מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש שמות · פרשת תצוה
הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו.
לפי זרות הפסוקים האלה רבו פירושיהן. ור' אברהם אבן עזרא הזכיר מהם שנים האחד מהן שהן נאמרים על בני מלכות בית דוד והביאו לומר זה הכתוב שקדם שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי. והשני שהם נאמרים על חברת כהנים גם זה הביאו לומר הכתוב שקדם להם וכהניה אלביש ישע ואמר שהזכיר אהרן לפי שהיה ראש המשוחים ורבי שלמה ז"ל הזכיר עליהם גם כן שני פירושים נמשכים לדברי רבותינו ז"ל האחד שהן נאמרים על משה ואהרן. והשני שהם נאמרים על ישיבת שכינה בבית הבחירה עם ישראל שהם קרויים אחים ורעים לשם. וכל הפירושים הולכים סביב האמת אמנם לא התבארה האמת בדבריהם כי בלא ספק ישיבת האחים נאמרת שם דרך משל וראיה לדבר הכתובים הנקשרים בו שהן משלים גמורין.
וסוף הענין שאמר חיים עד העולם הורה שהמזמור זה חובר על סבת חיי הנפש המתמידים הנצחים שהם כפי כוחותיה הטובים שהם אחים בבחינתם אצל הנפש והכח השכלי הוא גדול האחים אשר אליו הכונה באדם. אמנם לפי דבקותו בחומר הוא צריך לישיבת אחיו אצלו ולא על ישיבת כל כוחותיה אצלו ואמר כי טוב רק על האחים. ולא שהיו יושבים במדרגה אחת עמו ובאהבה רק על דרך שהעיר עליו כמו שנבאר. והוא שתראה מעלתו וממשלתו עליהם והשגחתו בם באשר הם כפי מה שהם. ועם כל זה תפול קצת שנאה ביניהם כפי המנע פעולתם הטבעית לממשלתו אבל בינו ובין רעיו תראה הפרידה על הרוב כמו שהעיר החכם על זה ואמר כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו מנו מרדף אמרים לא המה.
וכבר התפרסם שהחכם קרא לכח השכלי ההוה בפועל ילד מסכן לפי שאין לו הון וההון ההוא יאמר לפי ענין המשל הזה על ההנאות הגופיות ולפי בחינת עניניו ולפי גזרת השם נקרא כן מצד אחד כמו שנאמר גם כן מצד אחר על המדות הישרות שהם הנאות נפשיות. וכפי זה הענין נמצא בדברי הנביאים הרבה ששם אחד נאמר על דבר והפכו בבחינת שני צדדין. והחכם עצמו אמר הון על המדות הטובות באמרו כבד את י"י מהונך ובאמרו בית והון נחלת אבות כמו שהתבאר במקומו ואמר הון עשיר קרית עוזו וכחומה נשגבה במשכיתו ואין לפרשו לפחיתות כי כן בא במקום אחר וסוף הפסוק אמר בו ומחתת דלים רישם וכבר התבאר זה בפרשת וישלח יעקב ואמר רש עושה כף רמיה. ורש נאמר על שני הפכים כי פעמים יאמר על חוסר השגת השכל כמו שאמר ובא כמהלך רישך רש עושה כף רמיה וכמוהו רבים. וכבר התבאר זה בפרשת בראשית ופעמים יאמר רש על השכל היוצא בפועל שהוא נבדל מכל הנאות גשמיות וכן ימצא בשמות אחרים רבים שינשאו על שני הפכים וראוי לכל מבין שיתבונן בהם לפי מקומן. ובמקום הנזכר אמר מצד ההנאות הגופיות היתרות הון יוסיף רעים רבים ודל מרעהו יפרד רוצה בו כי מי שהוא בעל הון והוא המשביע יצרו הרודף התאוות ההון ההוא יוסיף לבעליו רעים רבים כי כל כח וכח מההרגשות יבקש חשבונות רבים ויעשה מהן צבא גדול כמו שאמרו משביעו רעב מרעיבו שבע אבל הדל הוא מי שלא יכוין רק על עצמו יפרד מרעהו שלא יהא לו ריעות וחברה אפילו עם אחד מהם כי לא יביט אליהם כלל גם החומר שהוא חומר לחומר השכל לא ישתמש באחד מהן רק כפי הצורך הגדול לא שיהנה הוא בהם עד שיהא נמשך אליהם ולפי זה הבחינה יפרד מהם ורבותינו ז"ל אמרו זה גם כן שיצר הרע נקרא רע במקומות רבים כמו שדרשו על דבר מיכה הנביא אל תאמינו ברע זה יצר הרע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו אל תבטחו באלוף אין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה. והם ז"ל לקחו ריע בדרך דרש מגזרת רע וכשלא יאמן הרע ההוא יפרד הדל ממנו גם אחיו שהם הכח המדמה וכח המתעורר וכח ההרגשה כולל לחמשה הרגשות והוא כשרש והם כענפים גם אלו שנאוהו כי אויבים הם לו לפי בטול מלאכתם בטרדת מלאכת האח הגדול והם כעבדים וכשמשים במשלו עליהם אבל השנאה הזאת אינה עד תכלית כדי שירחקו ויפרדו ממנו כי הטבע חייב דבקותם בהם בכל מעשה טוב ובתוכחה ובנבואה ובכלל לכל תועלות יוצאות במעשה לבעל הכח ההוא או לאחרים אבל אינם באהבה שלמה עמו כי אין פעלם לו כל שכן פעל הרעים שאין פעלו רק עצמו אבל שכונתו לתועלת אחרים בלבד או להתגאות ולהתפאר במאמרים בלבד ידבקו כלם אליו והם לו. והוא שאמר מרדף אמרים לא המה וסוף האיש הזה להשבר כמו שאמר לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח והוא רצה גם כן באמרו ואיש רעים להתרועע. רצה בו שהאיש המבקש לו רעים והמתחבר אצלם סופו להשבר. כי כן מצאנו המלה הזאת בענין זה כמו שאמר רע התרועעה ארץ ולא למנוע כל ריע הוא הכונה כי יש ריע אחר טוב מאד והוא שאמר עליו זה דודי וזה רעי ועליו אמר החכם גם כן רעך ורע אביך אל תעזוב והוא השפע השכלי שהוא דבק בין השם ובין השלמים ועת צר שהוא זמן הצורך לקיום החומר קרא יום איד שאז הוא צריך שיעזור האח ועל אותו הזמן אמר ובית אחיך אל תבא ביום אידך רצה בו שלא יכנס שם בדרך שיעזוב הרע כי בכל עת צריך שישים מחשבתו בריע ההוא השוכן אצלו והוא השכינה שאמרו שהיא למעלה מראשו כי הוא הקרוב לו באמת והאח הוא הרחוק בבחינה אצל השכן ועליהם אמר החכם בסוף הפסוק טוב שכן קרוב מאח רחוק והוא המכוון גם כן באמרו ויש אוהב דבק מאח.
ואפשר גם כן שעל זה הענין בא בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יוצד. ולפי זה הענין בא אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון רצה בו כשהכח החיוני הוא נפשע כלומר שפעלו כפי טבעו והוא החוטא לתאבון הוא קשה וחזק מגבור עליו וממשול בו יותר ממשול על קרית עוז והוא כדרך שאמר ומושל ברוחו מלוכד עיר אמנם יש תקוה על זה למושל ברוחו. אבל כשיעיז הטבע ויחטא להכעיס ולחרחר ריב אבדה התקוה בו כי כבר העיר סוגרת ומסוגרת והוא שאמר ומדינים כבריח ארמון ולפי ענין זה הקדים לו ואמר מדינים ישבית הגורל ובין עצומים יפריד והוא כנותן טעם למשפטי השם הישרים בהנהגת האדם במאכל ובמשגל ובכלל לכל דרכי האדם לפי שידוע שהגורל בורר חלק כל אחד מהשותפים וברור החלקים הוא משבית הריב כדרך שאמר אברהם ללוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה וגו'
וזה מטוב הנהגת המתהלך לפני השם כי כל זמן שאין הגבול ידוע בין האחים והשותפים יתעורר ריב ביניהם לסבתם או לסבת אנשי ביתם.
ולפי הענין הזה התורה התמימה נתנה גבול בכל הנמשך לכח החיוני להשבית המדינים בינו ובין הכח השכלי ולהפריד ביניהם בסוף עד שלא יתעסק השכל במריבת בעל ריבו ובעצומותיו. והוא שאמר ובין עצומים יפריד כמו שבא ודל מרעהו יפרד ולולי הנהגת התורה היה עשק רב ביניהם והיה צריך השכלי להתעורר בכל עת לחקור דברי הכח החיוני המתעורר ראשון לחרחר ריב בבקשת צרכיו כי יבקש היתרונות בסבת זה והוא שהקדים לזה ואמר צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו. ואמר גם כן חכם בעיניו איש עשיר ודל מבין יחקרנו. ולפי החקירה הזאת היה מתמיד הריב לולי התורה התמימה שהשביתה הריב והמדינים במנוע היתרונות. וכל זה הענין הנזכר נאמר על הערת השגת השכל והחכם הזכיר זה תכונת העיון הראויה והטובה לכל מעיין להחזיק בה וכמו כן תכונת העיון הפחותה כדי להרחיקה והוא שאמר תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות רצה בו שהרש ידבר בדרך תחנונים כלומר שהוא מדבר בפחד וביראה ומעט מעט יבקש לו אבל העשיר והוא הרודף התאוות הדמיוניות הוא הורס ומעיז ועונה עזות כלומר שמסתכל במה שאין ראוי לו להסתכל או במה שאין לאדם להסתכל והוא מדבר הנה והנה כפי העולה על רוחו בעקשות פה ולזות שפתים והוא הנלוז בדרכיו אבל הרש הולך בדרך ישרה קו קו ביושר ולא יטה ימין ושמאל אבל לוקח הדברים כסדר ולפיכך הוא משיג המבוקש בקרוב כמו שידוע בדרך מופת השיעור שכל שני קווים ממשולש אחד שעורם רב משעור הקו הנשאר ועל ענין זה רמז שם החכם באמרו טוב רש הולך בתומו מעקש שפתים והוא כסיל כי ידוע שהכסיל לא ידע ללכת אל עיר ובדמותו להתקרב אל העיר בבחור לו הדרך שהיא קצרה בעיניו תארך לו הדרך במוצאו מונעים מעבור שם נהרים וגאיות והוא שאמר ג"כ טוב רש הולך בתומו מעקש דרכים והוא עשיר וכל זה בא להעיר האדם שלא יהרס בדרך העיון. ואין כונת החכם למנוע העיון והדרישה למי שראוי לה כי אין מציאות לנפש החכמה בפועל מאין דרישה וחכמה כמו שאמר גם בלא דעת נפש לא טוב אבל הנמהר והוא האץ נכשל וחוטא בסוף והסוף ההוא מתואר ברגלים כמו שתחלת הדבר מתואר בראש וזה רצה באמרו ואץ ברגלים חוטא. ועל שניהם אמר מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור והאץ הנמהר אולתו היא המסלפת דרכו עד שיצא לתרבות רעה והוא שאמר שם אולת אדם תסלף דרכו ועל י"י יזעף לבו. והפך זה הקונה שכל ומוציא אותו לפועל שסופו שהוא זוכה לשלמות האנושי הנצחי והוא עשיית הנפש שהוא הטוב ועליו אמר קונה לב אוהב נפשו שומר תבונה למצא טוב וזה כלו נאמר בהשגת השכל האנושי הראוי לו בכל אשר תמצא ידו לעשות בכחו ברב העתים. אמנם יש עתים לקצת השלמים כעתי נבואה לנביאים ועתי דבור ברוח הקדש למדברים בו ועתי תוכחה למוכיחים ועתי הזמנה בקיום המצות לאדם מעצמו ובכלל לעשות כל מעשה טוב האמנם כי בעתים האלה צריך שישבו האחים יחד והוא הטוב לקיום ההשגה השכלית בעצמה והוא נעים בקיום המין האנושי ובהנהגה המדינית והוא הדרך שהוא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם. ועל ענין זה אמר נעים זמירות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וכבר הקדמנו מי הם האחים והרצון באמרו שבת אחים גם יחד שיתיחדו עם גדול האחים התאחדות גמורה בפעם ההוא והוא כלשון אמרו יחד לבבי ליראה את שמך שבקש בו התיחדות גמורה שלא תהא כונת הלב בשום מעשה או בשום דבור אחר רק ליראה את השם הנכבד והנורא.
ועל זה הענין בעצמו כיון באמרו גם יחד ואחר כן תאר איכות הישיבה ההוא הראויה והוא שאמר כשמן הטוב על הראש לפי שידוע ששני שמנים היו במשכן אחד שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד ואחד שמן המשחה למשוח בו אהרן ובניו וכל כלי השרת ובשני שמנים אלה נמצא הערה טובה לכל הבא אל בית השם לפי שהשמן כנגד שתי ההשגות הנזכרות כי אותו שהוא למאור לא יתערב בו בושם רק הוא יחידי והמבוקש ממנו שיהיה זך וכתית עד תכלית כמו שידוע מדברי רבותינו ז"ל שהוא הראשון שבראשון בכתישתו במכתש ובאה המצוה שיערכו הנר אהרן ובניו הם המשרתים את השם להעלות נר תמיד בכל לילה מתוך החשך לפני השם אשר כחשכה כאורה לפניו אמנם האור ההוא היה לכבוד ביתו וכבוד משרתיו והוא מתמיד עד אור הבקר הוא הזמן שאין בו חשך וזה השמן כנגד תכלית השגת השכל שהוא השגת הנבדל בשפע השופע מאתו והוא האור הבא ממנו ובו יראה האור המושג כמו שבאר הרב המורה על אמרו באורך נראה אור והוא השלמות האחרון והוא הראשון במעלה וצריך שיקדים בזמן לנבואה ולדבור ברוח הקדש. והשמן האחר הוא מעשה מרקחת מארבע בשמים ראש והמשקל הנזכר בו חמש מאות והוא לענין. וזה השמן בא כן כנגד השלמות האחד המושג בבחינת הארבעה תופנים הסובבים אצל החיות ובבחינת הנהגת השם להם ובבחינת פעולותיו בהדמות בפעולות ההן כפי היכולת ואז יכין עצמו להנבא או לדבר ברוח הקדש וכיוצא בזה לפי שלמות השלם ההוא והאיש ההוא ימשח בו תחלה באהבו צדק ובשנאו רשע כמו שאמרו בני קרח אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחברך וסמך לו מור ואהלות קציעות כל בגדותיך.
וזה נמשך אליו הריח הטוב לקרובים אליו ואל זה הענין רמז הושע הנביא באמרו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון ותרגמו יונתן ע"ה ויהי כזיו מנורת קודשא זיוהון וריחיהון כריח קטורת בוסמא. ומה שהזכיר שם הנביא יפרח כשושנה אפשר שבא המשל הזה מפני שהעץ שלה עשוי חוחים כמו שאמר החכם כשושנה בין החוחים והוא הורד האדום וראוי להמשיל בו השכל המגיע בפועל מתוך החומר המורכב מן ההפכים. אבל החכם שהתחברתי עמו אמר כי הוא הפרח הלבן הנקרא בלע"ז יילייו ואמר שהמשילו בו לפי שטבע הצמח ההוא שאם יעקר בד אחד ממנו ממקום גדולו יעלה לחותו מעט מעט אל הראש ויפרח בראשו בלא יניקה מן הארץ. ועל זה הדרך יפרח הצדיק במשכו כחותיו אל הראש מעט מעט והוא הענין הנזכר במשל שמן זית זך ובאמרו ויהי כזית הודו
אבל אמרו וריח לו כלבנון הוא על ההשגה האחרת ולהעיר עליה היתה המצוה למשוח אהרן ובניו בשמן המשחה וידוע כי כשינתן שמן על הראש בשפע ירד על הזקן וסוף היורד בזקן שיורד על פי מדותיו שהם בגדיו. ושם הכונה בירידה על פי מדותיו הוא שאמר יורד שיורד והפה הוא פתח בית הצואר כמו שבא במעיל אהרן והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב מעשה אורג לא יקרע. כי אותו הפה צריך שיהיה חזק וקיים כדי שלא יקרע וידוע כי הזקן אינו עצם האדם אבל הוא נמשך לטבע עצם הזכר ממין האדם והוא הדרת פניו ואין לו מעשה בעצמו ובסור זה יבא זה כל הימים ולכן המשיל בו הכח המדמה. ולפי שפעולתו כפי מה שתשיג מן הדברים המורגשים ובזה בעלי הזקן והזקנים יקחו מוסר בנסיונות הימים ולהיותו גם כן סימן על הזמן החולף הולך ושוב על האדם. גם כי הוא סימן לזכרים ממין האדם שהם הכונה. ובאה המצוה שלא להשחית פאת הזקן הפך המנהג הקדום לעובדי עבודה זרה כי כשם שהראשונים היתה כונתם להעיר על עזיבת היתרונות ולפיכך היו מעבירים כל השער ההוא שהוא יתרון הטבע כן אחר שהיה דרך עובדי ע"ז הרחיקה התורה הדרך ההוא וצותה שלא להשחית הפאות שהם חמש כדי להעיר האדם בשמוש בשרשי החמש הרגשות ולא תסתלקנה לגמרי גם הסימן הטוב למין האדם ישאר ויהיה גם כן בו הערה טובה על הכח המדמה למה שראוי ממנו.
וכבר התבאר כי הבגדים יבאו במשל על מדות האדם ומה טוב אמרו מדותיו בשתוף השם כי כן דרך הנביאים ושאר השלמים להעיר במשלים בשתוף השם גם כן. וכפי זה הענין היתה הכוונה להעיר על שלמות המדות שיושג בכחות הנזכרים כשיושבים יחד על הדרך הנזכר כי פי הבגדים שהוא משל לכח הכולל ההרגשות או אמור לכח המתעורר המעיר הכח הכולל ההוא יקבל מן הכח המדמה והכח המדמה יקבל השפע מהכח השכלי לא שהכח ההוא לבדו ישיג השלמות הזה שאין זה משליחותו ואין מלאך אחד עושה שני שליחות. וכן כשרצה הקב"ה ובחר בישראל שלח להם משה ואהרן הם האחים הנבחרים ואהרן הי' למשה לפה ומשה היה לו לאלהים.
וההנהגה הישרה המדינית והמוסר לא נתנו למשה רק לאהרן ובו בחר השם לכפר בעד עמו במעשה הקרבן ובמשכו אותם בדבריו הטובים כמו שהתפרסם בדברי רבותינו ז"ל שאמרו הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בטוב לבבו השלם מטוב תחבולותיו מקרב אפילו הרעים והיה מכבד אותם עד שהיו נכלמים ממנו וחוזרים למוטב.
והוא אמרם אוהב את הבריות רצה בו מאחר שהיו נבראים לכך שהרי נבראו בצלם היה אוהב אותם ומקרבן לתורה כדי להמציא להם צלם בפועל. ואל זה הענין רמז באמרו זקן אהרן ומתוך הענין זה היה שוכן השם בתוך בני ישראל ואפשר שבפסוק זה רמז על שלמות האדם בעצמו במדות הטובות ועל השלימו אחרים כפי היכולת. ואם כן יהיה הפסוק הבא אחריו משל שני על ענין זה. אמנם הקרוב אצלי שהכתוב הזה הוא משל על שלמות האדם בעצמו במדותיו הטובות שהוא כשמן הטוב שלא ישיגו אחרים מהשמן הטוב ההוא רק הריח ולטוב הריח ההוא קרובים האחרים להמשך אחריו ויבא הכתוב האחר על שלמות אחרים בהוכיתו אותם ולפי שאותם האחרים אינם שוים לו במעלה שנה ענין המשל ואמר כטל חרמון שיורד על הררי ציון. וידוע שהחרמון רחוק מציון וגבוה ממנו והירדן ביניהם ושם שניהם מורה על דבקות החומר הנפסד החרב והיבש כי כן אמר כחרב בציון וחרמון גזרתו ידועה וכן הוא מפורסם להמון כי הטל עולה מן הארץ והוא כאלו אמר כטל העולה מחרמון ויורד על הררי ציון ולפי סופו הטוב יקרא גם כן ציון עיר הקדש. ולפי גזרת ציון גם כן כמו הציבי לך ציונים. ובנה אצלו ציון שהוא שם לעיון ולזכרון על דבר גדול מהנראה גם חרמון נקרא ג"כ שריון ואפשר שילקח מענין שררה או שילקח מענין אשורנו וכמוהו שניר והכל בא להעיר על השלמות הטוב שבו יתקיים השלמות המכוון לא זולת זה ולפיכך הוא הטוב בעצמו והנעים לכל ואל הטל הזה המתמיד רמז הושע הנביא באמרו אהיה כטל לישראל ותרגמו יונתן יהא ממרי כטלא לישראל. ודברו הוא רצונו והוא המתמיד על האיש הטוב והמשיל השפע ההוא לטל לפי שהוא יורד טפות טפות וירידתו בנחת אבל מצד היות הטל הולך כחם השמש המשיל הנביא בו גם כן הרעים ואמר לכן יהיו כענן בקר וכטל משכים הולך.
ומצד היותו יורד על הדרך הנזכר המשיל בו הנביא את השפע האלהי ונעים זמירות גם כן אמר להודיע טובו ונועמו כי שם צוה י"י את הברכה חיים עד העולם. רוצה בו ברכת העולם הזה והחיים הנצחיים. או אפשר שרוצה בברכה במקום הזה על רוח השם השורה על השלמים כאמור הנביא אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך כי הדבר הוא כמו שהזכרנו כי עם השלמות הזה יתקיים המכוון לא זולתו. וזה רצה באמרו אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. וכבר נאמרו בו פירושים רבים. ואפשר שרוצה בו שהמלך אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. אבל הקרוב אצלי שרצה בו האוהב שהוא טהר לב וחן שפתיו והוא בעל מעשים טובים ושכל טוב המלך הוא רעהו כלומר דבק בו. וזה נאות לענין שאנו בו במזמור זה.
ואחר שהעיר בזה המזמור על השלמות הטוב הזה ולא העיר במשלו על השלמת המכוון חבר המזמור הבא אחריו להעיר על הכונה וכלל בו השני השלמויות ואמר הנה ברכו י"י כל עבדי י"י רצה בו על שני מיני השלמים ולפיכך אמר כל. ובאר עוד שני המינים והקדים המכוון ואמר שעומדים בבית י"י בלילות לפי שאנשי מעמד הטובים היו מעלים נר תמיד לפני י"י בשמן הזך בכל לילה. ולפיכך היו קוראים במעשה בראשית כמו שנזכר בדבריהם והן העומדים מאין מעשה. ועבודתם היא עמידתם בבית י"י בלילות. ואחר כן הזכיר עבודת המעשים לשם שמים הוא שאמר שאו ידיכם קדש וברכו את י"י כי הידים הם כלי המלאכה והמעשה כאמרו ומעשה ידינו כוננה עלינו. וכשהכלים כולם משוחים בשמן המשחה הוא השמן הטוב אז תוקדש מלאכתם ולפיכך בא הערה למשוח כל הכלים ונאמר בחנוכת המזבח וימשחם ויקדש אותם. ואחר כן העיר על גמול שני המינים שעליהם הכונה כדרך הכונה על שמים וארץ. והוא שאמר יברכך י"י מציון עושה שמים וארץ ואמר יברכך בלשון יחיד אחר שבא הענין כלו בלשון רבים בא לרמוז על ברכת כהנים שתחלתה יברכך י"י והברכה ההיא היא בנשיאות כפים כמו שבארה הקבלה כה תברכו בנשיאות כפים וכן בא בתורה ביום השמיני בימי המלואים וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. והיום ההוא היה יום כלות המשכן להקים והוא אשר התחילו בו הנשיאים להקריב שעד עתה לא היה המזבח מקודש לגמרי ולא אהרן ובניו ראוים לכהן כי כן יתבאר בפסוקי התורה ולפיכך נסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וקדמה לה ואחר שנכתב שם וישא אהרן את ידיו בברכה ראשונה שברך היא ראיה גדולה למה שאמרו רבותינו כה תברכו בנשיאות כפים. וכי ידיו של אהרן עושות ברכה אלא להעיר העם שישאו ידיהם קודם בכל מעשיהם ויברכו את י"י ואז יהיו מבורכים והוא שאמר וברכו את י"י יברכך י"י וגו' הכונה בזאת שברכת השם תלויה בברכתם וברכתם את י"י היא רמז על הזכרת השם המפורש שבהשגת השם ההוא היא הברכה השלמה הראויה לו.
ואמרו מציון להעיר העם כלו על הענין הנכבד הזה שלא יאמר הרחוק מציון הלא הברכה היא בציון בשם המפורש כמו שאמרו במקדש בכתבו ושם הוא עיקר הברכה ואין לרחוקים מציון חלק בה. לפיכך בא ולמד לך שמשרה שכינתו בציון ישלח הברכה ממקומו לכל יושבי הארץ כי לי"י הארץ ומלואה ועיניו משוטטות בכל הארץ. והוא שאמר עושה שמים וארץ ומעשיך יקרבוך אליו לפי הכונה במעשים ההם ועל דרך זה ראוי שנתעורר בכל זמן ובכל מקום לברך את השם ברוך הוא בכל מעשינו אז יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה.