אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר הראשון - שלא ירדף אחרי המותרות › הכלל השני התאוה

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר הראשון - שלא ירדף אחרי המותרות · הכלל השני התאוה

הכלל הראשון הקנאה

הַכְּלָל הַשֵּׁנִי הַתַּאֲוָה

מִתְחַלֵּק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, תַּאֲוַת הָעֹשֶׁר; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, תַּאֲוַת הָעִדּוּנִין; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל.

חֵלֶק רִאשׁוֹן תַּאֲוַת הָעֹשֶׁר

וְיֵשׁ בּוֹ שִׁשָּׁה פְרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [יא]

בְּתַאֲוַת בְּנֵי אָדָם הָעֹשֶׁר, וְחוֹשְׁבִים, שֶׁיּוּכְלוּ לְהַשִּׂיגוֹ בַּחֲרִיצוּתָם, מִתְעַסְּקִים כָּל יְמֵיהֶם בְּחָמְדָם לְהַעֲשִׁיר. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים' (משלי טו, טו). וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, הוּא עָשִׁיר כָּל יָמָיו, וְעָלָיו נֶאֱמַר: 'וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד' (שם, שם). כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (כה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: *אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ בְּעָשְׁרוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְכוּ'. וְאֵין לְךָ נַחַת רוּחַ גָּדוֹל מֵהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ד' מִפִּרְקֵי אָבוֹת: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

נפש יהודה איזהו עשיר. הראוי להתהלל בעשרו:

וְגַרְסִינָן בְּמִדְרָשׁ מִשְׁלֵי: 'בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ' (שם י, כב), רְצוֹנוֹ לוֹמַר, כְּשֶׁיִּשְׂמַח הָאָדָם בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ הָאֵל, יִתְבָּרַךְ, אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה, יָנוּחַ בְּדַעְתּוֹ וְלֹא יִתְעַצֵּב כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ יוֹתֵר, נִמְצָא עָשִׁיר כָּל יָמָיו, דִּכְתִיב: 'נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן' (שם יא, כה), רוֹצֶה לוֹמַר, נֶפֶשׁ הַשְּׂבֵעָה וְהַשְּׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ - תְּדֻשַּׁן, רוֹצֶה לוֹמַר, תִּהְיֶה עֲדֻנָּה (ושמחה) [ושמנה] וּדְשֵׁנָה. לְפִיכָךְ הַצַּדִּיק הַהוּא מִתְפַּרְנֵס בְּטוֹבָה לְעוֹלָם וְאֵינוֹ חָסֵר כְּלוּם, כְּדִכְתִיב (תהלים לז, כה): 'נַעַר הָיִיתִי גַּם־זָקַנְתִּי וְלֹא־רָאִיתִי' וגו' (פירוש: שהצדיק לעולם לא ירעב מפני שהוא מפרנס אפלו מן המעט שזימן לו הקדוש ברוך הוא ולא יתאוה מה שאינו יכול להשיג).

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בַּמִּדְרָשׁ: 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים' (משלי טו, טו), רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁהוּא עָנִי בֶּאֱמוּנָה וְיָרֵא לְהוֹצִיא מָעוֹתָיו לִקְנוֹת מַאֲכָל וּפַרְנָסָה לְעַצְמוֹ, וְכִמְדֻמֶּה לוֹ כִּי יֵרֵד מִנְּכָסָיו בַּהוֹצָאָה וִידַּלְדֵּל. עַל זֶה אָמַר: 'כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים', שֶׁכָּל יָמָיו יִהְיוּ בְּעֶצֶב וּבְרָעָה, אֲבָל 'טוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד' (שם, שם), מִי שֶׁהוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וּמַאֲמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא מְזַמֵּן לוֹ פַּרְנָסָתוֹ בְּכָל עֵת שֶׁיִּצְטָרֵךְ לָהּ, הֲרֵי זֶה חָשׁוּב כְּאִלּוּ מִשְׁתֶּה לְפָנָיו תָּמִיד.

עַל כֵּן יִשָּׁעֵן אָדָם עַל עוֹשֵׂהוּ וְאַל יִבְטַח בַּחֲרִיצוּתוֹ וְלֹא בְמָמוֹן שֶׁל אַחֵר וִיהֵא שָׂבֵעַ בְּמַה שֶּׁחֲנָנוֹ בּוֹרְאוֹ, כִּי אוֹתָם שֶׁאֵינָם שְׂבֵעִים, כָּל יְמֵיהֶם חוֹמְדִים הַמָּמוֹן, עַד שֶׁאִם לֹא יִמְצְאוּהוּ בְּהֶתֵּר יְבַקְּשׁוּהוּ בְּאִסּוּר וּבָאִים לְגָנְבוֹ בַּסֵּתֶר, בִּהְיוֹת עֲלֵיהֶם מוֹרָא בָּשָׂר וָדָם גָּדוֹל מִמּוֹרָא שָׁמַיִם, וְעַל זֶה *הֶחְמִירָה תוֹרָה בְּתַשְׁלוּמֵי גַנָּב יוֹתֵר מִבְּגַזְלָן, כִּדְגַרְסִינָן בְּבָבָא קַמָּא, פֶּרֶק מְרוּבָּה (עט, ב): שָׁאֲלוּ תַלְמִידָיו אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מִפְּנֵי מַה הֶחְמִירָה תוֹרָה בְּגַנָּב יוֹתֵר מִגַּזְלָן, אָמַר לָהֶם: זֶה *הִשְׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ וְזֶה לֹא הִשְּׁוָה כְּבוֹד עֶבֶד לִכְבוֹד קוֹנוֹ, כִּבְיָכוֹל, עָשָׂה עַיִן שֶׁל מַעְלָה כְּאִלּוּ אֵינָהּ רוֹאָה וְאֹזֶן שֶׁל מַעְלָה כְּאִלּוּ אֵינָהּ שׁוֹמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְּתִּיר עֵצָה וגו' 'וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ' (ישעיה כט, טו). וּכְתִיב: 'כִּי אָמְרוּ עָזַב ה' אֶת־הָאָרֶץ וְאֵין ה' רוֹאֶה' (יחזקאל ט, ).

נפש יהודה החמירה תורה בתשלומי גנב. לשלם כפל ד' וה': השוה כבוד עבד לכבוד קונו. לא ירא מבני אדם כדרך של ירא מהקב"ה אבל גנב לא השוה כבוד עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר:

וְהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בָּעִיר וְעָשׂוּ מִשְׁתֶּה, אֶחָד זִמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא זִמֵּן אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאֶחָד לֹא זִמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, אֵי זֶה עָנְשׁוֹ מְרֻבֶּה, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה שֶׁזִמֵּן אֶת בְּנֵי הָעִיר וְלֹא אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ.

וְגַם כֵּן פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (ברכות כח, ב): אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יְהִי רָצוֹן שֶׁיְהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר וָדָם. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, *עַד כָּאן וְתוּ *לֹא? אָמַר לָהֶם: וּלְוַאי, שֶׁאָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה וְאוֹמֵר: לֹא יִרְאַנִי אָדָם.

נפש יהודה עד כאן. בתמיה כלומר ולא יותר ממורא ב"ו: ולואי. שיהא כמו מורא ב"ו שא"כ תחדלו מעבירות הרבה שכשהוא עובר עבירה בסתר מתכסה מן הבריות ויודע הוא שהכל גלוי וידוע לפני הקב"ה ואינו מניח בכך:

וּכְדֶרֶךְ שֶׁהֶחְמִירָה תוֹרָה בְּתַשְׁלוּמֵי גַּנָּב, *כָּךְ הֶחְמִירָה בְּעֹנֶשׁ בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה. וּלְפִיכָךְ נִכְתָּב לְשׁוֹן 'לֹא תִגְנֹב' בַּעֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וְלֹא לְשׁוֹן גְּזֵלָה, לְפִי שֶׁהוּא יוֹתֵר חָמוּר.

נפש יהודה כך החמירה. בגנב בעונש ב"ד של מעלה:

וּגְנֵבוֹת מִדּוֹת וּמִשְׁקָלוֹת קָשֶׁה מִכֻּלָן, שֶׁאִם רוֹצֶה לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה אֵינוֹ יָכוֹל, *לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁל מִי גָנַב, כִּדְגַרְסִינָן בְּבַתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (פח, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: *קָשֶׁה עָנְשָׁן שֶׁל מִדּוֹת יוֹתֵר מֵעָנְשָׁן שֶׁל עֲרָיוֹת, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בָּהֶן 'אֶל' וְזֶה נֶאֱמַר בָּהֶן 'אֵלֶּה' (פירוש: בעריות נאמר בהן: 'כי את כל התועבות האל' (ויקרא יח, כז), במדות כתיב: 'כל עושה אלה (דברים כה, טז). וּמַאי מַשְׁמָע דְהַאי 'אֵל' לָשׁוֹן קָשֶׁה הוּא, דִּכְתִיב: 'וְאֶת־אֵילֵי הָאָרֶץ לָקַח' (יחזקא יז, יג), 'אֵל' קָשֶׁה וְ'אֵלֶּה' קָשֶׁה מֵ'אֵל'. גַּבֵּי עֲרָיוֹת נַמֵּי הָא כְתִיב 'אֵלֶּה' (פירוש: דכתיב בהו: 'אשר יעשה מכל התועבות האלה' (ויקרא יח, כט)) הַהוּא *לִמְעוּטֵי מִדּוֹת מִכָּרֵת. *וְאֶלָּא מַאי עַדְפַיהוּ, דְּהַנֵּי מְהַנֵּי, *הָתָם אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה וְהָכָא לָא אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה. עַל כֵּן טוֹב לָאָדָם לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקוֹ וְאַל יְבַקֵּשׁ עֹנֶשׁ תְּמִידִי עַל חֶמְדַּת עוֹלָם אָבֵד.

נפש יהודה לפי שאינו יודע של מי גנב. וגבי גזל אין לו תשובה אלא בהשבה דכתיב והשיב את הגזלה וגו': קשה עונשן של מדות. כשמודד במדה שאינה ישרה או כשעושה בה שום עולה: למעוטי מדות מכרת. דסד"א נילף תועבות תועבות לג"ש: ואלא. כיון דבעריות איכא כרת ובמדות ליכא כרת מאי חומרייהו מעריות ואמאי כתיב בהו אלה: התם. גבי עריות אפשר בתשובה דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ בלא מלקות תשובה מועילה מ"מ כדכתיב שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם אי עבד תשובה מעליא אבל מדות דגזל רבים דאינו יודע למי ישיב ותשובה תלויה בו דכתיב והשיב את הגזלה ואינו יכול לקיים מקרא זה הלכך א"א בתשובה מעליא דכל ימיו בוהשיב את הגזלה קאי:

פֶּרֶק שֵׁנִי [יב]

כַּמָּה יֵשׁ לָאָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַגֶּזֶל, שֶׁכָּל הַגּוֹזֵל אֲפִילוּ שְׁוֵה פְרוּטָה כְּאִלּוּ גּוֹזֵל נִשְׁמַת הַנִּגְזָל, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא (קיט, א): 'כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף *כִּי יִבְצָע כִּי *יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ' (איוב כז, ח). רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא, חַד אָמַר נפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל וְחַד אָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן. מָאן דַּאֲמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל, דִּכְתִיב: 'כֵּן אָרְחוֹת כָּל־בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת־נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח' (משלי א, יט). מָאן דַּאֲמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן, דִּכְתִיב: 'אַל תִּגְזָל דָּל *כִּי דַל הוּא וגו' כִּי ה' יָרִיב רִיבָם וְקָבַע אֶת־קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ' (שם כב, כב־כג). וְאִידָךְ נַמֵּי הָא כְתִיב: 'אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקַּח', מַאי 'בְּעָלָיו', *בְּעָלָיו דְּהַשַּׁתָּא. וְאִידָךְ נַמֵּי הָא כְתִיב: 'וְקָבַע' וגו', מַה טַּעַם קָאָמַר, מַה טַּעַם 'וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם', מִשּׁוּם דְּקָבְעוּ נֶפֶשׁ.

נפש יהודה כי יבצע. יגזול: ישל אלוה נפשו. משליך הקב"ה נשמתו: כי דל הוא. אף אם דל הוא ואין לו עזר אל תגזלו כי משמש בלשון אם: בעליו דהשתא. גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון:

דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁוֵה פְרוּטָה כְּאִילוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע' וגו'; וְאוֹמֵר: '*וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ' וגו' (ירמיה ה, יז); וְאוֹמֵר: '*מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר־שָׁפְכוּ דָם נָקִי' (יואל ד, יט); וְאוֹמֵר: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל *וְאֶל בֵּית הַדָּמִים' וגו' (שמואל־ב כא, א). מַאי וְאוֹמֵר, וְכִי תֵימָא נֶפֶשׁ דִּידֵיהּ אִין, נֶפֶשׁ *בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לָא, תָּא שְׁמַע: 'בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ'; וְכִי תֵימָא הַנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְלָא יָהִיב דְּמֵי, אֲבָל הֵיכָא דְיָהִיב דְּמֵי לָא, *תָּא שְׁמַע: 'מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה' וגו'. וְכִי תֵימָא הַנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְקָא עָבַד בְּיָדַיִם, אֲבָל גְּרָמָא לָא, תָּא שְׁמַע: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶת שָׁאוּל' וגו'. הֵיאַךְ מָצִינוּ, שֶׁהָרַג שָׁאוּל אֶת הַגִּבְעוֹנִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, שֶׁהָיוּ מְסַפְּקִין אוֹתָם מַיִם וּמָזוֹן, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֲרָגָם.

נפש יהודה ואכל קצירך ולחמך. דומה לו כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לו שוב במה להתפרנס: מחמס בני יהודה. מגזל שעשו מעלה אני עליהם כאלו שפכו דם נקי: ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים. שהמית כהני נוב שהגבעונים היו משמשים למזבח ושואבי מים וממנו היו מסתפקין לכך מעלה עליו הכתוב כאלו המית את הגבעונים: בניו ובנותיו לא. מאת נפש בעליו יקח לא נפקא לן אלא נפש הגוזל אבל בניו ובנותיו ה"א לא נענש גזלן אנפשות בני נגזל: תא שמע מחמס בני יהודה. חמסן יהיב דמי וזה אינו רוצה למכור:

וְלָאו דַּוְקָא הַגּוֹזֵל מֵרְשׁוּת הַנִּגְזָל, אֶלָּא גַּם כֵּן הַמְעַכֵב מִלִּפְרֹעַ שְׂכִירוּתוֹ נִקְרָא גַזְלָן וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשׁוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק הַמְקַבֵּל (קיא, א): אֵיזֶהוּ עֹשֶׁק וְאֵיזֶהוּ גֶּזֶל? אָמַר רַב חִסְדָּא: 'לֵךְ וְשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן', זֶהוּ עֹשֶׁק. יֵשׁ לְךָ בְּיָדִי וְאֵינִי נוֹתֵן לְךָ, זֶהוּ גֶּזֶל. רָבָא אָמַר: זֶהוּ עֹשֶׁק וְזֶהוּ גֶזֶל, וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לַאוִין. תַּנְיָא (ב"מ קיב, א.): '*וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ' (דברים כד, טו), שֶׁמִּפְּנֵי מַה עָלָה זֶה לַכֶּבֶשׂ וְנִתְלָה בָאִילָן וּמָסַר אֶת נַפְשׁוֹ לְמִיתָה, לֹא עַל שֶׁיִתֶּן לוֹ שְׂכָרוֹ?

נפש יהודה ואליו הוא נושא את נפשו. הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן עצמו ליפול וליתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:

דָּבָר אַחֵר: "וְאֵלָיו הוּא נוֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" מִכָּאן אָמְרוּ: כָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר כְּאִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשׁוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֶת־נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח' (משלי א, יט). נַפְשׁוֹ שֶׁל מִי, רַב הוּנָא וכו', כַּכָּתוּב לְמַעְלָה עַד נֶפֶשׁ. תָּנוּ רַבָּנָן: 'לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר' (ויקרא יט, יג), יָכוֹל אֲפִילוּ לֹא תְבָעוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'אִתְּךָ', לְדַעְתְּךָ; יָכוֹל אֲפִילוּ אֵין לוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'אִתְּךָ', וְהוּא שֶׁיֵּשׁ אִתְּךָ; יָכוֹל אֲפִילוּ *הִמְחָהוּ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי אוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'אִתְּךָ'. וְלֹא שֶׁהִמְחָהוּ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי אוֹ אֵצֶל חֶנְוָנִי, שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

נפש יהודה המחהו. נתקו מאצלו והעמידו אצל חנוני שהיה פועל צריך לקנות פירות מחנוני ואמר לו בעה"ב לחנוני תן לו בדינר פירות ועלי לשלם או אמר לשולחני תן לו בדינר מעות:

וְקָשֶׁה גֶּזֶל חֲבֵרוֹ מִגֶּזֶל הֶקְדֵּשׁ כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (פח, ב): וְאָמַר רַבִּי לֵוִי: קָשֶׁה *גֶּזֶל הֶדְיוֹט יוֹתֵר מִגֶּזֶל שָׁמַיִם, שֶׁזֶּה הִקְדִּים חֵטְא לִמְעִילָה וְזֶה הִקְדִּים מְעִילָה לְחֵטְא.

נפש יהודה גזל הדיוט. הקדים בו חטא למעילה דכתיב כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו דמיד בתחלת הגזלה קרי ליה חטא וגבי הקדש כתיב תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' לא מקרי חוטא עד שנהנה:

וְגָדוֹל עָנְשׁוֹ שֶׁל גֶּזֶל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קח, א): 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי' (בראשית ו, יג). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחוֹ שֶׁל חָמָס, שֶׁהֲרֵי דּוֹר הַמַּבוּל עָבְרוּ עַל הַכֹּל וְלֹא נֶחְתָּם גְּזַר דִּין, אֶלָּא עַד שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּגֶּזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס' וגו' (שם, שם) וּכְתִיב: '*הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה־רֶשַׁע' וגו' (יחזקאל ז, יא). תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אַף עַל נֹח נֶחְתָּם גְּזַר דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי *נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם וְנֹחַ' (בראשית ו, ז־ח), אֶלָּא שֶׁמָּצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.

נפש יהודה החמס קם למטה רשע. שזקף החמס עצמו כמקל: נחמתי כי עשיתים ונח. סמוכים דרש: ויצו. הקב"ה על הגשם:

וּכְשֶׁהָעוֹלָם צָרִיךְ לִגְשָׁמִים, נֶעֱצָרִים בַּעֲווֹן הַגֶּזֶל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, ב): אָמַר ר' אַמֵּי: אֵין הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים אֶלָּא בַּעֲוֹן הַגֶּזֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עַל־כַּפַּיִם כִּסָּה־אוֹר וַיְצַו עָלֶיהָ *בְּמַפְגִּיעַ' (איוב לו, לב), בַּעֲווֹן כַּפַּיִם כֻּסָּה אוֹר וְאֵין כַּפַּיִם אֶלָּא חָמָס, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם' (יונה ג, ח). וְאֵין אוֹר אֶלָּא מָטָר, שֶׁנֶּאֱמַר: 'יָפִיץ עֲנַן אוֹרוֹ' (איוב לז, יא). מַאי תַּקַּנְתֵיהּ? יַרְבֶּה בִּתְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְצַו עָלָיו בְּמַפְגִּיעַ' וְאֵין פְּגִיעָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעְדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי' (ירמיה ז, טז).

נפש יהודה במפגיע. שתרד כשיתפלל עליה:

וְכָל כָּךְ מָאַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא *פִּגּוּל זֶה, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה מִמֶּנּוּ אֲפִילוּ קָרְבָּן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל (ל, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מַאי דִּכְתִיב: 'כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט *שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה' (ישעיה סא, ח)? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דוֹמֶה: לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה עוֹבֵר עַל בֵּית הַמֶּכֶס, אָמַר לַעֲבָדָיו: תְּנוּ מֶכֶס לַמּוֹכְסִים. אָמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כָּל הַמֶּכֶס שֶׁלְּךָ הוּא. אָמַר לָהֶם: מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים שֶׁלֹּא יַבְרִיחוּ עַצְמָם מִן הַמֶּכֶס. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ אָמַר: 'כִּי אֲנִי ה' אוֹהֵב מִשְׁפָּט שׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה', מִמֶּנִּי יִלְמְדוּ בָנַי וְיִבְרְחוּ מִן הַגֶּזֶל.

נפש יהודה פיגול. גזל: שונא גזל בעולה. בעולות שאתם מביאים לי אני שונא הגזל שגוזלים ואע"פ שהכל שלי ולכך צוה הקב"ה בעולת העוף והסיר את מוראתו שהוא הזפק שישליכוהו מפני שהעוף גוזל מאכלו וכל מה שיש בזפק הוא גזל וזהו שונא הגזל בעולת העוף:

וְגַם כֵּן אֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיְּבָרְכוּהוּ בְּגֶזֶל, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (ו, ב): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁגָּזַל סְאָה שֶׁל חִטִּים וּטְחָנָהּ וַאֲפָאָהּ וְהִפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה, כֵּיצַד מְבָרֵךְ. אֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץ וְעַל זֶה נֶאֱמַר: '*וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה" (תהלים י, ג). וְאַף עַל פִּי כֵן רֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִים בּוֹ, קְצָתָם בְּחֶמְדָּתָם וּקְצָתָם שְׁטוּפִים בְּחָשְׁבָם שֶׁאֵינוֹ גֶּזֶל. וְעַל זֶה אָמְרוּ: רֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִים בְּגֶזֶל וּמִעוּטָן בַּעֲרָיוֹת וְכֻלָּם בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע.

נפש יהודה ובוצע ברך. גוזל ומברך כמו כל בוצע בצע:

וְגֵזֶל הַגּוֹי גַּם כֵּן אָסוּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא (קיג, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: גּוֹי גְּזֵלוֹ אָסוּר, אֲבֵדָתוֹ מֻתֶּרֶת. גְּזֵלוֹ אָסוּר, כִּדְרַב הוּנָא, דַּאֲמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן לְגֵזֶל גּוֹי שֶׁהוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאָכַלְתָּ אֶת־כָּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ' (דברים ז, טז), בִּזְמַן שֶׁהֵם מְסוּרִים בְּיָדְךָ וְלֹא בִּזְמַן שֶׁאֵין מְסוּרִים בְּיָדְךָ.

אֲבֵדָתוֹ מֻתֶּרֶת, כִּדְרַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, דַּאֲמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: מִנַּיִן לַאֲבֵדַת גּוֹי שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל־אֲבֵדַת אָחִיךָ' (שם כב, ג), אֲבֵדַת אָחִיךָ אַתָּה מַחְזִיר וְאִי אַתָּה מַחְזִיר אֲבֵדַת גּוֹי. וְאֵימָא הַנֵּי מִילֵי הֵיכָא דְּלָא אֲתָה לְיָדֵיהּ, דְּלָא מְחַיֵּב לְמֶהְדַּר אֲבַתְרֵיהּ בְּרֵישָׁא, אֲבָל הֵיכָא דַּאֲתָא לְיָדֵיהּ, מְחַיֵּב לְמֶהְדַּר אֲפִילוּ לְגוֹי. אָמַר רָבִינָא: אָמַר קְרָא: 'וּמְצָאתָהּ' (שם, שם), דַּאֲתָא לְיָדֵיהּ מַשְׁמָע. תַּנְיָא, רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר: בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֲפִילוּ אֲבֵדַת גּוֹי נַמֵּי אֲסוּרָה. וְאָמַר שְׁמוּאֵל: טָעוּתוֹ מוּתֶרֶת, דְּהָא שְׁמוּאֵל זָבַן מִגּוֹי לַקְנָא דִדְהַבָא בְּמַר דְּפַרְזְלָא (פליזא - נחושת מוצהבת) בְּאַרְבָּעָה זוּזֵי וְאַבְלַע לֵיהּ חַד זוּזָא. רַב כַּהֲנָא זָבַן מֵאָה וְעֶשְׂרִים דָּנִי דְּחַמְרָא בְּמַר דְּמֵאָה מֵהַהוּא גּוֹי וַאֲמַר לֵיהּ: חֲזִי דַּעֲלַךְ קָא סָמְכִינָא.

וְהַצַּדִּיק שֶׁלֹּא שָׂם לִבּוֹ בְּחֶמְדַּת הָעוֹלָם, לֹא יִתְגַּלְגֵּל גֶּזֶל לְיָדוֹ, דִּכְתִיב: 'לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל־אָוֶן' (משלי יב, כא). וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): 'וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים' (בראשית ל, יד), אָמַר רָבָא בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם בַּגֶּזֶל. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא רָצָה לִכָּנֵס בַּשָּׂדֶה אֶלָּא בִּימֵי קְצִיר חִטִּים לְאַחַר שֶׁקְּצָרוּהוּ, שֶׁהַכֹּל רַשָּׁאִים לִכָּנֵס בּוֹ. לְהוֹדִיעֵנוּ כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִתְרַחֵק וְלִבְרֹחַ מִן הַגֶּזֶל.

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [יג]

הַמַּלְוֶה לֶעָנִי בְּעֶת דָּחֲקוֹ בְּלֹא רִבִּית, לֹא יִמּוֹט, אֲבָל הַמַּלְוֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, יִמּוֹט, כִּדְגַרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ (עא, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְרִבִּית, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: 'כַּסְפּוֹ לֹא־נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וגו' עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם' (תהלים טו, ה). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁכָּל מַלְוֵי בְרִבִּית מִתְמוֹטְטִין. וְהָא קָא חֲזִינָן *דְּלָא אוֹזְפֵי וּמִתְמוֹטְטִין? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: *הַלָּלוּ מִתְמוֹטְטִין וְעוֹלִין וְהַלָּלוּ מִתְמוֹטְטִין וְאֵינָן עוֹלִין. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (שם ע, ב): 'מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן *דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ' (משלי כח, ח), מָאן הוּא חוֹנֵן דַּלִּים? אָמַר רַב: כְּגוֹן שְׁבוֹר מַלְכָּא (פירוש: מלך פרס היה ונוטל ממונן של ישראל וחונן בהם הדלים מן הגוים).

נפש יהודה דלא אוזפי ומתמוטטין. והרי יש בני אדם שאינם מלוים מעותיהם ברבית ואעפ"כ נכסיהם מתמוטטין: הללו מתמוטטין ועולין. וה"ק קרא עושה אלה לא ימוט לעולם כלו' ואם ימוט לא ימוט לעול' אין מוטתו מוטת עולם אבל הנותן בנשך ימוט לעולם: דלים. עובדי כוכבים ומזלות שהם דלים מן המצות:

וְאַל יַחְשֹׁב אָדָם שֶׁהוּא מְרַמֶּה אֶת חֲבֵרוֹ לוֹמַר, שֶׁמָּעוֹתָיו הֵם שֶׁל גּוֹי לְהַלְווֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, כִּי יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת יִפָּרַע מִמֶּנּוּ, דְּגַרְסִינַּן הָתָם (בבא מציעא סא, ב): אָמַר רָבָא: לָמָּה לִי לְמִכְתַּב *יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּרִבִּית (ויקרא כה, לח): יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּצִיצִית (במדבר טו, מא): יְצִיאַת מִצְרַיִם *בְּמִשְׁקָלוֹת (ויקרא יט, לו)? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם *בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע מִמִּי *שֶׁתּוֹלֶה מָעוֹתָיו בְּגוֹי וּמַלְוֶה אוֹתָן לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּמִמִּי *שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח וּמִמִּי שֶׁתּוֹלֶה קְלָא אִילָן (פירוש: צבע דומה לתכלת) בְּבִגְדּוֹ *וְאוֹמֵר תְּכֵלֶת הוּא.

נפש יהודה יציאת מצרים ברבית. בפרשת בהר סיני כתיב את כספך וגו' וכתיב אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים: במשקלות. בפרשת קדושים לא תעשו עול במשפט במדה וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים: בין טפה של בכור. הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהן בעשר עבורים עשר בכורים שהן בכורים של אביהם כולן מתו: תולה מעותיו בגוי. מלוה מעותיו לישראל ברבית ואומר של עובדי כוכבים הם: שטומן משקלותיו במלח. להכבידן ור"ת פירש שהמלח מיקל למשקלות: ואומר תכלת הוא. לפי שתכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא אחת לשבעים שנה:

וְכַמָּה סְמוּיוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (עא, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה סְמוּיוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל מַלְוֵי בְּרִבִּית. אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ רָשָׁע, יוֹרֵד עִמּוֹ *עַד לְחַיָּיו, *וְהֵם מְבִיאִים דְּיוֹ וְקֻלְמוֹס וְעֵדִים וְכוֹתְבִין *כָּפַר זֶה בֵּאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַאֲפִילוּ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת אוֹ רִבִּית מְאֻחֶרֶת אוֹ רִבִּית דְּבָרִים אָסוּר לְתִתָּהּ וּלְקַבְּלָהּ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (עה, ב):

נפש יהודה עד לחייו. להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאלו בא להרגו: והם מביאים. המלוה ברבית וכו': כפר זה באלהי ישראל. שהלוה לישראל ברבית:

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מֻקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאֻחֶרֶת. כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ דּוֹרוֹן וְאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵינִי, זֶהוּ רִבִּית מֻקְדֶמֶת; הִלְוָהוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ מָעוֹתָיו וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ דּוֹרוֹן בִּשְׁבִיל שֶׁהָיוּ מָעוֹתָיו בְּטֵלִין אֶצְלוֹ, זֶהוּ רִבִּית מְאֻחֶרֶת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים. כֵּיצַד? אַל יֹאמַר לוֹ: דַּע, אִישׁ פְּלוֹנִי בָּא מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: תַּנְיָא, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָנֶה וְהוּא מַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁלֹּא יַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ' (דברים כג, כ), אֲפִילוּ דִבּוּר אָסוּר. וּבְמַה שֶּׁחוֹשְׁבִין שֶׁמַּרְוִיחִין, *מַפְסִידִין, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם: תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַלְוֵי רִבִּיּוֹת, יוֹתֵר מִּמַּה שֶּׁהֵן מַרְוִיחִין, מַפְסִידִין, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂין *מֹשֶׁה רַבֵּינוּ חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת וְאוֹמְרִים אִלְמָלֵי הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ כַּמָּה רֶוַח יֵשׁ בַּדָּבָר, לֹא הָיָה כוֹתְבוֹ.

נפש יהודה מפסידין. כדאמרינן לעיל שמתמוטטין לעולם: משה רבינו חכם. לישנא מעליא נקט:

וְעָנְשָׁם שָׁמוּר לָהֶם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה (צ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: *אוֹצְרֵי פֵרוֹת וּמַלְוֵי רִבִּיּוֹת וּמַקְטִינֵי אֵיפָה *וּמַפְקִיעֵי שְׁעָרִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: 'לֵאמֹר *מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶׁבֶר *וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה־בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה *וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה' (עמוס ח, ה), מַה כְתִיב אַחֲרָיו: 'נִשְׁבַּע ה' בִּגְאוֹן יַעֲקֹב אִם־אֶשְׁכַּח לָנֶצַח כָּל־מַעֲשֵׂיהֶם'.

נפש יהודה אוצרי. שקונים לאוצר למכור ביוקר וגורמין שמתייקר השער ואיכא הפסד עניים ובעיר שרובא ישראל מיירי: מפקיעי שערים. מוסיפין על השער: מתי יעבור החודש ונשבירה שבר. כלומר נמכר ביוקר לסוף חודש אחר ימות הגורן והיינו מפקיע שערים דלחודש אחד לא מקרי אוצרי פירות: והשבת ונפתחה בר. כלומר מתי תגיע שנת השמיטה ונפתחה אוצרות בר והיינו אוצרי פירות: ולהגדיל שקל. דהיינו מלוי ברבית שמגדיל שקלו ע"י ריבית דאי משום להגדיל שקל ממש ממקטיני איפה שמעת ליה וממאזני מרמה שמעת נמי אונאת משקלות:

וְאִם רָצוּ לַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה וְנִתְעַכְּבוּ בְּאֻמָּנוּת זֶה זְמַן גָּדוֹל, בְּעִנְיָן *שֶׁאִם יָשׁוּבוּ לְכָל הַנִּגְזָלִים אֵין לָהֶם תַּשְׁלוּמִין, אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם אֶלָּא מוֹחֲלִין לָהֶם. וְאִם לֹא יַחְזְרוּ עוֹד לִשְׁנוֹת בַּדָּבָר הַזֶּה, הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּרַחְמוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת, שֶׁאֵין חָפֵץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, אֶלָּא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה, יְכַפֵּר לָהֶם.

נפש יהודה שאם ישיבו. מה שגזלו:

וְעַל הַדָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק הַגּוֹזֵל עֵצִים (צד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּיּוֹת שֶׁהֶחֱזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם וְכָל הַמְּקַבֵּל מֵהֶם *אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ, מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: רֵיקָה, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, אֲפִילוּ אַבְנֵט אֵינוֹ שֶׁלְּךָ, וְנִמְנַע וְלֹא עָשָׂה תְשׁוּבָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי רִבִּיּוֹת שֶׁהֶחֱזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶם וְכָל הַמְקַבֵּל מֵהֶם, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנוּ. לְפִיכָךְ מִשּׁוּם 'וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב' (דברים ו, יח), הַמּוֹחֵל לוֹ תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה.

נפש יהודה אין רוח חכמים נוחה הימנו. אין רוח חכמה וחסידות בקרבו:

פֶּרֶק רְבִיעִי [יד]

אַף עַל פִּי שֶׁהִזְהִירָה תוֹרָה בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת עַל הַדִּין, שֶׁיְּהֵא דִּין אֱמֶת וְשָׁוֶה לַכִּתּוֹת, הֻצְרְכָה לוֹמַר, שֶׁאֲפִילוּ לִשְׁפֹּט אֱמֶת לֹא יִקַּח הַדַּיָּן שֹׁחַד, שֶׁאִי־אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַטֶּנּוּ; שֶׁהַשֹּׁחַד בְּוַדַּאי יְעַוֵּר עֵינוֹ. וְעַל כֵּן נִכְתַּב פָּסוּק זֶה בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת אַחַר פָּסוּק 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט', לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאִם לֹא הָיָה אִסּוּר הַשֹּׁחַד אֶלָּא בְּהַטָּיַת הַדִּין, כְּבָר הִזְהִירָתוּ בָּרִאשׁוֹנָה אֲפִילוּ בְּלֹא שֹׁחַד. וְלָמָּה נִכְתָּב 'לֹא תִּקַּח שֹׁחַד', לְהַזְהִיר, שֶׁאֲפִילוּ שֶׁיַּחְשֹׁב אָדָם שֶׁלֹּא יַטֶּה הַדִּין בַּעֲבוּרוֹ, שֶׁלֹּא יִקָּחֶנּוּ, שֶׁכְּבָר הֵעִידָה תוֹרָה, כִּי בְּוַדַּאי יְקַלְקֵל הַמִּשְׁפָּט, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְּחִים' וגו (שמות כג, ח).

וְגַרְסִינָן בְּסִפְרֵי: 'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד', *אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְזַכּוֹת אֶת הַחַיָּב וּלְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי, אֶלָּא אֲפִילוּ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב. 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים' (דברים טז, יט) וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר עֵינֵי טִפְּשִׁים. 'וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים' (שם שם) וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דִּבְרֵי רְשָׁעִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֲפִילוּ חָכָם בַּתּוֹרָה וְנוֹטֵל שׁוֹחַד, סוֹף שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ וְיִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ וְיִכְהוּ מְאוֹרֵי עֵינָיו, כִּי מִשֶּׁקִּבֵּל שֹׁחַד אִי־אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יַטֶּה לִבּוֹ אֶצְלוֹ לְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דִּכְתוּבוֹת (קה, א): תָּנוּ רַבָּנָן: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים' וְכָל שֶׁכֵּן לַטִּפְשִׁים 'וְיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים' וְכָל שֶׁכֵּן לָרְשָׁעִים. מִידֵי טִפְּשִׁים וּרְשָׁעִים בְּנֵי דִינָא אִינוּן? אֶלָּא הָכֵי קָאָמַר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים', אֲפִילוּ - חָכָם גָּדוֹל וּמְקַבֵּל שֹׁחַד אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם *בְּלֹא סְמִיּוּת הַלֵּב. 'וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים' אֲפִילוּ צַדִּיק גָּמוּר וְלוֹקֵחַ שֹׁחַד אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם בְּלֹא טֵרוּף הַדַּעַת.

נפש יהודה אין צריך לומר וכו'. שהרי כבר נאמר לא תטה משפט: בלא סמיות הלב. והכי קאמר קרא ק"ו שיסמא את עיניו כשיהיה טפש בסופו וישב לדין:

וַאֲמְרִינָן בַּמִּדְרָשׁ: לְמַה הוּא דּוֹמֶה הַשֹּׁחַד? לְאָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל שְׂפַת הַיָּם, נָטַל תּוֹלָע קָטָן וּנְתָנוֹ בְּחַכָּה וְהִשְׁלִיכוֹ לַיָּם, בָּא דָג גָּדוֹל וּבְלָעוֹ וְנִתְפַּשׂ, אוֹי לְדָג זֶה *שֶׁנִּתְפַּשׂ בְּלֹא כְלוּם.

נפש יהודה שנתפש בלא כלום. כך המקבל שוחד בשביל דבר מועט שמקבל הוא מטה את הדין ונענש בסמיות הלב וכל העונשים הנזכרים:

'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר' (שמות כג, ח). וַהֲלֹא כַּמָּה נָטְלוּ שֹׁחַד וְלֹא נִתְעַוְּרוּ, אֶלָּא שֶׁנִּתְעַוְּרוּ מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְאֵינוֹ רוֹאֶה חוֹבָה לַנּוֹתְנוֹ, גַּם שֶׁמְעַוְּרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהַצַּדִּיקִים נֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, כְּדִכְתִיב: 'כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְשׁוּב ה' צִיּוֹן' (ישעיה נב, ח), הַכֹּל רוֹאִין וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה; הַכֹּל מִתְרַפְּאִין וְהוּא אֵינוֹ מִתְרַפֵּא. אֶלָּא כָּךְ אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי פִּקֵּחַ בְּרָאתִיךָ, לָמָּה עִוַּרְתָּ עַצְמְךָ? לָמָּה הָיִיתָ דּוֹרֵשׁ 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט' וְהִטִּיתָ? 'לֹא תַכִּירוּ' וְהִכַּרְתָּ? 'לֹא תִקַּח שֹׁחַד' וְלָקַחְתָּ? וְלֹא דַי לוֹ שֶׁמַּזִּיק לְעַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁמַּפְסִיד לְדוֹרוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּבַתְרָא (ט, ב):

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל שֹׁחַד מָמוֹן, אֶלָּא אֲפִילוּ שֹׁחַד דְּבָרִים נַמֵּי, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּתְרָא דִכְתוּבוֹת (קה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: 'וְשֹׁחַד לֹא תִּקָּח', אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֹׁחַד מָמוֹן, אֶלָּא אֲפִילוּ שֹׁחַד דְּבָרִים נַמֵּי אָסוּר, מִדְּלֹא כְּתִיב 'בֶּצַע שֹׁחַד לֹא תִקָּח'.

וְעַל כֵּן רַבּוֹתֵינוּ הַחֲסִידִים כְּשֶׁהָיָה בָּא לִפְנֵיהֶם שׁוּם אָדָם לְדִין וְהָיָה מֵבִיא לָהֶם שׁוּם דּוֹרוֹן, וַאֲפִילוּ בְּמַה שֶּׁחַיָּב לָתֵת לוֹ, אוֹ הָיָה אוֹמֵר לוֹ דִבּוּר שֶׁל שֹׁחַד מַה, שֶּׁיַּחְשְׁבוּ בְּלִבָּם שֶׁמָּא לֹא יִרְאוּ לָהֶם חוֹבָה, אוֹ אֲפִילוּ שֶׁיִּסְמֹךְ בְּדַעְתּוֹ בְּהַשְׁוָאַת הַדִּין, הָיוֹ נוֹהֲגִין כֵּן כְּדֵי שֶּׁיִּלְמְדוּ מֵהֶם הַתַּלְמִידִים וְהָיוּ אוֹמְרִים: פְּסִילְנָא לְכוּ לְדִינָא, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם הֵיכֵי דָמֵי שֹׁחַד דְּבָרִים, כִּי הָא דִּשְׁמוּאֵל, הֲוָה קָא עָבַר בְּמַבֹּרָא (פירוש: גשר), אָתָא הַהוּא גַבְרָא *יָהֵב לֵיה יָדֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. אֲמַר לֵיהּ: פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא.

נפש יהודה יהב ליה ידיה. לסומכו:

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, הֲוָה רָגִיל אֲרִיסֵיהּ דַּהֲוָה מַייתֵי לֵיהּ כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא כֻּנְתָּא (פירוש: סל) דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתֵי לֵיהּ בְּחַמְשֵׁי בְּשַׁבַּתָּא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הָאִידְנָא. אֲמַר לֵיהּ דִּינָא אִית לִי וַאֲמִינָא אֲגַב אוֹרְחָאִי אַייתֵי לֵיהּ לְמַר. לָא קְבֵיל מִינֵיהּ, אָמַר: פָּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אוֹתִיב לֵיהּ זוּגָא דְּרַבָּנָן דְּקָא דַּיינִין לֵיהּ. *בַּהֲדֵי דְּקָא אָזִיל וְאָתִי אָמַר: אִי בָּעִי טָעִין הָכֵי, אִי בָּעִי טָעִין הָכֵי. אָמַר: תִּפַּח עַצְמָן שֶׁל מְקַבְּלֵי שֹׁחַד. וּמָה אֲנִי שֶׁלֹּא נָטַלְתִּי וְאִם נָטַלְתִּי שֶׁלִּי נָטַלְתִּי, כָּךְ מְקַבְּלֵי שֹׁחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

נפש יהודה בהדי דקא אזיל ואתי. רבי ישמעאל כאשר הלך ובא היה לבו לזכותו של אותו אריס ובאין לו פתחי זכות ואמר בלבו הלואי ויטעון כך וכך ויזכה בדין:

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע אַייתֵי לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא *רֵאשִׁית הַגֵּז. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָן אַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: מִדּוּךְ פְּלָן אֲמַר לֵיהּ: מֵהָתָם לְהָכָא לָא הֲוָה כֹּהֵן לְמֵיתְבָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי וַאֲמִינָא אֲגַב אוֹרְחָאִי אַייתִי לֵיהּ לְמַר. לָא קְבֵיל מִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: פָּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אוֹתִיב לֵיהּ זוּגָא דְּרַבָּנָן דְּקָא דַיינִין לֵיהּ. בַּהֲדֵי דְּקָא אָזִיל וְאָתִי אָמַר: אִי בָּעֵי טָעִין הָכֵי וְאִי בָּעֵי טָעִין הָכֵי. אָמַר: תִּפַּח עַצְמָן שֶׁל מְקַבְּלֵי שֹׁחַד. וּמָה אֲנִי שֶׁלֹּא נָטַלְתִּי וְאִם נָטַלְתִּי שֶׁלִּי נָטַלְתִּי, כָּךְ מְקַבְּלֵי שֹׁחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

נפש יהודה ראשית הגז. בכל שנה שגוזז צאנו חייב ליתן לכהן אחד מששים:

רַב עָנָן אַייתֵי לֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא כֻּנְתָּא דְּגִילְדְנֵי דְּבֵי גִילֵי: (פירוש: סל דגים גדלים באשפה של ים). אֲמַר לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָךְ. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי. לָא קְבֵיל מִינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: פָּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא דְמַר לָא בְעִינָא, קְבוּלֵי לִיקְבֵל מַר, דְּלָא לִמְנְעִין מַר מְאַקְרוּבֵי בִּכּוּרִים. דְּתַנִּינָא: 'וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִֹשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים' (מלכים־ב ד, מב). *וְכִי אֱלִישָׁע אוֹכֵל בִּכּוּרִים הֲוָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַמֵּבִיא דוֹרוֹן לְתַלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ הִקְרִיב בִּכּוּרִים. אֲמַר לֵיהּ: קְבוּלֵי לָא בְעִינָא דַּאֲקַבֵּל וְהַשְׁתָּא הוֹאִיל וַאֲמֶרֶת טַעֲמָא, מְקַבִּילְנָא. שַׁדְרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן וְשָׁלַח לֵיהּ: לְדַנְיֵהּ מַר לְהַאי גַבְרָא, דְּאָנָא, עָנָן, פְּסִילְנָא לֵיהּ לְדִינָא. אָמַר: מִדְּשָׁלַח לִי הָכֵי, *שְׁמַע מֵינֵיהּ קָרוֹב דִּידֵיהּ הוּא. הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דִּינָא דְיַתְמֵי, אָמַר: הַאי *עֲשֵׂה וְהַאי עֲשֵׂה, *עֲשֵׂה דִּכְבוֹד תּוֹרָה עָדִיף. סָלְקֵיהּ לְדִינָא דְיַתְמֵי וְאָחְתֵיהּ לְדִינֵיהּ. *כֵּיוָן דַּחֲזָא בַּעַל דִּינֵיהּ יְקָרָא דְקָא עֲבִיד לֵיהּ *אִיסְתְּתֵם טַעַנְתֵּיהּ. רַב עָנָן הֲוָה רָגִיל אֵלִיָּהוּ דַּהֲוָה אָתֵי לְגַבֵּיה וַהֲוָה מַתְנֵי לֵיהּ סֵדֶר אֱלִיָּהוּ, כֵּיוָן דַּעֲבַד הָכֵי אִסְתַּלֵּק. יָתִיב בְּתַעֲנִיתָא וּבְעֵא רַחֲמֵי וַאֲתָא. כִּי אָתָא הֲוָה מִיבְעֵית לֵיהּ בִּיעוּתָא וְעָבַד תֵּיבוּתָא וְיָתִיב קַמֵּיהּ עַד דַּאֲפִיק לֵיהּ סִדְרֵיהּ. וְהַיְנוּ דַּאֲמְרִינָן: *סֵדֶר אֱלִיָּהוּ רַבָּהּ *וְסֵדֶר אֱלִיָּהוּ זוּטָא. לְלַמְּדֵנוּ, כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִיזָהֵר בְּמִשְׁפָּט וְלִבְרֹחַ מִכָּל שֶׁמֶץ שׁוּם דָּבָר הַדּוֹמֶה לְשֹׁחַד, אֲפִילוּ שֹׁחַד דְּבָרִים, וְעוֹשֶׂה זֶה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

נפש יהודה וכי אלישע אוכל בכורים היה. והלא לא היה כהן שהרי מצינו בד"ה שנתייחס אביו אחר גד דכתיב בבני גד ויעני ושפט בבשן ומצינו בפסחים דשפט דהאי קרא אביו של אלישע הוא ותוספות פי' וכי אלישע אוכל בכורים הוה והלא בשומרון היה ואין בכורים נאכלים חוץ לחומה: שמע מינה קרוב דידיה הוא. להכי פסל ליה לדינא: וההאי עשה. מצות הדינין: עשה דכבוד תורה עדיף. דינא דהאי גברא דהוא עשה דאיכא כבוד תורה דרב ענן בהדיה עדיף: כיון דחזא בעל דיניה. שמכבדו ומסלק בשבילו דין היתום: איסתתם טענתיה. נסתם לבו מלטעון כהוגן: סדר אליהו רבה. שלמד חוץ לתיבה: וסדר אליהו זוטא. שלמד בתוך התיבה. אי נמי לכתחלה למד יותר מד' חלקים חוץ לתיבה לכן נקרא סדר אליהו רבא ומה שלמד בתוך התיבה הוא מעט לכך נקרא סדר אליהו זוטא:

פֶּרֶק חֲמִשִּׁי [טו]

חֶמְדַּת בְּנֵי אָדָם וּרְדִיפָתָם אַחַר הֲנָאוֹת הָעוֹלָם גּוֹרֵם לָהֶם לְאוֹנוֹת לְחַבְרֵיהֶם בְּכָל עִסְקֵיהֶם וּבְמַשָּׂאָם וּבְמַתָּנָם וּבִסְחוֹרָתָם. וּלְפִי שֶׁאוּלַי יַחְשְׁבוּ שֶׁאוֹנָאָה זֹאת כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ גְּנֵיבָה אוֹ גְּזֵילָה, שֶׁאֵין בָּה אִסּוּר, הִזְהִירָה תוֹרָתֵנוּ עָלֶיהָ, בְּאוֹמְרָהּ: 'אַל־תּוֹנוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו' (ויקרא כה, יד). לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁחַיָּב אָדָם לִשָּׂא וְלִתֵּן בֶּאֱמוּנָה וְלֹא יִתְאַוֶּה לְאוֹנוֹת בְּמִקְּחוֹ אוֹ בְּמִמְכָּרוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמִּתְעַסֵּק בִּפְרַקְמַטְיָא אֵין דַּעְתּוֹ אֶלָּא לְהַרְוִיחַ בָּהּ, עִם כָּל זֶה צִוְּתָה תוֹרָה, שֶׁלֹּא יִקַּח וְלֹא יִמְכֹּר בְּיֶתֶר אוֹ פָּחוֹת מִכְדֵי שָׁוְיוֹ אֶלָּא בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת, שֶׁהוּא דָּבָר מוּעָט, שֶׁהוֹרוּ חֲכָמֵינוּ וְאָמְרוּ, שֶׁמּוֹחֵל אָדָם בִּסְחוֹרָתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁעֲרוּ ז"ל בְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת שֶׁהוּא מְחִילָה וְשֶׁלֹּא יָכֹפוּ בֵּית דִּין לְבַטֵּל הַמֶּקַח אוֹ לְהַחְזִיר הָאוֹנָאָה, אֲבָל מִי שֶׁרוֹצֶה לָלֶכֶת בְּמִדַּת הַחֲסִידוּת יִמְכֹּר בְּשָׁוְיוֹ.

וְעִם כָּל זֶה אִם פֵּרֵשׁ וְאָמַר: זֶה הַמֶּקַח אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא כָּךְ וְאֵין דַּעְתִּי לְמָכְרוֹ, אֶלָּא לְמִי שֶׁיִּקָחֶנּוּ בְּכִפְלוֹ, אִם תִּרְצֶה קָחֶנּוּ בְּכֵפֶל, עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה, אוֹ אָמַר: הוּא שָׁוֶה כָּךְ מוֹכְרֵהוּ לִי בַּחֲצִי אִם תִּרְצֶה, שֶׁאֵין דַּעְתִּי לִקְנוֹתוֹ אֶלָּא בְּכָךְ, אֶקָחֶנּוּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה, דְּבָרוֹ קַיָּם וְאֵין בּוֹ אוֹנָאָה, [שֶׁכְּבָר סָבַר וְקִבֵּל. כָּךְ הוּא מְפֹרָשׁ בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב (נא, ב). וּבְחֶפְצֵי בַּעַל הַבָּיִת וְכֵלָיו, אֵין בָּהֶם אוֹנָאָה, שֶׁכֵּלָיו הָעֲשׂוּיִים לְתַשְׁמִישׁוֹ הֵם בְּעֵינֵי אָדָם יְקָרִים יוֹתֵר מִשָּׁוְיָם וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְמָכְרָם אֶלָּא בְּתוֹסֶפֶת דָּמִים, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (נא, א): אָמַר רַב חִסְדָּא: *לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלּוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, *אֲבָל בְּלוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת אֵין לוֹ אוֹנָאָה. אָמַר רַב דִּימֵי: יִישַׁר. וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יִישַׁר. וַאֲמְרִינָן הָתָם: טַעְמָא מַאי? דְּיַקִּירֵי עֲלֵיהּ מָאנֵי תַּשְׁמִישֵׁיהּ וְאִי לָאו דְּמֵי יְתֵירֵי לָא מִזְבֵּין לְהוּ.

נפש יהודה לא שנו. שיש דין אונאה: אבל בלוקח מבעל הבית. תכשיטין וכלי תשמישו חביבין עליו ואינו מוכרם אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרינן אין לו עליו אונאה:

וְכָל דִּינֵי אוֹנָאָה וּמֶקַח טָעוּת וּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר וְכָל תְּנָאֵיהֶם וּפְרָטֵיהֶם מְפֹרָשִׁים הֵם. אֲבָל יָשִׂים אָדָם לִבּוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא יַחְמֹד בְּמָמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ יַזְמִין צָרְכוֹ בַּדִּין.

פֶּרֶק שִׁשִּׁי [טז]

יֵשׁ לְךָ דָּבָר בְּשֶׁאָדָם מַזִּיק לַחֲבֵרוֹ, *שֶׁפְּעָמִים מְהַנֶּה בַּדָּבָר *וּפְעָמִים אֵינוֹ מְהַנֶּה בוֹ וְהוּא חָמוּר מִכֻּלָּם. וְהוּא, מוֹסֵר מָמוֹן חֲבֵרוֹ בִּידֵי גוֹיִים, שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלְּמוֹ מִדִּין תּוֹרָה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא, שֶׁאֲפִילוּ אִם הִתְרוּ בוֹ שֶׁלֹּא יִמְסֹר וְאָמַר אֶמְסֹר, כֵּיוָן שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחַר חֲבֵירוֹ, הַהוֹרְגוֹ בְּקִנְאַת הַשֵּׁם, תָּבוֹא עָלָיו בְּרָכָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא (בבא קמא קיז, א): הַהוּא גַבְרָא *דְּבָעָא אַחֲווּיֵי אַתִּבְנָא דְחַבְרֵיהּ, אָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: זִיל *לָא תַחֲוֵי וְלָא תַחֲוֵי. אֲמַר לֵיהּ: מַחֲוִינָא וּמַחֲוִינָא. הֲוָה יָתִיב רַב כַּהֲנָא קַמֵּיהּ דְּרַב, קָם שַׁמְטֵיהּ *לְקוּעֵיהּ מִינֵיהּ. קָרֵי רַב עֲלֵיהּ: 'בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת *כְּתוֹא מִכְמָר' (ישעיה נא, כ), מַה הַתּוֹא הַזֶּה כֵּיוָן שֶׁנָּפַל לְמִכְמָר אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו, *כָּךְ מָמוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁנָּפַל לִידֵי אוּמוֹת הָעוֹלָם אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו.

נפש יהודה שפעמים מהנה בדבר. מאותו היזק שמזיק לחבירו: ופעמים אינו מהנה. רק עושה להכעיס לחבירו או לטובת הגזלן: דבעא אחוויי. שלא היה רוצה לגזול לעצמו אלא להראות להאיש שרצה לגזול תבן של חבירו שיגזול: לא תחוי. שהתרה בו ואמר שלא יראה לו והוא השיב שרוצה להראות ואמר מחוינא: לקועיה. צואריה שבר מפרקתו: תוא. חיה הוא והוא שור הבר: כך ממון של ישראל כו'. ושפיר עבדת דקטלתיה:

אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב כַּהֲנָא: עַד הָאִידְנָא הֲווּ יְוָנָאִי דְּלָא קָפְדִי אַשְׁפִיכוּת דָּמִים, הַשְׁתָּא פַרְסָאִי נִינְהוּ וְקָפְדֵי אַשְׁפִיכוּת דָּמִים וַאֲמְרֵי *מַרְדִּין. קוּם זִיל לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְקַבֵּל עֲלָךְ דְּלָא מַקְשִׁית לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן שְׁבַע שְׁנֵי. כִּי מְטָא הָתָם אָזַל אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דַּהֲוָה יָתִיב *וּמְסַיֵּם לְהוּ לְרַבָּנָן בִּמְתִיבְתָא דְּיוֹמָא. אָמַר לְהוּ: מַאי אַקְשֵׁי? אָמְרוּ לֵיהּ: הָכִי אַקְשֵׁי. וּמַאי מְשַׁנֵּי? אָמְרוּ לֵיהּ: הָכִי מְשַׁנֵּי. אָמַר לְהוּ: לָא דְּאַקְשֵׁי יָדַע מַה דְּאַקְשִׁי וְלָא דְּשָׁנִי יָדַע מַאי דְּשָׁנִי וְאֶלָּא מַאי הַאי קוּשְׁיָא אִיכָּא וְהַאי שִׁנּוּיָא אִיכָּא.

נפש יהודה מרדין. היהודים מורדין בנו שדנין דיני נפשות בלא רשות: מסיים להו לרבנן. היה מחזיר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום לפי שר"ל חכם גדול היה ולאחר ששמעו כולם מפי הרב חוזר ומכוונה בידם:

אָזַל רֵישׁ לָקִישׁ וַאֲמַר לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֲרִי עָלָה מִבָּבֶל, לְעַיֵין מַר בְּמִילֵיהּ. לְמָחָר אוֹתְבֵיהּ *בְּדָרָא קַמָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. *אָמַר שְׁמַעְתָּא וְלָא אַקְשֵׁי, הָדַר אָמַר שְׁמַעְתָּא וְלָא אַקְשֵׁי לֵיהּ. אוֹתְבֵיהּ בְּדָרָא תִנְיָנָא וְלָא אַקְשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: אֲרִי שֶׁאָמַרְתָּ נַעֲשָׂה שׁוּעָל. דְּחָקוּהוּ רַבָּנָן וְאַפְקוּהוּ שִׁבְעָה דָארִי. *אָמַר: יְהֵא רַעְוָא דִילֶהֱווּ הַנֵּי שִׁבְעָה דָארִי חֲלִיפֵי דִּשְׁבַע שְׁנִי *דַּאֲמַר לִי רַב. קָם אַכַּרְעֵיהּ, אָמַר שְׁמַעְתָּא וְאַקְשֵׁי, אוֹתְבֵיהּ בְּדָרָא קַמָּא. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה יָתִיב אַשְׁבַע *בִּיסְתָּרְקֵי, שָׁלְפוּ לֵיהּ חֲדָא בִּיסְתָּרְקָא מִתּוּתֵיהּ, אָמַר שְׁמַעְתָּא, אַקְשְׁיֵהּ, עַד דְּשָׁלְפוּ לֵיהּ כּוּלְהוּ בִיסְתָּרְקֵי מֵתּוּתֵיהּ, עַד דְּיָתִיב אַגַבֵּי אַרְעָא.

נפש יהודה בדרא. ז' שורות תלמידים יושבין לפניו זו לפנים מזו: אמר שמעתא. אמר רבי יוחנן שמעתתא ולא אקשי רב כהנא כלום: אמר יהא רעוא. אמר רב כהנא יהא רעוא וכו': דאמר לי רב. שלא אקשי לרבי יוחנן: ביסתרקי. תפי"ד בלע"ז:

רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה סָבָא *וּמִסְרְיחֵי גְבִינֵי *וַהֲווּ מַדְלוּ לֵיהּ בְּכוֹחְלָא דִדַּהֲבָא. אָמַר: דָּלוּ לִי וַאַחֲזְיֵהּ, חַזְיֵהּ *דְּפְרִיסַת שִׂפְתְוָתֵיהּ סָבַר אִחוּכֵי קָא מְחַיִּיךְ בֵּיהּ, חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב כַּהֲנָא. לְמָחָר אָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבָּנָן: חֲזֵיתוּן רַבָּנָן בַּבְלָאֵי הֵיכֵי מְחַיּיכֵי בְאִינְשֵׁי. אָמְרוּ לֵיהּ: לָא אִחוּכֵי קָא מְחַיִּיךְ אֶלָּא דַּרְכֵיהּ הֲוָה. אָמַר לְהוּ: אִי הָכִי נֵיזֵיל בַּתְרֵיהּ, קָם עָאל לְגַבֵּיהּ דִמְעַרְתָּא, חָזָא דַהֲוָה *הַדְרָא לָהּ עָכְנָא אַפּוּמָא דִּמְעַרְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: עָכְנָא עָכְנָא, *פְּתַח פִּיךָ וְיִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד, לָא פָתַח; יִכָּנֵס חָבֵר אֵצֶל חָבֵר וְלָא פָתַח; יִכָּנֵס תַּלְמִיד אֵצֶל הָרַב, פָּתַח. בָּעָא רַחֲמֵי עָלֵיהּ וְאַחְיֵהּ וְאוֹקְמֵיהּ וְשָׁנִי לֵיהּ כָּל סְפֵיקוֹת דַּהֲוָה לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי יְדַעְנָא דְּדַרְכֵּיהּ דְמַר הָכֵי הֲוָה, לָא חָלְשָׁה דַּעְתָּאִי וְהַשְׁתָּא נֵיתֵי מַר לְבֵי מִדְרָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ: אִי מָצִית לְמִיבָּעֵי רַחֲמֵי עִלַוָּאִי *דְתוּ לָא שְׁכִבְנָא אֲזִילְנָא בַהֲדָךְ *וְאִי לָא, הוֹאִיל וְחָלִיף שַׁעֲתָא חָלִיף. שַׁיְלֵיהּ כָּל סְפֵקוֹת דַּהֲוָה לֵיהּ, פַּשְׁטִינְהוּ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: *דִּילְכוֹן אָמְרֵי *וְדִילְהוֹן הִיא.

נפש יהודה ומסרחי גביני. גבות עיניו גדולים ומכסים עיניו: והוו מדלו ליה בכוחלא דדהבא. היו מגביהין אותו בקנה של זהב: דפריסת שפתותיה. נקרעו שפתיו על ידי מכה: הדרא ליה עכנא. נחש: פתח פיך. הרחיב פתחך להסיר זנבך מפיך ועשה פתח ליכנס: דתו לא שכיבנא. אי אקשינא אזילנא בתרך ואעמוד אצלך בבית המדרש: ואי לא הואיל וחליף שעתא. ואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך פן אמות פעם אחרת. ואית דמפרשי הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן ובפסחים מוכח שהלך לביתו: דילכון אמרי. אמרתם שהתורה של בני ארץ ישראל: דילהון היא. של בני בבל:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: מָמוֹן מָסוֹר, רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה, חַד אָמַר מֻתָּר לְאַבְּדָן בַּיָּד וְחַד אָמַר אָסוּר לְאַבְּדָן בַּיָּד. מָאן דַּאֲמַר מוּתָר לְאַבְּדָן בַּיָּד, לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָבִיב עָלָיו מִגּוּפוֹ; מָאן דַּאֲמַר אָסוּר 'יָכִין (רָשָׁע) וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ' (איוב כז, יז), אֶפְשַׁר דְּנָפִיק מִינֵיהּ זַרְעָא מְעַלְיָא. וְהַמְּרַחֵם עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ יְרַחֲמוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם.

חֵלֶק שֵׁנִי תַּאֲוַת הָעִדּוּנִין

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [יז]

הָאָדָם, חֲנָנוֹ הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה, בְּשֵׂכֶל, לִבְחֹר בַּטּוֹב וְלִמְאֹס בָּרַע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא נִמְשָׁל כַּבְּהֵמוֹת שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרַע, אֶלָּא בַּנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, וְעוֹסְקוֹת לְמַלְּאוֹת כְּרֵסָם וּלְהַרְבִּיעַ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצְאוּ. אֲבָל הָאָדָם נִבְרָא לִהְיוֹת גּוּפוֹ עוֹבֵד לְשִׂכְלוֹ, לְהוֹצִיאוֹ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וְכָל מַה שֶּׁיִּתְעַדֵּן לֹא יְהֵא אֶלָּא לְקִיּוּם גּוּפוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא בָּרִיא לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת, לְהַשִּׂיג הָאֲמִתּוֹת וּלְהִדָּבֵק בְּדַרְכֵי הָאֵל, יִתְעַלֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם. וְלָזֶה רָמְזוּ חֲכָמֵינוּ ז"ל כְּשֶׁפֵּרְשׁוּ: 'בְּכָל־דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ' (משלי ג, ו), וַאֲפִילּוּ לִדְבַר עֲבֵרָה. כַּוָּנָתָם, שֶׁאֲפִילּוּ כְּשֶׁיִּתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי הַגּוּף שֶׁהֵן נִקְרָאִין עֲבֵרָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי. וְעַל זֶה אָמְרוּ: וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִתְעַדֵּן לַהֲנָאָתוֹ.

וְגַרְסִינָן בַּמִּדְרָשׁ (משלי)" 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ' (משלי יג, כה). רְצוֹנוֹ לוֹמַר, הַצַּדִּיק וְהַמַּשְׂכִּיל אוֹכֵל מְעַט כְּדֵי לְקַיֵּם נַפְשׁוֹ לַעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֲבָל הָרָשָׁע וְהָאֱוִיל אֵינוֹ כָּךְ, אֶלָּא אוֹכֵל לַהֲנָאַת גּוּפוֹ וּמְמַלֵּא בִטְנוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְהוֹצָאַת מָמוֹן, כִּי יַחְשֹׁב בְּאִוַּלְתּוֹ, שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵינוֹ חוֹמֵד מִן הָעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בִּלְבַד. וְרֶמֶז לִדְבַר פְּחִיתוּת שְׁמוֹ, אֱוִיל, נוֹטְרִיקוֹן: אָ'כוֹל וְ'שָׁתֹה יֵ'אָמֵר לְ'ךָ.

אֲבָל כְּשֶׁהָאָדָם (שהוא יחיד בדורו) יָשִׂים כַּוָּנָתוֹ בָּאֱמֶת, יְחַסֵּר מִתַּאֲווֹתָיו וְלֹא יִתְאָו לְמַטְעֲמוֹת הָרְשָׁעִים הַמְמַלְּאִים כְּרֵסָם וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם *כְּחַגִּים וּבִטְנָם חָסֵר תָּמִיד, כְּדִכְתִיב: 'וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר' (משלי יג, כה). וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל־פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם וְנָשָׂא אֶתְכֶם אֵלָיו' (מלאכי ב, ג). וּפֵרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנא, ב), עַל פָּסוּק זֶה, אָמַר רַב הוּנָא: אֵלּוּ שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תוֹרָה וְעוֹשִׂין כָּל יְמֵיהֶם כְּחַגִּים.

נפש יהודה כחגים. בתענוגים:

אֲבָל הָאֲכִילָה הַטּוֹבָה, הָאוֹכֵל לְקִיּוּם גּוּפוֹ, כְּדִכְתִיב: 'צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׁבַע נַפְשׁוֹ' (משלי יג, כה). וְלֹא יִתְאָו לְמַאֲכָלִים גַּסִּים לְהַשְׂבִּיעַ תַּאֲוָתוֹ, אֶלָּא הַמְּקַיְּמִים לַגּוּף בִּבְרִיאוּתוֹ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נַפְשׁוֹ זַכָּה לְהָבִין הַחָכְמוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת וּלְהִדָּבֵק בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. וּכְשֶׁיָּמוּת הַגּוּף, שֶׁתִּשָּׁאֵר הַנֶּפֶשׁ דְּבֵקָה לְמַעְלָה.

אֲבָל הָרוֹדְפִים אַחַר תַּאֲוָתָם, הַיּוֹם מַשְׂבִּיעִים אוֹתָהּ מֵהֶתֵּר, וּמָחָר מֵאִסּוּר. וּכְשֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהַשִּׂיגוֹ מִשֶּׁלָּהֶם, גּוֹזְלִים אוֹתוֹ מִשֶּׁל אַחֵרִים. וְעַל זֶה צִוְּתָה תוֹרָה דָּבָר גָּדוֹל, שֶׁיַּהֲרֹג אָבִיו אֶת בְּנוֹ אִם יִרְאֶה בּוֹ שֶׁהוּא זוֹלֵל וְסוֹבֵא, בַּאֲכִילַת *תַּרְטִימָר בָּשָׂר וּבִשְׁתִיַּת חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי, שֶׁמַּתְחִיל בִּרְדִיפַת הֲנָאוֹת וּבְהֶמְשְׁכוֹ אַחַר אֲכִילוֹת גַּסּוֹת כְּפִי טִבְעוֹ, יָבוֹא לְכַלּוֹת נִכְסֵי אָבִיו וְאַחַר־כָּךְ יְבַקֵּשׁ מְזוֹנוֹתָיו כְּפִי שֶׁהוּא רָגִיל וְאֵינוֹ מוֹצֵא וְיָבוֹא לְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם, בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין פֶּרֶק בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (עא, ב): בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, מוּטָב יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים *הֲנָאָה לָהֶם *וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְשֶׁל צַדִּיקִים, *רַע לָהֶם *וְרַע לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. *פִּזּוּר לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְשֶׁל צַדִּיקִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.

נפש יהודה תרטימר. ליטרא: הנאה להם. שאין מוסיפין לחטוא: והנאה לעולם. ששקטה כל הארץ: רע להם. שהיו מוסיפין זכיות: ורע לעולם. שהיו מגינים על הדור ומוכיחין אותם: פזור. שנפרדין זה מזה ואין יכולין להועץ עצה ולסייע זה את זה:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל תַּרְתִּימָר בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי אָמְרָה תוֹרָה יָבוֹא לְבֵית דִּין וְיִסָּקֵל, אֶלָּא, הִגִּיעָה תוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹף *מְגַמֵּר נִכְסֵי אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ *לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת. אָמְרָה תוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְשֶׁל צַדִּיקִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת' וגו' (ירמיה לג, כה), שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. *וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם: *יַיִן וְשֵׁינָה לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם *וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. *וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶם *וְרַע לָעוֹלָם; כִּנּוּס לָרְשָׁעִים רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. לַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.

נפש יהודה מגמר. מכלה: למודו. מה שהורגל בבשר ויין: ולצדיקים הנאה להם. שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות: יין ושינה לרשעים הנאה להם. שכל זמן ששותים וישנים אינם חוטאים: והנאה לעולם. שאינם מריעים לבריות: לצדיקים רע להם. שאינם עוסקים בתורה: ורע לעולם. שהתורה שהן עוסקים בה מגינה על הדור וכשהן מתבטלין פורענות באה לעולם:

וְתוּ גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (שם צד, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב: 'מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע' (משלי ג, לג), זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה. 'וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ' (שם, שם), זֶה חִזְקִיָּה הֶחָסִיד, שֶׁהָיָה אוֹכֵל לִטְרָא בָשָׂר בִּסְעוּדָה. וְעַל זֶה הוֹכִיחַ שְׁלֹמֹה וְאָמַר: 'אַל־תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל־תִּתְאָו לְמַטְעַמֹּתָיו' (שם כג, ו).

פֶּרֶק שֵׁנִי [יח]

הַיַּיִן הוּא דוֹמֶה לְמַאֲכָל שֶׁמְּעַט מִמֶּנּוּ מוֹעִיל וְהַרְבֵּה מִמֶּנּוּ מַזִּיק, כֵּן הַיַּיִן מְבַשֵּׁל הַמַּאֲכָל בָּאִצְטֻמְכָא וּמְשַׂמֵּחַ הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל: חַמְרָא וְרֵיחָנִי - *פַּקְחִין. אֲבָל הַמִּשְׁתַּכֵּר מִמֶּנּוּ מַפְסִיד גּוּפוֹ וּמְאַבֵּד שִׂכְלוֹ וְגוֹרֵם לוֹ כָּל הָרָעוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּנֹחַ, שֶׁגָּרַם לוֹ הַיַּיִן רָעָה וְקָלוֹן וְהָיָה סִבָּה לְקַלֵּל זַרְעוֹ. כִּדְגַרְסִינָן בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (ע, א): דָּרַשׁ עוֹבֵד גְּלִילָאָה: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר וָוִין נֶאֱמְרוּ בַיַּיִן: 'וַיָּחֶל נֹח אִישׁ־הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן־ הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל; וַיַּרְא חָם, וַיַּגֵּד; וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת, וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁכֶם, וַיֵּלְכוּ, וַיְכַסּוּ; וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ, וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לוֹ בְנוֹ הַקָּטָן' (בראשית ט, כ־כדפּ. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר סֵרְסוֹ וְחַד אָמָר רְבָעוֹ, מָאן דַּאֲמַר סֵרְסוֹ, *מִתּוֹךְ שֶׁקִּלְקְלוֹ בָרְבִיעִי *קִלְלוֹ בָרְבִיעִי. וּמָאן דַּאֲמַר רְבָעוֹ, גָּמַר וַיַרְא וַיַרְא. כְּתִיב הָכָא: 'וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן' (שם). וּכְתִיב הָתָם: 'וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר' (שם לד, ב). בִּשְׁלָמָא לְמָאן דַּאֲמַר סֵרְסוֹ, מִשּׁוּם הָכֵי קִלְּלוֹ בָרְבִיעִי, אֶלָּא לְמָאן דַּאֲמַר רְבָעוֹ, מַאי שְׁנָא רְבִיעִי, נִלְטְיֵהּ בְּהֶדְיָא? הָא וְהָא הַוְיָא.

נפש יהודה פקחין. עשאוני פקח. י"ג ואוי"ן, לשון ווי הוא וי"ו של ויאמר ארור כנען לא חשיב אלא עד שידע דנגמר לו עונשו של יין: מתוך שקלקלו ברביעי. שמנעו מלהוליד בן רביעי: קללו ברביעי. קלל את בן רביעי שלו שהם כוש ומצרים פוט וכנען וכתיב ויאמר ארור כנען. איש אדמה קרי ליה, איש האדמה ע"י שהוכיחו הקב"ה הי' לך ללמוד מאיש האדמה דהיינו אדם הראשון שהיין קנס עליו מיתה:

'וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה' (שם ט, כ). אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי זַכַּאי: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנֹחַ: נֹחַ, לֹא הָיָה לְךָ לִלְמֹד מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹּא גָרַם לוֹ *אֶלָּא יַיִן, כְּמָאן דַּאֲמַר, אוֹתוֹ אִילָן שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן, גֶּפֶן הָיָה, שֶׁאֵין לְךָ שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה עַל אָדָם אֶלָּא יַיִן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִטָּה הָיָה, *שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לוֹמַר אַבָּא וְאִמָּא עַד שֶׁיִּטְעַם טַעַם דָּגָן. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: תְּאֵנָה הָיָה, שֶׁבַּדָּבָר שֶׁקִּלְקְלוּ *בּוֹ נִתְקְּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה' וגו'. (שם ג, ז).

נפש יהודה אלא יין. הלכך מסתברא דעל ידו נקנסה מיתה ובכיה לעולם: שאין התינוק יודע וכו'. ומדקרי ליה עץ הדעת טוב ורע ש"מ היינו חטים: בו נתקנו. מדת הקב"ה באיזמל שהוא מכה מרפא בו נס בתוך נס כמו ויצת אש בציון וכתיב ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב:

וַאֲמְרִינָן הָתָם וּבְמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי (סה, א): אָמַר רַב חָנָן: לָא נִבְרָא יַיִן בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים *וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'תְּנוּ שֵׂכָר *לְאוֹבֵד וְיַיִן *לְמָרֵי נָפֶשׁ' (משלי לא, ו). אָמַר ר' יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: '*אַל־תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי־יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ' (שם כג, לא). אַל תֵּרֶא יַיִן שֶׁמַּאֲדִים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה לָסוֹף מַלְבִּין פְּנֵיהֶם לָעוֹלָם הַבָּא. רָבָא אָמַר: 'אַל־ תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם', *שֶׁאַחֲרִיתוֹ דָּם. רַב כַּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב: 'תִּירָשׁ' וּקְרִי 'תִּירוֹשׁ', *זָכָה נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה נַעֲשֶׂה רָשׁ. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב: '*יְ*שַׁמַּח' (תהלים קד, טו), וּקְרִי 'יְשַׂמַּח', *זָכָה מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ. וְהַיְנוּ דַאֲמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי - *פָּקְחִין.

נפש יהודה ולשלם שכר לרשעים. שמתעדנין בו בעוה"ז ומקבלין שכר מצות שעושין בעוה"ז: לאובד. היינו רשע שנטרד והולך לו: למרי נפש. לאבלים לפכוחי צערייהו: אל תרא יין. כלומר אל תתן עיניך להמשיך אחריו: שאחריתו דם. סופו יהרג עליו: זכה. לשתות לפי מדה נעשה ראש שמפקח לבו בחכמה. כתיב ישמח. בשי"ן דמשמע לשון שומם שמשממהו ונוטל חכמת לבו. וקרינן ישמח. לשון שמחה: זכה. כלומר אם זכה ויודע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח את הלב: פקחין. עשאוני פקח:

אָמַר רַבִּי עַמְרָם בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר *אָבִין אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: 'לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי־*שִׂיחַ *לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם - לַמְאַחֲרִים עַל־הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקוֹר מִמְסָךְ' (משלי כג, כט־ל). כִּי אֲתָא רַב דִּימֵי אָמַר: אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא: הַאי קְרָא מָאן דְּדָרִישׁ לֵיה *מֵרֵישֵׁיהּ לְסֵיפֵיהּ מִדְרִישׁ *וּמִסֵיפֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ מִדְרִישׁ. וּמִי שֶׁנִּמְשָׁךְ אַחֲרָיו, מוֹצִיאוֹ מִן הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק ג: רַבִּי־דוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר: *שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית *וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם *וְשִׂיחַת הַיְלָדִים *וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶלָּא הַצָּרִיךְ לִמְזוֹנוֹ.

נפש יהודה אבוי. ל' צעקה בל' ארמי כמו בייא בייא: שיח. צער כמו אריד בשיחי: למי. כל אלה למאחרים על היין: מרישיה לסיפיה מדריש. נדרש משמעותו יפה וה"ק למי כל אלה למאחריו על היין הבאים לחקור ממסך שחוקרין היין הטוב הממוסך בבשמים כמו מסכה יינה: ומסיפיה לרישיה מדריש. משמעותיה יפה והכי קאמר מי שיש לו אוי ואבוי ושיח דהיינו אבלים ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם דהיינו רשע הנלחם עם הבריות ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומנו ושקידתו בהם ראוי להיות מאחרים על היין: שינה של שחרית. שהולך וישן עד שעונת ק"ש עוברת: ויין של צהרים. מושך לבו של אדם ומביא אותו לידי שכרות: ושיחת הילדים. מבטלות את אבותיהם מלעסוק בתורה: וישיבת בתי כנסיות וכו'. שמתכנסים ומדברים דברים בטלים:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סג, א): תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה, לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, לְפִי שֶׁהַסּוֹטָה עַל יְדֵי שִׁכְרוּת הָלְכָה וְזִנְתָה, עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מֵרִבּוּי הַיַּיִן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי קִלְקוּל.

הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל

וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [יט]

חֲכָמֵינוּ הַחֲסִידִים בִּרְאוֹתָם כִּי בְּנֵי אָדָם כְּפִי טִבְעָם מִתְאַוִּים לְנָשִׁים וּכְשֶׁמִּתְעַסְּקִים עִמָּם בְּשׁוּם דָּבָר, שֶׁהַיֵּצֶר מְקַטְרֵג וְחוֹמֵד בַּדָּבָר הָאָסוּר יוֹתֵר מִדָּבָר הַמּוּתָר, עַל כֵּן כְּדֵי לְהַפְרִישׁ הָאָדָם מֵחֶמְדָּה זֹאת וּלְהַצִּילוֹ מֵרֶשֶׁת זוֹ הַטְּמוּנָה לְבַל יִלָּכֵד בָּהּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, א) תָּאנָא: אִשָּׁה חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה *וּפִיהָ מָלֵא דָּם וְהַכֹּל רָצִים אַחֲרֶיהָ, נָתְנוּ עֵצָה בַּדָּבָר שֶׁלֹּא יַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הַנָּשִׁים, בִּרְאוֹתָם שֶׁבְּשִׂיחָה יָבוֹא לִידֵי נִיאוּף. כִּדְגַרסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אֵלּוּ מוּתָרִים (כ, א): תַּנְיָא: לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָגִיל בִּנְדָרִים, *שֶׁסוֹפְךָ לִמְעֹל בִּשְׁבוּעוֹת; וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, שֶׁסּוֹפְךָ לְהַאֲכִילְךָ טְבָלִים; וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ, שֶׁסּוֹפְךָ *לְהַאֲכִילְךָ תְּרוּמָה; וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, שֶׁסּוֹפְךָ בָּא לִידֵי נִיאוּף.

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה