אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר הרביעי - על ענין תלמוד תורה › הכלל הרביעי: לכבד לומדי התורה

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר הרביעי - על ענין תלמוד תורה · הכלל הרביעי: לכבד לומדי התורה

הכלל השלישי: בפלפול החכמה

הַכְּלָל הָרְבִיעִי: לְכַבֵּד לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה

וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, לַחֲכָמִים: הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, לְרַבּוֹתָיו

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן לַחֲכָמִים

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רסט]

אַף־עַל־פִּי שֶׁהָאָדָם מֻזְהָר שֶׁלֹּא יְבַזֶּה לְשׁוּם אָדָם הַנִּבְרָא בְּצֶלֶם אֱלֹהִים, וְכָל שֶׁכֵּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם *וְנִכְלְלוּ בַּכְּלָל, אֲבָל הָאַזְהָרָה וְהָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל הוּא עַל הַמְּבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. שֶׁכְּבָר מָצִינוּ שֶׁהַמֶּלֶךְ אָסָא נֶעֱנַשׁ עֲלֵיהֶם בְּחָלְיוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (י, א): דָּרַשׁ רָבָא: מִפְּנֵי מָה *נֶעֱנַשׁ אָסָא? מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה *אַנְגַרְיָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת־כָּל־יְהוּדָה אֵין נָקִי" (מלכים־א טו, כב). מַאי "אֵין נָקִי"? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֲפִילוּ *חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ.

נפש יהודה ונכללו בכלל. כל ישראל נקראו בנים שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם: נענש אסא. לחלות: אנגריא. עבודת המלך דכתיב ואסא השמיע את כל יהודה הזעיקן וישאו את אבני הרמה שהיה מלך ישראל בונה עליהם כרך לבלתי תת יוצא ובא לאסא: חתן. שכתוב בו נקי יהיה לביתו שנה אחת:

וְגַם מֵתוּ תַלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא עַל שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה עִם זֶה, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סב, ב): שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא מִגְּבָת עַד אַנְטִיפַּטְרֶס וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד. תָּנָא: כֻּלָּן מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה עִם זֶה.

וְגַם מָצִינוּ שֶׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם עַל חֵטְא זֶה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק עַל כִּתְבֵי (קיט, ב): אָמַר רַב: לֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַםִ אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁבִּזּוּ בָהּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת־ה' בְּעַמּוֹ עַד־לְאֵין מַרְפֵּא" (דברי הימים־ב לו, טז). מַאי "עַד־לְאֵין מַרְפֵּא"? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, שֶׁכָּל הַמְּבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם אֵין לוֹ רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ. וַאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: " אַל־תִּגְעוּ *בִּמְשִׁיחָי" (דברי הימים־א טז, כב)? אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן; "וּבִנְבִיאַי אַל־תָּרֵעוּ" (שם), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

נפש יהודה במשיחי. אלו תינוקות של בית רבן, שדרך תינוקות למושחן בשמן ובנביאי אלו תלמידי חכמים שנאמר ונביא לבב חכמה:

וְגַם קָרְאוּ לַמְבַזֶּה תַלְמִיד חָכָם "*אֶפִּיקוֹרוֹס", כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): אֶפִּיקוֹרוֹס, רַב וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרֵי תַרְוַויהוּ: זֶה הַמְּבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: זֶה הַמְבַזֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם.

נפש יהודה אפיקורוס. חציפותא וכופר בדברי חכמים וע"כ מבזה אותם:

וְגַם קְרָאוּהוּ "*מְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה", כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ הָכֵי: מְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמְרֵי תַרְוַויהוּ: זֶה הַמְּבַזֶּה תַּלְמִיד חָכָם עַצְמוֹ, *וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: זֶה הַמְּבַזֶּה חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם.

נפש יהודה מגלה פנים בתורה. שלא כהלכה: ורבי יהושע בן לוי אמר זה המבזה חברו בפני תלמיד חכם. שבושתו יותר גדול ועונשם הכרת תכרת מעוה"ז ומעוה"ב:

עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא מֵעָנְשָׁן וּלִזָּהֵר מִגַּחַלְתָּן, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרק ב דְּאָבוֹת: *וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִּכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב *וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף וְאַף כָּל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.

נפש יהודה והוי מתחמם כנגד אורן. של תורתם שיהיה לך אהבה והנאה מהם כאדם המתחמם בעת שקר לו מהאש ונמשל לאש דכתיב הלא כה דברי כאש נאום ה' ע"כ אמרו הוי זהיר בגחלתם כאדם המתקרב יותר אל האש נשרף כך יהא המורא עליך מהם ואל תתקרב להם ביותר כאלו אתה חשוב כהם וגם אם לא תשמור לעשות כדבריהם תכוה ועונשם קשה מי שיעבור עליהם יותר משל תורה וע"כ נמשל העונש לדברים אלו נשיכת שועל רפואתו קשה לפי ששיניו דקות ועקומות וצריך הרופא לחתוך הבשר באזמל ולהרחיב בנשיכה ועקיצת עקרב קשה מנשיכת נחש: ולחישתן. דבורן כלחישת שרף ששורף בארס של הבל פיו:

וְגַם הִשְׁווּ רַבּוֹתֵינוּ מוֹרָאָם לְמוֹרָא שָׁמַיִם וְרִבּוּהוּ מֵרִבּוּי "אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו, יג) כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק כָּל שָׁעָה (כב, ב) וּבְמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק שׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה (מא, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דִבְכוֹרוֹת (ו, ב): תַּנְיָא, שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי, וְאָמְרֵי לָהּ נְחֶמְיָה הָעַמְסוֹנִי, הָיָה דּוֹרֵשׁ כָּל "אֶתִ"ים שֶׁבַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ "אֶת־ה' אֱלֹהֶךָ תִּירָא", פֵּרַשׁ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ כָּל אֶתִין שֶׁדָּרְשְׁתָּ *מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה כָּךְ קִבַּלְתִּי שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: "אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" *לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

נפש יהודה מה תהא עליהם. שיאמרו אלו אתין דרשת ובזה אין אתה דורש וחזר מכולם: לרבות תלמידי חכמים. שיהא מורא רבך כמורא שמים:

פֶּרֶק שֵׁנִי [ער]

מָצִינוּ שֶׁחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶם הָיוּ מְבַקְּשִׁין לִרְאוֹת לְכָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיִּמָּצְאוּ וּמְכַבְּדִין אוֹתָם. מַה יֵּשׁ לַעֲשוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁנִּתְמַעֲטוּ בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם בְּכָל יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה. וְיֵשׁ לָנוּ לִלְמֹד מֵרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹל הַדּוֹר, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ הָיָה שׁוֹאֵל אִם הָיָה תַלְמִיד חָכָם בָּעִיר לִרְאוֹתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ה, ב): רַבִּי וְרַבִּי חִיָּא הֲווּ אַזְלֵי בְאוֹרְחָא. כִּי מָטוּ לְהַהִיא מָתָא, אָמְרֵי: אִיכָּא צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן הָכָא, דְּנֵיזֵיל וּנְקַבֵּל לְאַפֵּיהּ? אָמְרוּ לְהוּ: אִיכָּא וּמְאוֹר עֵינַיִם הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי: תִּיב אַתְּ, דְּלָא תְזַלְזֵל בְּנִשִׂיאוּתְךָ, אֵיזֵיל אֲנָא וְאַקְבֵּיל לְאַפֵּיהּ. *תָּקְפֵיהּ וַאֲזַל בְּהַדֵיהּ. *כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי מִינֵיהּ, אָמַר לְהוּ: אַתֶּם קִבַּלְתֶּם פָּנִים הַנִּרְאִים וְאֵינָם רוֹאִים, יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּזְכּוּ וּתְקַבְּלוּ פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁרוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי: אִי לָא אֲתֵינָא הַשְׁתָּא מְנַעְתָּן מֵהַאי בִּרְכָתָא, אֲמַר לֵיהּ: *מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ: מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב אִישׁ כְּפָר חֲנַנְיָה שְׁמִיעַ לִי, דַּהֲוָה רָגִיל דַּאֲזֵיל וּמְקַבֵּל לְאַפֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא, *כַּד קָשׁ, אֲמַר לֵיהּ: לָא לִיצְטַעֵר מַר דְּלָא יָכִיל. אֲמַר לֵיהּ: מִי זוּטַר מַאי דִּכְתִיב בְּהוּ בְרַבָּנָן: "וִיחִי־עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת. כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ" (תהלים מט, י־יא), הַשְׁתָּא, וּמָה רוֹאֶה חֲכָמִים בְּמִיתָתָן, כָּךְ, בְּחַיֵּיהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

נפש יהודה תקפיה. רבי לר' חייא ואזל בהדיה: כי הוו מפטרי ממנו. שנטלו ממנו רשות לצאת: מנא לך. שכל כך גדול קבלת פנים של ת"ח: כד קש. כשהזקין ר' יעקב:

וְגַם מָצִינוּ עַל רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאָמַר שֶׁזָּכָה לַתּוֹרָה, לְפִי שֶׁרָאָה אֶת רַבִּי מֵאִיר מֵאֲחֹרָיו וְכָל שֶׁכֵּן אִם זָכָה לִרְאוֹתוֹ בְּפָנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בֵּיצָה, פֶּרֶק מַשִּׁילִין פֵּרוֹת, בִּירוּשַׁלְמִי: בְּהִלוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי הֲווּ *מְטַפְחִין אֲחוֹרֵי יְדֵיהוֹן בְּשַׁבַּתָּא. עָבַר רַבִּי מֵאִיר וְשָׁמַע *קָלְהוֹן, אָמַר: רַבּוֹתַי, הֻתְּרָה שַׁבָּת? שָׁמַע רַבִּי קָלֵיהּ, אָמַר: מִי הוּא זֶה שֶׁבָּא לְנַדּוֹתֵינוּ בְּתוֹךְ בֵּיתֵנּוּ? שָׁמַע רַבִּי מֵאִיר קָלֵיהּ דְּרַבִּי וַעֲרַק. נָפְקוּ פִרְיֵיהּ בַּתְרֵיהּ. *אַפְרַח רוּחָא פְקוּלֵי מְעַל קְדָלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר. *אוֹדִיק רַבִּי *מִן כַּוְותָּא וְחָמָא קְדָלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִן אֲחוֹרוֹי. אָמַר רַבִּי: לֹא זָכִיתִי לַתּוֹרָה אֶלָּא עַל דְּחָמִית קְדָלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר מִן אֲחוֹרָיו.

נפש יהודה מטפחין. דרך שחוק היו מכין באחוריהם של ידיהן זה לזה: קליה. דר' מאיר שאמר דאין לעשות כן בשבת: אפרח רוחא. הרוח היה מנשב מר' מאיר הבגד שהיה על קדלא עורף צוארו: אודיק רבי. תרגום של השקיף: מן כוותא. מן החלון נראה עורף של ר' מאיר שהיה מגולה:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּעֵרוּבִין (יג, ב): אָמַר רַב: הַאי דִמְחַדִּדְנָּא מֵחַבְרָאֵי, *דַּחֲזֵיתֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר מֵאֲחוֹרֵיהּ, וְאִלּוּ חֲזִיתֵיהּ מְקַמֵּיהּ מְחַדִּידְנָא טְפֵי, דִּכְתִיב: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ).

נפש יהודה דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה. כשלמדתי לפניו ישבתי בשורה של אחריו:

וּמְחֻיָּב כָּל אָדָם לְכַבֵּד לְתַלְמִיד חָכָם וּלְהַדְרוֹ וְלָקוּם מִפָּנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם" (ויקרא יט, לב), יָכוֹל אֲפִילוּ מִפְּנֵי זָקֵן *אַשְׁמַאי, תַּלְמוּד לוֹמַר: "זָקֵן" (שם) וְאֵין זָקֵן אֶלָּא חָכָם, *שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶסְפָה־לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יא, טז). רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֵין זָקֵן אֶלָּא זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ" וגו' (משלי ח, כב). יָכוֹל יַעֲמֹד מִפָּנָיו מִמָּקוֹם רָחוֹק, תַּלְמוּד לוֹמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ", לֹא אָמַרְתִּי *אֶלָּא קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר; אִי הִדּוּר *יָכוֹל יְהַדְּרֶנוּ בְמָמוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר: "תָּקוּם וְהָדַרְתָּ", מָה קִימָה שֶׁאֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס אַף הִדּוּר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס. יָכוֹל יַעֲמֹד מִבֵּית הַכִּסֵּא וּמִבֵּית הַמֶּרְחָץ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהָדַרְתָּ", לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא קִימָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר. *יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: "תָּקוּם וְיָרֵאתָ", *דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (ויקרא, שם).

נפש יהודה אשמאי. לשון אשם רשע ועם הארץ ותוספות פירש לשון שוממות כמו והאדמה לא תשם תרגום וארעא לא תבור לשון בור וע"ה: שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו'. והתם זקנים וחכמים היו כדכתיב אשר ידעת כי הם וגו' אלמא זקנים וידועים היו ור' יוסי הגלילי דמשני ליה לקרא ממשמעו זקנה ממש ודריש ליה זה שקנה חכמה אפילו יניק וחכים וזקן נוטריקון זה שקנה חכמה: אלא קימה. במקום שיש לו הידור בעמידתו דהיינו תוך ד' אמות דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד: יכול יהדרנו בממון. יכול יהא הידור ממון לכבדו בממון: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו. כלומר כשראהו שבא ירחיק עצמו ממנו כדי שלא יעמוד מפניו: דבר המסור ללב. לבו של עושה הדבר הוא יודע אם ראהו או לאו לפי שיכול להשמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו לרשע ושידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שלסתור ולבטל מצותו נתכוונת:

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי לְכַבֵּד לְרַבּוֹתָיו

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רעא]

אַף־עַל־פִּי שֶׁחַיָּב אָדָם לְכַבֵּד לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וְלִירָא מֵהֶם, גָּדוֹל הוּא חִיּוּבוֹ בְּשֶׁיְּכַבֵּד אֶת רַבּוֹתָיו וְיִירָא מֵהֶם. וְהִשְׁווּ רַבּוֹתֵינוּ מוֹרָא רַבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹרָא שָׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ד מֵאָבוֹת: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: *יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, *וּכְבוֹד חֲבֵרְךְ כְּמוֹרָא רַבָּךְ, *וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם. לָמַדְנוּ מִכָּאן שֶׁהִבְדִּילָם רַבִּי אֶלְעָזָר; שֶׁל חֲבֵרוֹ קְרָאוֹ "כָּבוֹד" וּלְרַבּוֹ קְרָאוֹ "מוֹרָא". וְעַל כֵּן אָמְרוּ, שֶׁכָּל תַּלְמִיד שֶׁשּׁוֹנֶה בִּפְנֵי רַבּוֹ, שֶׁיְּהוּ שִׂפְתוֹתָיו *נוֹטְפוֹת מָר מִמּוֹרָאוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת ל, ב): אָמַר רַב גִּידָל אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מָר - תִּכָּוֶינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" (שיר השירים ה, יג), אַל תִּקְרֵי "מוֹר עֹבֵר", אֶלָּא, "מַר עֹבֵר"; אַל תִּקְרֵי "שׁוֹשַׁנִּים", אֶלָּא שֶׁשּׁוֹנִים.

נפש יהודה יהי כבוד תלמידך. שכן מצינו במשה שאמר בחר לנו אנשים ליהושע תלמידו עשאו שוה לו: וכבוד חבירך כמורא רבך. דאמר ליה אהרן למשה בי אדוני ואהרן גדול ממנו בשנים היה ואמר בי אדוני: ומורא רבך כמורא שמים. דכתיב אדוני משה כלאם כלם מן העולם כיון שמרדו בך כאלו מרדו בהקב"ה וחייבים כלייה: נוטפות מר. מרירות מחמת אימה. מור היינו מר ואימה. תכוינה ראוי שפתותיו להיות נשרפים מור לשון בשמים שהוא לשון שמחה שושנים לשון שושן ופרח וגם לשון שמחה אלא ששונים לשון משנה שילמוד באימה לפניו:

וְגַם קְרָאוּהוּ דְּעָבִיד אַפְקְרוּתָא - לְמִי שֶׁאֵינוֹ מֻזְהָר בִּכְבוֹד רַבּוֹ כָּרָאוּי, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): אָמַר רַב יוֹסֵף: הֵיכֵי דָמֵי אַפְקְרוּתָא, כְּגוֹן דְיָתֵיב קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ וְנָפַל לֵיהּ שְׁמַעְתָּא וַאֲמַר: הָכֵי קָאֲמֵינָא בְּדוּכְתָא אַחֲרִיתֵי, וְלָא אָמַר: כְּדַאֲמַר מַר הָתָם. וְרַב נַחְמָן אוֹמֵר: זֶה הַקּוֹרֵא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מַה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי? מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה־בְּנָהּ אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֱלִישָׁע" (מלכים־ב ח, ה) (ולא קאמר אדוני אלישע). וְרָבָא אָמַר: כְּגוֹן הַנֵּי דְבֵי מִבִּנְיָמִין אַסְיָא, דְּאָמְרֵי: רַבָּנָן מַאי עַבְדֵי לָן, מֵעוֹלָם *לָא שָׁרוּ לָן עוֹרְבָא וְלָא אֲסִירוּ לָן יוֹנָה. רָבָא, כִּי הֲוָה אָתְיָא טְרֵיפְתָא לְקַמֵּיהּ, אָמַר: קָארוּ לִי מִנְיָמִין אַסְיָא, כִּי הֲוָה שָׁרֵי לֵיהּ, אָמַר: חֲזוּ דְשָׁרוּ לְכוּ עוֹרְבָא; וְכִי הֲוָה אָסַר לָהּ, אָמַר: חֲזוּ דְאָסְרוּ לְכוּ יוֹנָה. רַב פָּפָּא אָמַר: *כְּגוֹן דַּאֲמַר: הַנֵּי רַבָּנָן. וְרַב פָּפָּא נַמֵּי אִשְׁתְּלֵי וַאֲמַר: הַנֵּי רַבָּנָן, וְיָתִיב בְּתַעֲנִיתָא כֻּלֵּי יוֹמָא. לֵוִי בַר שְׁמוּאֵל וְרַב הוּנָא בַר יְהוּדָה הֲווּ יָתְבֵי וְקָא מְתַקְנֵי כְּסוּתָא לְסִפְרֵי דְרַב יְהוּדָה, *כִּי מָטוּ לִמְגִלַּת אֶסְתֵּר, אָמְרֵי: הַאי לָא בָעֵי כְסוּתָא. אָמַר לְהוּ רַב יְהוּדָה: בְּעִיתוּ לְמֵיתַב בְּתַעֲנִיתָא. [רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁלֹּא אָמְרוּ בִלְשׁוֹן שְׁאֵלָה].

נפש יהודה לא שרו לן עורבא. לא אמרו לנו שום חידוש שלא מצינו בתורה. שרינן עורבא, שהיתר זה איננו מצוי בתורה אלא סופרים אמרוה: כגון דאמר הני רבנן. כאדם שאומר אותו ת"ח דלשון בזוי הוא שהיה לו לומר רבותינו שבמקום פלוני. לשון אחר כגון דאמר הני רבנן דכשהוא מספר שום דבר מרבנן אומר הני רבנן ולשון גנאי הוא הני אבל הנהו רבנן אינו גנאי: כי מטו למגילת אסתר. לתקן לה מטפחת אמרי הא מגילת אסתר לא בעי מטפחת כלומר ודאי לא בעיא מטפחת כמו אחרת ולשון גנאי הוא דהוי להו למימר בלשון שאלה כך צריכה או אינה צריכה משום דפלוגתא היא חד אמר מגילת אסתר אינה מטמאה ידים דאינה נאמרה ברוח הקודש וחד אמר נאמרה ברוח הקודש ולא היה להם לפסוק הלכה בזה:

וְעַל כֵּן מְצֻוֶּה אָדָם בִּדְבָרִים רַבִּים בִּכְבוֹד רַבּוֹ יוֹתֵר מִבִּכְבוֹד אָבִיו. כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת (לג, א): אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, *אֲבֵדַת רַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁל אָבִיו, שֶׁאָבִיו מְבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ: הָיוּ אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מָשׂוֹי, פּוֹרֵק שֶׁל רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹרֵק אֶת שֶׁל אָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו; אֲבָל אִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ.

נפש יהודה אבידת רבו קודמת. והוא שיהא רבו מובהק שלמד רוב חכמתו ממנו ור"י אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו:

וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לב, א): אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא: הָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. וְרַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילוּ הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם" (שמות יג, כא). אָמַר רָבָא: הֲכֵי הַשְׁתָּא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עָלְמָא דִילֵיהּ הוּא וְתוֹרָה דִילֵיהּ הִיא וּמָחִיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ, *הָכָא תּוֹרָה דִידֵיהּ הִיא דְלִמְחֹל? הֲדַר אָמַר רָבָא: אִין, תּוֹרָה נַמֵּי דִּילֵיהּ הִיא, דִּכְתִיב: "*וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם" וגו' (תהלים א, ב). אֵינִי, וְהָא רָבָא הֲוָה קָא מַשְׁקֶה בְהִלוּלָא דִבְרֵיהּ וְדָלֵי לֵיהּ כַּסָּא לְרַב פַּפָּא וּלְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְקַימֵי מִקַמֵּיהּ, לְרַב מָרֵי וּלְרַב פִּנְחָס בְּנֵי רַב חִסְדָּא וְלָא קָמוּ מִקַמֵּיהּ, וְאִיקְפַּד וַאֲמַר: *הַנֵּי רַבָּנָן - רַבָּנָן, וַהַנֵּי רַבָּנָן לָאו רַבָּנָן? וְרַב פַּפָּא הֲוָה מַשְׁקֶה בְהִלּוּלָא דְאַבָּא מַר בְּרֵיהּ וְדָלֵי לֵיהּ כַּסָּא לְרַב יִצְחָק וְלָא קָם מִקַּמֵּיהּ, וְאִיקְפַּד? אֲפִילוּ הָכֵי, *הִדּוּר בָּעֵי לְמֶעֱבַד לֵיהּ.

נפש יהודה הכא תורה דידיה. בתמיה הכבוד תלוי בתורה ואינו יכול למחול על כבוד התורה שהיא של הקב"ה: ובתורתו יהגה וגו'. בתחילה היא תורת ה' ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו: הני רבנן. אתם חשובים חכמים בעיניכם שלא עמדתם מפני. רבנן חבריכם דקמו מפני לאו רבנן נינהו ובלשון תמיה אמר להם וקשה אם תורה דיליה היא למה איקפד היה לו למחול: הידור בעי למעבד. לנוע מעט כאלו רוצה לעמוד מפניו וע"כ קפיד:

אָמַר רַב אַשֵּׁי: אֲפִילוּ לְמָאן דַּאֲמַר הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל. מֵתִיבֵי: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק שֶׁהָיוּ מְסֻבִּים בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה מִבְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הֵיאָךְ אָנוּ יוֹשְׁבִים *וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מָצִינוּ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שֶׁשִּׁמֵּשׁ, אַבְרָהָם גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, וְכָתוּב בּוֹ: "וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם" וגו' (בראשית יח, ח) וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִדְמוֹ לוֹ? *לֹא נִדְמוּ אֶלָּא כְּעַרְבִיִּים; וְאָנוּ, לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? אָמַר לָהֶם רַבִּי צָדוֹק: עַד מָתַי אַתֶּם מַנִּיחִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם וְעוֹסְקִים בִּכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת? הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשִּׁיב רוּחוֹת וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים וּמוֹרִיד מָטָר וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאָנוּ, לֹא יְהֵא רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּרַבִּי עוֹמֵד וּמַשְׁקֶה עָלֵינוּ? אֶלָּא אִי אִתְמַר הָכֵי אִתְמַר: אָמַר רַב אַשֵּׁי: אֲפִילוּ לְמָאן דַּאֲמַר נָשִׂיא שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מֶלֶךְ שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו), שֶׁתְּהֵא אֵימָתוֹ עָלֶיךָ.

נפש יהודה רבן גמליאל ברבי. כלומר אדם גדול וחשוב וכן כל ברבי שבגמרא: לא נדמו אלא כערביים. שאמר להם ורחצו רגליכם שהם משתחוים לאבק רגליהם שלא להכניס עבודת כוכבים בביתו:

פֶּרֶק שֵׁנִי [ערב]

הַתַּלְמִיד לְרַבּוֹ מֻבְהָק חַיָּב לָקוּם מִפָּנָיו מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ כִּמְלֹא עֵינָיו, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (לג, א): תָּנָא: אֵי זוֹ הִיא קִימָה *שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הִדּוּר? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר אַבַּיֵּי: לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּרַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מֻבְהָק, אֲבָל בְּרַבּוֹ מֻבְהָק כִּמְלֹא עֵינָיו. אַבַּיֵּי מְכִי חָזְיָא לֵיהּ לְאוֹדְנֵיהּ דְּחַמָרָא דְּרַב יוֹסֵף דַּאֲתֵי הֲוָה קָאֵים. אַבַּיֵּי הֲוָה רָכִיב חַמָרָא וְקָא מִיסְגֵי אַגּוֹדָא דִּנְהַר פָּפָּא, יָתִיב רַב מְשַׁרְשִׁיָּא וְרַבָּנָן *בְּאִידָךְ גִּיסָא וְלָא קָמוּ מְקַמֵּיהּ. אָמַר לְהוּ: *וְלָאו רַב מֻבְהָק אֲנָא? אָמְרוּ לֵיהּ: *לָאו אַדַעְתִּין.

נפש יהודה שיש בה הידור. כבוד ונשיאות פנים שהדבר ניכר הוא שבשבילו עמד אם הוא בתוך ארבע אמותיו: באידך גיסא. הנהר מפסיק ביניהם: ולאו רב מובהק אני. ואף על פי שאתם רחוקים ממני יותר מד' אמות איבעי לכו למיקם: לאו אדעתין. לא נזכרנו לעמוד שהיינו טרודים:

וַאֲמְרִינָן עֲלָה (לג, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בִּפְנֵי רַבּוֹ נִקְרָא רָשָׁע וְאֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים וְתַלְמוּדוֹ מִשְׁתַּכֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְטוֹב לֹא־יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא־ יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים" (קהלת ח, יג), מוֹרָא זֶה אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" (ויקרא יט, לב), הֱוֵי אוֹמֵר: *מוֹרָא זוֹ קִימָה.

נפש יהודה וטוב לא יהיה לרשע. ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב אלמא תלמודו משתכח ולא יאריך ימים אלא כצל מה טעם לפי שאינו ירא מלפני ה': מורא זו קימה. דגמר בגזירה שוה כתיב הכא אשר איננו ירא מלפני אלהים וכתיב התם מפני שיבה תקום וגמר פני פני בגזירה שוה:

וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מִמֶּנּוּ אַל יַחֲזִיר לוֹ אֶת אֲחוֹרָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף (נג, א): תַּלְמִיד הַנִּפְטָר מֵרַבּוֹ אַל יַחֲזִיר פָּנָיו כְּנֶגֶד רַבּוֹ, אֶלָּא מְסַבֵּב פָּנָיו וְהוֹלֵךְ. כִּי הָא דְרַבִּי אֶלְעָזָר, כִּי הֲוָה מִיפְטַר מִינֵיהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן וַהֲוָה בָעֵי רַבִּי יוֹחָנָן *לִסְגוּיֵי, *הֲוָה גָחִין וְקָאִי רַבִּי אֱלְעָזָר אַדּוּכְתֵיהּ *עַד דַּהֲוָה *מִכְסֵי רַבִּי יוֹחָנָן מִינֵיהּ; וְכִי הֲוָה בָעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר לִסְגוּיֵי, הֲוָה אָזֵיל לַאֲחוֹרֵיהּ עַד דַּהֲוָה מִכְסֵי מִינֵיהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן. רָבָא כִּי הֲוָה מִיפְטַר מֵרַב יוֹסֵף, הֲוָה אָזֵיל לַאֲחוֹרֵיהּ עַד דַּהֲווּ *מִנַגְפָן כְּרָעֵיהּ וּמְתָוְסָן אִסְקוּפְתֵיהּ דָּמָא. אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף הָכֵי עָבֵיד רָבָא. אָמַר: יְהֵא רַעֲוָא *דְתֵירוֹם רֵישֵׁיהּ אַכּוּלָא כְּרָכָא.

נפש יהודה לסגויי. לילך לדרכו: הוה גחין. היה רבי אלעזר כורע כלומר השתחוה תרגום המה כרעו אינון גחינו: עד דהוה מכסי מיניה רבי יוחנן. דאין ר' אלעזר רואהו: מכסי רבי יוחנן מיניה. שאין רבי יוחנן רואהו מחזיר פניו: מנגפן. הכה רגליו באסקופת הפתחים עד שהיו מלוכלכים בדם משום דאזיל מאחוריו כדי שיהא פניו לרב יוסף ואמרו ליה לרב יוסף דהוא היה סגי נהור ואינו מכיר בדבר: תירום רישיה. יהיה ראש הישיבה על כל העיר:

וְעוֹבֵד לְרַבּוֹ כְּעַבְדּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק אַלְמָנָה נִזּוֹנֶת (צו, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ, *חוּץ מֵהַתָּרַת מִנְעָל וְהַנְעָלַת מִנְעָל. אָמַר רָבָא: לָא אֲמָרָן כֵּן אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁמַּכִּירִין אוֹתוֹ - לָא; (אמר רב אשי) וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, לָא אֲמָרָן אֲלָּא דְּלָא מָנַח תְּפִלִּין, אֲבָל *מָנַח תְּפִלִּין - לָא. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: "*לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד" (איוב ו, יד). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב" (שם). וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ אַל יַחֲזִיר פָּנָיו מִכְּנֶגֶד רַבּוֹ, אֶלָּא *מְצַדֵּד פָּנָיו וְהוֹלֵךְ, כִּי הָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר וכו', כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק הוֹצִיאוּ לוֹ. עַל כֵּן יְהֵא מֻזְהָר כָּל אָדָם לָקוּם מִפְּנֵי רַבּוֹ וּלְשַׁמְּשׁוֹ וִיהֵא חָשׁוּב לוֹ כְּעוֹבֵד לַשְּׁכִינָה.

נפש יהודה חוץ מהתרת מנעל. שהרואה אומר עבד כנעני הוא: מנח תפילין לית לן בה. שאין דרך עבדים להניח תפילין: למס מרעהו חסד. הממיס עצמו מרעהו ממיס ממנו חסדים ואית דמפיק לה מדכתיב לעיל מיניה ותושיה נדחה וסמיך ליה למס מרעהו חסד: מצדד. ילך בצדו כדי שיוכל לילך ולראות שלא יזיק עצמו או שלא יפול ויכול גם לראות לרבו:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רעג]

לְעוֹלָם יִתְיָרֵא אָדָם מִלְּהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי (סג, א): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא מֵתוּ בָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן. מַאי דָּרוּשׁ? "וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן [הַכֹּהֵן] אֵשׁ [עַל־הַמִּזְבֵּחַ] וְעָרְכוּ עֵצִים עַל־ הָאֵשׁ" (ויקרא א, ז), אָמְרוּ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. וְתַלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהוֹרָה הֲלָכָה לְפָנָיו. אָמַר לָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְאֵימָא שָׁלוֹם אִשְׁתּוֹ: תָּמֵהּ אֲנִי אִם יוֹצִיא זֶה שְׁנָתוֹ, וְלֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. וְאָמְרָה לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה? אָמַר לָהּ: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא, אֶלָּא כָּךְ מְקֻבְּלָנִי: כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה. וַאֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ תַלְמִיד יְהוּדָה בֶּן גּוּרְיָא שְׁמוֹ, וְהָיָה רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. *וְכִי בְּפָנָיו הָיָה *וְהָא רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת קָאָמַר? וּלְטַעַמֵיךְ, שְׁמוֹ שֶׁל אָבִיו לָמָּה לִי? אֶלָּא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר מָשָׁל הָיָה.

נפש יהודה וכי בפניו הוה. אותו תלמיד שהורה והלא רחוק ג' פרסאות היה ושלא בפניו מותר להורות אלא בפניו היה והאי דקתני רחוק ממנו שהיה רחוק מקומו ממקום רבו ג' פרסאות ומיהו כי אורי קמיה אורי: והא רחוק ממנו קאמר. דאי הוראה לאו רחוקה ממנו הוה מאי אתא ר' יוחנן לאשמעינן שהיה התלמיד דר רחוק ממנו ג' פרסאות:

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן־בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל־כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא" וגו' (איוב לב, ו) וּכְתִיב: "עִם־חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר" (דברים לב, כד). זְעִירֵי אָמַר: נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּלִבִּי *צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ" (תהלים קיט, יא) רַב הַמְנוּנָא רְמֵי: כְּתִיב: "בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ", וּכְתִיב: "בִּשַּׂרְתִּי *צֶדֶק בְּקָהָל רָב" (שם מ, י)? לָא קָשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן *שֶׁעִירָא הַיְאִירִי קַיָּם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין עִירָא הַיְאִירִי קַיָּם.

נפש יהודה צפנתי אמרתך. כנסתי דברי מלהורות במקום שאהא חוטא עליהן: צדק. דברי תורה: עירא היאירי. רבו הוה כדכתיב היה כהן לדוד רב לדוד:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר, יֵשׁ לוֹ לִטֹּל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ לְהוֹרוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (ה, א): כִּי הֲוָה נָחֵית רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה לְבָבֶל, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי: בֶּן אָחִי יוֹרֵד לְבָבֶל, *יוֹרֶה? יוֹרֶה. יָדִין? יָדִין. יַתִּיר בְּכוֹרוֹת? יַתִּיר. כִּי הֲוָה נָחֵית רַב לְבָבֶל, אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא לְרַבִּי: בֶּן אֲחוֹתִי יוֹרֵד לְבָבֶל, יוֹרֶה? יוֹרֶה. יָדִין? יָדִין. יַתִּיר בְּכוֹרוֹת? אַל יַתִּיר. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (ה, ב): מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּלָא חֲכִים. וְהָא אַמְרִינָן דַּחֲכִים טוּבָא? אֶלָּא דְּלָא בָּקִי בְּמוּמֵי, וְהָא אָמַר רַב: שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ גָּדַלְתִּי אֵצֶל רוֹעֶה בְּהֵמָה דַקָּה לֵידַע אֵיזֶה *מוּם קָבוּעַ וְאֵיזֶה מוּם עוֹבֵר? אֶלָּא *לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה. *וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם הוּא גּוּפֵיהּ, דְּרַב בָּקִי בְּמוּמֵי טְפֵי וְשָׁרֵי מוּמֵי *דְלָא יָדְעֵי אִינְשֵׁי, וְאָמְרֵי: כִּי הַאי שְׁרָא רַב, וַאֲתוּ לְמִישְׁרֵי מוּם קָבוּעַ.

נפש יהודה יורה. רבי חייא שאל לרבי היורה רבה בר בר חנה והשיבו רבי יורה ושאל עוד ידין ואמר רבי ידין יורה הוא איסור והיתר ידין דיני ממונות ואם דיין ידין ברשות פטור מלשלם כשטעה יתיר יראה במומין ואם קבוע הוא יתירנו לשחטו דביומי דרבי אין לבכור תקנה עד שיפול בו מום דלאחר חורבן היה: מום קבוע. דאין עתיד להתרפאות מום עובר דמתרפא: לחלוק לו כבוד לרבה. כדי שינהגו בו בני בבל כבוד שבק ליה האי חשיבותא דאלו לרב הוי נהגי ביה כבוד בלאו הכי: ואי בעית אימא. דקאמר אל יתיר משום הא גופיה משום הא מילתא דקאמר שמונה עשר חדשים גדלתי וכו': דלא ידעי אינשי. אינו ניכר לרבים שהוא מום:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אִי גָמִיר, רְשׁוּתָא לָמָּה לֵיהּ לְמִשְׁקַל? מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְּתַנְיָא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי לְמָקוֹם אֶחָד וְרָאָה בְנֵי אָדָם *שֶׁמְגַבְּלִין עִסּוֹתֵיהֶן בְּטֻמְאָה. אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מַה אַתֶּם מְגַבְּלִין עִסּוֹתֵיכֶם בְּטֻמְאָה? אָמְרוּ לוֹ: תַּלְמִיד בָּא לְכָאן וְהוֹרָה לָנוּ: *מֵי בִצְעִים אֵין מַכְשִׁירִין, וְהוּא "מֵי בֵּיצִים" דָּרַשׁ לְהוּ. וְטָעוּ נַמֵּי בְּהָא דִּתְנַן: מֵי *קַרְמְיוֹן וּמֵי פוּגָה פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵי בִצְעִים. וְאִינְהוּ סָבוּר, מִדִּלְגַבֵּי חַטָּאת פְּסִילֵי, אֲכְשׁוּרֵי נַמֵּי לָא מַכְשְׁרֵי. וְלָא הִיא, הָתָם לְעִנְיָן חַטָּאת בְּעֵינָן מַיִם חַיִּים, הָכָא אֲכְשׁוּרֵי נַמֵּי *כָּל דְּהוּא מַכְשִׁירֵי. תָּאנָא: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה אֶלָּא אִם כֵּן *נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ.

נפש יהודה שמגבלין. לשין עיסותיהן בטומאה לא היו מקפידין לטהר כליהם: מי בצעים. אגם מרשת"ק בלע"ז אין מכשירין לקבל טומאה ואנו ממי בצעים לשין הילכך לא מקבל העיסה טומאה מי ביצים הלש עיסה במי ביצים של תרנגולת ואווז והם טעו בין ביצים לבצעים: קרמיון ומי פוגה. נהרות של אגמים ופסולין למי חטאת של אפר פרה מפני שהן מי בצעים ואנו מים חיים אל כלי בעינן למי חטאת: כל דהו. כל מים מכשירין לקבל טומאה: נטל רשות מרבו. וכי יהיב ליה רבו רשות מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו:

תַּנְחוּם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אִקְלַע *לְחַתָּר, דָּרַשׁ לְהוּ: *מֻתָּר לִלְתֹּת חִטִּים בַּפֶּסַח. אָמְרוּ לֵיהּ: לָאו רַבִּי מַנֵּי דְמִן צוֹר אִיכָּא הָכָא, וְתַנְיָא: תַּלְמִיד אַל יוֹרֶה הֲלָכָה בִּמְקוֹם רַבּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן רָחוֹק מִמֶּנּוּ שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת כְּנֶגֶד מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל? אֲמַר לְהוּ: לָאו אַדַּעתָּאִי.

נפש יהודה לחתר. שם מקום: מותר ללתות חטים. לשרות מעט במים ולכתשן במכתשת ולא חיישינן לחימוץ הואיל וכתשן מיד:

לְפִיכָךְ טוֹב לוֹ לָאָדָם לִירָא מִבּוֹרְאוֹ יִתְבָּרַךְ וּמֵרַבּוֹתָיו וְאַל יְהֵא גַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵאָבוֹת: *וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה - שׁוֹטֶה, רָשָׁע וְגַס רוּחַ. אֲבָל יַחֲשׂךְ עַצְמוֹ מִן הַהוֹרָאוֹת בְּכָל זְמַן שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב לְהוֹרוֹת וְאַל יָבוֹא לִידֵי הַטְעָיָה.

נפש יהודה והגס לבו בהוראה. בלא עיון ובלא המתנה שוטה שמרבה עליו איבה ורשע שאינו מקפיד אם יגזול או ישביע לשוא גס רוח שגסות רוחו הביאתו לידי כך להורות ולדון לקנות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ:

חֲתִימָה [רעד]

בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁחוּץ מִכָּל הַטּוֹבוֹת וְהַגְּדוּלוֹת הַבָּאוֹת לָאָדָם בְּסִבָּתָהּ, כְּפִי שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה, אִם לָמַד תּוֹרָה - בְּזִקְנוּתוֹ נִתּוֹסְפָה חָכְמָה בּוֹ, וּבְעַם הָאָרֶץ - מִתּוֹסֶפֶת טִפְּשׁוּת בּוֹ. כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, א): תַּנְיָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים חָכְמָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב יב, יב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִים טִפְּשׁוּת מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "*מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים" וגו' (שם שם, כ). רוֹצֶה לוֹמַר, דְּכֵיוָן דְּקָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, חַד מִתְקַיֵּם בַּחֲכָמִים, שֶׁבְּכָל זְמַן שֶׁמִּתְחַלֵשׁ גּוּפָם מִתְחַזֵּק שִׂכְלָם; וְחַד בְּזִקְנֵי הַשּׁוּק שֶׁהֻטְבְּעוּ בְּתַאֲווֹת, *כְּשֶׁיֵּחָלֵשׁ גּוּפָם - הַנְהָגָה מוּעֶטֶת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם נִפְסֶדֶת וְנִתּוֹסְפָה בָּהֶן הַטִּפְּשׁוּת.

נפש יהודה מסיר וגו'. וטעם זקנים יקח, וע"כ מדקשו קראי אהדדי חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק: כשיחלש גופם. בעת זקנותם אז הנהגתם מעטית הטוב שהיה בהם מתמעט מהם:

וְעוֹד תִּמְצָא בְּמִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ *שָׁלֵם בְּמִדּוֹתָיו, הַכֹּל רָצִין אַחֲרָיו; וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדּוֹת טוֹבוֹת, אֵינוֹ רָאוּי לְדַבֵּר עִמּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה (סג, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: *אִם תַּלְמִיד חָכָם נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ הוּא חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ, וְאִם עַם הָאָרֶץ חָסִיד הוּא *אַל תָּדוּר בִּשְׁכֵנוּתוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, אַף־עַל־פִּי שֶׁדּוֹמֶה לְךָ כְּחָסִיד - אֵינוֹ כֵן, כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ, וּכְבָר אָמְרוּ: וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד.

נפש יהודה שלם במדותיו. שיש בו קצת דברים שאינם מהוגנים אף על פי כן הכל רצים אחריו ללמוד ממנו תורה: אם תלמיד חכם. אף על פי שת"ח הוא נוטר כנחש ובוודאי אדם אינו חוגר נחש במתניו אבל ת"ח שנוטר כנחש אף על פי כן אל תירא חגרהו בו: אל תדור בשכונתו. שאינו יודע בדקדוקי מצוה ואין חסידותו שלם וסופך ללמוד ממנו:

וְעוֹד אָמְרוּ: שֶׁאַף־עַל־פִּי *שֶׁהַבָּשָׂר הֻתַּר לִבְנֵי נֹחַ, לֹא הָיְתָה כַוָּנַת הַכָּתוּב אֶלָּא לְאוֹתָם שֶׁקְּרוּאִים אָדָם וְלֹא לְעַמֵּי הָאָרֶץ הַדּוֹמִים לִבְהֵמוֹת. וְאַסְמְכוּהָ אַקְרָאֵי, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין (מט, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף" (ויקרא יא, מו). וְכִי מַה עִנְיָן תּוֹרָה אֵצֶל בְּהֵמָה וָעוֹף? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מֻתָּר לֶאֱכֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף, וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לֶאֱכֹל בְּשַׂר בְּהֵמָה וָעוֹף.

נפש יהודה שהבשר הותר לבני נח. שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה אבל באדם כתיב רק עשב השדה וכל פרי עץ יהיה לכם לאכלה ולא התיר לו בשר:

[וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ שֶׁמֻּתָּר לְהָרְגוֹ בְּשִׁנּוּי מִיתָה, לְפִי שֶׁהוּא גָרוּעַ מִבְּהֵמָה וָעוֹף, כִּי לָהֶם לֹא נִתַּן שֵׂכֶל, אֲבָל הָאָדָם שֶׁנִּתַּן שֵׂכֶל בּוֹ וַעֲזָבוֹ הוּא חֵטְא גָּדוֹל. לְפִיכָךְ אָמְרוּ הָתָם: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְנָחְרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: אֱמֹר לְשָׁחְטוֹ. אָמַר לָהֶם: זֶה טָעוּן בְּרָכָה וְזֶה אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה. וַאֲמְרִינָן הָתָם: עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: וּמִגַּבּוֹ.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם הָאָרֶץ הָיִיתִי אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר; וְעַכְשָׁיו אֲנִי אוֹמֵר: מִי יִתֵּן לִי עַם הָאָרֶץ וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמֹר כַּכֶּלֶב. אָמַר לָהֶם: חֲמוֹר נוֹשֵׁךְ וּמְשַׁבֵּר הָעֶצֶם וְכֶלֶב נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ מְשַׁבֵּר הָעֶצֶם. תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: *אִלְמָלֵא שֶׁצְּרִיכִין אָנוּ לָהֶם לְמַשָּׂא וּמַתָּן הָיוּ הוֹרְגִים אוֹתָנוּ.

נפש יהודה אלמלא שצריכין אנו. למזונותיהם ולעזרתם היו הורגין אותנו:

וַאֲמְרִינָן עֲלָה: גְּדוֹלָה שִׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת תַּלְמִיד חָכָם יוֹתֵר מִשִּׂנְאָה שֶׁשּׂוֹנְאִין אוּמוֹת הָעוֹלָם אֶת יִשְׂרָאֵל; וּנְשׁוֹתֵיהֶן יוֹתֵר מֵהֶן. *תָּאנָא: שָׁנָה וּפֵרַשׁ יוֹתֵר מִכֻּלָּן.

נפש יהודה תאנא שנה. מי ששנה ופירש ממשנתו ופוסק מללמוד שנאה שיש לזה על הת"ח הוא יותר מכולם משום שיודע כמה תלמידי חכמים מגנים את עמי הארצים וכמה הם שפלים בעיניהם:

וְגָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ט, ב): רַבִּי יְהוּדָה בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ" (משלי כז, ח) וְאוֹמֵר: "מַה־מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם *בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי" (ירמיה ב, ה).

נפש יהודה בי עול כי רחקו מעלי. אם היה לו קנתור בחבירו שהוא לומד בחברה או בשאר עסק מצוה מה עול מצא בהקב"ה שפירש ממנו מכל שכן אם פירש בלא דבר:

*לְהַרְאוֹתֵינוּ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנּוֹטִין אֵלּוּ לְחִיּוּב הַשֵּׂכֶל וְאֵלּוּ לִרְצוֹן הַגּוּף, הֵם שְׁנֵי הֲפָכִים כְּמוֹ שְׁתֵּי אוּמוֹת וְיוֹתֵר.

נפש יהודה להראותנו שכיון. שת"ח נוטין לדבר שהשכל מחייב ללמוד תורה ולעסוק במצות ועמי הארצים רק מה שהוא הנאה לגוף הם שני הפכיים טוב ורע ושנאתם יותר לת"ח כדאמרינן:

וְעַל־כֵן אָמְרוּ הָתָם בִּפְסָחִים (מט, ב): וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ אָסוּר לְהִתְלַוּוֹת עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ), עַל חַיָּיו לֹא חָס עַל חַיֵּי חֲבֵרוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן.

נפש יהודה כי היא חייך ואורך ימיך על חייו לא חס. ללמוד תורה ולחיות על חבירו לא כל שכן ויש לדאוג שמא יהרגנו:

וְהִזְהִירוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִתְחַתֵּן בָּהֶם, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ (וגומר) [וכו']. כִּדְאִיתָא בְּנֵר הַמִּצְווֹת, בְּאֵיכוּת הַזִּוּוּג (סימן קסט). וְגַם כֵּן אָמְרִינָן הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְיִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וכו'. כִּדְאִיתָא נַמֵּי הָתָם (סימן קסח).

וְעַל כֵּן אָמְרוּ שֶׁלֹּא יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה לִפְנֵיהֶם, שֶׁהוּא בֹשֶׁת לָהֶם, כְּבוֹעֵל אִשָּׁה בִּפְנֵי בַּעְלָהּ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי חִיָּא אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ *כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" (דברים לג, ד), אַל תִּקְרֵי "מוֹרָשָׁה" אֶלָּא *מְאוֹרָסָה.

נפש יהודה כאלו בועל ארוסתו בפניו. שמביישו: מאורסה. לכל קהלות יעקב:

וְגַם כֵּן הִרְחִיקוּם מֵהֶם בִּדְבָרִים רַבִּים, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֱמְרוּ בְּעַם הָאָרֶץ: *אֵין מוֹסְרִין לוֹ עֵדוּת וְאֵין מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ עֵדוּת וְאֵין מְגַלִּין לוֹ אֶת הַסּוֹד וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ (אפוטרופוס) עַל קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אַפֹּטְרוֹפּוּס *עַל הַיְּתוֹמִים וְאֵין מִתְלַוִּין עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵין מַכְרִיזִין *עַל אֲבֵדָתוֹ. וְתַנָּא קַמָּא, זִמְנִין דְּנָפִיק מִינֵיהּ זַרְעָא מְעַלְיָא וְאָכִיל, וּמְקַיֵּם בֵּיהּ: "יָכִין וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ" (איוב כז, יז).

נפש יהודה אין מוסרין לו עדות. אין מזמנין אותו לשמוע דבר להעיד עליו ואין מגלין לו סוד שום דבר סתר לפי שהולך רכיל ומגלה: על היתומים. שחשוד על הגזל: על אבידתו. המוצא אבידה חייב להכריז ועם הארץ לאו אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך:

וְהִרְחִיקוּ גַּם כֵּן שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת מֵעַם הָאָרֶץ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת (סנהדרין נב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְמַה תַּלְמִיד חָכָם דּוֹמֶה בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ? *בִּתְחִלָּה דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל זָהָב; סִפֵּר עִמּוֹ דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל כֶּסֶף; נֶהֱנָה מִמֶּנּוּ דּוֹמֶה לְקִיתוֹן שֶׁל חֶרֶס - כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁבַּר אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

נפש יהודה בתחלה. בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו הוא יקר בעיניו:

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ, שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (ח, א), בִּתְרֵי זִימְנֵי אָמַר רַבִּי: "רְאוּ שֶׁאֵין פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה (סימן רנד).

וְאָמְרוּ גַּם כֵּן, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וְאֵינוֹ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ *אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (מ, ב): כָּל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְמִקְרָא וְלֹא בְמִשְׁנָה וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ אֵינוֹ מִן הַיִּשׁוּב. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּפָסוּל לְעֵדוּת.

נפש יהודה אינו מן הישוב. אין בו תועלת בישוב העולם:

הָא לָמַדְתָּ, שֶׁעַמֵּי הָאָרֶץ רְחוֹקִים מִכָּל הַטּוֹבָה הָאֲמִתִּית וְדוֹרְסִין כְּחַיּוֹת הַיַּעַר וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כִּבְהֵמוֹת לַהֲנָאַת גּוּפָם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֵם יוֹתֵר סְכָלִים מֵהֶם, שֶׁהַבְּהֵמוֹת אֵינָן אוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת כְּשֶׁהֵן שְׂבֵעוֹת וְאֵינָן מִזְדַּוְּגוֹת כְּשֶׁהֵן מְעֻבָּרוֹת וּבוֹחֲרוֹת בַּטּוֹב וּמוֹאֲסוֹת בָּרַע, בְּאוֹתָהּ הַבְּחִירָה שֶׁנִּתְּנָה בְּטִבְעָן; וְעַם הָאָרֶץ מוֹצִיא שִׂכְלוֹ לְהָרַע וְלֹא לְהֵיטִיב. עוֹזֵב דֶּרֶךְ טוֹבָה וּבוֹחֵר אֶת הָפְכָהּ, "אוֹמֵר לָרַע טוֹב וְלָטוֹב רַע". אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּבוֹעֵל כְּשֶׁהוּא שָׂבֵעַ, *עוֹשֶׂה לְגוּפוֹ מַה שֶּׁלֹּא יוּכַל אוֹיְבוֹ עֲשׂוֹהוּ; יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר לְמִי שֶׁטּוֹב עוֹשֵׂהוּ, וְעַם הָאָרֶץ אֵינוֹ מַכִּיר לָעוֹשֶׂה לוֹ טוֹב וְאַף לֹא לְמִי שֶׁבְּרָאוֹ מֵאַיִן אֵינוֹ מִתְעַסֵּק כָּל זְמַנּוֹ אֶלָּא בֶּאֱמוֹר "אָכוֹל וְשָׁתֹה כִּי מָחָר נָמוּת" וְחוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין חֶשְׁבּוֹן וּמִשְׁפָּט, וּבַחֹשֶׁךְ הַזֶּה הוֹלֵךְ כָּל יְמֵי הֶבְלוֹ עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב פִּגְרוֹ לְעַפְרוֹ וְנַפְשׁוֹ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקֶּלַע.

נפש יהודה עושה לגופו. רעה, מכחיש גופו מרוב תשמיש וממאכלים הרעים ומותרות ואין אויב יכול לעשות לו כן אלא הוא עצמו גורם לו הרעה הזאת:

עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְאַמֵּץ אֶת לִבּוֹ, לָשׂוּם עֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה וְיֵצֵא מִכְּלַל עַמֵּי הָאָרֶץ הַנִּבְדָּלִים *מִן הַפְּרוּשִׁים וִיהֵא מִכְּלַל הַגְּדוֹלִים וְהַקְּדוֹשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם.

נפש יהודה מן הפרושים. הצדיקים המקיימין התורה ופורשים מכל איסור ודברים רעים ועושין אך טוב:

סליק נר רביעי

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה