מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר השלישי - לקים המצות · הכלל הששי: לשא אשה
הַכְּלָל הַשִּׁשִּׁי: לִשָּׂא אִשָּׁה
וְנֶחֱלָק לְשִׁשָּׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בַּזְּמָן הָרָאוּי לְזִוּוּג; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, אֵיכוּת הַזִּוּוּג; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בִּימֵי הַזִּוּוּג; הַחֵלֶק הָרְבִיעִי, בְּהַנְהָגָתָם; הַחֵלֶק הַחֲמִישִׁי, בְּדֶרֶךְ הַחִבּוּר; הַחֵלֶק הַשִּׁשִּׁי, בִּקְדֻשַּׁת הַחִבּוּר.
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בַּזְּמַן הָרָאוּי לְזִוּוּג
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קסו]
הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, כְּדֵי לְמוֹנְעוֹ *מִן הַחֵטְא וּלְחַנְּכוֹ בְּיִשּׁוּב דַּעַת וּלְהַכְנִיסוֹ בְּמִצְוַת *קִיּוּם הַמִּין. וְהֵבִיאוּ רַבּוֹתֵינוּ לָזֶה סְמָךְ מִן הַפָּסוּק, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (כט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ *וְלִפְדּוֹתוֹ וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן מִכְּלָל גִּדּוּל הַבֵּן (סימן פד). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (שם ל, ב): לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה מִנָּא לָן? דִּכְתִיב בְּיִרְמִיָּהוּ (כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים". בִּשְׁלָמָא בְּנוֹ - בְּיָדוֹ, *בְּנוֹתָיו מִי הֲווּ בְּיָדוֹ? הָכֵי קָאָמַר, *לֵיתוֹב לְהוּ מִידֵי כִּי הֵיכֵי דְּלֵיתֵיהּ וְיִנְסְבוּהָ.
נפש יהודה מן החטא. של זנות או הרהור זנות: קיום המין. שהוא לצורך גופו להוליד בנים: לפדותו. בה' סלעים אם בכור הוא: בנותיו מי הוו בידו. בתמיה כלום יוכל להרגיל לה אנשים להשיאה דאמר קרא ואת בנותיכם תנו לאנשים: ליתוב להו מידי. שיתנו אבות לבנות תכשיטין ומלבושין יפין ונדוניא כי היכי דלנסבוה:
וּזְמַן הָרָאוּי לְזִוּוּג הוּא הַטּוֹב כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַקְדִּים קֹדֶם שֶׁיִּתְגַּבֵר עָלָיו יִצְרוֹ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (כט, ב): מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לִכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתְךָ הֲבִיאֵהוּ לִי. כִּי אֲתָא, *חָזְיֵהּ דְלָא פָרִיס סוּדְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא לָא פָרִיס מַר סוּדְרָא? אֲמַר לֵיהּ, דְּלָא נְסִיבְנָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא תֶחְזֵי לְאַפִּי עַד דְּנָסְבָת. רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב הוּנָא: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה - כָּל יָמָיו בַּעֲבֵרָה. בַּעֲבֵרָה סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא, כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵרָה.
נפש יהודה חזייה. רב הונא לרב המנונא דלא פריס סודר טלית על ראשו כדרך הנשואין:
אָמַר רַב יוֹסֵף וְכֵן תָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא, אָמַר: תִּפַּח עַצְמוֹתָיו.
אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי דַּעֲדִיפְנָא מֵחַבְרָאִי, דִּנְסִיבְנָא בְּשִׁתְּסָר; וְאִי נְסִיבְנָא בְּאַרְבֵּיסָר הֲוָה אֲמֵינָא לֵיהּ *לְשָׂטָן: גִּירָא בְּעֵינֵיךָ. וְעַל זֶה אָמְרוּ, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סג, ב): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כֵּיוָן שֶׁנָּשָׂא אָדָם אִשָּׁה עֲוֹנוֹתָיו *מִתְפַּקְּקִין (פירוש: מסתתמין), שֶׁנֶּאֱמַר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" וגו' (משלי יח, כב).
נפש יהודה לשטן גירא בעיניך. כלומר הייתי מתגרה בו ושטן הוא יצר הרע ולא אירע שיחטיאני על שנשאתי אשה כי הייתי בן ששה עשר שנים ושוב אין יצר הרע שולט בי: מתפקקין. נסתמין כמו פוקקין הנקבים:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלִּמּוּד תּוֹרָה גָדוֹל מִכָּל הַמִּצְוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן לְחִנּוּךְ הַנַּעַר, יֵשׁ לְךָ זְמַן שֶׁנִּשּׂוּאֵי אִשָּׁה קוֹדְמִין, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (קדושין כט, ב): לִלְמֹד תּוֹרָה וְלִישָׂא אִשָּׁה - יִלְמַד תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא אִשָּׁה - נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמַד תּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: *רֵחַיִם בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלָא פְלִיגֵי, *הָא לָן וְהָא *לְהוּ.
נפש יהודה רחיים בצוארו. כלומר עול אשתו עליו להסתפק לה כל צרכיה ואיך יוכל לעסוק בתורה: הא לן. בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלין עליו נושא אשה דהוי בלא הרהור ואחר כך הולך ולומד תורה: להו. לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם אם נושא אשה יהא צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלו אותו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל (עב, ב): "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים יט, י), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה. מַאי הִיא? *נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה.
נפש יהודה נושא אשה. אז ניצול מהרהור עבירה:
וְהַזְּמַן הַבֵּינוֹנִי לָאִישׁ *שֶׁאֵינוֹ שָׁטוּף בְּיִצְרוֹ הוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וּסְמַךְ לָזֶה "וְהוּא אִשָּׁה בִּבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא, יג), מִנְיַן "וְהוּ"א". וְכֵן אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק ה (כא): בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לְחֻפָּה. לְפִי שֶׁהוּא בָחוּר, קֹדֶם שֶׁיִּתְגַּבֵר עָלָיו יִצְרוֹ, אֲבָל תְּהֵא טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ, בְּנוֹ בְכוֹרוֹ, בִּקְדֻשָּׁה. *וְאִם יְאַחֵר מִזְּמַן הַזֶּה, יִכְבֹּשׁ יִצְרוֹ וְיַמְתִּין *עַד יַתְחִיל זַרְעוֹ, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהָיָה בֶּן שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנָה כְּשֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וּמֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב, שֶׁהָיָה רְאוּבֵן בְּנוֹ "רֵאשִׁית אוֹנוֹ", לְפִי שֶׁהָיְתָה טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ. וְגַם אָמְרוּ עָלָיו, שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי מִיָּמָיו. וְעַל כֵּן הָיָה זַרְעוֹ קָדוֹשׁ.
נפש יהודה שאינו שטוף ביצרו. שעדיין אין יצרו מתגבר עליו לזנות: אם יאחר. מזמן י"ח ולא נשא אשה: עד יתחיל זרעו. עד שישא אשה ויהיה אז תחלת זרעו ראשית אונו:
וְטוֹב לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא יִשְׁהֶה בֵּין אֵרוּסִין לְחֻפָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא בְּאֶמְצַע לִידֵי הִרְהוּר, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא (דר"כ ה, מד): רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר: "*תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב" (משלי יג, יב), זֶה (הנושא) [הַמְאָרֵס] אִשָּׁה וְנוֹטְלָהּ לְאַחַר זְמַן: "וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה" (שם), זֶה הַמְאָרֵס אִשָּׁה וְנוֹטְלָהּ מִיָּד.
נפש יהודה תוחלת. דבר שהוא מקוה ומצפה להשיג והוא מאחר לבא לו מחלת לבו שהוא מהרהר בה ובא לידי חטא:
פֶּרֶק שֵׁנִי [קסז]
"טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו" (איכה ג, כז) וְדָרְשׁוּ זַ"ל: "עֹל" זֶה אִשָּׁה. רוֹצֶה לוֹמַר, טוֹב לַגֶּבֶר שֶׁיִּסְבֹּל עֹל הָאִשָּׁה מִנְּעוּרָיו וְיִנָּצֵל מִן הַחֵטְא *טֶרֶם יִפֹּל בְּיַד אוֹיְבוֹ.
נפש יהודה טרם יפול ביד אויבו. שהוא היצר הרע שביקש לטרדו מן העולם הבא ואין לך אויב גדול יותר מזה:
וְאוֹתָהּ אִשָּׁה שֶׁאָדָם נוֹשֵׂא בְּנַעֲרוּתוֹ *הִיא חֵפֶץ שֶׁאֵין לָהּ תְּמוּרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (כב, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לַכֹּל יֵשׁ תְּמוּרָה חוּץ *מֵאֵשֶׁת נְעוּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס" (ישעיה נד, ו). מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: אֵין אָדָם מוֹצֵא קֹרַת רוּחַ אֶלָּא מֵאִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ" (משלי ה, יח). אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מָאן? אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן אִמְּךָ. אֵינִי, וְהָא מַקְרֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה" (קהלת ז, כו) ואֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן מָאן? אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן אִמְּךָ? אִין, *מִתְקִיף תְּקִיפָא, אֲבָל עִבּוּרֵי מִעַבְּרָא בְּמִילֵי. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב אִוְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב: אִשָּׁה, *גֹּלֶם הִיא *וְאֵינָהּ כּוֹרֶתֶת בְּרִית אֶלָּא לְמִי שַׁעֲשָׂאָהּ כְּלִי, *שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בֹעֲלַיִךָ עֹשַׂיִךְ" (ישעיה נד, ה).
נפש יהודה היא חפץ. היא דבר טוב ויקר לו שאין כמותו ודוגמתו להשיגו: ואשת נעורים כי תמאס. כי תמאס כל הטובות נגד אשת נעוריך ולא תמצא דוגמתה ואיך תבגוד בה ותמאס אותה: מתקף תקיפא. שממהרת לקצוף אבל עבורי מעברא במילי כשמדברין עמה לרצותה מיד נתרצית ומעברת על מדותיה: גולם. כל דבר שאינה נגמרת מלאכתו נקרא גולם כדתנן גולמי כלי עץ טמאין: ואינה כורתת ברית אלא לאישה שבועלה. שנאמר ואל אישך תשוקתך: שנאמר כי בועליך עושיך. נמצא שבעל הוא עושה לגמור הכלי ועל כן המשיל הקב"ה אהבתו ותשוקתו לישראל לאהבת ולעשיית איש ואשה:
וְאִם חַס וְשָׁלוֹם גֵּרְשָׁהּ, בִּלְתִּי מְצוֹא בָּה עֶרְוַת דָּבָר, הַכֹּל בּוֹכִין עָלָיו, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה אֲפִילוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְזֹאת *שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת־מִזְבַּח ה' בְּכִי *וַאֲנָקָה" (מלאכי ב, יג), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "וַאֲמַרְתֶּם *עַל־ מָה עַל כִּי־ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּ בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתֶּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ" (שם שם, יד).
נפש יהודה וזאת. החטא: שנית. ראשונה שנשאו נשים נכריות ושנית שבגדו בנשותיהן ובאו הנשים לפני מזבח ה' ובכו ואומרים למה בגדו אנשינו בנו אם מצאו בנו ערות דבר הננו לפני מזבח יבדקו אותנו כסוטה: ואנקה. אנחה: על מה. אין הקב"ה רוצה לרצות ולקבל קרבנותינו:
וְקֹדֶם שֶׁיִּשָּׂא אָדָם אִשָּׁה אֵינוֹ קָרוּי אָדָם, כִּדְגַרְסִינָן בִּיבָמוֹת, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (סב, ב): אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה, בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה. בְּלֹא טוֹבָה, דִּכְתִיב: "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח). בְּלֹא שִׂמְחָה, דִּכְתִיב: "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (דברים יד, כו). בְּלֹא בְרָכָה, דִּכְתִיב: "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל־בֵּיתֶךָ" (יחזקאל מד, ל). בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי: בְּלֹא תוֹרָה, בְּלֹא חוֹמָה. בְּלֹא תוֹרָה, דִּכְתִיב: "*הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי *וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי" (איוב ו, יג). בְּלֹא חוֹמָה, דִּכְתִיב: "*נְקֵבָה תְּסּוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיה לא, כא). רָבָא בַּר עוּלָא אָמַר: אַף בְּלֹא שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: "*וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" וגו' (איוב ה, כד). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (סג, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה אֵינוֹ אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת־*שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה, ב).
נפש יהודה האם אין עזרתי בי. אשה דכתיב אעשה לו עזר כנגדו: תושיה. התורה שנקראת תושיה שנא' לי עצה ותושיה נדחה ממני שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח ממנו: נקבה תסובב גבר. מגינה עליו ומסבבו מטובה כחומה כמו אשת חיל דכתיבא במשלי: וידעת כי שלום אהלך. בזמן שיש לך אהל ואין אהל אלא אשה שנאמר שובו לכם לאהליכם: שמם אדם. ביחד נקראים אדם ולא אחד לבדו:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר לוֹ: רַבִּי יוֹסֵי לְאֵלִיָּהוּ: כְּתִיב "אֶעֱשֶׂה־לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (שם ב, יח), בַּמֶּה אִשָּׁה עוֹזַרְתּוֹ לָאָדָם? אָמַר לוֹ? אָדָם מֵבִיא חִטִּים - חִטִּים *כּוֹסֵס? פִּשְׁתָּן - פִּשְׁתָּן לוֹבֵשׁ? לֹא נִמְצֵאת *מְאִירָה עֵינָיו וּמַעֲמִידָתוֹ עַל רַגְלָיו?
נפש יהודה כוסס. כל דבר שאינו כדרך אוכל אכילה נקרא כוסס שכוסס בשינוי: מאירה עיניו. שעושה לו לחם ותבשיל מחטים ובגדים מפשתן:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנָה כִּמְנֻדִּין לַשָּׁמַיִם. וְאֵלּוּ הֵן: *מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה; וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וְאֵין לוֹ בָנִים מִמֶּנָהּ וְאֵינוֹ מְגָרְשָׁהּ; וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָנִים וְאֵינוֹ מְגַדְּלָן לְתַלְמוּד תּוֹרָה; וּמִי שֶׁאֵין לוֹ תְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ; וּתְפִלִּין בִּזְרוֹעוֹ; וְצִיצִית בְּבִגְדּוֹ; וּמְזוּזָה בְּפִתְחוֹ; וְהַמּוֹנֵעַ מִנְעָלִים מֵרַגְלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵינוֹ מֵסֵב *בַּחֲבוּרָה שֶׁל מִצְוָה.
נפש יהודה ומי שאין לו תפילין. מיירי ביש לו ואינו מניחן וי"א נמי אפי' אין לו יש לו לחזור ולהביא עצמו לידי חיוב: חבורה של מצוה. כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן ודוקא כשיש שם בני אדם מהוגנים כדאמרי' בזה בורר נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא א"כ יודעים מי מסב עמהם:
עַל כֵּן מַהֵר יְמַהֲרֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה בִּימֵי בַחֲרוּתוֹ קֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי הִרְהוּר וְיֵשֵׁב מְנֻדֶּה לַשָּׁמַיִם.
וְאִם זָכָה לְאִשָּׁה טוֹבָה וְנִפְטְרָה בְחַיָּיו - בַּעֲוֹנוֹ הָיָה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (סנהדרין כב, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְאִיתֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה אֶלָּא אִם כֵּן *מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־ אֵין לְךָ לְשַׁלֵם לָמָּה־יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ" (משלי כב, כז).
נפש יהודה מבקשים ממנו. קרבנותיו מה שנדר:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (כב, ב): תָּאנָא: אֵין אִישׁ מֵת אֶלָּא לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ אִישׁ נָעֳמִי" (רות א, ג). וְאֵין אִשָּׁה מֵתָה אֶלָּא לְבַעֲלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן *מֵתָה עָלַי" וגו' (בראשית מח, ז).
נפש יהודה מתה עלי. עלי היה צער מיתתה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (כב, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל אָדָם שֶׁמֵּתָה לוֹ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה כְּאִלּוּ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "בֶּן־אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ *אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ" (יחזקאל כד, טז), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "וָאֲדַבֵּר אֶל־הָעָם בַּבֹּקֶר וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי" (שם שם, יח) וּכְתִיב: "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם" (שם שם, כא). אָמַר רַבִּי אֲלַכְסַנְדְרַאי כָּל אָדָם שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ בְחַיָּיו עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אוֹר חָשַׁךְ בְאָהֳלוֹ וְנֵרוֹ עָלָיו *יִדְעָךְ" (איוב יח, ו). רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: פְּסִיעוֹתָיו מִתְקַצְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "*יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ" (שם שם, ז). רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: עֲצָתוֹ נוֹפֶלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתַשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ".
נפש יהודה את מחמד עיניך. אשתו ובהמ"ק נקרא מחמד: אור חשך באהלו. בשביל אהלו ואין אהלו אלא אשתו: ידעך. נרו ואורו יקפץ ודולג ממנו: יצרו צעדי אונו. יקצרו צעדי פסיעתו וכחו ובתריה כתיב ותשליכהו עצתו אינה נשמעת:
וְהַזִּוּוּג הַשֵּׁנִי קָשֶׁה לְהִזְדַּוֵּג, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָשֶׁה לְזַוְּגָן *כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים *מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה *מוֹצִיא" וגו' (תהלים סח, ז), אַל תִּקְרֵי "מוֹצִיא" אֶלָּא כְּמוֹצִיא. *אֵינִי - וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שָׂדֶה פְלוֹנִי לִפְלוֹנִי? לָא קָשְׁיָא, הָא *בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן, הָא בְּזִוּוּג שֵׁנִי.
נפש יהודה כקריעת ים סוף. שנשתנו בו מעשי בראשית: מושיב יחידים ביתה. אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזוגם יחד ומושיב מהם בית אחד: מוציא. אסירים בכושרות, הוציא ישראל ממצרים בחודש כשר לא חמה ולא צנה ומקיש זיווג יחידים למוציא אסירים: איני. ומי הוה זווג לפי רשעו וזכותו והא מקודם יצירתו שאין יודע רשעו וזכותו מכריזין בת זוגו ואם תאמר הכל גלוי לפניו הא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר באשר הוא שם כדאמרינן במס' נדה מלאך הממונה על ההריון נוטל טפה ומביאה לפני הקב"ה ואומר לפניו טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טפש עני או עשיר אבל צדיק ורשע לא קאמר דאין זו בידי שמים: בזיווג ראשון. לפי המזל. זווג שני לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁקָּשֶׁה אַל יְהֵא בְלֹא אִשָּׁה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סב, ב): תַּנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: נָשָׂא אִשָּׁה בְיַלְדוּתוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה בְזִקְנוּתוֹ; הָיוּ לוֹ בָנִים בְּיַלְדוּתוֹ יִהְיוּ לוֹ בָנִים בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת־זַרְעֶךָ *וְלָעֶרֶב אַל־תַּנַּח יָדֶךָ" וגו' (קהלת יא, ו). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדוּתוֹ יִלְמַד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּבֹּקֶר זְרַע" וגו'.
נפש יהודה ולערב. לעת זקנותו כי לא ידע איזו זרע יכשר יהיה הגון וירא שמים ויתקיים:
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּאֵיכוּת הַזִּוּוּג
וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קסח]
כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִזְרֹעַ זֵרְעוֹנִין, מְבַקֵּשׁ הַשָּׂדֶה הַנִּבְחָר שֶׁהוּא יָכוֹל לִמְצֹא וְקוֹנֶה אוֹתָהּ אוֹ חוֹכְרָהּ בְּדָמִים מְרֻבִּים כְּדֵי שֶׁהַגִּדּוּל יְהֵא טוֹב וְנָאוֹת. וְאִם זֶה עוֹשֶׂה אָדָם עַל תְּבוּאָה לֶאֱכֹל אוֹ לִמְכֹּר, רְאוּ מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוּר הַזֶּרַע שֶׁמּוֹצִיא מִמָּתְנָיו לְהוֹלִיד בֵּן כָּשֵׁר וְרָאוּי וְהָגוּן לְכָל טוֹב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִבְחֹר אִשָּׁה הֲגוּנָה וּרְאוּיָה לוֹ כְּדֵי שֶׁתִּתְעַבֵּר בְּטָהֳרָה וְתִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בָּעֻבָּר לְהוֹצִיא זֶרַע כָּשֵׁר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, סוֹף פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת (לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה בְּרֹאשׁ כְּלָל כִּבּוּד אָב וָאֵם (סימן קסב). וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה טוֹבָה מְגַדֶּלֶת בָּנֶיהָ וְעוֹבֶדֶת לְבַעֲלָהּ עֲבוֹדָה רְאוּיָה וּמוֹנַעְתּוֹ מֵחֵטְא, עַל אֵלּוּ בִּלְבַד הִיא זַכָּאִית אֲפִילוּ תְּהֵא קָשָׁה בְּדָבָר אַחֵר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סג, א): רַבִּי חִיָּא הֲוָה מְצעֲרָא לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ. *וְכִי הֲוָה מַשְׁכַּח לֵיהּ מִידֵי, צַיֵיר לֵיהּ בְּסוּדְרֵיהּ וּמַייתֵי לֵיהּ נִיהַלָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב: וְהָא קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ לְמַר. אֲמַר לֵיהּ: דַּיֵּנוּ שֶׁמְגַדְּלוֹת אֶת בָּנֵינוּ וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ *מִן הַחֵטְא.
נפש יהודה וכי הוה משכח. דבר הראויה לה היה קונה לה: מן החטא. הרהור עבירה:
וְצָרִיךְ שֶׁיִּבְחָרֶנָּה מַשְׂכֶּלֶת וְיוֹדַעַת לְיַסֵּר אֶת בָּנֶיהָ שֶׁיִּהְיוּ הֲגוּנִים וְיִלְמְדוּ מִטִּבְעָהּ וּמִמִּדּוֹתֶיהָ, שֶׁבָּזֶה חַיֶּבֶת הָאִשָּׁה יוֹתֵר מִבַּעֲלָהּ, כָּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּבַת שֶׁבַע, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (סנהדרין ע, ב): "דִּבְרֵי *לְמוּאֵל מֶלֶךְ *מַשָּׂא אֲשֶׁר־יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ" (משלי לא, א), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מְלַמֵּד *שֶׁכִּפַּפְתּוּ אִמּוֹ וּנְתָנַתּוּ עַל הָעַמּוּד. אָמְרָה לוֹ: מַה בְרִי וּמַה בַר בִּטְנִי וּמַה בַר נִדְרִי, הַכֹּל יוֹדְעִין שֶׁאָבִיךָ יְרֵא שָׁמַיִם הוּא וְעַכְשָׁיו יֹאמְרוּ *אִמּוֹ גָרְמָה לוֹ וכו'.
נפש יהודה למואל. למו שכינה והוא כמו ידי שמתי למו פי: משא אשר יסרתו אמו. פרשת תוכחה שהוכחתו אמו: שכפפתו. על העמוד להלקותו יסרתו ל' מלקות דתנן ויסרו אותו זה מלקות ומפני שהיתה רואה שהוא בעל הנאה ומרבה בסעודתו היתה מוכיחתו: אמו גרמה. להיות רשע שהרי באביך לא יתלו החובה והיינו מה ברי למה תגרום לרנן אחריך שאתה בני ולא בן אביך. בר בטני מעי גרמו לך להיות בעל צורה ובעל כח שדחקתי ונכנסתי לתשמיש שהוא יפה לולד שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז:
וְאִם יִזְכֶּה לָקַחַת הֲגוּנָה תִהְיֶה לוֹ עֵזֶר לְכָל דָּבָר לְקִיּוּם הָעוֹלָם הַזֶּה וְלִקְנוֹת הָעוֹלָם הַבָּא כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סג, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב: "אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר *כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח)? זָכָה - עֵזֶר, לֹא זָכָה - כְּנֶגְדּוֹ. אִיכָּא דְּאָמְרֵי, רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי: *כְּתִיב "כְּנָגְדּוֹ" וּקְרִינָן "כְּנֶגְדּוֹ"? זָכָה - כְּנֶגְדּוֹ, לֹא זָכָה - מְנַגְּדָּתוֹ.
נפש יהודה כנגדו. חולקת עליו וסותרת דבריו: כתיב כנגדו. מדלא כתיב יו"ד לשון נגידה דמלקות הוא ומנגדתו:
וּלְפִי שֶׁבָּרֹב דּוֹמָה הַבַּת לְאָבִיהָ יַעֲשֶׂה כָּל יְכָלְתּוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין (מט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה יִהְיוּ בָנָיו תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְלֹא יִשָּׂא בַת עַם הָאָרֶץ, שֶׁאִם מֵת אוֹ גוֹלֶה יִהְיוּ בָנָיו עַמֵּי הָאָרֶץ. וּלְעוֹלָם יִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם וְיַשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, מָשָׁל *לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַגֶּפֶן - דָּבָר נָאֶה וּמִתְקַבֵּל. וְאַל יַשִּׂיא בִתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, מָשָׁל לְעִנְבֵי הַגֶּפֶן בְּעִנְבֵי הַסְּנֶה - דָּבָר כָּעוּר וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל.
נפש יהודה לענבי הגפן. הגדלים בגפן, ומדמה לענבי הגפן על שם אשתך כגפן:
וְאִם לֹא יִמְצָא בַת תַּלְמִיד חָכָם יִשָּׂא בַת אִישׁ הָגוּן רָגִיל בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָה (מט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַת תַּלְמִיד חָכָם יִשָּׂא *בַת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר; לֹא מָצָא בַת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר יִשָּׂא בַת רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת; לֹא מָצָא, יִשָּׂא *בַת גַּבָּאֵי צְדָקָה; לֹא מָצָא, יִשָּׂא בַת מְלַמְּדֵי תִנוֹקוֹת. וְלֹא יִשָּׂא בַת עַם הָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שֶׁקֶץ וּנְשׁוֹתֵיהֶם שֶׁרֶץ. וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם נֶאֱמַר: "אָרוּר שֹׁכֵב עִם־כָּל־בְּהֵמָה" (דברים כז, כא).
נפש יהודה בת גדולי הדור. אנשי מעשה צדיקים: בת גבאי צדקה. שאין ממנין אותם אא"כ טובים ונאמנים:
וְאִם נָשָׁא בַת תַּלְמִיד חָכָם מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִפְסוֹק תּוֹרָה מִזַּרְעוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל (עא, א): אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁתּוֹרָה פוֹסֶקֶת מִזַרְעוֹ יִשָּׂא בַת תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ. *מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִיחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ־נָטַע" (איוב יד, ח־ט).
נפש יהודה מריח מים. בני תורה ועשה קציר טוב כמו נטע אם הנטיעה טוב הקצירה ג"כ טוב:
פֶּרֶק שֵׁנִי [קסט]
כְּשֵׁם שֶׁמֻּזְהָר אָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׂא בַת עַם הָאָרֶץ, כָּךְ הוּא מֻּזְהָר שֶׁלֹּא יַשִּׂיא בִתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִלְמַד מִדְּרָכָיו. וַאֲמְרִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין (פסחים מט, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: כָּל הַמַּשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ כּוֹפְתָהּ וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי אֲרִי, מַה אֲרִי דוֹרֵס וְאוֹכֵל וְאֵין לוֹ בֹשֶׁת פָּנִים, אַף עַם הָאָרֶץ *מַכֶּה וּבוֹעֵל וְאֵין לוֹ בֹשֶׁת פָּנִים.
נפש יהודה מכה ובועל. ואינו מפייסה לבעול אלא מכה אותה אם אינה מרוצה ובועל:
וְהַמַּשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם חָשׁוּב לוֹ כְּאִלּוּ מִתְדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת (קיא, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַמֵּי הָאָרֶץ אֵינָן חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵתִים בַּל־יִחְיוּ *רְפָאִים בַּל־יָקֻמוּ לָכֵן פָּקַדְתָּ וַתַּשְׁמִידֵם וַתְּאַבֵּד כָּל־זֵכֶר לָמוֹ" (ישעיה כו, יד). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: "מֵתִים בַּל־יִחְיוּ", יָכוֹל לַכֹּל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "רְפָאִים בַּל־יָקֻמוּ", בַּמַרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִיחָא לְמָרַיהוּ דַּאֲמֶרֶת לְהוּ הָכֵי, אֲנָן בַּמַּרְפֶּה עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה מוֹקְמִינָן לָהּ. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מִקְרָא אֲנִי דוֹרֵשׁ: "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ" (שם שם, יט), כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה, אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ: וְכָל שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה, אֵין אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּהוּ. כֵּיוָן דְּחָזְיֵיהּ דְקָא מִצְטַעֵר, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, *מָצָאתִי לָהֶם תַּקָּנָה מִמָּקוֹם אַחֵר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) וְכִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִדָּבֵק לַשְּׁכִינָה? אֶלָּא כָּל הַמַּשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם *וְהָעוֹשֶׂה פְרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם וְהַמְהַנֶּה תַלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מֻדְבָּק בַּשְּׁכִינָה. כַּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: "לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ" וגו' (שם ל, כ) וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לִדָּבֵק בַּשְּׁכִינָה - וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (שם ד, כד)? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הַמַּשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ נִדְבָּק בַּשְּׁכִינָה.
נפש יהודה רפאים בל יקומו. המתרפה עצמו מדברי תורה ועובד כוכבים ומזלות: מצאתי להם תקנה. יתנו מנכסיהם לת"ח: העושה פרקמטיא. מתעסקין בממון ת"ח כדי להגיע לידם שכר טוב והם פנוים לעסוק בתורה על ידיהם וכתיב חיים כולכם היום ע"י דבוקן של ת"ח יזכו לחיים:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת (לד, ב) וּבְפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, א): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם *לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לַמַּשִּׂיא בִתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם וְלָעוֹשֶׂה פְרַקְמַטְיָא לְתַלְמִיד חָכָם וְלַמְהַנֶּה תַלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים עַצְמָן - "*עַיִן לֹא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד, ג).
נפש יהודה לא נתנבאו. כל הטובות והנחמות אלא וכו': עין. של נביא לא ראתה הטוב הגדול שיבא לת"ח עצמן כי אין מספר לרוב שכרן:
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [קע]
לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִישָׂא אִשָּׁה בַת טוֹבִים וְיִבְדֹּק בְּאָבִיהָ וּבְאִמָּהּ וּבְאַחֶיהָ. וְעַל זֶה נִכְתָּב בַּתּוֹרָה בַּת פְּלוֹנִי אוֹ אֲחוֹת פְּלוֹנִי, הַכָּתוּב בַּגְּדוֹלִים, לְסַפֵּר שִׁבְחָם. כְּמוֹ: "בַּת־עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן" "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל"; "שֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת־אֲבִישָׁלוֹם"; "וְשֵׁם אִמּוֹ עֲזוּבָה בַּת־שִׁלְחִי". בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁהוּא סִיּוּעַ גָּדוֹל לַבָּנִים שֶׁיֵּצְאוּ הֲגוּנִים.
וְכָךְ אָמְרוּ בְּבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קט, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בַּטּוֹבִים, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה שֶׁנָּשָׂא בַת יִתְרוֹ, *יָצָא מִמֶּנּוּ יְהוֹנָתָן; אַהֲרֹן, שֶׁנָּשָׂא בַּת עַמִּינָדָב, יָצָא מִמֶּנּוּ *פִּינְחָס, *וּפִינְחָס לָאו מֵיִתְרוֹ קָאָתֵי - וְהָא כְתִיב: "וְאֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן לָקַח־לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל" וגו' (שמות ו, כה), *מַאי לָאו דְּאָתֵי מִיִּתְרוֹ, שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה? לָא, דְּקָאָתֵי *מִיּוֹסֵף, שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ. *וַהֲלֹא שְׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, בֶּן שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, יַהֲרֹג נָשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל? *אֶלָּא, *אִי *אֲבוּהָ דְאִמֵּיה מִיּוֹסֵף, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ; וְאִי אֲבוּהָ דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ; וְאִי אֲבוּהָ דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף, דֵּיקָא נַמֵּי, דִּכְתִיב "מִבְּנוֹת *פּוּטִיאֵל", תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינָהּ.
נפש יהודה יצא ממנו יהונתן. בן בנו של משה שהיה בבית מיכה: פנחס. בן בנו של אהרן: ופנחס לאו מיתרו קאתי. מבת יתרו אלמא קרוב היה ליתרו יותר מיהונתן בן גרשום ואע"פ כן חסיד היה ואין ללמוד מכאן שידבק אדם בטובים שהרי אלעזר אבי פנחס לקח בת יתרו ויצא ממנו פנחס ואם אהרן דבק בטובים אלעזר בנו לא דבק בטובים: מאי לאו. מבנות יתרו ממש אחת מבנותיו: יוסף. כלומר משבט יוסף שפטפט והתריס ונלחם כנגד יצה"ר והוא לשון דבור שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים: והלא. ופרכינן והלא שבטים מבזין אותו כדאיתא בסנהדרין התחילו שבטים מבזין אותו שפיטם שהיה מאכיל לעגלים ואובסן להיותם שמנים להקריבן לעבודת כוכבים ומזלות שהוא היה כומר כדכתיב כהן און כומר לעבודת כוכבים ומזלות: אלא אי אבוה דאימיה וכו'. אלא לעולם לאו מבת יתרו ממש נולד פנחס שהרי גם מיוסף היה כדלקמן פוטיאל שני פטפוטים משמע מיוסף שפטפט ביצרו והוא ל' דבור כדאמרינן בגמ' חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדם ומיתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים ומזלות והוא ל' אובסין הבהמות להיותן שמנים והלכך אי אפשר שתהא אמו בת יתרו ממש דמה ענין בת יתרו אצל שבט יוסף אלא ה"ק קרא אלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה כלומר שאשתו נולדה מיתרו ומיוסף ומהשתא מצינו למימר שדור רביעי או חמישי היה פנחס לבת יתרו ולא היה קרוב ליתרו כיהונתן בן גרשום ולהכי אהני מה שדבק אהרן בטובים ואותו זקנו של פנחס מצד האם שדבק ביתרו ואעפ"כ יצא ממנו פנחס ליתא לאקשויי מיניה ממאי דבעי למילף ממשה שיצא ממנו יהונתן שהרי פנחס היה רחוק מיתרו יותר מיהונתן: אי אבוה דאימיה מיוסף אימא דאימיה נפקא מיתרו. כגון מבניו של יתרו או מבני בניו וליכא למימר אימא דאימיה מיתרו בת יתרו ממש דא"כ קרוב הוא ליתרו כיהונתן ולא ילפינן משה ואהרן מידי: אבוה דאימיה מיתרו. מבנות יתרו: פוטיאל תרתי משמע. מדלא כתיב פוטאל בלא יו"ד הלכך ב' פוטיים דרשינן שפטפט ושפיטם אי נמי מדכתיב בנות דמשמע משתי בנות של פיטום ופטפוט מדלא כתיב בת פוטיאל:
אָמַר רָבָא: הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק בְּאַחֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן" וגו' (שם שם, כג), מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר "בַּת עַמִּינָדָב", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אֲחוֹת נַחְשׁוֹן? מַה תַלְמוּד לוֹמַר "אֲחוֹת נַחְשׁוֹן"? *מִכָּאן לְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק בְּאַחֶיהָ. תָּנָא: רֹב הַבָּנִים דּוֹמִים לְאַחֵי הָאֵם.
נפש יהודה מכאן. נלמד שבדק באחיה לפי שהיתה אחות נחשון שהוא נשיא למטה יהודה ומתוך חשיבותו לכך לקחה:
וְאִם הִיא צְנוּעָה וְצַדֶּקֶת יִהְיוּ בָנֶיהָ זְכָרִים וּכְשֵׁרִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת נִדָּה (ע, ב), בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלַכְסַנְדְּרִיָא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, *הָאַחֲרוֹנָה הִיא: מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָנִים זְכָרִים? אָמַר לָהֶם: יִשָּׂא אִשָּׁה הַהוֹגֶנֶת לוֹ *וִיקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵן וְלֹא הוֹעִילוּ. אָמַר לָהֶם: יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַבָּנִים שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים" וגו' (תהלים קכז, ג). מַהוּ "שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן" (שם)? אָמַר רַבִּי חָמָא: בִּשְׂכַר *שֶׁמַּשְׁהִין עַצְמָן עַל הַבֶּטֶן בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עַד שֶׁיַּזְרִיעוּ נְשׁוֹתֵיהֶן תְּחִלָּה נוֹתֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר פְּרִי הַבֶּטֶן זְכָרִים. *מַאי קָמַשְׁמָע לָן: *דְּהָא בְלָא הָא לָא סָגְיָא.
נפש יהודה האחרונה היא. שאלה האחרונה: ויקדש עצמו. לשמש בצניעות: שמשהין. להוציא את הזרע כדי שתזריע אשתו תחלה: מאי קמשמע לן. למה ליה למימר שיקדש עצמו וכו' הואיל וברחמים תלוי הדבר: דהא. שיקדשו עצמם בלא רחמים לא סגי דשניהם צריכין לו:
וְהָאִשָּׁה מְשֻׁבַּחַת בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת וּבְיִרְאַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּזוֹ יִבְחַר הָאָדָם, שֶׁהִיא נָאָה בְמַעֲשֶׂיהָ וְאַל יִשְׁתַּדֵּל אָדָם עַל הַיֹּפִי שֶׁבְּעוֹרָהּ, כְּדִכְתִיב: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" וגו' (משלי לא, ל). וְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת (לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם, יְפֵפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּיֹפִי, *שֶׁאֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְיֹפִי; מְיֻחָסוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: תְּנוּ עֵינֵיכֶן בַּמִּשְׁפָּחָה, שֶׁאֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים; עֲשִׁירוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּמָמוֹן; בֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם וּבִלְבַד *שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּכְסָפִים וּבִזְהָבִים.
נפש יהודה שאין אשה אלא לבנים. הנושא אשה שאינה הוגנת לו פוסל את זרעו ואם בניך יהיו מיוחסין הכל קופצין עליו בין זכרים בין נקבות: שתעטורנו בכספים. לאחר נשואין תתנו לנו תכשיטין ומלתא בעלמא הוא דאמרן כלומר ובלבד שתתנו לנו מלבושים נאים:
וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם וּמַדְרִיכָהּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (יב, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם וכו'.
וְהַיּוֹפִי הַמְשֻׁבָּח שֶׁבָּאִשָּׁה, שֶׁתְּהֵא צְנוּעָה וּבַעֲלַת מִדּוֹת טוֹבוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (יח, ב): "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע" וגו' (בראשית ב, כב), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר "*וַיִּבֶן" כְּתִיב, הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן נִבְרָאתָה. אָמַר: לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ, שֶׁלֹּא תְהֵא *מַזְקֶפֶת אֶת רֹאשָׁהּ; וְלֹא מִן הָעַיִן, שֶׁלֹּא תְהֵא *סַקְרָנִית; וְלֹא מִן הָאֹזֶן, שֶׁלֹּא תְהֵא *צַיְתָנִית; וְלֹא מִן הַפֶּה, שֶׁלֹּא תְהֵא דַבְּרָנִית; וְלֹא מִן הַלֵּב, שֶׁלֹּא תְהֵא *קַנָּאִית; וְלֹא מִן הַיָּד, שֶׁלֹּא תְהֵא *מְמַשְׁמְשָׁנִית; וְלֹא מִן הָרֶגֶל, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית - אֶלָּא מִּמָּקוֹם צָנוּעַ שֶׁבָּאָדָם, שֶׁאֲפִילוּ כְּשֶׁהוּא עָרֹם, *אוֹתוֹ מָקוֹם מְכֻסֶּה. וְעַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר שֶׁהָיָה בוֹרֵא בָהּ, הָיָה אוֹמֵר: אִשָּׁה צְנוּעָה, אִשָּׁה צְנוּעָה.
נפש יהודה ויבן כתיב. ולא כתיב ויבנה שהיה ל' בנין ע"כ פירש לשון הבנה: מזקפת את ראשה. בגאוה וגיאות: סקרנית. מבטת ומבקשת לראות הכל: צייתנית. שומעת ומבקשת לשמוע כל דבר: קנאית. ל' קנאה ושנאה: משמשנית. לנגוע ולמשמש כל דבר: אותו מקום מכוסה. בבשר והיינו צלעות למאן דאמר עילעא ואפי' למ"ד זנב היה במקום צנוע הירך מכוסה בכרס:
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן - "וַתִּפְרְעוּ כָל־עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם" (משלי א, כה). לֹא בְרָאתִיהָ מִן הָרֹאשׁ, שֶׁלֹּא תְּהֵא זַקְפָנִית - וַהֲרֵי הִיא מַזְקֶפֶת אֶת רֹאשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן" (ישעיה ג, טז). וְלֹא מִן הָעַיִן, שֶׁלֹּא תְהֵא סַקְרָנִית - וַהֲרֵי הִיא סַקְרָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם" (שם). וְלֹא מִן הָאֹזֶן, שֶׁלֹּא תְהֵא צַיְתָנִית - וַהֲרֵי הִיא צַיְתָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת" (בראשית יח, י). וְלֹא מִן הַלֵּב, שֶׁלֹּא תְהֵא קַנָּאִית - וַהֲרֵי הִיא קַנָּאִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתְּקַנֵא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ" (שם ל, א). וְלֹא מִן הַיָּד, שֶׁלֹּא תְהֵא מְמַשְׁמְשָׁנִית - וַהֲרֵי הִיא מְמַשְׁמְשָׁנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת־הַתְּרָפִים" (שם לא, יט). וְלֹא מִן הַרֶגֶל, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית - וַהֲרֵי הִיא יַצְאָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־ לֵאָה" (שם לד, א).
נִמְצָא שֶׁהָאִשָּׁה הַצְּנוּעָה הַמֻזְהֶרֶת מִמִּדּוֹת הַלָּלוּ *מַשְׁלֶמֶת כַּוָּנַת יְצִירָתָהּ וְהִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ בּוֹרְאָהּ הִיא הֲגוּנָה לִירֵאֵי אֱלֹהִים. וּמִשְּׁנֵיהֶם יֵצֵא זֶרַע כָּשֵׁר וְהָגוּן, כִּדְגַרְסִינָן בְּבַמִּדְבָּר סִינַי רַבָּה: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא" וגו' (תהלים סח, ז), הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה הֲגוּנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם בָּתִּים. *וְאֵין יָחִיד אֶלָּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם" (בראשית כו, י) וְאוֹמֵר: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד" (שמואל־ב ז, כג). וְהוּא מוֹצִיא מֵהֶם בָּנִים בָּעֲלֵי תוֹרָה, אוֹסְרִים וּמַכְשִׁירִים, הֱוֵי אוֹמֵר: "*אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהלים סח, ז).
נפש יהודה משלמת. אז היא משלמת בריאתה בטוב כמו שבראה הקב"ה: ואין יחיד. היינו מושיב יחידים: אסירים בכושרות. ל' איסור והיתר:
אֲבָל מִי שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הֲגוּנָה לוֹ, יוֹצְאִים מֵהֶן בָּנִים עַמֵּי הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "שָׁכְנוּ צְחִיחָה" (שם). וְאֵין לְשׁוֹן "צְחִיחָה" אֶלָּא צָמָא, כְּדִכְתִיב: "צִחֵה צָמָא" (ישעיה ה, יג), שֶׁהֵן צְמֵאִין לְדִבְרֵי תוֹרָה, כְּמוֹ דְאַתְּ אָמַר: "לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח, יא).
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב" וגו', קָשֶׁה הַזִּוּוּג לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, דִּכְתִיב: "מוֹצִיא אֲסִירִים", זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב" וגו', יוֹשֵׁב וְדָן אוֹתָם וּמֵבִיא זֶה מִמְּקוֹמוֹ וְזֶה מִמְּקוֹמוֹ וּמוֹשִׁיבָן בְּבַיִת אֶחָד. "מוֹצִיא אֲסִירִים" וגו', שֶׁהוּא מוֹצִיאָן מִבָּתֵּיהֶן *אֲסוּרִין בְּעַל כָּרְחָן וּמְזַוְּגָן. "*בַּכּוֹשָׁרוֹת", אִם אֵינָן זוֹכִין בּוֹכִים וְאִם זוֹכִין מְשַׁבְּחִין.
נפש יהודה אסורין. שקשרן וכופאן כלומר בעל כרחן מזווגן וזה מוציא אסירים: בכושרות. נוטריקון בכי ושירות זכי באשה טובה שיר לא זכי בכי:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה (ב, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָשֶׁה לְזַוְּגָן כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים" וגו', אַל תִּקְרֵי "מוֹצִיא", *אֶלָא כְּמוֹצִיא.
נפש יהודה אלא כמוציא. קשה לזווגם כיציאת מצרים:
וְאִם קְרוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם הֲגוּנָה הִיא - קוֹדֶמֶת, לְפִי שֶׁהִיא בַת זוּגוֹ יוֹתֵר מֵהָרְחוֹקוֹת, דִּבְאֵלּוּ בָּחֲרוּ אֲבוֹתֵינוּ הַצַּדִּיקִים. וְלָזֶה רָמַז הַמְּשׁוֹרֵר: "הִנֵּה מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גָּם־יָחַד" (תהלים קלג, א). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק הַנִּשְׂרָפִין (עו, ב) וּבְפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵנָיו וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו *וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לְעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "*אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה" וגו' (ישעיה נח, ט). וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּמַשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" וגו' (איוב ה, כד).
נפש יהודה והנושא את בת אחותו. געגועי אדם רבים על אחותו יותר מאחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו: אז תקרא. לעיל כתיב כי תראה ערום וכסיתו היינו דוחק העני ומבשרך אל תתעלם היינו שכניו שהן כקרוביו שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק ובת אחותו בכלל מקרב את קרוביו:
פֶּרֶק רְבִיעִי [קעא]
מְאֹד מְאֹד יִזָּהֵר הָאָדָם שֶׁלֹּא יִכָּשֵׁל בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְהֵא לְגוּפוֹ כְּצָרַעַת מַמְאֶרֶת וּכְדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לוֹ בָנִים מִמֶּנָּה שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים, דְּגַרְסִינָן בְּקִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין (ע, א): אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָה הֲגוּנָה לוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב *כְּאִלּוּ חֲרָשׁוֹ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וּזְרָעוֹ מֶלַח, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל *חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם" (עזרא ב, נט).
נפש יהודה כאלו חרשו לכל העולם וזרעו מלח. שהכל לאיבוד ומכלה הארץ במלח כן לא יכלו להגיד יחוסם ופוסל העולם בפסולים ושכינה מסתלקת: חרשא. לשון חורש:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב סַלָּא אָמַר רַב הַמְנוּנָא: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה *שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, אֵלִיָּהוּ *כּוֹפְתוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצְעוֹ. וְתָאנָא: *עַל כֻּלָּם *אֵלִיָּהוּ כּוֹתֵב וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם: אוֹי לְמִי שֶׁפּוֹסֵל אֶת זַרְעוֹ וּפוֹגֵם אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (שם ע, ב): אָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעִיד עַל הַשְּׁבָטִים אֵינוֹ מֵעִיד עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים *שִׁבְטֵי יָהּ" וגו' (תהלים קכב, ד).
נפש יהודה שאינה הוגנת. שפסולה לו: כופתו. הלוקה בב"ד כופתין שתי ידיו על העמוד כופתו קושרו רוצעו מלקהו ברצועה: ועל כולם. כהנים לוים וישראלים: אליהו כותב. מאי דקאמר ואזיל אוי לו לפוסל זרעו ופוגם את משפחתו בגין שנשא אשה שאינה הגונה לו: שבטי יה. עדות לישראל, לזרע כשר שבישראל הוא מעיד בשם יה כגון הראובני השמעוני:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ עִמָּהּ מָמוֹן רַב, אַל יַשְׁחִית זַרְעוֹ, שֶׁהַמָּמוֹן כָּלֶה וְיִשָּׁאֵר עִם חֶרְפָּתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן הַוְיָן לוֹ בָנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּה' בָּגָדוּ כִּי־*בָנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת־חֶלְקֵיהֶם" (הושע ה, ז), שֶׁמָּא תֹּאמַר *מָמוֹנָן פָּלַט, תַּלְמוּד לוֹמַר: "עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ. וְשֶׁמָּא *חֶלְקוֹ וְלֹא חֶלְקָהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "חֶלְקֵיהֶם". וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לִזְמַן מְרֻבֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר: "חֹדֶשׁ". מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: חֹדֶשׁ נִכְנָס וְחֹדֶשׁ יוֹצֵא וּמָמוֹנָם אָבַד.
נפש יהודה בנים זרים. מאשה פסולה ומשום ממון נסבה כדמסיים קרא יאכלם חודש את חלקיהם ממון שנשאה לשמו יאכלם בחדש אחד: ממונן פלט. שנשאר להן מה מהממון: חלקו. נכסי צאן ברזל ולא חלקה נכסי מלוג דהיא לאו איסורא עבדא שמחזרת לינשא למיוחס:
וְגַם מָצְאוּ בַמִּדְרָשׁ: "כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר" (צפניה ב, ד). "עַזָּה" מִלָּשׁוֹן עַז, רוֹצֶה לוֹמַר, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה *שֶׁקְּרוֹבֶיהָ עַזִּים וַחֲזָקִים וְכַוָּנָתוֹ לְהִתְקָרֵב בָּהֶם, לְסוֹף יִסְתַּלְּקוּ מִמֶּנּוּ וְגַם הוּא יִסְתַּלֵּק מִן הָאִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֲזוּבָה תִהְיֶה". "וְאַשְׁקְלוֹן" מִלְּשׁוֹן שְׁקָלִים, רוֹצֶה לוֹמַר, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן סוֹפוֹ בָא לִידֵי עֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה". "אַשְׁדּוֹד" מִלְּשׁוֹן "*אֵשׁ דּוֹדִים", רוֹצֶה לוֹמַר, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם חֵשֶׁק סוֹפוֹ שָׂבֵעַ מִמֶּנָּה וְקָץ בָּהּ וּמָגְרָשָׁהּ בַּחֲצִי יָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ". "וְעֶקְרוֹן", רוֹצֶה לוֹמַר, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה עֲקָרָה עוֹקֵר זַרְעוֹ. גַּם מַעֲשֶׂה אַמְנוֹן וְתָמָר יוֹכִיחַ שֶׁנְּשָׂאָהּ לְשֵׁם חֵשֶׁק אֵיךְ נֶהֶפְּכָה אַהֲבָתָם לְשִׂנְאָה.
נפש יהודה שקרוביה עזים. בעלי אגרוף וחומסים וגוזלים ויראים מהם לתובעם לדין: אשדודים. מלשון פשע כמו ואשתדור מתעבד בגוה בעזרא:
גַּם יִסְתַּכֵּל אָדָם בַּגְּזֵרוֹת שֶׁבָּאוּ עַל הַנָּשִׁים הָעַזּוֹת הָאֲרוּרוֹת, שֶׁהָיוּ מִתְפָּאֲרוֹת בְּיָפְיָן, וּכְתִיב עֲלַיהוּ: "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן" (ישעיה ג, טז), כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָהּ (שבת סב, ב): דָּרַשׁ רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב עִילַאי: מַאי דִּכְתִיב "וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" (שם)? שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן" וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם. עַל כֵּן יִבְרַח אָדָם מִלְּהִזְדַּוֵּג עִם נָשִׁים כָּאֵלּוּ וְיָשִׂים כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וִיסַיְּעוּהוּ מִן הַשָּׁמַיִם.
פֶּרֶק חֲמִישִׁי [קעב]
כְּשֵׁם שֶׁמִּתְפַּלֵּל הָאָדָם לֵאלֹהָיו שֶׁיָּכִין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ וִינַצְּלֵהוּ מִכָּל צָרָה, כָּךְ הוּא טוֹב לוֹ לְהִתְחַנֵּן אֶל אֱלֹהָיו שֶׁיַּזְמִין לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה בְּכַשְׁרוּת וּבְשַׁלְוָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ח, א): "עַל־זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל־חָסִיד אֵלֶיךָ *לְעֵת מְצֹא" וגו' (תהלים לב, ו), מַאי "לְעֵת מְצֹא"? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: זוֹ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" וגו' (משלי יח, כב). בְּמַעֲרָבָא כִּי נָסֵיב אִינָשׁ אִתְּתָא, אָמְרֵי לֵיהּ: "מָצָא" אוֹ "מוֹצֵא". "מָצָא", דִּכְתִיב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב"; "מוֹצֵא", דִּכְתִיב: "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה" (קהלת ז, כו).
נפש יהודה לעת מצוא וגו'. שיהיה מצוי לו אשה טובה לעת נשואין:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הַאי עֻבְדָּא בְּפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְּתּוֹ (יבמות סג, ב). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ הָתָם: אָמַר רָבָא: אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ, דִּכְתִיב: "גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן" (משלי כב, י). וַאֲמַר רָבָא: אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה אִנְסֵיב *צָרָתָהּ בְּצִדָּה, דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: *בַּחֲבֵרְתָּהּ וְלָא *בְּסִילְתָּא. וַאֲמַר רָבָא: קָשָׁה אִשָּׁה רָעָה *כְּיוֹם סַגְרִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "*דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר וְאֵשֶׁת מִדְיָנִים נִשְׁתָּוָה" (שם כז, טו). וַאֲמַר רָבָא: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה וְכַמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה. כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, דִּכְתִיב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" - **אִי בְּגַוָּהּ קָא מִשְׁתָּעֵי קְרָא, הָכֵי קָאָמַר: כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחָה: אִי בַּתּוֹרָה קָא מִשְׁתָּעֵי קְרָא, הָכֵי קָאָמַר: כַּמָּה טוֹבָה אִשָּׁה טוֹבָה, שֶׁהַתּוֹרָה נִמְשְׁלָה בָהּ. כַּמָה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, דִּכְתִיב: "וּמוֹצֵא אֲנִי *מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה" - אִי בְּגַוָּהּ קָא מִשְׁתָּעֵי קְרָא, הָכֵי קָאָמַר: כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה *שֶׁהַכָּתוּב מְגַנָּה: וְאִי בְּגֵיהִנֹּם קָא מִשְׁתָּעֵי קְרָא, הָכֵי קָאָמַר: כַּמָּה רָעָה אִשָּׁה רָעָה, שֶׁגֵּיהִנֹּם נִמְשֶׁלֶת בָּהּ. "הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא־יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה" (ירמיה יא, יא), אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָ: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. "נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא־אוּכַל קוּם" (איכה א, יד), אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה.
נפש יהודה צרתה בצדה. אשה אחרת יקח אצלה: בחברתה. מקבלת תוכחה ומצייתה לבעלה מקנאת צרתה שיחבבנה בעלה יותר מצרתה דבר זה מועיל יותר מהכותה: בסילתא. קוצים: כיום סגריר. יום ברד ורוח: דלף טורד. כשם שהגשם הדולף בבית רעוע טורד בני הבית כן אשה רעה אשת מדנים מריבה ומחלוקת נשתוה דומין ושוה האשה לדלף: אי בגוה קא משתעי קרא. באשה עצמה משבחה שטובה היא: ואי. טוב נאמר על התורה שנקראת טוב והאשה נמשלת בה: מר ממות. זה הגיהנם: שהכתוב מגנה. ונקראת מר ממות:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין ק, ב) וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּת (בבא בתרא קמה, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: "כָּל־יְמֵי עָנִי רָעִים" (משלי טו, טו), זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה; "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" (שם), זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה.
וְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים (שו"ט, נט): "לַמְנַצֵּחַ אַל־ תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם" וגו' (תהלים נט, א), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב", כֵּיוָן שֶׁאָדָם מוֹצֵא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת־הָאִשָּׁה", הֵיאַךְ יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? אִם תִּהְיֶה טוֹבָה אֵין סוֹף לְטוֹבָתָהּ וְאִם תִּהְיֶה רָעָה אֵין סוֹף לְרָעָתָהּ. עַד שֶׁלֹּא נִבְרֵאת הָאִשָּׁה - "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח), וּמִשֶּׁנִּבְרֵאת, כְּתִיב: "*וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (שם א, לא). דָּבָר אַחֵר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב", כְּשֶׁהָאִשָּׁה טוֹבָה מָצָא בַעֲלָהּ חֵפֶץ טוֹב וּכְשֶׁתִּהְיֶה רָעָה מוֹצֵא טוֹב, כְּמוֹ: "וַיִּמֶץ טַל מִן־הַגִּזָּה" (שופטים ו, לח), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהִיא *מְמַצָּה כָּל טוּבוֹ.
נפש יהודה והנה טוב מאד. טובה שאין לה סוף ומכלל הן אתה שומע לאו: ממצה כל טובו. סוחטת ומאבדת כל הטובה מבעלה:
וּמֵאַחַר שֶׁזֹּאת הַמַּתָּנָה טוֹבָה בָּאָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יַרְבֶּה בְּרַחֲמִים עָלֶיהָ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (יח, ב): אָמַר רַב: מִן הַתּוֹרָה, מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים - מֵה' אִשָּׁה לָאִישׁ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר" (בראשית כד, נ). מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא" (שופטים יד, ד). וּמִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: "בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת" וגו' (משלי יט, יד).
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ, כִּי כְּשֶׁהַוָּלָד בִּמְעֵי אִמּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַוֵּג לוֹ אֶת בַּת זוּגוֹ, מִנָּא לָן? מֵאַבְרָהָם, דִּכְתִיב: "וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת־רִבְקָה" (בראשית כב, כג) וְדָרְשׁוּ בוֹ: מְלַמֵּד *שֶׁנִּתְבַּשֵּׂר יִצְחָק עַל בַּת זוּגוֹ. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (ב, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, כְּדִכְתִיב: "מָצָא אִשָּׁה" וגו' וּכְתִיב: "וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי יט, יד) וּכְתִיב: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר" וּכְתִיב: "הִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה'" (בראשית כד, מד). וְעִם כָּל זֶה אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִלְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים, שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא וְיִתְּנוּ לוֹ כְּפִי מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, רֹאשׁ פִּרְקָא קַמָּא (שם): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: *כִּי פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּסוֹטָה, אָמַר הָכֵי: *אֵין נוֹתְנִין לָאָדָם אִשָּׁה אֶלָּא כְּפִי מַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "*לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע" וגו' (תהלים קכה, ג). וְאִם יֵשׁ צַדִּיק שֶׁנִּכְשָׁל בְּאִשָּׁה מוֹרֶדֶת, זֶהוּ מֵהַיִּסּוּרִין הַבָּאִים לַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּנְחֲלוּ הָעוֹלָם הַבָּא. וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ.
נפש יהודה שנתבשר יצחק. מיד כשנולדה שהיא בת זוגו מה': כי פתח. לדרוש בפרשת סוטה: אין נותנין לאדם אשה. והיינו שדרש סמוכין ואיש את קדשיו לו יהיו ואמרינן מי שאינו נותן קדשיו לכהנים סוף שיביא אשתו לכהן לשתות מי מרים וע"כ כתיב איש כי תשטה אשתו סמיך ליה וקשה ליה אם הוא חטא אשתו מה חטאה אמר ריש לקיש אין מזווגין וכו' שגם היא מרשעת כי אין מזווגין אלא צנועה לצדיק ופרוצה לפרוץ: לא ינוח. לא יזדווג שבט ממשלת הרשע בגורל הצדיק:
הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי בִּימֵי הַזִּוּוּג
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קעג]
יְמֵי הַזִּוּוּג הֵם רְאוּיִים לְמִשְׁתֶּה וּלְשִׂמְחָה לֶחָתָן וְלַכַּלָה וְלַקְּרוֹבִים. וְלֹא נִתְּנוּ לְמַלְּאֹת כְּרֵיסָם, אֶלָּא לִתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהִגִּיעָם לְזִוּוּג, וְלָתֵת בָּהֶם מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים וּלְשַׂמֵּחַ בָּהֶם לְשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה.
וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה יֵשׁ לָהּ סְמָךְ מִן הַתּוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (טז): רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה מִנַּיִן לָנוּ? מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים וְלָקַח אֶת רָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה" (בראשית כט, *כב). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם גְּמַלְתֶּם עִם יַעֲקֹב עַבְדִּי, אֲנִי אֶתֵּן שְׂכַרְכֶם לִבְנֵיכֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא שָׂכָר טוֹב לָרְשָׁעִים בָּעֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־בוֹ נָתַן־ה' תְּשׁוּעָה לָאֲרָם" (מלכים־ב ה, א).
נפש יהודה כי בו. בנעמן נאמר שהיה מארם מקום לבן:
שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה מִמִּי אָנוּ לְמֵדִין? מִשִּׁמְשׁוֹן נְזִיר אֱלֹהִים, כְּשֶׁיָּרַד לְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְלָקַח אִשָּׁה וְעָשָׂה שִׁבְעַת יָמִים מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי כִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים וַיִּהְיוּ אִתּוֹ" (שופטים יד, יא). מֶה הָיוּ עוֹשִׂים אִתּוֹ? הָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה" (שם שם, יב) וּכְתִיב: "וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שם שם, יד).
הֶחָתָן דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ, מַה הַמֶּלֶךְ הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ כָּךְ הֶחָתָן הַכֹּל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ. מַה הַמֶּלֶךְ לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד כָּךְ הֶחָתָן לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כָבוֹד. מַה הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לְפָנָיו כָּל הַיָּמִים, כָּךְ הֶחָתָן מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה לְפָנָיו כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. מַה הַמֶּלֶךְ אֵינוֹ יוֹצֵא לַחוּץ לְבַדּוֹ, אַף הֶחָתָן אֵינוֹ יוֹצֵא לַשּׁוּק לְבַדּוֹ. מַה הַמֶּלֶךְ פָּנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה, *כָּךְ הֶחָתָן פָנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ" (תהלים יט, ה).
נפש יהודה כך החתן פניו מאירות. כלומר נמשלת החמה לשמחת חתן ע"כ נמשל גם החתן למאור החמה:
וְהַיָּמִים שֶׁבָּחֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ לְזִוּוּג, הֵם: בְּתוּלָה בִּרְבִיעִי וְאַלְמָנָה בַּחֲמִישִׁי. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ, לְפִי שֶׁאִם הָיוּ לוֹ טַעֲנַת בְּתוּלִים יַשְׁכִּים לְבֵית דִּין; וְגַם אָמְרוּ: *שָׁקְדוּ חֲכָמֵינוּ עַל תַקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהֵא טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה שְׁלֹשָׁה יָמִים: אֶחָד בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת וּשְׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת, וּבָרְבִיעִי כּוֹנְסָהּ - הַטַּעַם הַמֻּבְחָר הוּא הָאָמוּר בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת (ה, א): תָּנָא בַּר קַפָּרָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בִּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֱמַר בּוֹ *בְרָכָה לַדָּגִים; אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי, הוֹאִיל וְנֶאֱמַר בּוֹ *בְרָכָה לָאָדָם.
נפש יהודה שקדו. מהרו לעשות תקנות לתועלת ישראל: ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים: ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ:
וְרֶמֶז לְבִרְכַּת חֲתָנִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְבָרֲכוּ אֶת־רִבְקָה" (בראשית כד, ס). וְתִקְּנוּ לוֹמַר שֶׁבַע בְּרָכוֹת. הָרִאשׁוֹנָה, בִּרְכַּת הַיַּיִן, *שֶׁהִיא תְדִירָה, קוֹדֶמֶת לְכָל דָּבָר. הַשְּׁלֹשׁ הַבָּאוֹת אַחֲרֶיהָ פּוֹתְחוֹת בְּבָרוּךְ, לְפִי שֶׁכָּל אַחַת הִיא בִפְנֵי עַצְמָהּ. הָאַחַת לְהוֹדוֹת לָאֵל *שֶׁבָּרָא הַכֹּל מֵאַיִן, מַה שֶׁהֵן צְרִיכִין לִכְבוֹד הַחֻפָּה; שְׁנִיָּה כְּנֶגֶד יְצִירַת גּוּף הָאָדָם; שְׁלִישִׁית כְּנֶגֶד יְצִירַת הַשְׁלָמָה שֶּׁבָּאָדָם בְּשֵׂכֶל וּבְתִקּוּן, וְזֶהוּ "בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ" וּמִזֶּה הִתְקִין בִּנְיַן עֲדֵי עַד, שֶׁזֶּהוּ הַנְּשָׁמָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָעַד. וּמֵרֹב טוֹבָה הֶאֱרִיכוּ בָהּ יוֹתֵר וְעַל כֵּן פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ וְחוֹתֶמֶת בְבָרוּךְ, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן נִתְקְנוּ עַל הַסֵּדֶר שֶׁאָמַר הַנָּבִיא: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף־עֲשִׂיתִיו" (ישעיה מג, ז). "שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ" כְּנֶגֶד "בְּרָאתִיו"; "יוֹצֵר הָאָדָם" כְּנֶגֶד "יְצַרְתִיו"; "אֲשֶׁר יָצַר" כְּנֶגֶד "אַף עֲשִׂיתִיו", שֶׁהוּא הַתִּקּוּן הָרָאוּי וְהַנִּצְחִי. וּלְפִי שֶׁחַיָּבִין אָנוּ לְהַעֲלוֹת אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתֵנוּ, סָמְכוּ לָהּ "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ". *וּלְפִי שֶׁהִיא סְמוּכָה אֵינָהּ פּוֹתַחַת בְּבָרוּךְ. וּלְפִי שֶׁהַכֹּל חַיָּבִין לְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה וּלְהִתְפַּלֵּל עַל שִׂמְחָתָם, סָמְכוּ לָהּ "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים אֲהוּבִים", רוֹצֶה לוֹמַר, חָתָן וְכַלָּה. וְאוֹמְרִים: "כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם", הוּא שֶׁאָמְרוּ: שֶׁקְּלָעָהּ וְקִשְּׁטָהּ וְהֵבִיאָהּ אֶל הָאָדָם וְנַעֲשָׂה לוֹ שׁוֹשְׁבִין.
נפש יהודה שהיא תדירה. כלומר בכל יום יארע שמברכין על היין: שברא הכל. יש מאין: ולפי שהיא סמוכה. לברכה שלפניה שפותחת בברוך והיא מעין אותה ברכה:
וְאַחַר שֵׁשׁ בְּרָכוֹת אֵלּוּ תִּקְּנוּ בְרָכָה שְׁבִיעִית כּוֹלֶלֶת כָּל הָעִנְיָנִים, בְּרִיאַת הַשִּׂמְחָה וִיצִירַת הַזִּוּוּג וְזֵכֶר יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁבְּרָכָה זוֹ מְבָרְכִין אוֹתָהּ לְבַדָּהּ בְּכָל יוֹם מִימֵי הַשִּׂמְחָה כְּשֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֲשָׂרָה *וְאֵין שָׁם פָּנִים חֲדָשׁוֹת וְעַל כֵּן נִתְקְנָה כְּלָלִית. וּפוֹתַחַת בְּבָרוּךְ וְחוֹתֶמֶת בְּבָרוּךְ. וְכָל זֶה לְלַמְּדֵנּוּ אֵיךְ כָּל הַשְּׂמָחוֹת בְּעֵזֶר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֻּלָּם אָנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ.
נפש יהודה ואין שם פנים חדשות. אם אין באים בני אדם מחדש שלא היו עדיין אוכלים בסעודת חתן ושומעים ברכות חתנים אלא בני אדם שכבר היו אוכלין וברכו שבע ברכות אז אין מברכין כשהם באים עוד לאכול שם אלא ברכה אחרונה:
פֶּרֶק שֵׁנִי [קעד]
הַתּוֹרָה הִמְשִׁילָה הַשִּׂמְחָה שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן הַנֶּחָמָה לְשִׂמְחַת הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל־כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיה סב, ה). *וְהֶעֱרִיכָהּ לְשִׂמְחָה זֹאת, לְפִי שֶׁלֹּא מָצָא שִׂמְחַת מְרֵיעוּת גְּדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁיֵּשׁ לְחָתָן בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. וְהִיא שִׂמְחָה שֶׁל כָּבוֹד וְשֶׁל הֲנָאָה וְשֶׁל מִצְוָה. שֶׁל כָּבוֹד, שֶׁהַכֹּל מְכַבְּדִין אוֹתוֹ, כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה (סימן קעג).