אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר הראשון - שלא ירדף אחרי המותרות › הכלל הראשון הקנאה

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר הראשון - שלא ירדף אחרי המותרות · הכלל הראשון הקנאה

הקדמה לנר זה [א]

הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן הַקִּנְאָה

וּמִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּיִרְאַת הָעֹנֶשׁ שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּיִרְאַת הָעֹנֶשׁ שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא.

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן

יֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [ב]

דַּיַן הָאֱמֶת דָּן לָאָדָם כְּפִי מַעֲשָׂיו וּמַעֲנִישׁוֹ מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה בִּידֵי אָדָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה (ח, ב): בְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ. הִיא קִשְּׁטָה עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם מְנַוְּלָהּ, הִיא גִלְּתָה עַצְמָה לַעֲבֵרָה, הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ. *הַיָּרֵךְ הִתְחִלָּה הָעֲבֵרָה וְאַחַר־כָּךְ הַבֶּטֶן, לְפִיכָךְ הַיָּרֵךְ תִּלְקֶה תְּחִלָּה וְאַחַר־כָּךְ הַבֶּטֶן וּשְׁאַר הַגּוּף אֵינוֹ נִצֹּל. אָמַר רַב יוֹסֵף: אַף עַל גַּב דְּמִדָּה בָטִיל בְּמִדָּה לֹא בָטִיל, דַּאֲמַר רַב יוֹסֵף וְכֵן תָּאנֵי רַבִּי חִיָּא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ סַנְהֶדְרִין, אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָטְלוּ. וְהָא בָטְלוּ לְהוּ, אֶלָּא אֵימָא דִּין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָטְלוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּסְקִילָה, אוֹ נוֹפֵל מִן הַגַּג אוֹ חַיָּה דוֹרַסְתּוֹ: מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה, אוֹ נוֹפֵל בִּדְלֵקָה אוֹ נָחָשׁ מַכִּישׁוֹ; מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב הֲרֵגָה, נִמְסָר לַמַּלְכוּת אוֹ לִסְטִין בָּאִין עָלָיו; מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב חֶנֶק, אוֹ טוֹבֵעַ בַּנָּהָר אוֹ מֵת בִּסְרוֹנְכִי.

נפש יהודה הירך התחילה העבירה. כגון לשמש הירך נהנה תחלה בקירוב בשר לפיכך תלקה הירך תחלה לקלל אותה דכתיב בתת ה' את ירכך נופלת אבל אצל העונש כתיב וצבתה בטנה ואח"כ ונפלה ירכה לפי שאין המים בודקין אלא דרך כניסתן בה והוא תחלה לבטן:

תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּסַאסְּאָה בְּשַׁלְּחָהּ תְּרִיבֶנָּה' (ישעיה כז, ח). אֵין לִי אֶלָּא סְאָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת תַּרְקַב וַחֲצִי תַּרְקַב, קַב וַחֲצִי קַב, רוֹבַע וַחֲצִי רוֹבַע וְתוֹמָן וַחֲצִי תּוֹמָן (ועוכלא) [וְעוּקְלָא] (פירוש: משקלים קטנים), תַּלְמוּד לוֹמַר: 'כִּי כָל־סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ' (ישעי' ט, ד). *וּמִנַּיִן שֶׁכָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'אַחַת לְאַחַת לִמְצֹא חֶשְׁבּוֹן' (קהלת ז, כז). וְכֵן מָצִינוּ בְּסוֹטָה, בְּמִדָּה שֶׁמָּדְדָה בָהּ, מוֹדְדִין לָהּ: הִיא עָמְדָה עַל פֶּתַח בֵּיתָהּ כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה לוֹ, לְפִיכָךְ כֹּהֵן מַעֲמִידָהּ עַל שַׁעַר נִיקָנוֹר וּמַרְאֶה קְלוֹנָהּ לַכֹּל: *הִיא פֵרְשָׂה סוּדָרִין נָאִין עַל רֹאשָׁהּ, לְפִיכָךְ נוֹטֵל כֹּהֵן *כִּפָּה שֶׁעַל רֹאשָׁהּ וּמַנִּיחָהּ תַּחַת רַגְלֶיהָ; הִיא קָלְעָה שְׂעָרָהּ, לְפִיכָךְ כֹּהֵן סוֹתֵר אֶת שְׂעָרָה; הִיא חָגְרָה בְּצִלְצוּל יָפֶה, לְפִיכָךְ כֹּהֵן מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי וְקוֹשֵׁר לָהּ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ; הִיא קִשְּׁטָה *פָנֶיהָ, לְפִיכָךְ פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת; הִיא כָּחֲלָה עֵינֶיהָ, לְפִיכָךְ עֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת; הִיא הֶרְאָתָה לוֹ בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ (רמזה לו), לְפִיכָךְ (צפרניה) [אֶצְבְּעוֹתֶיהָ] נוֹשְׁרוֹת; הִיא פָשְׁטָה לוֹ יְרֵכָהּ, לְפִיכָךְ יְרֵכָהּ נוֹפֶלֶת; הִיא קִבְּלָתוֹ עַל כְּרֵסָהּ, לְפִיכָךְ בִּטְנָהּ צָבָה; הִיא הֶאֱכִילָתוּ מַעְדַּנֵי עוֹלָם, לְפִיכָךְ קָרְבָּנָהּ *מַאֲכַל בְּהֵמָה; הִיא הִשְׁקָתוּ יַיִן מְשֻׁבָּח בְּכוֹסוֹת מְשֻׁבָּחוֹת, לְפִיכָךְ כֹּהֵן מַשְׁקֶה אוֹתָהּ מַיִם הַמָּרִים בִּמְקֵידָה שֶׁל חֶרֶס (פירוש: פחותה ומגונה שבכוסות); הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר, יוֹשֵׁב בַּסֵּתֶר *מֵשִׂים בָּהּ פָנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף' וגו' (איוב כד, טו). דָּבָר אַחֵר: הִיא עָשְׂתָה בַּסֵּתֶר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַרְסְמָהּ בְּגָלוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: 'תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה *בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל' (משלי כו, כו).

נפש יהודה ומנין שכל פרוטה וכו'. אע"פ שלא נפרע ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתר לו עליהם אלא מצרפים אותם לחשבון: היא פרשה סודרין נאין. כדי להראות נאה: כיפה. צעיף: פניה. מוריקות הכי תנן בסוטה אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות: מאכל בהמה. שעורים: משים בה פנים. להפרע ממנה: במשאון. במחשך:

וְגַרְסִינָן הָתָם (סוטה ט, ב): שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָאָה בִּשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּלַּגְשֵׁי אָבִיו, כְּדִכְתִיב: 'וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַּגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת' (שמואל־ב טו, טז), רש"י, לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בוֹ עֶשֶׂר לוּנְבִיאוֹת (פירוש: חניתות), שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת־אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻּהוּ' (שם יח, טו) וּלְפִי שֶׁגָּנַב שָׁלֹשׁ גְּנֵבוֹת: (לב אביו ולב בית דין דכתיב: 'אלכה נא ואשלם את נדרי' (שם טו, ט) וכתיב: 'את אבשלום הלכו מאתים איש קרואים והולכים לתומם (שם שם, יא). ואמרינן בסוטה ירושלמית: קרוים מדוד, שעל־ידי מצות דוד הלכו עמו. אמר לו: כתוב לי, שיכלו עמי אותם שנים שאבחר וכתב לו והיה מראה חותמו של דוד לשנים והולכים אחריו. וכן לשנים אחרים עד שכינס מאתים איש וכלם ראשי סנהדראות הרי לב אביו ולב בית דין, עד כאן פירוש רש"י) וְלֵב כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת־לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל' (שם טו, ו), לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בוֹ שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי וגו" (שם יח, יד). תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁמְשׁוֹן *בְּעֵינָיו מָרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח־לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינַי' (שופטים יד, ג), לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאחֲזוּהוּ פְּלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו' (שם טז, כא).

נפש יהודה בעיניו מרד. ע"י עיניו מרד בבוראו:

וְגַרְסִינָן הָתָם (סוטה י, א): תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה דְבָרִים נִבְרְאוּ מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה וְלָקוּ בָּהֶם: שִׁמְשׁוֹן בְּכֹחוֹ, *שָׁאוּל בְּצַוָּארוֹ, אַבְשָׁלוֹם בִּשְׂעָרוֹ, צִדְקִיָּהוּ בְּעֵינָיו, אָסָא בְּרַגְלָיו. שִׁמְשׁוֹן בְּכֹחוֹ, דִּכְתִיב: 'וַתְּגַלַּח' וגו' 'וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו' (שם טז, יט) (פירש הקונטרס: לא מייתי ראיה אלא דכולן לקו) שָׁאוּל בְּצַוָּארוֹ, דִּכְתִיב: 'וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת־הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ' (שמואל־א לא, ד) (פירש הקונטרס: במקום שהורגים בחרב והיינו צואר) אַבְשָׁלוֹם בִּשְׂעָרוֹ, דִּכְתִיב: 'וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה' (שמואל־ב יח, ט); צִדְקִיָּהוּ בְּעֵינָיו (פירש הקונטרס: לא ידענא מנלן דנשתנה לשבח וכן אסא ברגליו, אלא כך שמע מרבו), דִּכְתִיב: 'וְאֶת־עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר' (מלכים־ב כה, ז); אָסָא בְּרַגְלָיו, דִּכְתִיב: 'לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה־אֶת רַגְלָיו' (שם א־טו, כג) וַאֲמַר רַב יְהוּדָה [אָמַר רַב]: מְלַמֵּד שַׁאֲחָזָתוּ פוֹדַגְרָא (פירוש: שם חולי שאוחז ברגלים). אֲמַר לֵיהּ מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְרַב נַחְמָן לְרַב נַחְמָן: הֵיכִי דָּמֵי פוֹדַגְרָא? אֲמַר לֵיהּ: כְּמַחְטָא בְּבִשְׂרָא דְּחַיָּא. מִנָּא הֲוָה יָדַע, אִיכָּא דְּאָמְרֵי: מֵיחָשׁ הֲוָה חַיִּשׁ בֵּיהּ. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: מֵרַבֵּיה הֲוָה גְּמִירָא לֵיהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: 'סוֹד ה' לִירֵאָיו' (תהלים כה, יד). דָּרַשׁ רָבָא: מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ אָסָא (פירש הקונטרס: לחלות), מִפְּנֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָא (פירש הקונטרס: עבודת המלך) בְּתַלְמִידֵי־חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת־כָּל־ יְהוּדָה אֵין נָקִי ('השמיע', פירש הקונטרס: הזעיקן) וַיִּשְׂאוּ אֶת־ אַבְנֵי הָרָמָה' (מלכים־א טו, כב), שֶׁהָיָה בּוֹנֶה עָלֶיהָ כְּרָךְ לְבִלְתִּי תֵת יוֹצֵא וּבָא לְאָסָא. מַאי 'אֵין נָקִי'? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֲפִלּוּ חָתָן מֵחַדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ ("חתן" פירש הקונטרס: אפילו חתן, דכתיב ביה: 'נקי יהיה לביתו' (דברים כד, ה)).

נפש יהודה שאול בצוארו. דכתיב ויגבה מכל העם משכמו ולמעלה:

וְגַם כֵּן מָצִינוּ בְּיִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי, שֶׁהֶעֱנִישׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּידֵי אָדָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ (נז, א): תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבַּע צְוָחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה: צְוָחָה רִאשׁוֹנָה, צְאוּ מִכָּאן בְּנֵי עֵלִי שֶׁטִּמְּאוּ הֵיכַל ה' ("שטמאו", פירוש כדכתיב: 'אשר ישכבן את הנשים' (שמואל־א, ב, כב)); צְוָחָה שְׁנִיָּה, צֵא מִכָּאן יִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי, שֶׁמְּכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ וּמְחַלֵּל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם. מַאי הֲוָה עָבִיד, דַּהֲוָה *כָרִיךְ יָדֵיהּ בְּשִׁירָאֵי וְעָבִיד עֲבוֹדָה. וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה, שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס *יִשְׁמָעֵאל בֶּן פַּאבִי, תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּנְחָס, וִישַׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָה גְּדוֹלָה. וְעוֹד צָוְחָה עֲזָרָה, שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יוֹחָנָן בֶּן (נרבאי) [רְחָבַאי], תַּלְמִידוֹ שֶׁל פִּינְקַאי, וִימַלֵּא כְרֵסוֹ מִקָּדְשֵׁי שָׁמַיִם.

נפש יהודה כריך ידיה בשיראי. וחציצה פוסלת בקדשים כדכתיב ולקח הכהן שיקח בעצמו ועוד דבזיון הוא: ישמעאל בן פאבי. כשר היה אבל אנשי ביתו בעלי זרוע:

אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹחָנָן בֶּן (נרבאי) [רְחָבַאי], שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּסְעוּדָתם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֲגָלִים וְשׁוֹתֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן וְאוֹכֵל אַרְבַּע מֵאוֹת גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה (פירשו: שהיה מגדל בביתו כהנים רבים). אָמְרוּ: כָּל יָמָיו שֶׁל יוֹחָנָן בֶּן (נרבאי) [רְחָבַאי], לֹא נִמְצָא נוֹתַר בַּמִּקְדָּשׁ. מַאי סָלְקָא בֵיהּ (פירוש: מה גמול נשתלם לו) בְּיִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי, מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווּ יָתְבֵי (פירוש: מלכי בית חשמונאי), מַלְכָּא אָמַר: *גַּדְיָא יָאֵי, מַלְכְּתָא אָמְרָה: אִימְרָא יָאֵי, מָאן נוֹכַח, נוֹכַח כֹּהֵן גָּדוֹל דְּקָא מַסִּיק קָרְבָּנוֹת כָּל יוֹמָא. אָתָא אַחֲוֵי בְּיָדֵהּ (פירוש: דרך שחוק, ולאו אורח ארעא לאחוויי בידיה קדם מלכא), אִי גַּדְיָא יָאֵי יִסַּק לִתְמִידָא. אָמַר מַלְכָּא: הוֹאִיל וְלָא הֲוָה לֵיה *אֵימְתָּא דְּמַלְכוּתָא, פָּסְקוּהָ לִימִינֵיהּ. יָהֵב שׁוֹחְדָא, פָּסְקוּהָ לִשְׂמָאלֵיהּ, שָׁמַע מַלְכָּא הָדוּר פָּסְקוּהָ לִימִינֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: בְּרִיךְ רַחְמָנָא דְּשָׁקְלֵיהּ לְיִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי, לִמְטַרְפֻסֵהּ (פירוש: גמולו) בְהַאי עָלְמָא. אָמַר רַב אַשֵּׁי: יִשָׂשׂכָר, אִישׁ כְּפָר בַּרְקַאי, *לָא תָּנָא, דִּתְנַיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: *כְּבָשִׂין קוֹדְמִין לְעִזִּים בְּכָל מָקוֹם, יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁמֻּבְחָרִין בְּמִינָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: **'אִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת' (ויקרא ד, לב), מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאֶחָד. רָבִינָא אָמַר: מִקְרָא לוֹ קָרָא, דִּכְתִיב: 'אִם כֶּשֶׂב' (שם ג, ז) 'וְאִם עֵז' (שם שם, יב), אִי בָּעֵי כֶבֶשׂ, לֵיתֵי כֶבֶשׂ, אִי בָּעֵי עֵז, לֵיתֵי עֵז.

נפש יהודה גדיא יאי. גדי טוב לאכול מן הכבש: אימתא דמלכותא. לא די שלא אמר כמותי אלא שאמר בלשון צחוק: לא תנא. לא שנה משנה וברייתא: כבשין קודמין לעזים בכל מקום. כתיב כבש תחלה: אם כבש יביא קרבנו לחטאת. כאן הקדים שעירה לכבשה דכתיב בפ' עליונה והביא קרבנו שעירת עזים מלמד ששניהם שקולים: אם כבש. אם עז. גבי שלמים כתיב מדלא הראה לך הכתוב רמז מותר בזה מזה ש"מ ששניהן שווין:

וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁנֶּעֱנַשׁ הָאָדָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, כָּךְ נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה (יא, א): *וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה, מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמֹשֶׁה שָׁעָה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ' וגו' (שמות ב, ד), לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת יָמִים בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם' (במדבר יב, טו). *מִי דָּמֵי, הָתָם שָׁעָה אַחַת, הָכָא שִׁבְעָה יוֹמֵי אָמַר אַבַּיֵּי: אֵימָא וּלְעִנְיַן הַטּוֹבָה *אֵינוֹ כֵן, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא וְכֵן קְתָנִי, אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכֵי קְתָנִי: וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה *דִּבְאוֹתָהּ מִדָּה. וּלְעוֹלָם מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה מִמִּדַּת פֻּרְעָנוּת. וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ (תענית כא, ב): בְּסוּרְיָא הֲוָה *דְּבַרְתָּא, *בְּשִׁבְבוּתֵהּ - דְּרַב לָא הֲוָה דְּבַרְתָּא, סָבוּר מִנָּהּ מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב, *אִתְחֲזֵּי בְּחֶלְמָא: רַב נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא *וְהָא זוּטְרָא לֵיהּ לְרַב, אֶלָּא מִשּׁוּם הַהוּא גַבְרָא דְּקָא מוּשִׁיל מָרָא וְזִבְלָא לְבֵי קְבָרוּתָּא, בִּדְרוֹקֶרֶת הֲוָה דְּלֵיקְתָּא, בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא לָא הֲוָה דְּלֵיקְתָּא. סָבוּר מִנָּה מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא אִתְחֲזֵּי בְחֶלְמָא, דְּרַב הוּנָא נָפִישׁ זְכוּתֵיהּ טוּבָא. וְהַאי זוּטָר לֵיהּ לְרַב הוּנָא, אֶלָּא מִשּׁוּם זְכוּתָא דְּהַהוּא אִתְּתָא דִּמְחַמְּמָה תַּנּוּרָא *וּמְשֵׁילָא לְשִׁבְבָתָא. לְלַמְּדֵנוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן לְאָדָם בְּמִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה בְּשָׂכָר וְעֹנֶשׁ.

נפש יהודה וכן לענין הטובה. וקס"ד שגם לטובה משלם מדה כנגד מדה: מי דמי. וכי זה מדה כנגד מדה שהרי מרים לא המתינה על משה אלא שעה אחת וישראל נתעכבו בשבילה ז' ימים: אינו כן. יותר ממה שהוא מודד מודדין לו: דבאותה מדה. דוגמא מאותו ענין כמו מרים המתינה לכך המתינו עליה ומיהו יותר ממה שעשה משתלם שהרי היא לא המתינה אלא שעה אחת והכא ז' יומי דמדה טובה מרובה ממדת פורעניות: דברתא. דבר: בשבבותיה. בשכונה. לקבורתא, ומשום זכותה דקבורה מדדו לו מדה כנגד מדה שלא מתו בשכונותיה: אתחזי בחלמא. להנך אינשי דסברי דמשום זכותיה דרב הוא: והא זוטרא ליה לרב. נס זה קטן הוא לפי גדלו של רב: ומשיילא לשבבותא. לאחר שהסיקתו משלה לפיכך נמדדת לה מדה כנגד מדה:

פֶּרֶק שֵׁנִי [ג]

יֵשׁ אַחֵרִים שֶׁנִּפְרָעִין מֵהֶם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה בִּידֵי שָׁמַיִם, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (קח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל טוֹבָה שֶׁהִשְׁפִּיעַ לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרךְ הוּא, מַה כְתִיב בְּהוּ: 'בָּתֵּיהֶם *שָׁלוֹם מִפָּחַד וְלֹא־שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם. *שׁוֹרוֹ עִבַּר *וְלֹא יַגְעִל *תְּפַלֵּט פָּרָתוֹ *וְלֹא תְשַׁכֵּל. *יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן. *יִשְׂאוּ בְּתֹף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב. יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵּיהֶם *וּבְרֶגַע שְׁאוֹל *יֵחַתּוּ. וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ. מַה שַּׁדַּי כִּי־נַעַבְדֶנּוּ *וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע־בּוֹ' (איוב כא, ט־טו). כְּלוּם אָנוּ צְרִיכִין אֶלָּא לְטוֹבָה שֶׁל גְּשָׁמִים, יֵשׁ לָנוּ נְהָרוֹת וּמַעְיָנוֹת שֶׁאָנוּ מִסְתַּפְּקִין מֵהֶן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפַּעְתִּי לָהֶם, בָּם הֵם מַכְעִיסִין אוֹתִי וּבָהּ אֲנִי דָּן אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם' וגו' (בראשית ו, יז).

נפש יהודה שלום מפחד. שלא היו מזיקים שולטין בהם: שורו עבר. את הנקבה: ולא יגעיל. לא יורה בה זרע פסולת שיהא חוזר ונפלט מגופה בלא הריון: תפלט פרתו. בעתה את ולדה: ולא תשכל. בלא עת: ישלחו כצאן עויליהם וגו'. בעת לידתו היה הולך ומרקד מיד ואם פגע בו במזיק נלחם בו והיתה אומרת לו אמו הבא לי מספרים ואחתוך שררך לך והדלק לי את הנר: ישאו וגו'. היו נושאין קול בשיר בתוף ובכנור: וברגע שאול יחתו. כשהגיע יום מותו היה מת לפי שעה בנחת בלא יסורין: יחתו. ירדו: מה נועיל. מה הנאה יש לנו כי נפגע בו אין אנו צריכין לו אפילו לטיפת גשמים כי אד יעלה מן הארץ:

רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דֻּרְמַסְקִית אוֹמֵר: דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִתְגָּאוּ אֶלָּא *בְּגַלְגַּל הָעַיִן הַדּוֹמֶה לְמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ' (שם שם, ב), לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אוֹתָם *בְּמַיִם שֶׁדּוֹמִין לְגַלְגַּל הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה' (שם ז, יא). אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דּוֹר הַמַּבּוּל בְּרַבָּה קִלְקְלוּ וּבְרַבָּה נִדּוֹנוּ. בְּרַבָּה קִלְקְלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיַּרְא יי כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ' (שם ו, ה). וּבְרַבָּה נִדּוֹנוּ, דִּכְתִיב: 'נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה' (שם ז, יא). אָמַר רַב חִסְדָא: דּוֹר הַמַבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ. בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ בַּעֲבֵרָה וּבְרוֹתְחִין נִדּוֹנוּ. כְּתִיב הָכָא 'וַיָּשֹׁכּוּ הַמַּיִם'. (שם ח, א) וּכְתִיב הָתָם 'וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה' (אסתר ז, י).

נפש יהודה בגלגל העין. שרואים טובתן שלמה והיו גבהי עינים ומנאפים אחרי עיניהם: במים שדומין לגלגל העין. מעינות שנובעין ממקור קטן כמו עין:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת. בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (לא, ב): עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בְּנִדָּה וּבְחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר. נִדָּה מַאי טַעְמָא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הִיא *קִלְקְלָה *בְחַדְרֵי בִטְנָהּ, לְפִיכָךְ תִּלְקֶה בְחַדְרֵי בִטְנָהּ. תֵּינַח נִדָּה, חַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? כִּדְדָרַשׁ הַהוּא גְלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: *רְבִיעִית דָּם נָתַתִי בָכֶם, עַל עִסְקֵי דַּם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. *רֵאשִׁית קָרָאתִי אֶתְכֶם, עַל *עִסְקֵי רֵאשִׁית הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. נְשָׁמָה נָתַתִּי בָכֶם שֶׁקְרוּיָה נֵר, עַל עִסְקֵי נֵר הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. אִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים אוֹתָם מוּטָב וְאִם לָאו *הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת נִשְׁמַתְכֶם מִכֶּם. וּמַאי שְׁנָא בִּשְׁעַת לֵדָתָן, אָמַר רָבָא: *נָפַל תּוֹרָא חַדְּדוּ סַכִּינָא.

נפש יהודה קלקלה. מרדה: בחדרי בטנה. מקור דמה: רביעית דם. חיי אדם תלויין בה: ראשית קראתי אתכם. דכתיב ראשית תבואתה: עסקי ראשית. ראשית עריסותיכם: הריני נוטל את נשמתכם. ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בב"ר היא אבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדה"ר שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו ועוד שצרכי בית תלויין בה: נפל תורא חדד סכינא. נפל תורא לארעא שהי' עומד לשחיטה הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו. כך הואיל ואיתרע מזלה מזומנת פורענות לבא:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעָה סִימָנִים הֵן: סִימָן לַעֲבֵרָה, *הִדְרוֹקָן; סִימָן לְשִׂנְאַת חִנָּם, יֵרָקוֹן; *סִימָן לְגַסּוּת הָרוּחַ, עֲנִיּוּת; סִימָן לְלָשׁוֹן הָרַע, *אַסְכְּרָא. תָּנוּ רַבָּנָן: אַסְכְּרָא בָּאָה *עַל הַמַּעֲשֵׂר. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עַל לָשׁוֹן הָרַע. אָמַר רָבָא וְאִי תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי קְרָא: 'וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי *יִסָּכֵר פִּי דּוֹבְרֵי שָׁקֶר' (תהלים סג, יב).

נפש יהודה הדרוקן. חולי הוא: סימן לגסות הרוח עניות. בפרק האיש מקדש מפרש עניות דתורה דאינו נוחה על גסי הרוח שמתוך גסותן אין משמשין כל צרכן ואין מחזירין על שמועתן: אסכרא. חולי המתחיל בגרון: על המעשר. האוכל פירות טבלים הוא במיתה בידי שמים וזהו מיתתו מדה במדה שדרך גרונו נכנס במעיו: יסכר. לשון אסכרה:

וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה (שבת סב, ב): דָּרַשׁ רַב עוּלָא בְּרֵיהּ דְּרַב עִלָּאִי: מַאי דִּכְתִיב 'וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי *גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן' (ישעיה ג, טז), שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה; '*וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן' (שם), שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת אֲרֻכָּה בְּצַד קְצָרָה; '*וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם' (שם), דַהֲווֹ מַלְיָן כֻּחְלָא וּמְרַמְּזָן; '*הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה' (שם). שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת עָקֵב בְּצַד גּוּדָל; 'וּבְרַגְלֵיהֶם *תְּעַכַּסְנָה' (שם), אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּבֵי רַבִּי אַמֵּי: מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְטִילוֹת מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן בְּמִנְעָלֵיהֶם וּמְהַלְּכוֹת בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל בּוֹעֲטוֹת בַּקַּרְקַע וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶן וּמַכְנִיסוֹת בָּהֶם יֵצֶר הָרַע כְּאֶרֶס בִּכְעוּס ("כעוס" פירוש: נחש). מַאי פֻּרְעָנוּתַיהוּ, כִּדְדָרַשׁ, (רבא) [רַבָּה] בַּר עוּלָא: 'וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה' וגו' (שם שם, כד). תַּחַת בֹּשֶׂם, מָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְבַּשְּׂמוֹת, נַעֲשָׂה נְמָקִים נְמָקִים (פירוש: כמו 'המק בשרו' (זכריה יד, יב)). 'וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה' (ישעיה שם), מָקוֹם שֶׁהָיוּ חֲגוּרוֹת בְּצִלְצוּל, נַעֲשָׂה *נְקָפִים נְקָפִים. 'וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה' (שם), מָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְקַשְּׁטוֹת בּוֹ, נַעֲשָׂה קְרָחִים קְרָחִים. 'וְתַחַת *פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק' (שם), פְּתָחִים הַבָּאִין לִידֵי גִּילָה, יִהְיוּ לְמַחְגֹּרֶת שַׂק. '*כִּי־תַחַת יֹפִי' (שם), אָמַר רָבָא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: חִלּוּפֵי שׁוּפְרָא *כִּיבָא. 'וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן' (שם שם, יז), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת, כְּתִיב הָכָא 'וְשִׂפַּח' וּכְתִיב הָתָם: 'לַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת' (ויקרא יד, נו). 'וה' *פָּתְהֵן *יְעָרֶה' (ישעיה שם), רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר, *שֶׁנִּשְׁפְּכוּ כְּקִיתוֹן וְחַד אָמַר, שֶׁנַּעֲשׂוּ פִּתְחֵיהֶן *כְּיַעַר.

נפש יהודה גבהו. היינו קומה זקופה: ותלכנה נטויות גרון. שהיו הולכות עקב בצד גודל, למעט בהילוכן שיהו מסתכלין בה והיא שוהה בפסיעותיה ודרך נוטים גרון לילך בנחת לפי שאינו רואה לרגליו: ומשקרות עינים. דמליין כוחלא, לשון סיקרא ומרמזין את הבחורים. שיקור לשון הבטה: הלוך וטפוף. שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה שתראה צפה על ראש חברתה והוא נוי לה ונשואות היו לפיכך מספר בגנותן: תעכסנה. כמו וכעכס אל מוסר אויל והוא ארס של נחש וקרי לי' כעס ע"ש שאינו מטילו אלא ע"י כעס: נקפים. ל' הנוקף רגלו וניקף סבכי יער: פתיגיל. נוטריקון פתח גילה אותו מקום: כי תחת יופי. כל אלה יבוא לך תחת יופיך: כי בא. ליחה משחין: פתהן. כמו פתחיהן: יערה. כמו ותער כה: שנשפכו כקיתון. שופכת דם זיבה: כיער. נתמלאות שער ונמאסות לתשמיש:

וְעוֹד גַרְסִינָן רֵישׁ פֶּרֶק חֵלֶק (צ, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. *הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. מַאי טַעְמָא, הוּא כּוֹפֵר בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, לְפִיכָךְ לֹא יִהְיֶה לוֹ חֵלֶק בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים. לְפִי שֶׁמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, דַּאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְבַר־ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן' (מלכים־ב ז, א). וּכְתִיב: 'וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה וגו' וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל' (שם שם, ב). וּכְתִיב: 'וַיְהִי־לוֹ כֵּן *וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת' (שם שם, כ). וְדִלְמָא קִלְלַת אֱלִישָׁע גָּרְמָה לֵיהּ, דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: קִלְלַת חָכָם אֲפִילוּ בְּחִנָּם הִיא בָּאָה, אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא 'וַיִּרְמְסוּהוּ וַיָּמֹת', מַאי 'בַּשַּׁעַר', עַל עִסְקֵי שַׁעַר. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה: רַבִּי נְהוֹרָאי אוֹמֵר: כָּל הַמְבַיֵּשׁ אֶת חֲבֵרוֹ, לַסּוֹף הוּא מִתְבַּיֵּשׁ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת דּוֹחֲקִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין קְלוֹנוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם.

נפש יהודה האומר אין תחיית המתים מן התורה. שכופר במדרש דדרש בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה ואפי' יהא מאמין ומודה שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר הוא הואיל ועוקר שיש תחה"מ מן התורה מה לנו לאמונתו וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא הילכך כופר גמור הוא: וירמסו אותו. דבדבר שכפר בו נידון שלא אכל ממנו ונרמס ברגלי הבאים לקנות:

וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת, שֶׁאִם עֲשָׂאָהּ עַל־יְדֵי עַצְמוֹ נִפְרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמֶּנּוּ *בְּעַצְמוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (צד, א): תַּנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: פַּרְעֹה שֶׁחֵרֵף בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ (שמות ה, ב), לְפִיכָךְ נִפְרַע מִמֶּנּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיְנַעֵר ה' אֶת־מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם' (שם יד, כז). וְאוֹמֵר: 'דָּרַכְתָּ בַיָּם סוּסֶיךָ' וגו' (חבקוק ג, טו).

נפש יהודה בעצמו. הוא עצמו ולא ע"י שליח לא היה ביזוי כ"כ ולכך הקב"ה כמו כן נפרע ממנו בעצמו ולא נתבייש כ"כ דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן:

סַנְחֵרִיב, שֶׁחֵרֵף *עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, נִפְרַע מִמֶּנּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם וגו' (מלכים־ב יט, כג). וּכְתִיב: 'אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם זָרִים וְאַחֲרִב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר' (שם שם, כד). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִפְרַע מִמֶּנּוּ עַל־יְדֵי שָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר' וגו' (שם שם, לה). הָא לָמַדְתָּ שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה.

נפש יהודה על ידי שליח. דהיינו ביזוי יותר אף הקב"ה נפרע ממנו על ידי שליח ונתבייש יותר:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [ד]

יֵשׁ לְךָ עֲבֵרוֹת אַחֵרוֹת שֶׁבַּעֲבוּרָם נִפְרָעִין מִן הָאָדָם *בִּדְבָרִים יְדוּעִים וְהָיוּ לְמֵדִין אוֹתוֹ מֵאַסְמַכְתָּא דִּקְרָא. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (לב, ב): תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִם אֵין־לְךָ *לְשַׁלֵּם לָמָּה־יִקַּח *מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ' (משלי כב, כז). רַבִּי אוֹמֵר: בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: '*אַל־תִּתֵּן אֶת־פִּיךָ *לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל־תֹּאמַר *לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים *עַל־קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת־מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ' (קהלת ה, ה), וְאֵלּוּ הֵן מַעֲשֵׂה יָדָיו שֶׁל אָדָם, הֱוֵי אוֹמֵר: בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. תָּנוּ רַבָּנָן: בַּעֲווֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה (בשלמא למאן דאמר בעון נדרים, כדאמרן, אלא למאן דאמר בעון ביטול תורה, מאי קראה), דִּכְתִיב: '*לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת־ בְּנֵיכֶם מוּסָר לֹא לָקָחוּ' (ירמיה ב, ל).

נפש יהודה בדברים ידועים. עונשים ידועים: לשלם. עולות והקדשות שתדור: משכבך. אשתך: אל תתן את פיך. בנדר: לחטיא את בשרך. לחייב את בניך: לפני המלאך. גזבר של הקדש כי שגגה היא בשוגג קפצתי לנדור ולא אשלם: על קולך. בשביל קול נדריך: לשוא הכיתי. בתמיה וכי בחנם הכיתים אינו אלא בשביל המוסר דהיינו התורה לא לקחו לא למדו לשון לקח:

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן נְדָרִים קָאָמַר, *לְבָתַר דִּשְׁמָעָהּ מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסֵּי, חַד אָמַר *בַּעֲוֹן מְזוּזָה וְחַד אָמַר בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. מָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן מְזוּזָה, קְסָבָר *מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו *וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו, וּלְמָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו *וְלִפְנֵי פָנָיו. פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה: חַד אָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה וְחַד אָמַר בַּעֲווֹן צִיצִית. בִּשְׁלָמָא לְמָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן מְזוּזָה, דִּכְתִיב 'וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ' (דברים יא, כ). וּכְתִיב בַּתְּרֵיהּ, 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם' (שם שם, כא), אֶלָּא לְמָאן דְּאָמַר בַּעֲוֹן צִיצִית, מַאי טַעְמָא. אָמַר רַב כַּהֲנָא וְאִי תֵימָא שִׁילָא מָארִי: מַאי קְרָאָה, דִּכְתִיב: '*גַּם בִּכְנָפַיִךְ נִמְצְאוּ דַּם נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים לֹא־*בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה' (ירמיה ב, לד). רַב נַחְמָן [בַּר יִצְחָק] אָמַר: לְמָאן דְּאָמַר בַּעֲווֹן מְזוּזָה, נַמֵּי מֵהָכָא 'בַּמַּחְתֶּרֶת' שֶׁעָשׂוּ פְּתָחִים כְּמַחְתֶּרֶת.

נפש יהודה לבתר דשמעה. מר"א, מתחלה אמר בעון ביטול תורה ובתר דשמע מרבי אלעזר ששמע מרבי שמעון אבוה דהוה רביה דרבי בעון נדרים אמר איהו נמי הכי: בעון מזוזה. בנים מתים: מקרא נדרש לפניו. למען ירבו ימיכם וימי בניכם נדרש לפניו קאי אקרא דלקמיה דמשתעי במזוזה: ולא לפני פניו. ולמדתם אותם את בניכם: ולפני פניו. ואף בעון בטול תורה קאמר: גם בכנפיך. בשביל כנפיך שבטלת מצותם נמצא עליך חובות נפשות דם אביונים בנים קטנים שלא חטאו: במחתרת. שאין לה פצימין וה"ק קרא לא במחתרת פצימיהן מצאתים שלמים במצותי כי על כל זה הכיתים דהאי קרא בתר לשוא הכיתי את בניכם כתיב:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בַּעֲווֹן שִׂנְאת חִנָּם (פירוש, שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאו ושונאו) *מְרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים *וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּעֲווֹן חַלָּה אֵין בְּרָכָה בַּמְּכֻנָּס (פירוש: באוצרות יין ושמן) וּמְאֵרָה מִשְׁתַּלַּחַת בַּשְּׁעָרִים וְזוֹרְעִים וְאַחֵרִים אוֹכְלִים אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת לָכֶם *וְהִפְקַדְּתִי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה' - אַל תִּקְרֵי 'בֶּהָלָה' אֶלָּא '*בְּחַלָּה' - 'וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם' וגו' (ויקרא כו, טז). וְאִם נוֹתְנִין מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהַנִּיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ' (יחזקאל מד, ל).

נפש יהודה מריבה רבה. מדה כנגד מדה: ובניו ובנותיו מתים. אהבתו ניטלת ממנו היינו נמי במדה: והפקדתי. כמו ולא נפקד ממנו איש אמעט את מה שעליכם שכנסתם כבר: בחלה. בעון חלה:

בַּעֲווֹן בִּטּוּל תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, *שָׁמַיִם נֶעֱצָרִים מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר וְהַיּוֹקֶר הוֹוֶה *וְהַשָּׂכָר אוֹבֵד וּבְנֵי אָדָם רָצִים אַחַר הַפַּרְנָסָה וְאֵינָן מַגִּיעִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'צִיָּה גַּם־חֹם יִגְזְלוּ' וגו' (איוב כד, יט) (פירוש הקונטרס: ציה, לשון צווי, דברים שצויתי אתכם בשעת החום היינו תרומות ומעשרות). תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא עֲשִׂיתֶם, נִגְזְלוּ מִכֶּם מֵימֵי שֶׁלֶג בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְאִם נוֹתְנִין מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הָבִיאוּ אֶת־כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל־בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם־לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקוֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד־בְּלִי־דָי' (מלאכי ג, י). מַאי 'עַד בְּלִי דָי', אָמַר רַב: עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי.

נפש יהודה שמים נעצרים. ומתוך גשמים היוקר הוה: והשכר אבד. שכר ריוח:

בַּעֲווֹן גֶּזֶל, הַגּוֹבַאי עוֹלֶה וְהָרָעָב הוֹוֶה וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִים בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרוֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה' (עמוס ד, א). אָמַר רָבָא: כְּגוֹן הַנֵּי נְשֵׁי דִּבְנֵי מְחוֹזָא *דְאָכְלָן וְלָא עָבְדָן. *וּכְתִיב: 'הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם וְלֹא שַׁבְתֶּם עָדַי נְאֻם ה" (שם שם, ט). וּכְתִיב: 'יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה' וגו' (יואל א, ד). וּכְתִיב: 'וַיִּגְזֹר עַל־יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאל וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר־זְרֹעוֹ־יֹאכֵלוּ' (ישעיה ט, יט). אַל תִּקְרֵי 'בְּשַׂר־זְרֹעוֹ', אֶלָּא 'בְּשַׂר זַרְעוֹ'.

נפש יהודה דאכלן ולא עבדן. ונמצאות שגוזלות את בעליהן ועוד שמתוך שמלומדות במאכל ובמשת' גורמו' לבעליהן לגזול: וכתיב. בהאי פרשה בנבואת עמוס הכיתי אתכם בשדפון וסיפא דקרא כרמיכם וזיתיכם יאכל הגזם וכתיב ביואל יתר הגזם אכל הארבה. דמשמע שהגזם אינו אלא תחלת מכה ואחריה באים ארבה וחסיל אלמא גובאי עולה בעון גזל וכיון דמיני גובאי עולה רעב הוה וכיון דרעב הוה כתיב בישעיה ויגזור על ימין וגו' וסיפא דקרא איש בשר זרועו יאכלו:

בַּעֲווֹן עִנּוּי הַדִּין (פירוש הקונטרס: שמאחרים את הדין מלדונו ולא לשם שמים אלא מאחר שהוברר להם הדין משהין אותו) וְעִוּוּת הַדִּין (פירוש: שמעוותין אותו ומזידין) וְקִלְקוּל הַדִּין (פירוש: שלא היו מתונין בדין לעיין בו כל צרכו ומתקלקל מאליו) וּבַעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, חֶרֶב וּבִיזָה רָבָה וְדֶבֶר בָּא וּבַצֹּרֶת וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִים וְאֵינָם שְׂבֵעִים וְאוֹכְלִים לַחְמָם בְּמִשְׁקָל, דִּכְתִיב: 'וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם *חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם־בְּרִית' וגו' (ויקרא כו, כה) וְאֵין בְּרִית אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִם־לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה' וגו' (ירמיה לג, כה) וּכְתִיב: 'בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה־לֶחֶם' (ויקרא כו, כו) וּכְתִיב: 'יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ' (שם שם, מג) (פירוש הקונטרס: ענוי ועוות וקלקול בכלל).

נפש יהודה חרב נוקמת. ע"י חרב דהיינו משלחת גירוי המלחמה והביזה באה וכתיב ושלחתי דבר בתוככם הרי דבר וכתיב שם בשברי לכם מטה לחם הרי בצורת וכתיב בסוף כל הקללות יען וביען במשפטי מאסו הרי עוני ועוות וקלקול בכלל:

בַּעֲווֹן שְׁבוּעַת שָׁוְא וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר (שבועת שוא, פירוש הקונטרס: לשון הבל, המשנה את הידוע, כגון על האיש שהוא אשה, ושבועת שקר, שאין בדאותו ניכר ומאמן שקר לבריות) וְחִלּוּל הַשֵּׁם (פירוש: אדם גדול, שבני אדם למדין ממנו והוא אינו נזהר במעשיו ונמצא, שהקטנים מזלזלים בתורה על ידו ואומרים: מבין זה שאין ממש בתורה ובמצוות ונמצא השם מתחלל ונעשה דברו חולין) וְחִלּוּל שַׁבָּת, חַיָּה רָעָה רָבָה וּבְהֵמָה כָלָה וּבְנֵי אָדָם מִתְמַעֲטִין *וְהַדְּרָכִים מִשְׁתּוֹמְמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִּוָּסְרוּ לִי' (שם שם, כג). אַל תִּקְרֵי 'בְּאֵלֶּה' אֶלָּא 'בְּאָלָה'. וּכְתִיב: 'וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה' וגו' (שם שם, כב). וּכְתִיב בִּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר: 'וְלֹא תִּשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ' (שם יט, יב). וּבְחִלּוּל הַשֵּׁם כְּתִיב: 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי' (שם כב, לב), וּבְחִלּוּל שַׁבָּת כְּתִיב: 'מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת' (שמות לא, יד). וְיָלְפִינָן חִלּוּל חִלּוּל מִשְּׁבוּעַת שֶׁקֶר.

נפש יהודה והדרכים משתוממים. מאין עובר:

בַּעֲווֹן שְׁפִיכוּת דָּמִים, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּשְׁכִינָה מִסְתַּלֶּקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת־הָאָרֶץ וגו' וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ וגו' אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ' (במדבר לה, לג־לד), אִם אַתֶּם מְטַמְּאִין אוֹתָהּ, אֵין אֲנִי שׁוֹכֵן בְּתוֹכָהּ.

בַּעֲווֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁמִיטִין וְיוֹבְלִים, גָּלוּת בָּא לָעוֹלָם וּמַגְלִים אוֹתָם מִמְּקוֹמָם וּבָאִין אַחֵרִים וְיוֹשְׁבִים בִּמְקוֹמָם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת: 'כִּי אֵת־כָּל־ הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל וגו' וְלֹא־תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם' וגו' (ויקרא יח, כז־כח). וּבַעֲבוֹדָה זָרָה כְּתִיב: 'וְנָתַתִּי אֶת־פִּגְרֵיכֶם עַל־פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגַעֲלָה' וגו' (שם כו, ל). וּבִשְׁמִיטִין וְיוֹבְלִין כְּתִיב: 'אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתֹתֶיהָ וגו' וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיכֶם' (שם שם, לד).

בַּעֲווֹן נִבְלוּת הַפֶּה, צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת וּבַחוּרֵי שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל מֵתִים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת צוֹעֲקִים וְאֵינָן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'עַל־כֵּן עַל־בַּחוּרָיו לֹא־ יִשְׂמַח אֲדֹנָי וְאֶת־יְתֹמָיו וְאֶת־אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם, כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרָע וְכָל־פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה, בְּכל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ *וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה' (ישעיה ט, טז). מַאי 'וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה'? אָמַר רַב חָנָן אָמַר רָבָא: *הַכֹּל יוֹדְעִין כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לַחֻפָּה, אֶלָּא כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו וּמוֹצִיא דְבַר נְבָלָה מִפִּיו, אֲפִילוּ חוֹתְמִין עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה הוֹפְכִין אוֹתוֹ לְרָעָה.

נפש יהודה ועוד ידו נטויה. לשון ועד כל שנותיו של אדם שהן שבעים שנה יד הדין נטויה עליו לבטל זכיותיו בעון זה: הכל יודעין. ולא הוצרך לאדם לפרש למה נכנסה והמנבל פיו בכך אפילו נחתם וכו':

אָמַר רַב חִסְדָּא: כָּל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו מַעֲמִיקִים לוֹ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: '*שׁוּחָה עֲמֻקָּה פִּי זָרוֹת' (משלי כב, יד). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף שׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר: '*זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם' (שם). אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: כָּל *הַמְמָרֵק עַצְמוֹ לִדְבַר עֲבֵרָה, חַבּוּרוֹת וּפְצָעִים יוֹצְאִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'חַבֻּרוֹת פֶּצַע *תַּמְרוּק בְּרָע' (שם כ, ל). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּדּוֹן *בְּהִדְרוֹקָן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמַכּוֹת חַדְרֵי בָטֶן' (שם). וַאֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: סִימָן לַעֲבֵרָה הִדְרוֹקָן. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִמְאֹס בָּרַע וְלִבְחֹר בַּטּוֹב.

נפש יהודה שוחה. גיהנם עמוקה מוכנת לפי זרות למי שפיו דבר זרה נבול פה: זעום ה' יפול שם. זעם של הקב"ה שורה שם אצל פי זרות היושב אצלו ושומע קרוי זעמו של הקב"ה: הממרק עצמו. מפנה לבו לכך ממרק עצמו משאר עסקים להתעסק בעבירות: תמרוק ברע. הממרק ברע: הדרוקן. חולי הוא:

פֶּרֶק רְבִיעִי [ה]

יֵשׁ עֳנָשִׁים אַחֵרִים שֶׁבָּאִים עַל עֲבֵרוֹת יְדוּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, וְלֹא הָיוּ לְמֵדִין אוֹתָם מֵאַסְמַכְתָּא דִּקְרָא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת (משנה ח): שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרוֹת: מִקְצָתָם מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָם שֶׁאֵינָן מְעַשְּׂרִין, *רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא, מִקְצָתָם רְעֵבִין וּמִקְצָתָם שְׂבֵעִין, גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, *רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּא. שֶׁלֹּא לִטֹּל חַלָּה, *רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּא. דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, *שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין *וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּא לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין וְעַל עִוּוּת הַדִּין וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּא לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים *וְעַל שְׁמִיטַת הָאָרֶץ.

נפש יהודה רעב של בצורת בא. הגשמים מועטים ומתוך כך השער מתיקר ומקצתם רעבים ומקצתם שבעים: רעב של מהומה. מפני הגייסות אין יכולין לאסוף התבואה: רעב של כליה. השמים כברזל והארץ כנחושה: שלא נמסרו לבית דין. שלא עשו בהם דין תורה: ועל פרות שביעית. שעושים בהן סחורה ואין נוהגין בהם קדושת שביעית: ועל שמיטת הארץ. שחורשים וזורעים בשביעית:

וְעוֹד גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (לב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: *עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת *יוֹ*לְדוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נָשִׁים מֵתוֹת יְלָדוֹת. *רַבִּי אַחָא אוֹמֵר: בַּעֲווֹן שֶׁמְכַבְּסוֹת צוֹאַת בְּנֵיהֶם בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁקּוֹרִין לַאֲרוֹן קֹדֶשׁ אֲרֹנָא (פירוש: כך היו קורין מגדלות שלהן). תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּעֲווֹן שְׁנֵי דְבָרִים עַמֵּי הָאָרֶץ מֵתִים, עַל שֶׁקּוֹרִין לְבֵית הַכְּנֵסֶת *בֵּית עָם וְלַאֲרוֹן קֹדֶשׁ אֲרֹנָא.

נפש יהודה על שלש עבירות. חלה נדה הדלקה: יולדות. בשעת לידתן: ילדות. בחורות ואפילו שלא בשעת לידתן: רבי אחא אומר. הילדות מתות על עון שמכבסות וכו': בית עם. לשון ביזוי שמתקבצין, בו הכל:

וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הַיָּשֵׁן (כט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים חַמָּה לוֹקָה: עַל אַב בֵּית דִּין שֶׁמֵּת וְלֹא נִסְפַּד כַּהֲלָכָה וְעַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה שֶׁצָּעֲקָה בָּעִיר וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ וְעַל מִשְׁכַּב זְכוּר וְעַל שְׁנֵי אַחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָם כְּאֶחָד (פירש הקונטרס: לא ידעתי טעם הדבר). וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים *מְאוֹרוֹת לוֹקִין: עַל *כּוֹתְבֵי פְלַסְתֵּר וְעַל מְעִידֵי עֵדוּת שֶׁקֶר וְעַל *מְגַדְּלֵי בְהֵמָה דַקָּה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל *וְעַל קוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת. וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בַתִּים נִמְסָרִים לַמַּלְכוּת: *עַל מַשְׁהֵי שְׁטָרוֹת פְּרוּעִין וְעַל מַלְוֵי בְּרִבִּית וְעַל שֶׁהִסְפִּיקוּ בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִחוּ, וְעַל פּוֹסְקֵי צְדָקָה בָּרַבִּים וְאֵינָן נוֹתְנִין. וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים יוֹרְדִין *לַטִּמְיוֹן: עַל *כּוֹבְשֵׁי שְׂכַר שָׂכִיר וְעַל *עוֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר וְעַל מִי שֶׁפּוֹרְקִין (עול) מִצַּוְּארֵיהֶם וְנוֹתְנִין עַל חַבְרֵיהֶם [וְעַל גַּסֵי הָרוּחַ] *וְגַסּוּת הָרוּחַ כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

נפש יהודה מאורות. ירח וכוכבים: כותבי פלסתר. שטרות מזויפין: מגדלי בהמה דקה. מחריבין את הארץ שאינם יכולין לשמרם מלרעות בשדות חבריהם: ועל קוצצי אילנות טובות. ואפילו הם שלהן שמשחיתין הן ונראים כבועטים בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו: על משהי שטרות פרועין. אצלו כדי לחזור ולגבות פעם אחרת: לטמיון. שנטמנין וכלין מאליהם: כובשי שכר שכיר. שמדחהו בלך ושוב: עושקי. שעושק לגמרי וגוזל שכרו: וגסות הרוח. שמתגאין ומשתררין על אחיהם בשביל עשרם:

וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּיוֹמָא (ט, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: 'יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה' (משלי י, כז)? 'יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים', זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן. שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא שִׁמְּשׁוּ בוֹ אֶלָּא שְׁמוֹנָה־עָשָׂר כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. 'וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה', זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשִׁמְּשׁוּ בוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. צֵא מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל וְעֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן בֶּן נִרְבַאי וְאַחַת־עֶשְׂרֵה שֶׁשִּׁמֵּשׁ אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, מִכָּאן וָאֵלָךְ חֲשֹׁב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. וְכָל כָּךְ לָמָּה, שֶׁהָיוּ לוֹקְחִין אוֹתָהּ בְּדָמִים, דַּאֲמַר רַבִּי אַסֵּי: תַּרְקַבָּא דְּדִינְרֵי עָלְתָה לֵיהּ מַרְתָּא בַּת בַּיְתוֹס לְיַנַּאי מַלְכָּא עַד דְּאוֹקְמֵהּ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא בְּכֹּהֲנֵי רַבְרְבֵי. הָא לָמַדְתָּ, שֶׁהָרְשָׁעִים נֶעֶנְשׁוּ עַל רִשְׁעָם וְיִרְאֵי הַשֵּׁם יוֹסִיפוּ יָמִים.

פֶּרֶק חֲמִשִּׁי [ו]

יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁנִּתְּנוּ לִפָּרַע מֵהֶם בְּבֵית דִּין שֶׁל מַטָּה, כְּגוֹן חַיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין וּמַלְקִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁהֵם מְפֹרָשׁוֹת בְּדִבְרֵי חז"ל. וְיֵשׁ גַּם כֵּן רְשׁוּת לְבֵית דִּין לַעֲנֹשׁ וּלְהַכּוֹת כְּפִי צֹרֶךְ הַזְּמָן, אִם יִרְאוּ *שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין (מו, א), וּבְמַסֶּכֶת יְבָמוֹת, פֶּרֶק הָאִשָּׁה קַמָּא (צ, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַתּוֹרָה וְלֹא לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד *שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת, בִּימֵי יְוָנִים, וְהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא *שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד *שֶׁהִטִּיחַ בְּאִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.

נפש יהודה שהשעה צריכה לכך. שהדור פרוץ בעבירה: רכב על סוס. והוא משום שבות וסקלוהו כמחלל שבת גמור: שהשעה. שהיתה שעת גזירה והיו פרוצים בעבירה: הטיח. בעל:

וְגַם כֵּן יֵשׁ רְשׁוּת לְבֵית דִּין לְנַדּוֹת וּלְהַחְרִים וּלְהַפְקִיר נְכָסִים וְלִכְפּוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְלֶאֱסֹר וּלְהַעֲנִישׁ בְּכָל עֹנֶשׁ שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם כְּפִי רְאוּת עֵינָם, אִם הֵם רְאוּיִים לְכָךְ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (טז, א): וּמִנָּא לָן דְּשַׁמְתִּינָן, דִּכְתִיב: 'אוֹרוּ מֵרוֹז' (שופטים ה, כג). וּמִנָּא לָן *דְּמַחְרְמִינָן דִּכְתִיב: 'אֹרוּ אָרוֹר' (שם). וּמִנָּא לָן *דְּמָאן דְּאָכֵל וְשָׁתֵי וְקָאֵי בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דִּידֵהּ, דִּכְתִיב: 'יֹשְׁבֶיהָ' (שם). וּמִנָּא לָן *דִּמְפָרְטִינָן חַטָּאֵיהּ בְּצִבּוּרָא, דִכְתִיב: 'כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה" (שם).

נפש יהודה דמחרמינן. בארור: דמאן דאכל. עם מי שנדוהו שמנדין לו גם כן כדכתיב יושביה: דמפרטינן חטאיה. דאמרינן לאנשי עירו משום הכי והכי משמתינן ליה:

וַאֲמַר עוּלָא: בְּאַרְבַּע מֵאָה שִׁפּוּרֵי שָׁמְתֵּיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: גַּבְרָא רַבָּא הֲוָה. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: *כּוֹכְבָא הֲוָה, דִּכְתִיב: 'מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים' (שם שם, כ). וּמִנָּא לָן *דְּמַפְקְרִינָן נִכְסֵיה, דִּכְתִיב: 'וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־ יָבוֹא וגו' כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים *יָחֳרַם כָּל־רְכוּשׁוֹ' (עזרא י, ח). וּמִנָּא לָן *דְּכָפְתִינָן *וַאֲסְרִינָן וַעֲבְדִינָן הַרְדָּפָה, דִּכְתִיב: 'הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין' (שם ז, כו). מַאי 'לִשְׁרוֹשִׁי', אָמַר רַב אַדָּא מָארֵי אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה בְּרַבִּי בָּרוּךְ אָמַר רַב יְהוּדָה: הַרְדָּפָה. מַאי הַרְדָּפָה, אָמַר רַב יְהוּדָה: מְנַדִּין לְאַלְתַּר, שׁוֹנִין לְאַחַר שְׁלֹשִׁים וּמַחֲרִימִין לְאַחַר שִׁשִּׁים. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא: הָכִי אָמַר רַב חִסְדָא: שֵׁנִי וַחֲמִשִּׁי שֵׁנִי, וְהַנֵּי מִילֵי לְמָמוֹנָא, אֲבָל *לְאַפְקֵירוּתָא לְאַלְתַּר.

נפש יהודה כוכבא הוה. מזליה דסיסרא: דמפקרינן נכסיה. דמאן דלא ציית להו לרבנן: יחרם כל רכושו. דהפקר בית דין הפקר: דכפתינן. ידיו ורגליו: אוסרינן. ליה שקושרין אותו על העמוד להלקותו: לאפקירותא. מבזה תלמיד חכם:

וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אַרְבַּע מִיתוֹת (נח, ב): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַמַּגְבִּיהַּ יָדוֹ עַל חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ' (שמות ב, יג), 'הִכֵּיתָ' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'לָמָּה תַּכֶּה'. זְעִירֵי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאִם־ לֹא *לָקַחְתִּי בְּחָזְקָה' (שמואל־א ב, טז), וּכְתִיב: 'וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת־פְּנֵי ה" (שם שם, יז). רַב הוּנָא אָמַר: 'תִּקָּצֵץ יָדוֹ' שֶׁנֶּאֱמַר: '*וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר' (איוב לח, טו). רַב הוּנָא *קָץ יָדָא.

נפש יהודה ולקחתי בחזקה. בבני עלי כתיב שהיו תוקפין בבשר הזבחים ואומרים אם לא תתן לי אקח בחזקה דהיינו כמרים יד שהיו מגזמים להכות: וזרוע רמה. הרגילה לרום על חבירו: קץ ידא. מאדם א' שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך כדאמרינן לעיל ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג וגדר לתורה:

וְתִקְּנוּ דִּבְקֵי מִיתוֹת (שמדבקין ומקרבין המיתה לפני זמנה. רש"י, שבת לב, א) לְמִי שֶׁרָאוּי לְכַלּוֹתוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה בְּיָדָם, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ הַנִּשְׂרָפִין (פא, ב): מִי שֶׁלָּקָה *וְשָׁנָה, בֵּית דִּין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעוֹרִים עַד שֶׁכְּרֵסוֹ נִבְקַעַת. הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת *שֶׁלֹּא בְעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ לֶחֶם צַר וּמַיִם לַחַץ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה לְיַסֵּר הָרְשָׁעִים. וְכָל הָעָם עַל מְקוֹמוֹ יָבוֹא בְּשָׁלוֹם.

נפש יהודה ושנה. שלקה ב' פעמים על שתי עבירות: שלא בעדים. שלא ניתן להרגו:

פֶּרֶק שִׁשִּׁי [ז]

וְיֵשׁ לְךָ דְּבָרִים אַחֵרִים שֶׁנִּתְּנוּ בְּיַד כָּל מְקַנֵּא קִנְאַת הַשֵּׁם לְהִנָּקֵם מֵהֶם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה פִנְחָס, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ הַנִּשְׂרָפִין (פא, ב): *הַגּוֹנֵב אֶת הַקַּסְוָה *וְהַמְקַלֵּל בְּקוֹסֵם וְהַבּוֹעֵל אֲרָמִית, *קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. כֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ בְּטוּמְאָה, אֵין אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין, אֶלָּא *פִּרְחֵי כְהוּנָה מוֹצִיאִין אוֹתוֹ חוּץ לַעֲזָרָה וּמְפַצְּחִין אֶת מוֹחוֹ *בִּגְזִירִין. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: בָּעָא מִנֵּיהּ רַב כַּהֲנָא מֵרַב: לֹא פָגְעוּ בוֹ קַנָּאִין *מַהוּ, *אַנְשְׁיֵהּ רַב לִגְמָרֵיהּ. אַקְרֵיֵהּ לְרַב כַּהֲנָא בְחֶלְמֵיהּ: 'בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֱשְׂתָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָםִ כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת־ אֵל נֵכָר' (מלאכי ב, יא).

נפש יהודה הגונב את הקסוה. אחד מכלי שרת מלשון קשות הנסך: והמקלל בקוסם. המברך את השם בשם כוכבים ומזלות: קנאין פוגעין בו. בני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום פוגעין בו בשעה שרואין את המעשה אבל לאחר מכאן אין מיתתו מסורה לב"ד והל"מ הוא. פוגעין ממיתין כמו לך ופגע בו: פרחי כהונה. כהנים שמתחיל שער זקנם לפרוח: בגזירין. בקעיות של עצים: מהו. מה עונשו: אנשייה רב לגמריה. שכח מה שאמר רבו בדבר זה ולא ידע להשיבו:

אָתָא, אֲמַר לֵיהּ: אַקְּרְיוֹן הָכֵי, אִדְכְּרֵיהּ רַב לִגְמָרֵיהּ, 'בָּגְדָה יְהוּדָה' זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר. 'בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה" (ירמיה ג, כ); 'וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָיִם', זֶה מִשְׁכַּב זְכוּר וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'וְאֶת־זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא' (ויקרא יח, כב); כִּי חִלֵּל יְהוּדָה (את) קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב', זוֹ *זוֹנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ [מִבְּנֵי] יִשְׂרָאֵל' (דברים כג, יח); 'וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר', זֶה הַבָּא עַל (ארמית) [הַגּוֹיָה], וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: 'יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת' (מלאכי ב, יב). אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְעוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים, אִם כֹּהֵן הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: כָּל הַבָּא עַל (ארמית) [הַגּוֹיָה] כְּאִלּוּ נִתְחַתֵּן בַּעֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב 'וּבָעַל בַּת־אֵל נֵכָר' (שם שם יא). וְכִי יֵשׁ בַּת לְאֵל נֵכָר, אֶלָּא זֶה הַבָּא עַל (ארמית) [הַגּוֹיָה].

נפש יהודה זונה. מופקרת ואפילו ישראלית:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: כִּי אָתָא רַב דִּימֵי אָמַר: בֵּית דִּינוֹ שֶׁל חַשְׁמוֹנָאִי גָּזְרוּ, הַבָּא עַל (ארמית) [הַגּוֹיָה] *חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נשג"א (נידה, שפחה, גויה, אשת איש). כִּי אָתָא רָבִין אָמַר: מִשּׁוּם נשג"ז (נידה, שפחה, גויה, זונה), אֲבָל אִישׁוּת לֵית לְהוּ. וְאִידָךְ, נְשַׁיְהוּ לָא מַפְקְרֵי.

נפש יהודה חייב עליה. כלומר נענש עליה משום כל אלו:

אָמַר רַב חִסְדָּא: *הַבָּא לִמָּלֵךְ (פירוש: קנאי הבא לשאול), אֵין מוֹרִין לוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא, *שֶׁאִם פֵּרַשׁ זִמְרִי וַהֲרָגוֹ פִּנְחָס, נֶהֱרָג עָלָיו. נֶהְפַּךְ זִמְרִי וַהֲרָגוֹ לְפִנְחָס, אֵין נֶהֱרַג עָלָיו, שֶׁהֲרֵי רוֹדֵף הוּא. 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ' (במדבר כה, ה). הָלַךְ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי, אָמַר לוֹ: הֵן דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק. מֶה עָשָׂה, עָמַד וְקִבֵּץ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל וְהָלַךְ אֵצֶל כָּזְבִּי, אָמַר לָהּ: הִשָּׁמְעִי לִי. אָמְרָה לוֹ: בַּת מֶלֶךְ אֲנִי וְכָךְ צִוָּה עָלַי אָבִי: לֹא תִשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם (פירוש: והוא משה). אָמַר לָהּ: אַף אֲנִי נְשִׂיא שֵׁבֶט אֲנִי וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁאֲנִי שֵׁנִי לַבֶּטֶן וְהוּא שְׁלִישִׁי לַבֶּטֶן. תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ (פירוש: ציצת ראשה) וְהֵבִיאָהּ לִפְנֵי מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה? וְאִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ *מִי הִתִּירָהּ לָךְ. *נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ. גָּעוּ כֻלָּם בִּבְכִיָּה. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: 'וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן' (שם שם, ו־ז. מָה רָאָה? אָמַר רַב: רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה. אֲמַר לֵיהּ: אַחִי אֲבִי אַבָּא, לֹא כָךְ לִמַּדְתַנִּי בְּרִדְתְּךָ מֵהַר סִינַי: הַבּוֹעֵל אֲרָמִית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. אֲמַר לֵיהּ: קַרְיָנָא דְּאִיגַרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַרְוַנְקָא (פירוש: שליח). וּשְׁמוּאֵל אָמַר: *רָאָה שֶׁ'אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה" (משלי כא, ל), כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם *אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: רָאָה מַלְאַךְ הַמָּוֶת 'שֶׁבָּא וְהִשְׁחִית בָּעָם'.

נפש יהודה הבא לימלך. קנאי הבא לימלך בב"ד בשעת מעשה אם יפגע בו אין מורין לו שלא נאמר אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך: שאם פירש זמרי. מן האשה והרגו פינחס אח"כ נהרג עליו שלא נאמרה הלכה אלא בשעת מעשה: מי התירה לך. ומשה קודם מתן תורה נשאה וכשנתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם וגרים רבים של ערב רב: נתעלמה הלכה. ממנו שנאמרה לו בסיני הבועל ארמית וכו': ראה שאין חכמה. כלומר נזכר פסוק אין חכמה וגו': אין חולקין כבוד לרב. לפיכך הורה פינחס הלכה בפני רבו ולא המתין ליטול רשות ממשה שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את הכותיות:

'וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה' וגו' (במדבר כה, ז), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִכָּאן שֶׁאֵין נִכְנָסִין בִּכְלֵי זַיִן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. שָׁלַף שִׁנְנָה וְהִנִּיחָה בְּאֻנְקְלִי שֶׁלּוֹ (פירוש: במלבושו) וְהָיָה *נִשְׁעָן וְהוֹלֵךְ עַל מַקְלוֹ וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אָמַר: *הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי גָּדוֹל מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן (כלומר, למה לא נעשה כן גם אנו), אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, אַף הוּא לַעֲשׂוֹת *צָרְכּוֹ נִכְנַס, *הִתִּירוּ פְרוּשִׁין אֶת הַדָּבָר. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ לְפִנְחָס: אֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ לְזִמְרִי לִפְרֹשׁ וְלֹא פֵרַשׁ וְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ *לְדַבֵּר וְלֹא דִבֵּר וְאֶחָד *שֶׁכִּוֵּן בְּזַכְרוּתוֹ שֶׁל אִישׁ וּבְנַקְבוּתָהּ שֶׁל אִשָּׁה וְאֶחָד *שֶׁלֹּא נִשְׁמְטוּ מִן הָרֹמַח וְאֶחָד שֶׁבָּא מַלְאָךְ *וְהִגְבִּיהַּ אֶת הַמַּשְׁקוֹף וְאֶחָד שֶׁבָּא מַלְאָךְ *וְהִשְׁחִית בָּעָם. בָּא וַחֲבָטָן לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵלֶּה יִפְּלוּ כ"ד אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב: 'וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס *וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה' (תהלים קו, ל).

נפש יהודה נשען והולך על מקלו. העץ לבדו בלי הברזל שלא יהיו מכירין בו בני שבטו שלהרוג הוא בא: היכן מצינו. כלומר אתם מפקירים עצמכם אחר בנות מואב אני למה לא אעשה כמותכם וכי שבט לוי גדול משמעון שיהא פרוש וטהור יותר מכולן כיון ששמעו כן אמרו הניחו לו ליכנס בקובה שאף הוא רוצה כמותנו: צרכיו. תשמיש: התירו פרושין את הדבר. ודאי מותר לעשות כן שהרי פינחס עשה כמותנו כך אמרו העומדים שם שראו שנכנס: לדבר. לצעוק לאנשי שבטו שיסייעו: שכיון בזכרותו וכו'. וראו אותן דבוקים זה בזה וידעו שניתן רשות לקנאי לפגוע בו ולא יאמרו הנאה היה בלבו עליו: שלא נשמטו מן הרומח. לפרוש זה מזה עד שראו ישראל שהרגו בדין: והגביה את המשקוף. והוציאן עד שהם נדבקים ולא הוצרך להשפיל הרומח וישמטו: והשחית בעם. והוטרדו בני שבטו במגפה ולא הרגו לפינחס: פלילות. ריב:

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה