מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר השלישי - לקים המצות · הכלל השביעי: לעשות צדקה ובזמן הראוי
הַכְּלָל הַשְּׁבִיעִי: לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּבַזְּמָן הָרָאוּי
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הַכְנָסַת אוֹרְחִים; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, פַּרְנָסַת עֲנִיִּים; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בִּגְבִיַּת הַצְּדָקָה
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הַכְנָסַת אוֹרְחִים
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קפו]
גְּדוֹלָה מִצְוָה זֹאת, שֶׁהִתְחִיל בָּהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה נא (נד, ו) "וַיִּטַּע אֵשֶׁל" (בראשית כא, לג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵשֶׁל - פַּרְדֵּס, *שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל: תְּאֵנִים, עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: *פֻּנְדָּק, שְׁאַל מַה תִּשְׁאַל: *חֵמָר, *קֻפָּר, *בֵּיעִין. רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: אֵשֶׁל זוֹ סַנְהֶדְרִין, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: "וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת־הָאֵשֶׁל בָּרָמָה" (שמואל־א כב, ו). עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה, פֻּנְדָּק, אַבְרָהָם הָיָה מְקַבֵּל אֶת הָעוֹבְרִים וְאֶת הַשָּׁבִים וּמִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין אָמַר לָהֶם: בָּרְכוּ. וְהֵם אוֹמְרִים: מַה נֹּאמַר? אֲמַר לְהוּ: בָּרוּךְ אֵל עוֹלָם שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. הַדָּא הוּא דִכְתִיב: "וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כא, לג).
נפש יהודה שאל. לשון אשל נדרש: פונדק. בית מלון לאורחים ושם מצוי הכל: חמר. יין: קופר. בשר: ביעין. ביצים:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (י, א): "וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע", ארז"ל: מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה פַּרְדֵּס *וְנָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. חַד אָמַר פַּרְדֵּס וְחַד אָמַר פֻּנְדָּק. *מַאי "וַיִּטַּע"? כְּדִכְתִיב: "וַיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ" (דניאל יא, מה). "*וַיִּקְרָא־שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם", אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַל תִּקְרֵי "וַיִּקְרָא" אֶלָּא וַיַּקְרִיא, מְלַמֵּד, שֶׁהִקְרִיא אַבְרָהָם שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּפִי כָל עוֹבֵר וְשָׁב. בָּנָה דִּירָה וּפָתַח בָּהּ אַרְבָּעָה פְתָחִים לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. *לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ עָמְדוּ לְבָרְכוֹ. אָמַר לָהֶם: וְכִי מִשֶּׁלִי אֲכַלְתֶּם? אֶלָּא מִשֶּׁל אֵל עוֹלָם אֲכַלְתֶּם, הוֹדוּ וְשַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. וּפֵרְשׁוּ גַּם כֵּן חז"ל: "אֵשֶׁל" בְּרָאשֵׁי תֵּיבוֹת: אֲ'כִילָה, שְׁ'תִיָּה, לְ'וָיָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לִינָה.
נפש יהודה ונטע בו. ליהנות עוברים ושבים: מאי ויטע. מה נטיעה שייך באהל ומשני מצינו לשון נטיעה באהל ויטע אהלי אפדנו היינו בית ואהל פסוק הוא בדניאל: ויקרא. משמע אברהם קרא אלא ויקריא שלמד לאחרים שיקראו לה' אלהי ישראל: לאחר שאכלו ושתו. מאברהם עמדו לברכו לאברהם:
וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת: יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיםִ אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁתָּדוּר בְּמָקוֹם הַמְזֻמָּן לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים וְיִהְיֶה בֵּיתְךָ פָּתוּחַ תָּמִיד לְקַבְּלָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
וְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פָּרָשָׁה נב (סו, א): "שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם וְטַל יָלִין בִּקְצִירִי" (איוב כט, יט). אָמַר אִיּוֹב: עַל־יְדֵי שֶׁהָיוּ דַּלְתוֹתַי פְּתוּחוֹת לִרְוָחָה הָיוּ הַכֹּל קוֹצְרִים *יְבֵשׁוֹת וַאֲנִי - מְלִילוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם" וְנֶאֱמַר: "בַּחוּץ לֹא־יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח" (שם לא, לב).
נפש יהודה יבשות. שנתיבש שבלי תבואתם ואני מלילות שלי מלא תבואה:
וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ לְבֵיתוֹ יְקַבְּלֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וְיָשִׂים מִיָּד לִפְנֵיהֶם לֶחֶם לֶאֱכֹל, כִּי אוּלַי הֶעָנִי רָעֵב וּמִתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאֹל, עַל כֵּן צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מִיָּד לַחְמוֹ וּמֵימָיו בְּפָנִים מְאִירוֹת. וְאַף אִם יֵשׁ בְּלִבּוֹ דְּבַר דְּאָגָה יְסִירֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וִינַחֲמֵם בִּדְבָרָיו וּבָזֶה יִהְיֶה לָהֶם לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ. וְאַל יְסַפֵר לִפְנֵיהֶם תְּלָאוֹתָיו, כִּי יִשְׁבֹּר אֶת רוּחָם, בְּחָשְׁבָם שֶׁבִּשְׁבִילָם אוֹמְרוֹ *וְכִמְעַט אֵין לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ. וּבִשְׁעַת הָאֹכֶל יַרְאֶה עַצְמוֹ כְּמִצְטַעֵר עַל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג יוֹתֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ" (ישעיה נח, י), כְּלוֹמַר, תֵּצֵא נַפְשִׁי, שֶׁאֵין לִי יוֹתֵר לִתֵּן לִפְנֵיכֶם. וְצָרִיךְ לֵידַע מִמֶּנּוּ בַּמֶּה הָיָה רָגִיל לִסְעֹד, שֶׁאוּלַי הוּא רָגִיל בְּעִדּוּנִים, אִם הוּא בֶּן טוֹבִים, כִּדְאִיתָא לְמַטָּה בְּפֶרֶק ח מֵחֵלֶק שֵׁנִי (סימן קצו).
נפש יהודה וכמעט. אם אומר דברים כאלה אין לו שכר במה שהאכילם:
וְאִם יָלִינוּ עִמּוֹ הָאוֹרְחִים יַשְׁכִּיבֵם בְּמֵיטַב מִטּוֹתָיו כְּפִי הָרָאוּי לָהֶם, כִּי גְּדוֹלָה מְנוּחַת עָיֵף בִּהְיוֹתוֹ שׁוֹכֵב בְּטוֹב; וְיוֹתֵר עוֹשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ הַמַּשְׁכִּיבוֹ הֵיטֵב מִן הַמַּאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ.
וּבְצֵאתָם יְלַוֶּה אוֹתָם וְיִתֵּן לָהֶם פַּת צֵידָה לַדֶּרֶךְ, כִּי עַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר. עַל אֲשֶׁר לֹא נָתַן יְהוֹנָתָן לְדָוִד פַּת בְּהִפָּרְדוֹ מִמֶּנּוּ נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְנֶהֶרְגוּ כֹּהֲנֵי נוֹב. וּמִי שֶׁאֵינוּ מְלַוֵּהוּ וְלֹא נוֹתֵן לוֹ צֵידָה לַדֶּרֶךְ כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה" (דברים כא, ז). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה (מה, ב): וְזִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִים יְדֵיהֶם בְּמַיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ וְאוֹמְרִים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת־הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא, *שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת; *וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה.
נפש יהודה שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות. והיינו ידינו לא שפכו לא נהרג על ידינו שהיה מוכרח ללסטם הבריות למזונות ונהרג על ידו: ולא ראינוהו והנחנוהו. בלא חבורת לויה:
וְהַמַּעֲלִים עֵינָיו מֵהַכְנָסַת אוֹרְחִים עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קג, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: גְּדוֹלָה *לְגִימָה (אכילה שמאכילין אורחים), שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם" (דברים כג, ה). וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: גְּדוֹלָה לְגִימָה, שֶׁמְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים *וּמַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל וְשִׁגְגָתָהּ עוֹלָה זָדוֹן. מְרַחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים, *כְּעַמּוֹן וּמוֹאָב, וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים, כְּיִתְרוֹ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׂכַר "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב, כ), זָכוּ בְּנֵי בָּנָיו לֵישֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִשְׁפְּחוֹת *סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ *תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּנִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית־ רֵכָב" (דברי הימים־א ב, נה). וּכְתִיב הָתָם: "וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת־בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת־הָעָם" (שופטים א, טז).
נפש יהודה לגימה. אכילה שנותן לפיו נקרא לגימה: מעלמת עינים מן הרשעים. מעלמת מעיני המקום שלא להביט ברשעו לשלם לו כדרכו הרעה אלא עושה כאילו אינו רואה במעשיו: עמון ומואב. קרובין לישראל שבאו מן לוט אחי אברהם ורחקן המקום שלא יבואו בקהל. לישנא אחרינא קרובין ממש ליכא למימר דהא מדין בני קטורה היו בני אברהם וקרובים היו בני מדין לישראל יותר מעמון ומואב אלא עמון ומואב שכנים וקרובים היו לארץ ישראל ומדין רחוקים מהם היו: סופרים. שהיו בסנהדרין: תרעתים וכו'. כולן שמות בית אבות הן:
מַעֲלֶמֶת עֵינַיִם מִן הָרְשָׁעִים, *מִמִּיכָה. וּמַשְׁרָה שְׁכִינָה עַל נְבִיאֵי הַבַּעַל, מֵעִדּוֹ, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל־ בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וַיֵּשְׁתְּ מָיִם: וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל־הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ" (מלכים־א יג, יח־כ). וּכְתִיב: "וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה" (שם שם, כד). *וְשִׁגְגָתָהּ עוֹלָה זָדוֹן, מִיהוֹנָתָן, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אִלְמָלֵא הִלְוָהוּ יְהוֹנָתָן לְדָוִד שְׁתֵּי כִּכְּרוֹת לֶחֶם לֹא נֶחְרָבָה נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְלֹא נִטְרַד דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי וְלֹא נֶהֱרַג שָׁאוּל וּבָנָיו.
נפש יהודה ממיכה. שעשן פסל מיכה וקרבנות שילה היו מתערבין ובקשו מלה"ש לדחפו ואמר הקב"ה הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים ואותו מיכה שהיה יודע השם שעשה את העגל עשה פסל זה ומשרה שכינתו מהנביא שקר שהחזיר לעדו נביא אמת כדי שיאכל אצלו והקב"ה אמר לו לא תאכל לחם במקום הזה ובזכות שהאכילו שרתה עליו שכינה שנאמר ויהי דבר ה' אל האיש הנביא השקר: ושגגתה. של יהונתן שלא הלוהו לשון לויה כלומר כשהיה מדבק בדוד שתי ככרות לחם לא נהרג נוב שלא היה צריך דוד לשאול לחם מכהני נוב ולא היה דואג מלשין עליהם ולא היה שאול נהרג על אותו עון:
וְהַזָּהִיר בְּדָבָר זֶה נִצּוֹל *מִן הַמְּאוֹרָעוֹת הַבָּאוֹת אֶל בֵּיתוֹ. וּבִשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּיל לוֹ וּלְזַרְעוֹ מִתְּלָאוֹת הָעוֹלָם.
נפש יהודה מן המאורעות. שראוי לבא לביתו אם לא יקיים מצוה זאת:
פֶּרֶק שֵׁנִי [קפז]
גָּדוֹל שְׂכַר הַכְנָסַת אוֹרְחִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מְפַנִּין (קכז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים *כְּהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. רַב דִּימֵי מִנְּהַרְדְּעָא אָמַר: יוֹתֵר *מֵהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ *אַל־נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (בראשית יח, ג). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לַגָּדוֹל הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאָבוֹא אֵלֶיךָ. וְאִלּוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם־ נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" וגו'.
נפש יהודה כהשכמת בית המדרש. מדשוי כולהו במתניתין כי הדדי: מהשכמת בית המדרש. דתנא מקדמא ברישא: אל נא תעבור. והניחו והלך לקבל אורחים ואמר לשכינה שימתין ואל יעבור עד שיחזור:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְבָרִים אוֹכֵל אָדָם פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְאֵלּוּ הֵן: הַכְנָסַת אוֹרְחִים וּבִקּוּר חוֹלִים *וְעִיּוּן תְּפִלָּה וְהַשְׁכָּמַת בֵּית־ הַמִּדְרָשׁ וּמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְהַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת.
נפש יהודה ועיון תפלה. לכוין בתפילה:
וּמַה שֶּׁמַּאֲכִיל אָדָם לְעָנִי עַל שֻׁלְחָנוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּקָרְבָּן בַּמִּזְבֵּחַ, כִּדְגָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה (כז, א): כְּתִיב "הַמִּזְבֵּחַ עֵץ" (יחזקאל מא, כב) וּכְתִיב בַּסּוֹף: "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'". פָּתַח בְּמִזְבֵּחַ וְסִיֵּם בְּשֻׁלְחָן? רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרֵי תַּרֲוַיְהוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מִזְבֵּחַ מְכַפֵּר עָלָיו וְעַכְשָׁיו *שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר עָלָיו.
נפש יהודה שלחנו של אדם מכפר עליו. בהכנסת אורחים:
וְהַשָּׂכָר גָּדוֹל לַמְשַׁמֵּשׁ לָאוֹרְחִים עַל־יְדֵי עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאַבְרָהָם בְּמַה שֶּׁעָשָׂה לַמַּלְאָכִים, אֲפִילוּ שֶׁנִּדְמוּ לוֹ כְּעַרְבִיִּים, כִּדְגָרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׁוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (פו, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ לַמַּלְאָכִים בְּעַצְמוֹ, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בְּעַצְמוֹ; וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה לָהֶם עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ. "וְאֶל־הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" (בראשית יח, ז) - "וְרוּחַ נָסַע *מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים" (במדבר יא, לא). "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב" (בראשית יח, ח) - "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם" (שמות טז, ד). "וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם" וגו' (בראשית יח, ח) - "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל־הַצּוּר" (שמות יז, ו). "וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם" (בראשית יח, יז) - "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם" (שמות יג, כא). "*יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם" (בראשית יח, ד) - וְהִכִּיתָ בַצּוּר" (שמות יז, ו).
נפש יהודה מאת ה'. באין שלוים הוא הגיז בעצמו: יוקח נא. על ידי שליח:
וּפְלִיגָא דְּרַב חָמָא בַּר חֲנִינָא וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה *זָכוּ לִשְׁלֹשָׁה; בִּשְׂכַר "חֶמְאָה וְחָלָב" זָכוּ לְמָן, בִּשְׂכַר "וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם" *זָכוּ לְעַמּוּד עָנָן, בִּשְׂכַר "יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם" זָכוּ *לִבְאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם. "יֻקַּח־נָא מְעַט־מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם", אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אָמְרוּ לוֹ: *לְעַרְבִיִּים חֲשַׁדְתָּנוּ, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִּים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם, כְּבָר *יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל.
נפש יהודה זכו לשלשה. מתנות שנתנו להם במדבר על ידי משה ואהרן: זכו לעמוד ענן. עומד עליהם תמיד כדכתיב ועננך עומד עליהם: לבארה של מרים. היינו נמי והכית בצור ובעמוד ענן פליגי: לערביים. שלא יכנסו לביתו שמשתחוים לאבק שעל רגלם והקפיד שלא יכניסו עבודה זרה לביתו: יצא ממנו. הרגיל לעבוד עבודת כוכבים ומזלות:
וְגָדוֹל שְׂכַר הַלְּוָיָה, עַד שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאֵין לָהּ שִׁעוּר, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה (מו, ב): תָּאנָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׂכַר לְוָיָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן־הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת־מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד. וַיַּרְאֵם אֶת־ מְבוֹא הָעִיר וְיַכּוּ אֶת־הָעִיר לְפִי חָרֶב וְאֶת־הָאִישׁ וְאֶת־כָּל־ מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ" (שופטים א, כד־כה). וְנֶאֱמַר: "וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז" (שם שם, כו). תָּאנָא: הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ תְּכֵלֶת, הִיא לוּז שֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְלֹא בִלְבְּלָהּ, בָּא נְבוּכַדְנֶצַּר וְלֹא הֶחְרִיבָהּ, אַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵין לוֹ רְשׁוּת לִכָּנֵס בְּתוֹכָהּ וּזְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּזְמַן שֶׁדָּעְתָּן קָצָה עֲלֵיהֶן מוֹצִיאִין אוֹתָן חוּץ לָעִיר וּמֵתִים. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה כְּנַעֲנִי זֶה שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּרַגְלָיו וְלֹא דִבֵּר בְּפִיו, גָּרַם לוֹ הַצָּלָה וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, הַמְדַבֵּר בְּפִיו וְהַמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֶלָּא בְּמַה הֶרְאָה לָהֶם? חִזְקִיָּה אָמַר *פִיו עִקֵּם לָהֶם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּאֶצְבָּעוֹ הֶרְאָה לָהֶם. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כְּנַעֲנִי זֶה, בִּשְׂכַר שֶׁהֶרְאָה לָהֶם בְּאֶצְבָּעוֹ, גָּרַם הַצָּלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.
נפש יהודה פיו עקם. והראה להם מבוא של פתח העיר שהיה מתחת לארץ ולא הכירו בה היכן היא:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ בִּלְתִּי לְוָיָה יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם" וגו' (משלי א, ט). וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בִּשְׂכַר אַרְבַּע פְּסִיעוֹת שֶׁלִּוָּהוּ פַּרְעֹה הָרָשָׁע לְאַבְרָהָם אָבִינוּ נִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הַמְלַוֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִילוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר בִּלְבַד, אֵינוֹ נִזּוֹק. רָבִינָא אַלְוֶיֵהּ לְרַבָּה בַּר רַב יִצְחָק אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר וּמָטָא לֵיהּ הֶזֵּיקָא *וְאִתְנַצַּל מִינָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: הָרַב לַתַּלְמִיד, עַד *עִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר; חָבֵר לְחָבֵר, עַד תְּחוּם שַׁבָּת; תַּלְמִיד לְרַב, אֵין לוֹ שִׁעוּר. וְכַמָּה? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּרְסָה. וְהַנֵּי מִילֵי, רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, אֲבָל רַבּוֹ מֻבְהָק שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת.
נפש יהודה ואיתנצל מינה. ואם לא היה רבינא אצלו לא היה ניצול הימנה: עבורה של עיר. חנויות ופונדקין שבדרך מחוץ לעיר עיבורה כמו אשה מעוברת שבטנה בולטת לחוץ וכן כל מה שבולט והוא חוץ לעיר נקרא עיבורה של עיר והוא בית החיצון שבתוך ע' אמות ושיריים:
רָבִינָא אַלְוֶיֵהּ לְרַב שִׁימֵי בַּר אַשֵּׁי מִפּוּם נַהֲרָא וְעַד בּוּצִנָּתָא דְּבָבֶל (מקום שיש בו דקלים הרבה). כִּי מָטָא לְהָתָם, אֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי, דַּאֲמְרִיתוּ הַנֵּי בּוּצִינָתָא דְּבָבֶל מִשְׁנֵי דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן אִיתְנְהוּ? אָמַר לֵיהּ: אַדְכְּרָתָן מִילְתָּא דְּרַב יוֹסֵף בַּר חֲנִינָא: מַה דִּכְתִיב: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיה ב, ו)? וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא עָבַר בָּהּ אִישׁ מֵהֵיכָן יָשַׁב? אֶלָּא, אֶרֶץ שֶׁגָּזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן לֵישֵׁב - נִתְיַשְּׁבָה, אֶרֶץ שֶׁלֹּא גָזַר עָלֶיהָ לֵישֵׁב *לֹא נִתְיַשְּׁבָה. רַב מָרְדְּכַי אַלְוֶיֵהּ לְרַב אַשֵּׁי מִהַגְרוּנְיָא עַד בֵּי כִּפָּאֵי; וַאֲמְרֵי לָהּ: עַד דָּרָא.
נפש יהודה לא נתישבה. והיינו לא ישב אדם שם לא גזר אדם הראשון ישוב שם והוא דאמרי אינשי איתנהו משני אדם הראשון ישוב דקלים ולא ישוב אחר:
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה *וּמִתְלַוֶּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁאִלְמָלֵי לִוּוּהוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ לֶאֱלִישָׁע לֹא גִירָה דֻבִּים בַּתִּינוֹקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית־אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן־הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ־בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵח" (מלכים־ב ב, כג). אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה, שֶׁקֵּרַחְתָּ לָנוּ אֶת מְקוֹמֵנוּ (כשהיו המים רעים היתה פרנסתן להביא מים למכור). מַאי "נְעָרִים"? נְעָרִים שֶׁמְּנֹעָרִין מִן הַמִּצְווֹת; "קְטַנִּים" *קְטַנֵּי אֲמָנָה הָיוּ. בְּמַתְנִיתִין תָּנָא: נְעָרִים הָיוּ וּבִזְבְּזוּ עַצְמָן כִּקְטַנִּים. לְלַמְּדֵנוּ שֶׁגְּדוֹלָה מִצְוַת לְוָיָה.
נפש יהודה ומתלוה. אף על פי שהוא מתלוה ואינו צריך לו כי הא דאלישע ודאי לא היה צריך ללותו מכל מקום אם אינו מלוהו כאלו שופך דמים דאלו ליווהו וכו': קטני אמנה. שהיו דואגין שפסקה פרנסתם בשביל שנתרפאו המים:
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [קפח]
אַף עַל פִּי שֶׁגָּדוֹל שְׂכַר הַכְנָסַת אוֹרְחִים. אֲבָל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד יוֹתֵר עַל זֶה, כִּדְגָרְסִינָן פִּרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (י, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב תְּמִידִין, כְּתִיב הָכָא "תָּמִיד" (שמות כט, לח) *וּכְתִיב הָתָם "עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד" (מלכים־ב ד, ט). וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַנּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו עָנְשׁוֹ גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מְהַנֶּה תַלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו אֵין לוֹ בְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אֵין־שָׂרִיד לְאָכְלוֹ עַל־כֵּן לֹא־יָחִיל טוּבוֹ" (איוב כ, כא). וְאֵין "שָׂרִיד" אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא" (יואל ג, ה).
נפש יהודה וכתיב התם. בשונמית שנהנית לאלישע: אין שריד. אין ת"ח על שלחנו שמהנה אותו במזונותיו:
וְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (סג, ב): כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ *לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה, הָיָה שָׁם רַבִּי יְהוּדָה, רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. פָּתְחוּ כֻּלָּם *בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרְשׁוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה *רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְדָרַשׁ: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמות לג, ז) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּשְׂרָאֵל, שֶׁאֵינָן מְרֻחָקִים *מִשָּׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת, *אָמְרָה תוֹרָה: "וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ ה'" (שם), תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנּוֹשְׂאִין מַשָּׂאָן עַל כִּתְפֵיהֶן וְהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְעוֹד פָּתַח וְדָרַשׁ: "וְדִבֶּר ה' אֶל־מֹשֶׁה *פָּנִים אֶל־פָּנִים" (שם שם, יא) וכו'.
נפש יהודה לכרם ביבנה. על שם כשלומדים היו יושבין שורות שורות ככרם זה הנטוע שורות שורות: בכבוד אכסניא. מכניסי אורחים בבתיהם: ראש המדברים. במצות המלך שצוה עליו לדבר תחלה בכל מקום: שלש פרסאות. י"ב מיל מחנה ישראל מבית הישימות עד אבל השטים תלתא פרסי: אמרה תורה. כלומר קראו הכתוב מבקש ה' למי שבא לשם לבקש למשה לת"ת. כ"ש המארחים אצלם ת"ח שהולכים מעיר לעיר ללמוד תורה שזכותם יותר גדול שיזכו על ידם שכר טוב שמכבד לאותן שנקראו מבקשי ה': פנים אל פנים. כשם שאני הסברתי לך פנים כך תסביר פנים והיינו דכתיב פנים בפנים כך כמו שהאכסניא מראה פנים לאורח כן הקב"ה יסביר לו פנים של ברכה וראוי לאורח לדרוש בפנים טוב עליו כמו שהראה לו פנים:
פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַקֵּינִי לְכוּ סֻרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי" וגו' (שמואל־א טו, ו) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִּתְרוֹ, שֶׁלֹּא קָרַב אֶל מֹשֶׁה אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי נְחֶמְיָה בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: "לֹא־תְתַעֵב מִצְרִי" וגו' (דברים כג, ח) וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה מִּצְרַיִם שֶׁקֵּרְבוּ יִשְׂרָאֵל לְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
פָּתַח רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת־עֹבֵד אֱדֹם" וגו' (שמואל־ב ו, יא) וּמָה אָרוֹן שֶׁלֹּא אָכַל וְלֹא שָׁתָה, *אֶלָּא שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו, כָּךְ, הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר בִּזְנָא: *חֲמוֹתָהּ וּשְׁמֹנֶה כַּלּוֹתֶיהָ שֶׁיָּלְדוּ שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד וּבְיֶרַח אֶחָד, *שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי כִּי בֵרְכוֹ אֱלֹהִים" (דברי הימים־א כו, ה). וּכְתִיב: "כָּל־אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם" (שם שם, ח).
נפש יהודה אלא שכיבד וריבץ לפניו. כך דרכן של המכבדין את הבית מרבצין זורקין מים קודם לכן לרבץ העפר כדי שלא יעלה האבק מן האדמה ובלשון מקרא מטאטא (אויס קערין בל"א): חמותה. אשתו של עובד אדום וח' כלותיה שהיו לה מח' בנים: שנאמר פעולתי השמיני. בני עובד אדום קא חשיב כל אחת הולידה ז' בנים הם חמשים וארבע מוסף עליהם ח' בנים בעליהן של כלותיה הרי ששים ושתים לעובד אדום:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין (ברכות לד, ב) וּבְפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, א): אָמַר רַבִי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנְּבִיּאִים כֻּלָּם *לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְמַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלִמְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו וּלְעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם, אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן "*עַיִן לֹא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ" וגו' (ישעיה סד, ג).
נפש יהודה לא נתנבאו. הטובות והנחמות: עין לא ראתה. לא נראית ולא נגלית לשום נביא:
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי פַּרְנָסַת עֲנִיִּים
וְיֵשׁ בּוֹ יד פְּרָקִים סִימָן יד לְפִי שֶׁנִּתַּן בַּיָּד.
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קפט]
כָּל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְרוֹאֶה הִסְתַּפְּקוּתוֹ שֶׁל אָדָם וְנִדְבַת לִבּוֹ וְכַוָּנָתוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל מִנְחַת קֶמַח כְּמוֹ פַּר בֶּן בָּקָר, כָּךְ בַּזְּמָן הַזֶּה, שֶׁחָרַב מִקְדָּשׁ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ, מְקַבֵּל נִדְבַת פְּרוּטָה לְמִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת כְּמֵאָה מָנֶה לֶעָשִׁיר. וְאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
וּבְמַתָּנָה מוּעֶטֶת זוֹכֶה לְהַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (י, א): דָּרַשׁ רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי: בּוֹא וּרְאֵה, שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מֵבִיא דּוֹרוֹן לַמֶּלֶךְ - סָפֵק מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ סָפֵק אֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְאִם תֹּאמַר מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ, סָפֵק רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ סָפֵק אֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ; וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, אָדָם נוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ" (תהלים יז, טו). רַבִּי אֶלְעָזָר יָהִיב פְּרוּטָה לְעָנִי וּמְצַּלֵּי. אָמַר: "אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ". מַאי "*אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ" (שם)? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְקִיצִין שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעָן מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלּוֹ יְשַׁלֶּם־לוֹ" (משלי יט, יז)? אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ כִּבְיָכוֹל "*עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה".
נפש יהודה אני בצדק. בצדקה שנותן תחלה אחזה פניך בתפלה: אשבעה בהקיץ תמונתך. בשביל הקיצה שנדדתי לשינתי ללמוד תורה: עבד לוה. הלוה הוא מכניע עצמו למלוה כאילו הוא עבדו ועושה רצונו כך המלוה לעני כאילו הוא מלוה להקב"ה והוא יעשה רצונו וגמולו ישלם לו כדרך הלוה שגומל טוב למי שהלוה לו בעת דחקו:
וַאֲפִילוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה יַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ צְדָקָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּגִיטִין (ז, א): דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַמֵּי וְזִמְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַסֵּי מַאי דִּכְתִיב: "כֹּה אָמַר ה' אִם־*שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים *וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר *וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד" (נחום א, יב), אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו מְצֻמְצָמִים יַעֲשֶׂה צְדָקָה מֵהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁהֵם מְרֻבִּים. "וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר", תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל הַמֵּגִיז מִנְּכָסָיו וְעוֹשֶׂה מֵהֶם צְדָקָה נִצּוֹל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם. מָשָׁל לִשְׁתֵּי רְחֵלוֹת שֶׁהָיוּ עוֹבְרוֹת בְּמַיִם, אַחַת גְּזוּזָה וְאַחַת שֶׁאֵינָהּ גְּזוּזָה, גְּזוּזָה עוֹבֶרֶת שֶׁאֵינָהּ גְּזוּזָה אֵינָהּ עוֹבֶרֶת. וְעִנִּתִךְ, אָמַר מַר זוּטְרָא, אֲפִילוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מֵהַצְּדָקָה יַעֲשֶׂה צְדָקָה. וְ"לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד", תָּנֵי רַב יוֹסֵף: כָּל הַמְקַיֵּם בְּעַצְמוֹ כָּךְ, שׁוּב אֵין מַרְאִין לוֹ סִימָן עֲנִיּוּת.
נפש יהודה שלמים. מצומצמים וה"ק קרא אם שלמים מזונך וכ"ש אם רבים: וכן נגוזו ועבר. הרי הן משולים לעוברים הנהר על ידי גזיזה שהגזוזה עוברת כך גזזו מהם לצדקה וירבו: ועניתיך לא אענך עוד. סיפא דהאי קרא הוא ואומר אם יתן צדקה שוב לא יעני:
נִמְצָא, שֶׁבִּזְכוּת הַצְּדָקָה נִצּוֹל מֵעֹנֶשׁ גָּדוֹל כָּזֶה, *שֶׁהוּא קָשֶׁה מִכָּל מַכּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קטז, א): דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא: קָשָׁה עֲנִיּוּת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי *כִּי יַד־אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי" (איוב יט, כא). וּמַאי אֲהַדְרוּהָ חַבְרֵיהּ לְאִיּוֹב? "הִשָּׁמֶר *אַל־תֵּפֶן אֶל־אָוֶן *כִּי עַל־ זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי" (שם לו, כא).
נפש יהודה שהוא קשה. העניות מכל מכות וצריך למבעי עליו רחמים: כי יד אלוה. היינו נ' מכות שהרי במצרים כתיב אצבע אלהים היא ולקו עשר מכות נמצא ליד שיש בה ה' אצבעות נ' מכות: אל תפן אל און. אל תהרהר אחר מדת הדין כי יש יסורין יותר וקשה משלך כי טוב לך הנ' מכות יותר מעוני והרי יש לך כסף וזהב וקרקעות הרבה ועדיין הקב"ה מרחם עליך יותר מהרבה עניים שאין להם כלום: כי על זה בחרת. ליסורים יותר מעניות:
נִמְצָא, שֶׁבִּזְכוּת הַצְּדָקָה נִצּוֹל מֵעֹנֶשׁ גָּדוֹל כָּזֶה, שֶׁהוּא קָשֶׁה מִכָּל מַכּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קטז, א): דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא: קָשָׁה עֲנִיּוּת בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מַכּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי כִּי יַד־אֱלוֹהַּ נָגְעָה בִּי" (איוב יט, כא). וּמַאי אֲהַדְרוּהָ חַבְרֵיהּ לְאִיּוֹב? "הִשָּׁמֶר אַל־תֵּפֶן אֶל־אָוֶן כִּי עַל־ זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי" (שם לו, כא).
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהָעֹנִי לְיִשְׂרָאֵל *בִּכְלַל הֲדָרָם בְּגָלוּת זֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ט, ב): אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְבַר הֵא־הֵא: מַאי דִּכְתִיב: "הִנֵּה *צְרַפְתִּיךָ וְלֹא בְכָסֶף בְּחַנְתִּיךָ בְכוּר עֹנִי" (ישעיה מח, י)? מְלַמֵּד שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת וְלֹא מָצָא תַּקָּנָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא עֲנִיּוּת. אָמַר שְׁמוּאֵל וְאִיתֵימָא רַב יוֹסֵף: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִנְשֵׁי: נָאָה עֲנִיּוּתָא לְיִשְׂרָאֵל כְּוַרְדָא *סוּמְקָא לְסוּסְיָא חִיוְרָא. לְהַרְאוֹתֵנוּ שֶׁהָיוּ צְרִיכִין לְשִׁפְלוּת הַלֵּב כְּדֵי שֶׁלֹּא יָגִיסוּ דַּעְתָּם, נִמְצָא שֶׁאֵין דֹּחַק גָּדוֹל מִזֶּה.
נפש יהודה בכלל הדרם בגלות. כל ישראל שדרים בגלות נקראים עניים נגד מה שהיו להם בארץ ישראל. ל"א הדרם הידור הוא לישראל העניות והוא טוב להם כדבר נאה והדור וטוב וכדמפרש וזה נראה עיקר: צרפתיך ולא בכסף. לא באש כמו שצורפים את הכסף אלא בחרתי לך כור עוני לצרפך בו ועל ידי עניות תחזירו למוטב. כור כלי חרס שצורפים בו כסף וזהב: סומקא. שושנים אדומים לסוס חיור שמקשטים בהם הסוס והוא נאה לו כך נאה הדלות לישראל להחזירם למוטב שנאמר וישמן ישורון ויבעט וכתיב וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה':
וְהַנּוֹטֵל מִן הַצְּדָקָה וְנוֹתֵן מִמֶּנָּהּ לְעָנִי, *אֲפִילוּ שֶׁאֵינוֹ נִצְרָךְ, גָּדוֹל שְׂכָרוֹ, כִּדְגָרְסִינָן: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי זְכַרְיָה חֲתָנֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה נוֹטֵל מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה וְהָיוּ מְרַנְּנִין אֲחַרָיו שֶׁהָיָה נוֹטֵל שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. וּכְשֶׁמֵּת חִפְּשׂוּ אַחֲרָיו (וּמָצְאוּ) שֶׁהָיָה נוֹתֵן, מַה שֶּׁהָיָה נוֹטֵל מִן הַצְּדָקָה, לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק גַּבָּאֵי צְדָקָה הֲווּ וְהָיוּ נוֹתְנִין מִן הַצְּדָקָה לְרַב חָמָא, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עָנִי וְהָיָה צָרִיךְ לָהּ, וְהָיָה נוֹטֵל מֵהֶם הַצְּדָקָה וּמְחַלְּקָהּ לַעֲנִיִּים אֲחֵרִים.
נפש יהודה אפילו שאינו נצרך. הצדקה לעצמו רק שהוא נוטל כדי לפרנס עניים אחרים:
וּמִי שֶׁאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת - אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא יִתֵּן אֶלָּא פְּרוּטָה, כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לוֹ לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבַתְרָא (ט, א): אָמַר רָבָא: הַאי מִילְתָא אִשְׁתָּעֵי לִי *עוּלָא מְשַׁגֵּשׁ אָרְחְתֵּיהּ דְּאִימֵיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן" (ישעיה נ, יז)? מַה שִּׁרְיוֹן זֶה *כָּל קְלִפָּה וּקְלִפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל, אַף צְדָקָה כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לוֹ לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מֵהָכָא, "וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ *וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ" (שם סד, ה), מַה בֶּגֶד זֶה כָּל נִימָא וְנִימָא מִצְטָרֶפֶת לְבֶגֶד גָּדוֹל, אַף צְדָקָה כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. דָּבָר אַחֵר: מַה בֶּגֶד זֶה מֵגֵן עַל בְּעָלָיו בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, אַף הַצְּדָקָה מְגִינָה עַל בְּעָלֶיהָ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
נפש יהודה עולא משגש ארחתיה דאימיה. לרב ששת קרו ליה הכי עולל המשגש דרכי אמו שגרם להטותה מדרך שאר נשים משגש לשון מהומה ושגעון: כל קליפה. כקשקשים הם על השריון להגן על נקבים של שלשלת השריון שעשוי מעשה רשת: וכבגד עדים כל צדקותינו. הסר תרגום עדים כלומר כל צדקותינו נמאסו מחמת רשענו כבגד מאוס שאדם מסירו מעליו מכל מקום מקיש צדקה לבגד וצדקת צדיקים לבגד הגון וענין דרב ששת שהיה מחולק בהלכה עם רב אחדבוי והיה רב ששת מענשו שנעשה אלם ובאה אמו דרב אחדבוי שהיתה מניקתו דרב ששת ובכתה לפניו להתפלל על בנה ולא אשגח בה עד שהראה לו הדדים ואמרה ראה במה שהינקתיך ועל שלא אשגח בה עד שביזתה כך לפניו קורין ליה הכי:
וְהַמַּמְעִיט אַל יַמְעִיט מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַב אַשֵּׁי: לְעוֹלָם אַל יִמָּנַע אָדָם מִשְּׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל לְשָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ *מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ" (נחמיה י, לג). וְאָמַר רַב אַסֵּי: שְׁקוּלָה מִצְוָה זוֹ כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת".
נפש יהודה מצות. והלא מצוה אחת היו עושין אלא ששקולה וכו':
וּבִשְׂכַר פְּרוּטָה זוֹ שֶׁנּוֹתֵן לֶעָנִי - מִתְבָּרֵךְ; וְאִם אֵין לוֹ פְּרוּטָה לִתֵּן לוֹ וּמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים - מִתְבָּרֵךְ יוֹתֵר, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם (שם ט, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר וגו' אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי" וגו' (ישעיה נח, ז־ט). וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ *וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וגו' וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וגו' וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם וגו' מְשׁוֹבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת" (שם שם, י־יב).
נפש יהודה ותפק לרעב נפשך. גם הוא פיוס דברי נחומים: ונפש נענה תשביע. בדברי נחומים:
פֶּרֶק שֵׁנִי [קצ]
מִי שֶׁהוּא עָשִׁיר חַיָּב לָתֵת צְדָקָה כְּפִי מָמוֹנוֹ וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן כּוֹפִין אוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (ח, ב): אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָ: מְמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה *אֲפִילוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת. אֵינִי, וְהָא כְּתִיב: "*וּפָקַדְתִּי עַל כָּל־לֹחֲצָיו" (ירמיה ל, כ) וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֲפִילוּ גַּבַּאי צְדָקָה? לֹא קַשְׁיָא, הָא *דְּאָמִיד הָא דְּלָא אָמִיד. כִּי הָא דְּרָבָא אַכְּפְיֵהּ לְרַב נָתָן בַּר אַמֵּי וְאַפֵּיק מִינֵיהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי לִצְדָקָה.
נפש יהודה אפילו בערב שבת. שיש פתחון פה לבעל הבית לומר שהוא טרוד לצורך שבת: ופקדתי וגו'. משמע דאסור לכפאן: אמיד. עשיר מותר לכפאו:
וְגַם כֵּן מַה שֶּׁעָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, פֶּרֶק רַבִּי יְהוּדָה: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי טַרְפוֹן, שֶׁעָשִׁיר גָּדוֹל הָיָה וּמִיָּמָיו לֹא נָתַן *מַתָּנוֹת רַבּוֹת לָעֲנִיִּים. פַּעַם אַחַת מְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ *שֶׁאֶקַּח לְךָ עִיר אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם. מִיָּד עָמַד רַבִּי טַרְפוֹן וְהֵבִיא אַרְבַּעַת אֲלָפִין דִּינָרֵי זָהָב. וּנְטָלָם רַבִּי עֲקִיבָא וְחִלְּקָם לָעֲנִיִּים. לְיָמִים מְצָאוֹ רַבִּי טַרְפוֹן, אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא, הֵיכָן הָעֲיָרוֹת שֶׁלָּקַחְתָּ? תְּפָשׂוֹ בְּיָדוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהֵבִיא תִּינוֹק וְסֵפֶר תְּהִלִּים בְּיָדוֹ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵיהֶם וְהָיָה קוֹרֵא וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל פָּסוּקּ: "*פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים" (תהלים קיב, ט). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: וְרַבִּי טַרְפוֹן, "*פָּתֹחַ תִּפְתַּח" (דברים טו, יא) לֵית לֵיהּ? אֶלָּא, אִין הֲוָה יָהִיב. *וְרַבִּי עֲקִיבָא אַמַאי אַכְּפְיֵהּ? אֲמַר לָךְ: *לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחֲנָא, אֲזַל רַבִּי עֲקִיבָא יְהַב שְׁלִישׁ לַעֲנִיִּים וּשְׁנֵי שְׁלִישִׁים חִלְּקָם לְמַתְנֵי וּלְעוֹסְקֵי בְּאוֹרַיְתָא וּלְסַפְרַיָא. *כִּדְאַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכָן אֱמוּנָתָךְ? אֲמַר לֵיהּ: קָנִיתִי לָךְ בְּהוּ. אֲמַר לֵיהּ: *וּמָה עִיסְקָא? כְּלוּם טָבָא הוּא? *אֲמַר לֵיהּ: טָבָא הוּא שַׁפִּיר עַד דְּלֵית סוֹף. עֵילֵהּ לְבֵית מִדְרְשָׁא. אֲמַר לֵיהּ: הֵיכָן הוּא? אֲמַר לֵיהּ: גַּבֵּי דָּוִד מַלְכָּא דְיִשְׂרָאֵל הוּא, דִּכְתִיב: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים". אֲמַר לֵיהּ: אַמַאי עֲבֶדֶת הָכֵי? אֲמַר לֵיהּ: וְלָא יָדַעְתָּ שֶׁנַּקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּלֵי מֵילַת הָיוּ מַצִּיעִים לוֹ תַּחְתָּיו וּבָאִים עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל וְנוֹטְלִין אוֹתָן - וַאֲפִילוּ הָכֵי מִשּׁוּם דְּלָא עָבַד כִּדְאִבָּעֵי לֵיהּ אִיעֲנַשׁ. אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי קָא אַמֵינָא לָךְ: אַמַאי לָא עֲבֶדֶת *מִרְעוּת נַפְשָׁאִי. אֲמַר לֵיהּ: כְּלוּם עֲבִידְנָא *אֶלָּא מְדִילָךְ. אֲמַר לֵיהּ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם" (ישעיה לב, יז).
נפש יהודה מתנות רבות. שהיה נותן צדקה מעט ולא מתנה מרובה: שאקח לך עיר אחת. ורבי טרפון סבר שיתן לו עצה הגונה ליקח עיר שירויח בה: פזר נתן לאביונים. שמחויב ליתן צדקה לפזר ממון הרבה לזכות לשכר גדול כמו שמסיים הקרא וצדקתו עומדת לעד: פתוח תפתח. דכתיב בתורה שיתן צדקה לעניים הרבה וכופל לשון לית ליה בתמיה ולמה לא היה נותן צדקה: ורבי עקיבא. מאחר שיהב ר' טרפון למה היה כופה לר' טרפון ליתן צדקה: לפום גמלא. כמו שיש כח בגמל לישא משאות נותנים עליו וכן ר' טרפון היה עשיר גדול ויכול ליתן הרבה: כדאשכחיה. חוזר למעלה כך היה תחלת הענין כדאשכחיה ר' טרפון לרבי עקיבא א"ל היכן אמונתך שאמרת לקנות לי: ומה עסקי. ומה הוא המקח טוב או רע: אמר ליה. ר' טרפון אמאי עבדת הכי לקחת ממני מעות וחלקתם לעניים וכי אני לא נותן צדקה: מרעות נפשאי. מרצוני היה לך להודיעני ואני נותן לך: א"ל. רבי עקיבא ומאי אכפת לך הלא מה שנתתי משלך הוא ואני עשיתי משום שכר המעשה שנאמר והיה מעשה היינו מי שגרם לאחר שיתן:
נִמְצָא, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּפִי מָמוֹנוֹ נֶעֱנָשׁ, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, רֹאשׁ פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (סו, ב): מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם וְהָיוּ תַלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו. רָאָה אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים בֵּין רַגְלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ וְעָמְדָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, בַּת מִי אַתְּ: אָמְרָה לוֹ: בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, וּמָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, *לָא כְּדֵין מַתְלִין מִתְלַיָא בִּירוּשָׁלַםִ: *מְלַח מָמוֹן חָסֵר, *וַאֲמְרֵי לָהּ: חֶסֶד. אָמַר לָהּ: וְשֶׁל בֵּית חָמִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לֵיהּ: *בָּא זֶה וְאִבֵּד אֶת זֶה. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתֻבָּתִי? אָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי, כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ: אֶלֶף אֲלָפִים דִּינָרֵי זָהָב שֶׁל בֵּית אָבִיהָ, *חוּץ מִשֶּׁל בֵּית חָמִיהָ. בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אֲשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם אֵין כָּל אוּמָה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹסְרָן בְּיַד אוּמָה שְׁפָלָה; וְלֹא בְּיַד אוּמָה שְׁפָלָה בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילוּ *בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אוּמָה שְׁפָלָה וכו'.
נפש יהודה לא כדין מתליא. וכי לא כך היו מושלים משלים בירושלים: מלח ממון חסר. הרוצה למלוח ממונו כלומר לגרום לו שתתקיים ממונו יחסרנו בצדקה תמיד וחסרונו זה קיומו: ואמרי לה חסד. שיעשה ממנו חסד: בא זה. של בית אבא שלא עשו צדקה כראוי וכלה ממונו ובא זה ואיבד זה לפי שנתערב עמהם: חוץ משל בית חמיה. תוספת שהוסיף לה החתן: ביד בהמתן. שהיתה מלקטת שעורים כדלעיל:
וּמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן - גָּדוֹל שְׂכַר הַכּוֹפֶה אוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבָתְרָא (ט, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה **מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד־עוֹלָם" (ישעיה לב, יז). אֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא: עֲשׂוּ אַהֲדָדִי, כִּי הֵיכֵי דְּלֵיהֱוֵי לְכוּ שְׁלָמָא דְּמַלְכוּתָא.
נפש יהודה מעשה הצדקה. טורח המעשה את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום ומעשה לשון כפייה: עשו. כפייה שיתנו לצדקה שלא יבא המלך ויכפה ליתן לו כדאמר ואזיל:
וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן בָּאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם וְנוֹטְלִין אוֹתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם אָדָם נוֹתֵן שִׁקְלוֹ וּמִתְכַפֵּר לוֹ וְעַכְשָׁיו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם בָּאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם וְנוֹטְלִין אוֹתוֹ בִּזְרוֹעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" (שם נח, ז). וְאָמַר מַר עוּקְבָא: אַף־עַל־פִּי־כֵן *נֶחְשָׁב לָהֶם לִצְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךָ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה" (שם ס, יז).
נפש יהודה ועניים מרודים. על שלא נתן צדקה לעניים קרא להם עניים מרודים שכופין ליתן להם באונס שלא נתן ברצון הטוב לעניי ישראל: נחשב להם לצדקה. ויש להם כפרה על ידם:
וְהַנּוֹתְנָהּ לְעָנִי הָגוּן נִצּוֹל מִן הַגּוֹיִים הַנּוֹטְלִין בִּזְרוֹעַ, כִּדְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם (בבא בתרא י, א): כְּשֵׁם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִים לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּךְ *חֶסְרוֹנוֹ שֶׁל אָדָם קָצוּב לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה. זָכָה - "הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" (שם נח, ז), לֹא זָכָה - "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת". בְּנֵי אַחָתֵּיהּ דְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּןזַכַּאי *חָזָא לְהוּ בְּחֶלְמָא דִּמְחַסְרֵי שְׁבַע מֵאוֹת דִּינְרֵי. *עַשִׂינְהוּ וְשָׁקַל מִנַּיּהוּ לִצְדָקָה. *פָּשׁ גַּבַּיהוּ שִׁבְסַר דִּינְרֵי. כִּי מָטָא מְעַלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, שָׁדוּר דְּבֵי קֵיסָר - שַׁקְלִינְהוּ. *אֲמַר לְהוּ: לָא תִּדְחַלוּ, הָכֵי חֲזָאֵי לְכוּ בְחֶלְמָא וְשִׁבְסַר הוּא דְּפָשׁ גַּבַּיכוּ. אָמְרוּ לֵיהּ: *אַמַאי לָא אֲמֶרֶת לָן דְּנוֹתְבִינְהוּ? אֲמִינָא, כִּי הֵיכֵי *דְתִעַבַד מִצְוָה לִשְׁמָהּ.
נפש יהודה חסרונו של אדם. הפסד שעתיד להפסידו על כן יתן לעניים ויזכה לזכות שנחשב לו הצדקה שנתן לחסרון שנגזר עליו: חזא להו. ר' יוחנן חלם עליהם במוצאי יום הכפורים דמחסרים באותה שנה שבע מאות דינרין: עשינהו. כפינהו רבן יוחנן בן זכאי שיתנו המעות לצדקה: פש גבייהו. נשאר גבייהו בערב ראש השנה שבעה עשר דינרין שלא נתנו לצדקה מאותן שבע מאות דינרין: ואמר להו. ר' יוחנן לא תדחלו אל תיראו להפסיד יותר כי אותן י"ז נשאר אצלכם ולא יותר: אמאי לא אמרת לן. מתחילה שכך חלמת שהקיסר יקח ממנו והיינו נותנין לך לצדקה אם הצדקה הוא במקומו כאילו נתנו לקיסר טוב לנו ליתן לצדקה: דתעביד מצוה לשמה. אם אמרתי לכם לא הייתם נותנים לשם צדקה אלא בשביל גזירת חלומי שיתנו לקיסר:
וְהַצְּדָקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכֻלָּן - הַנּוֹתֵן תְּבוּאָה בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, שֶׁהָעֲנִיִים רְעֵבִים *וְהָאוֹצָרוֹת אֲמוּדִין וּצְדָקָה זֹאת עוֹמֶדֶת לָעַד, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם (יא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה *בְּמוֹנְבַּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו, שֶׁהָיוּ לוֹ, בִּשְׁנֵי בַצֹּרֶת. וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו וְאָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָנְזוּ אוֹצָרוֹת וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם וְאַתָּה מְבַזְבֵּז אוֹצְרוֹתֶיךָ וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת לְמַטָּה וַאֲנִי גָּנַזְתִּי אוֹצָרוֹת לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" וגו' (תהלים פה, יב); אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצָרוֹת בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט *מְכוֹן כִּסְאֶךָ" (שם פט, טו), אֲבוֹתַי גָּנְזוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵרוֹת וַאֲנִי גָּנַזְתִּי *בְּמָקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה פֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי־טוֹב כִּי־פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ" (ישעיה ג, י); אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצְרוֹת מָמוֹן וַאֲנִי גָּנַזְתִּי *אוֹצְרוֹת נְפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם" (משלי יא, ל): אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה" (דברים כד, יג) וְאוֹמֵר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ" וגו' (ישעיה נח, ח).
נפש יהודה והאוצרות אמודים. למכור התבואה ביוקר: במונבז המלך. בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים: אמת מארץ תצמח. אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול נשקף מביט כמו נשקפה ותיבב כלומר זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה: מכון כסאך. גניזתו תחת מכון כסאך: במקום שעושה פירות. והקרן קיימת לעולם הבא והפירות אוכל בחייו שנאמר כי פרי מעלליהם יאכלו: אוצרות נפשות. שנאמר ולוקח נפשות חכם בהאי קרא כתיב:
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [קצא]
כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה חוֹטֵא חֲטָאָה גְּדוֹלָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (סח, א): תָּאנֵי חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי: כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, כְּתִיב הָכָא: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־ לְבָבְךָ בְלִיַּעַל" (דברים טו, ט) וּכְתִיב הָתָם: "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל" (שם יג, יד), מַה לְּהַלָּן עֲבוֹדָה זָרָה אַף כָּאן עֲבוֹדָה זָרָה. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (י, א): רַב פַּפָּא הֲוָה קָא סָלֵיק בְּדַרְגָא, אִישְׁתְּמִּיט כָּרְעֵיהּ בָּעָא לְמֵיפַל. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר: *הַשְׁתָא *אִיחַיֵּב מָאן דְּסָנֵי לָן *כִּמְחַלְּלֵי שַׁבָּתוֹת וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. אֲמַר לֵיהּ חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתֵּי לְרַב פַּפָּא: שֶׁמָּא עָנִי בָּא לְיָדְךָ וְלֹא פִּרְנַסְתּוֹ, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָּקָה חוֹטֵא וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל.
נפש יהודה השתא. כן אם נפלתי: איחייב מאן דסני לן. כאדם שתולה קללתו בחברו כי הוא היה השונא להם: כמחללי שבתות וכעובדי כוכבים ומזלות. חוטא כמוהם אם נפל והם חייבין סקילה ואמר מר מי שנתחייב סקילה נופל מן הגג או חיה דורסתו דדמו לסקילה דתנן בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ודחפו ממנו:
וְכָל זֶה אַף לְגָדוֹל, לְפִי *שֶׁמְדַקְדֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם אֲפִלוּ כְּחוּט הַשְּׂעָרָה לְטוֹבָתָן לָעוֹלָם הַבָּא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּנַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, כִּדְגָרְסִינָן סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת (תענית כא, א): אָמְרוּ עָלָיו עַל נָחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, שֶׁהָיָה סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו וְגִדֵּם בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְקִטֵּעַ בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו וְהָיָה כָּל גּוּפוֹ מָלֵא שְׁחִין *וְהָיְתָה מִטָּתוֹ מֻנַּחַת עַל גַּבֵּי סְפָלִים שֶׁל מַיִם. פַּעַם אַחַת הָיְתָה מִטָּתוֹ מֻנַּחַת בְּבַיִת רָעוּעַ וּבִקְּשׁוּ תַלְמִידָיו לְפַנּוֹתָהּ. אָמַר לָהֶם: פַּנוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פַּנוּ אֶת מִטָּתִי, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁמִּטָּתִי מֻנַּחַת בְּבַיִת לֹא יִפֹּל הַבַּיִת. פִּנּוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פִּנּוּ אֶת מִטָּתוֹ - מִיָּד נָפַל הַבַּיִת. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, וְכִי מֵאַחַר שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר אַתָּה, מִפְּנֵי מָה עָלְתָה כָּךְ בְּגוּפְךָ? אָמַר לָהֶם: אֲנִי גָרַמְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ לְבֵית חָמִי וְהָיָה עִמִּי מַשּׂוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים. נִזְדַּמֵּן לִי אָדָם אֶחָד, אָמַר לִי: רַבִּי פַּרְנְסֵנִי. אָמַרְתִּי לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֲפָרֵק מֵעַל הַחֲמוֹר. לְאַחַר שֶׁפָּרַקְתִּי מֵעַל הַחֲמוֹר נִסְתַּכַּלְתִּי לַאֲחוֹרַי וּמְצָאתִיו מֵת. נָפַלְתִּי עָלָיו וּבָכִיתִי עָלָיו וְאָמַרְתִּי: עֵינַי שֶׁלֹּא חָסוּ עָלֶיךָ יִסָּתְמוּ, יָדַי שֶׁלֹּא חָסוּ עָלֶיךָ יִקָּצְצוּ, רַגְלַי שֶׁלֹּא מִהֲרוּ לִפְרֹק מִן הַחֲמוֹר יִקָּטְעוּ; וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתִּי, עַד שֶׁאָמַרְתִּי: יְהֵא כָּל גּוּפִי מָלֵא שְׁחִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ. אָמַר לוֹ: אַשְׁרֶיךָ שֶׁרְאִיתָנִי בְּכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵי לֹא רְאִיתָנִי בְּכָךְ *לֹא נִתְקַיְּמָה צִדְקָתִי בִי.
נפש יהודה שמדקדק. לשלם כל החטאים בעולם הזה כדי שישאר טובתן לעולם הבא: והיתה מטתו מונחת. רגלי מטתו היו מונחות בספלים כדי שלא יעלו עליו נמלים דרך רגלי המטה מפני שהוא גידם ואם היו עולים אינו יכול ליטלם בידיו ולזרקם: לא נתקיימה צדקתי בי. הייתי מאבד כל זכותי בעבור עבירה הזאת ועתה קבלתי עונשי ונשאר זכותי לעולם הבא:
וְאַמַאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ? *דְּכָל מַה דַּהֲוָה סַלְקָא הָיָה אוֹמֵר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. זִמְנָא חָדָא בָּעוּ רַבָּנָן לִשְׁדוּרֵי דוֹרוֹן קַמֵּיהּ מַלְכָּא. אָמְרֵי: בְּהַדֵּי מָאן נִשְׁדָר? בְּהַדֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, דְּהוּא מְלֻמָּד בְּנִסִּים. שָׁדוּר בְּהַדֵיהּ מְלֹא טַפְסְקָא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָלִיּוֹת. אֲזַל *בָּת בְּהַהוּא דַרְתָא. קָמוּ הַנְהוּא *בִרְיוֹנֵי בְּלֵילְיָא שָׁקְלוּהָ לְמַאי דַּהֲוָה בְּסִימְפּוֹטָא (ארגז) וּמְלוֹנְהֵי עַפְרָא. לְמָחָר, כִּי חָזֵי מָלֵא עָפָר אָמַר: גַּם־זוֹ לְטוֹבָה כִּי מָטָא לְהָתָם שָׁרִינְהֵי לְסִימְפּוֹטֵי, חַזְיוּהָ דְמָלְיָא עַפְרָא. אֲמַר קֵיסָר, אַחוּכֵי קָא אַחִיכוּ בִּי יְהוּדָאֵי. פָּקוּד עֲלֵיהּ לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר גַּם זוֹ לְטוֹבָה. אֲתָא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לָטוֹב, אִידְמֵי לֵיהּ *כְּחַד מִינַיְהוּ. אֲמַר לְהוּ: דִּילְמָא הַאי עַפְרָא *מֵעַפְרָא דְּאַבְרָהָם אַבוּהוֹן הוּא, דַּהֲוָה שָׁדֵי מִינֵיהּ וַהֲוָה חַרְבֵּי, *גִּילֵי (קשין וַהֲוָה גִּירֵי, כְּדִכְתִיב: "יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ" וגו' (ישעיה מא, ב). הֲוָה הַהִיא מְדִינָתָא דְּלָא הֲוָה מָצֵי לְמִכְבְּשָׁהּ, בָּדְקוּ עֲלָהּ מִינֵיהּ וּכְבָשׁוּהָ. עַילִינְהוּ לְבֵי גִּינְזָא דְּמַלְכָּא וּמַלְיוּהָ לְסִימְפוֹטֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. *אֲתָא בָּת בְּהַהוּא דַרְתָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: *מַאי אַמְטִית בַּהֲדָךְ לְבֵּי מַלְכָּא, דְּעַבְדוּ לָךְ כֻּלֵּי הַאי? אֲמַר לְהוּ: *מַאי דְּשָׁקְלֵי מֵהָכָא. קָמוּ אִינְהוּ נַמֵּי אַמְטוּ מֵהַהוּא עַפְרָא. בָּדְקוּ מִינָהּ וְלָא הֲוָה חַרְבֵּי וְגִירֵי. קַטְלִינְהוּ לְכוּלְהוּ *דִיוּרֵי.
נפש יהודה דכל מה דהוה סלקא ליה. כל המאורע אפילו רעה: בת בההוא דיורא. לן לילה אחת באותו מלון: בריוני. גזלנים: כחד מינייהו. כאחד משרי קיסר: מעפרא דאברהם הוא. כשנלחם עם המלכים שדא עלייהו עפרא ונהרגו כאלו זרק עליהם חרבות: גילי. קש נעשו חצים: אתא. נחום איש גם זו ובת בההיא אושפיזא שגנבו מיניה בהליכתו לקיסר: מאי אמטית. מה היה בידך שהבאת לקיסר: מאי דשקלי מהכא. ארגז מלא עפר: דיורי. לאותן בני אושפיזא שגזלו מה שהיה עם נחום איש גם זו:
*וְהַפּוֹסְקִים צְדָקָה בָרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין - חֶטְאָם גָּדוֹל, שֶׁגּוֹרְמִין שְׁנַת בַּצֹּרֶת, דְּגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ח, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא *בִּשְׁבִיל שֶׁפּוֹסְקִים צְדָקָה בָרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת־ שָׁקֶר" (משלי כה, יד).
נפש יהודה והפוסקים צדקה ברבים. לשם ולפנים ואורחא דמילתא נקט שאין אדם עשוי לפסוק צדקה בינו לבין עצמו ואינו נותן: בשביל. האיש שמתהלל במתת שקר, דכשם שהוא עושה לפנים ומחניף את העניים אף שמים מחניפין את הארץ שמראים נשיאים עבים ורוח וגשם אין. א"נ אין קאי אשלשתם דמכל אלו נעצרים:
וְהָרוֹדֵף בְּכָל כֹּחוֹ לְחַלֵּק צְדָקָה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְבֶּה שְׂכָרוֹ וּמַמְצִיא לוֹ מָעוֹת לָתֵת צְדָקָה וַאֲנָשִׁים מְהוּגָנִין שֶׁיְּקַבְּלוּהָ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (ט, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב, "רֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד" (שם כא, כא)? מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה *יִמְצָא צְדָקָה? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָרוֹדֵף צְדָקָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְּנֵי אָדָם הֲגוּנִים לַעֲשׂוֹת בָּהֶם צְדָקָה, כִּדְדָרַשׁ רָבָא, דְּדָרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "*וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם" (ירמיה יח, כג)? אָמַר יִרְמְיָהוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִילוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה - הִכְשִׁילָם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָנִים, שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ שָׂכָר עֲלֵיהֶם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר; זוֹכֶה לְבָנִים *בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי עֹשֶׁר, *בַּעֲלֵי אַגָּדָה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל בִּתְחִלַּת חִבּוּר זֶה.
נפש יהודה ימצא צדקה. משמע שיבוא לידי עניות וימצא בני אדם שיתנו לו צדקה: ויהיו מוכשלים לפניך. את אנשי ענתות היה מקלל שהיו מבקשים את נפשו: בעלי חכמה. כתיב גבי צדקה ימצא חיים וכתיב גבי תורה כי מוצאי מצא חיים: בעלי אגדה. מתוך שהן דורשין ומושכין את הלב הכל מכבדין אותן:
וְכֹחַ שְׂכָרָהּ גָּדוֹל מְאֹד, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם (בבא בתרא י, ב): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד: עַד הֵיכָן כֹּחָהּ שֶׁל צְדָקָה? *אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מַה פֵּרַשׁ דָּוִד אַבָּא: "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים" וגו' (תהלים קיב, ט). רָבָא אָמַר: מֵהָכָא, "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים" (ישעיה לג, טז).
נפש יהודה אמר ליה. ינוקא לר' יוחנן:
פֶּרֶק רְבִיעִי [קצב]
הַצְּדָקָה מְעַשֶּׁרֶת לָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ־לְמַחְסוֹר" (משלי יא, כד) [וּכְתִיב:] "נוֹתֵן לָרָשׁ אֵין מַחְסוֹר" וגו' (שם כח, כז). וְהַצְּדָקָה בַּזְּמַן הַזֶּה בִּמְקוֹם הַמַּעְשְׂרוֹת שֶׁמַּעֲשִׁירִים לַנּוֹתֵן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ט, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד, כב)? עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. רַבִּי יוֹחָנָן אַשְׁכְּחֵיהּ לִינוּקֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי פְּסוּקֵיךָ. אֲמַר לֵיהּ: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר". אֲמַר לֵיהּ: *פָּרְשֵׁיהּ לִי מַר. אֲמַר לֵיהּ: עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי שָׁרֵי לְמִעֲבַד הָכֵי קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - וְהָא כְּתִיב: "לֹא תְנַסּוּ אֶת־ה' *אֱלֹהֵיכֶם" (שם ו, טז)? אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי אֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָבִיאוּ אֶת־כָּל־הַמַּעֲשֵׂר אֶל־בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף וגו' עַד־בְּלִי־דָי" (מלאכי ג, י), מַאי "עַד־בְּלִי־דָי"? אֲמַר רָמֵי בַּר פַּפָּא: עַד *שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי. אֲמַר: *אִי מַטָּאִי לְהָתָם לָא אִצְטַרִיכְנָא לָךְ *וּלְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא רַבָּךְ.
נפש יהודה פרשיה לי. מאי עשר תעשר כופל למה לי: א"ל. ינוקא והא כתיב לא תנסו: שיבלו. יפסקו מלומר די יאמרו כמה פעמים די יש לנו עושר הרבה ואין צריכין יותר: אי מטאי להתם. להאי קרא דהביאו את המעשר ידעינן ליה ממילא: ולרבי אושעיא רבך. דאמרת לי משמיה:
וְגָרְסִינָן בַּפְּסִיקְתָא (פסדר"כ יא, צט:): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר", עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. עַשֵּׂר עַד שֶׁלֹּא תִּתְחַסֵּר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַשֵּׂר אֶת שֶׁלִּי וַאֲנִי *מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁלְּךָ. "*תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" (דברים יד, כב), אִם זְכִיתֶם - סוֹף אַתֶּם יוֹצְאִים לִזְרֹעַ בַּשָּׂדֶה, וְאִם לָאו - סוֹף שֶׁאִישׁ שָׂדֶה מִתְגָּרֶה בָּכֶם. וְאֵיזֶהוּ? זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ: "אִישׁ שָׂדֶה" (בראשית כה, כז). "הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה" (דברים יד, כב), אִם זְכִיתֶם - סוֹפְךָ לָצֵאת לְשָׂדְךָ וְרוֹאֶה הָעוֹלָם צָרִיךְ לַמַּיִם וְתִשְׁאֲלוּם וְיָבוֹאוּ, וְאִם לָאו - סוֹף שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לִקְבֹּר בֵּינֵיהֶם בַּשָּׂדֶה.
נפש יהודה מעשר את שלך. אתן לך עשר על חד שלך: תבואת זרעך. היוצא השדה כל המקרא דרש:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: בִּזְכוּת שְׁנֵי דְּבָרִים יִשְׂרָאֵל מִתְחַנְּנִין לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, בִּזְכוּת שַׁבָּת וּבִזְכוּת מַעַשְׂרוֹת. בִּזְכוּת שַׁבָּת מִנַּיִן? דִּכְתִיב; אִם־ תָשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ" (ישעיה נח, יג), מַה כְּתִיב בַּתְּרֵיהּ? "אָז תִּתְעַנַּג עַל־ה'" וגו' (שם שם, יד). בִּזְכוּת מַעַשְׂרוֹת מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל־הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ" וגו' (דברים כו, יא).