אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר השלישי - לקים המצות › הכלל העשירי: לרדף אחר המצוות

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר השלישי - לקים המצות · הכלל העשירי: לרדף אחר המצוות

הכלל התשיעי: לדון דין אמת

הַכְּלָל הַעֲשִׂירִי: לִרְדֹף אַחַר הַמִּצְווֹת

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בַּהֲדָרָן; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בִּשְׂכָרָן

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בַהֲדָרָן

וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רל]

כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וּמְקַיְּמִין מִצְווֹתָיו, זֶהוּ הָדָר גָּדוֹל לְיִשְׂרָאֵל וְנִרְאִין נָאִים לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּלְעֵינֵי כָּל הָעַמִּים, וּכְשֶׁחוֹטְאִים, נִרְאִים כִּשְׁחוֹרִים וּמְטֻנָּפִים לִפְנֵי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וּבְעֵינֵי כָּל בָּאֵי עוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא: "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה" וגו' (שיר השירים א, ה), שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם וְנָאוָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם. שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמִצְרַיִם דִּכְתִיב: "וַיַּמְרוּ־בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי" (וַיְנַסּוּ אוֹתִי זֶה) וגו' (יחזקאל כ, ח); וְנָאוָה אֲנִי בְמִצְרַיִם - בְּדַם הַפֶּסַח וּבְדַם הַמִּילָה. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת *בְּדָמָיִךְ" וגו' (שם טז, ו), "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (שם), זֶה דַּם הַפֶּסַח; "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (שם), זֶה דַּם הַמִּילָה. שְׁחוֹרָה אֲנִי בַיָּם וְנָאוָה אֲנִי בַיָּם. שְׁחוֹרָה אֲנִי בַיָּם, דִּכְתִיב: "וַיַּמְרוּ עַל־יָם בְּיַם־סוּף" (תהלים קו, ז); וְנָאוָה אֲנִי בַיָּם, דִּכְתִיב: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְמָרָה וְנָאוָה אֲנִי בְמָרָה, שְׁחוֹרָה אֲנִי בְמָרָה, דִּכְתִיב: "וַיָּלִנּוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵאמֹר מַה נִשְׁתֶּה" (שם שם, כד) וְנָאוָה אֲנִי בְמָרָה, דִכְתִיב: "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" (שם שם כה). שְׁחוֹרָה אֲנִי בִרְפִידִים וְנָאוָה אֲנִי בִרְפִידִים. שְׁחוֹרָה אֲנִי בִרְפִידִים, דִּכְתִיב: "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה" (שם יז, ז): וְנָאוָה אֲנִי בִרְפִידִים, דִּכְתִיב: "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ" (שם שם, טו) שְׁחוֹרָה אֲנִי בַמִּדְבָּר וְנָאוָה אֲנִי בַמִּדְבָּר, שְׁחוֹרָה אֲנִי בַמִּדְבָּר, דִּכְתִיב: "כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר" (תהלים עח, מ); וְנָאוָה אֲנִי בַמִּדְבָּר, דִּכְתִיב: "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ט, טו). שְׁחוֹרָה אֲנִי בְחוֹרֵב וְנָאוָה אֲנִי בְחוֹרֵב, שְׁחוֹרָה אֲנִי בְחוֹרֵב, דִּכְתִיב: "יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב" (תהלים קו, יט); וְנָאוָה אֲנִי בְחֹרֵב, דִּכְתִיב: "כֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). שְׁחוֹרָה אֲנִי בִּמְרַגְּלִים וְנָאוָה אֲנִי בִּיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּשִׁטִּים וְנָאוָה אֲנִי בְּפִנְחָס.

נפש יהודה בדמיך. בשני דמים:

שְׁחוֹרָה אֲנִי בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְנָאוָה אֲנִי בְּמַלְכֵי יְהוּדָה. *אִם בַּשְּׁחוֹרִים שֶׁלִּי כָּךְ, *בַּנָּאִים שֶׁלִּי עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בְּאַחְאָב מַה כְּתִיב: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב *אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם־שַׂק עַל־בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְּהַלֵּךְ אַט" (מלכים־א כא, כז). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הָלַךְ יָחֵף. בִּיהוֹרָם מַה כְתִיב: "וַיַּרְא הָעָם *וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל־בְּשָׂרוֹ" (מלכים־ב ו, ל).

נפש יהודה אם בשחורים. ברשעים נמצא דבר טוב: בנאים. בצדיקים שלא חטאו עאכ"ו שהם נאים וחביבים לפני הקב"ה: את הדברים. שדבר אליו אליהו הנביא בכרם נבות: הנה השק על בשרו. כשהיה שומרון במצור עד שהאשה אוכלת בנה והם אחאב ויהורם רשעים היו ונכנעו. התנאה

דָּבָר אַחֵר: "שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה", אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁחוֹרָה אֲנִי כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת וְנָאוָה אֲנִי בְּשַׁבָּת; שְׁחוֹרָה אֲנִי כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וְנָאוָה אֲנִי בְיוֹם הַכִּפּוּרִים; שְׁחוֹרָה אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנָאוָה אֲנִי לָעוֹלָם הַבָּא.

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּפְסִיקְתָא: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי" וגו' (שיר השירים א, טו), הִנָּךְ יָפָה בַּמִּצְווֹת, הִנָּךְ יָפָה בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת הַבַּיִת: בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר, הִנָּךְ יָפָה בְּמִצְווֹת הַשָּׂדֶה: בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, הִנָּךְ יָפָה בַכִּלְאַיִם, הִנָּךְ יָפָה בַסָּדִין בְּצִיצִית, הִנָּךְ יָפָה בַמִּילָה, הִנָּךְ יָפָה בַפְּרִיעָה, הִנָּךְ יָפָה בְּנֶטַע רְבָעִי, הִנָּךְ יָפָה בְעָרְלָה, הִנָּךְ יָפָה בִּקְרִיאַת שְׁמַע, הִנָּךְ יָפָה בַּתְּפִלָּה, הִנָּךְ יָפָה בַּתְּפִלִּין וּבַמְּזוּזָה וּבַסֻּכָּה וּבַלּוּלָב, הִנָּךְ יָפָה בִּתְשׁוּבָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, הִנָּךְ יָפָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה (קלג, ב) וּבְמַסֶּכֶת נָזִיר, פֶּרֶק קַמָּא (ב, ב): תַּנְיָא: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב), אֶתְנָאֶה *לְפָנָיו בְּמִצְווֹת. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקַמָּא (ט, א): אָמַר רַב הוּנָא: *וּבְמִצְוָה עַד שְׁלִישׁ. מַאי שְׁלִישׁ? אֵילִימָא שְׁלִישׁ בֵּיתוֹ, אֶלָּא מֵעַתָּה, אִלּוּ מִיתְרַמֵּי לֵיהּ תְּלָתָא מִצְווֹת יָהִיב לְכוּלֵיהּ בֵּיתָא? אֶלָּא אֵימָא, *הִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה. בָּעֵי רַב אֲרֵי: *שְׁלִישׁ מִלְּגַאו *אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר? תֵּיקוּ. בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: *עַד שְׁלִישׁ מִשֶּׁלּוֹ, *מִכָּאן וָאֵילָךְ, מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

נפש יהודה לפניו במצות. עשה לך ס"ת טלית לולב נאה: ובמצוה. אם הוא קונה דבר שהוא מצוה כגון ס"ת לולב יקנה בשליש יותר ומקשינן מאי שליש אילימא שליש מעותיו כו': הידור מצוה. כגון שקנה אתרוג בשני דינרין ואיתרמי ליה יפה צריך להוסיף דינר אחד והיינו שליש: שליש מלגאו. מתוכו כגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרין דהיינו שליש מלגאו שליש שבתוך הדמים ויקח את ההדור: או שליש מלבר. הדמים יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו דהיינו אם קטן נמכר בששה יוסיף ג' דינרים ויקח את הגדול בתשעה: עד שליש משלו. דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן: מכאן ואילך. מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו הפירות והקרן קיימת לו לעולם הבא:

לְפִיכָךְ יִתְהַדֵּר אָדָם בַּמִּצְווֹת לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ וְיִתֵּן לוֹ הָדָר בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.

פֶּרֶק שֵׁנִי [רלא]

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּמִצְוָה שֶׁנִּרְאֶה בְעֵינָיו שֶׁהִיא קַלָּה, כְּמִצְוָה שֶׁהִיא בְּעֵינָיו חֲמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ב דְּאָבוֹת: רַבִּי אוֹמֵר: אֵיזוֹ דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם וכו' וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה. עַל כֵּן כְּשֶׁתָּבוֹא לָאָדָם מִצְוָה אַחַת לֹא יַנִּיחֶנָּה בַּעֲבוּר מִצְוָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: אֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת.

וּלְעוֹלָם *יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כִּי בְאוֹתָהּ מִצְוָה אוּלַי יַכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (מ, א): לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ זַכַּאי וְחֶצְיוֹ חַיָּב. *עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵרָה אַחַת - אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה" (קהלת ט, יח), בִּשְׁבִיל חֵטְא אֶחָד שֶׁחָטָא זֶה אִבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת - אַשְׁרָיו, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת; עָבַר עֲבֵרָה אַחַת - אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי זֶה שֶׁחָטָא אִבֵּד מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם טוֹבָה הַרְבֵּה.

נפש יהודה יראה אדם עצמו וכו'. כל העולם שקול במחצה צדיקים וחסידים ומחצה רשעים וכאילו מעשיו שקולים במחצה על מחצה: עשה מצוה אחת. נמצאו זכיותיו מכריעין ונמצא צדיק ועל ידו כל העולם הוכרע להיות רובן צדיקים:

וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אֲדוֹן כָּל הַנְּבִיאִים, שָׁלֵם בְּכָל הַמִּצְווֹת, לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ בָּעוֹלָם - וְהָיְתָה חֲבִיבָה עָלָיו מִצְוָה אַחַת לְקַיְּמָהּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (יג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה הַמִּצְוֹת חֲבִיבוֹת עַל מֹשֶׁה, שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִתְעַסְּקוּ בַּבִּיזָה וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "חֲכַם־לֵב יִקַּח מִצְוֹת" וגו' (משלי י, ח). וּמִנַּיִן הָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ יוֹדֵעַ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אֶלָּא אָמְרוּ: סֶרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּרָה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ו מֵחֶלֶק קִבוּר מֵתִים (סימן ריד).

גַּם מָצִינוּ, שֶׁלֹּא נִתְאַוָּה לִכָּנֵס לָאָרֶץ אֶלָּא כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת הָאָרֶץ, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף הַפֶּרֶק (סוטה יד, א): דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מִפְּנֵי מָה נִתְאַוָּה מֹשֶׁה לִכָּנֵס לָאָרֶץ, וְכִי לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ הוּא צָרִיךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הַרְבֵּה מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל וְאֵין מִתְקַיְּמוֹת אֶלָּא בָּאָרֶץ, אֶכָּנֵס אֲנִי בָּאָרֶץ כְּדֵי שֶׁאֲקַיֵּם אֶת כֻּלָּם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּלוּם אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר, אֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ כְּאִלּוּ עֲשִׂיתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וגו' וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא *וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ" (ישעיה נג, יב). "לָכֵן אֲחַלֶּק־לוֹ בָרַבִּים", *יָכוֹל כָּאַחֲרוֹנִים וְלֹא כָּרִאשׁוֹנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֶת־עֲצוּמִים יְחַלֶּק שָׁלָל" (שם), כְּאַבְרָהָם יִצְחָקוְיַעֲקֹב, שֶׁהָיוּ עֲצוּמִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת; "תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ" (שם), שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" וגו' (שמות לב, לב); "וְאֶת־פֹּשְׁעִים נִמְנָה (ישעיה נג, יב), *שֶׁנִּמְנָה עִם מֵתֵי מִדְבָּר; "וְהוּא חֵטְא־רַבִּים נָשָׂא", שֶׁכִּפֵּר עַל מַעֲשֶׂה הָעֵגֶל; "וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ", שֶׁבִּקֵּשׁ רַחֲמִים עַל פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה אַל־תִּתְפַּלֵּל בְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְאַל־תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּי" (ירמיה ז, טז).

נפש יהודה ולפושעים יפגיע. בשביל פושעים יפגיע: יכול כאחרונים. דהיינו כאותן רבים שבאו לא"י לקיים המצות: שנמנה עם מתי מדבר. שכך כתיב וימותו האנשים וגו' וכתיב וימת משה וגו':

וּכְשֶׁיָּדַע שֶׁלֹּא יָכוֹל לִכָּנֵס לָאָרֶץ קִיֵּם הַמִּצְוָה בְּאַהֲבָתוֹ אֶת הַמִּצְוָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין (י, א): דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: מַאי דִּכְתִיב: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא־ יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט)? זֶהוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁלֹשׁ עָרִים שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלֹשׁ שֶׁבָּאָרֶץ, וְאָמַר: מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדַי אֲקַיְּמֶנָּה; "וּמִי־ אֹהֵב בֶּהָמוֹן לוֹ תְבוּאָה" (שם), *וּמִי נָאֶה לִלְמֹד בֶּהָמוֹן? מִי שֶׁכָּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מַאי דִּכְתִיב: "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה'" (תהלים קו, ב)? לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ.

נפש יהודה ומי נאה ללמוד בהמון. לדרוש ברבים מי שכל תבואה שלו שבקי במקרא במשנה ובהלכות באגדות:

עַל כֵּן אַל יְהֵא קַל בְּעֵינֵי שׁוּם אָדָם קִיּוּם מִצְוָה, גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה, וְאִם הִיא בְּזוּיָה בְעֵינָיו, אוּלַי הִיא גְּדוֹלָה בְּעֵינֵי הַבּוֹרֵא לָתֵת לוֹ בַּעֲדָהּ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם. וְעַל דָּבָר כָּזֶה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "*בָּז לְדָבָר יְחָבֶל לוֹ *וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם" (משלי יג, יג).

נפש יהודה בז לדבר. אחד מדברי תורה סוף ממושכן עליו כלומר אין הקב"ה מוותר לו אלא יגבה ממנו: וירא מצוה הוא ישולם. שראה שכתוב שמצוה היא מהקב"ה ואיך לא יקיימה ע"כ יקבל שכר הטוב ומדרש בז לדבר יחבל לו על דוד שאמר לפני הקב"ה רבש"ע מה הנאה בשוטים ובצרעה ובעכביש אמר הקב"ה חייך סוף שתצטרך להם באכיש עשה עצמו שוטה ובמערה שארגה עכביש ע"פ המערה וכשהי' בין רגלי אבנר הצרעה הצילתו ע"כ אל יבזה אדם בשום בריה בעולם מכ"ש במצוה שהיא קטנה בעיניו וזה כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם הוא רק בדעתכם ולא בדעת הקב"ה שברא וצוה אותם:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רלב]

לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם עַצְמוֹ לִדְבַר מִצְוָה *וְאַל יַשְׁלִיכֶנָּה אַחֲרֵי גֵּווֹ, שֶׁמָּא אַחַר כָּךְ לֹא יִזְדַּמֵּן לְיָדוֹ, שֶׁגָּדוֹל שְׂכַר הַמַּקְדִּים עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מֵאוֹתוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂנָּה אַחַר כָּךְ אַף עַל פִּי שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח (לח, ב): אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אָבִין וְאִיתֵימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם עַצְמוֹ *לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׁבִיל לַיְלָה אֶחָד שֶׁקָּדְמָה בְּכִירָה לַצְּעִירָה קָדְמָה אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל: עוֹבֵד וְיִשַׁי וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה: וְאִלּוּ צְעִירָה עַד רְחַבְעָם, כְּדִכְתִיב: "וְשֵׁם אִמּוֹ *נַעֲמָה הָעֲמֹּנִית" (מלכים־א יד, כא). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין (י, א): אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: מִפְּנֵי מָה זָכָה רְאוּבֵן *לְהִמָּנוֹת בַּהַצָּלָה תְּחִלָּה? מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּתַח בַּהַצָּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז, כא).

נפש יהודה ואל ישליכנה אחר גבו. כלומר לא יניח המצוה אחוריו מלהתקיים: לדבר מצוה. נתכוונו שיבנה העולם כסבורין שאין נשאר בעולם אלא הן ואביהן כמו שאמרו ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ: נעמה העמונית. שנתגיירה ונשאה שלמה והיא אמו דרחבעם: להמנות בהצלה תחלה. שפתח הכתוב בערי מקלט תחלה מזרח שמש לרוצחין בנחלת ראובן:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיַּקְדִּים אָדָם בְּמִצְוָה, צָרִיךְ לְגָמְרָהּ, לְפִי שֶׁאִם בָּא אַחֵר וּגְמָרָהּ נִקְרֵאת עַל־שְׁמוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (יג, ב): קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, כְּתִיב: "*וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות יג, יט) וּכְתִיב: "וְאֶת־ עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם" (יהושע כד, לב)? אָמַר רַב חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת וְאֵינוֹ גּוֹמְרָהּ וּבָא אַחֵר וּגְמָרָהּ מַעֲלֶה הַכָּתוּב עַל מִי שֶׁגְּמָרָהּ כְּאִלּוּ עֲשָׂאָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם יָכוֹל הָרִאשׁוֹן לְגָמְרָהּ וְלֹא גְמָרָהּ *אַף מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָתוֹ, דִּכְתִיב: "וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא *וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" (בראשית לח, א). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: אַף קוֹבֵר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, דִּכְתִיב: "וַתָּמָת בַּת־שׁוּעַ" (שם שם, יב) וּשְׁכִיבוּ נַמֵּי עֵר וְאוֹנָן.

נפש יהודה ויקח משה. שהוא לבדו העלן: אף מורידין אותו מגדולתו. מן השמים למתחיל ואינו גומר אא"כ נאנס כמשה שמת בעבר הירדן: וירד יהודה. והוא התחיל בהצלת יוסף כשאמר מה בצע ולא גמר אם אמר נחזירנו לאביו פן היו שומעין לו:

וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה כְּתִקְנָהּ וְגוֹמְרָהּ מַאֲרִיךְ יָמִים לוֹ וּלְבָנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְקִדּוּשִׁין (לט, ב): כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת *מֵטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ, וְכָל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת מְרִיעִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וּבָרוּר הוּא, שֶׁהַקּוֹבֵר אֶת אִשְׁתּוֹ אֵין מֵטִיבִין לוֹ, שֶׁהֵיכָן הֲטָבָתוֹ וּלְמָה מוֹעִיל אֲרִיכוּת יָמָיו שֶׁל זֶה? לָמַדְנוּ שֶׁהָעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה כְּהִלְכָתָהּ, שֶׁמְגִינָה אוֹתוֹ מִכָּל צָרָה וּמַאֲרֶכֶת יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.

נפש יהודה מטיבין לו. בעוה"ז ונוחל את הארץ חיי העוה"ב:

פֶּרֶק רְבִיעִי [רלג]

הַמִּצְווֹת שֶׁהֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת זָרִיז בָּהֶם כְּמִצְוָה שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹתֵר. וְלֹא יִתְרַשֵּׁל בָּהּ בְּחָשְׁבוֹ שֶׁהִיא קַלָּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין (כא, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ־רֵיחַ" (שיר השירים ז, יד)? אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא; "וְעַל־פְּתָחֵינוּ" וגו' (שם), אֵלּוּ בַּחוּרוֹת יִשְׂרָאֵל *שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶם לְבַעֲלֵיהֶן; "*חֲדָשִׁים גַּם־יְשָׁנִים דּוֹדִי" וגו' (שם), אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁהַרְבֵּה גְּזֵרוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלַי. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהַהוּא מֵרַבָּנָן דַּהֲוָה מְסַדֵּר אַגַּדְתָּא קַמֵּיהּ: מִי שְׁמִיעַ לְךָ "חֲדָשִׁים גַּם־ יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ" מַאי הִיא? אָמַר לֵיהּ: אֵלּוּ מִצְוֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת. אָמַר לֵיהּ: וְכִי תוֹרָה *פַּעֲמַיִם נִתְּנָה? אֶלָּא, הַלָּלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה וְהַלָּלוּ *דִּבְרֵי סוֹפְרִים.

נפש יהודה שמגידות פתחיהן. כשרואה דם נדה אומרת לבעלה ופורש ממנה: חדשים. דברי סופרים. גם ישנים דברי תורה דודי צפנתי לך צפנתי ושמרתי כל אלה לך לשמך: פעמים ניתנה. שתהא זו חדשה וזו ישנה: דברי סופרים. חדשים בכל דור ודור לגדור גדר וסייג:

דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "*וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ" וגו' (קהלת יב, יב)? בְּנִי, הֱוֵי זָהִיר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁהַלָּלוּ *עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה וְהַלָּלוּ חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה; שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִם יֵשׁ בָּהֶם מַמָּשׁ מִפְּנֵי מָה לֹא נִכְתְּבוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ *וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (שם).

נפש יהודה ויותר מהמה. לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה שנחלקו בהן חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו כדכתיב בסיפא דקרא נתנו מרועה אחד זה משה וכתיב בתריה ויותר מהמה מתורה שבכתב בני הזהר באלו שבעל פה שגם הם עיקר אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה ודרש כדרבונות שדבר הקב"ה למשה בכלל וידבר ה' אל משה: עשה ולא תעשה. יש בהן שאין בהן חיוב מיתה אבל דברי סופרים חייבין מיתה על כולן כדכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש: ולהג הרבה. המלעיג עליהם ביגיעת בשר נידון והיינו צואה שנידון בצואה רותחת בגיהנם:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וכו'. אָמַר לֵיהּ: *מַה אֶעֱשֶׂה, שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה, מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי וְאַל אֶעֱבֹר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ג מֵעִנְיַן הַבְּרָכוֹת (סימן קיט).

נפש יהודה ומה אעשה. שלא היו לו מים כדי סיפוקו לשתות ולקחת לנטילת ידים שחייב מיתה אם לא נטל כשיש לו מים והוא היה מחמיר עליו אע"פ שאנוס היה ופטור:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (סוף) פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין (לה, א): "כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שיר השירים א, ב), כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אֲמַר: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲרֵבִים עָלַי *דִּבְרֵי דּוֹדִים יוֹתֵר *מִיֵּינָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

נפש יהודה דברי דודים. דברי סופרים: מיינה. עיקר תורה שבכתב:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ מִן הַמִּצְוֹת שֶׁהוֹצִיאוּם רַבּוֹתֵינוּ בִּדְרָשָׁה מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה וְנִקְרְאוּ "דִּקְדּוּקֵי סוֹפְרִים". וְעַל הֲדָא תַּנְיָא בְּרֵישׁ תּוֹרַת כֹּהֲנִים: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת הַתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת: מִקַּל וָחֹמֶר, מִגְּזֵרָה שָׁוָה וכו'. וּלְפִי שֶׁהַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב לֹא הָיְתָה מְבֹאֶרֶת בְּפִי כָל אָדָם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה הַמִּצְוֹת כְּתִקְנָהּ, מְסָרָם הַכָּתוּב לַחֲכָמִים, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה יח, א): לֹא מְסָרָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים, לוֹמַר לְךָ **אֵיזֶה יוֹם מוּתָר וְאֵיזֶה יוֹם אָסוּר, *אֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה וְאֵיזוֹ מֻתֶּרֶת. וְתַנְיָא בְּסִפְרֵי: "עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" וגו' (דברים יז, יא), אֲפִילוּ מַרְאִין בְּעֵינֶיךָ *עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל וְעַל שְׂמֹאל שֶׁהוּא יָמִין - שְׁמַע לָהֶם. וְיֵשׁ מִשְׁנָיוֹת וַהֲלָכוֹת שֶׁהֵם הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁלֹּא הוֹצִיאוּם מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת. וְזֶה, לְפִי שֶׁפְּשָׁטֵי הַתּוֹרָה סְתוּמִים מְאֹד וְאֵין מִי שֶׁיּוּכַל לַהֲבִינָם *אֶלָּא עַל דֶּרֶךְ קַבָּלָה. וְעַל זֶה אָמְרוּ: יֵשׁ כַּמָּה הֲלָכוֹת פּוֹרְחוֹת בַּאֲוִיר.

נפש יהודה איזה יום. יו"ט שאסור במלאכה: ואיזה יום. שאינו יום טוב ומותר במלאכה לפי ראיית הלבנה וחשבון המולדות: איזו מלאכה אסורה. בשבת ויו"ט דלא כתיב אלא לא תעשו כל מלאכה והלכה למשה מסיני מה שנקרא מלאכה ואסורה: על ימין. שלך שאתה סבור שהוא מותר ועל שמאל שלך שאתה סבור שהוא אסור: אלא על דרך קבלה. שקבלה איש מפי איש עד משה רבינו מסיני ואותן שאין יודעין ליחס בקבלה איש מפי איש אע"פ שנמצאין למדין ונכתבין הם פורחין בספק ומחמירין בהן עד שיבא תשבי ויתרץ כי מעולם לא נפסק ההלכה אא"כ שעיקר ההלכה היה ידוע להם איש מפי איש ובקצת דברים שונים איך יכשר יותר עשיית וקיום המצוה היו מחולקים בסברתם:

וּלְפִיכָךְ הֻצְרְכוּ לְהַחְמִיר בָּהֶם וְאָמְרוּ: "חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים", כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק אֵלּוּ הֵן הַנֶּחְנָקִין (סנהדרין פח, ב): חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, *הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין, לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה - פָּטוּר; *חֲמִשָּׁה טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים - חַיָּב.

נפש יהודה האומר אין תפילין. פטור דזיל קרי בי רב הוא ואין זה הוראה: חמשה טוטפות. יש שאפי' אין דבר זה אלא להוסיף על דברי סופרים חייב. דמדרש סופרים הוא לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד':

נִמְצָא, שֶׁנִּשְׁאָר בְּיָדָם לִדְרֹשׁ בְּדֶרֶךְ הַקַּבָּלָה שֶׁבְּיָדָם, וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק הַזָּהָב (בבא מציעא נט, ב): "*לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" (דברים ל, יב), מַאי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא"? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כְּבָר נְתָנָהּ לָנוּ מֹשֶׁה עַל הַר סִינַי וְכָתוּב בָּהּ: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב). וְגָרְסִינָן בִּתְמוּרָה, פֶּרֶק יֵשׁ בַּקָּרְבָּנוֹת (טו, ב): תַּנְיָא: מִשֶּׁמֵּת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, רַבּוּ הַמְטַמְּאִין וְטִמְּאוּ וְרַבּוּ *הַמְטַהֲרִים וְטִהֲרוּ וְכו". וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה (ג, ב): "בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (קהלת יב, יא), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין אֲסוּפוֹת אֲסוּפוֹת, הֲלָּלוּ מְטַמְּאִין *וְהַלָּלוּ מְטַהֲרִין וכו'.

נפש יהודה לא בשמים היא. שבא בת קול מן השמים כשנחלק ר"א בן הורקנוס עם החכמים בטומאת התנור של עכנאי ואמרה הלכה כר"א ואמרו חכמים לא בשמים היא אין משגיחין בבת קול: וטיהרו. באחרי רבים להטות: והללו מטהרין. ואם יאמר אדם האיך אני למד תורה מעתה ת"ל כולם נתנו מרועה א' מהקב"ה וע"י פלפולים יצא לאמת הדין ואין לך להביא ראיה אלא מתורת משה רבינו:

וְאִם פָּסְקוּ הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל עַל בַּת קוֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּעֵרוּבִין (יג, ב): אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל: שָׁלֹשׁ שָׁנִים נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, וְהַלָּלוּ אָמְרוּ: הֲלָכָה כְּמוֹתֵנוּ, יָצְתָא בַת קוֹל וְאָמְרָה: אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל - עָמְדוּ עַל הַמִּנְיָן וּמָצְאוּ שֶׁהָיוּ בֵּית הִלֵּל הָרֹב; וְעוֹד, שֶׁהָיוּ עִנְוְתָנִין וְעַל זֶה זָכוּ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: וּמִפְּנֵי מָה זָכוּ בֵּית הִלֵּל לִקְבֹּעַ הֲלָכָה כְּמוֹתָן? *מִפְּנֵי שֶׁנּוֹחִין וַעֲלוּבִין הָיוּ וכו'.

נפש יהודה מפני שנוחין. שדבריהם היו בנחת ובבושה ובענוה ולומדין לשם שמים:

וְיֵשׁ לָנוּ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, שֶׁתִּקְּנוּ לָנוּ נְבִיאִים וַחֲכָמִים שֶׁהֵם כְּמוֹ סְיָגִים וּגְדָרִים שֶׁלֹּא יִטְעוּ בְּנֵי אָדָם בְּגוּפֵי תוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּרֹאשׁ אָבוֹת: וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה, כְּגוֹן: אִסּוּר *חָמֵץ מִשָּׁעָה שִׁשִּׁית *וּשְׁנִיּוֹת לַעֲרָיוֹת וּנְטִילַת יָדַיִם לְחוּלִין. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לֹא בָאוּ לְהוֹסִיף, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְּעוּ בְנֵי אָדָם בְּאִסּוּר תּוֹרָה וְאַסְמְכִינְהוּ רַבָּנָן אַלַּאו דְּ"לֹא תָּסוּר".

נפש יהודה חמץ משעה ששית. של יום י"ד יבער ומן התורה אינו אסור עד בין השמשות: שניות לעריות. אם אמו עד לעולם יבמות פ"ב דף כ"א וכן כל מה שמותר עד שיעלה עמוד השחר אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ומחויב כל אדם לקיים כל הסייג והגדר ממקרא זה לא תסור מכל דברי חכמים:

וְיֵשׁ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, שֶׁהוּא תְּנָאִים וְתַקָּנוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק מְרֻבֶּה (בבא קמא פ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עֲשָׂרָה תְנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ. *שֶׁמַּרְעִין בַּחֲרָשִׁים וכו'. וְיֵשׁ מֵהֶן נִקְרָאוֹת תַּקָּנוֹת כִּדְאָמְרִינָן הָתָם (פב, א): עֶשֶׂר תַּקָּנוֹת תִּקֵּן עֶזְרָא וכו'. וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה (לא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת *בְּסַנְדְּלֵיהֶן לַדּוּכָן. וְזוֹ אַחַת מִתֵּשַׁע תַּקָּנוֹת וכו'. וְכֵן בְּפֶרֶק הַשּׁוֹלֵחַ ( גיטין לו, א): הִתְקִין הִלֵּל *פְּרוֹזְבּוּל וכו'. וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (יד, ב): שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח תִּקֵּן כְּתֻבָּה לָאִשָּׁה. וְכַמָּה הֲלָכוֹת כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ כְּתוּבִים בַּתַּלְמוּד, שֶׁהֵם כֻּלָּם תַּקָּנוֹת נְבִיאִים וַחֲכָמִים וְתַנָּאִים שֶׁהִתְנוּ.

נפש יהודה שמרעין בחורשים. שרועין בהמות בכל יער ואין מוחין בידה בעלי היער: בסנדליהן. דלמא מפסקת רצועה וגנאי הוא לעצמו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויתיב למקטריה וחבריו מברכין ואתו למימר אינו ראוי לנשיאת כפים והלך וישב לו: פרוזבול. תקנה לעשיר ולעני למלוה ולוה שהיו מונעין מללוות משום שביעית שהיה משמטן ובא הלל ותיקן שימסרו השטר לב"ד ושוב אין שביעית משמטת דכל ביד ב"ד כגבוי דמי:

וְיֵשׁ לָנוּ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, שֶׁהֵן קְרוּיִין מִנְהָגוֹת, דְּאֵין מְבָרְכִים עֲלֵיהֶם, כְּאוֹתָן שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (פסחים נ, א): *מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה. וְגַם קְרִיאַת הַלֵּל בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וַעֲרָבָה בַּשְּׁבִיעִי.

נפש יהודה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים. עד חצי היום עושין וכן לומר הלל בר"ח וערבה כל שבעה מנהג הוא:

וְיֵשׁ לָנוּ מִצְוֹת אֲחֵרוֹת, שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ בְּסִבּוֹת יְדוּעוֹת בִּזְמַן הַנְּבִיאִין וַחֲכָמִים, כְּגוֹן: תִּשְׁעָה בְּאָב וּמְגִלָּה וַחֲנֻכָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְאֵלּוּ נִקְרָאוֹת מִצְוֹת דְּרַבָּנָן *וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁמְּבָרְכִין עַל מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה, וּסְמָכוּהוּ רַבָּנָן אַלַּאו דְּ"לֹא תָסוּר" וְגַם עַל "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ", כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת כג, א): אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַשֵּׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ.

נפש יהודה ומברכין עליהם. על מקרא מגילה ונר חנוכה:

וְהָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵיהֶם חַיָּב מִיתָה וְהַזָּהִיר בְּדִבְרֵיהֶם וּבְמִצְוָתָם יֵשׁ לוֹ שָׂכָר הַרְבֵּה בַּעֲמָלוֹ.

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בִּשְׂכַר הַמִּצְוֹת

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רלד]

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָאָדָם לַעֲשׂוֹת הַמִּצְוָה כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל שְׂכָרָהּ, אֶלָּא לְשֵׁם אַהֲבַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַהֲבָתוֹ וְקִיּוּם מִצְוֹתָיו, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמַת נֵר זֶה (סימן עח), אֲבָל מִכָּל מָקוֹם הַשָּׂכָר מוּכָן לָבוֹא עַל הַמִּצְוָה וְלֹא יֶחְדַּל בְּשׁוּם פָּנִים, כִּי שְׂכַר הַמִּצְוָה הִיא לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, כִּסְגוּלָה הַבָּאָה בְהֶכְרֵחַ עַל הַדָּבָר, *שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר וְשֶׁלֹּא יְכַזֵּב. וְאִם נִרְאֶה לוֹ לָאָדָם לִפְעָמִים שֶׁאֵינוֹ בָא, זֶה הוּא שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמִּצְוָה כְּהִלְכָתָהּ, אוֹ לֹא עֲשָׂאָהּ לִשְׁמָהּ; אוֹ יִתְאַחֵר שְׂכָרָהּ וְאִם יִתְמַהֲמֵהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי לֹא יְכַזֵּב בְּשׁוּם פָּנִים. וְכִסְגוּלַת מִצְוַת הַצְּדָקָה, שֶׁמַּתָּן שְׂכָרָהּ מְבֹאָר בַּתּוֹרָה וְהוּתַר לְנַסּוֹתוֹ בָּהּ, דִּכְתִיב: "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת" (מלאכי ג, י), גַּם שְׂכַר הַמִּצְוֹת הָאֲחֵרוֹת מְפֹרָשׁ הוּא כָּל אֶחָד בִּמְקוֹמוֹ.

נפש יהודה שלא ישקר. הקב"ה מלשלם לו שכרו הטוב, שאינו מקפח שכר כל בריה:

וְכָל הַמִּצְוֹת בִּכְלָל מַצִּילוֹת מִן הַנְּזָקִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּפְסָחִים (ח, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין, לֹא בַהֲלִיכָתָן וְלֹא בַחֲזָרָתָן. כְּמָאן? כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אִיסֵי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: *לְפִי שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: "לֹא־יַחְמֹד אִישׁ אֶת־אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ" וגו' (שמות לד, כד), מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָּרָתְךָ רוֹעָה בָאֲפָר וְאֵין חַיָּה רָעָה מַזִּקְתָּהּ, תַּרְנְגָלְתְּךָ מְנַקֶּרֶת בָּאַשְׁפָּה וְאֵין חֻלְדָּה מַזִּקְתָּהּ. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה דְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן לִיזוֹק אֵינָן נִזּוֹקִין, דְּבָרִים שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִיזוֹק עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֵין לִי אֶלָּא *בַּהֲלִיכָה, *בַּחֲזָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" (דברים טז, ז), מְלַמֵּד שֶׁתִּמְצָא אֹהָלֶיךָ בְּשָׁלוֹם.

נפש יהודה לפי שאמרה תורה. מתוך שאמרה תורה כך אנו למדין שהבטיחו הכתוב שלא יוזק ממונו כל שכן גופו שאין דרכו ליזוק דאדם אית ליה מזלא ואינו מהיר להיות ניזוק בגופו: בהליכה. שלא יחמוד אדם ארץ חבירו כשעולה לרגל: בחזרה. כשחוזר מירושלים לביתו:

וְעִם כָּל זֶה אַל יִסְמֹךְ אָדָם עַל הַנֵּס כְּשֶׁיְּהֵא מָצוּי הַנֶּזֶק, כִּדְאִיתָא הָתָם; הֵיכָא דִּשְׁכִיחַ הֶזֵּקָא שָׁאנֵי, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל *אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי" (שמואל־א טז, ב).

נפש יהודה איך אלך. למשוח את דוד ואע"פ ששלוחו של מקום היה היה מתירא שמא יגרום החטא:

וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה (סג, א): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת כְּמַאֲמָרָהּ אֵין מְבַשְּׂרִים אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע" (קהלת ח, ה). רַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּאֲשֶׁר־ דְּבַר־מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן *וּמִי יֹאמַר־לוֹ מַה־תַּעֲשֶׂה" (שם שם, ד) וְסָמִיךְ לֵיהּ: שׁוֹמֵר מִצְוָה" וגו'.

נפש יהודה ומי יאמר לו מה תעשה. שומר מצוה יאמר לו שיבטל הגזירה מה שעשה:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (טז, א): אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֲבִיאוּ לְפָנַי *עֹמֶר בְּפֶּסַח וכו', כִּדְאִיתָא לְהַלָּן, בְּנֵר ה' כְּלָל ב, מֵחֵלֶק יוֹם הַדִּין (סימן רצא). וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה (נ, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין *שֶׁנָּפְלָה לַבּוֹר הַגָּדוֹל וכו'. וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּתוֹלִין (שבת קלט, א): אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי: בִּשְׂכַר "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד), זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט וכו', כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָּמַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן (סימן א).

נפש יהודה עומר בפסח. כדי שיתברכו התבואות: שנפלה לבור הגדול. של מים ובא אליהו הנביא והצילה על שהיה חופר בארות מים לעולי רגלים:

וְגַם הַמְבַטֵּל הַמִּצְוָה הוּא מְרֻחָק מֵהַשְׁגָּחָה וּשְׁמִירָה שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמֹנָה כִּמְנֻדִּין לַשָּׁמַיִם וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּעִנְיַן תְּפִלִּין (סימן קכו); וְצִיצִית (סימן קכד); וְנִשּׂוּאִין (סימן קסז). אֲבָל עוֹשֵׂי מִצְוָה מְגִינִין עַל עַצְמָן וְעַל זַרְעָם וְעַל דּוֹרָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹטָה (יא, ב): דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּרֹאשׁ הַנֵּר הָרִאשׁוֹן.

וְהָאֱמֶת, שֶׁאֵין קֵץ לְמַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת לְאוֹתָן הַמִּתְעַסְּקִים בָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם.

פֶּרֶק שֵׁנִי [רלה]

הָעוֹסֵק בְּמִצְוֹת מַאֲרִיךְ יָמִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לט, ב): כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מֵטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ג מֵחֵלֶק (סימן רלב). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת מְגִילָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר (כז, ב): שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי זַכַּאי בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי *לֹא הִשְׁתַּנְתִּי מַיִם וכו' *וְלֹא בִּטַּלְתִּי קִדּוּשׁ הַיּוֹם וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ו מֵחֵלֶק כְּבוֹד הַשַּׁבָּת (סימן קס). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא עָשִׂיתִי בֵּית הַכְּנֶסֶת *קַפַּנְדַּרְיָא *וְלֹא פָּסַעְתִּי עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ *וְלֹא נָשָׂאתִי כַפַי בְּלֹא בְרָכָה.

נפש יהודה לא השתנתי מים לפני מטתי. ע"ג הארץ ופניו למטה דאז אסור: ולא בטלתי קדוש היום. יין לקידוש ולהבדלה: קפנדריא. לילך בפתח זה ולצאת בפתח אחר כדי לקצר דרכו: ולא פסעתי על ראשי עם קדוש. שהיו יושבין בבהמ"ד על הארץ ומי שאיחר לבא היה צריך לפסוע לילך על מקומו ונראה כפוסע על ראשי העם: ולא נשאתי כפי. לדוכן לפי שהכהנים צריכין לברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו בקדושתו של אהרן:

שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי פְּרִידָא: *בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא קִדְּמַנִי אָדָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ *מַתְּנוֹתֶיהָ *וְלֹא בֵרַכְתִּי לִפְנֵי כֹהֵן. "לֹא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה", דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָסוּר לוֹ לָאָדָם לֶאֱכֹל מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ וְכָל הָאוֹכֵל מִמֶּנָּה כְּאִלּוּ אוֹכֵל טְבָלִים. וְלֵית הִלְכָתָא כְּוָתֵיהּ. "וְלֹא בֵרַכְתִּי לִפְנֵי כֹהֵן", לְמֵימְרָא דְמַעֲלְיוּתָא הִיא, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמְּבָרֵךְ לְפָנָיו אֲפִילוּ כֹּהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, אוֹתוֹ תַלְמִיד חָכָם חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל־*מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת" (משלי ח, לו), אַל תִּקְרֵי "מְשַׂנְאַי" אֶלָּא מַשְׂנִיאַי? כִּי קָאָמַר אִיהוּ, *בְּשָׁוִין.

נפש יהודה במה הארכת ימים. תוספות. קשה והא בזכות ששנה לתלמיד אחד ד' מאות פעמים יצאה בת קול ואמרה ניחא לך דלזכי כולא דרך לעלמא דאתי או דלחיי ד' מאות שנין וכו' ואמר הקב"ה הבו ליה הא והא וי"ל דמעיקרא לא ידע כן עד לבסוף שראה שחיה כל כך: מתנותיה. הזרוע והלחיים והקיבה: ולא ברכתי. בסעודה לפני הכהן דאמר מר וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון: משניאי. שגורמין לבני אדם לשנאותי שהרואה תלמיד חכם שפל לפני ע"ה אומר אין נחת רוח בתורה: בשוין. ת"ח כמותו אז לא היה מברך לפניו:

שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לָהֶם: מִיָּמַי לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרַי וְלֹא עָלְתָה עִמִּי קִלְלַת חֲבֵרַי עַל מִטָּתִי, וַתְרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי. "לֹא נִתְכַּבַּדְתִּי בִּקְלוֹן חֲבֵרַי", כִּי הָא דְּרַב הוּנָא *דָּרֵי וְאָזֵיל מָרָא אַכַּתְפֵּיהּ, אֲתָא רַב הוּנָא בַּר חֲנִילַאי קָא שָׁקִיל לָהּ מִינֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: *אִי רְגִילָת דְדָארִית בְּמָתָךְ דְּרֵי *וְאִי לָא - אִיתְיַקּוּרֵי אֲנָא בְּזִילוּתָא דִּידָךְ לָא נִיחָא לִי. "וְלֹא עָלְתָה עִמִּי קִלְלַת חֲבֵרַי עַל מִטָּתִי" כִּי הָא דְּמַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן כִּי הֲוָה סָלֵיק לְפוּרְיֵיהּ, אָמַר: שָׁרֵי לֵיהּ וּמָחִיל לֵיהּ לְמָאן דִצְעַרָן לִי. "וַתְּרָן בְּמָמוֹנִי הָיִיתִי", דַּאֲמַר מַר: אִיּוֹב וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, שֶׁהָיָה מַנִּיחַ *פְרוּטָה גַּבֵּי חֶנְוָנִי.

נפש יהודה דרי ואזיל מרא אכתפיה. נשא, מרא שופ"ל בל"א שחופרין בו השדה: אי רגילת. אי רגיל אתה לישא מרא בעירך ולא נתביישת בכך שא את שלי וקח ולך: ואי לאו. שאין זה כבודך לישא המרא ואתה רוצה לישא כדי שאני לא אתבייש ורוצה אתה להתבייש עצמך אין זה ניחא לי: פרוטה גבי חנוני. אם היה החשבון בא על חצי פרוטה דרך החנוני להניח ולוותר לבעל הבית פרוטה שלו והוא אינו עשה כן אלא הניחו לחנוני ונמצא שמוותר לו פרוטה:

שָׁאַל רַבִּי עֲקִיבָא אֶת רַבִּי נְחוּנְיָא הַגָּדוֹל: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָתוּ גַּוָּזֵי (פירוש: סריסים) *קָא מָחוּ לֵיהּ. סָלִיק וְיָתִיב בְּדִקְלָא. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, *אִם נֶאֱמַר "כֶּבֶשׂ" לָמָּה נֶאֱמַר "אֶחָד"? אֲמַר לֵיהּ: מַאי "*אֶחָד", מְיֻחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ. אָמַר לְהוּ: צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא, שַׁבְקוּהָ וְלֵיתֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: מִיָּמַי לֹא קִבַּלְתִּי מַתָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (משלי טו, כז); וְלֹא עָמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי. דַּאֲמַר רָבָא: כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע" (מיכה ז, יח), לְמִי נֹשֵׂא עָוֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.

נפש יהודה קא מחו ליה. הכוהו לר' עקיבא סבורין היו שקץ בחייו של ר' נחוניא על שמאריך ימים: אם נאמר כבש. את הכבש האחד תעשה בבוקר: אחד מיוחד. הטוב שבעדרך תתן לגבוה:

שָׁאַל רַבִּי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אֲמַר לֵיהּ: *קַצְתָּ בְּחַיַּי? אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי תּוֹרָה הִיא וְלִלְמֹד אֲנִי צָרִיךְ. אֲמַר לֵיהּ: מִיָּמַי לֹא נִסְתַּכַּלְתִּי בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי *לּוּלֵי פְּנֵי־יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם־אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם־אֶרְאֶךָּ" (מלכים־ב ג, יד). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: עֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי כִּי־זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (בראשית כז, א), מִשּׁוּם דְּאִסְתַּכֵּל בְּעֵשָׂו הָרָשָׁע. וְהָא גְּרָמָא לֵיהּ. וְהָאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: לְעוֹלָם אַל תִּהְיֶה קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ קִלֵּל אֶת שָׂרָה וְנִתְקַיֵּם בְּזַרְעָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה הוּא־לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם" (שם כ, טז), אַל תִּקְרֵי "כְּסוּת" אֶלָּא "כֵּהוּת" וּכְתִיב: "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת"? הָא וְהָא גְּרָמָא לֵיהּ.

נפש יהודה קצת בחיי. בתמיה וכי תצטער על שאני מאריך ימים א"ל ללמוד אני צריך אולי אוכל אני ג"כ לקיים כוותך: לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. אלישע אמר כן ליהורם:

רָבָא אָמַר: מֵהָכָא, "שְׂאֵת, פְּנֵי־רָשָׁע לֹא־טוֹב" (משלי יח, ה). בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי בָּרְכֵנִי. אֲמַר לֵיהּ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתַּגִּיעַ לַחֲצִי יָמַי. וּלְכֻלְּהוּ לָא? אֲמַר לֵיהּ: *הַבָּאִים אַחֲרֶיךָ בְּהֵמָה יִרְעוּ?! אֲבוּהָ בַּר אִיהִי וּבִנְיָמִין בַּר אִיהִי, חַד אֲמַר: *תֵּיתֵי לִי, דְּלָא אִסְתַּכְּלָאִי בְּגוֹי. וְחַד אֲמַר: תֵּיתֵי לִי, דְּלָא עָבְדִי שֻׁתְּפוּתָא בַּהֲדֵי גּוֹי.

נפש יהודה הבאים אחריך בהמה ירעו. בתמיה אין טוב לך לחיות ימים רבים כמוני שא"כ לא יטלו בניך בגדולתך ואתה נשיא והם כל ימיהם יהיו הדיוטות: תיתי לי דלא עבדי שותפות עם עובד כוכבים ומזלות. אפילו בענין שאינו יכול לבוא לידי שבועה ואפי' אם יחול עליו שבועה יפטרנו דשרי בשאר בני אדם אפילו הכי לא היה רוצה לעשות:

שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי זֵירָא, וְאָמְרֵי לָהּ: שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבִּי אַחָא: בַּמֶּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים? אָמַר לְהוּ: מִיָּמַי לֹא *הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּחָכְמָה *וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְטֻנָּפוֹת וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת *בְּלֹא תוֹרָה וּבְלֹא תְפִלִּין וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לֹא שֵׁינַת קְבַע וְלֹא שֵׁינַת אַרְעַי, וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי וְלֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי *בַּחֲנִיכָתוֹ, *וְאָמְרֵי לָהּ: בַּחֲכִינָתוֹ.

נפש יהודה הקפדתי. לא דברתי עם בני ביתי דרך רוגז כשעשו דבר שאינו כרצוני בעשיית מלאכתם אלא דרך נחת ונכוחות: ולא הרהרתי. בדברי תורה: בלא תורה. גירסתי שגורה בפי תמיד: בחניכתו. אם הוא שם כינוי לחבירו לגנאי: ואמרי לה בחכינתו. אפילו אותו כינוי שמסודר ובא לו ממשפחתו והוא שם דופי כמו כתב חניכתו וחכינתו דמסכת גיטין:

וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (כח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, לָמְדֵנוּ אוֹרְחוֹת חַיִּים. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חֲבֵרֵיכֶם וּמִנְעוּ בְנֵיכֶם *מִן הַהִגָּיוֹן וכו'; וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים *דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים וְלִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִין וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים וְתִכָּנְסוּ לְחַיֵּי עוֹלָם.

נפש יהודה מן ההגיון. משיחת ילדים: דעו לפני מי וכו'. כדי שיתפללו ביראה ובכוונה:

וְגַם יֵשׁ מִצְוֹת יְדוּעוֹת שֶׁבִּגְלָלָם מַאֲרִיכִין יָמִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר עַל יִרְאַת הַשֵּׁם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא (ט, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (משלי י, כז) וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּחֵלֶק א מֵחִבּוּר זֶה (סימן ה).

וְגַם מָצִינוּ שֶׁנֶּאֱמַר עַל הַמַּקְדִּים לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁמַּאֲרִיךְ יָמִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ח, א): אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק א מֵחֵלֶק הַתְּפִלָה (סימן צא).

וְגַם אָמְרוּ עַל הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ יָמִים, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק הָרוֹאֶה (ברכות נד, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַאֲרִיכִין יָמָיו שֶׁל אָדָם וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק (א) [יט] מֵחֵלֶק הַתְּפִלָּה (סימן קט).

וְיֵשׁ מִצְוֹת אֲחֵרוֹת מְפֹרָשׁוֹת כָּל אַחַת בִּמְקוֹמָהּ. עַל כֵּן אִם מָצִינוּ בִּבְנֵי אָדָם *שֶׁסּוֹבְלִין מַכּוֹת גְּדוֹלוֹת וָחֳלָאִים וּפְצָעִים וְחַבּוּרוֹת, כְּדֵי שֶׁיוּכְלוּ לִחְיוֹת חַיֵּי שָׁעָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב לַעֲסֹק בְּמִצְוָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּדֵי לְהַשְׁלִים רְצוֹן קוֹנָם וְיַאֲרִיכוּ יָמִים וְיִזְכּוּ לְחַיִּים טוֹבִים. כִּי כְדַאי הוּא בַּעַל מְלַאכְתָּן לְשַׁלֵּם לָהֶם שְׂכַר פְּעוּלָתָן וְיִיטַב לָהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיִזְכּוּ לָעוֹלָם הַבָּא.

נפש יהודה שסובלין. כמה עינויים ולא רצו להודות שלא ימותו חיי שעה שהרי אין יודעין כמה יחיו וסופם למות:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רלו]

כָּל חַכְמֵי הַקַּבָּלָה וְהַמֶּחְקָר מַסְכִּימִים *בְּ*שֶׁיֵּשׁ הִשָּׁאֲרוּת לַנֶּפֶשׁ וְזֶהוּ שְׂכַר הַמִּצְוֹת לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא, שֶׁהַמְּקֻבָּלִים מַאֲמִינִים זֶה עַל דֶּרֶךְ קַבָּלָה וְאוֹמְרִים, כִּי אִם הָאָדוֹן שֶׁהוּא בָּשָׂר וָדָם נוֹתֵן שָׂכָר לָעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ וְלַמִּתְעַסֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, כָּל שֶׁכֵּן לְמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם לְכָל אֶחָד שְׂכַר פְּעוּלָתוֹ. וְנוֹתֵן שְׂכָרוֹ בְּהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְאָרוֹךְ וּתְמִידִי לָעוֹסְקִים בְּמִצְוֹתָיו וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתוֹ.

נפש יהודה שיש השארות לנפש. שהנשמה היא נצחיות וחי לעולם: ויש. צדיקים אחרים שאינם צדיקים גמורים ע"כ הם מוכים בעוה"ז על עונם כדי שישאר שכרם הטוב לעוה"ב:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנּוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו תַּגְמוּלִים אֲחֵרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּפִי הַמִּצְוָה, וּכְפִי עוֹשֵׂיהֶם, כִּי יֵשׁ חֲסִידִים זוֹכִים לִשְׁנֵי שֻׁלְחָנוֹת מְעַט מִזְעֵיר וְיֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁהֵם מֻכִּים וּמְעֻנִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרָם מֻשְׁלָם לָעוֹלָם הַבָּא; *וְיֵשׁ רְשָׁעִים נֶעֱנָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ אֲחֵרִים מְקַבְּלִים כָּל זְכִיּוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי לְאַבְּדָם מִן הָעוֹלָם הַבָּא. וּבָרוּךְ בּוֹרֵא עוֹלָם, אֲשֶׁר סִדֵּר הַמַּעֲרָכוֹת הָאֵלֶּה וְסִדְּרָם כִּרְצוֹנוֹ וְהוּא מַשִּׂיג וְיוֹדֵעַ טַעַם כָּל אֶחָד וּמִשְׁפָּטוֹ וְסִבָּתוֹ וְאַחֲרִיתוֹ. וְיֵשׁ מִצְוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קֶרֶן וּפֵרוֹת לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מְפַנִּין (קכז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה דְבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם וכו', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק הַכְנָסַת אוֹרְחִים (סימן קפז). וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת פֵּאָה: תַּנְיָא שְׁלשָׁה דְּבָרִים אָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם וכו', כִּדְאִיתָא בְּחֵלֶק גְּמִילוּת חֲסָדִים (סימן רכ).

נפש יהודה ויש רשעים. גמורים שהם נענשים בעוה"ז ובעוה"ב ויש עוד רשעים שהקב"ה משלם שכרם המעט בעוה"ז כדי לטרדם מעוה"ב כדלקמן:

*אֲבָל הַגְּמוּל הַנֶּאֱמָן הוּא לָעוֹלָם הַבָּא. וְלָזֶה הֵבִיאוּ רַבּוֹתֵינוּ רְאָיוֹת בְּרוּרוֹת לְאֵין תַּכְלִית מִתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְהוּא רָמוּז בִּתְחִלַּת הַתּוֹרָה בִּשְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנִּכְתְּבוּ שְׁמוֹתָם לִרְמֹז אֵיךְ הֵם מִתְחַלְּפִים מִינֵי בְּנֵי אָדָם, כִּי יֵשׁ מֵהֶם שֶׁמִּתְעַסְּקִים בִּקְנִיַּת קַרְקָעוֹת *וּדְבָרִים קַיָּמִים - הִמְשִׁילָם לְקַיִן, וְאוֹתָם שֶׁמִּתְעַסְּקִין בַּאֲסִיפַת מִטַּלְטְלִין וּמָמוֹנוֹת וְתַעֲנוּגִים, שֶׁהֵם הַבְלֵי עוֹלָם - הִמְשִׁילָם לְהֶבֶל, וְאוֹתָם שֶׁהֵם מִתְעַסְּקִין בִּדְבָרִים שֶׁהֵם יְסוֹד הָעוֹלָם וּבְרִיאָתוֹ וְקִיּוּמוֹ וְהִשָּׁאֲרוּתוֹ - *הִמְשִׁילָם לְשֵׁת, דִּכְתִיב: "כִּי־הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן" וגו' (תהלים יא, ג), וְעַל כֵּן לֹא נִתְקַיְּמָה *הַמְּצִיאוּת הַגַּשְׁמִית כִּי אִם בְּשֵׁת, וְהוּנַח לוֹ שֵׁם בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, לְהָעִיד בוֹ אֶל הַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹנָה, לְהַרְאוֹתֵנוּ כִּי כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַיְּמָה לוֹ הַמְּצִיאוּת הַגַּשְׁמִית כָּךְ נִתְקַיְּמָה לוֹ הַמְּצִיאוּת הָרוּחָנִית, רוֹצֶה לוֹמַר, *הַהִשָּׁאֲרוּת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר עָלָיו שֶׁנּוֹלַד בְּצֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוּ כְּצַלְמוֹ" (בראשית ה, ג), מַה שֶּׁלֹּא נֶאֱמַר עַל הָאֲחֵרִים, וְגַם בָּאֲחֵרִים נֶאֱמַר "וַתֵּלֶד", לְפִי שֶׁבָּאִים מִצַּד הָאִשָּׁה, שֶׁהִיא הַחֹמֶר, וְעַל שֵׁת נֶאֱמַר "וַיּוֹלֶד", שֶׁבָּא מִן הָאִישׁ, *שֶׁהוּא הַצּוּרָה. וְעַל כֵּן מִי שֶׁלּוֹבֵשׁ בְּמִדּוֹת הַצּוּרָה שֶׁהִיא הַנֶּפֶשׁ, רוֹדֵף אַחַר הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אוֹמְרִים הַתּוֹרָנִיִּים, שֶׁהֵם הַמְקֻבָּלִים, שֶׁנּוֹתֵן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא *שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם.

נפש יהודה אבל הגמול הנאמן. עיקר שכר גמולו נשאר לו לעוה"ב למי ששם אמונתו והבטחתו בהאל הנאמן לקיים הבטחתו: ודברים קיימים. וקין הוא לשון קנין וקנין נאמר על הקרקעות דכתיב שדות בכסף יקנו: המשילם לשת. שקיים מצות שהעולם עומד עליהם ושכרו הוא שמור לעוה"ב וזה כי השתות ר"ל יסוד העולם יהרסון הרשעים והשתות היינו לשון שת יסוד העולם: המציאות הגשמית. שכל זרע קין נאבד מן העולם ולא נשאר ממנו כלום רק מנח שהוא מזרע שת נתיסד העולם: השארות. הרוחנית, נשמות קדושים שיש להם שארית לעולם: ויולד בדמותו כצלמו. לשון זכר כמו שהוא אדם היה צדיק כן נולד זה שת והיה צדיק: שהוא הצורה. ויולד לשון זכר שהוא נותן צרוה בזרע כשהוא מזריע על זרע אשה ואע"ג שבכל הזכרים כן הוא מכל מקום נאמר על האחרים ותלד כאילו האשה נותנת הכל חומר וצורה על שגברו החומר על הצורה אבל שת גבר צורתו שהיה מן אדם על החומר של האשה וכאילו הוא כולו צורה והיינו יצר טוב ע"כ בהם כתיב ותלד בו וכתיב ויולד: שכר טוב בעמלם. יש לנו בקבלה על ידי אמונת תורתנו הקדושה יש לנו ראיות ברורות על שכר המצות:

אֲבָל הַפִּילוֹסוֹפִים, שֶׁהֵם חַכְמֵי הַמֶּחְקָּר, בֵּרְרוּ אֲמִתַּת הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ בַּחֲקִירָה וְעִיּוּן וּבִרְאָיוֹת מוֹפְתִּיּוֹת בְּרוּרוֹת *הַמְחַיְּבוֹת הַהִשָּׁאֲרוּת הַנִּצְחִי לְאוֹתָם הַמּוֹצִיאִים שִׂכְלָם מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל וְקוֹנִים שִׂכְלָם לְהִדָּבְקוֹ בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. וְלֹא בִּידִיעָה בִּלְבָד אָמְרוּ, אֶלָּא כְּשֶׁיְּהֵא הַמַּדָּע עִם מִדּוֹת טוֹבוֹת הַמַּשְׁאִירוֹת לְשִׂכְלוֹ. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַפִּילוֹסוֹפִים: כִּי בַמַּדָּע וּבַמַּעֲשֶׂה תִּדָּבֵק הַנֶּפֶשׁ בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וְאָמַר אֲרִסְטוֹ: אֵין הַחֵפֶץ הַמְבֻקָּשׁ לָדַעַת בִּלְבַד, אֶלָּא לָדַעַת וְלַעֲשׂוֹת וְלִהְיוֹת חֲסִידִים נִקְשָׁרִים בַּדָּתוֹת. וְאָמַר אַפְּלָטוֹן: *הָרוֹצֶה לִקְנוֹת הַפִילוֹסוֹפִיָּא הַטְּהוֹרָה יְתַקֵּן מִדּוֹתָיו. נִמְצָא, שֶׁכֻּלָּם מוֹדִים שֶׁהַחֵפֶץ - לָדַעַת וְלַעֲשׂוֹת וְשֶׁמַּתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא.

נפש יהודה המחייבות ההשארות הנצחי. ר"ל שאף אם לא היה לנו בקבלה ואף לא כתיב שום שכר ועונש בתורה השכל מחייב שיהיה כן וכמו שאמר למעלה במלך ב"ו כל שכן בהקב"ה שישלם שכר טוב לעושי רצונו מי שישכיל בשכלו שיש תועלת ושכר ורצון הקב"ה לעבדו וללמוד תורתו ומקיימי מצותיו והיינו שפועלין בשכל ומה שחשב בעצמו הוציא מכח מחשבתו אל הפועל ללמוד בתורה ומה שלמד הוא מקיים ומדבק עצמו באהבת ה' אז הוא קונה שכל על שכלו וזהו שכל הקנוי שקונה לו שכל יותר על שכלו הראשון: הרוצה לקנות הפלסופיא הטהורה. עיקר החכמה העליונה להשכיל עד למעלה ר"ל לאהבת ה' ולהידבק בו צריך לקיים כל מה שלמד כמאמר החכמים לא המדרש עיקר אלא המעשה וכל זה שהוא כן חקרו המחקרים הם שדרשו וחקרו על דרך האמת שהדין והטבע נותן כזה מכ"ש השופט כל הארץ לא יעשה משפט בודאי ישלם לאדם כפעולתו ומי שהוא צדיק ורע לו הוא גורם לעצמו שאינו צדיק גמור והקב"ה עשה הכל לטובת האדם לשמור לו שכרו לעוה"ב וכל מי שרוצה שייטיב לו הקב"ה גם בעוה"ז יקיים מצות שאוכל מפירותיהן בעוה"ז וקרן קיימת לעוה"ב ואל יסיר מחשבתו לעולם מהקב"ה אף כשהוא מתעסק במלאכה וישמור עצמו בטהרה יזכה גם לדברים העליונים ע"י רוח הקודש להשיג אמתתם:

עַל כֵּן הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא שָׂמוּ לִבָּם לִשְׂכַר הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּיוֹדְעָם כִּי גֹדֶל הַשָּׂכָר הוּא הִשָּׁאֲרוּת לָעוֹלָם הַנִּצְחִי. וְכֵן מָצִינוּ בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קא, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמַר לָהֶם: *חֵמָה עַזָּה יֵשׁ בָּעוֹלָם. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק. אָמְרוּ לוֹ: עֲקִיבָא, אָנוּ בוֹכִין וְאַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם: לָמָּה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ: סֵפֶר תּוֹרָה שָׁרוּי בְצַעַר - וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם: לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, *שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת רַבִּי, שֶׁאֵין יֵינוֹ מַחְמִיץ וְאֵין דִּבְשׁוֹ מַדְבִּישׁ וְאֵין שַׁמְנוֹ מַבְאִישׁ וְאֵין פִּשְׁתָּנוֹ לוֹקֶה, אָמַרְתִּי: שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, קִבֵּל רַבִּי עוֹלָמוֹ; *וְעַכְשָׁו שָׂמֵחַ אֲנִי. אָמַר לֵיהּ: עֲקִיבָא, חִסַּרְתִּי מִן הַתּוֹרָה כְּלוּם? אֲמַר לֵיהּ: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ: "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ" וגו' (קהלת ז, כ). תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ וכו', כִּדְאִיתָא לְקַמָּן, פֶּרֶק ד מֵחֵלֶק יִסּוּרֵי יָחִיד (סימן שא).

נפש יהודה חמה עזה יש בעולם. על עצמו היה אומר שכעס עליו המקום והכביד חליו: שכל זמן שאני רואה את רבי שאין יינו מחמיץ וכו'. כלומר שהיתה הצלחה בכל מעשיו אמרתי קבל רבי את עולמו כל שכרו קבל בעוה"ז: ועכשיו. שכרו משתמר לעוה"ב לכך אני שמח:

וְגַם מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא וּלְרַבָּה בַּר אֲבוּהָ, בִּהְיוֹת נָקֵל בְּעֵינֵיהֶם כָּל טוֹבוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה כְּנֶגֶד הַקַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמָה רִאשׁוֹנָה (סימן א).

וַאֲפִילוּ מִצְוָה אַחַת שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה בָעוֹלָם הַזֶּה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ה, א) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (ג, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת בָּעוֹלָם הַזֶּה מְקַדַּמְתּוֹ וְהוֹלֶכֶת לְפָנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ" וגו' (ישעיה נח, ח).

וְאָמְרִינָן נַמֵּי הָתָם פֶּרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ד, ב) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" וגו' (דברים ז, יא)? הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא הַיּוֹם לִטֹּל שְׂכָרָם. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי (שם דף ב): כָּל מִצְוֹת שֶׁעוֹשִׂין יִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּאוֹת וּמְעִידוֹת אוּמוֹת הָעוֹלָם בָּהֶן לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ" וגו' (ישעיה מג, ט), "יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם וְיִצְדָּקוּ", אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; "*יִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת" (שם), אֵלּוּ אוּמוֹת הָעוֹלָם.

נפש יהודה ישמעו. אומות העולם את העדות שמצות מעידות עליהם ויאמרו אמת דין הוא כך שראויין ישראל להצטדק:

וְגַם מָצִינוּ דְּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְבִיאִים לָאָדָם לָעוֹלָם הַבָּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁלֵם בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, כִּדְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ (תענית כב, א): רַב בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה קָאֵי בְּשׁוּקָא דְּבֵי לַפּט (שם מקום). אֲתָא אֵלִיָּהוּ, זָכוּר לָטוֹב, אִיתְחֲזֵי לֵיהּ. *אֲמַר לֵיהּ: מִי אִיכָּא בְּהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אַדְהָכֵי אֲתָא הַהוּא גַבְרָא דְסַיֵּים *מְסַאנֵי אוּכְמֵי וְלָא אָמֵי חוּטֵי בְּצִיצִיתָא. *אֲמַר לֵיהּ: הַאי בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי הוּא. *קָארֵי לֵיהּ וְלָא אֲתָא לְגַבֵּיהּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוֹבְדָךְ? אֲמַר לֵיהּ: זַנְדוּקָא אֲנָא (פירוש: שומר בית האסורין) וַאֲסַרְנָא גַּבְרֵי לְחוּד וְנָשֵׁי לְחוּד *וְרָמֵינָא פּוּרְיָאִי בְלֵילְיָא בֵּן גַּבְרֵי לְנָשֵׁי, כִּי הֵיכֵי דְלָא לִיתְעַבֵיד אִיסוּרָא. וְכִי חֲזֵינָא בַּת יִשְׂרָאֵל *דְיָהַבֵי גוֹיִם בָּהּ עֵינַיהוּ טְרַחְנָא וּמְסַרְנָא נַפְשָׁאִי עֲלָהּ וּמְצִילְנָא לָהּ. זִמְנָא חֲדָא *אִיתְרַמָאֵי נַעֲרָה מְאוֹרָסָה, בָּעוּ לְמֵינְסָא. אֲתָאִי דְרוּדְיָא דְּחַמְרָא (שמרים של יין אדום כדם), שַׁדָּאִי לָהּ בְּשִׁפּוּלָא (בשולי בגדיה) וַאֲמִינָא לְהוּ: דִּיסְתְּנָא הִיא (נדה היא). אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא סַיֵּימֶת מְסָאנֵי אוּכְמֵי? אָמַר לֵיהּ: מִתְאַבִּלְנָא עַל יְרוּשְׁלֵם. וּמַאי טַעְמָא לָא רָמֵית חוּטֵי בְּצִיצִיתָא? אָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכֵי דְלָא לֵידַע דִּיהוּדָאָה אֲנָא; וְכִי הֲוָאֵי מִלְתָא דְּצִנְעָה וּבָעוּ לְמִגְזַר גְּזֵירְתָא, מְגַלּוּ לִי וַאֲמִינָא לְהוּ לְרַבָּנָן וּבָעוּ רַחֲמֵי וּבְמַטְלֵי לֵיהּ לְהַאי גְּזֵירְתָּא. וּמַאי טַעְמָא כִּי קָרִיתָךְ לָא אַתֵית לְגַבָּאֵי? אָמַר: בְּהַהִיא שַׁעְתָּא שְׁמָעִית דַּהֲווּ גָּזְרֵי גְּזֵירְתָא וַאֲמִינָא: אֵישְׁמַע וְאֶשְׁלַח לְהוּ לְרַבָּנָן, דְּלִבָּעֵי רַחֲמֵי עֲלָהּ דְּמִלְתָא. אַדְהָכֵי אָתוּ אַחֲרִינֵי. אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ: הַנֵּי נַמֵּי בְּנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ. אָמַר לְהוּ: מַאי עוֹבְדַייכוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: אַנְשֵׁי בְּדִיחֵי אֲנָן, כִּי חֲזֵינָן אִינַישׁ דַּעֲצִיבָא דַּעְתֵיהּ מְבַדְּחִינָן לֵיהּ; אִי נַמֵּי, כַּד חֲזֵינָן בֵּי תְרֵי. דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בְּהַדֵּי הַדָדֵּי טְרְחִינָא *וַעֲבִידְנָא שְׁלָמָא בְּהַדַּיהוּ.

נפש יהודה אמר ליה. רב ברוקא לאליהו מי איכא בהאי שוקא וכו': מסאני אוכמי. מנעלים שחורים היו ברגליו שלא כדרך היהודים ולא רמי חוטי לא הטיל ציצית בבגדו: אמר ליה. אליהו לרב ברוקא האי בר עלמא דאתי הוא: קארי ליה. רב ברוקא לההוא גברא ולא אתי לגביה: רמינא פוריא וכו'. מטיל אני מטתי בין אנשים לנשים: דיהבי גוים בה עינייהו. עליה בעלים של בית הסוהר: איתרמאי נערה וכו'. דהואי בבית הסוהר: עבידנא שלמא. שהן דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב הבאת שלום בין אדם לחבירו:

וְגַם מָצִינוּ שֶׁהַמִּצְוֹת מַצִּילוֹת אַף לְפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת חֲגִיגָה (כז, א) וּבְמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין (יט, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֲפִילוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אוּר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, קַל וָחֹמֶר מִמִּזְבַּח הַזָּהָב: וּמַה מִּזְבַּח הַזָּהָב, שֶׁאֵין עָלָיו *אֶלָּא כָּעֳבִי דִינָר זָהָב וְיֵּשׁ כַּמָּה שָׁנִים שֶׁאֵין הָאוּר שׁוֹלֵט בּוֹ, פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּלֵאִין מִצְוֹת *כָּרִמּוֹן, דִּכְתִיב: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" (שיר הישרים ו, ז), אֵלּוּ הָרֵיקָנִין שֶׁבָּךְ, שֶׁמְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יִתְבָּרֵר בְּמִצְוֹת וּבְמעֲשִׂים טוֹבִים וְיִנָּצֵל מֵעָנְשָׁהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם וְיִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא.

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה