מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר הרביעי - על ענין תלמוד תורה
הַנֵּר הָרְבִיעִי - עַל עִנְיַן תַּלְמוּד תּוֹרָה
וְנֶחְלָק לְאַרְבָּעָה כְּלָלִים
הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן, לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה; הַכְּלָל הַשֵּׁנִי, בְּגֹדֶל שְׂכָרָהּ; הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי, בְּפִלְפּוּל הַחָכְמָה; הַכְּלָל הָרְבִיעִי, לְכַבֵּד לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה.
הַקְדָּמָה [רלח]
הַתּוֹרָה הָיְתָה כְּלִי אֻמָּנוּת שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (א, א): "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ *אָמוֹן" (משלי ח, ל) - אֻמָּן; אֲנִי הָיִיתִי כְלִי אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פַּלְטֵרִין וְאֵינוֹ בוֹנֶה אוֹתָהּ מִדַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא *דִּפְתְּרָיוֹת וּפִנְקָסִיּוֹת יֵשׁ לוֹ, לֵידַע הֵיאַךְ הוּא עוֹשֶה חֲדָרִים, הֵיאַךְ הוּא עוֹשֶׂה *פִּשְׁפְּשִׁים; כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבִּיט בַּתּוֹרָה וּבוֹרֵא אֶת הָעוֹלָם. הַתּוֹרָה אָמְרָה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א), בִּי רֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, *וְאֵין "רֵאשִׁית" אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִיב: "ה' קָנָנִי *רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" (משלי ח, כב).
נפש יהודה אמון. אומן, פירוש התורה נקראת אומן לפי שעל ידה ברא הקב"ה העולם בצירוף אותיותיה: דפתריות ופנקסיות. הם הלוחות והקלפים שיש לבונים שעליהם מצויר הבנין איך שיבנו: פשפשים. שערים קטנים שבתוך הגדולים: ואין ראשית. האמור כאן אלא תורה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו ופירוש בראשית עם ראשית ברא אלהים וגו' דב' משמש במקום עם: ראשית דרכו. קודם לשאר דרכים והיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה:
וְגַם כֵּן מָצִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שִׁבְעָה דְבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וּתְשׁוּבָה וְגַן עֵדֶן וְגֵּיהִנֹּם וְכִסֵּא הַכָּבוֹד וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. תּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ וגו' מֵאָז", עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. תְּשׁוּבָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "*בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ" וגו' (תהלים צ, ב) וְסָמִיךְ לֵיהּ: "*תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ וגו' (שם שם, ג). גַּן עֵדֶן מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן־בְּעֵדֶן *מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. גֵּיהִנֹּם מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "כִּי־עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל *תָּפְתֶּה" (ישעיה ל, לג), "מֵאֶתְמוֹל" עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. כִּסֵּא הַכָּבוֹד מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז" (תהלים צג, ב), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן" וגו' (ירמיה יז, יב), "מֵרִאשׁוֹן", עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. וּשְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ מִנַּיִן? *שֶׁנֶּאֱמַר: "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם לִפְנֵי־שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ" (תהלים עב, יז), עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם. וְאָמְרָה: בִּי נִתְיָעֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁבָּרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִי־עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה" וגו' (משלי ח, יד).
נפש יהודה בטרם הרים יולדו. ברא מדת התשובה: תשב אנוש. עד דכא, עד ידכא לבו לפניך עד ואין עד בכלל דכא ראשי תיבות "דם" "כפירה" "אשת איש" שהתשובה ויום כפור תולה ומיתה מכפרת ודרש עוד עד דכא עם דכדוכי נפש והיינו מיתה כמו מגדיש ועד קמה: מקדם. מקודם לעולם וכן מאתמול לעולם: תפתה. גיהנם שכל המתפתה ביצרו יפול שם: ואמרה. התורה בו נתיעץ הקב"ה:
וְעִם כָּל זֶה אֵין לָנוּ לַחֲשׁוֹב שֶׁהַדְּבָרִים כִּפְשָׁטָן, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּפֶרֶק זֶה: עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁמוֹ לְבַדּוֹ - נִרְאֶה לִכְאוֹרָה שֶׁהוּא סוֹתֵר דְּבָרָיו. וְאֵינוֹ כֵן, כִּי רַבִּי תַנְחוּם הִתִּיר לָנוּ זֶה הַסָּפֵק בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה בְּאָמְרוֹ: שִׁבְעָה דְבָרִים קָדְמוּ לִבְרִיאָתוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ מֵהֶם שֶׁנִּבְרְאוּ וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁעָלוּ בְמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. וּבִיאֵר שֶׁהַתּוֹרָה וְכִסֵּא הַכָּבוֹד נִבְרְאוּ, וְהַשְּׁאָר עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת. וְאָמַר גַּם כֵּן רַבִּי אַבָּא: הַתּוֹרָה קָדְמָה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. נִמְצָא שֶׁהַתּוֹרָה רִאשׁוֹנָה לְכָל הַנִּבְרָאִים. וְזֶה אֱמֶת, שֶׁהַתּוֹרָה הִיא חָכְמָה עֶלְיוֹנָה הַקּוֹדֶמֶת בַּמַּעֲלָה לְכָל הַנִּמְצָאוֹת. *וְנִמְצֵאת הֲוָיָה רִאשׁוֹנָה וְעוֹלָם הָעֶלְיוֹן *וְגַלְגַּל הַשֵּׂכֶל. *וְכִסֵּא הַכָּבוֹד הוּא הָרָקִיעַ הַגָּדוֹל, *שֶׁהוּא כְּלָלִי לְכָל הַגַּלְגַּלִּים הַנִּקְרָאִים "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי", וְזֶהוּ עוֹלָם הָאֶמְצָעִי. וְעוֹלָם סְתָם הוּא *עוֹלָם הַשָּׁפֵל.
נפש יהודה ונמצאת הויה ראשונה. שהיא היתה ראשון: וגלגל השכל. הם הגלגלים שיש בהם דעת ותבונה חיונית: וכסא הכבוד. ששוכן עליהם הקב"ה שבראם בהנהגתם ובגלגולם: שהוא כללי לכל הגלגלים. שקבועין בו וכשהוא מתגלגל על ידו מתגלגלים כלם והוא מתגלגל על ידי סבה ראשונה והיינו על ידי גזירת הקב"ה ואמריו: עולם השפל. זה העולם אשר האדם עליו:
וְלֹא שֶׁקָּדַם זֶה לָזֶה בִּקְדִימָה זְמַנִּית, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁאָמְרוּ בַּחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִין: שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וגו' (בראשית א, א). וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִין: אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם" (שם ב, ד), תַּנְיָא, אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: לְדִבְרֵיכֶם, אָדָם בּוֹנֶה עֲלִיָּה וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַיִת? שֶׁנֶּאֱמַר: "הַבּוֹנֶה *בַּשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו" (עמוס ט, ו)! אָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל: לְדִבְרֵיכֶם. אָדָם בּוֹנֶה *שְׁרַפְרָף וְאַחַר כָּךְ כִּסֵא? שֶׁנֶּאֱמַר: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" (ישעיה סו, א)! וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה כְּאֶחָד נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אַף־יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו" (שם מח, יג). הָא לָמַדְנוּ, שֶׁזֹּאת הַקְּדִימָה הַנֶּאֱמֶרֶת בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה *לֹא הָיְתָה קְדִימָה זְמַנִּית אֶלָּא קְדִימָה בַּמַּעֲלָה וְהַכֹּל בָּא *מִסִּבָּה רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא שֶׁהוּא בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִזֶּה לָזֶה.
נפש יהודה בשמים מעלותיו. אלמא עליות איקרו: שרפרף. הדום שיש בכסא למטה שמשימין רגליו עליו ועל כרחך מתקן תחלה הכסא ולפי אורך וגודל הכסא הוא מתקן אחרי כן שרפרף: אף ידי יסדה ארץ. מסיפיה דקרא יליף דכתיב יעמדו יחדו: לא. שזה נברא קודם לזה אלא יחדו נבראו וקבע כל אחד ביומו ולפי חשיבתם הקדימתם התורה: מסבה ראשונה. מהקב"ה שהוא בורא הכל מהם משתלשלים ממדרגה למדרגה עד עולם כזרע המזריע וצומח ומגדל וחוזר חלילה הוייתם עד בוראם וכן ברא הקב"ה ההשתלשלות והיינו בריותיו מירידה לירידה שהמלאכים למעלה מהגלגלים והגלגלים זה למעלה מזה בחשיבות כמו המלאכים וכן השמש והירח והכוכבים וכן האדם על בעלי חיים וצמחים ודומם:
וְלָזֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה דָּבָר עַד שֶׁמִּסְתַּכֵּל בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה. וְגַם כֵּן אָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה: "אֵת אֲשֶׁר־כְּבָר עֲשׂוּהוּ" (קהלת ב, יב), כִּבְיָכוֹל הוּא וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל כָּל אֵבָר שֶׁבְּךָ וְהוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ עַל כַּנּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוּא *עָשְׂךָ וַיְכֹנֲנֶךָ" (דברים לב, ו). נִמְצָא, שֶׁהַתּוֹרָה *בְּפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבֵית דִּינוֹ שֶׁל מַעְלָה מוֹרִים עַל דָּבָר אֶחָד, שֶׁהוּא עוֹלָם הָעֶלְיוֹן, שֶׁכֻּלּוֹ תוֹרָה, שֶׁהִיא חָכְמָה וּבִינָה וְדַעַת. *וַהֲוָיַת הָעוֹלָם הָאֶמְצָעִי הוּא, שֶׁעוֹבְדִים אֶת בּוֹרְאָם וְעוֹשִׂין בְּאֵימָה רְצוֹן קוֹנֵיהֶם. וְיִשּׁוּב עוֹלָם הַשָּׁפֵל תָּלוּי בִגְמוּל חֶסֶד בְּנֵי אָדָם אֵלּוּ עִם אֵלּוּ.
נפש יהודה עשך ויכוננך. שתקנך בבסיס וכן: בפמליא. בחיילות של מעלה נמלך וברא כל אבר לאדם כתיקונו: והויות העולם האמצעי. כל הנהגות הנבראים שהם בעולם האמצעי הוא רק טוב דאין יצר הרע ביניהם וקיומם בעבור שעובדים אתה' לעשות רצונו בהנהגתם באימה וביראה:
וְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים שֶׁבִּשְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת, שֶׁהֵם תּוֹרָה וַעֲבוֹדָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הֵם שְׁלֹשָׁה עַמּוּדִים שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בָנוּי עֲלֵיהֶם. וְלָזֶה רָמְזוּ בְאָמְרָם בְּפֶרֶק קַמָּא דְּאָבוֹת: עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. וְאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְבָרִים, אַף־עַל־פִּי *שֶׁהֵם עַמּוּדֵי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, יָכוֹל לְהַדְרִיךְ בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁלֵם בְּמִדּוֹת וּבְמֻשְׂכָּלוֹת. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהִקְדִּימָם הֶחָכָם כְּפִי הַקְּדִימָה בַמַּעֲלָה, אֵינָן יְכוֹלִין לִהְיוֹת קְנוּיוֹת בָּאָדָם אֶלָּא *מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, כְּמִי שֶׁעוֹלֶה בְּסֻלָּם. נִמְצָא, שֶׁמִּי שֶׁנּוֹטֶה אַחַר גְּמִילוּת חֲסָדִים וְלֹא יוֹתֵר מְסַיֵּעַ עֲמִידַת יִשּׁוּב עוֹלָם הַשָּׁפֵל; וּמִי שֶׁנּוֹטֶה גַּם כֵּן אַחַר הַדְּבָרִים שֶׁנִּקְרְאוּ עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא, שֶׁהֵם הַמִּצְוָה וְהַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב, אוֹחֵז מִדַּת הָעוֹלָם הָאֶמְצָעִי וּמִן הַשָּׁמַיִם מְרַחֲמִים עָלָיו וּמַצִּילִין אוֹתוֹ מִן הַמַּזִּיקִין; וּמִי שֶׁעֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, שֶׁהוּא מִדַּת עוֹלָם הָעֶלְיוֹן, בְּחֶשְׁקוֹ לְהִדָּבֵק נַפְשׁוֹ *בְשֵׂכֶל הַפּוֹעֵל אֲשֶׁר נֶחְצֶבֶת נַפְשׁוֹ מִשָּׁם, תָּשׁוּב בְּמוֹתוֹ, כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ וְתִשָּׁאֵר לָנֶצַח וְתִחְיֶה עֲדֵי עַד. וְלָזֶה רָמְזוּ בְרֵישׁ מַסֶּכֶת פֵּאָה, בְּאָמְרָם: וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם. שֶׁהִיא הָרִאשׁוֹנָה בַּמַּעֲלָה וְהָעֶלְיוֹנָה בַּסֻּלָּם.
נפש יהודה שהם עמודי העולם כלו. כמו שאמר התורה הוא עולם העליון כולו שכליות ועבודה שלמה ביראה היא בעולם האמצעי וגמילות חסד הוא רק בעוה"ז מ"מ יכול האדם להשיג כלם ולקיימם בעוה"ז גם העבודה והתורה: מלמטה למעלה. אע"פ שהתורה היא ראש לחשיבות העבודה ועבודה לגמילות חסד מ"מ אם רוצה האדם להחזיק בהם ולקיימם יחזיק מגמילות חסדים מלמטה למעלה ראשון ירגיל עצמו לקיים ג"ח ואח"כ עבודה ואח"כ התורה: בשכל הפועל. שמוציא השכל שיש בו לפועל למעשה שפועל ועושה מה שהשכיל בשכלו במחשבתו ללמוד ולקיים אז מדבק שכלו ונפשו בעולם העליון מקום התורה שנשמתו משם ולפי מעשיו יזכה להוסיף לו נשמת עליון וכמו עליונות נשמתו ישיג וישכיל בשכלו למעלה:
עַל כֵּן הַמִּתְאַחֵז בִּשְׁלֹשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ מֻכְתָּר בִּשְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת. וְעַל כֵּן נִבְרָא הָאָדָם בְּשִׁתּוּף מַעְלָה וּמַטָּה, נַפְשׁוֹ מִלְּמַעְלָה וְגוּפוֹ מִלְּמַטָּה, לִהְיוֹת הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לְהַטּוֹת לַצַּד שֶׁיִּרְצֶה, שֶׁאִם יִרְצֶה לַעֲלוֹת *לְצַד מַעְלָה - יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבְהִפָּרֵד נַפְשׁוֹ מִגּוּפוֹ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה כְּמַלְאֲכֵי מַעְלָה; וְאִם לָאו, יְהֵא גוּפוֹ נֶעֱזָב לַמִּקְרִים כִּבְהֵמָה בְּלִי דַעַת וְנַפְשׁוֹ תִכָּרֵת.
נפש יהודה לצד מעלה. שעושה טוב לדבק בנשמתו שהיא רוחניות עד שגם גופו שהוא גשמיות מתהפך לו לרוחניות רק לעשות הטוב והישר אז הוא יושב אף בעוה"ז בסתר עליון שהקב"ה משרה שכינתו עליו ומשמרו ומסתירו מכל רע:
נִמְצָא שֶׁהַקִּיּוּם הָאֲמִתִּי וְהַתְּמִידִי שֶׁבָּאָדָם הוּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה. וְגַם - אִם לֹא בִזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל וּפִרְסְמוּהָ לֹא הָיָה יָכוֹל הָעוֹלָם לְהִתְקַיֵּם, כִּדְאָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא (פח, א): אָמַר חִזְקִיָּה: מַאי דִּכְתִיב: "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין" וגו' (תהלים עו, ט), כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּעִנְיָן חַג הַשָּׁבוּעוֹת. וְעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת שֶׁהָיָה הָעוֹלָם בְּלֹא תוֹרָה לֹא נִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּחַסְדּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל בְּעִנְיַן הַתְּפִלּוֹת פֶּרֶק כ"ד. עַד שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר בָּהּ עַמּוּדֵי עוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ שִׁיר הַשִּׁירִים: "שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ" (שיר השירים ה, טו), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. וְלָמָּה נִמְשְׁלוּ לְעַמּוּדִים, שֶׁהֵם עַמּוּדֵי עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה" וגו' (ירמיה לג, כה).
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: "רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד" (תהלים קיט, צו) וְאוֹמֵר: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי־יָם" (איוב יא, ט). וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶנֶת לְכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאֶהְיָה אֶצְלוֹ אָמוֹן" וגו' (משלי ח, ל), אַל תִּקְרֵי "אָמוֹן" אֶלָּא אֻמָּן. וּבָהּ נָטָה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה" וגו'. *וּבָהּ חָתַם מֵימֵי אוֹקְיָאנוֹס שֶׁלֹּא יֵצֵא וְיִשְׁטֹף אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָאוֹתִי לֹא־תִירָאוּ נְאֻם־ה' אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר־ שַׂמְתִּי חוֹל" וגו' (ירמיה ה, כב). וּבָהּ כָּבַשׁ אֶת הַתְּהוֹם שֶׁלֹּא יַצִּיף אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּחֻקוֹ חוּג עַל־פְּנֵי תְהוֹם" (משלי ח, כז). וּבָהּ בָּרָא חַמָּה וּלְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֹּה אָמַר ה' נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ירמיה לא, לד). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם לֹא נִתְיַסֵּד אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה וּנְתָנָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָהּ יוֹמָם וָלָיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) וּכְתִיב: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" וגו' (תהלים א, ב). תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִפְּנֵי מַה נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית: יוֹם אֶחָד, יוֹם שֵׁנִי, יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי, יוֹם חֲמִישִׁי, *וְיוֹם הַשִּׁשִּׁי עִם הֵא יְתֵרָה? מְלַמֵּד, שֶׁהִתְּנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית: אִם יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִין אֶת הַתּוֹרָה - מוּטָב, וְאִם לָאו - אַחֲזִיר אֶתְכֶם לְתוֹהוּ וָבֹהוּ.
נפש יהודה ובה חתם. בזכות התורה כי היא דברי אלהים חיים ומלך עולם ובודאי כדאי הוא שעולם כלו יתקיים בזכותם ע"י לומדיה ומקיימין מצותיה: ויום הששי. נאמר כאן ה"א יתירה בששי נגמר מעשה בראשית לומר שהתנה הקב"ה עמהם על מנת שיקבלו ישראל חמשה חומשי תורה וגם הששי רמז לששה בסיון הששי המיוחד לקבל בו התורה ואז נתחזקו כל יצירת בראשית כאלו בו ביום נבראו:
וְנָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה מֻבְחֶרֶת לְעַם רָאוּי עַל יְדֵי הָגוּן בַּזְּמַן הַמּוּכָן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי עֲקִיבָא (שבת פח, א): דָּרַשׁ הַהוּא גְלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: בְּרִיךְ רַחְמָנָא, דְּיָהַב *אוֹרְיָן תְּלִיתָאִי לְעַם תְּלִיתָאִי עַל יְדֵי תְּלִיתָאִי בְּיוֹם תְּלִיתָאִי לְיֶרַח תְּלִיתָאִי. כְּמָאן, *כְּרַבָּנָן.
נפש יהודה אוריין תליתאי. תורה נביאים כתובים. לעם תליתאי כהנים לוים וישראלים. על די תליתאי משה שהיה תליתאי לבטן מרים אהרן ומשה. ביום תליתאי לפרישה: כרבנן. דאמרי חמשה עבוד פרישה ובשבת קבלו את התורה:
וְאַף־עַל־פִּי *שֶׁנִתְּנָה לָהֶם נֶעֱלֶמֶת וְנִסְתֶּרֶת, בָּאוּ אַחַר כָּךְ מְקֻבָּלִים וּנְבִיאִים וַחֲכָמִים וְגִלּוּ קְצָת מִסְּתָרֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁעָשָׂה הֶחָכָם שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם בְּסִפְרוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד־דַּעַת אֶת־הָעָם" (קהלת יב, ט)? *אַגְמְרָהּ בְּסִימָנֵי הַטְּעָמִים וְאַסְבְּרָהּ בִּדְדָמֵיהּ לֵיהּ. "אִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה" (שם), אָמַר עוּלָא: בִּתְחִלָּה הָיְתָה תוֹרָה דוֹמָה לְקֻפָּה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה *וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם.
נפש יהודה שניתנה. תורה שבכתב נעלמת ונסתרת ממנה פרושיה ודקדוקיה ורמיזותיה: אגמרה. לישראל טעמי התורה ונתן טעם לכל דבר ודבר והסביר להם שיבינו לדמות להם זה לזה בצד השוה להם ונתן להם סימני המסורת וסימנין בין תיבה לתיבה במקרא ובמשנה: ועשה לה אזנים. שתיקן ערובין ונטילת ידים וגזר עליהם אפילו לחולין ושניות לעריות וע"י כן שהוא הראה להם פתח ליכנס בה ולאחוז בה אוחזין בה ישראל בקיום וקריבת המצות ומרחיקין מן העבירות כדרך שאין לאחוז בכלי שאין בה יד ובא הוא ועשה יד לתורה ושוב אוחזין בה בגדרות והרחקות ולא יעברו על המצות:
עַל כֵּן, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִרְאוֹת אֲמִתַּת הָעוֹלָם וַעֲמִידָתוֹ, יָבִין *לָמָּה נִבְרָא הָאָדָם וְלָמָּה הִבְדִּילוֹ בוֹרְאוֹ מִכָּל נִבְרְאֵי עוֹלָם הַשָּׁפֵל וִיצָרוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים וּבְעוֹלָם מָלֵא וְנָתַן עֲצֵי הַגַּן בְּיָדוֹ, עִם כָּל בְּרוּאֵי מַטָּה, וְנָתַן בִּרְשׁוּתוֹ לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַחַיִּים, שֶׁהוּא הַשָּׂגַת *חָכְמָה עֶלְיוֹנָה, לְהַבְדִּיל בֵּין אֱמֶת לְשֶׁקֶר. וְהִזְהִירוֹ מֵעֵץ הַדַּעַת, שֶׁהוּא לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע, *שֶׁהִיא חָכְמָה מְדִינִית. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁחָטָא בְּהַטּוֹת עַצְמוֹ לִידִיעַת טוֹב וָרַע בָּעוֹלָם הַזֶּה, *נִשְׁאַר לוֹ אֶפְשָׁרוּת "פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי" וגו'. *לוּלֵי שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם מוֹנְעִים רַבִּים, שֶׁנִּקְרְאוּ "כְּרוּבִים" וְ"לַהַט הַחֶרֶב", *הַמְעַכְּבִין לָאָדָם מִלִּדָּבֵק תָּמִיד בַּתּוֹרָה, שֶׁהִיא עֵץ הַחַיִּים, וּלְקַיֵּם בָּהּ "וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". לְפִיכָךְ אַל יִמָּנַע מִמֶּנָּה מִכֹּל וָכֹל, אֲבָל יַעֲשֶׂה כָּל יְכָלְתּוֹ לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה וּתְהֵא תוֹרָתוֹ עִיקָר וּמְלַאכְתּוֹ טְפֵלָה וְיֹאהַב הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ. וּבָזֶה יָבוֹא לִלְמֹד וּלְקַיֵּם הַתּוֹרָה מִיִּרְאָה וּמֵאַהֲבָה וְיַשִּׂיג בָּהּ הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל, וּבָזֶה תִדָּבֵק נַפְשׁוֹ וְתָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ בָּעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים וְיַעֲמֹד לְגוֹרָלוֹ לְקֵץ הַיָּמִין.
נפש יהודה ולמה. ברא הקב"ה את האדם בהבדלת צורתו מכל החיות והבהמות שהוא בעצמו בחר לו הצורה כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו המשיל מלאך עליו אפילו על הצמחים שאין לך עשב שאין מלאך עליו שנאמר וכל צבאם והיינו לשון צביונם שהקב"ה שאל למלאך באיזה צורה וצביון שהוא בוחר לדבר שהוא ממונה עליו ובאותה צורה ברא אותו כמו שבחר לו המלאך וכשבא לברוא את האדם קרא הקב"ה להמלאכים ואמר להם נעשה אדם שהיה אז חומר בלא צורה כצלמנו בדמותנו ר"ל באותה הצורה שאני ואתם נבחר לו ומי שיבחר דמות וצורה היותר נאה אברא אותו ומי יבחר יותר מבורא הכל ע"כ כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים בצלם ודמות שבחר לו הקב"ה בעצמו ברא אותו ועליו נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד מה שלא נאמר על כל הנבראים כי מאד אותיות אדם שהוא הנאה והיפה בדמות וצורה מכל הנבראים ועל שהוא הצלם אשר בחר לו ה' כתיב וייצר ה' אלהים את האדם שם מלא אחר יצירת האדם להראות שהוא לבדו בראו ביצירתו וצורתו על כן האדם המעולה והנאה בכל הצורות וזה שאמרה חנה אין צור אין צייר כאלהינו ועל כן הוא חביב לפניו והמשילו על כל הנבראים וזה שאמר ולמה הבדילו בוראו מכל נבראי עולם השפל ובראו בצלם אלהים ובעולם מלא שמצא הכל מוכן לפניו כשנברא שע"כ נברא האדם בע"ש כדי שימצא הכל מוכן לפניו וגם נרמז שגוף האדם הוא דוגמת העולם וע"כ נקרא האדם עולם הקטן: חכמה עליונה. שהיא נשמת אדם שהיא נצחיות וחי לעולם ועל ידה ישיג אדם חכמות עליונות חכמות מלאכים והנשמות: שהיא חכמה מדינית. מה שהוא לגוף אדם להשכיל בדבר שהוא שייכות בהנהגת גופו ללבוש במלבושים לכסות ערותו דכתיב מי הגיד לך כי עירום אתה וכן שלא לשכב בשדות וביערים לרוץ כמו החיות ובהמות אלא ינוחו במדינות ר"ל במקומות ובבתים כהנהגת המדינה וזה הכל לתועלת גוף האדם כמו שינהג אדם על אדמתו ולדור במדינה עם בני אדם יחדו ע"כ נקרא אותו שכל שכל מדינית: נשאר לו אפשרות. ר"ל שיש בידו הבחירה לעשות כל מה שאפשר לו להשיג ולעשות ועתה אם הוא בגן פן ישלח ידו ויקח מעץ החיים וחי לעולם: לולי שיש לאדם מונעים רבים. כלומר ובאמת היה עושה כן אם לא שמנעו הקב"ה ע"י שגרשו ממנו וישם סביביו להט החרב לשמרו: המעכבין לאדם. כשם שיש להט החרב המעכב לאדם ליכנס לגן לאכול מעץ החיים כך היצר הרע מעכב האדם לידבק בתורה שנקראת עץ החיים שעל ידה יזכה האדם לחיי עולם מי שאוכל ממנה שנאמר לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ואם לא אכל מעץ הדעת רק מעץ החיים אז היה יכול להשכיל מיד בתורה שהיא עץ החיים ולהשיג בחכמות עליונות והיה נצחי:
הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן: לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּסֵדֶר לִמּוּדָהּ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּגֹדֶל מַעֲלָתָהּ; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בְּהַנְהָגַת לִמּוּדָהּ.
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּסֵדֶר לִמּוּדָהּ
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רלט]
אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בְּטִבְעֵי בְּנֵי אָדָם, בִּהְיוֹת קְצָתָם מוּכָנִים לְלִמּוּד יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים, כִּי כְּשֶׁמִּזְגּוֹ שֶׁל אָדָם הוּא נוֹטֶה אֶל הַיֹּבֶשׁ וְעֶצֶם מוֹחוֹ זַךְ וְהַלַּחוּת בּוֹ מוּעָט, יְהֵא קַל בְּעֵינָיו לִלְמֹד וּלְהָבִין הָעִנְיָנִים וּלְזָכְרָם יוֹתֵר מֵאִישׁ בַּעַל הַלֵּיחָה הַלְּבָנָה, שֶׁהוּא רֹב הַלַּחוּת בַּמֹּחַ. *אֲבָל אִם הָאִישׁ הַהוּא הַמּוּכָן יוֹתֵר בְּמִזְגּוֹ לְזֹאת הַמַּעֲלָה לֹא יִלְמֹד כְּלָל וְלֹא יְעוֹרֵר רוּחוֹ זוּלָתִי לָלֶכֶת אַחַר מַעֲדַנֵּי עוֹלָם וְתַחְבּוּלוֹתָיו, יִשָּׁאֵר סָכָל בְּלִי סָפֵק. וְכֵן זֶה רַב הַלֵּיחָה בְּטִבְעוֹ, אִם יַרְבֶּה בְּלִמּוּד מֵאַהֲבָה וְיֶהֱגֶה בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה - יֵדַע וְיָבִין וְיַשִּׂיג, *לוּלֵי שֶׁיְּהֵא יוֹתֵר בֶּעָמָל וָקֹשִׁי.
נפש יהודה אבל אם האיש ההוא. שיש בו שכל ללמוד ואינו רוצה ללמוד רק כל מחשבותיו ושכלו למה שהוא הנאת גופו ישאר סכל בלי ספק שלא יעורר רוחו לעשות טוב ולעסוק בתורה ולא יבא לו תועלת שוב משכלו רק רע כל היום: לולי שיהא יותר בעמל ובקושי. רק שצריך ליגיעה הרבה בתורה מאחר ששכלו קשה להבין מ"מ על ידי עמל ויגיעה רבה יבא להבין בתורה ע"כ אל יפרוש ממנה כי ביותר שהוא עמל בה נוחה לו להבינה:
וְהִלְכָךְ אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי, אַל תַּאֲמִין בּוֹ. וְאֵין סָפֵק שֶׁאֵין אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁיִּיגַע וְלֹא יִמְצָא, זוּלָתִי אִם הוּא *כְּסִיל מֻחְלָט שֶׁלֹּא יִרְצֶה לִלְמֹד. וְטוֹב לָאָדָם לִלְמֹד כָּל הַמֻּשְׂכָּלוֹת אִם יוּכַל לַהֲבִינָם וּלְיוֹדְעָם בְּבַת אַחַת, אֲבָל לְפִי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִלְמֹד הַחָכְמוֹת בְּלִי הַקְדָּמוֹת גְּדוֹלוֹת וּבִזְמַן רַב וּבְעָמָל גָּדוֹל וּבִפְרִישׁוּת מֵהַהֲנָאוֹת, וְעַל זֶה רֹב הָעוֹלָם *מוֹאֲסִין אוֹתוֹ בְּעִוְרוֹן לִבָּם, לְפִי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג בַּהַתְחָלָה לְגֹדֶל הַטּוֹבָה הַבָּאָה לָאָדָם בַּסּוֹף, בְּסִבַּת הַחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְסַפְּרָהּ - *עַל כֵּן הֶעֱרִימָה תוֹרָה וְנָתְנָה רְשׁוּת לְהַבְטִיחַ, לְמַתְחִיל הָעִיּוּן, בְּשָׂכָר, שֶׁהוּא כְּטִפָּה לַיָּם אֵצֶל הֶעָתִיד לָבוֹא, וְהוּא שָׁקוּל בְּעֵינָיו יוֹתֵר מֵהַשָּׂכָר וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל הַבָּא בַּסּוֹף. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיַּתְחִיל לִלְמֹד עַל מְנָת שָׂכָר מוּעָט, לַסּוֹף, כְּשֶׁיַּשִּׂיג הָאֱמֶת, יֵקַל בְּעֵינָיו הַשָּׂכָר הָרִאשׁוֹן. וּבְמַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה יַעֲלֶה לְהַשִּׂיג הַשָּׂכָר הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר "עַיִן לֹא־ רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ", וְאֵין כֹּחַ לְשׁוּם בַּעַל גּוּף לְהַשִּׂיגוֹ עַל בּוּרְיוֹ, אֶלָּא הַחֲכָמִים בְּדִמְיוֹן וּבְמָשָׁל, כְּמוֹ הַסּוּמָא אֲשֶׁר לֹא רָאָה אוֹר מִיָּמָיו, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג עִנְיְנֵי הַגְּוָנִים וְהֶבְדְּלָם.
נפש יהודה כסיל מוחלט. רשע גמור שלא ביקש כלל ללמוד. מוחלט לצמיתות תרגום לחלוטין כלומר ודאי בלי ספק הוא רשע: מואסין. ללמוד התורה משום שכך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וקודם שילמדו התורה אין יודעין ואין יכולין להשיג שכרה הגדול שבא ללומדיה: על כן הערימה תורה. החכימה התורה בדבר זה והתירה ונתן רשות שיאמרו לזה כשיתחיל ללמוד שכר תורה שישיג על ידה בעוה"ז כגון אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה וכל הכבוד שיבא לו ושמגינות עליו מכל רע אע"פ שכל כבוד עוה"ז הוא כטפת הים נגד שכר עוה"ב שיהא לו ע"י התורה מ"מ אותו שכר מועט בעוה"ז ניחא ליה מכל שכר עוה"ב שאין שכלו מגעת למרחוק כמו התינוק שניחא ליה בפרוטה ומעט מגדנות מכל אשר תאמר לו משכר עוה"ב:
וְגַם כֵּן כָּךְ הִיא דַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס *בַּלִּמּוּד הֶחָמוּר בַּהַתְחָלָה, אֶלָּא מִן הַקַּל אֶל הַכָּבֵד מִמֶּנּוּ, מַעֲלָה אַחַר מַעֲלָה בְּמַעֲלוֹת הַסֻּלָּם. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַתְחִיל מִן הַמִּקְרָא וְאַחַר כָּךְ בַּמִּשְׁנָה וּמִן הַמִּשְׁנָה אֶל הַתַּלְמוּד וּמִן הַתַּלְמוּד יוּכַל לִכָּנֵס אַחַר כָּךְ בְּחָכְמוֹת וּבְסִתְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵם דָּבָר גָּדוֹל. וְאַחַר שֶׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג בָּזֶה, אַל יוֹצִיא כָּל יָמָיו בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה, אֶלָּא בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג.
נפש יהודה מדה. היא קצת ואינה מדה שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא נכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורותינו לכתבו:
וְעַל הַדָּא גָּרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת (לג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָעוֹסֵק בַּמִּקְרָא - מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה, בַּמִּשְׁנָה - מִדָּה שֶׁנּוֹתְנִין עָלֶיהָ שָׂכָר, *בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְדוֹלָה הֵימֶנָּה; וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד. הָא גוּפָא קָשְׁיָא, אֲמֶרֶת "בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְדוֹלָה הֵימֶנָּה", וְהָדַר תָּנֵית "הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד"? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: *בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ *שָׁבְקוּהָ כֻּלֵּי עָלְמָא לְמַתְנִיתָא וַאֲזוּל לְתַלְמוּדָא; *הָדַר דָּרַשׁ לְהוּ "הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד". *מַאי דָּרוּשׁ? כִּדְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: "הַגֵּד *לְעַמִּי פִּשְׁעָם" (ישעיה נח, א), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁאֲפִילוּ שְׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת "וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְנוּ דִּתְנָן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: *הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, *שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד *עוֹלָה זָדוֹן. וְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: מַאי דִּכְתִיב: "שִׁמְעוּ דְּבַר־ה' הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ" (שם סו, ה)? *אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים: "אֲחֵיכֶם" (שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; "*שׂנְאֵיכֶם (שם). אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; "*מְנַדֵּיכֶם" (שם), אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ. *שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָן וְכָשַׁל כֹּחָן וּבָטַל *סִכּוּיָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ" (שם), אוּמוֹת הָעוֹלָם יֵבֹשׁוּ וְלֹא יִשְׂרָאֵל, הֵם יֵבֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ.
נפש יהודה בתלמוד. שהיא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא: בימי רבי נשנית משנה זו. הא דקתני גמרא אין לך מדה גדולה מזו לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו ג' דורות רבו מחלוקת בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד מלכיות ושמדות שהן גוזרין עליהן ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי שנתן הקב"ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרינן בעבודת כוכבים ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי א"י ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימנים הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דבר מי ראוין לקיים וסדרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי מועד לבדם ודברי קדשים לבדם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם לפיכך אמרו בגמרא אין לך מדה גדולה מזו שיתנו לב לטעמי המשנה: שבקוה כולי עלמא מתניתין. מלחזור על גרסת משנתם ואזלו בתר גמרא לחשוב בסברא: הדר דרש להו הוי רץ למשנה. לפי שירא פן ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חייב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר: מאי דרש. מתחלה כשדרש שגמרא גדול: לעמי פשעם. עמי דהיינו ת"ח את חטאתם אני קורא פשע שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם שיבררו להם על העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר ולבית יעקב שאר העם חטאתם אפילו פשע שלהם אני קורא חטאת: הוי זהיר בתלמוד. בגמרא שהיא תירוץ המשניות או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיו ומי שנאה: ששגגת תלמוד. אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתת בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבאה לידך ולימדתו הימנו שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך: עולה זדון. ענוש אתה עליה כמזיד שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך: אלו תלמידי חכמים. ששימשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם זה בזו וזה בזו שאין הכל בקיאין בשוין: שונאיכם. אלו בעלי משנה, ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרין על בעלי משנה שהן מבלי העולם כדאמרינן במסכת סוטה התנאים מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתן: מנדיכם. אלו עמי הארץ, שתלמידי חכמים שנואין ומתועבין להן כנדה: שמא תאמר אבד סברן. של אלו דהיינו עם הארץ שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהן אומרים כן העמי הארצים אומרים כן לת"ח שהן טובים מת"ח ועל ידם יכובד ה' ואמר הנביא אבל באמת אין הדבר כן אלא בת"ח יכובד ה' וחלקי עמהם כי ת"ח עדיף מנביא ועל שאמר הנביא ונראה לשון רבים ולא אמר ואראה לשון יחיד כך אמר הנביא אני ואחיכם ומנדיכם כולנו נראה בשמחת ת"ח מלבד האומות עובדי כוכבים ומזלות שלא יהיה להם חלק בשמחת ישראל שנאמר והם יבושו אותם שהם עובדי כוכבים ומזלות שאינם ממנו ואין נקראין על שם ישראל הם יבושו וישראל ישמחו: סיכוין. תקותם שהן מקוין לטוב וסבר מחשבתם:
וְעִם כָּל זֶה אַל יַשְׁלִיךְ אַחַר גֵּווֹ הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה, אֶלָּא יַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, ב): "*עַל־פַּלְגֵי מָיִם" (תהלים א, ג), אָמַר רַבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ *בַּמִּקְרָא, שְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה וּשְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי? כִּי קָאָמְרֵי: בְּיוֹמֵי.
נפש יהודה על פלגי מים. כלומר לחלק ולפלג תורתו: ביומו. ב' ימים מקרא וב' ימים משנה וב' ימים גמרא וכן כל שבוע ושבוע:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (ל, א): אָמַר רַב סַפְרָא: מַאי דִּכְתִיב: "וְשִׁנַּנְתָּם" (דברים ו, ז)? אַל תִּקְרֵי "וְשִׁנַּנְתָּם", *אֶלָּא וְשִׁלַּשְׁתָּם; לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בַּמִּקְרָא וּשְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה וּשְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי? לֹא צְרִיכֵי לְיוֹמֵי. [לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים "סוֹפְרִים", שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים: וָאו דְּ"גָּחוֹן" (ויקרא יא, מב) חֲצִי אוֹתִיּוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה.
נפש יהודה אלא ושלשתם. מדלא כתיב ושניתם חד זימנא מאי ושננתם בשני נוני"ן ש"מ שישמיע אותו ב' פעמים מלבד פעם הראשון שלומד עמו והיינו ושלשתם שישלשם ועוד הנו"ן מתחלף בלמ"ד באותיות דטלנ"ת:
וְיַעֲשֶׂה תוֹרָתוֹ קְבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין (ברכות לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יד), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח) וכו'].
וּלְעוֹלָם יִלְמֹד בְּדָבָר שֶׁהוּא יוֹתֵר חָפֵץ בּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, א): "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" (תהלים א, ב) תַּנְיָא: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא *מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ". וְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם בְּדָבָר שֶׁהוּא חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ". וַאֲמַר רָבָא: בִּתְחִלָּה *נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה" וגו'. וַאֲמַר רָבָא: *לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם *וְאַחַר כָּךְ יֶהְגֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ", וְהָדַר: "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶה". וַאֲמַר רָבָא: לִגְרֵיס אִינֵישׁ וְהָדַר לִיסְבַּר וְאַף־עַל־גַּב דְּמִשְׁתַּכַּח וְאַף־עַל־גַּב *דְּלָא יָדַע מַאי קָאָמַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "**גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל־מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל־עֵת" (שם קיט, כ). וּכְשֶׁיַּרְגִּיל בָּזֶה יַצְלִיחַ בְּלִמּוּדוֹ.
נפש יהודה ממקום שלבו חפץ. לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש ממנו שאם ישנו לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו וחפצו היינו באותו שאדם חפץ מדלא כתיב חפץ: נקראת על שמו. של תלמיד שטרח בה דכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם: לעולם ילמד אדם. מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו: ואחר כך יהגה. יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא ולהקשות ולתרץ ובראשונה לא יעשה כן שמא יבטל והרב לא ימצא לו כל שעה ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה: דלא ידע מאי קאמר. שאין רבו יודע לפרש לו כלו: גרסה. לשון גרש וכרמל שלא היה טוחן הדק אלא כרחיים של גרוסות המחלקין חטה לשנים או לארבע למאכל: גרסה נפשי לתאבה. מרוב תאותי לתורה הייתי שובר לפי היכולת אף על פי שאינה טוחנת הדק ליכנס בעומק:
פֶּרֶק שֵׁנִי [רמ]
הַלַּיְלָה הוּא זְמַן מוּכָן לִלְמֹד תּוֹרָה, לְפִי שֶׁפָּנוּי בוֹ הָאָדָם יוֹתֵר מֵעֲסָקָיו. וְעַל כֵּן אָמְרוּ בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְנַפְשׁוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁהֵם שָׁעוֹת פְּנוּיוֹת מֵעֵסֶק וּמִמְּלָאכָה וּרְאוּיוֹת לְלִמּוּד וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן מְאַבֵּד זְמַנּוֹ בַּיָּדַיִם וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
וְהַזְּמַן הַמּוּכָן יוֹתֵר בְּכָל הַלַּיְלָה הוּא בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר. לְפִיכָךְ הָיָה דָוִד קָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (טז, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: *כִּנּוֹר הָיָה תָלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו וְהָיָה עוֹמֵד דָּוִד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי *וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. מִיָּד *יוֹעֲצִין בַּאֲחִיתֹפֶל *וְנִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדְרִין וְשׁוֹאֲלִין בָּאוּרִים וְתוּמִים וכו'.
נפש יהודה כנור היה תלוי למעלה ממטתו. ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות הלילה רוח צפונית מנשבת בו דאמר מר ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום שש שעות ראשונות של יום מנשבת רוח מזרחית מהלוך החמה ושש אחרונות רוח דרומית ובתחלת הלילה רוח מערבית ובחצות הלילה רוח צפונית: ואין הבור מתמלא מחוליתו. העוקר חוליא מבור כרויה וחוזר ומשליכו לתוכה אינו מתמלא בכך אף כאן אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר אין אנו יכולין לפרנס משל עצמנו: יועצין באחיתופל. איזה הדרך ילכו והאיך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מארב מלחמה: ונמלכין בסנהדרין. נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם ושואלין באורים ותומים אם יצליחו:
וְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַדָּא וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: *מַאי קְרָאָה? "עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר" (תהלים נז, ט). וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (שם קיט, סב), רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מְנַחֵם אָמַר: מֶה הָיָה עוֹשֶׂה? הָיָה נוֹטֵל נֵבֶל וְכִנּוֹר וְנוֹתֵן מְרַאֲשׁוֹתָיו וְעוֹמֵד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וּמְנַגֵּן בָּהֶם וְקוֹרֵא בַתּוֹרָה. וְהָיוּ חַבְרֵי יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ וְאוֹמְרִים: וּמָה אִם דָּוִד הַמֶּלֶךְ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֲנַחְנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִמְצְאוּ חַבְרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה.
נפש יהודה מאי קרא. דכנור היה תלוי לו למעלה ממטתו ומעוררו עורה כבודי אל תתכבדי בשינה כשאר מלכים אעירה שחר שאר מלכים השחר מעוררן ואני מעורר את השחר:
אָמַר רַבִּי לֵוִי: חַלּוֹן הָיְתָה עַל גַּבֵּי מִטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד פְּתוּחָה לְצָפוֹן וְהָיָה הַכִּנּוֹר תָּלוּי כְּנֶגְדָּהּ וְהָיְתָה רוּחַ צְפוֹנִית יוֹצְאָה בַחֲצִי הַלַּיְלָה וּמְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וְהָיָה הַכִּנוֹר מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, הַדָּא הוּא דִכְתִיב: "וְהָיָה כְנַגֵּן הַמְנַגֵּן" (מלכים־ב ג, טו), "*כִּמְנַגֵּן" אֵין כְתִיב כָּאן, אֶלָּא "כְנַגֵּן", הַכִּנּוֹר מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. וְהָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: וּמָה אִם דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִמְצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר: "עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה" וגו', אִיתְעַר יְקָרֵי מִן קֳדָם יְקָרֵיהּ דְּבוֹרְאִי, יְקָרִי לֵית כְּלוּם מִן קָדָם יְקָרֵיהּ; "אָעִירָה שַׁחַר", אֲנָא הֲוִינָא מְעוֹרֵר שַׁחֲרָא, שַׁחֲרָא לָא מְעוֹרֵר יָתִי. וְהָיָה יֵצֶר הָרַע מַרְגִּיזוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: דָּוִד, דַּרְכָּם שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת יְשֵׁנִים שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וְאַתָּה אוֹמֵר: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם"? וְהוּא אוֹמֵר: "עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ".
נפש יהודה כמנגן. משמע שהוא היה מנגן בו כנגן הוא מעצמו נגן:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן (קי, א): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת־ה' וגו' בְּבֵית־ה' בַּלֵּילוֹת" (תהלים קלד, א), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסְקִים *בַּעֲבוֹדָה.
נפש יהודה בעבודה. שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות כלם:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ג, ב) וּבַחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יב, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הָעוֹסֵק בַּתוֹרָה בַּלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו *חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי" (תהלים מב, ט), מַה טַעַם "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ"? מִשּׁוּם דְּ"בַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי". אִיכָּא דְּאָמְרֵי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁדּוֹמֶה לְיוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ" וגו'.
נפש יהודה חוט של חסד. נותן חנו בעיני הבריות ובלילה שירה עמי ובלילה נוהג שירו עמי למטה כמו שהיה עושה דוד המלך:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי (סה, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי: לֹא אִיבְרָא *סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא. וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (יח, ב): אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה נִשְׁמָעִין בּוֹ בַלַּיְלָה שׁוּב אֵינוֹ חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלַּיְלָה" (איוב לה, י).
נפש יהודה סיהרא. לילה ירח תרגום סיהרא בלילה אדם בטל ממלאכה: ולא אמר איה אלוה עושי. לא הוצרך להתאונן ולומר איה עושי והריני חרב מי שנותן זמירות של תורה בלילה ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶן זוֹכוֹת בַּדָּבָר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (עז, א): מַאי "*כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (תהלים קכז, ב)? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְנַדְּדוֹת שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזוֹכוֹת לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה כן יתן לידידו שנא. דאמר גבריאל להקב"ה בשעה שמסר ישראל למעלה ביד שר של פרס אמר שוא לכם וגו' כלום הגונים האומות להיות החכמים מסורים בידם והלא המקרא משבחם שאף נשותיהם מנדדות שינה מעיניהן שוא לכם בעלי אומנים המשכימים ומאחרים למלאכתן אוכלי לחם העצבים בעצב וביגיעה כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שינה למי שנדד שינה בשבילו:
וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, אֵינוֹ עוֹסֵק בַּלַּיְלָה - נֶעֱנָשׁ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה נִשְׁמָעִין בְּתוֹכוֹ בַּלַּיְלָה אֵשׁ אוֹכְלָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כָּל־חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא־נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ" (איוב כ, כו) וְאֵין "שָׂרִיד" אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְלַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא" (יואל ג, ה).
נפש יהודה כל חושך טמון לצפוניו. כל הלילה טמון צפון ונחבא ממצפוני התורה שאין דברי תורה נשמעין באותו בית תאכלהו אש לא נופח זה אשו של גיהנם שאין צריך נפוח ירע שריד באהלו מי שרע בעיניו שיש שריד באהלו: ולשרידים. שארית הצדיקים אשר יותירו אשר ה' קורא לשון קרואים לסעודה:
וְעַל דָא גָרְסִינָןבְּפֶרֶק רִאשׁוֹן דְּאָבוֹת. וּדְלָא *מוֹסֵיף - יָסֵיף. רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף בַּלִּמּוּד בַּלֵּילוֹת מִט"וּ בְּאָב, שֶׁמּוֹסִיפוֹת הַלֵּילוֹת - יָסוּף. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִיוֹת (לא, א) וּבְבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קכא, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ט"וּ בְּאָב תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְקָרוּ לֵיהּ, "*יוֹם תְּבַר מַגָּל" (פירוש: דקרו לט"ו באב יום שנשבר הגרזן, שפסקו מלכרות עצים); *מִכָּאן וָאֵילָךְ, דְּמוֹסִיף - יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסִיף - יָסוּף. מַאי "יָסוּף"? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרִינֵיהּ אִימֵיהּ.
נפש יהודה יסוף. ימות מן העולם קודם זמנו שהתורה מארכת ימים: יום תבר מגל. שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים למערכה דשוב אין כח בחמה ליבשן וחיישינן מפני התולעת לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה: מכאן ואילך. מט"ו באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו ודלא יוסיף לעסוק בתורה בלילות תקבריה אימיה כלומר ימות בלא עתו:
וְכָל זֶה, לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה הַנִּלְמֶדֶת בַּלַּיְלָה מִתְיַשֶּׁבֶת וּמִתְקַיֶּמֶת יוֹתֵר מֵהַנִּלְמֶדֶת בַּיּוֹם. וְהַסִּימָן הוּא, *מֵהַזְּמַן שֶׁקּוֹרִין בּוֹ "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה" (איכה ב, יט). רוֹצֶה לוֹמַר, קוּם מִשְּׁנָתְךָ וּלְמֹד, שֶׁהַלֵּילוֹת אֲרֻכּוֹת. וּמִשֶּׁהִגִּיעַ חַג הַשָּׁבוּעוֹת, שֶׁהַלֵּילוֹת קְטַנּוֹת, יָכוֹל לִפְסֹק. וְלָזֶה רָמַז הַכָּתוּב בְּסֵפֶר רוּת, שֶׁקּוֹרִין בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת: "לִינִי הַלַּיְלָה" (רות ג, יג). וְעַל הַקִּימָה שֶׁבַּלַּיְלָה לִלְמֹד רָמַז שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה" (משלי לא, טו).
נפש יהודה מהזמן. והיינו חודש אב שהיו קורין בו איכה דכתיב ביה קומי רוני בלילה:
וְהַמֻּבְחֶרֶת מִכֻּלָּם הַנִּלְמֶדֶת בַּיּוֹם וְנִשְׁנֵית בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֲדוֹן כָּל הַנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: "וַיְהִי־שָׁם עִם־ ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" (שמות לד, כח). וְהָעוֹשֶׂה כֵן מְקַיֵּם "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח).
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רמא]
לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה, בֵּין בְּעֹנִי בֵּין בְּעֹשֶׁר. וְיִלְמֹד מֵהִלֵּל הַזָּקֵן וּמֵרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁלָּמַד בְּעֹנִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר - בְּעֹשֶׁר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה (יומא לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עָנִי וְעָשִׁיר בָּאִין לָדִין וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמַת חִבּוּר זֶה (סימן א).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (כ, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: "*שֶׁקֶר הַחֵן" וגו' (משלי לא, ל)? אָמְרוּ עָלָיו עַל דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעַאי, שֶׁהָיוּ שִׁשָּׁה תַלְמִידִים מִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה.
נפש יהודה שקר החן. של לומדי תורה בדורות הראשונים אשה יראת ה' נאמר על דורו של ר' יהודה שהיו עניים ועוסקין בתורה:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה וגו' נַשְׁכִּימָה וגו' נִרְאֶה וגו' (שיר השירים ז, יב־יג)? אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְיוֹשְׁבֵי *כְרַכִּים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גֶזֶל וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וּשְׁבוּעַת שָׁוְא; אֶלָּא, "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא *הַשָּׂדֶה" וְאַרְאֶךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק; ["נָלִינָה בַּכְּפָרִים" (שם), אַל תִּקְרֵי "בַּכְּפָרִים" אֶלָּא בַּכּוֹפְרִים, אַרְאֶךָ בְּנֵי עֵשָׂו, שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ עֲלֵיהֶם טוֹבָה וְהֵם כָּפְרוּ בְּךָ]; "נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים", אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵי מִדְרָשׁוֹת; "נִרְאֶה הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן", אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; "פִּתַּח *הַסְּמָדַר" (שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; "*הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים" (שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד; "שָׁם אֶתֵּן" וגו' (שם), אַרְאֶךָ בִּשְׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי.
נפש יהודה כרכים. מקום שווקים הם וישוב גדול רוכלים וסוחרים מצוים שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן: השדה. בני בגא ועובדי אדמה ועוסקין בתורה מתוך דוחק: סמדר. גדול מן הפרח כך משנה מפורשת יותר מן המקרא: הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכבר הנץ גדול סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים:
וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּעֹנִי וּבְדֹחַק הָאֵל יִתְבָּרַךְ יַזְמִין לוֹ פַרְנָסָתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִלְמֹד בְּרֶוַח, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵאָבוֹת: רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר *וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹשֶׁר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי.
נפש יהודה כל המבטל את התורה מעושר. כי מתוך תורתו נתן לו הקב"ה עושר דכתיב אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה ובודאי מי שיש לו עושר מרבה בעסק ומשום הכי מבטלו אז או יעני בסוף ימיו או שמור לו לרעתו ולא נשאר ממנו כלום לבניו שיחזרו על הפתחים ומי שלומד אע"פ שיש לו דוחק יהיה לו הטובות היפוך המבטלו:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת סוֹטָה (מט, א): אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר חִיָּא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ דֹּחַק תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כִּי־עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשְׁלָםִ בָּכוֹ לֹא־ תִבְכֶה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ" (ישעיה ל, יט) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "וְנָתַן ה' לָכֶם *לֶחֶם צַר וּמַיִם לָחַץ" (שם שם, כ). רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: אַף אֵין *הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל מִפָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְלֹא־יִכָּנֵף עוֹד *מוֹרֶיךָ" (שם). רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אַף זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת את־מוֹרֶיךָ" (שם).
נפש יהודה כי עם בציון ישב. אלו יושבי בישיבת התורה וסיפא דקרא חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך מיד כשישמע קולך יענך: לחם צר. במי הכתוב מדבר במי שמזונותיו קשין עליו ואעפ"כ יושב ועוסק בתורה: פרגוד. מחיצה לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו: ולא יכנף. בתריה כתיב: מוריך. הקב"ה המלמדך להועיל:
פֶּרֶק רְבִיעִי [רמב]
אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין בַּלּוֹמְדָהּ בְּעִדּוּן, אֶלָּא מִתּוֹךְ עִנּוּי הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ו מֵאָבוֹת: כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: *פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל *וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן - *אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ - בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ - לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה פת במלח תאכל. אפילו אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה: ומים במשורה. במדה שאין לך לשתות אלא מדה מים: אשריך וכו'. לכתחילה ישרה בחיי צער ולבסוף יזכה לטובת עוה"ז ועוה"ב והיינו חיי צער לכתחלה ולבסוף תחיה. פת במלח לכתחלה ולבסוף תאכל כל טוב:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סג, ב): "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים כז, ט), אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: *כַּתְּתוּ עַצְמֵיכֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי־יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד). אָמַר רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "אִם־נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא *וְאִם־זָמּוֹתָ יָד לְפֶה" (משלי ל, לב)? אִם מְנַבֵּל אַתָּה עַצְמְךָ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה - מִתְנַשֵּׂא, וְאִם לָאו - יָד לְפֶה. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מַאי דִּכְתִיב: "כִּי *מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה" וגו' (שם שם, לג)? בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה, בְּמִי שֶׁמֵּקִיא עָלֶיהָ חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ; "*וּמִיץ־אַף יוֹצִיא דָם" (שם), כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְשׁוֹתֵק זוֹכֶה וּמַבְחִין בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר; "*וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב" (שם), כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְשׁוֹתֵק זוֹכֶה וּמַבְחִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת, דִּתְנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵהֶם, שֶׁהֵם כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ.
נפש יהודה כתתו עצמכם. הסכת עשו עצמכם כתותים כמו כתית למאור כלומר להצטער על דברי תורה: זאת התורה. היכן מצויה באדם שימות באהלי תורה. המנבל עצמו, ששואל לרבו כל ספקותיו ואע"פ שיתבייש בהם שחבריו מלעיגין עליו: ואם זמות. שסתמת פיך מלשאול לשון זמם טבעת של רצועה שתוחבין בחוטם בהמה שעסקיה רעים ונותנים אותו בשפתיה לתופרם יחד ולסתמן וכן סופך שתתן יד לפה כשישאלך ולא תדע להשיב: מיץ חלב יוציא חמאה. המוציא את החלב שמצץ משדי אמו על דברי תורה חמאה היא לו: ומיץ אף. המוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לאמתו שיבחין בין דם טמא לדם טהור: ומיץ אפים. שדוחה שני כעסים ראשונה ושניה אפים תרי משמע ור"ל שמחזיר התורה מיד כשינקו מרבו עד שתהא ברורה לו אז עושה תורתו פירות והיינו חמאה שיכול להורות הוראות. ומהרש"א פירש מיץ חלב שמקיא תענוגי הילדות ובדיני ממונות נאמר אפים שהם עמוקים:
וְגָרְסִינָן בַּחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יד, א): "אֲשֶׁר־ קֻמְּטוּ וְלֹא־עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם" (איוב כב, טז), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים *שֶׁמְקַמְּטִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם".
נפש יהודה שמקמטין. לשון כריתה שכורתין השינה מהם כנהר שיוצק מים הרבה יגלה להם הקב"ה סודות התורה:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא (פג, ב): לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה *וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל".
נפש יהודה אפילו בשעת מיתה. כדי שתצא נשמתו בד"ת:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): "שְׁחֹרוֹת **כָּעוֹרֵב" (שיר השירים ה, יא), בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא דִּבְרֵי תוֹרָה? בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ [וּשְׁחוֹרוֹת דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן שַׁחֲרִית]. רַבָּה אָמַר: בְּמִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר: בְּמִי שֶׁמֵּשִׁים עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ כָּעוֹרֵב. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, כִּי הֲוָה אָזֵיל לְבֵי רַב אָמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ; יְנוּקֵי מַאי אַעֲבִיד לְהוּ? אָמַר לָהּ: אִיכָּא קוּרְמֵי (פירוש: ירקות) בַּאֲגָמָּא.
נפש יהודה כעורב. דרש לשון ערבית: עורב. אכזרי על בניו כדכתיב לבני עורב אשר יקראו והקב"ה מזמין להם יתושין ונכנסין לתוך פיהם:
וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין ק, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיו פָּנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "*מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן" (שיר השירים ה, טו). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "*יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ" (תהלים לו, ט).
נפש יהודה מראהו כלבנון. וכתיב לעיל מיניה שחורות כעורב: ירויון מדשן ביתך. לעולם הבא על שהרעיב את עצמו בד"ת:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נד, א): אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: "חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ" וגו' (תהלים סח, יא)? אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ, *שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו, אֵין תַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאִם עוֹשֶׂה כֵן, אָמַר רַב הוּנָא: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ *לֶעָנִי אֱלֹהִים" (שם).
נפש יהודה שדורסת ואוכלת. מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על התענוגים אלא אוכלן בלא תבלין וכן שאר עינוגין ל"א שדורסת ואוכלת לאחר הריגתה אוכלת מיד כך ת"ח מחזר על תלמודו מיד כשקבלו מרבו: לעני. לזה ששם עצמו במאכלו כעני וללישנא בתרא ששם עצמו כעני לחזור עליה:
וְיִשְׁתַּעְבֵּד גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו לָזֶה, כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי - וְאַשְׁרָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בַּנָּאָה: מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם *מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל־הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה לב, כ)? אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְלֹא הֵם מְסוּרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם", וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה" (הושע י, יב), וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה, א). "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל" וגו', תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי.
נפש יהודה משלחי רגל. משלחים ומשליכים רגלי יצר הרע מעליהם יצר הרע קרוי אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר:
וְכֵיוָן שֶׁהָאָדָם לֶעָמָל נִבְרָא טוֹב לוֹ שֶׁיְּהֵא עֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אָדָם לֶעָמָל נִבְרָא; וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פִּיהוּ אִם לְעָמָל אַחֵר, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "*כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו), הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא; וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה *אִם לַעֲמַל שִׂיחָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח), הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. אָמַר רָבָא: כָּל גּוּפֵי *דְּרוֹפְתְּקֵי אִינוּן, טָבָא לְגוּפָא דְּזָכֵי וַהֲוֵי דְּרוֹפְתְּקָא דְּאוֹרַיְתָא (פירוש: כל הגופות טרחנין, אבל אשריו לגוף דזכי ויהיה טורחו בתורה). [שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־נָעִים כִּי־תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" וגו' (משלי כב, יח), אֵימָתַי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ? כְּשֶׁיִּכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ].
נפש יהודה כי אכף עליו פיהו. שנתן העול על פיו לדבר כאוכף על החמור למשא: אם לעמל שיחה. לדבר בו דברי חולין מה שצריך לו: דרופתקי. טרחנין כלומר כל הגופין לעמל נבראו ולטרוח טוב לדזכי למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה. ל"א דרופתקי כיס ארוך שמשימין בו מעות כל הגופין נרתיקין הם לקבל ולהכניס דברים אשריו למי שזכה ונעשה נרתיק לתורה:
וְאִם הוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְזַמֶּנֶת לוֹ פַרְנָסָתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: *זַמֵּר בְּכָל יוֹם זַמֵּר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִימֵי: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: "*נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו), כְּשֶׁהוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה *תּוֹרָה עֲמֵלָה לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר.
נפש יהודה זמר בכל יום הוה מסדר תלמודך. אע"פ שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעוה"ב בשמחה ובשירים: נפש עמל עמלה לו. מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו כי אכף עליו פיהו מפני שהוא משים דבריה בפיו תמיד כאוכף שעל החמור. ל"א זמר כלומר מי שעוסק בשירים ותשבחות תדיר נעשה זמר כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו: תורה עמלה לו. שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה וכל כך למה מפני שאכף פיהו על דברי תורה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ *עוֹל מַלְכוּת *וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְכָל *הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל תּוֹרָה נוֹתְנִין עָלָיו עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. עַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהִיא כָבוֹד לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶה וּבָעוֹלָם הַבָּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא בְעָמָל וְעִנּוּי, מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
נפש יהודה עול מלכות. משא מלך ושרים: ועול דרך ארץ. עמל וטורח הפרנסה לפי שמלאכתו מתברכת: הפורק ממנו עול תורה. האומר קשה עלי עולה של תורה ואיני יכול לסובלה:
פֶּרֶק חֲמִשִּׁי [רמג]
הָרוֹצֶה לִלְמֹד וְשֶׁיִּתְקַיֵּם בְּיָדוֹ יוֹצִיא הַדָּבָר בְּפִיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נג, ב): בְּרוּרְיָה אַשְּׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַלְמִידָא דַּהֲוָה גָרֵיס בִּלְחִישָׁה. *בָּטְשָׁא בֵּיהּ, אָמְרָה לֵיהּ: לָאו הָכֵי כְתִיב: "עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה" (שמואל־ב כג, ה), אִם עֲרוּכָה בְּרַמַ"ח אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם - שְׁמֻרָה בַּלֵּב, וְאִם לָאו - אֵינָהּ שְׁמֻרָה בַּלֵּב. תַּנְיָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה תַלְמוּדוֹ בְּלַחַשׁ וּלְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.