְיָא *וְלֹא יִתְּנֵם עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם מִנְהָג בִּזָּיוֹן, *וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגּוֹיִים אוֹ מִפְּנֵי לִסְטִים - מֻתָּר. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּעֲצָמוֹת *כָּךְ אָמְרוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה.

נפש יהודה לא יתנם על גבי החמור. וישב עליהם אבל אם אין יושב עליהם שפיר דמי: ואם היה מתירא מפני הגוים. וצריך לרוץ ולרכוב: כך אמרו בספר תורה. אם הוא מוליכה ממקום למקום:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הָרוֹאֶה הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם "*לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ" (משלי יז, ה). וְאִם לִוָּהוּ מַה שְּׂכָרוֹ? עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "*מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל" וגו' (שם יט, יז). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: תַּנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת *וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ וְאִם עָשָׂה כֵן עוֹבֵר מִשּׁוּם "לֹעֵג לָרָשׁ".

נפש יהודה לועג לרש. והיינו המת שהוא רש ועני ממצות במתים חפשי מן המצות: מלוה ה' חונן דל. קרי ביה מלוה את ה' לשון לויה ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום: ותפילין בראשו. והמתים אין מקיימין המצות והוא כאילו מלעיג להן:

וְיִזָּהֵר אָדָם בִּכְבוֹד הַמֵּתִים, שֶׁהֵן יוֹדְעִין בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לִפְנֵי קְבוּרָה וְגַם אַחַר כָּךְ וּמִי מְכַבְּדָן. וְזֶה לָמַדְנוּ מִמַּאי דַּאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת: *אֲחֵים לִי בְּהֶסְפְּדָאִי דְּהָתָם קָאִימְנָא, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל (שבת קנג, א). וְגַם מְהַנֵי עוּבְדֵי דִּבְנֵי רַבִּי חִיָּא נָפְקוּ לְקִרְיָתָא, דִּכְתִיבֵי בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (ברכות יח, ב) וְאִיתְנְהוּ לְקַמָּן, בְּנֵר תַּלְמוּד תּוֹרָה, בְּסוֹף חֵלֶק שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא. (סימן רנט).

נפש יהודה אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. צוה לתלמידיו שיתחממו לספוד הרבה בעת מיתתו ויכמרו רחמי כל העומדים שם ויבכו שגם אני התם קאימנא בשעת הספדכם ואשמע איך תתחמם:

וְגַם לָמַדְנוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁוּת, מִמַּעֲשֶׂה דְּאִיתֵיהּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, ב): הַנְּהוּ קַפּוּלָאֵי (פירוש: חופרים) דַּהֲווּ קָא קָפְלֵי בְּאַרְעָתָא דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. נְהִים בְּהוּ (כלומר, גער בהו) רַבִּי אַחָא בַּר יֹאשִׁיָּה (שהיה נקבר שם). אָתוּ אָמְרֵי לֵיהּ: נָהִים בֶּן גַּבְרָא, אָתָא, אֲמַר לֵיהּ: מָאן אִיהוּ מַר? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אַחָאי בַּר יֹאשִׁיָּה. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא אֲמַר רַב מָארֵי עֲתִידִים צַדִּיקֵי *דַּהֲווּ עַפְרָא? אֲמַר לֵיהּ: מָארֵי? *דְּלָא יְדַעְנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: וְהָא קְרָא כְּתִיב: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה" (קהלת יב, ז). אֲמַר לֵיהּ: דְאַקְרְיָךְ קֹהֶלֶת לָא אַקְרְיָךְ מִשְׁלֵי, דִּכְתִיב: "חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּקְרַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל), *כָּל שֶׁיֵּשׁ קִנְאָה בְלִבּוֹ עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין וְכָל שֶׁאֵין קִנְאָה בְלִבּוֹ אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין. גָּשְׁשֵׁיהּ (פירוש: היה ממשמש בו), חָזְיֵהּ *דַּהֲוָה בֵיהּ מְשָׁשָׁא, *אֲמַר לֵיהּ: לֵיקוּם מַר לְגוֹ בֵיתָא. אֲמַר לֵיהּ: גָּלִית אֲדַעְתָךְ דַּאֲפִילוּ נְבִיאֵי נַמֵּי לָא קָרוּ לָךְ, דִּכְתִיב: "וִידַעְתֶּם *כִּי־אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי וגו'" (יחזקאל לז, יג) אֲמַר לֵיהּ וְהָא כְתִיב: "כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט)? אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא *שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּחִיַּת הַמֵּתִים.

נפש יהודה דהוו עפרא. ואתה שוכב כאן בקבר בגוף שלם: דלא ידענא ליה. כלומר לא שפיר אמר ואיני חש לדבריו: כל שיש קנאה. בחייו על חבירו עצמותיו מרקיבין ועליו נאמר וישוב העפר על הארץ כשהיה: דהוה ביה מששא. שגופו היה כמו גוף החי: אמר לו. קום מקברך מאחר שאתה חי ומדבר עמי בוא לביתי: כי אני ה' בפתחי. בתחיית המתים ואין לנו רשות עד אותו זמן: שעה אחת קודם תחיית המתים. ואז יהיה דוגמת יצירת אדם הראשון וזה לתועלת הגוף מיהו כמו שנקבר יעמוד ואם היה בעל מום בקבורתו ירפא אותו אח"כ ויהיה האדם אז בטבעו כמו שהיה אדם הראשון בגן עדן קודם שחטא בלי יצר הרע וכל א' יברא הקב"ה מעפרו ואין לומר שזה נאמר על הרשעים לבד שהרי כל קללות של אדם הראשון כל דורותיו שוים בו:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִים (בבא בתרא נח, א): הַהוּא *אַמְגוּשָׁא דַּהֲוָה קָא *מְחַטֵּט שִׁכְבֵי, כִּי מָטָא לִמְעַרְתֵיהּ דְּרַב טוּבֵי בַּר מַתְנָא תָּפְשֵׂיהּ בְּדִיקְנֵיהּ. *אֲתָא אַבַּיֵּי בָעָא בְּמִטּוּתָא מִינֵיהּ - וּשָׁבְקֵיה. לְשָׁנָה הָדַר אֲתָא, תָּפְשֵׂיהּ בְּדִיקְנֵיהּ. אֲתָא אַבַּיֵּי בָּעָא בְּמִטּוּתָא מִינֵיהּ - וְלָא שָׁבְקֵיהּ, *עַד דַּאֲתָא מְסַפַּרְתָא וְגָזְיֵהּ לְדִיקְנֵיהּ.

נפש יהודה אמגושא. מכשף אחד היה: מחטט שכבי. חופר המתים להפשיטם בגדיהם: אתא אביי. וראה איך המת תפשו בזקנו וביקש שיניחנו בשביל שהיה אוהבו של המכשף: עד דאייתי. זוג של מספרים וחתך זקנו של המכשף ונשאר הזקן ביד המת והוא הלך לו בחרפה ובושה:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל (שבת קנב, א): אֲמַר רַב יְהוּדָה: מֵת *שֶׁאֵין לוֹ מְנַחֲמִין הוֹלְכִין עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ וכו'. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל שֶׁאוֹמְרִים בִּפְנֵי הַמֵּת יוֹדֵעַ *עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל. פְּלִיגֵי בָהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי. חַד אָמַר: עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל; וְחַד אָמַר: עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל כָּל הַבָּשָׂר. מָאן דַּאֲמַר "עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל כָּל הַבָּשָׂר", דִּכְתִיב: "*אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב" וגו' (איוב יד, כב); וּמָאן דַּאֲמַר "עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל", דִּכְתִיב: "וְיָשֹׂב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה".

נפש יהודה שאין לו מנחמים. אין לו אבלים שצריכין לנחמן הולכין ויושבין במקומו במקום שמת שם ומתפללין שם ואומרין שם קדיש בשביל המת והוא לתועלת המת: עד שיסתום הגולל. שיכסה הארון בכיסוי שלו דף שמכסין בו הארון נקרא גולל אבל נשמה של אדם לעולם היא שומעת ויודעת: אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. כל זמן שיש עליו בשר הנפש יש בו צד חיות להבין ויודע הכל ושומע:

הָא לָמַדְנוּ כַּמָּה מַרְגִּישִׁים בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, מִלְּבַד מַה שֶּׁמַשִּׂיגִים בִּכְלָלֵי עוֹלָם הָעֶלְיוֹן *אוֹתָם שֶׁזָּכוּ לְשׁוּם עֵסֶק בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

נפש יהודה אותם. בני אדם שזכו בעולם הזה ועוסקים במצות ובמעשים טובים ששכרם הוא לעוה"ב:

פֶּרֶק שֵׁנִי [רי]

הַמִּתְעַסֵּק בִּקְבוּרַת הַמֵּתִים וְהֶסְפֵּדָם גּוֹמֵל חֶסֶד לְעַצְמוֹ, מִלְּבַד הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה לַמֵּתִים וְלִקְרוֹבֵיהֶם, לְפִי שֶׁבְּהִתְעַסְּקוֹ בָזֶה גוֹרֵם לוֹ לְשַׁבֵּר גְּאוֹן לִבּוֹ וּלְיִרְאָה מִן הַחֵטְא וּלְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי מִצְוָה בְּזָכְרוֹ יוֹם הַמִּיתָה, דְּגָרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵאָבוֹת: עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלָאַיִן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן וכו'. וְדָרְשׁוּ אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מִפָּסוּק: "*וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ" (קהלת יב, א). דַּאֲמְרִינָן: בְּאֵרְךָ, מִמָּקוֹם שֶׁנֶּחְתַּךְ; וַאֲמְרִינָן בּוֹרְךָ, שֶׁהוּא קִבְרְךָ; וַאֲמְרִינָן: בּוֹרְאֶיךָ, שֶׁהוּא הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לְיוֹם הַדִּין.

נפש יהודה וזכור את בוראך. מלת בוראך דורשין לשון בארך באר שברחם והיינו מטפה סרוחה שהיא מקור הוייתך. בורך בור הקבר והיינו ולאן אתה הולך:

וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (שבת קנא, ב): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא וּמָצוּי לְךָ וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ: "וּזְכֹראֶת בּוֹרְאֶיךָ בִימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ" וגו', "יְמֵי הָרָעָה" אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ז מֵחֵלֶק פַּרְנָסַת עֲנִיִּים (סימן קצה).

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (כח, ב) וּבִכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק הַמַּדִּיר (עב, א): תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל־בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל־בֵּית מִשְׁתֶּה *בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ" (קהלת ז, ב). מַאי "וְהַחַי יִתֵּן אֶל־לִבּוֹ"? דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה, *דִסְּפַד יִסְפְּדוּנֵיהּ, דִּקְבַר יִקְבְּרוּנֵיהּ, *דִּטְעַן יִטְעֲנוּנֵיהּ, דִּלְוֵוי יְלַוּוּנֵיהּ, *דִּידַל יִדְלוּנֵיהּ (פ' המרים קול בהספד); *אִיכָּא דְאָמְרֵי; דִּי לָא יִידַל יִדְלוּנֵיהּ (פי' שאינו מרים עצמו בגסות מרימין אותו מן השמים), *דִּכְתִיב: "כִּי טוֹב אֲמָר־ לְךָ עֲלֵה הֵנָּה" וגו' (משלי כה, ז).

נפש יהודה באשר הוא סוף כל האדם. כאשר הוא עושה הוא ג"כ סופו: דספד יספדוניה. שלא יאמר מה לי להספיד על מת שאינו קרובי אלא יחשוב שגם הוא יצרך לזה ויזכה גם הוא שיספדנו וההספד גורם למת להקל מעונשו: דטען. אחרים לקבורה: דידל. המרים קול להספד: איכא דאמרי די לא ידל ידלוניה. מי שלא מרים עצמו בגסות ומטפל עצמו במתים מרימין אותו מן השמים: דכתיב כי טוב אמר לך עלה הנה. כשתשפיל אותך ולא ישפילך וירחיקך כשאתה עולה בגיאות ובגאוה ואינו רוצה משום חשיבותו וגאותו להתעסק בהם:

וְאָמַר גַּם כֵּן שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (קהלת ז, א), לְפִי שֶׁבְּיוֹם הַמָּוֶת יֵצֵא מִסְּפֵקוֹת רַבּוֹת *הַמְבַיְּשׁוֹת אֶת הַגּוּף וּמְכַלּוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ וּבְהִוָּלְדוֹ נִכְנָס בְּכָל זֶה.

נפש יהודה המביישות את הגוף. ופן יבא לידון במיתה משונה ומגונה ופן יבא לידי חטא שיעבור עליו ויפסיד נפשו:

וְאָמְרוּ בַמִּדְרָשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה מְכַבְּדִין לָעֲשִׁירִים יוֹתֵר מִן *הָעֲנִיִּיִם בִּדְבַר קְבוּרָתָן תִּקְּנוּ חֲזַ"ל דָּבָר שָׁוֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְגַלִּין פְּנֵי עֲשִׁירִים וּמְכַסִּים פְּנֵי עֲנִיִּים, שֶׁהָיוּ פְּנֵיהֶם מֻשְׁחָרִים בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מְכַסִּין כֻּלָּם, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹצִיאִין עֲשִׁירִים *בְּדַרְגָּשׁ וַעֲנִיִּים בִּכְלִיבָה (כעין כלוב של עופות), וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מוֹצִיאִין בִּכְלִיבָה, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין *אֶת הַמֻּגְמָר תַּחַת חוֹלֵי מֵעַיִם הַמֵּתִים, וְהָיוּ חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים מִתְבַּיְּשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַנִּיחִין תַּחַת הַכֹּל, מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל חוֹלֵי מֵעַיִם הַחַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים *עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת, *וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּשׁוֹת - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כָּל הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים עַל גַּבֵּי זָבִים מֵתִים, וְהָיוּ זָבִים חַיִּים מִתְבַּיְּשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כָּל הָאֲנָשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל זָבִים חַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה *הָיְתָה יְצִיאָתוֹ שֶׁל מֵת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ לָצֵאת בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם אַחֲרָיו בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן. אָמַר רַב פַּפָּא: הָאִידְנָא נָהוּג עָלְמָא *בִּצְרָאדָא בַּר זוּזָא (פירוש: חתיכת בגד עבה הנקנה בזוז).

נפש יהודה והיו עניים. החיים מתביישין: בדרגש. הוא מטה חשובה וכליבה הוא כעין ארגז מעצים דקים ונקבים ביניהם כקליעה של גדר: את המוגמר. בשמים היו משימין על הגחלים להעביר ריח המת מחולי המעים שהיו מסריחין ביותר: על גבי נדות מתות. הכלים שנשתמשה בהן בעודה בחיים שנטמא בנגיעתה שהנדה מטמא במגע אדם וכלים: היו נדות חיות מתביישות. שהיו עושין בהן מה שלא עשו בשאר מתים: היתה יציאתו. הוצאת המת תכריכין וקבורתו: בצראדא בר זוזא. קנבוס ופשתן עבה שהיא בזול שקונין בזוז אחד לתכריכין ודי בכך:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מוֹלִיכִין לְבֵית הָאָבֵל - עֲשִׁירִים *בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶסֶף וְשֶׁל זָהָב, עֲנִיִּים בְּסַלִּים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּשִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מוֹלִיכִין הַכֹּל בְּסַלֵּי עֲרָבָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשְׁקִים בְּבֵית הָאָבֵל עֲשִׁירִים בִּזְכוּכִית לְבָנָה, עֲנִיִּים בִּזְכוּכִית צְבוּעָה, וְהָיוּ הָעֲנִיִּים מִתְבַּיְשִׁין - הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל מַשְׁקִים בִּזְכוּכִית צְבוּעָה מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים.

נפש יהודה בקלתות. סלים קלועים עשוין משל כסף וזהב ובו היו מביאים מאכל להברות האבלים:

וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מִן הַמֵּת יֹאמַר לוֹ: "לֵךְ בְּשָׁלוֹם", כִּדְאָמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (כט, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי: הַנִּפְטָר מִן הַמֵּת, אַל יֹאמַר לוֹ: "*לֵךְ לְשָׁלוֹם", אֶלָּא: "לֵךְ *בְּשָׁלוֹם", דִּכְתִיב: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" (בראשית טו, טו). וְהַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ, אַל יֹאמַר לוֹ: "לֵךְ בְּשָׁלוֹם", אֶלָּא: "לֵךְ לְשָׁלוֹם", שֶׁהֲרֵי אָמַר דָּוִד לְאַבְשָׁלוֹם: "לֵךְ בְּשָׁלוֹם" (שמואל־ב טו, ט) וְלֹא הִצְלִיחַ; יִתְרוֹ אָמַר לְמֹשֶׁה: "לֵךְ לְשָׁלוֹם" (שמות ד, יח) וְהִצְלִיחַ.

נפש יהודה לך לשלום. משמע שתוסיף עוד לעשות דברים של שלום זה שייך לומר לחי: בשלום. באותו השלום שכבר עשית בחיים וכיון שמת אין לו להוסיף מצות ומעשים טובים רק מה שיש בידו:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [ריא]

כְּשֶׁאֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר מֵת כָּל בְּנֵי הָעִיר יִתְעַצְּבוּ עַל מִיתָתוֹ *וְיִדְאֲגוּ מִמֶּנָּה וִיפַחֲדוּ עַל עַצְמָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג (קה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁמֵּת יִדְאֲגוּ עָלָיו כָּל הָאַחִין, אֶחָד מִן הַחֲבוּרָה שֶׁמֵּת יִדְאֲגוּ עָלָיו כָּל הַחֲבוּרָה. אֲמְרֵי לָהּ, *דְּמִית גָּדוֹל; וַאֲמְרֵי לָהּ, דְּמִית קָטָן.

נפש יהודה ידאגו. על המיתה: דמית גדול. יש לדאוג הואיל והתחילה מדת הדין בראש הבית וכשמת קטן שבקלקלה מתחילין מן הקטן:

וְעַל כֵּן תִּקְּנוּ הָאֲבֵלוּת לַקְּרוֹבִים וּסְתִימַת פִּיהֶם, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם, מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל, מִכָּאן וָאֵילָךְ שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב כְּדַרְכוֹ. וַאֲמְרִינָן עֲלָה (כז, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין כְּתֵפָיו וּמִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה - כְּאִלּוּ עוֹמֶדֶת כְּנֶגְדּוֹ בְּקֶרֶן זָוִית, *מִכָּאן וָאֵילָךְ - כְּאִלּוּ עוֹמֶדֶת כְּנֶגְדוֹ בַּשּׁוּק.

נפש יהודה מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק. עד י"ב חודש והכי איתא בירושלמי כל שבעה החרב היא שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חודש היא חוזרת לתערה למה הדבר דומה לכפה של אבנים כיון שנזדעזע אחד מהם נזדעזעו כלם:

וּכְשֶׁנִּפְטָר אָדָם כָּשֵׁר יִדְאֲגוּ כָּל הַשּׁוֹמְעִים וְיִבְכּוּ וְיִתְאַבְּלוּ עָלָיו, וְאִם אֵינָם עוֹשִׂים כֵּן - נֶעֱנָשִׁים, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם (כה, א) וּבְפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג (שבת קה, ב): תַּנְיָא מִפְּנֵי מַה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים? כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. אָטוּ *עֵירוֹבְנָא שָׁקְלֵי מִינֵיהּ? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה.

נפש יהודה ערבונא שקלי מיניה. קודם שחטא נטלו משכונו שימותו בניו כדי שיבכו אחרי כן על אדם חשוב:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג (שם): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "*נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי" וגו' (תהלים נו, ט). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם כָּשֵׁר רָאוּי לְקָבְרוֹ בְּחַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת־סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר־אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר־גָּעַשׁ (יהושע כד, ל). מַאי "לְהַר גָּעַשׁ"? מְלַמֵּד שֶׁגָּעַשׁ עֲלֵיהֶן הָהָר לְקָבְרָם. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם כָּשֵׁר אֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים, *מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: "וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת־ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ" (שופטים ב, ז)? אֲמַר לֵיהּ: *יָמִים - הֶאֱרִיכוּ, שָׁנִים - לֹא. אֶלָּא מֵעַתָּה, "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם" (דברים יא, כא), הָכֵי נַמֵּי יָמִים וְלֹא שָׁנִים? בְּרָכָה שָׁאנֵי.

נפש יהודה נודי ספרתה אתה. לשון לנוד לו נודי ואבלי ספרת להיות למשמרת הזכות: ויקברו אותו. ביהושע כתיב שגעש ההר ליפול על ישראל על שלא הספידו ליהושע כראוי משום שהיו מתעסקים בירושת הארץ: מדה כנגד מדה. הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחוסו מן השמים: ימים האריכו. שבלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרינן בסדר יומא כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים וימים שהם של חיים ושנים שאינם של חיים א"ר אלעזר אלו שנותיו של אדם שנתהפכו עליו מרעה לטובה:

וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם מַסְפִּידִין עַל אָדָם כָּשֵׁר - עַל פַּחַד עַצְמָם מַסְפִּידִין, כִּי מֵאַחַר שֶׁתְּחִלַּת הַקַּלְקָלָה עַל אָדָם כָּשֵׁר, מַה יַּעֲשׂוּ הָאֲחֵרִים שֶׁהֵם מְזֻמָּנִים לְמִקְרִים, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כה, ב): אָמַר לֵיהּ רַב אַשֵּׁי *לְבַר קִיפּוּק: *הַהוּא יוֹמָא מַאי אָמַרְתְּ (כלומר, כי נח נפשיה דרב אשי)? אָמַר: בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת, מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? לִוְיָתָן *בְּחַכָּה הָעֳלָה, מַה יַּעֲשׂוּ דְּגֵי הָרְקָק? *בְּנַחַל שׁוֹטֵף נָפְלָה חַכָּה, מַה יַּעֲשׂוּ גֵּבִים קְטַנִּים? אָמַר לֵיהּ בַּר אָבִין: חַס וְשָׁלוֹם, דְּחַכָּה וְשַׁלְהֶבֶת אֲמֵינָא בְּצַדִּיקֵי. אֶלָּא מַאי אֲמֶרֶתְּ? *בְּכוּ לָאוֹבְדִים וְלֹא לַאֲבֵדָה, שֶׁהִיא לִמְנוּחָה וַאֲנָן לַאֲנָחָה. *חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ עֲלַייהוּ *וְאִתְהַפּוּךְ כְּרָעֵיהוּ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַב אַשֵּׁי: *לָא בַּר אָבִין חָלִיץ וְלָא בַּר קִיפּוּק חָלִיץ.

נפש יהודה לבר קיפוק. ספדן הוה וכן בר אבין: ההוא יומא. שנח נפשיה דרב אשי מאי אמרת רב אשי גופיה אמר כך לספדן בשעת פטירתי מה תאמר עלי אמר לו הספדן כך אני מספיד עליך אם בארזים תלמידי חכמים. אזובי קיר אזוב הקטן הגדל בקיר ועם הארץ השפלים השוה להם: בחכה. מצודה רעה שצדין בה הדגים: בנחל שוטף. נחלים וימים גדולים מושכין הדגים בחכה מה יעשו גבים נחלים קטנים וכן רקק אגם הגדול בנחלים קטנים: בכו. בעבור החיים על שנאבד מהם הת"ח ולא על המת שהוא האבידה שאין לו להצטער: חלש דעתיה. דרב אשי דהאי מדמי ליה לשלהבת והאי לאבידה: ואתהפיך כרעייהו. דבר קיפוק ובר אבין והיו דורכים אגב הרגל ולא היו יכולין להספיד עוד כי לא היו יכולין לילך: לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוק חליץ. משום דאיתהפכו כרעייהו ותנינא האי מאן דמסגי אלוחתא דריגלא לא חליץ והתורה אמרה וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מתחת לרגלו:

עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יֵאָנַח עַל כָּל אָדָם הַבָּא עָלָיו שׁוּם מִקְרֶה וְכָל שֶׁכֵּן עַל הַפְּטִירָה, שֶׁהִיא רֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל כָּל אָדָם. *וְהַהַתְחָלָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה וִיפַחֵד עַל עַצְמוֹ וְיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה.

נפש יהודה והתחלה מקלקלת את השורה. ע"כ ידאג גם הוא על זה וישנה ג"כ את השורה לטובה אם הוא מתחיל להתעסק במתים ובהספדם אע"פ שלא היה מנהגו כן ואם נהג בחשיבות ובגיאות ישנה את טבעו ומדתו שוב לטובה ולשוב בתשובה וישפיל את עצמו כי יזכור גם אחריתו:

פֶּרֶק רְבִיעִי [ריב]

כְּשֶׁהֶחָכָם נִפְטָר מִן הָעוֹלָם הַכֹּל חַיָּבִין לֵעָשׂוֹת כְּמוֹ קְרוֹבָיו, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כה, א): תַּנְיָא: חָכָם שֶׁמֵּת הַכֹּל קְרוֹבָיו. הַכֹּל קְרוֹבָיו סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו: הַכֹּל קוֹרְעִים עָלָיו, הַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו, *הַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב סַפְרָא לָא קַרְעֵי רַבָּנָן עִילַוֵּיה. אָמְרֵי: גָּמְרִינָן מִינֵיהּ? אָמְרוּ: מִי תַּנְיָא "הָרָב שֶׁמֵּת"? "*חָכָם שֶׁמֵּת" תְּנָן! *וְעוֹד, שְׁמַעְתְּתֵיהּ כָּל יוֹמָא בְּפוּמִין בֵּי מִדְרָשָׁא. סָבוּר מִינָהּ *מַאי דַּהֲוָה הֲוָה. אֲמַר לְהוּ אַבַּיֵּי: תַּנְיָא: חָכָם, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בְּהֶסְפֵּדוֹ חַיָּבִין לִקְרֹעַ. סָבַר *לִמִקְרַע לְאַלְתַּר אֲמַר לְהוּ אַבַּיֵּי: חָכָם כְּבוֹדוֹ בְּהֶסְפֵּדוֹ.

נפש יהודה הכל מברין עליו. כך היה מנהגן שהיו מברין האבל ברחוב סעודה ראשונה: חכם שמת. אע"פ שלא למדו ממנו חייבין עליו בכל דברים אלו אם הוא חכם: ועוד שמעתתיה כל יומא בפומין. והוא כמאן דגמרינן מיניה: מאי דהוי הוי. הואיל ולא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעו: למקרע לאלתר. בלא הספד:

וְגַם כָּל יִשְׂרָאֵל חַיָּבִין לְסָפְדוֹ, דְּגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק בֶּן עַזַּאי: תָּנוּ רַבָּנָן: בִּשְׁעַת פְּטִירַת חָכָם כָּל הָעָם חַיָּבִין בְּהֶסְפֵּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ כָּל־ יִשְׂרָאֵל" (שמואל־א כח, ג). וּכְתִיב: "וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ" (שם כה, א), מִדְּקָאֲמַר "כָּל־ יִשְׂרָאֵל" לָאו שְׁמַע מִינֵיהּ שֶׁנִּקְבְּצוּ? אֶלָּא שֶׁבִּכּוּהוּ בָעֲיָרוֹת. אָמְרוּ: *וְכִי כְּבוֹדוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל שֶׁהוּא הָיָה מְהַלֵּךְ מֵעִיר לְעִיר וְשׁוֹפֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית־אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת־יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה. *וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי־שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת־יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן־שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'" (שם ז, טז־יז). אָמַר רָבָא: גָּדוֹל שֶׁנִּתְעַסֵּק בִּשְׁמוּאֵל יוֹתֵר מִבְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, דְּאִלּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב: "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, ח) וּבִשְׁמוּאֵל כְּתִיב: "וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל", אֲפִילוּ נָשִׁין וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.

נפש יהודה וכי כבודו של שמואל היה. ואעפ"כ עשה ע"כ ראוי לספוד עליו: ותשובתו הרמתה. כששב מלשפוט את ישראל סביבותיו חזר לביתו שהיה ברמה ובאין הרחוקים ממנו אליו לשפוט:

תָּנוּ רַבָּנָן: כִּנּוּס לָרָעִים רָעָה לָהֶם וְרָעָה לָעוֹלָם, פִּזּוּר לָרְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. בִּזְמַן שֶׁהָרְשָׁעִים נֶעֱקָרִין מִן הָעוֹלָם טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי יא, י) וּבִזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים מִסְתַּלְּקִין מִן הָעוֹלָם רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב" (ישעיה נז, א). *דְּלָא תֵימָא, אִינְשֵׁי דִּידֵיהּ דְּיָדְעִין לֵיהּ לְחוּד, אֶלָּא כֻּלֵּי עָלְמָא, דִּכְתִיב: "וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב", וּכְתִיב הָתָם; "נָשַׁמָּה כָּל־הָאָרֶץ כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב" (ירמיה יב, יא). אָמַר רַב אַחָא: אֵין הַצַּדִּיקִים נִפְטָרִין מִן הָעוֹלָם אֶלָּא בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, דִּכְתִיב: "אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת" (דברים ד, מב) וּכְתִיב בַּתְרֵיה: "וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר־שָׂם מֹשֶׁה" (דברים ד, מד). תָּנוּ רַבָּנָן: מָה רָאָה יְשַׁעְיָה לוֹמַר: "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־ לֵב", לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַצַּדִּיק נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן דּוֹרוֹ כִּדְבַּר אוּרְיָן, דַּאֲמַר: בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בַּדּוֹר הַצַּדִּיקִים נִתְפָּשִׂים עַל עֲוֹן הַדּוֹר.

נפש יהודה דלא תימא. אותן אנשים שהיו מכירין הצדיק מרגישין ברעה שבאה אחר מותו או בטובה שפסקה במיתתו:

וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִילָה (טו, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: צַדִּיק אָבַד לְדוֹרוֹ אָבַד; מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה מִמֶּנּוּ מַרְגָּלִית, כָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלֶכֶת הִיא מַרְגָּלִית, וְלֹא אָבְדָה אֶלָּא לִבְעָלֶיהָ.

וְשׁוּב גָּרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק חֵלֶק (סנהדרין קיג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: רָשָׁע בָּא לָעוֹלָם רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם־בּוּז" (משלי יח, ג); רָשָׁע אָבַד מִן הָעוֹלָם רִנָּה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (שם יא, י). צַדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַצַּדִּיק אָבָד וגו' וְאַנְשֵׁי־חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי־ *מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (ישעיה נז, א); הַצַּדִּיק בָּא לָעוֹלָם טוֹבָה בָּאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ" וגו' (בראשית ה, כט).

נפש יהודה מפני הרעה. קודם שבאה הרעה הצדיק נאסף מכלל דכיון שמת הרעה באה אבל צדיק בא לעולם פסקה הרעה ובאה הטובה שנא' זה ינחמנו:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר (ס, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־ תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים" (שמות כב, ה), אֵימָתַי הָאֵשׁ יוֹצְאָה? בִּזְמַן שֶׁהַקּוֹצִים מְצוּיִין לָהּ. וְאֵינָהּ מַתְחֶלֶת אֶלָּא מִן הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ" (שם), "וְאָכְלָה גָּדִישׁ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא וְנֶאֱכַל, שֶׁכְּבָר נֶאֱכַל. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח־בֵּיתוֹ" וגו' (שם יב, כב), כֵּיוָן שֶׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּתְחִיל מִן הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" (יחזקאל כא, ח). בָּכֵי רַב יוֹסֵף, *כֻּלֵּי הַאי - וְאַקְדְּמִינְהוּ נַמֵּי? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: הַאי טִיבוּתָא הִיא לְהוּ, דִּכְתִיב: "*מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק".

נפש יהודה כולי האי. שהצדיקים נענשים בעבור הרשעים ועוד מהם מתחיל הפורענות ברישא: מפני הרעה. שלא יראו בהצרו' שיבוא בעולם וזה הוא להם טובה:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (בבא מציעא פג, ב): תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב: "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ־תִרְמֹשׂ" וגו' (תהלים קד, כ)? תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ", זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה; "בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל־חַיְתוֹ־יָעַר", *אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ, שֶׁדּוֹמִין לְחַיּוֹת הַיַּעַר. "*תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ" וגו' (שם שם, כב), "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ", לַצַּדִּיקִים; "יֵאָסֵפוּן" (שם), יֵאָסְפוּן רְשָׁעִים לַגֵּיהִנֹּם; "וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן" (שם), אֵין לְךָ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ" (שם שם, כג), יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן; "וְלַעֲבֹדָתוֹ *עֲדֵי־עָרֶב" (שם), מִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֵב.

נפש יהודה אלו רשעים שבו. שמניחין להם יכולת להלוך ברשעתם ואין נפרעים מהם: תזרח השמש. לעוה"ב ואל מעונתם ירבצון הצדיקים במנוחה וטובה שלימה: עדי ערב. עד יום מותו היה הצדיק עובד אלהים:

וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל (כא, א): תַּנְיָא: אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסֵי: מַאי דִּכְתִיב "*כִּי נֵר מִצְוָה" (משלי ו, כג) וכו' (סימן עח).

נפש יהודה כי נר מצוה ותורה אור. מה אור מאירה לעולם כך הצדיקים מגינים בעולם:

וַאֲמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (עח, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב "עַל־כֵּן יֹאמְרוּ *הַמֹשְׁלִים" (במדבר כא, כז) וכו' (סימן כב).

נפש יהודה המושלים. הצדיקים המושלים ביצרם תבנה ותכונן לעולם הבא על ידם:

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה