אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השלישי - לקים המצות › הכלל החמישי בכבוד אב ואם

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השלישי - לקים המצות · הכלל החמישי בכבוד אב ואם

הכלל הרביעי לכבד שבתות וימים טובים ומועדים

הַכְּלָל הַחֲמִישִׁי בְּכִבּוּד אָב וָאֵם

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּחִיּוּב כִּבּוּדָם וּמוֹרָאָם; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּעִנְיַן אֵיכוּתוֹ.

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּחִיּוּב כִּבּוּדָם וּמוֹרָאָם

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קסב]

גְּדוֹלָה מִצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁקָּרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ לְאָב וָאֵם שֻׁתָּפִים לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיצִירַת הַוָּלָד, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, פֶּרֶק הַמַּפֶּלֶת (לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִים יֵשׁ בָּאָדָם: אָבִיו וְאִמּוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָבִיו מַזְרִיעַ לֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ עֲצָמוֹת וְגִידִים וְצִפָּרְנַיִם וּמֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ וְלֹבֶן שֶׁבָּעַיִן. אִמּוֹ מַזְרַעַת אֹדֶם, שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹר וּבָשָׂר וְדָם וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וּנְשָׁמָה *וּקְלַסְתֵּר פָּנִים וּרְאִיַּת הָעַיִן וּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן וְדִבּוּר שְׂפָתַיִם וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם וְדַעַת וּבִינָה וְהַשְׂכֵּל. וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ - וְחֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ מוּנָח לִפְנֵיהֶם. אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: *פּוּץ מִלְחָא וּשְׁדֵי בִּשְׂרָא לְכַלְבָּא (פירוש: השלך המלח מן הבשר ושוב אינו ראוי אלא לכלבים).

נפש יהודה קלסתר. זיו הצורה ומראית העין שאף על פי שנבראת העין מן האב ואם אינו רואה תדע שהרי המת יש לו עינים ושפתים ואזנים ואינו רואה ואינו שומע ואינו מדבר ועוד כמה בני אדם חיים חרשים ואלמים וסומים אף על פי שיש להם האברים: פוץ מלחא וכו'. כך הנשמה היא המלח לגוף לקיימו כיון שהלכה מסריח הגוף:

וְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (ל, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, אָבִיו וְאִמּוֹ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְכַבֵּד אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ דַּרְתִּי בֵּינֵיכֶם וְכִבְּדוּנִי. תַּנְיָא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי *שֶׁמְשַׁדַּלְתּוֹ בִּדְבָרִים, לְפִיכָךְ הִקְדִים הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב לְכִבּוּד אֵם. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם שֶׁבֵּן מִתְיָרֵא מֵאָבִיו יוֹתֵר מִאִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּלַמְּדוֹ תוֹרָה, לְפִיכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב מוֹרָאַת אֵם לְמוֹרָאַת אָב. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: בִּזְמַן שֶׁאָדָם מְצַעֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁלֹּא דַרְתִּי בֵּינֵיכֶם, שֶׁאִלְמָלֵי דַרְתִּי בֵּינֵיכֶם צִעֲרוּנִי.

נפש יהודה משדלתו. מפתה אותו כי יפתה תרגום ישדל:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם, תָּנוּ רַבָּנָן: נֶאֱמַר: "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ" וגו' (שמות כ, יב) וְנֶאֱמַר: "כַּבֵּד אֶת־ה' מֵהוֹנֶךָ" (משלי ג, ט), הִשְׁוָה הַכָּתוּב כִּבּוּד אָב וָאֵם לְכִבּוּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאָמַר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג) וְאָמַר: "אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו, יג), הִשְׁוָה הַכָּתוּב מוֹרָאַת אָב וָאֵם לְמוֹרָאַת הַמָּקוֹם. נֶאֱמַר: "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ" (שמות כא, יז) וְנֶאֱמַר: "אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹהָיו" (ויקרא כד, טו), הִשְׁוָה הַכָּתוּב בִּרְכַּת אָב וָאֵם לְבִרְכַּת הַמָּקוֹם. אֲבָל *בְּהַכָּאָה וַדַּאי אִי אֶפְשָׁר. *וְכֵן בַּדִּין, שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שֻׁתָּפִין בּוֹ.

נפש יהודה בהכאה ודאי אי אפשר. להקישם שאין שייך הכאה כלפי מעלה: וכן בדין. שהוקשו לכבוד ומורא על הבן שהרי אף הם אב ואם שותפין למקום כמו הבן מכל מקום מחוייבין ליראה אותו לחלקו יותר וכן אין שייך לומר הכבוד והמורא להקב"ה כדין כבוד אב ואם כמו שאמר איזה כבוד ואיזה מורא אלא בדין שותפין לבד בזה השוו להדדי שאין לומר אל ישב ואל ידבר בהקב"ה כמו באביו וכן בכולם:

וְגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי דְקִדּוּשִׁין (פ"א, ה'ז): תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: גָּדוֹל כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁהֶעֱדִיפוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִכִּבּוּדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כַּבֵּד אֶת־ה' מֵהוֹנֶךָ" וְגַם בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, אִם יֵשׁ לְךָ אַתָּה חַיָּב וְאִם לָאו אֵין אַתָּה חַיָּב. וְנֶאֱמַר: "כַּבֵּד אֶת־ אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ", בֵּין יֵשׁ לְךָ וּבֵין אֵין לְךָ וַאֲפִלּוּ אַתָּה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים.

נפש יהודה כבד את ה' מהונך. מממון שלך אם יש לך:

וּבְמוֹרָא גַּם כֵּן כְּתִיב: "אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" וּכְתִיב: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" וּבַשֵּׁם כְּתִיב: "וְנֹקֵב שֵׁם־ה' מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד, טז) וּבְאָב וָאֵם כְּתִיב: "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת", בִּשְׁבִיל שֶׁנִּשְׁתַּתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבּוּדוֹ לְכִבּוּד אָב וָאֵם. הָא לָמַדְתָּ כַּמָּה חַיָּב אָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בַּדָּבָר.

פֶּרֶק שֵׁנִי [קסג]

דִּבּוּר "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ" (שמות כ, יב), הוּא דִּבּוּר הַחֲמִישִׁי בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. וְהָאַרְבָּעָה הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִצַּד עַצְמוֹ, הוּא יִתְבָּרַךְ, וּבִכְבוֹדוֹ. וְזֶה הַחֲמִישִּׁי הָיָה כִּבּוּד אָב וָאֵם. וְהַחֲמִשָּׁה הָאַחֲרוֹנִים מִדִּבְרֵי מוּסְרֵי הָאָדָם בְּעַצְמוֹ. וְאָמְרוּ, שֶׁהַחֲמִשָּׁה הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ בְּלוּחַ אֶחָד וְהַחֲמִשָּׁה הָאַחֲרוֹנִים הָיוּ בְּלוּחַ שֵׁנִי, כְּמוֹ שֶׁרָמְזוּ בְּסֵפֶר יְצִירָה, בְּאָמְרָם: *עֶשֶׂר סְפִירוֹת *בְּלִי מָה כְּמִסְפַּר עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת, חָמֵשׁ כְּנֶגֶד חָמֵשׁ וּבְרִית מְכֻוֶּנֶת בָּאֶמְצַע. וְגַם אָמְרוּ, שֶׁהַחֲמִשָּׁה הָרִאשׁוֹנִים כְּנֶגֶד תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְהָאַחֲרוֹנִים כְּנֶגֶד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה. וְאוּלַי לָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם: שְׁנֵי לוּחוֹת *כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּכְנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה וּכְנֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִים וּכְנֶגֶד שְׁנֵי עוֹלָמוֹת. *וְהַכֹּל חוֹזֵר אֶל מָקוֹם אֶחָד. נִמְצָא כִּי בְכָל עִנְיָן דִבּוּר *חֲמִישִׁי שֶׁל "כַּבֵּד" מְצֹרָף לָרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵם לִכְבוֹד הַמָּקוֹם יִתְבָּרַךְ. עַל כֵּן אָמְרוּ, שֶׁהוּקַשׁ כִּבּוּדָם לְכִבּוּד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

נפש יהודה עשר ספירות בלי מה. אף על פי שמונין עשר ספירות אין זה רק על ידי מעשי ה': בלי מה. בלתי שום דבר בעולם שיש להשיג מעצמות הקב"ה שאין נופל עליו מספר וכן כתובים באצבע אלהים בעשרת הדברות ואומרים חמש דברות נגד חמש אצבעות כל זה נאמר רק על מעשיו ולא שיש כזה בהקב"ה רק נאמר על השגת הבנת האדם לוחות הברית כתובים באצבע אלהים בדברים האלו כרת ברית עם ישראל: כנגד שמים וארץ. גוף ונשמה חתן וכלה הקב"ה וישראל וכנגדן שני שושבינים משה ואהרן וכנגדן שני עולמות עולם הזה והעולם הבא גן עדן התחתון והעליון והתורה שבכתב ובעל פה: והכל חוזר אל מקום אחד. שנכלל ונרמז זה בזה ונעוץ זה בזה והכל מהקב"ה: חמישי של כבד. הדבור החמישי שהוא כבוד אב ואם הוא בסוף הלוח הראשון נגד הדבור של אנכי ה' אלהיך שהוא בראש הלוח הראשון:

וְעוֹד מָצִינּוּ כִּי בְמַאֲמָר זֶה חָזְרוּ וְהוֹדוּ הָאֻמּוֹת לְמַאֲמָרוֹת רִאשׁוֹנוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לא, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה רַבָּה אַפִּתְחָא דְבֵי נְשִׂיאָה: מַאי דִּכְתִיב: "יוֹדוּךָ ה' כָּל־מַלְכֵי־אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי־פִיךָ" (תהלים קלח, ד)? מַאֲמָר פִּיךָ לֹא נֶאֱמַר *אֶלָּא "אִמְרֵי פִיךָ", בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ" (שמות כ, ב־ג), אָמְרוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם: לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דוֹרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁאָמַר: "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ" *חָזְרוּ וְהוֹדוּ לְמַאֲמָרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. רָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מֵהָכָא, "*רֹאשׁ־דְּבָרְךָ אֱמֶת" (תהלים קיט, קס), וְלֹא סוֹף דְּבָרְךָ? אֶלָּא, מַה סּוֹף דְּבָרְךָ אֱמֶת, אַף רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת.

נפש יהודה אלא אמרי פיך. משמע על ידי דבור אחד לא הודו להקדוש ב"ה עד ששמעו כולם: חזרו והודו. כל שכן שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו וחייו ומותו מסורין בידו: ראש דברך אמת. לא הוזקק הכתוב לומר ראש אלא דברך אמת אלא לפי שהיו מרננים אחר דברים הראשונים לומר לכבודו הזהיר ולאחר זמן חזרו והודו כששמעו סוף דבריו למדו שראש דבריו אמת:

*וּבְדִבּוּר זֶה נִכְתַּב מַתַּן שְׂכָרם בְּפֵרוּשׁ בְּמַתַּן תּוֹרָה, וְלֹא בַּדִּבּוּרִים הָאֲחֵרִים. וְאִם בַּדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת נֶאֱמַר בָּהֶם: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" (דברים ה, טז) וּבַדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת כְּתִיב: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" (שמות כ, יב) לְבַדּוֹ, עַל זֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה (נד, ב): שָׁאַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עָגוּל אֶת רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: מִפְּנֵי מַה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב וּבַשְּׁנִיּוֹת נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב? אָמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי מִפְּנֵי מַה לֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב, שְׁאָלֵנִי אִם אֲנִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו? תֵּלֵךְ אֵצֶל רַבִּי תַּנְחוּם בֶּן חֲנִילַאי, שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיָה רָגִיל בְּאַגָּדָה. אֲזַל לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מִמֶּנּוּ לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא כָּךְ אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר תַּנְחוּם, אֲחִי אִמּוֹ שֶׁל רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא וְאָמְרֵי לָהּ אֲבִי אִמּוֹ שֶׁל רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: הוֹאִיל וְסוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר. וְכִי סוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר מַאי הֲוֵי? אָמַר רַב אַשֵּׁי אִם כֵּן, חַס וְשָׁלוֹם, *שֶׁמָּא פָּסְקָה טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל.

נפש יהודה ובדבור זה. כבד את אביך: שמא פסקה טובה. אם היה כתוב בלוחות למען ייטב לך ונשברו:

וְהָאֲרִיכוּת יָמִים וְהַטּוֹב שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּמִצְוָה זֹאת אֵינוֹ בִּלְבַד בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אַף לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת חֻלִּין (קמב, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לט, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה *שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ, *שֶׁאֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים תְּלוּיָה בָּהּ. בְּכִבּוּד אָב וָאֵם כְּתִיב: "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ" וּבְשִׁלּוּחַ הַקֵּן כְּתִיב: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ז) - הֲרֵי שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו: עֲלֵה לַבִּירָה וְהָבֵא לִי גוֹזָלוֹת, וְעָלָה וְשָׁלַח אֶת הָאֵם וְנָטַל אֶת הַבָּנִים, וּבְחָזְרוֹ נָפַל וָמֵת - הֵיכָן הֲטָבָתוֹ שֶׁל זֶה וְהֵיכָן אֲרִיכוּת יָמִים שֶׁל זֶה? אֶלָא, "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ.

נפש יהודה שמתן שכרה בצדה. כגון כבוד אב ואם ושלוח הקן: שאין תחיית המתים תלויה. באותו מתן שכר להודיעך שאין מתן שכר אלא לעולם הבא:

*וְ*דִלְמָא לָא הֲוָה הָכֵי? רַבִּי יַעֲקֹב מַעֲשֶׂה חֲזָא. וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה הֲוָה? *מַחֲשָׁבָה רָעָה *אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה. וְדִלְמָא מְהַרְהֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה הֲוָה, דִּכְתִיב: "*לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת־בֵּית־יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם" (יחזקאל יד, ה) וַאֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: זוֹ מַחֲשֶׁבֶת עֲבוֹדָה זָרָה? אִיהוּ נַמֵּי הָכֵי קָאָמַר: אִי אִיכָּא *שְׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא, אַמַּאי לָא אָגֵין מִצְוָה דְּלָא לֵיתֵי לִידֵי הִרְהוּרָא. וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין? הָתָם בַּהֲלִיכָתָן שָׁאנֵי. *וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵין נִזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן? הָתָם סֻלָּם רָעוּעַ הֲוָה דִּקְבִיעַ הֶזֵּיקֵיהּ; וְהֵיכָא דִקְבִיעַ הֶזֵּיקֵיהּ לָא הֲוָה לֵיהּ לְמִסְמַךְ אַנִּיסָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל *אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי" (שמואל־א טז, ב).

נפש יהודה ודלמא לא הוי הכי. לא אירע כזה הדבר לעולם אלא מאריכין ימיו ושנותיו ממש בעולם הזה: ודלמא. אותה שעה מהרהר בעבירה הוה ולא היה לבו לשמים ועל כן נפל. ומשני: מחשבה רעה. בלא מעשה: אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. לענוש עליו: למען תפוש. שתפשו בלבם הרהור עבודת כוכבים ומזלות דבהא משתעי קרא ונענש עליו: שכר מצוה. היה לו להגין עליו שלא לבא לידי הרהור ויענש: והאמר רבי אלעזר וכו'. והיכי אמרינן דר' יעקב מעשה חזא: איך אלך. ואף על גב דבשליחותא דמקום הלך הוה מסתפי מהזיקא דקביעא:

אָמַר רַב יוֹסֵף: *אִלְמָלֵא דָרְשֵׁיהּ "אַחֵר" לְהַאי קְרָא כְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר בַּרְתֵּיהּ לָא חָטָא. מַאי חָזָא? אִיכָּא דְּאָמְרֵי: *כִּי הַאי מַעֲשֶׂה חֲזָא. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: לִישְׁנָא דְּגַבְרָא רַבָּה הֲוָה חֲזָא, דַּהֲוָה גָרֵיר לָהּ *דָּבָר אַחֵר, אָמַר: פֶּה מֵפִיק מַרְגָלִיּוֹת *יִלְחוֹךְ עָפָר! וְהוּא לֹא יָדַע - "לְמַעַן יִיטַב לָךְ", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוֹךְ.

נפש יהודה אלמלא דרשיה אחר. הוא אלישע להאי קרא דלמען ייטב לך בעולם הבא לא חטא: כי האי מעשה חזא. ואמר אין שכר בעולם ויצא לתרבות רעה: דבר אחר. חזיר גריר הלשון של רבי חוצפית כשצוה הקיסר לחתכו: ילחוך. כמו ילחכו הקהל כלומר יגרור ויתלכלך בעפר:

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּעִנְיַן אֵיכוּתוֹ

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [קסד]

כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְכַבְּדוֹ בְּחַיָּיו כָּךְ חַיָּב לְכַבְּדוֹ לְאַחַר מִיתָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מְכַבְּדוֹ בְחַיָּיו, מְכַבְּדוֹ לְאַחַר מִיתָה, בְּחַיָּיו כֵּיצַד? *הַנִּשְׁמַע בִּדְבַר אָבִיו לְמָקוֹם, לֹא יֹאמַר: *שְׁלָחוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי, מַהֲרוּנִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי, אֶלָּא כֻּלְּהוּ בִּכְבוֹד אַבָּא. בְּמוֹתוֹ כֵּיצַד? הָיָה אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו, לֹא יֹאמַר: כָּךְ אָמַר אַבָּא, אֶלָּא: כָּךְ אָמַר אַבָּא מָרִי, *הֲרֵינִי כַּפָּרַת מִשְׁכָּבוֹ. וְהַנֵּי מִילֵי *תּוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִכָּאן וָאֵילָךְ אוֹמֵר: זִכְרוֹנוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

נפש יהודה הנשמע בדבר אביו למקום. אם מכיר באנשי המקום שמכבדין אביו לחלוק לו כבוד לקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שיכבדוהו כאביו אלא יתלה הכבוד באביו: שלחוני בשביל עצמי. שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו כדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי: הריני כפרת משכבו. עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו וכן כשכותב כתב לאדם יחתום כך בסוף חתימתו: תוך שנים עשר חודש. מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא י"ב חודש:

תָּנוּ רַבָּנָן: חָכָם *מְשַׁנֶּה שֵׁם אָבִיו וְשֵׁם רַבּוֹ, תֻּרְגְּמָן אֵינוֹ מְשַׁנֶּה לֹא שֵׁם אָבִיו וְלֹא שֵׁם רַבּוֹ. *אֲבוּהָ דְמָאן? *אִילֵימָא אֲבוּהָ דִּמְתוּרְגְמָן, *אָטוּ תֻּרְגְמָן לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא? אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: שֵׁם אָבִיו שֶׁל חָכָם וְשֵׁם רַבּוֹ שֶׁל חָכָם. כִּי הָא דְמַר בַּר רַב אַשֵּׁי, *כִּי הֲוָה יָתֵיב בְּפִרְקָא, אִיהוּ אָמַר: "כָּךְ אָמַר אַבָּא וּמָרִי" וַאֲמוֹרָאֵי כָּךְ אָמְרֵי: "כָּךְ אָמַר רַב אַשֵּׁי".

נפש יהודה משנה שם אביו ושם רבו. חכם הדורש דרשה ברבים ולוחש למתורגמן והוא משמיע משנה שם אביו ושם רבו אם בא לומר דבר הלכה שאמר אביו או רבו לוחש למתורגמן כך אמר אבא מורי כך אמר רבי ומורי אבל המתורגמן המשמיע לרבים אינו משנה אלא מכנהו בשמו ואומר כך אמר פלוני: אבוה דמאן. אין המתורגמן משנה: אילימא אבוה דמתורגמן. אם לוחש לו חכם דבר הלכה בשם אביו של תורגמן להשמיע לרבים בשם אומרה לא ישנה לומר כך אמר אבא מורי אלא קוראו בשמו: אטו תורגמן לאו בר חיובא הוא. לכבד את אביו: כי הוה יתיב בפרקא. ולומר דבר הלכה לתורגמן בשם רב אשי אביו איהו אמר לתורגמן כך אמר אבא מורי ואמוריה כשהוא משמיע לרבים בשם אומרו אומר כך אמר רב אשי ואינו אומר כך אמר אביו ואדוניו של חכם:

תָּנוּ רַבָּנָן: אֵיזוֹ מוֹרָא וְאֵי זֶהוּ כִּבּוּד? מוֹרָא, *לֹא עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא סוֹתֵר אֶת דְּבָרָיו *וְלֹא מַכְרִיעוֹ. כִּבּוּד, מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ, מַלְבִּישׁוֹ וּמְכַסֵּהוּ, מַכְנִיס וּמוֹצִיא. *מִשֶּׁל מִי? רַב יְהוּדָה אָמַר: מִשֶּׁל בֵּן. רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא אָמַר: מִשֶּׁל אָב. אוֹרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב יְהוּדָה וְאָמְרֵי רַב יִרְמִיָּה כְּמָאן דַּאֲמַר מִשֶּׁל אָב. וְכֵן הֲלָכָה.

נפש יהודה לא עומד במקומו. במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חבריו בעצה: ולא מכריעו. אם היה אביו וחכם אחר חלוקין בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני: משל מי. מאכיל בנו לאביו ומשקהו ומכבדו:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁחַיָּב אָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו לְעוֹלָם, כְּשֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ שֶׁיַּעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, שֶׁיַּעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אַל יִשְׁמַע לוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת (לב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ אָבִיו: הִטָּמֵא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַל תַּחֲזִיר אֲבֵדָה, יָכוֹל יִשְׁמַע לוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־ שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ *אני ה" (יקרא יט, ג), כֻּלְּכֶם חַיָּבִים בִּכְבוֹדִי. טַעֲמָא דְּכָתַב רַחֲמָנָא, "אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ", הָא לָאו הָכֵי *הֲוָה אֲמֵינָא דְּצָיֵת לֵיהּ - *וְאַמַּאי, עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא וְאֵין עֲשֵׂה דוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה? סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמֵינָא הוֹאִיל *וְהוּקַשׁ כְּבוֹדוֹ לִכְבוֹד הַמָּקוֹם, דִּכְתִיב: "כַּבֵּד אֶת־ה' מֵהוֹנֶךָ" (משלי ג, ט) וּכְתִיב: "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ" (שמות כ, יב), אֵימָא לְצַיֵּת לֵיהּ, קָא מַשְׁמָע לָן.

נפש יהודה אני ה'. אף על פי שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על ד"ת לחלל שבת אל תשמע לו: הוה אמינא דציית ליה. דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם ואין צריך לטרוח להשיב אבידת חבירו כי יראה תועה בדרך: ואמאי. ציית ליה אבידה עשה ולא תעשה היא השב תשיבם עשה ולא תוכל להתעלם לא תעשה ואין עשה דכיבוד דחי עשה ולא תעשה: והוקש כבודו. בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך:

וְאִם אֶפְשָׁר לוֹ לְקַיֵּם אֶת שְׁנֵיהֶם מוּטָב, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לב, א) רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מַתְיָא אוֹמֵר: *אַבָּא אוֹמֵר "הַשְׁקֵינִי מַיִם" וּמִצְוָה לַעֲשׂוֹת, מַנִּיחַ אֲנִי כְבוֹד אַבָּא וְעוֹשֶׂה אֲנִי אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁאֲנִי וְאַבָּא חַיָּבִים בִּדְבַר מִצְוָה. אִיסֵי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֶפְשָׁר לֵעֲשׂוֹת עַל־יְדֵי אֲחֵרִים - תֵּעָשֶׂה עַל־יְדֵי אֲחֵרִים וְעוֹסֵק בִּכְבוֹד אָבִיו. אָמַר רַב אַחָא בַּר מַתְּנָא: הֲלָכָה כְּאִיסֵי בֶּן יְהוּדָה.

נפש יהודה אבא אומר. ויש מצוה אחרת לפניו לעשות כגון לקבור את המת או לויה:

וְאִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁעוֹבֵר אָבִיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אַל יְדַבֵּר עִמּוֹ כְּמוֹ עִם אָדָם אַחֵר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (שם): תַּנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, לֹא יֹאמַר לוֹ: אַבָּא, עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אֶלָּא: כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה. כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה, *צְעוּרֵי קָא מְצַעֵר לֵיהּ. אֶלָּא כָּךְ יֹאמַר: *מִקְרָא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ הוּא.

נפש יהודה צעורי קא מצער ליה. והרי הוא כאומר לו עברת על דברי תורה: מקרא שכתוב בתורה כך הוא. ואומר לו המקרא כמו שהוא כתוב והוא עצמו יבין שטעה:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהוּקַשׁ כְּבוֹד אָבִיו לִכְבוֹד הַמָּקוֹם, רַבּוֹ קוֹדֵם לוֹ לְכָל דָּבָר, זוּלָתִי אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת (לג, א): אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, אֲבֵדַת רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו, שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַזֶּה. וְרַבּוֹ, שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה וְחָכְמָה, מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם הָיָה אָבִיו שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אֲבֵדַת אָבִיו קוֹדֶמֶת. וּכְשֶׁיִּהְיוּ אָבִיו וְרַבּוֹ מַשִּׂיאִין מַשְּׂאוֹי, פּוֹרֵק אֶת שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ אֶת שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשְּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. אֲבָל אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.

פֶּרֶק שֵׁנִי [קסה]

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְהֵם מְצֻוִּים בְּמִצְוָה זוֹ בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה הַדְּבָרִים, יֵשׁ לָהֶם לִדְרֹשׁ קַל וָחֹמֶר מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין בַּדָּבָר וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ שְׂכָרָן כָּךְ, הַמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כָּל שֶׁכֵּן שֶׁשְׂכָרוֹ כִּפְלֵי כִּפְלַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לא, א): בָּעוּ מִינֵיהּ מֵרַב עוּלָא: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם?

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה גּוֹי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָה בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ, שֶׁפַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ אֲבָנִים לָאֵפוֹד *בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר; וְרַב כַּהֲנָא מַתְנֵי: בְּמֵאָה רִבּוֹא שָׂכָר. וְהָיָה אָבִיו יָשֵׁן וְהָיוּ הַמַּפְתְּחוֹת מוּנָחִים *תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו וְלֹא צִעֲרוֹ. לְשָׁנָה אֲחֶרֶת נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ, נוֹלְדָה לוֹ פָרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶם: יוֹדֵעַ אֲנִי בָכֶם, שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אַתֶּם נוֹתְנִים לִי, אֶלָּא אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר, אָמְרוּ: מִי *שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה כָּךְ, מִי שֶׁמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְּצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה.

נפש יהודה בששים רבוא שכר. היה משתכר בה ס' רבוא דינרי זהב אם היה מוכרה להם בפעם הזאת: תחת מראשותיו של אביו. והוא היה ישן ולא רצה לנערו משנתו שהיה זה צער לאביו לנעור משנתו: שאינו מצווה ועושה. כך שילם לו הקדוש ברוך הוא שכרו:

אָמַר *רַב יוֹסֵף: מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמֵינָא: מָאן דַּאֲמַר לִי הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, דַּאֲמַר: סוּמָא פָּטוּר מִן הַמִּצְוֹת, *עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן, *דַּאֲמַר: לָא מִפַקְדָנָא - וְקָא עֲבֵידְנָא; הַשְׁתָּא דְשַׁמְעִיתָהּ לְהָא דַאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: גָּדוֹל הַמְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, מָאן דַּאֲמַר לִי, דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה עֲבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר פַּעַם אַחַת, הָיָה לָבוּשׁ *סִירְקוֹן שֶׁל זָהָב וְיוֹשֵׁב בֵּין גְּדוֹלֵי רוֹמָא, וּבָאת אִמּוֹ וּקְרַעְתּוֹ מִמֶּנּוּ וְטָפְחָה לוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְיָרְקָה לוֹ בְּפָנָיו וְלֹא הִכְלִימָהּ.

נפש יהודה רב יוסף. סגי נהור הוה ואמר: עבידנא יומא טבא לרבנן. סעודה לתלמידים: דאמרי לא מפקדנא. איני מצווה ואף על פי כן אני עושה מצות ושכרי כפלים: סירקון. לבוש של זהב מרוקם בחוטי זהב:

וַאֲמְרִינָן הָתָם (לב, א): שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל *אַרְנָקִי וִיזְרְקֶנּוּ לַיָּם לְפָנָיו וְאֵינוֹ מַכְלִימוֹ.

נפש יהודה ארנקי. כיס מלא זהב יחטוף אביו ממנו ויזרקו לים:

וְצָרִיךְ שֶׁיְּכַבְּדֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת כָּל אֶחָד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (לא, א): תָּאנֵי אֲבִימֵי בְּרֵיהּ דְרַבִּי אֲבָהוּ: יֵשׁ מַאֲכִיל לְאָבִיו פִּסְיוֹנֵי (פירוש: מין עוף שמן) *וְטוֹרְדוֹ מִן הָעוֹלָם, *וְיֵשׁ מַטְחִינוֹ בְרֵחַיִם וּמְבִיאוֹ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד. *חֲמִשָּׁה בְּנֵי סָמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו. וְכִי הֲוָה אָתֵי אֲבוּהָ קָרֵי עַל בָּבָא, רָהֵיט וַאֲזֵיל וּפָתַח לֵיהּ וַאֲמַר "*אִין אִין" עַד דְּמָטָא הָתָם. יוֹמָא חַד אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁקְיָין מַיָּא. אַדְּאַיתִי לֵיהּ נִמְנֵם, *גָּחִין קָאִי עֲלֵיהּ עַד דְּאִיתְעָר. *אִסְתַּיְעָא מִלְתָא וְדָרַשׁ "מִזְמוֹר לְאָסָף", "קִינָה לְאָסָף" מִבָּעֵי לֵיהּ.

נפש יהודה וטורדו מן העולם. ובא על ידו לגיהנם שנענש על שמראה לו צרות עין בסעודתו: ויש מטחינו ברחים. שהיא מלאכה קשה לאביו ובא לעולם הבא משום שמכבדו בדברים טובים ונחומים והמלאכה המוטל עליו בלשון רכה ומראה שהיא לו צורך שעה שאינן יכולין להתפרנס אלא ביגיעה זו ובירושלמי גרס מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני פעם אחת אמר לו אביו בני מאין לך כל אלה אמר לו סבא מה איכפת לך טחון ואכול כלומר לעוס ואכול כדרך כלבים דמדשין ואוכלין הראהו שקשה לו. ושוב מעשה באחד שהיה טוחן ברחים והיה לו אב זקן ושלח המלך בשביל אביו לבא לעבודת המלך אמר לו בנו אבא טחון ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה אם לבזותך טב לך דעבדין לי ואם למלקי טב לך דעבדין לי: חמשה בני סמכי הוו ליה לאבימי. בחיי אביו שהיו רבנים סמוכים ואפילו הכי כי הוה קרי ר' אבהו אבבא היה אבימי רץ ופותח לו לאביו ואינו מניח לאחד מבניו לילך: אין אין. באתי באתי ואפתח לך: גחין. כשראה שאביו ישן היה עומד אצלו בהשתחויה עד שינעור ליתן לו המים: אסתיעא מילתא. בעודו גחין לפניו שהבין במדרש במזמור אחד שבספר תהלים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך קינה מבעי ליה ודרש כך שאמר אסף השירה על שכילה הקב"ה חמתו על עצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה לישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד ופליט וכן הוא אומר כלה ה' חמתו ויצת אש בציון:

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַבָּא לְאַבַּיֵּי: *כְּגוֹן אֲנָא, עַד דְּאַתִּינָא מִבֵּי רַב, אַבָּא מַדְלַי לִי כַּסָּא וְאִמָּא מָזְגָא לִי חַמְרָא, הֵיכֵי אֶעֱבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: מֵאִמָּךְ קַבֵּל מֵאָבוּךְ לָא תְקַבֵּל, *כֵּיוָן דְּבַר תּוֹרָה הוּא חָלְשָׁא דַעְתֵּיהּ.

נפש יהודה כגון אנא. שאני אהוב לאבי ויקר לאמי ועושין לי זאת אבי מכין לי כוס ואמי מתקן לי כוס לשתות מה אעביד: כיון דבר תורה הוא חלש דעתיה. אם תקבל ממנו:

רַבִּי טַרְפוֹן הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִמָּא זְקֵנָה. *וְכָל אֵימַת דַּהֲוָת בָּעְיָא לְמֵיסַק לְפוּרְיָא, גָּחִין וְסָלְקָא עֲלֵיהּ. אֲתָא קָא מִשְׁתַּבַּח בֵּי מִדְרָשָׁא. אָמְרוּ לֵיהּ: עֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד אָב וָאֵם; כְּלוּם זָרְקָה אַרְנָקִי בְּפָנֶיךָ וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ?

נפש יהודה וכל אימת. בכל עת שאמו רצתה לילך לשכב במטה היה ר' טרפון משתחוה כדי שאמו תדרוך עליו וממנו למטה:

רַב יוֹסֵף כִּי הֲוָה שָׁמַע קָל כָּרְעָא דְאִמֵּיהּ, אָמַר: אֵיקוּם מִקַּמֵי שְׁכִינָה דְאָתְיָא.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: *אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא חָמְאָן. רַבִּי יוֹחָנָן. עִבַּרְתּוֹ אִמּוֹ מֵת אָבִיו, יְלָדַתּוּ - מֵתָה אִמּוֹ. וְכֵן אַבַּיֵּי. וְהָאָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אִמָּא? *הַהִיא מַרְבִּיתֵיה הֲוָת.

נפש יהודה אשרי מי שלא חמאן. מי שלא ראה אביו ואמו שאי אפשר לו לקיים כבודן ככל הצורך והוא נענש עליהם: ההיא מרביתיה הות. כיון שמתה אמו היא מגדלתו:

רַב אַסֵי הֲוָה לֵיהּ הַהִיא אִמָּא זְקֵנָה. אָמְרָה לֵיהּ: בָּעֵינָא תַּכְשִׁיטִין, עֲבִיד לָהּ: בָּעֵינָא גַבְרָא, *אִיעַיֵין לָךְ; בָּעֵינָא גַבְרָא דְּשָׁפִיר כְּוָתָךְ, שָׁבְקָה וְאָזַל לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל. שָׁמַע דְּקָא סָלְקָא וְאָזְלָא אֲבַּתְרֵיהּ, אֲתָא לְקַמֵּיה דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מַהוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. לִקְרַאת אִמָּא מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ אֵינִי יוֹדֵעַ. אִתְּרַח *פּוּרְתָא, *הֲדַר אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: אַסֵּי, נִתְרַצֵּית לָצֵאת, הַמָּקוֹם יַחְזִירְךָ לְשָׁלוֹם. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא, חַס וְשָׁלוֹם, מִרְתַּח רָתַח? - מַאי אֲמַר לָךְ? - הַמָּקוֹם יַחְזִירְךָ לְשָׁלוֹם - אִי אִיתָא דְרָתַח לָא הֲוָה מְבָרֵךְ לָךְ. אַדְּהָכֵי וְהָכֵי שָׁמַע *דַּאֲרוֹנָא קָא אָתֵי, אֲמַר: אִי יָדְעִי לָא נָפְקִי.

נפש יהודה איעיין לך. אלך ואבקש אחד. ארתח פורתא. ר' יוחנן: הדר אתא. רב אסי אמר ליה ר' יוחנן נתרצית לצאת סבר היה שדעתו לחזור למקומו לבבל אמר ליה רב אסי לר' אלעזר דלמא ח"ו מרתח רתח עלי ר' יוחנן וגם יש לומר רב אסי ארתח פורתא על שלא השיב לו תשבוה. וי"מ לשון עיכוב פירוש שהמתין רב אסי מעט והדר בא ליטול רשות מר' יוחנן תרגום וייחל עוד ואוריך עוד: דארונא. של אמו בא הובא לקבור בארץ ישראל:

לָמַדְנוּ מִכָּל מַעֲשִׂיּוֹת אֵלּוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת זָהִיר בַּדָּבָר הַזֶּה וְיִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים.

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה