אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השלישי - לקים המצות › הכלל השלישי להתפלל

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השלישי - לקים המצות · הכלל השלישי להתפלל

הכלל השני לגדל את הבן

הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי לְהִתְפַּלֵּל

וְיֵשׁ בּוֹ שִׁשָּׁה חֲלָקִים: חֵלֶק הָרִאשׁוֹן, הַתְּפִלּוֹת; חֵלֶק הַשֵּׁנִי, מְקוֹם הַתְּפִלּוֹת; חֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, הַבְּרָכוֹת; חֵלֶק הָרְבִיעִי, הַצִּיצִית; חֵלֶק הַחֲמִישִׁי, הַתְּפִלִּין; חֵלֶק הַשִּׁשִּׁי, הַסֵּפֶר תּוֹרָה.

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הַתְּפִלּוֹת

וְיֵשׁ בּוֹ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [צא]

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָרִיז וּמָהִיר לָקוּם בַּבֹּקֶר מִמִּטָּתוֹ בְּלִי עַצְלוּת, לְהוֹדוֹת לָאֵל יִתְבָּרַךְ עַל חֲסָדָיו אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ, שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד בְּיָדוֹ וְהִצִּילוֹ מִמְּאוֹרָעוֹת הַמְּזֻמָּנִים *בְּשֵׁינָה וּמֵהַפְּגָעִים הַמּוּכָנִים לָבוֹא בַּלַּיְלָה יוֹתֵר מִבַּיּוֹם *וְשֶׁהֶחֱלִיף כֹּחוֹ. וּבַזֶּה תִּתְחַדֵּשׁ בְּלִבּוֹ לַבְּקָרִים אַהֲבַת בּוֹרֵא עוֹלָם. *וְאִם יְהֵא מְנֻמְנָם בְּשֵׁינָה, יָשִׂים בְּלִבּוֹ, שֶׁאִם יִקְרָאֶנּוּ אָדָם לְהַרְוִיחַ אֲפִלּוּ זָהוּב אֶחָד, שֶׁיַּשְׁכִּים בִּמְהֵרָה, אַף עַל פִּי *שֶׁיִּהְיֶה מְלֻכְלָךְ בְּשֵׁינָה, מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת לַעֲבוֹדַת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

נפש יהודה בשינה. שלא יישן שינת עולמים: ושהחליף כחו. ששכב כשהוא עיף מעבודת היום ועומד בכח בריא: ואם יהא מנמנם בשינה. שלא יישן כל צרכו: שיהיה מלוכלך בשינה. כלומר השינה תקועה עוד בעיניו:

וְגַם יִירָא מִמַּה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי דְּאָבוֹת (משנה י): רַבִּי דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס אוֹמֵר: *שֵׁינָה שֶׁל שַׁחֲרִית *וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם *וְשִׂיחַת הַיְּלָדִים מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. וְאָז יַקְדִּים בְּלֵב שָׁלֵם לְהַשְׁכִּים לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא לֵילֵךְ וּלְהִתְפַּלֵּל וְיִרְבּוּ יָמָיו, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת (ח, א): אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִכָּא סָבֵי בְבָבֶל. תָּמַהּ וְאָמַר: כְּתִיב "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, כא), בָּאָרֶץ אֵין בְּחוּצָה לָאָרֶץ לָא! לְבַסּוֹף אֲמַר לְהוּ: מַאי עֲבִידְתַּיהוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: *מְקַדְּמֵי *וּמְחַשְּׁכֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא. אָמַר: הַיְנוּ דְאַהֲנְיָא לְהוּ, דַּאֲמַר לְהוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִבְּנֵיהּ: אַקְדִימוּ וְאַחְשִׁיכוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא, כִּי הֵיכֵי דְּתוֹרְכוּן חַיֵּי. אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: מַאי קְרָאָה? "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל־דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי" (משלי ח, לד). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים" וגו'.

נפש יהודה שינה של שחרית. שהולך וישן עד שעונת ק"ש עוברת: ויין של צהרים. מושך לבו של אדם כדכתיב למשוך ביין את בשרי ומביא אותו לידי שכרות: ושיחת הילדים. מבטלת את אבותיהן מלעסוק בתורה: מקדמי. בשחרית: ומחשכי. בערבית כלומר מאריכין בבית הכנסת:

וּבַקְּדִימָה הַזֹּאת הָיוּ מִתְפָּאֲרִים גְּדוֹלֵי עוֹלָם, שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, דְּגַרְסִינַּן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הַיָּשֵׁן (כח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁשָּׁבַת בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן וּשְׁאָלוּהוּ שְׁלֹשִׁים הֲלָכוֹת בְּהִלְכוֹת סֻכָּה. שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אָמַר לָהֶם שָׁמַעְתִּי וּשְׁתֵּים־עֲשְׂרֵה אָמַר לָהֶם לֹא שָׁמַעְתִּי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כָּל דְּבָרֶיךָ *אֵינָם אֶלָּא מִפִּי הַשְּׁמוּעָה? אָמַר לָהֶם: *הִזְקַקְתּוּנִי לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי. מִיָּמַי לֹא קְדָמַנִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָאתִי וְלֹא שַׂחְתִּי *שִׂיחַת חֻלִּין וְלֹא אָמַרְתִּי דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּי לְעוֹלָם.

נפש יהודה אינם אלא מפי השמועה. בתמיה וכי לא תגיד דבר אלא הדברים ששמעת: הזקקתוני לומר דבר וכו'. אגיד לכם את מדותי וזו אחת מהן: שיחת חולין. דברי הבאי ושחוק כלומר מה שספק בידי לא מפני שלא טרחתי בכל אלה ואי אפשר שאמרו רבותי דבר בבית המדרש ולא שמעתיו ומה שלא שמעתי לא אמרתי שכך היא מדתי:

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחַת חֻלִּין מִיָּמָיו וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת *בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין וְלֹא קְדָמוֹ אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא הִנִּיחַ אָדָם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְיָצָא וְלֹא יָשַׁן בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לֹא שֵׁינַת קֶבַע וְלֹא שֵׁינַת עֲרַאי וְלֹא מְצָאוֹ אָדָם יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, אֶלָּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה, וְלֹא פָתַח אָדָם פֶּתַח לְתַלְמִידָיו, אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ, וְלֹא אָמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ מֵעוֹלָם, וְלֹא אָמַר: הִגִּיעַ עֵת לַעֲמוֹד מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ, *אֶלָּא בְּעַרְבֵי פְּסָחִים *וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר תַּלְמִידוֹ נוֹהֵג אַחֲרָיו. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן וכו'.

נפש יהודה בלא תורה. בלא גירסא שהיה הולך ושונה תמיד: אלא בערבי פסחים. מפני עשיית פסחיהם ומפני התינוקות שלא יישנו כך מפורש בפסחים: וערב יום הכפורים. שצריך לאכול מבעוד יום:

וְאִם לֹא יוּכַל לְהַשְׁכִּים רִאשׁוֹן, לְפָחוֹת יִמָּנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים וְיִטֹּל שָׂכָר כְּנֶגֶד כָּל הַבָּאִים אַחַר הָעֲשָׂרָה, כִּדְגַּרְסִינַּן פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (ברכות מז, ב): וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּנֶה עִם הָעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים: שֶׁאֲפִלּוּ מֵאָה בָּאִים אַחֲרָיו נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

וְיֵשׁ יָמִים שֶׁהֵם מֻבְדָּלִים בִּקְדִימָה וְאִחוּר, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה בַּתְרָא (מגילה כג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: *בְּיוֹם טוֹב מְאַחֲרִין לָבוֹא וּמְמַהֲרִין לָצֵאת, בְּשַׁבָּת מְמַהֲרִין לָבוֹא וְלָצֵאת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְמַהֲרִין לָבֹא וּמְאַחֲרִין לָצֵאת.

נפש יהודה ביום טוב מאחרין לבא. לבית הכנסת שצריך לטרוח בסעודת יום טוב כך מפורש במסכת סופרים וממהרין לצאת משום שמחת יום טוב ובשבת ממהרין לבא שכבר תיקנו הכל מערב שבת ויפה למהר ביאתן לקרות שמע כוותיקין וממהרין לצאת משום עונג שבת והעובר על זה עובר על דברי חכמים וישכנו נחש בלא לחש:

וּבְכָל יוֹם כְּשֶׁיֵּלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת יְמַהֵר רַגְלָיו וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, וּבִיצִיאָתוֹ אַל יְמַהֵר. כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת *אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַסָּה. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא לְמֵיפָק, אֲבָל לְמֵיעָל כָּל שֶׁכֵּן דִּרְהִיטְנָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֵדְעָה *נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת־ה'" (הושע ו, ג). אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ כִּי הֲוָה חֲזִינָא לְרַבָּנָן דְּקָא מֵרַהֲטֵי *לְפִרְקָא בְּשַׁבָּת וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם.

נפש יהודה אל יפסיע פסיעה גסה. שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשא: נרדפה. לשון מרוצה משמע שהרודף רץ: לפרקא. לשמוע הדרשה היו רצין:

וְאַל יֵלֵךְ אָדָם לְבֵית חֲבֵרוֹ לִיתֵן לוֹ שָׁלוֹם קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, דְּגַרְסִינַּן פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא (ברכות יד, א): אָמַר רַב: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל *כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*חִדְלוּ לָכֶם מִן־הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי־ בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא" (ישעיה ב, כב), אַל תִּקְרֵי "בַמֶּה", אֶלָּא "בָּמָה". וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בַּמֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ לָזֶה וְלֹא לֶאֱלוֹהַּ. מָתִיב רַשׁ שֵׁשֶׁת: בַּפְּרָקִים *שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד? *תִּרְגְּמָהּ רַבִּי אַבָּא: בְּמַּשְׁכִּים לְפִתְחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי זֵירָא: כָּל הַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל כְּאִלּוּ עֲשָׂאוֹ בָמָה. אֲמַר לֵיהּ: בָּמָה קָאַמֶּרֶת? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר אָמְרִי, כִּדְרַב אִידֵי בַּר אָבִין, דַּאֲמַר רַב אִידֵי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשִּׁיאָן: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "*צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ" וגו' (תהלים פה, יד). וַאֲמַר רַב אִידֵי בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַשִּׁיאָן: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְיוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֲפָצָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו".

נפש יהודה כאלו עשאו. לחבירו לבמה למזבח להקריב לו ולא להקב"ה. ל"א כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות והקריב שם קרבנו ולא הביאו לבהמ"ק כך זה שמניח כבוד המקום והולך לכבוד הבריות: חדלו לכם מן האדם. כשיש לכם לעסוק בכבוד המקום אל תעסקו בכבוד אדם דאי לאו להכי בא הקרא למה ליה לחדול ושמואל לא דרש לשון במה אלא כמשמעו במה חשבת לזה שהקדמת כבודו לכבודי: שואל מפני הכבוד. והא ק"ש קודם תפלה הוה וקתני שואל: תרגמה רבי אבא. להא דרב ושמואל דאסרי במשכים לפתחו אבל פגעו בדרך שואל: צדק לפניו. תפלה שמצדיק לבוראו והדר וישם לדרך פעמיו לדרכי חפציו:

וְקֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל יִבְדֹּק עַצְמוֹ, וְאִם צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (ברכות כג, א): תַּנְיָא, הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל וְאִם הִתְפַּלֵּל אֵין תְּפִלָּתוֹ תְּפִלָּה. אִכָּא דְמַתְנֵי לָהּ הָכֵי: אִם הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה וכו'. תַּנְיָא אִידָךְ: הָיָה צָרִיךְ לִנְקָבָיו אַל יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "הִכּוֹן לִקְרַאת־אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עוס ד, יב). וַאֲמְרִינָן הָתָם: "שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל־בֵּית הָאֱלֹהִים" (קהלת ד, יז). רַב אַשֵּׁי וְאִיתֵימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: *שְׁמֹר נְקָבֶיךָ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בִּתְפִלָּה לְפָנַי. רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ לִנְקָבָיו כְּדֵי שֶׁיַּפִיחַ, אוֹ יִתְעַטֵּשׁ, אוֹ יַשְׁתִּין, אֲבָל יְהֵא גוּפוֹ נָקִי מִכָּל לִכְלוּךְ וּמִכָּל מַחֲשָׁבָה.

נפש יהודה שמור נקביך. בין רגליך כמו להסך את רגליו:

וְגַם יִבְדֹּק בִּבְגָדָיו שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (י, א): רַבָּה בַּר רַב הוּנָא רָמֵי *פּוּזְמְקֵיהּ (אנפילאות) וּמַצְלֵי. אָמַר רַב אַשֵּׁי: חֲזִינָא לְרַב כַּהֲנָא, כִּי אִכָּא רִיתְחָא פָּכַר יָדֵיה (היה חובק ידיו באצבעותיו כאדם המצטער מאימת רבו) וּמַצְלֵי, וְכִי אִיכָּא שְׁלָמָא, לָבִישׁ וּמִתְכַּסֵי וּמִתְעַטֵף וּמַצְלֵי, אָמַר "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

נפש יהודה פוזמקי. מנעלים יפים לכבוד עשה ברגליו:

וְאַל יִטְעַם שׁוּם דָּבָר עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִבְרָכוֹת (י, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: מַאי דִּכְתִיב "לֹא תֹאכְלוּ עַל־הַדָּם" (ויקרא יט, כו)? לֹא תֹאכְלוּ עַד שֶׁתִּתְפַּלְּלוּ *עַל דִּמְכֶם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ" (מלכים־ א יד, ט)? אַל תִּקְרֵי גַּוֶּךָ אֶלָּא גֵאֲךָ, אָמַר הַכָּתוּב: *אַחַר שֶׁנִּתְגָּאָה זֶה, מְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם?

נפש יהודה על דמכם. כלומר על עצמכם שגופו בשר ודם: אחר שנתגאה. על ידי אכילה מתגאה ואין לבו נכנע עליו בא להתפלל:

פֶּרֶק שֵׁנִי [צב]

כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם וְהָיוּ קָרְבָּנוֹת יִשְׂרָאֵל קְרֵבִים כְּהִלְכָתָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, הָיוּ נִצּוֹלִין בִּזְכוּת הַתּוֹרָה וּבִזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּהִינֹּם וּמִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, כִּדְגַּרְסִינַּן בִּפְסִיקְתָא (פסדר"כ פ"ה מב:): שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַרְבָּעָה דְבָרִים *הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, קָרְבָּנוֹת, גֵּיהִנֹּם וּמַלְכֻיּוֹת. *תּוֹרָה - "וְלַפִּיד אֵשׁ" (בראשית טו, יז); קָרְבָּנוֹת - "עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת" (שם שם, ט); גֵּיהִנֹּם - "תַּנּוּר עָשָׁן" (שם שם, יז); מַלְכֻיּוֹת - "וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו" (שם שם, יב).

נפש יהודה הראה הקדוש ברוך הוא. בברית בין הבתרים: תורה לפיד אש. שהתורה ניתנה מתוך האש דכתיב כה דברי כאש נאם ה':

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ מִתְעַסְּקִין בִּשְׁתַּיִם נִצּוֹלִין מִשְּׁתַּיִם: כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ מִתְעַסְּקִין בַּתּוֹרָה וּבַקָּרְבָּנוֹת, נִצּוֹלִין מִגֵּיהִנֹּם וּמִמַּלְכֻיּוֹת. וְעָתִיד בֵּית הַמִּקְדָשׁ וְקָרְבָּנוֹת לִבָּטֵל, בַּמֶּה אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיֵּרְדוּ בָנֶיךָ, בְּגֵיהִנֹּם אוֹ בְּמַלְכֻיּוֹת? רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: אַבְרָהָם בֵּרֵר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "אִם־לֹא כִּי־צוּרָם מְכָרָם" (דברים לב, ל). וְאֵין צוּרָם אֶלָּא אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַבִּיטוּ אֶל־צוּר חֻצַּבְתֶּם" וגו' (ישעיה נא, א); "וה' הִסְגִּירָם" (דברים, שם), *שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ. וּמֵימְרָא זוֹ אִיתָא בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא, פָּרָשָׁה מ"ב, בְּמִלּוֹת שׁוֹנוֹת וּכְתוּבָה לְמַטָּה בְּפֶרֶק קַמָּא מֵחֵלֶק חַג הַמַּצּוֹת (סימן קלח).

נפש יהודה והסכים הקדוש ברוך הוא. שימסרו ישראל ביד עובדי כוכבים בגלות בחטאם ולא יבואו בגיהנם:

וּלְפִי שֶׁאֵין לָנוּ מִזְבֵּחַ וְקָרְבָּנוֹת, לֹא נִשְׁאָר לָנוּ אֶלָּא שִׂיחַ שִׂפְתוֹתֵינוּ, שֶׁאָנוּ מְהַלְּלִים אֶת בּוֹרְאֵנוּ וְזֶה נִקְרָא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. בִּזְמַן שֶׁאָנוּ קוֹרִין בְּסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת מַעֲלֶה עָלֵינוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ הִקְרַבְנוּם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, כִּדְגַּרְסִינַּן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דְתַעֲנִיּוֹת (כז, ב) וּבְסוֹף פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר (מגילה לא, ב): אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר חָמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: *אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא־שָׂמְתִּי" (ירמיה לג, כה). "וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהִים *בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח). אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא יֶחֶטְאוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ וְתַעֲשֶׂה לָהֶם *כְּאַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל וּכְאַנְשֵׁי דוֹר הַפְלָגָה? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה"? אָמַר לוֹ: "קְחָה לִי *עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת" (שם שם, ט). אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תֵּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁקּוֹרִין בָּהֶם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ מַקְרִיבִין לְפָנַי קָרְבָּן וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם כָּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם.

נפש יהודה אלמלא מעמדות. עסקי הקרבנות שישראל עושין ובשעת הקרבה היו עומדין אצל הקרבן אנשי מעשה וקורין במעשה בראשית ומתפללין שיקבל הקב"ה הקרבן ברצון והם נקראו אנשי מעמד בעריהם היו מתכנסין והיו מתפללין בעת הקרבת התמיד והם נקראים אנשי משמר ועתה הם כלין בחטאן ומשהן כלין שמים וארץ העומדים בזכות הקרבנות אין מתקיימין: במה אדע כי אירשנה. באיזה זכות ומה תאמר לי ללמדן לבני דבר שיתכפרו בו עונותיהן: כאנשי דור המבול. שכלין בחטאם ומאחר שהם כלין אין העולם מתקיים: עגלה משולשת. והיינו בזכות הקרבנות ומשולשת לבטן שנולד שלישי ורמז בו שיקריבו שלשה פרים פר יום כפור ופר העלם דבר של צבור ועגלה ערופה:

וְגַּרְסִינַּן בְּאֵלֶּה שְׁמוֹת רַבָּה (לח, ד): "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל־הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כט, לח) הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־ה'" (הושע יד, ג). וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וגו' לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה" וגו' (תהלים כו, ו־ז), יָכוֹל לְהַקְרִיב פָּרִים וְאֵילִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה". לְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם, חוֹטְאִים וּמְבִיאִין קָרְבָּן וּמִתְכַפֵּר לָהֶם, הַמָּשִׁיחַ חוֹטֵא וּמֵבִיא קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ, אָנוּ אֵין לָנוּ קָרְבָּן. אָמַר לָהֶם: "*וְאִם כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויקרא ד, יג), יָבִיאוּ קָרְבָּן. אָמְרוּ לוֹ: עֲנִיִּים אָנוּ, אֵין לָנוּ לְהָבִיא קָרְבָּנוֹת. אָמַר לָהֶם: דְּבָרִים אֲנִי מְבַקֵּשׁ וַאֲנִי מוֹחֵל לָכֶם כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים". וְאֵין דְבָרִים אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" (דברים א, א). אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ יוֹדְעִין. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וְהִתְפַּלְּלוּ לְפָנַי וַאֲנִי מְקַבֵּל תְּפִלַּתְכֶם.

נפש יהודה ואם כל עדת ישראל ישגו. בעבירה יביאו קרבן ויכפר:

וְהַתְּפִלָּה נִקְרֵאת עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב, וּבַעֲבוֹדָה זוֹ חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְזֶה מָצִינוּ מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים, מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב "וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל־לְבָבְכֶם" (דברים יא, יג). וְכִי יֵשׁ עֲבוֹדָה בַּלֵּב? אֶלָּא זוֹ תְּפִלָּה. מִן הַנְּבִיאִים מִנַּיִן? דִּכְתִיב "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה' וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (הושע יד, ג), רוֹצֶה לוֹמַר, נְשַׁלְּמָה לָאֵל בִּתְפִלָּה, שֶׁהוּא נִיב שְׂפָתֵינוּ, מְקוֹם קָרְבָּנוֹת פָּרִים. מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: "אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח־לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ" (דניאל ו, יז). וְכִי יֵשׁ פֻּלְחָן בְּבָבֶל? אֶלָּא זוֹ תְּפִלָּה.

וְהַתְּפִלּוֹת כְּנֶגֶד הַתְּמִידִים תִּקְּנוּם, כִּדְגַּרְסִינַּן פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (ברכות כו, ב): אִיתְמַר, רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם; רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: תְּפִלּוֹת *כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּם. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר תְּפִלּוֹת אָבוֹת תִּקְּנוּם. אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָמַד שָׁם אֶת־פְּנֵי ה'" (בראשית יט, כז). וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" וגו' (תהלים קו, ל). יִצְחָק תִּקֵּן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כד, סג). וְאֵין שִׂיחָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי" (תהלים קמב, ג). יַעֲקֹב תִּקֵּן תְּפִלַּת עַרְבִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם" (בראשית כח, יא). וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אַל־ תִּתְפַּלֵּל וגו' וְאַל־תִּפְגַּע־בִּי" (ירמיה ז, טז).

נפש יהודה כנגד תמידין תקנום. אנשי כנסת הגדולה:

וְסִימָן לַדָּבָר מָצִינוּ, שֶׁבְּאוֹת שְׁנִיָּה שֶׁל שֵׁם כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ רֶמֶז לַתְּפִלָּה שֶׁתִּקֵּן: אַבְ'רָהָם, יִצְ'חָק, יַעֲ'קֹב. בֹּ'קֶר, צָ'הֳרַיִם, עֶ'רֶב. וּמַה שֶּׁאֵרַע לַבָּנִים בַּגָּלֻיּוֹת הוּא רָמוּז בִּתְפִלּוֹת הָאָבוֹת. תְּפִלַּת אַבְרָהָם, שֶׁתִּקֵּן בַּבֹּקֶר, כְּנֶגֶד גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁהָיָה רִאשׁוֹן וְנִתְבָּאֵר לוֹ, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹע תֵּדַע" וגו' (בראשית טו, יג). וּבִזְכוּת שֶׁעָמַד בַּעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נַעֲשׂוּ עֲשָׂרָה נִסִּים בְּמִצְרַיִם. תְּפִלַּת יִצְחָק, שֶׁהִיא מִנְחַת צָהֳרַיִם, כְּנֶגֶד גָּלוּת בָּבֶל, שֶׁהָיָה בְּאֶמְצַע, *שֶׁנִּתְנַסּוּ בְּקוֹרוֹת מוּעָטִים, כְּמוֹ שֶׁעָבְרוּ עַל יִצְחָק. וּתְפִלַּת יַעֲקֹב בָּעֶרֶב, וּזְמָנָהּ כָּל הַלָּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כְּנֶגֶד גָּלוּת הַזֶּה, הַמָּר וְהָאָפֵל וְהָאָרֹךְ, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הָאוֹר הַגָּדוֹל. הַמָּקוֹם יֹאמַר לְצָרוֹתֵינוּ דַּי וְיוֹצִיאֵנוּ מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה.

נפש יהודה שנתנסו בקורות מועטים. מאורעות מעט כמו יצחק שנוסה רק פעם אחת בעקידה ולא נוסה כמו אברהם:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [צג]

אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרִין בְּכָל יוֹם *פָּרָשַׁת הַתְּמִידִין, קָבְעוּ רַבּוֹתֵינוּ לִשְׁנוֹת מִשְׁנַת "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן", הַשְׁנוּיָה בְּמַסֶּכֶת זְבָחִים וּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, מִשּׁוּם הָא דַאֲמַר רַב סַפְרָא בְּפִרְקָא קַמָּא דְקִדּוּשִׁין (ל, א): לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא וּשְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה וּשְׁלִישׁ *בְּתַלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חָיֵי? לָא, צְרִיכָא, לְיוֹמֵי. וּלְפִי שֶׁבַּיָּמִים גַּם כֵּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ, עַל כֵּן תִּקְּנוּ לוֹמַר בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת הַתְּמִידִין וּמִשְׁנַת "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן" וּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

נפש יהודה פרשת התמידין. היינו צו את בני ישראל וגו' דכתיב ביה עולת תמיד להקריב: ליומי. ליום של כל השבוע בכל יום ויום:

וְגַם תִּקְּנוּ בְּהַקְדָּמַת הַתְּהִלּוֹת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר", שֶׁנֶּאֱמַר בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה, שֶׁהוּא שִׁיר נָאֶה וְנֶחְמָד. וְכָתוּב בְּסֵפֶר הֵיכָלוֹת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁמוֹנִים וְשֶׁבַע תֵּבוֹת. וְהַסִּימָן "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז" (שיר השירים ה, יא). וְיֵשׁ בּוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה פְּעָמִים בָּרוּךְ, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים וְשִׁבְעָה *אֲרָקִים וְהַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֶחָד וְשַׁלִּיט בַּכֹּל. וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה שְׁבָחִים שֶׁבָּהֶם: נְהוֹדְךָ, נְשַׁבֵּחֲךָ וכו', כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד: "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (תהלים קיט, קסד).

נפש יהודה ארקים. ארצות כשם שיש שבעה רקיעים כך יש שבעה ארצות:

כָּתוּב בְּסֵפֶר הַמְלַמֵּד, פָּרָשַׁת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ, שֶׁזֹּאת הַבְּרָכָה הִיא בִּרְכַּת הַזְּמִירוֹת וְדָרְכוּ בָּהּ מִסְפָּר הָעֲשָׂרָה, שֶׁחִבְּרוּ בָהּ עֶשֶׂר בְּרָכוֹת. וְאָמְרָם "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה *הָעוֹלָם" - רוֹצֶה לוֹמַר, *הָעוֹלָם הַחָמְרִי - לְהוֹרוֹת, שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ נִבְרְאוּ בְּמַאֲמָר *וְאֶמְצָעִי הָיָה בִּבְרִיאָתָם, שֶׁאֵלָיו הָיָה הַמַּאֲמָר, וְהוּא שֶׁכָּתוּב: "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי" וגו' (תהלים לג, ט).

נפש יהודה העולם. החמדי, שחמד הקב"ה לברואת העולם לבריותיו להכיר אלהותו והוא ברא אותו נחמד ונעים כך מצאתי. ול"נ שצ"ל עולם החמרי. הוא עולם השפל שבו האדם והבהמה הארץ ומלואה ונקרא עולם החמרי ע"ש שהוא מחומר הגס הגופני משא"כ שאר העולמות שהם מחומר זך ורוחני כן הוא נוסחת ספרים ישנים: ואמצעי היה. המאמר הקב"ה ומאמרו והעולם כאומן שעושה כלי בכלי אומנתו והם אמצעים בין האומן והכלי וזהו כי הוא אמר ויהי הוא הקב"ה ואמריו ויהי הוא העולם:

וְאָמְרָם "בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית", לְהוֹרוֹת, שֶׁכָּל הַמַּעֲשִׂים הַשִּׂכְלִיִּים עָשָׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹתָם בְּרֵאשִׁית נִבְרָאָיו *אָמוּר בַּתּוֹרָה אוֹ בַּחָכְמָה אוֹ בְּעוֹלַם הַשְּׂכָלִים הַכֹּל אֶחָד. וּבִלְשׁוֹן רֵאשִׁית לִמְדְךָ, שֶׁקֹּדֶם שֶׁבָּרָא הָעוֹלָם הַחָמְרִי בָּרָא הַמַּלְאָכִים. וּלְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רֵאשִׁית, רוֹצֶה בּוֹ, רֵאשִׁית הַבְּרוּאִים. וְאָמְרָם "בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית" הוּא שֶׁלֹּא תֹאמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" (בראשית א, יא); "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (שם שם, כ) וְכַיּוֹצֵא בָהֶם וְתֹאמַר *שֶׁהֵם הָעוֹשִׂים, לְפִיכָךְ בָּא וְלִמְדְךָ, שֶׁאֵין לְיַחֵס לָהֶם הַמַּעֲשֶׂה, לְפִי שֶׁלָּעוֹשִׂים הָהֵם עוֹשִׂים אֲחֵרִים, וְלָעוֹשִׂים הָאֲחֵרִים עוֹשִׂים, כֵּן עַד רֵאשִׁית - וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, כְּלוֹמַר, נוֹתֵן הַצּוּרָה בָּהֶם עַל יְדֵי רֵאשִׁית. וְהוּא שֶׁבָּא בְּמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית: וַיֹּאמַר, וַיַּעַשׂ, עַל כָּל עִנְיָן וְעִנְיָן, לְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא צִוָּה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וּמַעֲשֵׂיהֶם נִגְדָּרִים בּוֹ, *וְלֹא יֻשְׁלַם אֶחָד מֵהֶם זוּלָתוֹ, וְהוּא הַנִּכְלָל בְּמַאֲמָר "בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית".

נפש יהודה אמור בתורה. פשטות התורה ומצות וחכמת חכמה עליונה רזי התורה כמו שהוא נגלה בעולם השכלי עולם המלאכים והם היו ראשית לבריאות העולם: שהם העושים. בכח עצמן ומטבעם ואינו כן שאין להם ליחס כח ופעולה לגדל צמחין רק להקב"ה שברא אותן ומה שמוציאין גדולין וגדולי גדולין כח אחרים פועלין אותן זרע מגדל עשב ועשב מארץ והארץ ברא הקב"ה ונתן לה הכח לגדל במאמרו הצומח ממנה ואין באחד כח לפעול את עצמו ואיך יפעול גדולין אלא הפעולה חוזר חלילה עד הקב"ה שאליו וממנו כח הפעולה חוזר עד ראשית הבריאה: ולא יושלם. כח באחד מן הנבראים לפעול דבר בכח זולת הקב"ה שהוא מתמיד תמיד הכח ופעולה בכל דבר עד לעולם בכל כח ופעולת הנבראים שברא במאמרו:

וְאָמְרָם "בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה", לְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא מַתְמִיד הַהֲוָיָה עַל הַדֶּרֶךְ הַנִּזְכָּר - בְּמַאֲמָר וּבְמַעֲשֶׂה; שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם הָאוֹמֵר אֵינוֹ עוֹשֶׂה וְהָעוֹשֶׂה אֵינוֹ אוֹמֵר, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה לְעוֹלָם. וְהוּא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ר מד, כב): מַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֶׂה הוּא.

וְאָמְרָם "בָּרוּךְ *גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם" לְאַמֵּת שִׁנּוּי הַטֶּבַע וְחִדּוּשׁ הַנִּפְלָאוֹת, כִּי בְהִתְאַמֵּת זֶה תִּתְאַמֵּת הַדָּת. וְגַם גָּזַר הַכֹּל מֵרֹאשׁ, כְּבָר אָמְרוּ ז"ל (ב"ר ה, ה): תְּנָאִים הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וכו', כְּלוֹמַר, שֶׁבִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה הִטְבִּיעַ בִּבְרוּאָיו שֶׁיֵּצְאוּ מִטִּבְעָם לִזְמַנִּים יְדוּעִים. אוֹ נֶאֱמַר, שֶׁהוּא גּוֹזֵר כְּפִי רְצוֹנוֹ לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע וּמַכְרִיחוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְזֶה נָאוֹת לְדַעַת הַתּוֹרָה. וְהוּא שֶׁכָּתוּב: "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ" (תהלים קלו, ד), לְפִי שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַנִּפְלָאוֹת הַטֶּבַע בָּטֵל וְנִמְצָא שֶׁהוּא הָעוֹשֶׂה לְבַדּוֹ.

נפש יהודה גוזר ומקיים. כל מה שברא בדרך הטבע ואם בא לשנות הטבע כבר התנה בבריאתו על כך לשנות אותם לעתים הידועים לו ובאותה ברכה אנו מודים לו שהאמת הוא שמשנה עתים הוא מאתו ובכחו וכן כשעושה דבר חידוש ונפלא בעולם והוא חיזוק האמונה והדת שיודע העתידות שהתנה הכל במעשה בראשית ואין חדש תחת השמש ומגיד מראשית אחרית:

וְאָמְרָם "בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ", לְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל בְּדֶרֶךְ רַחֲמִים וְלֹא כְדִבְרֵי הַכּוֹפְרִים הָאוֹמְרִים: עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל־הָאָרֶץ" (זכריה ד, י) וְרַחֲמָיו לְעוֹלָם.

וְאָמְרָם "בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת", לְהוֹרוֹת, שֶׁהַשְׁגָּחָתוֹ גַּם כֵּן בָּאִישִׁים, שֶׁלֹּא תֹאמַר, *הַמִּינִים שֶׁהֵם עוֹמְדִים, הַשְׁגָּחָתוֹ בָהֶם, אֲבָל הָאִישִׁים הַנִּפְסָדִים אֵין בָּהֶם הַשְׁגָּחָה, לְפִיכָךְ בָּא וְלִמֶּדְךָ, מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, כְּלוֹמַר, עַל כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה, כְּדִכְתִיב: "וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט). וְאִם רָאִיתָ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, הוּא דֶּרֶךְ רַחֲמָנוּת, כְּדִכְתִיב: "וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן" וגו' (שמות לג, יט).

נפש יהודה המינים. דברים שאין טועמין טעם מיתה ועומדים לעולם כגון מלאכים שמים וארץ אבל לא האדם וכל שמתים אין השגחת הקב"ה בהם. או ר"ל המין בכלל יש לו השגחה ולא על הפרט:

וְאָמְרָם "בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו", שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹאִיל וּמַשְׁגִּיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת, מִפְּנֵי מַה צַּדִּיק וְרַע לוֹ? לְכָךְ בָּא וְלִמְדְךָ, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו וְשֶׁאֵין טוֹב הָעוֹלָם הַזֶּה תַּכְלִית הַטּוֹב וְלֹא הָרַע תַּכְלִית הָרַע, *אֶלָּא הַטּוֹב הָאֲמִתִּי הוּא בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.

נפש יהודה אלא הטוב האמיתי. עיקר שכר הטוב והעונש הרע נאמר על עולם הבא אבל בעולם הזה לא יקבל עיקר ואמת ותכלית שכר הטוב:

וְאָמְרָם "בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ", לְהוֹרוֹת, שֶׁהַיּוֹדֵעַ שְׁמוֹ הַמְּיֻחָד *יֵדַע שֶׁהוּא הוּא, וְהוּא רְצוֹנוֹ, וּרְצוֹנוֹ הוּא, וְהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּכְשֵׁם שֶׁלֹּא נֵדַע מַהוּתוֹ כָּךְ לֹא נֵדַע רְצוֹנוֹ וְהַשָּׂגַת שְׁמוֹ - הוּא הַשָּׂגָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְיִרְאָה אֶת־הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה" (דברים כח, נח).

נפש יהודה ידע שהוא הוא. ששמו יורה היה והוה ויהיה ויש כח בידו לעשות כרצונו ובלתי רצונו אין מי שיעשה דבר ומה שאומרים רצונו נעשית אין להחשב שנפרד ממנו ח"ו רק שהוא רצונו ורצונו הוא כמו ששמו מורה עליו שבכל הכנויים ודמיונות הוא יחיד ומיוחד מעצמותו רק כל זה הוא מכח מעשיו מצאנו לכנות ולדמות ולומד עליו אלה הכנויים כגון על שברא העולם נופל עליו לומר בורא ועל שממשלתו בכל נקרא מלך ומושל וכן בכל השמות וכן כשמתפללים לו נותנין לו שם רחום וחנון וכן כולם ע"י רחמניותיו ומעשיו הטובי' וזה שאמר לא שהוא בבחינת עצמו בכל השמות אין לנו להשיג דבר מעצמותו שיפול עליו שום שם או דבר רק כל השמות שאנו נותנים לו משיגים לומר רק על ידי מעשיו ואף שאנו משיגים לקרוא לו שם על ידי מעשיו מעשיו עצמו שהם רצונו גם זה אין משיגין וע"כ כל מה שאנו עובדין לו ואוהבים אותו ויראין ממנו השגנו רק על ידי השמות שהם על ידי מעשיו ואומרים השם יתברך:

וְאַחַר כָּךְ תֵּאֲרוּהוּ בִּשְׁלֹשָׁה תְּאָרִים כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת. "הַמֶּלֶךְ", כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל, שֶׁמּוֹלֵךְ בּוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה; "הַגָּדוֹל" כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, שֶׁבּוֹ יֵרָאֶה גָדְלוֹ וְעֻזּוֹ, שֶׁזֶּהוּ עוֹלָם הַגַּלְגַּלִּים; "וְהַקָּדוֹשׁ", כְּנֶגֶד עוֹלָם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים.

וְתֵאֲרוּהוּ עוֹד "אָב הָרַחֲמָן", כְּפִי הַדֶּרֶךְ שֶׁהִזְכַּרְנוּ, שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ וּמְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. וְהִתְקִינוּ בּוֹ "מְהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו". לְהוֹדִיעַ, שֶׁהַמְהַלְּלִים לַשֵּׁם הֵם כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם *וְלֹא שֶׁהֵם בִּבְחִינַת עַצְמוֹ אֶצְלוֹ שֶׁבַח, אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה אוֹתָם, כְּדֵי לְאַמֵּת מְצִיאוּתוֹ לָעָם, *וְזֶה אִי אֶפְשָׁר בְּלִי הֶתֵּר הַתְּאָרִים וְהַמְהַלְּלִים כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אָמְרוּ ז"ל (ברכות לג:) אִי לָאו דַּאֲתָא מֹשֶׁה *וַאֲמְרִינְהוּ וְאָתוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְנִינְהוּ וכו'.

נפש יהודה ולא שהם בבחינת עצמו אצלו שבח. כל הברכות והשבח שאנו נותנין לו אין שייך ממנו כלום לעצמותו מאחר שאין להשיגו מה שם תתן לו אף ע"י מעשיו אין להספיק שבחו רק עלינו לעשות כפי יכולת האדם האנושי הן מה שרואים בכבוד מלך בשר ודם או בהשגת מנהגנו ושכלנו שהוא לפי טבע האנושי שיש בזה שבח והודאה וכל זה אי אפשר לנו לעשות אלא על ידי דמיון עצמנו אף שאין כל אלה נמצא לנו שיש בזה בעצמותו אף ע"י מעשיו מ"מ בלתי זה אין לנו לפתוח פה איך נאמר ראה ה' או שמע ה' ובמה נבוא לו להתפלל אלא א"כ בדמיון האנושי ובחושיו כי מה נאמר על הדבר שאין להשיגו ונעלם מעין כל חי כדכתיב ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש כך משמעות של הפרק הזה במקצת: וזה אי אפשר בלי היתר התארים. אם לא שיתואר הקב"ה בחושים כמו שנאמר ומבשרי אחזה אלוה כדי לשבר האוזן מה שיכול לשמוע כמו שאמרנו ולכן מותר לנו לומר ראה ושמע אף שאין בו אברים כמו שאומרים לאדם שיש בו: ואמרינהו. האל הגדול הגבור והנורא ואיך נופל דברים כאלו על אין סוף ב"ה אם לא בדמיון האנושי ומזה יש לנו פתח לשבחו אף שאין השבח לפי גודל מעלתו וערכו לכלום ולשבחו במה שיש שייכות לאדם אף שיודעים שאין בו גשמיות כלל רק להשלים רצון אדם בזה לעבוד אותו באימה וביראה:

מָצָאתִי כָּתוּב, כִּי לָכֵן נִקְרְאוּ הַשִּׁירִים מִזְמוֹרִים, מִלְשׁוֹן "לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה, ד). וּלְפִי זֶה, זְמִירוֹת, רוֹצֶה לוֹמַר, זְמוֹרוֹת, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַמְזַמֵּר בַּגְּפָנִים יָקוֹץ כָּל הַזְּמוֹרוֹת *וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁרָאוּי לְרַטֵּב, כָּךְ הַזְּמִירוֹת שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים קֹדֶם הַתְּפִלָּה יָסִירוּ וְיָקוֹצוּ כָּל הַמִּכְשׁוֹלוֹת וְהָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם. וּכְשֶׁתָּבוֹא תְפִלָּתֵנוּ, שֶׁתִּהְיֶה נִשְׁמַעַת וּרְצוּיָה לִפְנֵי הַשֵּׁם.

נפש יהודה ויניח מה שראוי לרטב. היינו השורש ומה שהוא רך שיוכל לצמוח ומה שיבש בו יקוץ ממנה:

וְסָמְכוּ **מֵעֵין פְּתִיחָה לַחֲתִימָה בְּאָמְרָם "חֵי הָעוֹלָמִים", לִרְמֹז בּוֹ כָּל הָעוֹלָמוֹת.

נפש יהודה מעין פתיחה. של ברוך שאמר והיה העולם אומרים סמוך לחתימתו חי עולמים וי"א דקאי על ברכת ישתבח שהיא סוף ברכת ברוך שאמר והיא מסיימת חי העולמים: מעין פתיחה. מסיימין:

פֶּרֶק רְבִיעִי [צד]

חַיָּבִין בְּכָל קָהָל לְמַנּוֹת לָהֶם שָׁלִיחַ צִבּוּר הָגוּן. וִיבַקְּשׁוּ אָדָם שֶׁיְּהֵא רֵיקָן מֵעֲבֵרוֹת *וּפִרְקוֹ נָאֶה *וּשְׁפַל בֶּרֶךְ *וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ *נְעִימָה וְקוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת בְּתוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת (טז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: *עָמְדוּ בִּתְפִלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם זָקֵן וְחָכָם, אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה אֶלָּא אָדָם *רָגִיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: *מְטֻפָּל וְאֵין לוֹ וּבֵיתוֹ רֵיקָן, *וְיֵשׁ לוֹ יְגִיעָה בַּשָּׂדֶה, וּפִרְקוֹ נָאֶה וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וּמְרֻצֶּה לָעָם, וְיֵשׁ לוֹ נְעִימָה וְקוֹלוֹ עָרֵב, וְרָגִיל לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים וּבָקִי בְּכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: בֵּיתוֹ רֵיקָן, אָמַר רַב חִסְדָּא: בֵּיתוֹ רֵיקָן מֵעֲבֵרָה. מַאי זָקֵן וּפִרְקוֹ נָאֶה? זֶה שֶׁלֹּא יָצָא עָלָיו שֵׁם רַע בְּיַלְדוּתוֹ. "הָיְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל־כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיה יב, ח), אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָה אָמַר רַב; וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב אַחָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: *זֶה שְׁלִיחַ צִבּוּר הַיּוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה, שֶׁאֵינוֹ הָגוּן.

נפש יהודה ופרקו נאה. אפילו כשעמד בפרק בחרותו היה נאה בלי שם רע: ושפל ברך. עניו: ומרוצה לעם. נוח לבריות ומסכימין בתפלתו: נעימה. בסומי קלא שמושך הלב: עמדו בתפלה. כשהתחילו להתפלל: רגיל. להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו: מיטפל ואין לו. להתפרנס ולבו דואג עליו ומתפלל מקירות לבו עליהם ומטופל לשון מדובק או לשון טפלי בנים קטנים: ויש לו יגיעה. זרעים בשדה שטרח בו וזרעו מתכוין יותר בתפלת גשמים: זה שליח צבור שאינו הגון היורד לפני התיבה. רשע שהקב"ה שונא אותו יותר מכולם והוא נותן בקולו לפניו:

וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְמֻלָּא זָקָן לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דְּחֻלִּין (כד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ רָאוּי הוּא לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר וְלֵירֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְלִישָׂא אֶת כַּפָּיו.

וְאִם לֹא יִמְצְאוּהוּ בְּכָל הַשָּׁנָה שָׁלֵם בְּכָל הַתְּנָאִים אֵלּוּ, יִבְחֲרוּ בִּימוֹת הַתַּעֲנִיּוֹת וְהַצָּרוֹת, וּבִימוֹת הַשָּׁנָה יְבַקְּשׁוּהוּ שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּמִקְצָתָן.

וְהַקָּבוּעַ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְמֻלָּא זְקָנוֹ, וִיהֵא לָבוּשׁ וּמִתְעַטֵּף בְּהִתְפַּלְּלוֹ בְּעַד הָעָם, כְּדִתְנַן בְּסוֹף מְגִלָּה (כד, א): *פּוֹחֵחַ *פּוֹרֵס עַל שְׁמַע *וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַתּוֹרָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו.

נפש יהודה פוחח. שבגדיו קרועין עליו וכרעיו נראין תרגום ערום ויחף ערטילאי ופחח: פורס על שמע. יברך ברכו והברכות קודם ק"ש תרגום כי הוא יברך הזבח ארי הוא יפריס נכסתא: ומתרגם. המשמיע הדרשה לרבים:

וְכָתַב הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה: וּמַה שֶּׁכָּתַבְתָּ שֶׁמְמַנִּים חַזָּן לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַשָּׁבוּעַ קֹדֶם שֶׁנִּתְמַּלֵּא זְקָנוֹ וְסוֹמְכִין עַל זֶה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חַזָּן אַחֵר שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת וּבְיוֹם כְּנִיסָה, טָעוּת הוּא, כִּי זֶה נִקְרָא חַזָּן קָבוּעַ כֵּיוָן שֶׁמִּנּוּהוּ לְהִתְפַּלֵּל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ אַחֵר שֶׁהוּא מְמֻנֶּה, דְּדַוְקָא בַּעֲרַאי בְּלֹא מִנּוּי יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל אַחַר שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. עַד כָּאן.

וּמִי שֶׁאֵינוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר קָבוּעַ, אִם יֹאמְרוּ לוֹ שֶׁיֵּרֵד לִפְנֵי הַתֵּבָה *יְסָרֵב מְעַט, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין עֹמְדִין (ברכות לד, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה יְסָרֵב, וְאִם אֵינוֹ מְסָרֵב דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל שֶׁאֵין בּוֹ מֶלַח, וְאִם יְסָרֵב יוֹתֵר מִדַּאי דּוֹמֶה לְתַבְשִׁיל *שֶׁמַּקְדִּיחָתוֹ מֶלַח. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? רִאשׁוֹנָה יְסָרֵב, שְׁנִיָּה *מְהַבְהֵב, שְׁלִישִׁית פּוֹשֵׁט אֶת רַגְלָיו וְיוֹרֵד.

נפש יהודה יסרב. כשאומרים לו לך יעשה עצמו כאילו אינו רוצה כלומר איני כדאי: שמקדיחתו. רוב מלח כאילו נשרף כמו כי אש קדחה באפי: מהבהב. מזמין עצמו כמו ננער לעמוד ומנענע בראשו לאו והן:

וְאִם טָעָה יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, כְּדִתְנָן (שם): הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה, יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו וְלֹא יְהֵא סַרְבָן בְּאוֹתָה שָׁעָה.

וְיִזָּהֵר מְאֹד בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁלֹּא יִטְעֶה, כְּדִתְנַן הָתָם (שם): הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה סִימָן רַע לוֹ, וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר: זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: *אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁמְקֻבָּל, וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי *שֶׁהוּא מְטֹרָף. מִנָּא הַנֵּי מִילֵי? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר קְרָא: "*בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם" וגו' (ישעיה נז, יט).

נפש יהודה אם שגורה. אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים: שהוא מטורף. החולה לשון טורפין לו תפלתו בפניו כלומר התפלה שהתפללו עליו מטורפת וטרודה ממנו ואינה מקובלת: בורא ניב שפתים. אם בורא לו הקב"ה שידברו שפתיו דבריו במרוצה אז שלום שתקובל התפלה:

פֶּרֶק חֲמִישִׁי [צה]

אֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה (מגילה כג, ב): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר קְרָא "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב), כָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁבַּעֲשָׂרָה *נִשְׁלֶמֶת הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁהִיא לְמַעֲלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת. וְלָזֶה רוֹמֵז מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסֻכָּה (ה, א): תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵעוֹלָם *לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה וְלֹא עָלוּ מֹשֶׁה וְאֵלִיָּהוּ *לַמָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה'" וגו' (תהלים קטו, טז). וּלְעוֹלָם הָעֲשִׂירִי הוּא קֹדֶשׁ, *שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת הַמִּנְיָן *וְהוּא תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד. וְלָזֶה רוֹמֵז מַאי דִּכְתִיב: "הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה־קֹּדֶשׁ" (ויקרא כז, לב). וְאָרוֹן תִּשְׁעָה וְכַפֹּרֶת טֶפַח וּלְמַעְלָה הַשְּׁכִינָה. וְגַם כָּל הַמַּעַשְׂרוֹת וְהָעֲשִׂירִיּוֹת וְגַם הַבְּכוֹרוֹת וְהַבִּכּוּרִים וְהַתְּרוּמָה. וְלָזֶה רָמַז רַבִּי אַבְרָהָם בֶּן עֶזְרָא, בְּאָמְרוֹ: הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר אֶחָד הוּא וְאֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא חָשׁוּב מִמַּטָּה לְמַעְלָה, אוֹ מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה. *וְכֵן הוּא יוֹם הַדִּין וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּפִי דַּעַת אֶחָד.

נפש יהודה נשלמת הקדושה. שמקדישין להקב"ה בעשרה היא שלימה וחשובה יותר ממה שמשבחין לו בעשר ספירות. והקדושה מה שאומרים יתגדל ויתקדש שהם עשרים תיבות כפל הספירות עולה עד אין סוף שהוא למעלה מעשר ספירות: לא ירדה שכינה למטה. מעשרה טפחים וקרא כתיב דעל כפורת ירד שמע מינה למעלה מעשרה מפסיק רשותו ומשם דבר עם משה: למרום. לשמים רק להר עלה ככתוב בתורה עלה אלי ההרה ומשה היה בהר. ואליהו למעלה, תחת השמים הגביהו ולא בא לשמים וה' ידע את מקומו איה הוא ואולי שהוא בג"ע התחתון שהיה אדם הראשון שם: שהוא שלימות המנין. עשרה נשלם המנין ומשם חוזר לאחד: והוא תחת כסא הכבוד. המנין העשר האמור שלא ירד למטה מעשרה רק השכינה למעלה מעשרה תחת כסא הכבוד ומלת שכינה מלשון וישכן מקדם לג"ע שבא להורות ששם להט החרב וכן ונתתי משכני בתוככם להורות שהתגלות הדבר והשמעת קול בתוככם יהיה וכן בכל מקום שנתעורר דבר מה מהקב"ה יהיה מה שיהיה דבר שיש בו מעשה בין שנראה הדבר לאדם בין שאינו נראה או שמע קול או בא לו נס או ישועה נפלא במקום שהוא או שאומרים לאדם כשתעשה מצוה זו תקח שכר טוב נופל לומר על המקום שעושה המצוה השכינה שם ע"י השגחת הקב"ה עליו לשלם לו שכר טוב וכן לעונש באמרם השכינה שם ורואה מעשיך ותשלם גמולך וכמו שאמרו חכמים עשרה שיושבין ומדברין בדברי תורה שכינה ביניהם שנאמר על השכר שיתן להם הקב"ה והשגחתו עליהם במקום שלומדים ומתפללים והמקום שנאמר בו השכינה שם הוא נאמר נגד האדם שנופל עליו לומר מקום וגבול מעשה ה' וכן שנראה דבר מה או שמע דבר מה או שהוא מקום קדוש כגון בית הכנסת או בית המדרש שנודע לנו שהשגחתו של הקב"ה שם לקבל התפלה נאמר השכינה שם אבל אין זה על עצמותו של הקב"ה שאין נופל בו לומר שהוא שם כי מלא כל הארץ כבודו וכתיב ברוך כבוד ה' ממקומו שהוא מקומו של העולם ואין העולם מקומו וכדי להבין זה תדע ותשכיל בטרם שברא הקב"ה, העולם היה הכל היולי הוא כמו האויר שתראה בין השמים והארץ וברא הקב"ה העולם בתוך ההיולי וכמו שהי' ההיולי קודם שהיה העולם בו כן כשיכלה העולם יחזיר ההיולי כבראשונה והנה אף שתראה בהיולי באויר שבין השמים והארץ התוכל לצייר ולומר שראית דבר מה או לדמות דבר לדמיון או לצורה או ליתן לו מדה וקצב וסוף כן הוא בהקב"ה אין סוף ב"ה שהוא אלהינו אלהי ישראל נמצא שהעולם עומד בתוכו שבו ובתוכו העולם והוא בתוך העולם וחוצה לו עד אין סוף והוא נעלם מעין כל חי וכל שאומרין עליו וכל מה השמות ושבחות שנותנין לו הכל ע"י מעשיו אבל על עצמותו אין פה פוצה לדבר דבר בשם או בכינוי להשיג אפי' נקודה כאשר יראה האדם בעיניו היוכל להשיג דבר ממה שרואה וכבוד ה' נעלם בו מעין כל חי הן על מעשיו אי אפשר לאדם שישיג ממעשי ה' לעמוד על תכליתו אף לא על עצמו וגופו על אחת כמה וכמה שאין להשיג דבר מעצמות הקב"ה הנעלם והנסתר ועל זה אמרו חכמים מי שלא חס על כבוד קונו להשיג דברים הנעלמים ממנו ושאין בשכלו להבין להשיגו וטוב לו שלא נברא ונמצא על מעשיו ועל התגלות הדבר נאמר נגד האדם שכינה שם וזה וירד ה' על הר סיני אין שייך בו ירידה ועלייה רק התגלות הדברים על שהיה על הר סיני והשמעת קולו נאמר בו ירידה וזה היה למעלה מעשרה ואמרו לא ירדה השכינה למטה מעשרה היינו התגלות הדברים כמו שאמרנו ועתה תבין מה שנא' שויתי ה' לנגדי תמיד כי יזכור שהוא נגד עיניך בכל מקום כמו שנאמר אנה אלך מרוחך וגו' כי אין מקום פנוי ממנו ואין לו סוף ומה שאמר מספר העשרה הוא תחת כסא כבודו נאמר כדמיון מלך ב"ו שיושב על כסא המלוכה וגוזר ואומר כך הדמיון בעבור האדם שיבין מעשי ה' אבל אין שייך לומר כן על עצמותו ב"ה שאין סוף שיושב על כסא אף כל מה שראו הנביאים הוא רק למראות עיניהם ולחזיונים כאדם הרואה במראה אף שאין בו כלום רק לאחוז בנו דבר לשבחו ע"י דבר באמרו במעשיו שמעתי ראיתי פי ה' עיני ה' להבין אותנו מעשיו כדמיון שאדם עושה מעשיו ע"י אבריו מצאנו פתח לשבחו ולומר לו גם כדמיון האדם שנאמר ומבשרי אחזה אלוה אבל אין נופל לעצמותו לומר שיש לו כסא לישב עליו וכן כל כיוצא בזה הוא רק להראות דמיון בחזיון לעיני אדם והכל מעשיו ולא לעצמותו וכן העשר ספירות הם עשר שמות של שבח ע"י מעשיו ואם נפשך הלא אין מספר וחקר ותכלית למעשיו ומי ימלל גבורות ה' אמת הדבר אבל גם לעשר אין סוף ותכלית למספרם ועל שלא נמצא בעולם מכל אומה ולשון מספר יותר על העשרה ומעשר תחזור לאחד ומאחד לעשר וכך חוזר חלילה עד אין סוף ונמצא בכל עשר יש עשר עד אין סוף על כן אמר ואין ביניהם בין הבכור שהוא אחד והיינו ראשון ראשית בקרך וכן הבכורים ראשית אדמתך ותרומה ראשית דגנך ומעשר שהוא העשיריות אלא חשוב ממטה למעלה שלא תוכל לבא למספר עשר אלא א"כ שתספור בתחלה אחד והוא ראש המספר העשר והאחד הוא ראש התחלת המספר ולמטה מאחד אין מספר ולמעלה מעשר אין מספר ואם תספור יותר מעשר תחזור לאחד ונמצא שהם ראש וסוף סוף וראש במספר והשאר אמצעים וגם העשר נמנה לעשר ולאחד שנמנה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה על כן אחד ועשר שוים בקדושה במספר ובמנין: וכן הוא יום הדין. הוא ראש השנה וראש החודש והוא אחד ויום כפור הוא עשר עשרה ימים בחודש על כן הם שוים בקדושה וזה שאמרו יום כפור נקרא ראש השנה:

וַאֲמְרִינָן (בירושלמי בריש פאה, בפרק מאמתי קורין), בִּמְגִלַּת סְתָרִים שֶׁל רַבֵּינוּ נִסִּים, שֶׁהַקַּדִּישׁ הוּא זֵכֶר לְקֵץ הַיָּמִין וּלְמִלְחֶמֶת יְשׁוּעַת גּוֹג וּמָגוֹג; וְעַל כֵּן אוֹמְרִים "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ", עַל שֵׁם "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח, כג), דִּכְתִיב בָּהּ בְּמִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, שֶׁבּוֹ יִתְגַדֵּל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכָל הָאָרֶץ, כְּדִכְתִיב: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). וְהַיְנוּ לְעֵת הַגְּאוּלָה, שֶׁיִּנְקֹם נִקְמָתוֹ מִזֶּרַע עֵשָׂו, כְּשֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁלֵם עַד שֶׁיִּנָּקֵם מִמֶּנּוּ, כְּדִכְתִיב: "כִּי־יָד עַל־כֵּס יָהּ" וגו' (שמות יז, טז), לוֹמַר, שֶׁאֵין הַשֵּׁם שָׁלֵם וְלֹא הַכִּסֵּא שָׁלֵם. אֲבָל לְאַחַר שֶׁיִּנְקֹם, יִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְגַם הַכִּסֵּא, דִּכְתִיב: "הָאוֹיֵב תָּמּוּ" וגו' (תהלים ט, ז) וּכְתִיב: "וה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ" (שם שם, ח), הֲרֵי הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי בְּכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם מִי שֶׁהוּא מַאֲמִין בֶּאֱלֹהוּת אַחֵר, בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, אֵין מַלְכוּתוֹ וּשְׁמוֹ נוֹדַע בְּכָל הָעוֹלָם, נִמְצָא שֶׁאֵין הַשֵּׁם שָׁלֵם. וְגַם כְּשֶׁאֵינוֹ פוֹקֵד עַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה לְהִנָּקֵם נִקְמָתוֹ מֵהֶם, נִמְצָא עֲדַיִן יֵשׁ רְשׁוּת לִצְבָא הַמָּרוֹם לְקַטְרֵג תַּחַת הַכִּסֵּא, נִמְצָא שֶׁאֵין הַכִּסֵּא שָׁלֵם.

וּכְשֶׁיִּהְיוּ רַחֲמָיו לְהוֹדִיעַ שְׁמוֹ וַאֲמִתָּתוֹ וּמְצִיאוּתוֹ וְאַחְדוּתוֹ בְּכָל הָעוֹלָם לְהִנָּקֵם בְּאוֹיְבֵי הַשֵּׁם, שֶׁהֵם אוֹיְבֵי יִשְׂרָאֵל, *יִפְקֹד עַל צְבָא הַמָּרוֹם בַּמָּרוֹם וְעַל מַלְכֵי הָאֲדָמָה בַּאֲדָמָה וְיָסִיר הַיְּכֹלֶת מִכָּל הַמְקַטְרְגִים, אָז יִהְיֶה שְׁמוֹ שָׁלֵם בְּכָל הָעוֹלָם וְכִסְאוֹ שָׁלֵם בְּלִי קִטְרוּג, וְכֻלָּם יַאֲמִינוּ שֶׁאֵין מַלְכוּת בָּעוֹלָם אֶלָּא לוֹ לְבַדּוֹ, וְלֹא יִהְיֶה בְּכָל הַמְּצִיאוּת מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל גְּזֵרָתוֹ. וּבָרוּךְ יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת, אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ הַמֶּמְשָׁלָה וְגָלוּי לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדוֹ לָמָּה מְעַכֵּב כָּל כָּךְ לְהַרְאוֹת לְכָל בָּאֵי עוֹלָם אֲמִתַּת מַלְכוּתוֹ וּשְׁלֵמוּתוֹ. וּכְפִי אֱמוּנָתֵנוּ הוּא *עֲוֹנוֹת יִשְׂרָאֵל, *שֶׁהָיוּ כַּוָּנָה רִאשׁוֹנָה לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, עַד שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא עִתָּהּ הַקָּצוּב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ ז"ל (סנהדרין צח, א) עַל פָּסוּק "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיה ס, כב): זָכוּ אֲחִישֶׁנָה, לֹא זָכוּ בְּעִתָּהּ. אוֹ שֶׁיְּרַחֵם עַל בְּרִיּוֹתָיו וְאָז "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה יא, ט).

נפש יהודה יפקוד על צבא המרום. שאין הקב"ה נפרע מאומה אא"כ נפרע משרים של מעלה תחלה: עונות ישראל. שלא עושין תשובה מאחר הגאולה עד עתה: שהיו כוונה ראשונה. של הקב"ה שבשביל ישראל נברא העולם ולא יקרב הגאולה אם לא בתשובה אבל יותר מעתה לא יאחר:

וְנָהֲגוּ לוֹמַר הַקַּדִּישׁ בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּית, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי מַעְלָה יוֹדְעִים בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּית, זוּלָתִי שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִים הַגְּדוֹלִים הַמְמֻנִּים לְהָלִיץ טוֹב בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וּכְדֵי *שֶׁלֹּא יְבִינוּהוּ הָאֲחֵרִים וִיקַטְרְגוּ, אוֹמְרִים אוֹתוֹ אֲרָמִית.

נפש יהודה שלא יבינוהו. מלאכים אחרים הקדיש שהוא שבח גדול ויקנאו בנו ויקטרגו ע"י כן או משום שנרמז בו מפלת שרי מעלה כמו שאמרנו שהוא זכר לגאולה ומלחמת גוג ומגוג:

וְיַעֲנוּ בְּכָל כַּוָּנָתָם: "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבֹרָךְ", עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר: "*גַּדְּלוּ לַה'־אִתִּי" (תהלים לד, ד). וּבָזֶה יְקַבְּלוּ שָׂכָר גָּדוֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (קיט, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הָעוֹנֶה "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבֹרָךְ" *בְּכָל כֹּחוֹ קוֹרְעִין לוֹ גְזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל *בְּהִתְנַדֵב עָם בָּרְכוּ ה'" (שופטים ה, ב), מַה טַּעַם בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת? מִשּׁוּם דְּבָרְכוּ ה'.

נפש יהודה גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. המתפלל והעונה אמן: בכל כחו. כוונתו אל מלך נאמן כך מעידים על הבורא שהוא אל מלך נאמן: בפרוע פרעות. ביטל פורענות כגון פרוע תרגום בטל: בהתנדב עם ברכו. כשמתנדבין ישראל לברך את בוראם:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ עֲבוֹדָה זָרָה מוֹחֲלִין לוֹ, כְּתִיב הָכָא "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת" וּכְתִיב "*כִּי־פְרָעֹה אַהֲרֹן" (שמות לב, כה).

נפש יהודה כי פרעה אהרן. עובדי כוכבים ומזלות וה"ק ובהבטל פורעניות עובדי כוכבים שתשתקע ותשתכח שלא יזכור עונה משום התנדבות עם הוא:

וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן בְּכָל כֹּחוֹ פוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי־צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיה כו, ב), אַל תִּקְרֵי אֱמֻנִים אֶלָּא אָמֵנִים. מַאי לְשׁוֹן "אָמֵן"? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵ'ל מֶ'לֶךְ נֶ'אֱמָן. בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא: אֱ'מֶת מֶ'לֶךְ נֶ'אֱמָן.

וְאִיתָא בְּתַנְחוּמָא (צו, ז): כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה לַעֲנוֹת אָמֵן בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד־הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן" (תהלים מא, יד), אָמֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאָמֵן לָעוֹלָם הַבָּא.

וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַפְסִיק בֵּיהּ, דְּאִיתָא בִּירוּשָׁלְמִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אַשְׁכְּחֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ דַּהֲוָה *מְדַבֵּר קוֹמֵי תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַמְלֵי טְעוּנִין רְגוֹז, אֲמַר לֵיהּ: הַנֵּי לְמָאן? אֲמַר לֵיהּ: כֻּלְּהוּ טְעוּנִין רְגוֹז לְמָאן דְּמַפְסִיק בֵּין "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ".

נפש יהודה מדבר קומי. מנהיג לפניו י"ב אלף גמלים טעונים רוגז וכעס לענוש אותן שמפסיקין בין יהא שמיה רבא למברך:

וּבְכָל בֹּקֶר כְּשֶׁמַגִּיעַ זְמַן לְקַדִּישׁ "יִתְבָּרַךְ" בַּתְּפִלָּה, אִם אֵינָם מִתְקַבְּצִים לְקַדְּשׁוֹ וּלְבָרְכוֹ כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ו, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מָצָא שָׁם עֲשָׂרָה מִיָּד כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ" וגו' (ישעיה נ, ב). כְּלוֹמַר, "אִישׁ" רָאשֵׁי" תֵּבוֹת: אָ'מֵן יְ'הֵא שְׁ'מֵיה.

וּכְשֶׁמִּתְקַבְּצִין עֲשָׂרָה וְעוֹנִין לְקַדִּישׁ, הַשְּׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת וּבוֹכָה עַל שֶׁהִגְלְתָה אֶת בָּנֶיהָ, כְּלוֹמַר, דּוֹאֶגֶת עַל שֶׁחָטְאוּ בָנֶיהָ, שֶׁהִבְדִּילָם וְקִדְּשָׁם מִכָּל הָאֻמּוֹת, וְנִתְחַיְּבוּ גָּלוּת וּמִדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִבְרָכוֹת (ג, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וכו', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק זֶה, פֶּרֶק יט, עַד תְּפִלָּה, אָמַר לִי: מַה קּוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחֻרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי: שָׁמַעְתִּי קוֹל שֶׁמְנַהֶמֶת כַּיּוֹנָה וְאוֹמֶרֶת: אוֹי לִי, שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמַר לִי: בְּנִי, חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבָד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ", פּוֹתֵחַ וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, וּמַה לְּאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחָן אֲבִיהֶם. וְכָל זֶה עַד שֶׁיָּשׁוּב בְּרַחֲמִים וְיִגְאָלֵם.

וְתִקְּנוּ לוֹמַר "יוֹצֵר מְשָׁרְתִים וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו", מִשּׁוּם הָא דְאִיתָא פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה יד, א): כָּל יוֹמָא מִיבְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִנְהַר דִּינוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים" (איכה ג, כג). וְהָכֵי פֵּרוּשׁוֹ: "יוֹצֵר מְשָׁרְתִים", אוֹתָם הַמִּתְחַדְּשִׁים בְּכָל יוֹם; "וַאֲשֶׁר מְשָׁרְתָיו", מֵעוֹלָם, כְּגוֹן: מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל - כֻּלָּם עוֹמְדִים לְפָנָיו.

פֶּרֶק שִׁשִּׁי [צו]

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבְבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁלְּפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, שֶׁהֵם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב שֶׁבַע, כְּנֶגֶד (תהלים קיט, קסד), "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (ירושלמי ברכות א, ה). וְהַקּוֹרֵא אוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ עֶרֶב וָבֹקֶר נוֹחֵל הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא (ברכות טז, ב): אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: מַאי דִּכְתִיב "*כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְּחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי" (תהלים סג, ה)? "כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי", זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע; "בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי", זוֹ תְפִלָּה. אִם עוֹשֶׂה כֵן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי" (שם שם, ו). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנּוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשִׂפְתֵי *רְנָנוֹת יְהַלֶּל־פִּי" (שם).

נפש יהודה כן אברכך בחיי. וכמו חלב ודשן תרי קראי דסמיכי להדדי: רננות. שתים במשמע:

וְגַרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (קדושים, ו): אָמַר רַבִּי מַנִּי: לֹא תְהֵא קְרִיאַת שְׁמַע קַלָּה בְעֵינֶיךָ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ רְמַ"ח תֵּבוֹת כְּמִנְיַן אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם וּמֵהֶן "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם שָׁמַרְתָּ אֶת שֶׁלִּי לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ, אֲנִי אֲשְׁמוֹר אֶת שֶׁלְּךָ. לָכֵן דָּוִד מְקַלֵּס: "שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת־עָיִן" (שם, יז, ח). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה" (משלי ד, ד). הָעוֹלָם הַבָּא מִנַּיִן? כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי דְּמַסֶּכֶת שְׁקָלִים (ה, ג): "אָז תָּבִין יִרְאַת ה'" וגו' (שם ב, ה), תָּנָא בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר: כָּל מִי שֶׁקָּבוּעַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וְאוֹכֵל פֵּירוֹתָיו בְּטָהֳרָה וְקוֹרֵא אֶת שְׁמַע בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, יִהְיֶה מִבְּנֵי עוֹלָם הַבָּא.

וְיַחֲשֹׁב אָדָם בְּלִבּוֹ, שֶׁנִּתַּן לוֹ רְשׁוּת לִקְרֹא קְרִיאַת שְׁמַע לְהַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר שְׁתֵּי תֵּבוֹת, מַה שֶּׁלֹּא נִתָּן לַמַּלְאָכִים עַד אַחַר שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בִּוְאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מַמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָם מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא לְאַחַר שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת" (ישעיה ו, ג); וְיִשְׂרָאֵל מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אַחַר שְׁתֵּי תֵּבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה'" (דברים ו, ד).

וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: לָמָּה הִתְקִינוּ קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית? לְפִי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: "לֹא־ יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) וְחָזַר וְאָמַר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" (שמות לה, ב), הֵיאָךְ יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? לְפִיכָךְ תִּקֵּן לָהֶם קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית. שֶׁכָּל הַקּוֹרֵא אוֹתָהּ כְּאִלּוּ קוֹרֵא כָּל הַתּוֹרָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן לִבְנוֹ שָׂדוֹת הַרְבֵּה וְהָיָה יָגֵעַ בַּעֲבוֹדָתָם, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה יָגֵעַ בָּהֶן, תִּקֵּן לוֹ כֶּרֶם אֶחָד וְהֵבִיא כָל מַעְדַּנֵּי עוֹלָם וְשָׁתַל בּוֹ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לְיִשְׂרָאֵל תּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים, אָמַר: כָּל מִי שֶׁמִּתְיַגֵּעַ בָּהֶן אֵין קֵץ לְמַתַּן שְׂכָרוֹ וְכָל מִי שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִתְיַגֵּעַ בָּהֶן, דַּיּוֹ שֶׁיִּקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית.

וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל קוֹרִין אוֹתָהּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יוֹרְדִין לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי" (שיר השירים ח, יג), "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת; "חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ", אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַלְּסִין אוֹתוֹ מִלְּמַטָּה הוּא מְקַלְּסָן מִלְּמַעְלָה. הֵם אוֹמְרִים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" וְהוּא אוֹמֵר; "שִׁמְעָה עַמִּי וַאֲדַבֵּרָה" (תהלים נ, ז). הֵם אוֹמְרִים: "ה' אֶחָד" וְהוּא אוֹמֵר: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים־א יז, כא). הֵם אוֹמְרִים: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו, ה) וְהוּא אוֹמֵר: "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ" (ירמיה לא, ב). הֵם אוֹמְרִים: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) וְהוּא אוֹמֵר: "וְכָל־ בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" (ישעיה נד, יג).

וּמָצִינוּ כָּתוּב בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פֶּרֶק ד: אַרְבַּע כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְּסִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַחֲנֶה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מִיכָאֵל עַל יְמִינוֹ; מַחֲנֶה שֵׁנִית שֶׁל גַּבְרִיאֵל עַל שְׂמֹאלוֹ; מַחֲנֶה שְׁלִישִׁית שֶׁל אוֹרִיאֵל מִלְּפָנָיו; מַחֲנֶה רְבִיעִית שֶׁל רְפָאֵל לַאֲחוֹרָיו. וּשְׁכִינָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִלְּמַעְלָה בָּאֶמְצַע וְהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וכו'. שְׁנֵי שְׂרָפִים עוֹמְדִים אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְכָל אֶחָד, בִּשְׁתַּיִם מְכַסִּים פְּנֵיהֶם שֶׁלֹּא יַבִּיטוּ פְּנֵי שְׁכִינָה וּבִשְׁתַּיִם מְכַסִּים רַגְלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִרְאוּ עֲמִידַת רֶגֶל עֵגֶל, וּבִשְׁתַּיִם מְעוֹפְפִין וּמַקְדִּישִׁין וּמַעֲרִיצִין, זֶה עוֹנֶה וְזֶה קוֹרֵא, זֶה קוֹרֵא וְזֶה עוֹנֶה, וְאוֹמְרִין: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". וְהַחַיּוֹת עוֹמְדוֹת תַּחַת כִּסֵּא כְבוֹדוֹ *וְאֵין יוֹדְעוֹת מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְאוֹמְרוֹת: בְּכָל מָקוֹם שֶׁכְּבוֹדוֹ שָׁם "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". וְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, שֶׁהֵם מְיַחֲדִין שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, עוֹנִים וְאוֹמְרִים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" וגו' וְהוּא מֵשִׁיב וְאוֹמֵר: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמַּצִּל אֶתְכֶם מִכָּל צָרָה וְצוּקָה.

נפש יהודה ואין יודעות מקום כבודו. כי מלא כל הארץ כבודו ואין מקום פנוי ממנו ואין צריכין לחפשו ולבקשו והוא נגד כל פנים והכל עומד בו ואעפ"כ כבודו נעלם מעין כל חי אף מן המלאכים שחיים לעולם והוא רואה ואינו נראה כי כבודו נעלם וזה כי לא יראני האדם וחי הוא כבודו של חי עולמים ואם רצונו להראות כבודו הוא בהתגלות שכינתו לעיני האדם כדאיתא בסימן למעלה מזה אבל דבר מעצמותו נסתר ונעלם ואין להשיג וכמו שעצמותו נעלם מעיני האדם כן הוא מעיני המלאכים וכמו שהשגת האדם הוא רק ע"י מעשיו של הקב"ה והתגלות שכינתו כן הוא ההשגה במלאכים ע"י דמיון שיש להם להשיג בכח השגתם ושכלם שנתן להם הקב"ה כרצונו כדי להבין להם מעשיו הגדולות והנוראות להראות כבודו בדמיון אבל אין כל זה בעצמותו הנעלם ואין סוף לזה אמר ואין יודעות מקום כבודו כמו שכבודו נעלם מאדם כך הוא נעלם מהם לומר בזה המקום הוא כבודו נגלה למצוא נלכה לשם כמו שאמר איוב מי יתן ידעתי ואמצאהו אבוא עד תכונתו הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו והיינו שכבודו נעלם ואין להשיג אף הוא מלא כל בכבודו ואין דבר ממלא אותו כי אין סוף הוא:

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה