מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר השלישי - לקים המצות · הכלל השני לגדל את הבן
הַכְּלָל הַשֵּׁנִי לְגַדֵּל אֶת הַבֵּן
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּדְבָרִים שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, לְבֶן חֲבֵרוֹ
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בִּדְבָרִים שֶׁחַיָּב לַעֲשׂוֹת לִבְנוֹ
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [פד]
בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת הִזְהִירָה תוֹרָה עַל מִצְוַת פִּרְיָּה וּרְבִיָּה בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית. וּתְנַן בִּיבָמוֹת, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (סא, ב): בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יְבַטֵּל אָדָם מִפִּרְיָּה וּרְבִיָּה, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ זָכָר וּנְקֵבָה. וַאֲמְרִינָן הָתָם (סב, א): הָיוּ לוֹ בָנִים וָמֵתוּ, רַב הוּנָא אָמַר: קִיֵּם פִּרְיָה וּרְבִיָּה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קִיֵּם. וְהִלְכְתָּא כְּרַבִּי יוֹחָנָן.
לְפִיכָךְ יִשְׁתַּדֵּל אָדָם בְּכָל יְכָלְתּוֹ לְגַדֵּל אֶת בָּנָיו כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְיוֹתֵר עַל בֵּן זָכָר, כְּדֵי לְסַלֵּק מִמֶּנּוּ עֲבֵרָה, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קטז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כָּל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן זָכָר לְיוֹרְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא *מַעֲלֶה עָלָיו עֲבֵרָה. כְּתִיב הָכָא "אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם" (במדבר כז, ח) וּכְתִיב הָתָם "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא" (צפניה א, טו).
נפש יהודה מעלה עליו עברה. כלומר שונא אותו:
"אֲשֶׁר אֵין *חֲלִיפוֹת לָמוֹ וְלֹא יָרְאוּ אֱלֹהִים" (תהלים נה, כ). רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן; וְחַד אָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תַּלְמִיד. תִּסְתַּיֵּם דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דַּאֲמַר תַּלְמִיד, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דֵּין גַּרְמָא דְעַשִׂירָאָה בִּיר (פירוש: נשא אצלו שן של אחד מבני ובו היה מנחם *למרי נפש), תִּסְתַּיֵּם. וּמִדְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר תַּלְמִיד, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בֵּן. וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא הֲוָה אֲזֵיל *לְבֵי אֶבְלָא אֶלָּא לְמָאן דְּשָׁכִיב בְּלָא בְנֵי, דִּכְתִיב: "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ" (ירמיה כב, י), וְאָמַר רַב: לַהוֹלֵךְ בְּלֹא בָנִים זְכָרִים? אֶלָּא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תַּלְמִיד. וּמִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר תַּלְמִיד, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בֵּן, קַשְׁיָא דְרַבִּי יוֹחָנָן אַדְרַבִּי יוֹחָנָן? לָא קַשְׁיָא, *הָא דִידֵיהּ *הָא דְרַבֵּיהּ.
נפש יהודה חליפות. חליפין ממלא מקומו: למרי נפש. אבלים שהשן של מת אינו טמא דתנן באהלות פרק ג' כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן ובשעת חיבורן במת הכל טמא וכיון דרבי יוחנן לא הניח בן אם איתא דסבירא ליה דמי שלא הניח בן נקרא לא ירא אלהים לא היה אומר לבריות דין גרמא דעשיראה ביר דאמרינן בעלמא חציף אינש מאן דמפרסם חטאיה דכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה: לבי אבלא. לנחם אבלים לפי שלא היה רוצה להתבטל מתלמודו: הא דידיה. דין גרמא וכו' דסבירא ליה כרבי יהושע בן לוי דאמר זה שלא הניח תלמיד: הא דרביה. מה דאמר זה שלא הניח בן דרביה וליה לא סבירא ליה:
דָּרַשׁ רַבִּי פִּנְחָס בַּר חָמָא: מַאי דִּכְתִיב "וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי־שָׁכַב דָּוִד עִם־אֲבוֹתָיו וְכִי־מֵת יוֹאָב שַׂר־ הַצָּבָא" (מלכים־א יא, כא), מִפְּנֵי מָה נֶאֱמְרָה בְּדָוִד שְׁכִיבָה וּבְיוֹאָב נֶאֱמְרָה בוֹ מִיתָה? דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן נֶאֱמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן נֶאֱמְרָה בּוֹ מִיתָה. וְיוֹאָב לֹא הִנִּיחַ בֵּן וְהָא כְתִיב: "מִבְּנֵי יוֹאָב עֹבַדְיָה בֶּן־יְחִיאֵל" (עזרא ח, ט)? אֶלָּא, דָּוִד שֶׁהִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֱמְרָה בוֹ שְׁכִיבָה, יוֹאָב שֶׁלֹּא הִנִּיחַ בֵּן כְּמוֹתוֹ נֶאֱמְרָה בוֹ מִיתָה.
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת כָּל יְכָלְתּוֹ לְגַדֵּל אֶת בְּנוֹ וּלְהַרְחִיקוֹ *מִן הַמִּקְרִים, וּלְהַדְרִיכוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת לְפַרְנָסָתוֹ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (כט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ: לָמוּלוֹ *וְלִפְדוֹתוֹ וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: *אַף לְהַשִּׁיטוֹ בַּנָּהָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת. *לִסְטוּת סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא *כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת.
נפש יהודה מן המקרים. פגעים רעים הבאים ע"י מעשים רעים: ולפדותו. חמשה סלעים אם בכור הוא: אף להשיטו בנהר. שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט: לסטות סלקא דעתך. והלא ישב ולא למדו כלום: כאלו מלמדו לסטות. ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו יגזול:
וַאֲמְרִינָן הָתָם (ל, א): תַּנְיָא: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־ בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט) וְלֹא בְנֵי בְנֵיכֶם. וְהָא כְתִיב: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (שם ד, ט)? לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הַמְּלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ לְבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. הוּא דַאֲמַר כִּי הַאי תָנָא, דְּתַנְיָא: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־בְּנֵיכֶם", אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵיכֶם. בְּנֵי בְנֵיכֶם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר:" וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ", אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר בְּנֵיכֶם? בְּנֵיכֶם וְלֹא בְנוֹתֵיכֶם.
וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל (כא, ב): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כָּל הַמְלַמֵּד לְבִתּוֹ תּוֹרָה *מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת. טִפְלוּת סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא, כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי טַעֲמָא דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִכְתִיב: "אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה" (משלי ח, יב), כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה בָּאָדָם חָכְמָה נִכְנְסָה בוֹ עַרְמִימוּת.
נפש יהודה מלמדה תפלות. דהיינו ערמימות ורמאות:
וְהָאֻמָּנוּת הַטּוֹב לְלַמֵּד הָאָדָם אֶת בְּנוֹ, הוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהִיא פַּרְנָסָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמְקַיַּמְתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּסוֹף מַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין (פב, א): אָמַר רַבִּי נְהוֹרַאי: מַנִּיחַ אֲנִי *כָּל אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְאֵינִי מְלַמֵּד אֶת בְּנִי אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין שְׂכַר עֲמָלָן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁכָּל אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵינָם עוֹמְדִים לוֹ לָאָדָם אֶלָּא בְּנַעֲרוּתוֹ וּבִזְמַן שֶׁכֹּחוֹ עָלָיו, אֲבָל נָפַל לִידֵי חֳלִי, אוֹ לְמִדָּה שֶׁל יִסּוּרִין, אוֹ נִכְנַס לְזִקְנָה, אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּמְלַאכְתּוֹ, נִמְצָא מֵת בְּרָעָב.
נפש יהודה כל אומניות. אין לה מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמות:
אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵן, אֶלָּא מְגַדַּלְתּוֹ וּמְשַׁמַּרְתוֹ מִכָּל רָע בְּנַעֲרוּתוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אַחֲרִית וְתִקְוָה בְּזִקְנוּתוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא מְחַבֵּב אֶת הַצַּדִּיקִים בְּזִקְנוּתָן יוֹתֵר מִבְּנַעֲרוּתָן. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּצַּדִּיקִים, שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא בָאת וּבֵרְכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" וגו' (ישעיה מ, לא). בְּזִקְנָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? "*עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה" (תהלים צב, טו).
נפש יהודה עוד ינובון בשיבה דשנים. יצמחו צמח ורעננים יהיו וגו':
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁשָּׁמַר אֶת הַתּוֹרָה עַד שֶׁלֹּא בָאת, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵקֶב אֲשֶׁר־שָׁמַע אַבְרָהָם" וגו' (בראשית כו, ה) וּבֵרְכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּנַעֲרוּתוֹ וּבְזִקְנוּתוֹ. בְּנַעֲרוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שם יב, ב). וּבְזִקְנוּתוֹ מַהוּ אוֹמֵר? "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ" וגו' (שם כד, א). וְכֵן כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה בְּיַלְדוּתָן מַהוּ אוֹמֵר? "וְקוֵֹי ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ". וּבְזִקְנוּתָן מַהוּ אוֹמֵר? "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה".
פֶּרֶק שֵׁנִי [פה]
לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לְחַנֵּךְ אֶת בְּנוֹ מִקַּטְנוּתוֹ, לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה כְּפִי כֹחַ הַנַּעַר וּכְפִי שָׁנָיו, כְּמוֹ שֶׁיּוּכַל הַנַּעַר לִסְבֹּל עֹל הַתּוֹרָה. כֵּיצַד? כְּשֶׁיֵּדַע לְדַבֵּר מְחַנְּכוֹ בִּפְסוּקִים, כְּגוֹן: (דברים לג, ד) "תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" וגו' וּכְגוֹן פָּסוּק: (שם ו, ד) "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" וְכַדּוֹמֶה לַזֶּה, כְּדֵי *שֶׁיָּרִים מִמֶּנּוּ לַה' תְּרוּמָה וּבִכּוּרִים וִיהֵא רֵאשִׁית דִבּוּרוֹ בַּעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ לְפַיְּסוֹ בִדְבָרִים שֶׁיִּרְאֶה שֶׁאוֹהֲבָם הַתִּינוֹק וּמִתְאַוֶּה לָהֶם, לְפִי שֶׁיֵּלֵךְ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לִלְמֹד. וּכְשֶׁיַּגְדִּיל וְיִמְאַס בַּמַּתָּנוֹת הַקְּטַנּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, יִתֵּן לוֹ אֲחֵרוֹת כְּפִי תַאֲוָתוֹ. וּכְשֶׁיְּהֵא גָּדוֹל וְיִמְאַס בְּכָל זֶה, יַחֲזֹר לוֹמַר לוֹ: לְמַד תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁתֵּשֵׁב בָּרֹאשׁ וְיִקְרְאוּךָ רַב וִיכַבְּדוּךָ. וּכְשֶׁלֹּא יִתְפַּיֵּס בַּזֶּה, יֹאמַר לוֹ: לְמַד תּוֹרָה וּתְהֵא זוֹכֶה לְגַן עֵדֶן. וּלְבַסּוֹף, אִם יַדְרִיךְ בַּתּוֹרָה, הוּא יַשִּׂיג בְּדַעְתּוֹ אֲמִתָּת כַּוָּנָתָהּ וְעִדּוּנָהּ וְאַהֲבָתָהּ וְיִלְמְדֶנָּה לִשְׁמָהּ.
נפש יהודה שירים. שיפריש מדבריו של נער תרומה לברך לה' שיהיה בכורים ראשית דבורו בדברי קודש לה':
וְעַד שֶׁיְּהֵא הַקָּטָן בֶּן שֵׁשׁ, אוֹ בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים, אַל יַכְרִיחֵהוּ בְּעֹל הַלִּמּוּד, אֶלָּא דָּבָר מוּעָט בְּפִיּוּס, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר (כא, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב *וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכְּחָה תוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁבִּתְחִלָּה, מִי שֶׁהָיָה לוֹ אָב הָיָה מְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אָב לֹא הָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה. מַאי דָּרוּשׁ? "*וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת־בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט) וְלִמַּדְתֶּם אַתֶּם, הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם. מַאי דָּרוּשׁ? "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" וגו' (ישעיה ב, ג). וַעֲדַיִין מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב מַעֲלֵהוּ וּמְלַמְּדוֹ, מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב לֹא הָיָה עוֹלֶה וְלוֹמֵד; הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת בְּכָל *פֶּלֶךְ וָפֶלֶךְ וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ־עֶשְׂרֵה וּכְבֶן שְׁבַע־עֶשְׂרֵה וּמִי שֶׁהָיָה רַבּוֹ כּוֹעֵס עָלָיו הָיָה *בוֹעֵט בּוֹ וְיוֹצֵא.
נפש יהודה יהושע בן גמלא. אחד מן הכהנים הגדולים שעמדו בבית שני: ולמדתם אתם. האב עצמו מצווה ללומדו: פלך. הרבה מדינות בפלך אחד והוא לשון אפרכייא: בועט. כלומר מורד ברבו ויוצא לו לארצו:
עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא וְתִקֵּן, שֶׁיִּהְיוּ מוֹשִׁיבִין [מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת] בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ וּכְבֶן שֶׁבַע. אֲמַר לֵיהּ רַב *לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת: עַד בַּר שִׁית לָא תְקַבֵּל, מִכָּאן וָאֵילָךְ קַבֵּל *וּסְפֵי לֵיהּ כְּתוֹרָא. וַאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת: כִּי מָחִית לִינוּקָא, לָא תִמְחֵי לֵיהּ אֶלָּא בְּעַרְקָא *דִמְסַאנָא (פרוש: ברצועת מנעל), *דְקָארִי קָארִי וּדְלָא קָארִי *לֶהֱוֵי צַוְתָא לְחַבְרֵיהּ.
נפש יהודה רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה: וספי ליה. האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כשור שנותנין עליו עול על צוארו: דמסאנא. לא תכה אותו אלא מכה קלה ברצועה קטנה שלא יזיק: דקארי. אם רוצה ללמוד: להוי צוותא. חבר לאחרים אינך זקוק ליסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בחברותא וסופו ליתן לב וילמוד:
וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק נַעֲרָה (נ, א): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ, שֶׁיְּהֵא אָדָם *מְגַלְגֵּל עִם בְּנוֹ עַד שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מִכָּאן וָאֵילָךְ *יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. אֵינִי, וְהָא אֲמַר לֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת: בָּצִיר מִבַּר שִׁית לָא תְקַבֵּל, בַּר שִׁית קַבֵּל *וּסְפֵי לֵיהּ כְּתוֹרָא? לָא קַשְׁיָא, הָא לְמִקְרָא וְהָא לְמִשְׁנָה, דַּאֲמַר אַבַּיֵּי, אָמְרָה לִי *אֵם: בַּר שִׁית לְמִקְרָא, בַּר עֲשָׂר לְמִשְׁנָה, בַּר תְּלֵיסַר *לִתְעֲנִיתָא מֵעֵת לְעֵת *וּבְתִינֹקֶת בַּת תְּרֵיסַר.
נפש יהודה מגלגל עם בנו. אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים: יורד עמו לחייו. לרדותו ברצועה ובחוסר לחם כדי שיהיה לו חיי צער עד שילמוד: וספי ליה כתורא. הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו מאכל כן פירש רש"י בכתובות: אם. מינקת ומגדלת של אביי כמו אני הייתי אמון אצלו: לתעניתא מעת לעת. להתענות כל היום וכגון יום כפור ותשעה באב שמתענה מעת לעת וחנוכם לשעות מקודם לכן שנתיים כדאמרינן ביומא: ובתינוקת. שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלימוד תורה ותרתי סרי דקאמר שנת י"ב גופא קאמר דאי בת י"ב ויום א' דאורייתא היא שמביאה שתי שערות ובת עונשין היא ואין צורך לנו ללמוד ממניקתו של אביי:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב: כָּל הַמַּכְנִיס אֶת בְּנוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה פָּחוֹת מִבֶּן שֵׁשׁ, *רָץ אַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַגִּיעוֹ. אִיכָּא דְאַמְרֵי: *חֲבֵרָיו רָצִין אַחֲרָיו וְאֵין מַגִּיעִין אוֹתוֹ. וְתָרְוַיהוּ אִיתְנְהוּ, *הָא דְכָחִישׁ, הָא *דְבָרִיא.
נפש יהודה רץ אחריו. להברותו ולהחיותו ואין מגיעו כלומר לא יועיל לו כל הרפואות כי מסוכן הוא למות מרוב חולשה שתורה מכחשת כחו: חבריו רצין אחריו. להיות פקחין בתורה כמוהו ואינן מגיעין דמשמע טוב הוא כשילמוד בקטנותו: הא דכחיש. אל יכניסנו לפי שמסוכן הוא פן יחלש וימות: דבריא. יכניסנו לפי שמתפקח:
וְחַיָּב אָבִיו לְלַמְּדוֹ עַד כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג, כִּדְגַּרְסִינַּן פִּרְקָא קַמָּא דְקִדּוּשִׁין (ל, א): עַד הֵיכָן חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּגוֹן *זְבוּלוּן בֶּן דָּן, שֶׁלִּמְּדוֹ אֲבִי אָבִיו מִקְרָא, מִשְׁנָה וַהֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת.
נפש יהודה זבולון בן דן. תלמיד שהיה בימיהם:
גַּם מָצִינוּ בְּחִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, בִּהְיוֹתוֹ מֶלֶךְ וְגָדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל, בְּחִבַּת הַתּוֹרָה שֶׁיִּלְמְדוּ בָּנָיו, אָמְרוּ עָלָיו, שֶׁהָיָה מוֹלִיכָם עַל כְּתֵפוֹ לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (י, א): אָמַר רַב מַתְנָה: מַאי דִּכְתִיב: "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר" (קהלת ח, א)? מִי כְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיּוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת פְּשָׁרָה בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים, בֵּין חִזְקִיָּה לִישַׁעְיָה. חִזְקִיָּה אָמַר: לֵיתֵי יְשַׁעְיָה גַבָּאִי, דְּהָכִי *אַשְׁכְּחָן בְּאֵלִיָּהוּ, דְּאָזַל לְגַבֵּי אַחְאָב. יְשַׁעְיָה אָמַר: לֵיתֵי חִזְקִיָּהוּ גַּבָּאי, דְּהָכִי אַשְׁכְּחָן *בִּיְהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, דְּאָזַל לְגַבֵּי אֱלִישָׁע. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? הֵבִיא יִסּוּרִין עַל חִזְקִיָּה וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָה: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת חִזְקִיָּה, שֶׁהוּא חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו" וגו' (מלכים־ב כ, א). מַאי "כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (שם)? "מֵת אַתָּה", בָּעוֹלָם הַזֶּה; "וְלֹא תִחְיֶה" לָעוֹלָם הַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לֵיהּ, דְּלָא עֲסֶקֶת בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה וְלָא הֲווּ לָךְ בָּנִים. אֲמַר לֵיהּ, דַּאֲמָרִין לִי *חוֹזָאֵי, דְּנַפְקִין מִנִּי בְּנִין דְּלָא מַעֲלוּ. אֲמַר לֵיהּ: בַּהֲדֵי *כַּבְשֵׁי דְּרַחֲמָנָא לָמָה לָךְ, אַתְּ אִיבָּעֵי לָךְ לְאִעֲסוּקֵי בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה וּמַא יַדְּנִיחָא קַמֵּיה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי בְּרַתָּךְ, אֶפְשָׁר דְּגָרְמָא זְכוּתָא דִּידִי וְדִידָךְ וְנָפְקָא מִינָהּ בְּנִין מְעַלְיָא. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר *נִגְזְרָה גְּזֵירָה. אֲמַר לֵיהּ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא. כָּךְ *מְקֻבְּלָנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: אֲפִילוּ חֶרֶב חַדָּה מוּנַחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵן־יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל" (איוב יג, טו). יָהַב לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ, נָפְקוּ מִינָהּ מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֵה. יוֹמָא חַד *אַרְכְּבִינְהוּ אַכַּתְפֵיהּ לְאַמְטוּנְהוּ לְבֵי מִדְרָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ חַד מִינַיהוּ: *חֲזִי רֵישָׁא דְּאַבָּא לְמִטּוּיֵי בֵּיהּ גִּילְדְנֵי; וְחַד אָמַר: לִקְרוּבֵי קוֹרְבָּנָא לַעֲבוֹדָה זָרָה, *חַבְטִינְהוּ בְּאַרְעָא, רַבְשָׁקֵה מִית, מְנַשֶּׁה חָיָה. קָרָא אֲנַפְשֵׁיהּ: "וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים" (ישעיה לב, ז).
נפש יהודה אשכחן באליהו דאזל לגבי אחאב. דכתיב וילך אליהו להראות אל אחאב: ביהורם בן אחאב דאזל לגבי אלישע. כשהלכו על מואב הוא ויהושפט דמתוך שלא היו הולכים זה אל זה לא היה מוכיחו על שלא נשא אשה: חוזאי. חוזים בכוכבים אמרו לי שבני יהיו רשעים: כבשי דרחמנא. סתרים דהקב"ה כמו רישא בכבשא בהטמנת האפר: נגזרה גזירה. שתמות: מקובלני מבית אבי אבא. דוד המלך שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו בסוף ספר שמואל ולא מנע עצמו מן הרחמים: ארכיבנהו. נשא אותם על כתפיו להביאם לבית המדרש: חזי רישא דאבא למיטווי ביה גילדני. רואה אני שראוי לצלות דגים בגולגלתא דאבי כלומר שיעשה כלי מהגלגולת לצלות בו דגים. לאקרובי עליה, על ראש אבי: חבטניהו. זרק חזקיהו אותם מן כתפיו לארץ:
וְגַם צָרִיךְ אָדָם לְחַנֵּךְ אֶת בְּנוֹ בְּנַעֲרוּתוֹ בְּמִצְוֹת כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מֻרְגָּל בָּהֶן כְּשֶׁיִּגְדַּל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הַיָּשֵׁן (כח, א) וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל (שם מב, א): *קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ חַיָּב בְּסֻכָּה; קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַעַת לְנַעֲנֵעַ לוּלָב, אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ לוּלָב; הַיּוֹדֵעַ לְהִתְעַטֵּף חַיָּב בְּצִיצִית וכו'.
נפש יהודה קטן שאינו צריך לאמו. מחנכין אותו במצות:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (פב, א): רַב נַחְמָן אָמַר: בֶּן תֵּשַׁע וּבֶן עֶשֶׂר מְחַנְּכִין אוֹתָן לְשָׁעוֹת. וְהוּא הַדִּין לְכָל כַּיּוֹצֵא בָזֶה. וְכֵן כְּתִיב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל־פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי־יַזְקִין לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו), רוֹצֶה לוֹמַר, כְּשֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַלִּמּוּד וְחִנּוּךְ הַמִּצְוֹת וְהֶרְגֵּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת בְּטֶבַע בְּנַעֲרוּתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן בְּזִקְנוּתוֹ שֶׁלֹּא יָסוּר מִזֹּאת הַמִּדָּה, *לְפִי שֶׁהַהֶרְגֵּל נַעֲשֶׂה לוֹ טֶבַע; וְיוֹתֵר בְּזִקְנָתוֹ שֶׁמִּתְקָרֶרֶת רְתִיחַת הַטֶּבַע וּרְדִיפַת הַתַּאֲוָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים שֶׁאוֹמֵר עֲלֵיהֶם: אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ.
נפש יהודה לפי שההרגל. הרגילות גורם לו בילדותו שיהא כן בזקנותו בטבע:
דָּבָר אַחֵר: אִם תַּעֲזֹב לַנַּעַר שֶׁיְּחַנֵּךְ אֶת עַצְמוֹ עַל פִּי דַּרְכוֹ, לֵישֵׁב בָּטֵל וְלִרְדֹּף אַחַר יִצְרוֹ וְלֹא תִמְחֶה בְיָדוֹ לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. רוֹצֶה לוֹמַר, אֲפִילוּ שֶׁיַּזְקִין לֹא יוּכַל לְהָסִיר עַצְמוֹ מִמֶּנָּה, לְפִי שֶׁנַּעֲשׂוּ לוֹ הַנְּבָלוֹת בְּטֶבַע וְלֹא יוּכַל לִפְרֹשׁ מֵהֶם. וּלְפִי זֶה הַפֵּרוּשׁ הוּא כְּמוֹ "שְׂמַח בָּחוּר" וגו' (קהלת יא, ט). רוֹצֶה לוֹמַר, אִם תִּשְׂמַח בָּחוּר, דַּע, "כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט". וְכֵן זֶה, אִם תָּנִיחַ לַנַּעַר שֶׁיְּחֻנַּךְ כְּפִי דַרְכּוֹ לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ, לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ בְּזִקְנָתוֹ. וְאִם תְּחַנְּכֶנּוּ בְּמִצְוֹת כְּשֶׁיַּזְקִין יַרְבֶּה וְיִגְדַּל.
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [פו]
בְּכָל דָּבָר יֶאֱהַב אָדָם אֶת בְּנוֹ רַק לְיַסְּרוֹ, שֶׁאִם יִמְנָעֶנּוּ מִמֶּנּוּ, *הוּא שׂוֹנְאוֹ וְיֵצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בִּוְאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה (א, א): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יג, כד). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ: פְּלוֹנִי הִכָּה לְבִנְךָ, יוֹרֵד עִמּוֹ עַד לְחַיָּיו. וּמַה תַלְמוּד לוֹמַר "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ"? לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ בְּנוֹ *מִלִּרְדּוֹתוֹ סוֹפוֹ בָּא לְתַרְבּוּת רָעָה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּיִשְׁמָעֵאל, שֶׁהָיוּ לוֹ *גַעְגּוּעִין עַל אַבְרָהָם וְלֹא רִדָּהוּ וְיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה וּשְׂנָאוֹ אַבְרָהָם וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ רֵיקָם. מֶה עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל? כְּשֶׁהָיָה בֶּן חֲמֵשׁ־עֲשְׂרֵה שָׁנָה הִתְחִיל לְהָבִיא צֶלֶם מִן הַחוּץ וְהָיָה מְצַחֵק. וְאֵין מְצַחֵק אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, כְּמָה דְאַתְּ אֲמַר: "וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק" (שמות לב, ו). וַעֲבָדוֹ כְּמוֹ שֶׁרָאָה לַאֲחֵרִים. מִיָּד "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ אֶת הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ" (בראשית כא, י), שֶׁמָּא יִלְמַד בְּנִי אוֹרְחוֹתָיו. מִיָּד "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (שם שם, יא), עַל שֶׁיָּצָא לְתַרְבּוּת רָעָה.
נפש יהודה הוא שונאו. של בנו שגורם לו רעות שיצא לסוף לתרבות רעה: מלרדותו. מלהכותו וליסרו: געגועין. מחשבת אהבה ודבר חבה שלא יכול לדבר עליו רק טובה:
כַּיּוֹצֵא בוֹ: "וַיֶּאֶהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו" (שם כה, כח), לְפִיכָךְ יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה עַל שֶׁלֹּא רִדָּהוּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ (ב"ב טז:) חָמֵשׁ עֲבֵרוֹת עָבַר עֵשָׂו בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם: בָּא עַל נַעֲרָה מְאֹרָסָה וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְכָפַר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְכָפַר בָּעִקָּר וּבִזָּה אֶת הַבְּכוֹרָה. וְעוֹד *שֶׁתָּאֵב מִיתַת אָבִיו וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי" (שם כז, מא). וְגָרַם לְיַעֲקֹב לִבְרֹחַ מֵאֲבוֹתָיו. וְהָלַךְ אַף הוּא אֵצֶל יִשְׁמָעֵאל לִלְמֹד מִמֶּנּוּ תַּרְבּוּת רָעָה וּלְהוֹסִיף עַל חַטָּאתוֹ פֶּשַׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל־יִשְׁמָעֵאל" (שם כח, ט).
נפש יהודה שתאב. שחשק ומצפה למיתת אביו:
כַּיּוֹצֵא בוֹ דָּוִד לֹא רָצָה לִרְדּוֹת לְאַבְשָׁלוֹם וְיָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה, וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת אָבִיו וְשָׁכַב עִם נְשֵׁי אָבִיו וְגָרַם לוֹ לֵילֵךְ יָחֵף וְהוּא בוֹכֶה, וְהִפִּיל מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה אֲלָפִים וְגָרַם לְאָבִיו דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, דִּכְתִיב: "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ" וגו' מַה כְּתִיב אַחֲרָיו? "ה' מָה רַבּוּ צָרָי" וגו' (תהלים ג, א). וְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת (ז, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: קָשָׁה תַרְבוּת רָעָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, דְּאִלּוּ בְּאַבְשָׁלוֹם כְּתִיב "ה' מַה רַבּוּ צָרָי" וּבְמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב "*לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם" וגו' (שם ב, א). רְאוּ כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת וּלְיַסֵּר אֶת בְּנוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה.
נפש יהודה למה רגשו גוים. ומה תועלת להם אלמא דבר קל הוא בעיניו ואילו מה רבו צרי לא כתיב:
וְשֶׁבַח גָּדוֹל הוּא לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִמֶּנּוּ בֵּן וְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא (יז, א): כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי רַבָּנָן מִבֵּי רַב חִסְדָּא הֲווּ אָמְרִין: "אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ" וגו' (שם קמד, יד). מַאי "אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים"? רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר "אַלּוּפֵינוּ" בַּתּוֹרָה, "מְסֻבָּלִים" בַּמִּצְוֹת. וְחַד אָמַר "אַלּוּפֵינוּ" בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת ו"מְסֻבָּלִים" בַּיִּסּוּרִין. "אֵין פֶּרֶץ", שֶׁלֹּא תְהֵא *סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. "וְאֵין צְוָחָה" (שם). שֶׁלֹּא תְהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל אֱלִישָׁע, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ גֵּיחֲזִי. "בִּרְחֹבֹתֵינוּ" (שם). שֶׁלֹּא יְהֵא לָנוּ בֵּן וְתַלְמִיד *שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים [כְּיֵשׁוּ הַנֹּצְרִי].
נפש יהודה סיעתנו. חברתנו ותלמדינו: שמקדיח. ששורף התבשיל כלומר שיצא לתרבות רעה:
וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם אֶת בְּנוֹ מִשְּׁאָר אֶחָיו מִפְּנֵי הַקִּנְאָה, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק א (י, ב): אָמַר רָבָא בַּר מַחְסֵיָה, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָה, אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם אֶת בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל *מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מִילָת, שֶׁהוֹסִיף יַעֲקֹב לְיוֹסֵף מִשְׁאָר בָּנָיו נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם.
נפש יהודה משקל שני סלעים. לאו דווקא נקט. בשם תלמידי ר' יצחק הלוי כתונת פסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת:
וְצָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו בִּפְנֵי בְּנוֹ וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד בְּנוֹ מִמֶּנּוּ, אֲבָל יִשְׁתַּדֵּל לְהַרְחִיקוֹ מִן הַכִּעוּר וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ, אֲפִילוּ שֶׁלִּפְעָמִים *נוֹגֵעַ בּוֹ הָאָב, יִזָּהֵר יוֹתֵר מִפְּנֵי בְנוֹ. אֲבָל יְקָרְבֶנּוּ לְמִדַּת הַחֲסִידִים וְיַרְחִיקֶנּוּ מִן הָאֵיבָה וְהַקִּנְאָה וְהַמְּרִיבָה. וְאִם יְחָרְפֵהוּ אָדָם אוֹ יַכֵּהוּ, יַעֲלִים הַדָּבָר מִבְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְנִיס עַצְמוֹ בְּסַכָּנָה בְּקִנְאַת כְּבוֹד אָבִיו. אָמְרוּ: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד שֶׁהָיָה מִתְוַכֵּחַ עִם חֲבֵרוֹ בַּשַּׁעַר אֵצֶל הַדַּיָּנִין וְהָיָה בְּנוֹ אֶצְלוֹ. וְהָיָה בַּעַל דִּינוֹ מְחָרְפוֹ וּמְגַדְּפוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: עָשִׂיתָ כָּךְ וְכָךְ. וְהָיָה אוֹמֵר דְּבָרִים מְגֻנִּים וּמְכֹעָרִים עַד מְאֹד, שָׁמַע בְּנוֹ, חָרָה אַפּוֹ וּבִקֵּשׁ לְהִתְקוֹטֵט עִם אוֹתוֹ הָאִישׁ, בַּעַל דִּינוֹ שֶׁל אָבִיו. וּכְשֶׁהִרְגִּישׁ אָבִיו בַּדָּבָר, אָמַר לוֹ: בְּנִי, לָמָּה חָרָה לְךָ? אִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר וְעָשִׂיתִי אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמְּכֹעָרִים שֶׁאָמַר עָלַי, לָמָּה תִתְקוֹטֵט עִמּוֹ, אֲנִי הוּא שֶׁעָשִׂיתִי שֶׁלֹּא כַדִּין וְרָאוּי אֲנִי לִשְׁמֹעַ חֲרָפוֹת וּקְלָלוֹת עַל מַעֲשַׂי הָרָעִים. וְאִם לֹא עָשִׁיתִי אוֹתָם הַדְּבָרִים הַמְּכוֹעָרִים, לָמָּה תָחוּשׁ לִדְבָרִים בְּטֵלִים שֶׁאָמַר, הַנַּח לוֹ וְיֹאמַר מַה שֶּׁיִרְצֶה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ נִסְתָּרוֹת, יוֹדֵעַ שֶׁהוּא אוֹמֵר דִּבְרֵי שָׁוְא וְדִבְרֵי כָזָב.
נפש יהודה נוגע בו האב. בדבר מיאוס אל יגע בו לפני בנו:
סוֹף דָּבָר: יִשְׁתַּדֵּל אָדָם עִם בְּנוֹ בְּיִסּוּרִין וְתוֹכָחוֹת, זוּלָתִי אִם טִבְעוֹ טוֹב שֶׁאֵין צָרִיךְ לָהֶם, לְהַדְרִיךְ לִבְנוֹ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה.
פֶּרֶק רְבִיעִי [פז]
הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה שְׂכָרוֹ גָּדוֹל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דְקִדּוּשִׁין (ל, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מִסִּינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד, ט). וְסָמִיךְ לֵיהּ: "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" (שם שם, י). רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי *דְּשָׁדֵי רִיסְנָא אֲרֵישֵׁיהּ וְקָא מַמְטִי לְהוּ לִינוּקֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא. אֲמַר לֵיהּ: *מַאי כּוּלֵי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: מִי זוּטְרָא מַאי דִּכְתִיב "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ" וגו' וּסָמִיךְ לֵיהּ "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב" (שם שם, י)! מִכָּאן וָאֵילָךְ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא לָא טָעִי אוּמְצָא עַד דְּמַיתֵי לִינוּקֵי לְבֵי מִדְרָשָׁא. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא *לָא טָעִים אוּמְצָא *עַד דְּמִקְרֵי לִינוּקֵי וּמוּסְפֵיהּ.
נפש יהודה דשדי ריסנא ארישיה. סדין שאינו ראוי לעטיפת הראש אלא כסוי בעלמא שם על ראשו שלא לילך בגילוי ראשו ולא הספיק להתעטף בסודרו: מאי כולי האי. שמיהרת לצאת בלא עטיפה ההוגנת לך: לא טעים אומצא. בשר צלי מעט בגחלים היו רגילין לטעום בבוקר: עד דמקרי לינוקא ומוספיה. מהדר לו מה שקרא אתמול ומלמדו עוד פסוק יותר:
וְגַם הַנָּשִׁים, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינָן חַיָּבוֹת בְּלִמּוּד בְּנֵיהֶם, יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָן בְּהוֹלָכַת בְּנֵיהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כִּדְגַּרְסִינַּן בִּבְרָכוֹת, סוֹף פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא (יז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: *גְּדוֹלָה הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַנָּשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: "נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי, בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי" (ישעיה לב, ט). אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב חִיָּא: הַנֵּי נַשֵּׁי בְּמַאי זָכְיָן? אֲמַר לֵיהּ: בְּאַקְרוּיֵי בְּנַיהוּ *לְבֵי כְנִישְׂתָּא וּבְאַתְּנוּיֵי גַבְרַייהוּ *מִבֵּי רַבָּנָן *וּמִנְטְרָן לְגַבְרַייהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי רַבָּנָן. וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל (כא, א): רָבִינָא אָמַר: *לְעוֹלָם זְכוּת דְּתוֹרָה. וּדְקָא אֲמֶרֶת, *אֵינָהּ מְצֻוָּה וְעוֹשָׂה, נְהִיר דְּאִפְקוּדֵי לָא אִפְקְדָּא, בְּאַגְרָא דִמְקַרְיָן וּמְתַּנְיָן בְּנַיהוּ וְנָטְרִין לְהוּ לְגַבְרַייהוּ עַד דְּאָתוּ מִבֵּי מִדְרָשָׁא *מִי לָא פְלִיגֵי בַּהֲדַייהוּ.
נפש יהודה גדולה הבטחה. שהרי קראן שאננות ובוטחות: לבי כנישתא. תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדין לפני רבן בבית הכנסת: בי רבנן. בית המדרש ששם שונין משנה וגמרא: ומנטרן לגברייהו. ממתינות לבעליהן ונותנין להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת: לעולם זכות דתורה. עומדת לאשה אם לסוטה עומדת מכל שכן לכשרות: אינה מצווה. אין לה שכר כמצווה: מי לא פלגי. בשכר לימוד של בעלה ובניה:
וְהַמְגַדֵּל בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה מְשַׂמְּחוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, דִּכְתִיב: "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח־אָב" (משלי י, א). וּכְתִיב: "בְּנִי אִם־חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" (שם כג, טו). וְגַם נוֹחֵל אָבִיו הָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַּרְסִינַּן פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיג, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מִנּוֹחֲלֵי הָעוֹלָם הַבָּא: הַדָּר בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְהַמְגַדֵּל בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְהַמַּבְדִיל עַל הַכּוֹס בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת. מַאי הִיא? *דִּמְשַׁיֵּר מִקִּדּוּשָׁא לְאַבְדַּלְתָּא.
נפש יהודה דמשייר. מיין קידוש להבדלה:
וְגָדוֹל הַשָּׂכָר, שֶׁאֵינָהּ פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּבָבָא מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (פה, א): אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל מִי שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וּבְנוֹ תַּלְמִיד חָכָם וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם שׁוּב אֵין תּוֹרָה פוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי וגו' לֹא־יָמוּשׁוּ *מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (ישעיה נט, כא). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי עָרֵב בְּדָבָר זֶה (שלא ימוש מפיך וגו'). מַאי "מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם"? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִכָּן וָאֵילָךְ תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת לְאַכְסַנְיָא שֶׁלָהּ. רַב יוֹסֵף יָתִיב מֵאָה וְעֶשְׂרִין תַּעֲנִיתָא. *אַרְבָּעִין קָמַיְיתָא אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמֵיה: "לֹא־יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ"; אַרְבָּעִין אַחֲרָנְיָתָא אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמֵיה: "וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ"; אַרְבָּעִין בַּתְרַייתָא אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמֵיה: "וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ". אָמַר: מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא צְרִיכְנָא, תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת *עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָהּ.
נפש יהודה מפיך ומפי זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. הקב"ה אמר כך אני ערב מעתה שלא ימוש עד עולם: ארבעין קמייתא. היה מתענה שלא תפסוק תורה מזרעו: על אכסניא שלה. על אושפיזא כלומר על אותן שהיו רגילין ללמדה:
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַבֵּן הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מַצִּיל לְאָבִיו מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ בַּמִּדְרָשׁ: "יַסֵּר בִּנְךָ *וִינִיחֶךָ" וגו' (משלי כט, יז), לַמֵּד לְבִנְךָ תוֹרָה וְיָנִיחֲךָ מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם; "וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (שם), שֶׁיַּכְנִיסְךָ בְּגַן עֵדֶן עִם הַצַּדִּיקִים.
נפש יהודה ויניחך. במנוחה בקברך ולא תבוא לגיהנם:
וּמָצִינוּ בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּפָגַע בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה טָעוּן עֵצִים עַל כְּתֵפָיו וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּנֵר רִאשׁוֹן, כְּלָל רִאשׁוֹן מִן הַקִּנְאָה, חֵלֶק שֵׁנִי, פֶּרֶק רִאשׁוֹן (סימן ט).
אָמְרוּ: גְּדוֹלָה הַצָּלַת הַבָּנִים לָאָבוֹת מֵהַצָּלַת הָאָבוֹת לַבָּנִים, שֶׁאָבוֹת אֵינָם מַצִּילִין אֶת בְּנֵיהֶם אֶלָּא מִן הַיִּסּוּרִין שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבַד וּמְזַכִּין אוֹתָם הָעוֹשֶׁר וּמְזַכִּין אוֹתָם הַכֹּחַ וּמְזַכִּין אוֹתָם הַחַיִּים, אֲבָל לְיוֹם הַדִּין אֵינָם יְכוֹלִין לְהַצִּילָן מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (דברים לב, לט). לֹא אַבְרָהָם מַצִּיל אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְלֹא יִצְחָק מַצִּיל אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ, אֲבָל הַבָּנִים מַצִּילִים אֶת הָאָבוֹת מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, בֵּין גְּדוֹלִים וּבֵין קְטַנִּים. כֵּיצָד? גְּדוֹלִים מַצִּילִים אוֹתָם בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים *וּקְטַנִּים בַּאֲסֵפָתָן כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. וּמִנַּיִן שֶׁהַבָּנִים *מְכַפְרִין עַל עֲוֹן אֲבוֹתָם? שֶׁנֶּאֱמַר: "לָכֵן בְזֹאת יְכֻפַּר עֲוֹן־יַעֲקֹב וְזֶה כָּל־פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ" (ישעיה כז, ט). וְכִי פְּרִי מֵסִיר חַטָּאתוֹ? אֶלָּא אֵלּוּ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו.
נפש יהודה וקטנים באסיפתן. שמתים בעון אבותם ויש להם צער לאבותם ונחשב להם לכפרה: וכי פרי. כלומר פירות דעלמא בתמיה אלא בניו ובנותיו הם פריו ומיתתם הסיר חטאת אבותם:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: וְכִי אֵיזוֹ הִיא מִדָּה מְרֻבָּה, מִדַּת הַטּוֹב אוֹ מִדַּת הַפֻּרְעָנוּת? הֱוֶי אוֹמֵר: מִדַּת הַטּוֹב מְרֻבָּה. וּמָה אִם מִדַּת הַפֻּרְעָנוּת, שֶׁהִיא מְעֻטָּה, נִמְשְׁכוּ בָהּ הַבָּנִים *אַחַר הָאָבוֹת, מִדַּת הַטּוֹב, שֶׁהִיא מְרֻבָּה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּמָּשְׁכוּ בָהּ הָאָבוֹת אַחַר הַבָּנִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּבְנֵיהֶם יִרְאוּ וְשָׂמֵחוּ" וגו' (זכריה י, ז). מְלַמֵּד, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקָרְבָן אֵלּוּ אֵצֶל אֵלּוּ, אָבוֹת אֵצֶל הַבָּנִים. וְאִם הָיוּ הָאָבוֹת רְשָׁעִים וְהַבָּנִים צַדִּיקִים, מְקָרֵב הָאָבוֹת לִמְחִיצָתָן שֶׁל צַדִּיקִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" וגו' (משלי ג, יב), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהוּא מְרַצֶּה הַבֵּן הַצַּדִּיק עַל אָבִיו הָרָשָׁע וּמְבִיאוֹ אֶצְלוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה אחר האבות. ומתים בעבורם:
רַבִּי חֲנַנְיָא אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "כִּי יִקָּרֵא קַן־ צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" וגו' (דברים כב, ו). וְכִי מִי הֵם גְּדוֹלִים, רַחֲמֵי הַבְּרִיּוֹת אוֹ רַחֲמֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם? וּמָה אִם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁרַחֲמֵיהֶן מֻעָטִין, *נִצְטַוּוּ, שֶׁאִם יִקְּחוּ אֶת הַבָּנִים יִשְׁלְחוּ אֶת הָאֵם חָפְשִׁית, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁרַחֲמָיו מְרֻבִּין, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, *כִּי בִּזְכוּתָם יִשְׁלַח אֶת הָאָבוֹת חָפְשִׁיִּים מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
נפש יהודה נצטוו. שיהיה להם רחמנות ועל ידי לקיחת הבנים ניצולה האם: כי בזכותם. של בנים וכו':
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בִּדְבָרִים שֶׁמְצֻוֶּה לַעֲשׂוֹת לְבֶן חֲבֵרוֹ
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [פח]
הַמְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה הֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (יט, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה" (במדבר ג, א). וּכְתִיב: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי־אַהֲרֹן הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא" (שם שם, ב)? אֶלָּא אַהֲרֹן יָלַד וּמֹשֶׁה לִמֵּד, לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ.
וְגַּרְסִינַּן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עֲשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה) וּמְתַרְגְּמִינָן; "וְיָת נַפְשְׁתָא דְשַׁעְבִּידוּ לְאוֹרַיְיתָא בְּחָרָן".
וְגַּרְסִינַּן בְּבָבָא מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (פה, א): אִיקְלָע רַבִּי לְאַתְרֵיהּ דְרַבִּי אֱלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַר לְהוּ: יֵשׁ לוֹ בֵן *לְאוֹתוֹ צַדִּיק? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ לוֹ בֵן וְכָל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בְּאַרְבָּעָה שׂוֹכַרְתּוֹ בִּשְׁמוֹנָה (פירוש: מפני יופיו). אַתְיֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר בָּךְ, הָדַר בֵּיה. *אַסְמְכֵיהּ לְרַבִּי וְאַשְׁלְמֵיהּ (פירוש: מסרו לרבי שמעון ללמדו תורה) לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסֵי בֶּן לְקוּנְיָא, אַחוּהָ דְאִמֵּיה. אַגְמְרֵיהּ אוֹרַיְיתָא *וּפָרַס לֵיהּ סוּדְרָא אֲרֵישֵׁיהּ וְאַסְמְכֵיהּ בְּרַבִּי. *כָּל יוֹמָא הֲוָה קָאָמַר: לְקִרְיָתִי (פרוש: לעירי) אֲנָא אֵיזִיל. *אֲמַר לֵיהּ: חָכָם עָבְדוּ יָתָךְ וְגוֹלְתָּא דְדַהֲבָא פָּרְסוּ עֲלָךְ וְרַבִּי קָרוּ לָךְ וְאַתְּ אֲמֶרֶת "לְקִרְיָתִי אֲנָא אֵיזִיל"? אֲמַר לֵיהּ: מוֹמָא עֲזוּבָה דָא (פרוש: בשבועה, הנחתי זאת ולא אומר יותר). כִּי גָדַל, אָתָא יָתֵיב בִּמְתִיבְתָּא. שָׁמְעֵיהּ רַבִּי לְקָלֵיהּ, אָמַר: הַאי קָלָא דָּמְיָא לְקָלָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אָמְרוּ לֵיהּ: בְּרֵיהּ הוּא. קָרֵי עֲלֵיהּ: "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים" (משלי יא, ל), זֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; "*וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם" (שם), זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסֵי בֶּן לְקוּנְיָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ אַמְטוּהוּ לִמְעָרְתָּא דְאַבוּהָ. הֲוָה הָדְרָא עַכְנָא (פרוש: נחש) לִמְעָרְתָּא. אָמְרֵי: עַכְנָא עַכְנָא, פְּתַח פִּיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו. לָא פָתְחָא לְהוּ. כִּסְבוּרִים הָעָם לוֹמַר, זֶה גָּדוֹל מִזֶּה, יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: לֹא שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה הָיָה בְּצַעַר מְעָרָה וְזֶה לֹא הָיָה בְּצַעַר מְעָרָה, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּשַׁבָּת (לג, א): רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהָיוּ טְמוּנִים בַּמְּעָרָה שְׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּימֵי הַשְּׁמָד.
נפש יהודה לאותו צדיק. רבי אלעזר ברבי שמעון: אסמכוה לרבי. שיהיו קורין אותו רבי ונתן לו סמיכות כדי שיתקנא וישים לבו על תלמוד תורה: ופרס ליה סודרא. טלית על ראשו כמו הרבנים: כל יומא. כל היום כשהיה לומד אמר אותו הבן לקרייתי אנא אזיל לעירי אני חפץ לילך: אמר ליה. ר' שמעון להבן חכים תלמיד חכם אני עושה אותך וגולתא דדהבא מלבוש של זהב אפרוש עליך: ולוקח נפשות. המלמד תורה קנאו לבן:
אִיקְלָע רַבִּי לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי טַרְפוֹן. אֲמַר לְהוּ: וְיֵשׁ בֵּן לְאוֹתוֹ צַדִּיק *שֶׁהָיָה מְקַפֵּחַ אֶת בָּנָיו? אָמְרוּ: בֵּן אֵין לוֹ, בֶּן בַּת יֵשׁ לוֹ וְכָל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בְּאַרְבָּעָה שׂוֹכַרְתּוֹ בִּשְׁמוֹנָה. אַתְיוּהוּ לְקַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי הַדְרָת בָּךְ יְהִיבְנָא לָךְ בְּרַתִּי. הָדַר בֵּיה. אִיכָא דְּאָמְרֵי: נָסְבָהּ וְגֵרְשָׁהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: לָא נָסְבָהּ כְּלָל, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל זֶה חָזַר. *וְרַבִּי, מַאי כּוּלֵי הַאי? דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמְלַמֵּד בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה־אָמַר ה' *אִם־תָּשׁוּב *וַאֲשִׁיבְךָ *לְפָנַי תַּעֲמֹד" (ירמיה טו, יט). וְכָל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה, אֲפִילוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה, מְבַטְּלָה בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם־ תּוֹצִיא *יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה" (שם).
נפש יהודה שהיה מקפח את בניו. לשון מכה והרג שהיה רגיל לומר אקפח את בני כשנשבע: ורבי מאי כולי האי. לחזור על בני אחרים לשאול אם יש לו בן: אם תשוב. ישראל למוטב: ואשיבך. אלי: לפני תעמוד. הנביא אמר הקב"ה אמר לי שאעמוד ואתקיים לפניו אם אוכל להשיבם: יקר מזולל. תלמיד חכם מעם הארץ אז כפי תהיה יהיה לך רשות לבטל גזירתי:
וְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צא, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל *הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַלְמִיד כְּאִלּוּ גּוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲֹב" (דברים לג, ד), מוֹרָשָׁה הִיא לְכָל יִשְׂרָאֵל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַלְמִיד אֲפִילוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ *לְאוֹם" (משלי יא, כו). וְאֵין לְאוֹם אֶלָּא עֻבָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כה, כג). וְאֵין בָּר אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*נַשְּׁקוּ־בַר פֶּן־יֶאֱנָף" (תהלים ב, יב). עוּלָא בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה, נֶאֱמַר כָּאן "יִקְבֻהוּ" וְנֶאֱמַר לְהַלָן "וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ" (מלכים־ב יב, י). אַבַּיֵּי אָמַר: כְּאִיבְלָא דְקָצְרֵי (פרוש: כלי של כובסין שהוא מנוקב).
נפש יהודה המונע הלכה. מללמדו: לאום. הם הילדים מקללין אותו: נשקו בר. הזדיין בבר בבירור התורה דאם לא כן פן יאנף יקצוף הקב"ה:
וְאִם מְלַמְּדוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת שֶׁנֶּאֱמְרוּ לְיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר" (משלי יא, כו). וְאֵין מַשְׁבִּיר אֶלָּא יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיוֹסֵף הוּא הַמַּשְׁבִּיר" (בראשית מב, ו), אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כָּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וּמַרְוֶה גַּם־הוּא יוֹרֶא": (משלי יא, כה).
נפש יהודה ומרוה. מי שמרוה משביע תלמידיו בדבר הלכה בעולם הזה גם הוא יורה לעולם הבא:
לָמַדְנוּ מִכָּל זֶה שְׂכַר הַמְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה, גָּדוֹל שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְגַם לָעוֹלָם הַבָּא.
פֶּרֶק שֵׁנִי [פט]
מִי שֶׁהוּא מְלַמֵּד תַּלְמִידִים גְּדוֹלִים אוֹ קְטַנִּים לֹא יָכוֹף אוֹתָם תָּמִיד בַּשּׁוֹטִים וּבְיִסּוּרִין שֶׁל דְּבָרִים קָשִׁים, אֶלָּא, פְּעָמִים יָכוֹף וּפְעָמִים *יַגְזִים וּפְעָמִים יְפַיֵּס, כְּפִי טֶבַע הַתַּלְמִידִים וּכְפִי הַשָּׁעָה. וְעִם כָּל זֶה, לְעוֹלָם יַטִּיל פַּחְדּוֹ עֲלֵיהֶם כְּפִי שֶׁהָיוּ רַבּוֹתֵינוּ נוֹהֲגִים. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁצִּוָּה רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ: זְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים, כִּדְגַּרְסִינַּן בִּכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא (קג, ב). וְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת ל, ב): אָמַר רַב גִּדָּל אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מֹר תִּכָּוֶינָה וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּנֵר ב, כְּלָל ח, חֵלֶק א, פֶּרֶק ב (סימן סז).
נפש יהודה יגזים. יחתך ויפסוק מלכופם וי"מ מלשון גוזמא כמו עביד אינש דגזם ולא עביד שיראה עצמו כאלו רוצה ללקות ולא ילקה:
וְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה (מז, א): לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת, לֹא כֶאֱלִישָׁע, שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו [וְלֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה, שֶׁדְּחָפוֹ לְיֵשׁוּ הַנָּצְרִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו].
אֱלִישָׁע מַאי הִיא? דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל וְקַח כִּכָּרָיִם" וגו' (מלכים־ב ה, כג). וּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא־ לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ־אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ (וכתיב) הַעֵת לָקַחַת אֶת־הַכֶסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת" (שם שם, כו). *מִי שָׁקִיל כּוּלֵי הַאי, *כֶּסֶף וּבְגָדִים הוּא דְשָׁקִיל? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק *בִּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים, בָּא וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: רָשָׁע, *הִגִּיעַ הָעֵת לִטּוֹל שְׂכַר שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים - "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק־בְּךָ" (שם שם, כז). "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים" (שם ז, ג). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה גֵחֲזִי וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו. כְּתִיב: "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק" (שם ח, ז). לָמָּה הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִיר לְגֵחֲזִי בִּתְשׁוּבָה וְלֹא חָזַר. אָמַר לוֹ: חֲזֹר בְּךָ. אָמַר לוֹ: כָּךְ מְקֻבְּלָנִי מִמְּךָ: כָּל שֶׁחָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. מַאי עָבַד? אִיכָּא דְּאָמְרֵי: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת (אבן שמגבהת את המתכת מן הארץ ומעמידתה באויר) תָּלָה לֵיהּ לְחַטָּאת יְרָבְעָם וְהֶעֱמִידָה בֵּין אֶרֶץ לְשָׁמַיִם. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: שֵׁם חָקַק עַל שְׂפָתָהּ וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת: "אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ". וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: *רַבָּנָן דָחָה מְקַמֵּיהּ (שלא יעסקו בתורה), *דִּכְתִיב: "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי־ הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה־נָא *הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ **צַר מִמֶּנּוּ" (שם ו, א), מִכְלָל דְּעַד הַשְׁתָּא לָא הֲווּ דְחִיקֵי.
נפש יהודה מי שקיל כולי האי. בהאי קרא כתיבי שמונה דברים כסף ובגדים וצאן ובקר ועבדים ושפחות וזיתים וכרמים: כסף ובגדים הוא דשקיל. דכתיב ויצר ככרים כסף בשני חריטים ושתי חליפות בגדים: בשמונה שרצים. בפרק ח' שרצים במסכת שבת: הגיע העת. ליטול שכר תורתך בעולם הזה: רבנן דחה. דוחה היה את התלמידים מלפני אלישע כשהיה משמש לפניו: דכתיב. לאחר שפירש ממנו: המקום אשר אנחנו יושבים. בית המדרש של רבינו: צר. ממנו שניתוספו התלמידים שהיה גיחזי דוחה אותם: יצר. של תשמיש תקרבנו בימין שלא יקוץ בפריה ורביה וכן תינוק פן יברח ויאבד את עצמו ואשה אף היא דעתה קלה ואם ירדנה תצא לתרבות רעה:
[יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה מַאי הִיא? דְכִי קְטַל יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנָן, אַטְמַרְתֵּיהּ אַחָתֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה עָרַק לַאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שָׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: מִנִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, לֵיכִי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם אֲחוֹתִי. בַּעֲלִי שָׁרוּי בְתוֹכֵךְ וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת שׁוֹמֵמָה. אָמַר: שְׁמַע מִּינָהּ, הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא. כִּי קָא הָדַר, אִיקְלָע לְהַהוּא אֻשְׁפִּיזָא. עָבְדוּ לֵיהּ יְקָרָא טוּבָא. יָתִיב וְקָא מִשְׁתַּבֵּחַ כַּמָּה נָאָה אַכְסַנְיָא זוֹ. אֲמַר לֵיהּ [יֵשׁוּ תַּלְמִידֵיהּ]: רַבִּי, עֵינֶיהָ טְרוּטוֹת. אֲמַר לֵיהּ: רָשָׁע, בְּכָךְ אַתָּה עוֹסֵק. אַפִּיק אַרְבַּע מֵאוֹת שִׁיפוֹרֵי וְשַׁמְתֵּיהּ. כָּל יוֹמָא הֲוָה אָתֵי לְקַמֵּיהּ וְלָא קִבְּלֵיהּ.
יוֹמָא חַד אָתֵי לְקַמֵּיהּ, הֲוָה קָארִי קְרִיאַת שְׁמַע, הֲוָה בְּדַעְתֵּיהּ לְקַבְּלֵיהּ. אַחְיָה לֵיהּ בְּיָדֵיהּ. סָבַר, מִידְחָא קָא דָחִי לֵיהּ. אָתָא זָקַף לְבֵינְתָא, פָּלְחָא. אֲמַר לֵיהּ: חֲזֹר בְּךָ. אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ מְקֻבְּלָנִי מִמְּךָ: מִי שֶׁחָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וַאֲמַר מַר: יֵשׁוּ הַנָּצְרִי כִּשֵּׁף, הֵסִית וְהִדִּיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל (קטע זה הושמט ע"י הצנזור מדפוס מנטובה ואילך, כשם שנשמט מהוצאות התלמוד המאוחרות)].
תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק וְאִשָּׁה תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת.
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [צ]
כָּל קָהָל וְקָהָל מְצֻוִּים לְהַעֲמִיד בֵּינֵיהֶם מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת, שֶׁיּוּכְלוּ לְהִשְׁתַּדֵּל בָּם וּלְלַמְּדָם לְפִי צָרְכָּם. וּבָזֶה דִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק לֹא יַחְפֹּר (כא, א): אָמַר רָבָא: *סַךְ מִקְרֵי דַרְדְּקֵי עֶשְׂרִין וַחֲמִשָּׁה יְנוּקֵי, אִי אִכָּא חַמְשִׁין מוֹתְבִינָן תְּרֵי וְאִי אִכָּא אַרְבְּעִין מוֹתְבִינָן רֵישׁ דּוּכְנָא (פירוש: אחד ששומע עם התינוקות מן המלמד וחוזר ומשגירו בפי התינוקות) *וּמְסַיְעִינָן לֵיהּ מִמָּתָא.
נפש יהודה סך מקרי דרדקי. מנין התינוקות הראוין למלמד אחד: ומסייעינן ליה ממתא. בני עירו של המלמד נותנים שכר לריש דוכנא:
וַאֲמַר רָבָא: הַאי מִקְרֵי דַרְדְּקֵי דְגָרִיס לִינוּקֵי וְאִיכָּא אַחֲרִינָא דְגָרִיס טְפֵי מִינֵיהּ, לָא מְסַלְקִינָן לֵיהּ. מַאי טַעֲמָא? *דִילְמָא אָתֵי לְאִתְרַשּׁוּלֵי. רַב דִּימִי מִנְהַרְדָּעָא אָמַר: *כָּל שֶׁכֵּן דְּגָרִיס טְפֵי, דַּאֲמַר מַר: קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה.
נפש יהודה דילמא אתי לאתרשולי. יתפאר בלבו שאין כמוהו ויתרשל מן התינוקות ולא יירא שמא יסלקוהו: כל שכן. כשחשבינהו יתן לב להיות לומד יפה שדואג מקנאת חבירו שסלקוהו מפניו שיביישנו בבני העיר:
וַאֲמַר רָבָא: הַנֵּי מִקְרֵי דַרְדְּקֵי, חַד *גָּרִיס וְלָא דָּיֵק וְחַד דָיֵק וְלָא גָרִיס, מוֹתְבִינָן דְגָרִיס וְלָא דָיֵּק, שַׁבֶּשְׁתָּא מְמֵילָא נָפְקָא. רַב דִימִי מִנְהַרְדָּעָא אָמַר: מוֹתְבִינָן דְּדָיֵק וְלָא גָרִיס, דְּשַׁבֶּשְׁתָּא כֵּיוָן דְּעָאל עָאל, דִּכְתִיב: "כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב־שָׁם יוֹאָב וְכָל־יִשְׂרָאֵל עַד־הִכְרִית כָּל־זָכָר בֶּאֱדוֹם" (מלכים־א יא, טז). כִּי אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּדָוִד אֲמַר לֵיהּ: *מַאי טַעֲמָא עֲבֶדֶת הָכֵי? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: "תִּמְחֶה *אֶת־זָכָר עֲמָלֵק" (דברים כה, יט). **אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנָן זֵכֶר קָרֵינָן? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָן זָכָר אַקְרִינָן. אָתָא שַׁילֵיהּ לְרַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכָא אַקְרִינָן? אֲמַר לֵיהּ: זָכָר עֲמָלֵק. *שָׁקַל סַפְסְרָא. בָעִי לְמִקְטְלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (ירמיה מח, י). אֲמַר לֵיהּ: שָׁבְקֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא וְלֵיקוּם בְּאָרוּר אֲמַר לֵיהּ: כְּתִיב "וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם" (שם). וְקַטְלֵיהּ.
נפש יהודה גריס ולא דייק. שלומד הרבה ולא דייק בלימוד התינוקות שלא ישתבשו: מאי טעמא עבדת הכי. שלא הרגת את הנקבות: את זכר עמלק. הזכרים ולא הנקבות. זכר בקמ"ץ: אמר ליה. דוד והא אנן זכר קרינן בסגו"ל זכרון של עמלק שלא יזכרו לומר זה מן עמלק וכולם תהרגו אף הנקבות: אמר ליה. יואב לדוד רבי למד עמי זכר קמ"ץ: שקל. דוד ספסרא, חרב למקטל לרביה של יואב על שלמד עמו ברמיה שלא דק יפה ואם דק לא פרשו יפה לתלמידיו שלא יטעו:
וּמְאֹד יִזָּהֲרוּ הַתִּינוֹקוֹת לִלְמֹד, שֶׁבְּהֶבֶל פִּיהֶם מִתְקַיֵּם הָעוֹלָם, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי (קיט, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּהֶבֶל פִּיהֶם שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי: דִּידִי וְדִידָךְ מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דוֹמֶה הֶבֶל פֶּה שֵׁיֵּשׁ בּוֹ חֵטְא לְהֶבֶל פֶּה שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא.
וַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה: כָּךְ מְקֻבְּלָנִי מֵאֲבוֹתַי, שֶׁאֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, וַאֲפִילוּ לְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָשׁ. וַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן מַחֲרִיבִין אוֹתָהּ. רָבִינָא אָמַר. מַחֲרִימִין אוֹתָהּ. וַאֲמְרִינָן הָתָם: אָמַר רַב הַמְנוּנָא: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּטְּלוּ בָּהּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "*שְׁפֹךְ עַל־ עוֹלָל בַּחוּץ" (ירמיה ו, יא). מַה טַּעַם שְׁפֹךְ? מִשּׁוּם דְּעוֹלֵל בַּחוּץ.
נפש יהודה שפוך על עולל. רישיה דקרא ואת חמת ה' נלאיתי הכיל שפוך החמה בנקמה שיש בו מים ודגים:
וְהַמְלַמְּדִים אִם עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם שְׂכָרָם גָּדוֹל, כִּדְגַּרְסִינַּן פֶּרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ (תענית כד, א): רָבָא גָזַר תַּעֲנִיתָא. נָחֵית קַמֵּיהּ שְׁלִיחָא דְצִבּוּרָא, אָמַר: "מַשִּׁיב הָרוּחַ", נָשַׁב זִיקָא. אָמַר: "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם", אָתָא מִטְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוּבְדָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: מִקְרֵי יְנוּקֵי אֲנָא וּמַקְרִינָא לִבְנֵי עֲנִיֵּי כִּבְנֵי עֲשִׁירֵי. וְכָל דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ, לָא שָׁקִילְנָא מִינֵיהּ מִידֵי. וְאִית לִי פֵירָא דְכַוְּרֵי *וְכָל מָאן דְּפָשַׁע בִּינוּקֵי, *מְשַׁחִידְנָא בְכַוְּרֵי וּמְשַׁדַּרְנָא לֵיהּ.
נפש יהודה כל מאן דפשע בינוקא. מי שהיה פושע דלא בעי מיקרי שהתינוק לא רצה ללמוד: משחידנא. ליה, נתתי לו שוחד הדגים:
וְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְּרָא (ח, ב): "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד" (דניאל יב, ג), אֵלּוּ *מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת. כְּגוֹן מָאן? אָמַר רַב: כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת. רַב אַשְׁכְּחֵיהּ לִשְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת, דַּהֲוָה קָאִי בְגִינְתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: *שַׁבְקְתֵיהּ לְהֵימְנוּתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: הָא תְּרֵיסַר שְׁנִין דְּלָא חָזְיָא לִי וְהַשְׁתָּא נַמִּי *דַּעְתָּאִי עֲלַייהוּ. *וְרַבָּנָן מַאי אַגְּרַיהוּ? אָמַר רָבִינָא: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא).
נפש יהודה מלמדי תינוקות. מצדיקי רבים הן מלמדים המחנכין אותם בדרך טובה ובתרבות וזה עיקר הלימוד: שבקתיה להימנותך. שהיית רגיל ללמדם באמונה ולישב על גבם תמיד: דעתאי עלייהו. לתינוקות: ורבנן מאי. תלמידי חכמים שעוסקים בתורה מאי כתיב בהו: