מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר הרביעי - על ענין תלמוד תורה · הכלל השלישי: בפלפול החכמה
הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי: בְּפִלְפּוּל הַחָכְמָה
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּיִרְאָה; הַשֵּׁנִי, בְּאַהֲבָה; הַשְּׁלִישִׁי, בַּזְּמַן הָרָאוּי.
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּיִרְאָה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רסב]
אַחֲרֵי שֶׁיְּהֵא מֻרְגָּל הָאָדָם בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, בִּהְיוֹת חֲקוּקָה בְּלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם וְאַהֲבָתוֹ *וּבְיוֹצְאוֹ מֵרְתִיחַת יְמֵי נַעֲרוּתוֹ, מַגִּיעַ הַזְּמַן לִכָּנֵס בְּפִלְפּוּל הַחָכְמָה, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה. שֶׁהַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה בְּעִנְיָן זֶה הֵם שְׁנֵי דְּבָרִים נִבְדָּלִים: הָאֶחָד, הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִים; וְהַשֵּׁנִי, הַחָכְמוֹת הָעִיּוּנִיּוֹת. עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַקְדִּים זֶה לָזֶה בַּזְּמָן.
נפש יהודה וביצאו מרתיחת ימי נערותו. כשהגיע לימי זקנה אז אין היצר הרע מתגבר עליו כמו בנערותו כי נתקרר בו חמימות תאות היצה"ר שנתמעט ממנו הנאת התאוה ע"כ צריך לשום לבו בעבודת ה':
וְכֵן מָצִינוּ לְרַבּוֹתֵינוּ שֶׁהִבְדִּילוּ זֶה מִזֶּה בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לא, א): כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת" וגו' (ישעיה לג, ו)? "אֱמוּנַת", זֶה *סֵדֶר זְרָעִים; "עִתֶּיךָ", זֶה סֵדֶר מוֹעֵד; "חֹסֶן", זֶה סֵדֶר נָשִׁים; "יְשׁוּעֹת", זֶה סֵדֶר נְזִיקִין; "חָכְמַת", זֶה סֵדֶר קֳדָשִׁים; "וָדָעַת", זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילוּ הָכֵי - "יִרְאַת ה' *הִיא אוֹצָרוֹ (שם). רָבָא אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? *קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ *בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? *צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילוּ הָכֵי, אִי אִיכָּא יִרְאַת ה' - אִין, אִי לָא - לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי חִטִּים לַעֲלִיָּה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵרַבְתָּ לִי בָהֶן חוּמְטוּן (ארץ מליחה ומשמרת את הפירות מהתליע)? אָמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לֵיהּ: אִם כֵּן מוּטָב הָיָה שֶׁלֹּא הֶעֱלִיתָם.
נפש יהודה סדר זרעים. שעל אמונת האדם סומכין להפריש מעשרותיו כראוי עתיך זה סדר מועד שבא לעת הקבועה לו חוסן לשון יורשין וע"י אשה נולדו יורשין סדר נזיקין מושיען ומזהירן לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון חכמת זה סדר קדשים צריך חכמה למי שעוסק ללמוד דיניהם שלא לשנות דעת עדיף מחכמה שצריך דעת לשמור בטהרה: היא אוצרו. הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון: קבעת עתים. לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב שלא ימשך כל היום בדרך ארץ ושואלין ראשון בדרך ארץ דאי היו שואלין עסקת בתורה היה משיב לא היה לי דעת ללמוד ועתה היה לך דעת לישא וליתן יש לך דעת ללמוד: בפריה ורביה. היינו חוסן: צפית לישועה. לדברי הנביאים הבנת דבר מתוך דבר היינו דעת:
נִמְצָא, שֶׁסִּדֵּר רָבָא יְמֵי הָאָדָם כַּסֵּדֶר הָרְאוּיִים לִהְיוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה, מַשָּׁא וּמַתָּן שֶׁל אֱמֶת לְקִיּוּם גּוּפוֹ *וּלְהַנְהָגָה מְדִינִית וּלְדַרְכֵי שָׁלוֹם. אַחַר כָּךְ, שֶׁיִּקְבַּע עִתִּים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא כָּל זְמַנּוֹ בְּקִיּוּם הַגּוּף לְבָד. וְאַחַר זֶה דִּבֵּר בְּזִוּוּגוֹ, כַּסֵּדֶר הָרָאוּי לָאָדָם, לִלְמֹד תּוֹרָה וְלִשָּׂא אַחַר כָּךְ אִשָּׁה. וְאָמַר אַחַר זֶה, שֶׁיִּקְבַּע בְּלִבּוֹ הָאֱמוּנָה לָשׂוּם מִבְטָחוֹ בַּאֲדוֹן הַכֹּל, לְצַפּוֹת בַּיְּשׁוּעוֹת הַבָּאוֹת בְּכָל עֵת *וּבַיְשׁוּעָה הַכְּלָלִית; וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבּוֹ שֶׁהַבּוֹרֵא, סָר הַיְכֹלֶת מִיָּדוֹ וּנְתָנוֹ לִצְבָא הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כִּי בְיָדוֹ הוּא לַעֲשׂוֹת הַכֹּל, כִּי זֶה צָרִיךְ הָאָדָם עַל כָּל פָּנִים לְהַאֲמִין קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס *בַּחָכְמוֹת הָעִיּוּנִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּלִבּוֹ שְׁגִיאָה. וְאַחַר כָּל זֶה יְפַלְפֵּל בַּחָכְמָה וּמִפִּלְפּוּלָהּ יָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. וְעִם כָּל זֶה, אִם יֵשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם - אִין, וְאִי לֹא - לֹא, שֶׁהַיִּרְאָה הִיא מָבוֹא וְקִיּוּם לְכָל לִמּוּד שֶׁבָּעוֹלָם.
נפש יהודה ולהנהגה מדינית. כל שהוא לתיקון וצורך המדינה שיהא אדם דר באסיפת בני אדם בעיר ובבית ולא במדברות ובשדות כחיות ובהמות הארץ: ובישועה הכללית. ישועת הגאולה שהיא הכלל מכל הישועות: בחכמת העיוני. שהגיע לחכמה להשכיל דברים בעיון שכלו למצוא אמיתת הדברים במה שלמד שזה תלוי בעיון שכלו:
וְעַל דָא אֲמְרִינָן עֲלָהּ: וַאֲמַר רָבָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תוֹרָה וְאֵין בּוֹ *יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת פְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ, *בַּמֶּה יֵעוֹל. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו" (קהלת ג, יד). רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲווּ יָתְבֵי, קָא חָלִיף וְאָזֵיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. אֲמַר לֵיהּ: נֵיקוֹם מְקַמֵּיה, דִּגְבַר דָּחִיל חַטָּאִין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: נֵיקוֹם מְקַמֵּיהּ, דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָאן הוּא. אֲמַר לֵיהּ: *אֲמֵינָא לָךְ "דִּגְבַר דָּחִיל חַטָּאִין", וְאַתְּ אֲמֶרֶת "דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָאן הוּא"! תִּסְתַּיֵּם דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא דַאֲמַר "דִּגְבַר דָּחִיל חַטָּאִין הוּא", דַּאֲמַר רַבִי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם *הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח), שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְחָדָא הֵן.
נפש יהודה יראת שמים דומה. לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו: במה יעול. באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימיים: אמינא לך. כלומר אתה מיעטת בשבחו: הן יראת ה'. יחידה היא היראה בעולם וכן מצינו בשלמה שאמר אמרתי אחכמה במה ששאל חכמה אבל יראת ה' ראשית דבר שטוב היה לו אם היה לו ראשית לחכמה יראת חטא אז היתה חכמתו מתקיימת כי מה לו בחכמתו וכתיב ויעש שלמה הרע בעיני ה':
נִמְצָא, שֶׁיִּרְאַת ה' צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְכָל חָכְמָה. וְעַל כֵּן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" וגו' (תהלים קיא, י), רוֹצֶה לוֹמַר, מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת קוֹדֵם לַחָכְמָה הוּא יִרְאַת הַשֵּׁם. וְאָמַר הֶחָכָם: "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה" (משלי טו, לג). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: *כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וכו'. וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ וכו'. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל (עב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: "לָמָּה־זֶּה מְחִיר בְּיַד־כְּסִיל *לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֵב אָיִן" (משלי יז, טז)? אוֹי לָהֶם לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם, מַכְרִיז רַבִּי אֲלַכְסַנְדְרַאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ בֵּיתָא *וְתַרְעָא לְבֵיתֵיהּ עָבִיד. אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בִּמְטוּתָא מִנֵּיכוּ, דְּלָא תֵירְתוּ *תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם.
נפש יהודה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. שחושב בלבו אלמד בשביל שאהיה ירא חטא ובשאר עסקיו הדרך הוא שחושב תחלה איך יפעול ויעשה זה על היותר טוב ואם יחכם שבדרך זה טוב לעשות ובאמת טוב הוא לו אם יעשה כן צריך להבין תחלה שאין בדבר זה מה שהוא חטא אז הקב"ה יקיים חכמתו ר"ל מה שהחכים בשכלו לפעול אבל אם ימצא שיש בו צד חטא בדבר יבטל אותו ולא יעשה שהרי מ"מ אין הקב"ה מקיים המעשה בידו ונשאר לו רק החטא ואם אין חכמה ר"ל תורה לא יצויר בו יראת חטא שלא יודע עונשה וחומרתה ואם למד ואף על פי כן אין בו יראת חטא אין תורה מתקיימת בידו: לקנות חכמה ולב אין. דמי שיש לו לב טוב הכל בו: ותרעא. שער שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדם לו יראת שמים כלומר אם אין לו יראה שהיא הבית מה לו שער שהיא התורה והבית חרוב יחרב: תרתי גיהנם. להיות יגעים בתורה ועמלים בה בעוה"ז ולא תתקיים ותירשו גיהנם במותכם ובחייכם לא נהניתם בעולמכם:
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ הַיִּרְאָה וְשֶׁיִּכָּנֵס אַחַר כָּךְ לְכָל חָכְמָה וְלֹא יִשְׁגֶּה בָהּ, אֲבָל תּוֹעִיל לוֹ לַעֲלוֹת בָּהּ לְהַשָּׂגָה עֶלְיוֹנָה.
פֶּרֶק שֵׁנִי [רסג]
יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִלְמֹד מוֹרָא שָׁמַיִם בְּקַל וָחֹמֶר מִמּוֹרָא בָּשָׂר וָדָם וְלוֹמַר בְּלִבּוֹ: הַשְׁתָּא וּמַה בְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲבֹר עַל אַזְהָרָתוֹ, אוּלַי יוּכַל לְהַעֲלִים הַדָּבָר מִמֶּנּוּ, וַאֲפִילוּ שֶׁיִּתְגַלֶּה הַדָּבָר, אוּלַי לֹא יוּכַל לְהַעֲנִישׁוֹ עָלָיו אוֹ יַרְחִיק הַזְּמַן וִישַׁכְּחֶנּוּ מִלִּבּוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָדָם מִתְיָרֵא וּמְפַחֵד תָּמִיד - מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת בְּמוֹרָא שָׁמַיִם, שֶׁאֵין נִסְתָּר מִנֶּגְדּוֹ וְאֵין שִׁכְחָה לְפָנָיו וְהַיְכֹלֶת קַיָּם עֲדֵי עַד וְאִם יַאֲרִיךְ אַפּוֹ לְאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה יִגְבֶּה מִמֶּנּוּ לָעוֹלָם הַבָּא, אוֹי לוֹ וּלְמַזָּלוֹ עַל חוֹב זֶה לְמִי שֶׁיּוֹתֵר מַמְתִּינִים אֶצְלוֹ, וְאִם לֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה - אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָה.
וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שָׁוֶה בְּעֵינֵי בְנֵי אָדָם הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, שֶׁאֵינָם מַשְׁגִּיחִים בְּכָל זֶה וְגָדוֹל בְּעֵינֵיהֶם מוֹרָא בָּשָׂר וָדָם מִמּוֹרָא שָׁמַיִם בְּכִפְלֵי כִפְלַיִם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּצַוּוֹתוֹ לְתַלְמִידָיו, שֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיְּהֵא שָׁוֶה הַדָּבָר לִפְנֵיהֶם, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (כח, ב): כְּשֶׁחָלָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ וכו'. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּינוּ, *עַד כָּאן? אָמַר לָהֶם: *וּלְוַאי, תֵּדְעוּ שֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה בַסֵּתֶר וְאוֹמֵר "שֶׁלֹּא יִרְאֵנִי אָדָם".
נפש יהודה עד כאן. בתמיה כלומר ולא יותר ממורא בשר ודם: ולואי. שיהא כמורא בשר ודם שאז תחדלו מעבירות הרבה שאדם עובר עבירה בסתר ממורא הבריות ויודע שהכל הוא גלוי להקב"ה ואינו מניחו בכך:
וְיִרְאַת הַשֵּׁם הִיא בִּרְשׁוּת הָאָדָם לְהַגְדִּיל בָּהּ וְהוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְכָל טוֹבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין (שם לג, ב): אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: *הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ *כִּי־אִם לְיִרְאָה" וגו' (דברים י, יב). אָטוּ יִרְאָה זוּטְרְתִי הִיא? אִין, לְגַבֵּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ זוּטְרְתִי הִיא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ כְּלִי גָדוֹל וְיֵשׁ לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן; קָטָן וְאֵין לוֹ, דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל. נִמְצָא, שֶׁבִּרְשׁוּת הָאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַיִּרְאָה. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: *הַכֹּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה וכו'. וְאָמַר הַכָּתוּב: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת־הַחַיִּים וְאֶת־הַטּוֹב וְאֶת־הַמָּוֶת וְאֶת־הָרָע". "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (שם ל, טו, יט).
נפש יהודה הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. כל הבא על האדם ביד הקב"ה הוא כגון ארוך קצר עני עשיר חכם שוטה לבן שחור אבל צדיק ורשע אינו בא ע"י שמים את זו מסר בידו של אדם ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר לו יראת שמים: כי אם ליראה. דזה יש בידך ומדאמר כי אם משמע רק דבר מועט כזה ומשני אין לגבי משה הוה יראה דבר מועט על כן אמר לישראל בלשון כי אם ליראה: הכל צפוי. לפני הקב"ה וגלוי לו מי שיהיה צדיק או רשע מכל מקום הרשות ביד אדם ואין לאדם בידיעת הקב"ה חסרון או יתרון במה שהוא רשע או צדיק אף שהיה צדיק והיה ידיעת הקב"ה שהוא צדיק:
עַל־כֵּן, כָּל בֶּן דַּעַת יוֹסִיף בְּיִרְאָה בְּכָל יוֹם וְתִהְיֶה תָמִיד נֶגֶד עֵינָיו וְיַעֲרִים כָּל מִינֵי עָרְמָה לְהוֹסִיף בְּיִרְאַת בּוֹרְאוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא (יז, א): מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּאַבַּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם *עָרוּם בְּיִרְאָה וּבַעֲנָוָה וּבְמַעֲנֶה רַךְ וּמֵשִׁיב חֵמָה וּמְדַבֵּר שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם, וַאֲפִילוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה. הָא לָמַדְנוּ, שֶׁהַיִּרְאָה הִיא יְסוֹד כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת.
נפש יהודה ערום ביראה. להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו:
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רסד]
כָּל מִי שֶׁחֲקוּקָה בְלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם שְׂכָרוֹ גָּדוֹל. וּבְמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה מִתְיָרְאִין מִמֶּנּוּ בְּנֵי אָדָם וְנִשְׁמָעִין דְּבָרָיו וְעוֹלֶה לִגְדוּלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם סוֹף דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם" (קהלת יב, יג). מַאי "כִּי־זֶה כָּל הָאָדָם"? כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא *אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא *אֶלָּא לְצַוּוֹת לָזֶה.
נפש יהודה אלא בשביל זה. שיברא זה: אלא לצוות לזה. להיות כולם רעים וחברים לו ולעשות רצונו ולאהוב לו:
וְגַם בִּזְכוּת הַיִּרְאָה מַאֲרִיךְ יָמִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּיוֹמָא (ט, א): אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (משלי י, כז)? "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים", זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא שִׁמְּשׁוּ בוֹ אֶלָּא שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים; "וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה", זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנִים וְשִׁמְּשׁוּ בוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. צֵא מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל וְעֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן בֶּן נַרְבַאי כֹּהֵן גָּדוֹל וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוּם, מִכָּן וָאֵילָךְ חֲשֹׁב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁהָיוּ *לוֹקְחִין אוֹתָן בְּדָמִים, דַּאֲמַר רַב אַשֵּׁי: תַּרְקְבָא דְּדִינְרֵי עַיְילָא לֵיהּ מַרְתָּא בַּת בַּיתוֹס לְיַנַּאי מַלְכָּא עַד דְּאוֹקְמֵיהּ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא בְּכֹהֲנֵי רַבְרְבֵי.
נפש יהודה לוקחין. הכהונה גדולה בממון מן מלך ישראל אף על פי שלא היה ירא חטא ולא היה ראוי להיות כהן גדול:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁשְּׂכַר הַיִּרְאָה הוּא גָּדוֹל, אַל יָשִׂים כַּוָּנָתוֹ בָהּ עַל מְנָת לְקַבֵּל שָׂכָר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת (משנה, ג): אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֱלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, *וִיהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַשָּׂכָר הוּא גָּדוֹל, אַל יָשִׂים כַּוָּנָתוֹ בוֹ, אֶלָּא יְהֵא כָל עֲבוֹדָתוֹ מִיִּרְאַת הַשֵּׁם וּמֵאַהֲבָתוֹ - וּלְבַסוֹף הַשָּׂכָר הַגָּדוֹל הוּא עָתִיד לָבוֹא.
נפש יהודה ויהא מורא שמים עליכם. דאם אין בו יראת חטא בודאי יחטא ואם חטא אז הוא רשע ואם כן ישלם לו הקב"ה שכרו במה שעבדו בעוה"ז כמו שמשלם לרשעים ואז הוא עבודתו על מנת לקבל פרס על כן אמר הוו כעבדים המשמשין שלא על מנת לקבל פרס בעוה"ז אלא לעוה"ב ואין זה אלא אם יהיה מורא שמים עליכם דאז לא יחטאו ויהיו בערך הצדיקים ששכרם לעולם הבא:
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בָּאַהֲבָה
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רסה]
אָדָם שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּאִשָּׁה אַחַת יָשִׁים גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וּמְאֹדוֹ בְּסַכָּנָה, כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ; *וְאַל יַעֲשֶׂה מְעַט מִזְּעֵיר מִזֶּה, אִם לֹא אָהַב אוֹתָהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁיַּשִּׂיג כָּבוֹד אוֹ עֹשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ. כְּמוֹ כֵן, אִם הָאָדָם שָׁקוּד בַּלִּמּוּד בְּאַהֲבָה, יַעֲזֹב בַּעֲדוֹ כָּל הָעִדּוּנִים וְהַהֲנָאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְיִדְבַּק בַּלִּמּוּד עַד שֶׁיְּצַיֵּר בְּלִבּוֹ הַמֻּשְׂכָּלוֹת, וּמִן הָרִאשׁוֹנוֹת יָבוֹא לַשְּׁנִיּוֹת וּמִן הַשְּׁנִיּוֹת לַלִּמּוּדִיּוֹת *וּמִן הַלִּמּוּדִיּוֹת יָבוֹא לַטִּבְעִיּוֹת וּמִן הַטִּבְעִיּוֹת לָאֱלֹהִיּוֹת, מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, עַד שֶׁיַּעֲלֶה בַּסֻּלָּם כְּפִי גֹדֶל הַשָּׂגָתוֹ. וְכָל זֶה יָבוֹא לוֹ כְּפִי הַחֵשֶׁק אֲשֶׁר יַחֲשֹׁק בַּחָכְמוֹת. אֲבָל אִם יִלְמֹד כְּדֵי לְהַשִּׂיג בַּעֲבוּרוֹ עֹשֶׁר אוֹ כָבוֹד, כֵּיוָן שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַשְׂכִּיל לֹא יַצְלִיחַ בַּדָּבָר. וְכָל שֶׁכֵּן אִם יִרְאֶה בְּדֶרֶךְ אַחֵר, כָּבוֹד אוֹ עֹשֶׁר מְזֻמָּן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהוּא רוֹאֶה בַלִּמּוּד, שֶׁיַּעַזְבֶנּוּ מִיָּד.
נפש יהודה ואל יעשה מעט מזער. כלומר שלא יתן עצמו בדבר סכנה בעבור ממון: ומן הלמודיות יבוא לטבעיות. אחר שלמד התורה כפשוטה יבא ליכנס לטבעיות לחקור אחר כל יסודות הטבע ועניניו ואחר כך יבא להשכיל בעניני הקבלה האמתית לדעת את ה' על ידי סודות התורה:
עַל כֵּן אָמְרָה תוֹרָה: לְמוֹד מֵאַהֲבָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּנְדָרִים פֶּרֶק קוֹנָם יַיִן (סב, א): תַּנְיָא: "לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלוֹ וּלְדָבְקָה־בוֹ" (דברים ל, כ), שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם: אֶקְרָא כְּדֵי שֶׁיִּקְרָאוּנִי חָכָם, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁיִּקְרָאוּנִי רַבִּי, אֶשְׁנֶה כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה זָקֵן וְאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה - אֶלָּא לְמֹד מֵאַהֲבָה וְסוֹף כָּבוֹד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: "*קָשְׁרֵם עַל־גַּרְגְּרוֹתֶיךָ כָּתְבֵם" וגו' (משלי ג, ג) וְאוֹמֵר: "קָשְׁרֵם עַל־ לִבֶּךָ תָמִיד" (שם ו, כא). כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ז מֵחֵלֶק א, מִנֵּר זֶה (סימן רמה).
נפש יהודה קשרם. על אצבעותיך, כלומר לא תתכוין להנאתך אלא כדי שיהיו שגורין בפיך והוסיף על זה ואמר ענדם על גרגרותיך ואחר כך הביא ראיה שסוף הכבוד לבא שנאמר דרכיה דרכי נועם וגו':
וְגַם כֵּן אָמְרוּ בְּסִפְרֵי: שֶׁמָּא תֹּאמַר: הֲרֵינִי לוֹמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה עָשִׁיר, בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רַב, בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא - תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְאַהֲבָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ".
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סא, ב): תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אִם נֶאֱמַר "בְּכָל־נַפְשֶׁךָ" (דברים ו, ה), לָמָּה נֶאֱמַר "בְּכָל מְאֹדֶךָ" (שם); וְאִם נֶאֱמַר "בְּכָל־מְאֹדֶךָ", לָמָּה נֶאֱמַר "בְּכָל־נַפְשֶׁךָ"? אֶלָּא, אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁגּוּפוֹ חָבִיב עָלָיו מִמָּמוֹנוֹ, *לְכַךְ נֶאֱמַר "בְּכָל־ נַפְשֶׁךָ"; וְאִם יֵשׁ אָדָם שֶׁמָּמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר "בְּכָל־מְאֹדֶךָ". תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה וְגָזְרָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַתּוֹרָה. מֶה עָשָׂה רַבִּי *עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, וכו', וְהָיָה מְכַוֵּן לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּרֹאשׁ כְּלָל שֵׁנִי מִנֵּר זֶה (סימן רנג).
נפש יהודה לכך נאמר בכל מאודך. מן החביב עליך: עקיבא בן יוסף. שעסק בתורה עד שנהרג בעבורה ובעת צאת נשמתו באחד שקרא קריאת שמע וקבל עליו אהבת ה' בכל נפשך אפילו נוטל נשמתך:
וְאִם מָצִינוּ בָּרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ שָׂמִים בְּסַכָּנוֹת נַפְשָׁם עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם, מַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת שֶׁלֹּא בִשְׁעַת הַשְּׁמָד, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַחֲשֹׁק בַּלִּמּוּד מֵאַהֲבָה לְשֵׁם שָׁמַיִם וְיֹאהֲבוּהוּ כָל רוֹאָיו *בְּקִנְאָתָם בּוֹ וּבְמִדּוֹתָיו וּבְלִמּוּדוֹ וּבַעֲצָתוֹ וִיהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאָהֵב עַל יָדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פו, א): תַּנְיָא: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ו, ה), שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם *מִתְאַהֵב עַל יָדֶיךָ, שֶׁיְּהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בַּחֲתִימַת נֵר רִאשׁוֹן (סימן כט).
נפש יהודה בקנאתם בו. שיקנאו בו בני אדם בתורתו ובמעשיו הטובים ויגרום שגם הם ילמדו התורה: מתאהב על ידך. לחברך קורא מקרא ושונה משנה ומשמש ת"ח:
וּלְפִיכָךְ כָּל הָרוֹצֶה לִדָּבֵק בְּאַהֲבַת הַשֵּׁם וְשֶׁיִּהְיוּ אֲהוּבִים דִּבְרֵי הַשֵּׁם עַל יָדוֹ וְיַשִּׂיג בַּחָכְמוֹת, יִלְמֹד *מֵאַהֲבָה וִימַלֵּא חֶשְׁקוֹ בַתּוֹרָה, וְהַכָּבוֹד מֵאֵלָיו יָבוֹא.
נפש יהודה מאהבה. שאוהב את המקום:
פֶּרֶק שֵׁנִי [רסו]
הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם שֶׁלָּמַד מֵאַהֲבָה הָיָה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהִשִּׂיג הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית בִּזְמַן שֶׁכָּל בְּנֵי דוֹרוֹ הָיוּ נְבוֹכִים בָּהּ וּפִרְסְמָה בָּעוֹלָם וְקָרָא הַכּוֹפְרִים וְהַסְּכָלִים וְדָרַשׁ לָהֶם הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְסִפְרֵי: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים, ה), אַהֲבֵהוּ עַל הַבְּרִיּוֹת כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהֱבִיאָם לַחֲסוֹת תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָם. וְכָל זֶה בְּאַהֲבָתוֹ אֶת בּוֹרְאוֹ וְעַל זֶה קְרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "אוֹהֵב". וּבְאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ קָרָא לְזַרְעוֹ "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי". וְעָמַד בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת וְהִכְנִיס עַצְמוֹ בְּסַכָּנוֹת, וְלוּלֵי שֶׁהָיָה עוֹבֵד מֵאַהֲבָה לֹא הָיָה עוֹמֵד בָּהֶם. וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מִמֶּנּוּ שֶׁיְּהֵא עֲבוֹדָתֵנוּ מֵאַהֲבָה.
וְגַם יֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מֵאִיּוֹב, שֶׁאֵרְעוּ לוֹ כַמָּה חֳלָאִים רָעִים בְּגוּפוֹ וּמִקְרִים בְּבָנָיו וּבְמָמוֹנוֹ וְעָמַד בִּתְמִימוּת מֵאַהֲבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק כְּשֵׁם שֶׁהַמַּיִם בּוֹדְקִין (כז, ב): בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מֵאַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵן־ יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל" (איוב יג, טו); וַעֲדַיִן הַדָּבָר *שָׁקוּל, לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה, אוֹ אֵין אֲנִי מְצַפֶּה לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "עַד־אֶגְוָע לֹא־אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי" (שם כז, ה), לוֹמַר שֶׁמֵּאַהֲבָה הָיָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיִיתָ דּוֹרֵשׁ כָּל יָמֶיךָ, שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא *מִיִּרְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ תָּם וְיָשָׁר *יְרֵא אֱלֹהִים" (שם ב, ג) - וַהֲלֹא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר *תַּלְמִידְךָ אוֹמֵר, שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה.
נפש יהודה שקול. משקלו שוה באין הכרע לכאן ולכאן לו אני מיחל או איני מיחל וה"ק הן יקטלני הלא הוא הרגני לא איחל לו עוד ויש לא שהוא נדרש כמו לו דקריאה לו וכתיב לא: מיראה. מדאגת הפורעניות שלא תבא עליו: ירא אלהים. ולא אוהב אלהים: תלמיד. של רבי עקיבא היה ורבי עקיבא תלמיד של רבן יוחנן בן זכאי:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְמָרָא (לא, א): תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: נֶאֱמַר "יְרֵא אֱלֹהִים" בְּאִיּוֹב וְנֶאֱמַר "יְרֵא אֱלֹהִים" (בראשית כב, יב) *בְּאַבְרָהָם, מַה "יְּרֵא אֱלֹהִים" הָאָמוּר בְּאַבְרָהָם מֵאַהֲבָה, אַף "יְרֵא אֱלֹהִים" הָאָמוּר בְּאִיּוֹב מֵאַהֲבָה. וְאַבְרָהָם גּוּפֵיהּ מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי". מַאי אִיכָּא בֵּין עוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה לְעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה? אִיכָּא הָא דְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה יוֹתֵר מֵהָעוֹשֶׂה מִיִּרְאָה, *שֶׁזֶּה תָלוּי לוֹ לְאֶלֶף דּוֹר וְזֶה תָלוּי לְאַלְפַּיִם דּוֹר; הָכָא כְּתִיב: "וְעֹשֶׂה חֶסֶד *לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָי" (שמות כ, ו) וְהָתָם כְּתִיב "שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר" (דברים ז, ט), הַאי לִדְסָמִיךְ לֵיהּ וְהַאי לִדְסָמִיךְ לֵיהּ. הַנְּהוּ תְּרֵי תַלְמִידֵי דַהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַד אָמַר: אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמִי: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר־צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" וגו', וְאִידָךְ אָמַר: אַקְרְיוֹן בְּחֶלְמִי: "וְיִשְׂמְחוּ כָל חוֹסֵי־בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ". אָמַר לְהוּ: תַּרַוֵויכוּ צַדִּיקֵי גְמוּרֵי אַתּוּן, מַר מֵאַהֲבָה וּמַר מִיִּרְאָה.
נפש יהודה באברהם. כתיב כי ירא אלהים אתה: וזה. העובד מאהבה תלוי זכותו לדורותיו להגין עליהם עד אלפים דור: לאלפים לאוהבי. סמך אוהביו לאלפים ואידך קרא סמך לאלף דור אל שומרי מצותיו דהיינו מיראה אין אלו דומין לפרוש מאהבה לפרוש מיראה דהנהו מאהבת שכר ומיראת פורענות הקללות ועונשין והם פרוש מאהבה פרוש מיראה אבל הנהו מאהבת המקום ומיראתו שמוראו גדול ומוטל על הבריות:
וְעַל הַלּוֹמְדִים מֵאַהֲבָה נֶאֱמַר "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ" וגו' (משלי ח, כא), כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, בְּפֶרֶק הַיָּשֵׁן (כח, א) וּבְבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קלד, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן וכו'. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ". כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָּמָה רִאשׁוֹנָה (סימן א).
וּמִזֶּה הַכָּתוּב דָּרְשׁוּ זַ"ל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנְחִיל לְאוֹהֲבָיו *שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשֶׂר עוֹלָמוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין ק, א): אָמְרֵי בְמַעֲרָבָא מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שַׁ"י עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ", בְּגִימַטְרִיָּא: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשֶׂר הֲווּ. אַף־עַל־פִּי שֶׁפְּשַׁט הַכָּתוּב הוּא שֶׁמַּנְחִיל לְאוֹהֲבָיו הָעוֹלָם הָאֲמִתִּי, *שֶׁהוּא יֵשׁ, לֹא הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא אַיִן, לְפִי שֶׁהוּא הֶבֶל בְּלִי טוֹבָה אֲמִתִּית.
נפש יהודה שלש מאות ועשר עולמות. כמנין יש ומה לי לעולמות אם אין בהם כלום תענוג ת"ל ואוצרותיהם אמלא במה רב טובך אשר צפנת ליראיך וישמחו כל חוסי בך: שהוא יש. טובת עוה"ב לא כטובת עוה"ז שההנאה אינה אלא לפי שעה ופוסק אבל טובת עוה"ב יש להם שאינו פוסק והיינו יש נצחיות שהוא דבר הווה בכל עת:
עַל כֵּן, הַלּוֹמֵד מֵאַהֲבָה זוֹכֶה לְמַעֲלַת הַחָכְמָה וְלַשָּׂכָר הַגָּנוּז לַצַּדִּיקִים לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי בַּזְּמַן הָרָאוּי
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רסז]
הָאָדָם בִּימֵי בַחֲרוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג הַמֻּשְׂכָּלוֹת הַנֶּעֱלָמוֹת בְּלִבּוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵם, וּבְזִקְנוּתָם נִתּוֹסְפָה בָהֶם הַחָכְמָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, א): תַּנְיָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין חָכְמָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּישִׁישִׁים חָכְמָה" (איוב יב, יב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִיִין טִפְּשׁוּת מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים *וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (שם שם, כ). עַל כֵּן כָּל אָדָם, אַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא נָבוֹן בְּעֵינָיו, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בְּנַעֲרוּתוֹ בְּעִמְקֵי הַחָכְמוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֶן אַרְבָּעִים, שֶׁמִּתְקָרֵר הַחוֹם הַטִּבְעִי וְהוּא מְיֻשָּׁב וְרָאוּי לְבִינָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְמַסֶּכֶת אָבוֹת: בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. וְהוּא, לְפִי שֶׁכְּבָר עָבְרוּ חֲצִי יָמָיו, *אֲפִלּוּ שֶׁיַּגִּיעַ לִגְבוּרוֹת. כִּי רְתִיחַת הַטֶּבַע *וְהֶמְיַת הַנַּעֲרוּת מוֹנְעִים לָאָדָם וּמְעַכְּבִין אוֹתוֹ מִלִּכָּנֵס בַּחָכְמוֹת *בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַפְסִיד אֱמוּנָתוֹ.
נפש יהודה וטעם זקנים יקח. וע"כ מדקשו קראי אהדדי חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק: אפילו שיגיע לגבורות. לשמונים הרי חצי ימיו עבר כשהוא בן ארבעים: והמיית. שטות וסכלות נעוריו: בענין שלא יפסיד אמונתו. ששכלו עדיין חלש ודבק בסכלות הנערות ע"כ לא ישיג תכלית החכמה לאמיתתה ומבלבל דעתו ויבא בשיבוש מחשבתו לחטא:
וּלְפִיכָךְ כָּתְבוּ בַתַּלְמוּד שֶׁהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ רוֹצִים לִכָּנֵס בַּחָכְמוֹת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בַּקַּבָּלָה וּגְדוֹלִים בַּתַּלְמוּד, עַד שֶׁהָיוּ נִכְנָסִים לִימֵי הַזִּקְנָה, שֶׁהוּא מִבֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה יג, א): אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי אֱלְעָזָר: תָּא אַגְמְרָךְ *מַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לֵיהּ: אַכַּתֵּי לָא קַשָּׁאִי. כִּי קָשׁ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַסֵּי לְרַבִּי אֶלְעָזָר: תָּא אַגְמְרָךְ מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אָמַר לֵיהּ: אִי זַכָּאִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ הֱוֵי גְּמִירְנָא.
נפש יהודה מעשה מרכבה. ברייתא היא אמר ר"א אכתי לא קשאי עדיין איני ראוי ללמוד דברים כאלו כי לא זקנתי:
וְגַם הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יוֹרֶה אָדָם עַד שֶׁהוּא בֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁהוּא רָאוּי לְבִינָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, ב): וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל (כב, א) כָּל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה: עַד כַּמָּה? עַד אַרְבָּעִין שָׁנָה וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּסוֹף חֵלֶק רִאשׁוֹן מִכְּלָל (ז) [א] מִנֵּר זֶה (סימן רמה).
וְגַם שֶׁאָמְרוּ "מִנְעוּ בְנֵיכֶם *מִן הַהִגָיּוֹן", אוּלַי לָזֶה הָיְתָה כַוָּנָתָם שֶׁאָמְרוּ בְנֵיכֶם, רְצוֹנָם לוֹמַר, כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, וְעַל כֵּן לֹא אָמְרוּ "עַצְמְכֶם", שֶׁלֹּא הָיוּ מוֹנְעִים רַבּוֹתֵינוּ לְשׁוּם אָדָם מִלֵּידַע בְּכָל הַחָכְמוֹת - בִּהְיוֹתָם בְּעֵינֵיהֶם דָּבָר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן; דָּבָר גָּדוֹל - מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, דָּבָר קָטָן - *הַוָּיוֹת דַּאֲבַּיֵּי וְרָבָא.
נפש יהודה מן ההגיון. מן הסודות התורה שאין מדברים אותו בפה מלא אלא בהגה וצפצוף: הויות דאביי ורבא. קושיתם ופלפולם היתה פשוטה אצלו:
וְגַם קָרְאוּ לַחָכְמוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת "*כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם", כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁים (חגיגה יג, א): רַב יוֹסֵף הֲוָה גָמִיר מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא הֲווּ גְּמִירֵי *מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. אָמְרוּ לֵיהּ: לִיגְמְרָן מַר מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לְהוּ: אַגְמְרוּן אַתּוּן לִי מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית אֲגְמְרוּהוּ. בָּתַר דְּאַגְמְרוּהָ אָמְרוּ לֵיהּ: לִיגְמְרוֹן מַר מעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, אֲמַר לְהוּ, תַּנֵּינָא: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ", דְּבָרִים הַמְּתוּקִים מִדְּבַשׁ וְחָלָב יִהְיוּ תַחַת לְשׁוֹנֵךְ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: מֵהָכָא "*כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁיךָ", אַל תִּקְרֵי "כְּבָשִׂים" אֶלָּא כְּבוּשִׁים. דְּבָרִים שֶׁהֵם כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִהְיוּ תַּחַת לְבוּשֶׁיךָ.
נפש יהודה כבשונו. שסתומים ונעלמים הם בעולם: מעשה בראשית. פירש ר"ח הוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו וצירוף אותיות שברא הקב"ה בהם העולם: כבושים. כמו רישא בכבשא בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכן ממני יצאו כבושין דברים סתרים:
וְלֹא הִזְהִירוּ לַמֵּבִין *מִלְהִסְתַּכֵּל בַּחָכְמָה אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים הַמַּפְסִידִים לְכָל אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם (יא, ב): כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָא לָעוֹלָם: מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר. וְכָל זֶה, לְפִי שֶׁאֵין כֹּחַ בַּשֵּׂכֶל לְהַשִּׂיג בָּהֶן וְאוּלַי יָבוֹא לִידֵי הַטְעָאָה. אֲבָל בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁיּוּכַל לְהַשִּׂיגָם עַל בּוּרְיָם אַחַר שֶׁתְּהֵא חֲקוּקָה בְּלִבּוֹ הַקַּבָּלָה וְיַגִּיעַ הַזְּמָן שֶׁיּוּכַל לְהִתְיַשֵּׁב בְּלִבּוֹ תְּבוּנָה וָדַעַת, טוֹב לוֹ לְהִכָּנֵס בַּחָכְמוֹת בְּמַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, כְּפִי הָרָאוּי, *עַד שֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס.
נפש יהודה מלהסתכל בחכמה. של מעשה בראשית ובמעשה מרכבה רק באותן ד' דברים מי שיסתכל בהן יבא לידי הפסד שיצא מדעתו לתרבות רעה כי הוא דבר שאין להשיג: עד שיכנס לפרדס. כינוי לחכמת הקבלה ושתהיה נשמתם צרורה בערבות במקום החיים הנצחיים:
*אָמְנָם אִם יַתְחִיל בְּחָכְמָה אֱלֹהִית, לֹא יִתְחַדֵּשׁ לוֹ בִּלְבּוּל בֶּאֱמוּנָה לְבַד, אֲבָל בִּטּוּל לְגַמְרֵי מִכָּל לִמּוּד, לְפִי שֶׁלֹּא יַשִּׂיג בְּהַתְחָלָתוֹ הַתּוֹעֶלֶת הָאֲמִתִּי. וְזֶה דוֹמֶה לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לָזוּן לַנַּעַר הַיּוֹנֵק בְּלֶחֶם וּבָשָׂר וְיַיִן, שֶׁיְּמִיתֵהוּ בְלִי סָפֵק, לֹא לְפִי שֶׁאֵלּוּ הַמְּזוֹנוֹת הֵם רָעִים, אֲבָל יְמִיתֵהוּ לְחֻלְשָׁתוֹ מִלְּעַכְּלָם, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁיּוּכַל לְקַבֵּל הַתּוֹעֶלֶת בָּהֶם. כָּךְ אֵלּוּ הַדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת, לֹא הִרְחִיקוּם לָאָדָם וְהֶעֱלִימוּם וְדִבְּרוּ בָהֶם בְּחִידוֹת מִפְּנֵי הֱיוֹת בָּהֶם דָּבָר רַע נִסְתָּר, *אוֹ לְפִי שֶׁהֵם סוֹתְרִים לִיסוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַפְּתָאִים, אֲבָל הֶעֱלִימוּם וְעִכְּבוּם לְקִצּוּר הַשֵּׂכֶל בַּהַתְחָלָה לְקַבְּלָם, עַד שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה וּבְיִשּׁוּב הַבִּינָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַהֲבִינָם עַל אֲמִתָּתָם.
נפש יהודה אמנם אם יתחיל. בתחילת למודו שעדיין לא יבין הפנימיות שכל הדברים רק ברמז ובדמיון נאמרו וסבור שהם כפשוטו ולא יודע לאן נוטה באופן שישיג הפנימיות ויהיה זר בעיניו ועל כן יהרהר תוהו בלבו ויבלבל מחשבתו ושכלו באמונה ולא באמונה לבד אלא שלא יבקש ללמוד שום דבר יותר ונשאר כן בשיבוש שתקוע בו על כן יגיע ויעמול עד שיבין הדבר על בוריו וביותר כשילמדו מהמקובל: או לפי שהם סותרים. שיש בהם דברים כנגד התורה:
וְעַל זֶה הִתְנוּ וְאָמְרוּ בְּפֶרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (שם): *וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. רְצוֹנָם לוֹמַר, כִּי בִשְׁנֵי הַתְּנָאִים הָאֵלּוּ, בִּהְיוֹתוֹ חָכָם שֶׁכְּבָר נִכְנַס בַּחָכְמוֹת אֲשֶׁר הֵם הַקְדָּמוֹת לָעִיּוּן, וְהַשֵּׁנִי, בִּהְיוֹתוֹ רָאוּי לַבִּינָה וּמְיֻשָּׁב בָּהּ, שֶׁהוּא זַךְ הַטֶּבַע וְנִכְנַס בַּיָּמִים שֶׁיָּבִין הָעִנְיָן בִּמְעַט רֶמֶז - אָז אָמְרוּ, שֶׁמּוֹסְרִין לוֹ *רָאשֵׁי פְרָקִים וְהוּא יוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ. וְגַם כֵּן אָמְרוּ שָׁם (יג, א): אֵין מוֹסְרִין רָאשֵׁי פְרָקִים אֶלָּא לְאַב בֵּית דִּין וְהוּא שֶׁלִּבּוֹ דוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ. רְצוֹנָם לוֹמַר, אַב בֵּית דִין, שֶׁקָּדַם בַּתַּלְמוּד; וְלִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁפְלוּת וְיִרְאַת חֵטְא. וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּנָאִים אֵלּוּ הֻרְשָׁה לִכָּנֵס בָּהּ. וְעִם כָּל זֶה הִזְהִירוּ וְאָמְרוּ: *בְּמֻפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרֹשׁ וּבַמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקֹר, בַּמֶּה שֶׁהֻרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן וְאֵין לְךָ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת. רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִשְׁלַח שִׂכְלוֹ בְּמַה שֶּׁלֹּא יוּכַל לְהַשִּׂיג, כְּפִי הָאָמוּר לְמַעְלָה.
נפש יהודה ולא במרכבה ביחיד. לתלמיד יחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו שלא יצטרך לשאול לרב כשיסתפק לו דלאו אורח ארעא לפרושי בהדיא: ראשי פרקים. ראשי פרשיות שבה: במופלא ממך. במובדל ומופרש ממך שלא רצה הקב"ה לגלות לך:
וְאֶל זֶה רָמַז הֶחָכָם בְּאָמְרוֹ: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ" וגו' (משלי כה, טז), רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַדְּבַשׁ, אַף־עַל־ פִּי שֶׁהוּא מָתוֹק, מַפְסִיד לְמִי שֶׁהוּא חַם בְּטִבְעוֹ, אוֹ לְמִי שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנּוּ רַב, כָּךְ הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, עִם כָּל מְתִיקוּתָהּ, מַזֶּקֶת לְכָל מִי שֶׁאֵין בּוֹ כֹחַ לַהֲבִינָהּ. וְגַם לָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: "אַל־תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז, טז), רוֹצֶה לוֹמַר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁדַּעְתּוֹ יוּכַל לְהַשִּׂיגוֹ. וְאֶל זֶה רָמַז דָּוִד בְּאָמְרוֹ: "וְלֹא־הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא, א), רוֹצֶה לוֹמַר, בְּמַה שֶּׁהָיָה מֻפְלָא וּמְכֻסֶּה מִמֶּנִּי.
וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא תָמִיד מִמַּה שֶּׁאֵרַע לִגְאוֹנֵי עוֹלָם, בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, שֶׁאָמְרוּ עַל בֶּן עַזַּאי, *שֶׁהֵצִיץ וָמֵת; וְאָמְרוּ עַל בֶּן זוֹמָא, שֶׁהֵצִיץ וְנִפְגַע. וּלְפִיכָךְ אַל יִכָּנֵס אָדָם אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג, וּבַעֲשׂוֹתוֹ כֵן יִכָּנֵס בְּשָׁלוֹם וְיֵצֵא בְשָׁלוֹם וְיָבוֹא בְּשָׁלוֹם לִמְנוּחָה עֶלְיוֹנָה.
נפש יהודה שהציץ. לצד השכינה ונפגע נטרפה דעתו:
פֶּרֶק שֵׁנִי [רסח]
אַל יַעֲלֶה בְלֵב אָדָם שֶׁהָיוּ מוֹנְעִים רַבּוֹתֵינוּ חָכְמָה זֹאת מִבְּנֵי אָדָם לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מַשִּׂיגִים אוֹתָהּ, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים בְּכָל חָכְמָה וְרוֹדְפִים אַחֲרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים מִקְּצָתָם בְּחָכְמַת הָרְפוּאוֹת, כְּמוֹ שְׁמוּאֵל וְאַבַּיֵּי, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים (קח, ב): שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי יַנַּאי לְמַר עוּקְבָא: שְׁדֵר לִי מַר מְהַנָּךְ *קִילוּרֵי דְּמַר שְׁמוּאֵל וכו'. וְגַם אָמְרוּ בְפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (בבא מציעא פה, ב): שְׁמוּאֵל יַרְחִינָאָה *אַסְיָא דְּרַבִּי הֲוָה וכו'. וְגַם אָמְרוּ בְפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּמִילָה (שבת קלג, ב) וּבְפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה (שם סו, ב) בְּכַמָּה דְּבָרִים: אָמַר אַבַּיֵּי, *אָמְרָה לִי אֵם וכו'. וְגַם מָצִינוּ בְּאֵלּוּ וּבַחֲכָמִים אֲחֵרִים בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין (כח, א) וּבְמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, מִמַּרְאוֹת רַבּוֹת, שֶׁנִּרְאֶה מֵהֶם שֶׁהָיוּ בְקִיאִין בְּחָכְמַת הָרְפוּאוֹת.
נפש יהודה קילורי. סם של רפואה: אסיא. רופא של רבי היה לומר שהחכמים היו בקיאים בכל חכמות אפילו ברפואות: אמרה לי אם. מניקתו היתה לומדת לאביי רפואות הרבה:
וּמָצִינוּ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה בָּקִי בְּחָכְמַת *הַתְּכוּנָה, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה (כה, א). וְגַם כֵּן הָיוּ יוֹדְעִים לַחֲשֹׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּעֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מַעְבְּרִין (נו, א): אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תְּקוּפַת נִיסָן נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה רִבְעֵי הַיּוֹם, *אוֹ בִתְחִילַת הַיּוֹם אוֹ בִתְחִילַת הַלַּיְלָה, אוֹ בַחֲצִי הַיּוֹם אוֹ בַחֲצִי הַלַּיְלָה. *וְאֵין תְּקוּפַת תַּמּוּז נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּאַחַת וּמֶחֱצָה אוֹ בְשֶׁבַע וּמֶחֱצָה בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְאֵין תְקוּפַת תִּשְׁרֵי נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת אוֹ בְּתֵשַׁע, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְאֵין תְקוּפַת טֵבֵת נוֹפֶלֶת אֶלָּא בְּאַרְבַּע וּמֶחֱצָה אוֹ בְּעֶשֶׂר וּמֶחֱצָה בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. *וְאֵין בֵּין תְּקוּפָה לִתְקוּפָה אֶלָּא תִּשְׁעִים וְאֶחָד יוֹם וְשֶׁבַע שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה. *וְאֵין תְּקוּפָה נִמְשֶׁכֶת מֵחֲבֶרְתָּהּ אֶלָּא חֲצִי שָׁעָה. וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תְּקוּפַת נִיסָן נוֹפֶלֶת בְּצֶדֶק שֶׁאֵינָהּ מְשַׁבֶּרֶת בָּאִילָנוֹת וְאֵין תְּקוּפַת טֵבֵת נוֹפֶלֶת בְּצֶדֶק שֶׁאֵינָהּ מְיַבֶּשֶׁת הַזְּרָעִים, *וְהַנֵּי מִילֵי, דְּאִתְיָלִיד לְבָנָה, אוֹ בִלְבָנָה אוֹ בְצֶדֶק.
נפש יהודה התכונה. איך שכל דבר הוא בפרטות יהיה מה שיהיה. והילוך המזלות וחמה ולבנה: או בתחלת היום או בתחלת הלילה וכו'. לפי שהמאורות נתלו בתחלת ליל רביעי בשבת ובחודש ניסן וימות החמה שס"ה ימים ושש שעות חשוב אותן כולן בשבועות וישאר בידך יום ורביע נמצא תקופת ניסן בשנה הבאה בחצי ליל חמישי לשנה השלישית בתחלת יום ששי ובשנה הרביעית בחצי יום השבת וכן לעולם יום ורביע בין תקופת שנה לתקופת שנה הבאה הבאה ולעולם הן כלות באחד מן הרביעיות הללו: ואין תקופת תמוז נופלת אלא באחד ומחצה או בשבע ומחצה או ביום או בלילה. שכשתקופת ניסן בתחלת היום אותה של תמוז בשבעה ומחצה ביום וכשתקופת ניסן בחצי היום של תמוז בא' ומחצה בלילה לפי שז' שעות ומחצה יש בין תקופה לתקופה שבאותו יום שזו נופלת זו נופלת אלא נמשכת להלן משעה שנפלה זו ז' שעות ומחצה שהם שלשים שעות לד' התקופות דהיינו יום ורביע ולפי זה החשבון אותה של תשרי נופלת או בג' או בט' אם נפלה תקופת תמוז בא' ומחצה של תשרי נופלת בט' ואם של תמוז בז' ומחצה של תשרי בג' וכן כולן וזהו הסימן אזג"י ואט"ד כשתקופת ניסן בא' של תמוז בז' ומחצה ושל תשרי בג' ושל טבת בי' ומחצה ושנה שניה של ניסן בחצי היום דהיינו בו' שעות ושל תמוז בא' ומחצה ושל תשרי בט' ושל טבת בד' ומחצה ביום: ואין בין תקופה לתקופה וכו'. כדפרישית חשוב צ"א יום כולן שבועות תמימות הן וז' שעות ומחצה היא נמשכת אחריהן שימי התקופה כך הם צ"א יום וז' שעות ומחצה שהן רביע של שס"ה ורביע: ואין תקופה נמשכת מחברתה אלא חצי שעה. סימן לחציו אז"ח גי"ח וא"ח טד"ח שמות השעות כל"ש צמח"ן הוא סידורן והילוכן תחלת ליל א' בשבת משמש כוכב ואחריו לבנה ואחריו שבתי צדק מאדים חמה נוגה הרי ז' שעות וחוזרין חלילה נמצא שעה ראשונה ליום א' בשבת חמה ואחריו נוגה ועוד כל"ש צמח"ן תמצא סימני שעות ראשונות של ימות השבוע חל"ם כצנ"ש הימים וסימני שעות ראשונות של כל לילי השבוע כצנ"ש חל"ם ור' שבתאי הרופא זצ"ל פירשו היטב בספר תחכמוני שלו למה נסדרו הכוכבים בענין זה וכיון דאין בין תקופה לתקופה אלא ז' שעות ומחצה נמצא שאם נפלה תקופת ניסן בתחלת כוכב תקופת תמוז יופל בחצי כוכב תשרי בראש לבנה טבת בחצי לבנה וכן כולן כשתוציא ז' שעות ומחצה אחר נפילתה של זו תגיע לאותה שעה עצמה אלא שנמשכת חצי שעה לאחריה: והני מילי דאתיליד. מולד לבנה של ניסן או של טבת בשעת לבנה או בשעת צדק:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה (כ, ב): אָמַר שְׁמוּאֵל: *יָכֵילְנָא לְתִיקוּנֵי לֵיהּ לְכוּלָה גוֹלָה וכו'. וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, בְּפֶרֶק כְּלָל גָּדוֹל (עה, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מִנַּיִן שֶׁמִּצְוָה לָאָדָם לַחֲשֹׁב בִּתְקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם" וגו' (דברים ד, ו), אֵי זוֹ הִיא חָכְמָה וּבִינָה שֶׁהִיא "*לְעֵינֵי הָעַמִּים"? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה חִשּׁוּב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת. וְגַם גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (נח, ב): אָמַר שְׁמוּאֵל *נְהִירִין לִי שְׁבִילֵי דִרְקִיעָא כִּשְׁבִילֵי דִנְהַרְדְּעָא. וְאָמְרוּ בְמַסֶּכֶת אָבוֹת: *תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיָּאוֹת פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה.
נפש יהודה יכילנא לתקוני. בלא ראיית עדים כי בקי אני בתולדות הלבנה והילוכה וסדר המזלות: לעיני העמים. שחכמה הניכרת היא שהראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והוא כן שנה זו שחונה והוא כן שכל העתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל והכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל אם יבא במזל שהוא חום או קר או יבש כן יהיה העת הבא: נהירין לי שבילי דרקיעא. בקי אני בהילוך המזלות ואור לי בידיעתם כידיעת שבילי נהרדעא: תקופות. היינו הילוך המזלות וגמטריאות חשבון השמות לצירוף אותיות הם פרפראות הוא כמיני מגדים שמביאין קודם הסעודה להמשיך הלב לאכילה כך הם מושכין האדם לחכמה. תקופות מביאין לחכמת המחקר בעיון שכלו והגמטריאות מביאין לחכמת הקבלה:
וְגַם מָצִינוּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה חָכָם בְּמִשְׁפְטֵי הַמּוֹלָדוֹת, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מִי שֶׁהֶחֱשִׁיךְ (קנו, א): כְּתִיב אֲפִינְקְסֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַאי מָאן דְּאוֹלִיד בְּחַד בְּשַׁבָּתָא *יְהֵא גְבַר וְלָא חָדָא בֵּיהּ וכו'. וְכֵן בְּכָל יָמִים וְשָׁעוֹת. וְגַם מָצִינוּ שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא *בְּסֵפֶר יְצִירָה.
נפש יהודה יהא גבר ולא חדא ביה. יהא אדם שלם שמדה אחת יהא בו ולא יהא בו אחת ממדה אחרת או כולן לטובה או כולן לרעה דאברו ביה אור וחושך: בספר יצירה. ובראו בריה בצירוף שמות האותיות:
וְגַם מָצִינוּ בְּפֶרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה טו, א), שֶׁאָמַר בֶּן זוֹמָא: *צוֹפֶה הָיִיתִי בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים וְאֵין בֵּינֵיהֶם אֶלָּא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת.
נפש יהודה צופה הייתי. מתבונן הייתי במעשה בראשית ואין ביניהם במקום חיבורן מקום קשר כיפת הרקיע בקרקע:
וְגַם מָצִינוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִידָיו, שֶׁהָיוּ דּוֹרְשִׁין בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דוֹרְשִׁין (יד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְיוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם, וְהָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מְחַמֵּר אַחֲרָיו. אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, שְׁנֵה לִי פֶּרֶק אֶחָד בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לֵיהּ: בְּנִי, וְלֹא כָךְ שָׁנִיתִי לָכֶם: "וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד"? אֲמַר לֵיהּ: הַרְשֵׁנִי וְאוֹמַר לְפָנֶיךָ דָּבָר אֶחָד מִמַּה שֶׁלִּמַדְתַּנִי. אֲמַר לֵיהּ: אֱמֹר. מִיָּד יָרַד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי הָאֶבֶן תַּחַת הַזַּיִת. אָמַר לוֹ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה יָרַדְתָּ? אֲמר לֵיהּ: אֶפְשָׁר שֶׁאַתָּה דּוֹרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וּשְׁכִינָה עִמָּנוּ וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין אוֹתָנוּ - וַאֲנִי רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר! מִיַּד פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּמַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה. יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְסָבְבָה כָּל הָאִילָנוֹת שֶׁבַּשָּׂדֶה וּפָתְחוּ כֻלָּן וְאָמְרוּ שִׁירָה. וּמַה שִּׁירָה אָמְרוּ? "הַלְלוּ אֶת־ה' מִן־הָאָרֶץ"; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁירָה זוֹ אָמְרוּ: "אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר". נַעֲנָה מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְאָמַר: הֵן הֵן מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. מִיָּד עָמַד רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַר: "בָּרוּךְ כְּבוֹד־ה' מִמְּקוֹמוֹ"; וּבָרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּתַן בֵּן לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁיּוֹדֵעַ לִדְרֹשׁ וְלַחְקֹר בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה כְּאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ; וְיֵשׁ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם וְיֵשׁ נָאֶה מְקַיֵּם וְאֵין נָאֶה דוֹרֵשׁ, וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם - אַשְׁרֶיךָ אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ.
וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הָיוּ הוּא וְרַבִּי יוֹסֵי מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. אָמְרוּ: אַף אָנוּ נִדְרֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, פָּתַח רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְדָרַשׁ בְּמַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם *תְּקוּפַת תַּמּוּז הָיָה, וְנִתְקַשְּׁרוּ שָׁמַיִם בֶּעָבִים וְנִרְאֶה כְּמִין קֶשֶׁת בָּעָנָן וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִתְקַבְּצִים וּבָאִין לִשְׁמוֹעַ מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, כִּבְנֵי אָדָם שֶׁבָּאִין לִשְׁמֹעַ *בְּמַזְמוּטֵי חָתָן וְכַלָּה. הָלַךְ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן *וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לָהֶם: אַשְׁרֵיכֶם וְאַשְׁרֵי יוֹלַדְתְּכֶם, וְאַשְׁרֵי עֵינַי שֶׁכָּךְ רָאוּ בַחֲלוֹם, שֶׁאֲנִי וְאַתֶּם הָיִינוּ מְסֻבִּים עַל הַר סִינַי וְנִתְּנָה עָלֵינוּ בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם; עֲלוּ לְכָאן עֲלוּ לְכָאן, טְרַקְלִין גְּדוֹלִים מוּכָנִים לָכֶם, מַצָּעוֹת גְּדוֹלוֹת מֻצָּעוֹת לָכֶם, אַתֶּם וְתַלְמִידֵיכֶם מְזֻמָּנִים לְכַת שְׁלִישִׁית.
נפש יהודה תקופת תמוז היה. דאין דרך להתקשר שמים בעבים: במזמוטי. שמחת חתן שמשמחין לפניהם: וסיפר דברים. הללו:
לָמַדְנוּ, שֶׁהַחֲכָמִים הַנִּזְכָּרִים, וְכָאֵלֶּה רַבִּים, הָיוּ בְּקִיאִים בַּחָכְמוֹת, וְרָמְזוּ קְצָת בַּמִּדְרָשׁוֹת הַכְּתוּבִים בַּתַּלְמוּד, שֶׁקָּרְאוּ הַגָּדוֹת. וְאַל יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת *שֶׁתּוֹעַלְתָּם מְעוּטָה, אֲבָל הִיא גְדוֹלָה לַמֵּבִין. *וְהֶעֱלִימוּהָ, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הַמְעַיֵּן הַדֶּרֶךְ הַפְּנִימִי לְבָאֵר מֵהֶם טוֹבָה אֲמִתִּית שֶׁאֵין לְמַעֲלָה הֵימֶנָּה; *וְנִגְלָה מֵהֶם חֵלֶק מֵעִנְיְנֵי הָאֱלֹהוּת וּמֵאֲמִתַּת הָעִנְיָנִים בְּכָל מַה שֶּׁהֵבִינוּ בוֹ *אַנְשֵׁי הַמִּדּוֹת וּבְכָל מַה שֶּׁפָּסְקוּ בּוֹ *הַפִּילוֹסוֹפִים הַתּוֹרָנִיִּים שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ כֹּחַ לְהַשִּׂיג בָּהֶם הַדֶּרֶךְ הַפְּנִימִי *וְיַחֲשֹׁב שֶׁהֵם כִּפְשָׁטָם - אֵין לְךָ דָּבָר יוֹתֵר נִפְרָד מִן הַשֵּׂכֶל וְרָחוֹק מִן הַדַּעַת.
נפש יהודה שתועלתם מעוטה. היא מעשה בראשית ומעשה מרכבה ללומדה: והעלימוה. החכמים ולא מסרו לכל שיהא גלוי ומפורסם ולמי שמסרוהו מסרו רק ראשי הפרקים כדי שיבין כל אחד מעצמו יותר ויותר במה שזכה לדעת ע"י שקנה לו במעשיו הטובים נשמה עליונה ולפי מעלתה יהא לו ידיעה להשיג הדברים החשובים העליונים והטובות שאין למעלה ממנו: ונגלה מהם. רק הראשי הפרקים כדאמרינן וכל אחד ואחד לפי מעלתו וחכמתו מגלין להם דברים מהם מה שיוכל להבין: אנשי המדות. החכמים בעלי מדות טובות: הפלוסופים התורניים. חכמי הקבלה: ויחשוב שהם. מה שמסרו החכמים הוא כפשוטה כמו שהוא לפניו ואין נאמר ברמז להבין דברים פנימים ורזים מתוכה ע"כ הוא נפלא בעיניו ויבא לידי הרהורים רעים עד שיחטא כי אין בשכל האדם הפשוט שהוא כן למשל מה שנאמר עיני ה' וכן כל הדמיון שבאדם ואם הוא יבין הפשוט יאמר הן גופניות הוא כמו אדם וזה אינו רק הכל נאמר בדמיון ע"כ אם הוא אינו יכול להבין הפנימיות טוב שלא יהיה לו בדברים אלו שום עסק ולא יביא עצמו לידי השחתת נפשו:
וְרַבּוֹתֵינוּ עָשׂוּ כֵן בִּשְׁבִיל עִנְיָנִים נִפְלָאִים; הָאֶחָד מֵהֶם הוּא *לְפַלְפֵּל לִבּוֹת הַנְּבוֹכִים וּלְהָאִיר עֵינֵיהֶם; *וּלְעַוֵּר עֵינֵי הַסְּכָלִים שֶׁלֹּא יֵאוֹר לִבָּם לְעוֹלָם, שֶׁאִלּוּ מַרְאִים לָהֶם בְּגִלּוּי הַדֶּרֶךְ הָאֲמִתִּי, הָיוּ מַקְשִׁים עָלֶיהָ וּבוֹרְחִים מִמֶּנָּה כְּפִי חֹסֶר טִבְעָם. וַעֲלֵיהֶם אָמְרוּ זַ"ל: אֵין מְגַלִּים לָהֶם אֶת הַסּוֹד. רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁאֵין שִׂכְלָם שָׁלֵם וְאֵין דַּיּוּת בְּכֹחָם לְקַבֵּל הָאֱמֶת כְּמוֹת שֶׁהִיא.
נפש יהודה לפלפל לבות הנבונים. כדאמרינן שישיגו משכלם בעצמם יותר ויותר ע"י למודם ופלפולם: ולעור. השנית שלא גילו החכמים סודות הדברים האלו כדי לעור עיני הרשעים שלא יבינו ויכשלו דהא אף אם היו מגלין להם תוכן הדברים היו חוטאין ולא היו משמרין עצמן בקדושה כטבע הרשעים מכירים קונם וחוטאין ולא היה נותן להם הקב"ה להשיג בשכלם אמיתות הדברים שאינם כדאי לזה:
וּכְשֶׁיָּסִיר הַבּוֹרֵא הַמָּסָךְ מִלֵּב הָאִישׁ הֶחָפֵץ לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, אַחֲרֵי אֲשֶׁר יַרְגִּיל נַפְשׁוֹ בַּדֵּעוֹת וְיָשִׂים חֶשְׁקוֹ בַּחָכְמוֹת, אָז יָבִין מֵהֶם כְּפִי שִׂכְלוֹ. וְעַד שֶׁיַּגִּיעַ לַהֲבִינָם עַל בּוּרְיָם, אִם יִרְאֶה דְבָרִים רְחוֹקִים מִשִּׂכְלוֹ, אַל יִתְלֶה הַחִסָּרוֹן בַּדָּבָר הַהוּא, אֲבָל יִסְמְכֶנּוּ לְחֹסֶר שִׂכְלוֹ וְיִצְטַעֵר מְאֹד עַל זֶה שֶׁלֹּא הֵבִין הַכַּוָּנָה הָאֲמִתִּית וְיָשׁוּב אֶל בּוֹרְאוֹ וִיחַנֵּן קוֹלוֹ וִיבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּשְׂכִּילֵהוּ וִיאַשְּׁרֵהוּ וִיגַלֶּה לוֹ הַסּוֹדוֹת הָרְמוּזִים בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ, כִּי כֵיוָן שֶׁבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. וְעַל זֶה אָמַר דָּוִד: "גַּל־עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, יח).