אור ברסלב
מלמד התלמידים חומש שמות

מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי

חומש שמות

חומש בראשית

פרשת שמות

שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. אל תבהל על פיך ולכך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.

אף ע"פ ששלמה ע"ה הוציא רוב עניני ספר קהלת במליצה לא במשלים טבעו החזק בלחשים הביאו להוציא קצתם במשלים לאמת אצל מביני לחש הענין המובן במשל ההוא הדוחה המבוכה הנראית בספר ההוא ולהועיל לכל יודע ספר במליצת המשל ההוא לפי הבנתו הפשוטה ומהמין הזה פסוקים אלה. ונאמר כי שמירה שם מונח על השגחה מתמדת בדבר והרגשה שלימה בו. ובית האלהים נאמר על מקום מיוחד לשם או מקום ממש בבית המקדש ובית התפלה ובית המדרש או על מעלה עליונה שישיגנה האדם בקיום מצות התורה ובחכמת האלהות ובנבואה כמו שרמז על זה אין זה כי אם בית אלהים. והמשתדל להשיג מעלה זאת הוא ההולך אל ביתו יתברך ולפי שהרגל כלי ההליכה המשיל העיון וההשתכלות במעלה ההיא ברגל. ואמר ממשל שמור רגלך וגו' והרב המורה הביאו בספרו ואמר כי הוא בא להזהיר העיון שלא יהרוס לעלות ולפי כוונת הרב שני פסוקים אלה באו להזהיר על ההריסה.

והקרוב אצלי שהם באו להסיר משתי הקצוות והפסוק הראשון בא להזהיר מקצה הראשון והיא העמידה וההתרשלות מהעיון כאשר ראוי לעיין ולזרז על ההשגחה הטובה וההרגשה השלמה באשר הוא אדם אם על קיום המצות או בלמוד חכמה או במראות הנבואה. והפסוק השני בא להזהיר מן ההריסה לפי שידוע ששתי הקצוות רע והאמצעיות הוא טוב ואמרו שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים הבנתו הפשוטה תלמד ותורה את האדם שישמור וינקה רגליו בלכתו אל בית קדוש לפי ששמוש רגליו הוא בדבקותה בארץ ולפיכך מקבלת עפר וטנופת ואין לבא אל שער המלך כן. ולפי האזהרה הזאת התפרסם הדעת לנקות את הרגלים כבוא האדם אל בית התפלה כי בארצות שנהגו לנעול מנעלים צרים שאינם ראוים לחלצם רק בידים ינקו אותם בטרם בואם שם לפי שאין ראוי לחלצם מפני נקיון כפים. ובארצות שנהגו לנעול הסנדלים והדומה להם ישלו אותן מעל רגליהם והכהן העולה לדוכן הצריכוהו לחלוץ וכן כל כהן העומד לשרת. וכפי הענין הזה בא אסור נעילת הסנדל ביום הכפורים שהצריכו בו כסות נקיה והכל כדי להעיר האדם על דרכי התשובה. והאומות המתדמות בחוקינו הישרים כן ינהיגו השבים באיסור נעילת הסנדלים ובלבישת בגדים לבנים וזה כולו הערה שירגיש האדם באשר הוא לפני המלך וישגיח בו השגחה שלמה. והוא המכוון באמרו שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים רוצה בו שלא יהא בו שום לכלוך ולא מונע מהשגחה שלמה. והקרוב אצלי כי לפי הענין הזה בא במראה הראשונה אל משה רבינו ע"ה של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא ובא גם כן ליהושע בהראות המלאך בדמות איש של נעליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא ואשר העיר אותו על ענין זה אמרו ליהושע והוא על יריחו כי המקום ההוא קדש הוא ואם נקח המקום מקום ממש מפני שמצאנו קדושה בהר סיני שנתנה בו תורה מה נאמר על יריחו שהיתה תל עולם לפיכך הראוי לומר בו שמקום נאמר בשניהם על מעלת הנבואה כמו שאמר יעקב בתחלת חלום נבואתו כשראה הסולם מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכבר באר זה הרב המורה בתחלת ספרו ופירושו נמשך למעלת הנבואה.

והחכם שהתחברתי אמר שהוציא הענין ההוא למעלת חכמה כי פעמים היו משיגים החכמים הנביאים במראה או בחלום ענין חכמה שלא היו משיגים קודם לכן ואמר גם כן כי הסולם הוא משל לכל הנמצא תחתיו וקורא לכל הנמצא בשם זה לפי שזה למעלה מזה ובין זה לזה אמצעי מתדמה לשניהם לזה מצד אחד ולזה מצד אחד ועל הדרך הזה נקשרים זה בזה הן הסוגים הן המינין הן האישים. גם המלאכים עצמם הן על התכונה הזאת בהיותם זה למעלה מזה ומהם שהם בעליה ואותם קורא עולים ומהם שהם בירידה ואותם קורא יורדים והזכיר המלאכים בפרט לפי שהשם נצב עליהם וכפי הסדר העליון הולך סדר התחתון. ואפשר ששני הענינים הנזכרים בחכמה ובנבואה נקראו אצלו במשל הסולם. וכן אפשר שהסנה בא להמשיל שני הענינים גם כן האחד משל למציאות החומר השפל הזה הבוער באש הכליון יום יום והוא עומד מתמיד ואין זה נמשך לטבע בלבד רק לרצון השם בו ולפיכך היה ראוי להפלא עליו מדוע לא יכלה אחר שהוא הווה ואשיו הווים נפסדים והענין הזה היה מביא להאמין מה שהוא חולק על התורה בהתחדש המופתים וכאשר התחדשה לו ידיעת הנבואה ומעשה המופתים סר כל ספק. והשני משל לעם השפל הבחון באש הצרות ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וזרעו ושמו עומד גם זה הענין לא יתכן לפי הטבע אבל הכל נמשך לרצון השם יתעלה.

והקרוב לומר שמשה רבינו ע"ה לא היה מרגיש במראה ההוא שהוא מראה נבואה להמשיל לו הענינים הנזכרים או אחד מהם וזה קרהו לפי שהיה ראשית נבואתו ועד עתה לא ידע שהשיג מעלה זו וכן מצאנו בשמואל בשמעו קול נבואה בתחלת נבואתו שהיה מדמה שהקול ההוא קול אדם מורגש לאוזן. וכן איפשר שהיה משה רבינו מדמה שהמראה ההיא היתה מורגשת לעין ולפיכך אמר אסורה נא ואראה וגו' ונאמר לו לגלות הענין של נעלך לפי שהנעלים הם כלי לרגלי האדם והם מקבלים לכלוך ועפרורית והם גם כן מונעים מן הרגל הרגשה שלמה במה שתדרוך עליו וכדי להעיר אותו שירגיש וידע כי מקום נבואה הוא והסנה משל לענין הנזכר נאמר לו זה. וכן מה שנאמר ליהושע של נעליך בא גם כן לפי שיהושע עד עתה לא השיג המעלה העליונה הזאת בנבואה והוא שישיג הנביא ראיית המלאך בדמות איש ולפיכך היה מדמה כי הוא איש ממש ואמר לו הלנו אתה אם לצרינו ולפי שיהושע כבר דבר אליו השם פעמים רבות וכבר השיג מעלת הנבואה אך לא זאת. ולפיכך נאמר נעלך ורגלך לא נעליך ורגליך אבל משה רבינו לפי שהיתה תחלת נבואתו נאמר לו נעליך ורגליך. וכן נאמר לו דרך כלל אדמת קדש הוא. ואמרו אל תקרב הלום איפשר שרצה בו לדחות דעתו ממה שהיה מדמה תחלה שהיה דבר מורגש לעין או אפשר שהזהירו על שתי הקצות והוא שלא יהרוס ולא יתרשל מדרוש ומהרגיש בכל הראוי להרגיש בו. ואחר שידע שמראה נבואה היה הסתיר פניו מהביט אבל לא נמנע מהביט רק השתדל בהבטה ההיא כראוי עד שזכה להביט תמונת י"י. והרצון בו השגה אנושית שלמה. ולהעיר על ענין זה באו דברי החכם הנזכרים ורצה באמרו שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים כפי מה שקדם להסיר כל מונע מהשגחה שלמה ומעיון דק. ואמר רגלך לא רגליך כפי הענין הנזכר להעיר אף על השלמים שהם כבר השיגו קצת מעלות ואמרו וקרוב לשמוע מתת הכסילים וגו' רצה בו אל יעלה בדעתך שיספיק לך בהיות מאנשי התורה ובעשותך המצות לעבודת השם מאין ידיעה בו ומאין הכונה במצות כי הטוב והקרוב אל השם לדעת אותו ולהאמין בו אמונה קיימת והוא שאמר וקרוב לשמוע כי השמועה תבא במקצת מקומות במקום הכנה וידיעה והוא שמע הלב כמו שנאמר ונתת לעבדך לב שומע והוא כאלו אמר וקרוב לדעת מתת הכסילים זבח וזה לפי שהכסילים אינם יודעים למי עובדים ואע"פ שמקיימין מצות הזבח אין זה הטוב המבוקש. ואפשר שזה רצה באמרו כי אינם יודעים לעשות רע ורצה בו כי מאחר שאינם יודעים רע הוא לעשות המעשים כלומר פחות ונבזה הוא מצד הבחינה אצל היודעים כי הדבר אע"פ שהוא טוב בבחינה אצל עצמו נקרא רע בבחינה אצל הטוב ממנו.

וזה הענין בא גם במאמר שמואל הנה שמוע מזבח טוב ולפי שידוע שהזבח הוא עבודת האל המפורסמת והגדולה אצל ההמון אמר מתת הכסילים זבח והוא הנותן בשאר המצות שעושין הכסילים כי אין טוב כאדם בלא דעת כמו שאמר גם בלא דעת נפש לא טוב ולא טוב הוא אלא רע והוא שאמר לעשות רע. וכבר פרשתי בו שהוא חסר רק הוא כאלו אמר כי אינם יודעים לעשות רק רע ולפי פירושם יוצא גם כן מה שאמרנו שזבחם הוא רע. וכן פרשו אחרים כי לעשות הוא כמו לתקן ופירושים אחרים נאמרו בו ואין לתמוה על זה כי הפסוק הזה הוא מן הזרים שבכתוב וענינו זר ונסתר. ואפשר שיודעים הוא במקום מרגישים כי כן מצאנו ידיעה נופלת בענין הרגשה בקצת מקומות כמו שאמר תבואהו שואה לא ידע ומן הענין הזה עץ הדעת טוב ורע. והחכם שלמה ע"ה אמר גם כן שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם רצה בו כי השומר מצות השם הראשונה והוא שלא יאכל מעץ הדעת לא ירגיש ברע. אמנם עתי הדברים ומשפטיהם ידע לב חכם ולפי משמעות זה ישוב כי אינם יודעים לעשות רע וקרוב לשמוע ורצה בו כי ענין השומעים והם שומרי המצות בשמור רגלם בלכתם אל בית האלהים הוא טוב כי הרגשתם הגופניות בטלות מפני הרגשתם הרוחנית והוא השמיעה והידיעה שהוא העיקר.

וכן נראה בדברי משה רבינו ע"ה במראה הראשונה שראה כי כאשר אמר לו השם לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל. שאל ממנו שתי שאלות כפי שני הצווים שצוהו על ראשון ראשון ועל אחרון כי לפי שאמר לו לכה ואשלחך אל פרעה והוא היה יודע כי פרעה היה כופר בשם ובנביאו והוא היה מלך גדול והוא השלוח אליו איש אחד בלא חיל ובלא כח שאין לו רק מקלו בידו ולפי גדולת המלכים אין ראוי לבא בחצר המלך כל שכן שיבא להכריחו לשלוח עבדיו הרבים חפשים וזה דבר נמנע להעשות כן שלא בחיל גדול אלא על ידי אותות ומופתים ולפיכך שאל לו ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה כלומר כי אין בי אחד משני הענינים הצריכים לזה. ולפי שאמר והוצא את עמי בני ישראל ממצרים והם פרו ורבו שם וגדלו על מעשה ארץ מצרים ועל הרוב שכחו דרך האבות והם צריכים למנהיג יצוה אותם לשמור דרך י"י לעשות צדקה ומשפט בדרך שיקראו עמו ובני ישראל וימשכו אחר המנהיג לפיכך הוסיף שאלה ואמר כי אוציא את בני ישראל והוא ית' השיב על שני הענינים כי אהיה עמך ובאר עוד תשובתו על כל ענין וענין כי על מה שצוהו ואמר לו לכה ואשלחך אל פרעה הודיע והחכימו ונתן לו דרך כללות לשנות טבע כדי לעשות אותות והוא שאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ואות בפסוק זה אצלי הוא שם המין. וכן על מה שצוהו והוצא עמי הודיעו שישיג דרך הלמוד וההנהגה כי בהוציאו אותם יקבלו עבודת השם ודתו על ההר ההוא והוא שאמר בהוציאך את העם וגו' על ההר הזה וכבר נאמרו בו פירושים אחרים. והרב רבינו פירש בהוציאך את העם כי העבודה ההיא תהיה אות אמת על שליחותו לפי שבמעמד ההוא יראו וישמעו וידעו האמת מאין ספק. ולפי הפירוש הזה צריך לומר שאע"פ שקדם למעמד הר סיני ויאמינו בי"י ובמשה עבדו לא התישבה האמונה ההיא עד מעמד הר סיני ולפי מה שאמרנו אין אנו צריכין לזה כבר קדם כי הוא אמר לו להודיעם שעל ידו יקבלו עבודת השם כי כן ראוי לעם הנקראים אליו ולפיכך אמר הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ר"ל לקרב אתכם לעבודתו ואחר שהוא כן ראוי שישאלו אותו תחלה מי הוא זה אשר נעבוד אותו שאין עבודת עובד מאין ידיעת נעבד רק דמיון גמור והוא אמרו ואמרו לי מה שמו והוא כפי הבאור הטוב שבאר הרב המורה שהשאלה היא על עצמו ואמתתו כי אין מקום לשאלה על שמו שאם היה נודע השם ההוא לשואלים מה ראיה היתה למשה כשהיה אומר אותו אליהם אחר שהוא מכללם ואם לא היה נודע אליהם איך יתאמת אצלם שזה הוא שמו אבל השאלה היא על עצמו להודיע להם אמתת מציאותו אחר שמתפאר ואומר להם שנראה לו והוא יודע אותו. והוציאו בלשון השאלה על שמו כדי לגדלו ולהדר אותו בספור ההוא כאלו הוא נמנע מסופק במציאותו. ואפשר לומר כי לפי שהשם מונח על הענין להורות עליו בשם ההוא. אמרו מה שמו הוא כאלו אמר מה מורה עליו כלומר הודיענו במופתים שכליים מציאותו והוייתו המחוייבת ולפיכך היתה התשובה בשם הנגזר מזה הענין להודיע השם ההוא במופתיו השכליים אל זקני ישראל. ולפי זה הענין בא בתורה ליראה את השם הנכבד. ואולי זה נאמר לפי שלא נודע מהותו המורה עליו השם בשאר הנמצאות אבל בו יתעלה לא יורה רק על ישותו ולפיכך נקרא השם הנכבד. וכבר באר הרב המורה ענין זה השם בפרק ס"ג מהחלק הראשון ועיקר פירושו שהוא כאלו אמר המוצא אשר הוא נמצא כלומר המחוייב המציאות:

והחכם שהתחברתי עמו אמר בו שזה נאמר מפני שהוא השכל המשכיל והמושכל רוצה בו שהוא נראה בעצמו תמיד כאלו הוא נמשל למראה שהיא מראה לעצמה. ומזה הענין נאמר שהוא נושא עצמו או שהוא כסא לעצמו וזה רצה באמרו כי יד על כס יה אם הכסא ההוא נאמר על עצמו כמו שאמר הרב המורה.

ומזה הענין אצלי מה שנאמר בישעיה אני הוא אני ראשון ואני אחרון ואפשר שלפי זה ענין תקנו לומר אני והו הושיעה נא. וכן נודע שם בן ארבע אותיות למי שהוא יודע באורם בדרך שלא היה ראוי לשם ההוא שיפול על זולתו כי זה השם היה לו קודם שנברא, העולם כמו שנמצא בפרקי דר' אליעזר שעד שלא נברא העולם היה הוא ושמו מה שאין כן בשאר השמות שהם נאמרים לפי הפעולות הבאות מאתו. וזה השם גם כן יהיה לעולם כמו שאמר זכריה והיה ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד ולפי הענין הנזכר אמרו ז"ל שמי המיוחד לי וראייה לדברים שנאמר וזה זכרי לדור דור. ואחר שנודע אליהם השם הנכבד ההוא היה ראוי להם להתקרב אל עבודתו ולשמוע דברו והיה ראוי שישאלו ממנו לאמת להם במופתים מעשיים שהשם נראה לו ושלחו להוציאם ממצרים וזה לא יתאמת במופתים שכליים בלבד רק להראות להם מופתים שיעשו בשנוי טבע וזה נמשך לאמונת החדוש שהוא יסוד התורה. וכן בא בפרשה על הסדר וזה היה תחלה ליחידים אבל במעמד הר סיני נודעו שני הענינים האלה אל כל העם בדבור ראשון כי בו השם המפורש שיורה על הויותו המחוייבת כמו שנודע במופתים שכליים בין לדעת מאמיני החדוש בין לדעת מאמיני הקדמות שאם העולם מחודש ידוע שיש לו מחדש שאחר שהיה נעדר הדבר לא יחדש עצמו והמחדש הוא היה מאז והוא יהיה לנצח. ואם הגלגל קדמון והוא מתנועע תנועה נצחית מן השקר שיניע עצמו כי מאחר שהוא בעל תכלית יהיה כחו בעל תכלית אם הוא מתפשט בו ואם אינו מתפשט בו ככח החום באש אבל הוא בלתי מתחלק בנפש האדם אם כן הוא מתנועע במקרה וכל המתנועע במקרה ינוח בהכרח כי כן התבאר אצל אנשי המחקר עד שהורה להם הגלגל במופתים שיש לו מניע מובדל ממנו והשם יתברך הוא המניע הראשון שאינו לא גוף ולא כח בגוף והוא אחד ולא ישתנה וזה כלו נודע בשם המפורש הנאמר בדבור ראשון להורות עליו. וכן מה שנאמר בו אשר הוצאתיך מארץ מצרים הורה על אמונת החדוש מאחר שהוציאם במופתים הנעשים בשנוי טבע והטבע לא ישתנה לדעת מאמיני הקדמות אלא כמנהגו נוהג. הנה כבר התבאר כי תחלה הקדים אל זקני ישראל השמיעה והידיעה ואחר כן אל כל העם במעמד הר סיני בדבור הראשון עד שנאמר לפי ענין זה שכל התורה נאמר בו והוא על הדרך שהקדמנו שהשמיעה והידיעה הוא העיקר והכונה באדם ולפיכך צריך שיכוין כל חכם לב לזה ולא יתרשל מהדעת והעיון בו כראוי. והוא שכיון אליו החכם באמרו שמור רגלך כאשר תלך אל בית וכו' ואחר כן הזהיר העיון וכל הבא אל בית השם שלא יהרוס לעלות בעיון בענין ידיעת השם והשגחתו בעולם השפל כי זה צריך לאזהרה רבה שלא יגזור דבר מתוך מבוכתו שחולק על התורה כי בזה מתו ורבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה כראותם צדיק ורע לו רשע וטוב לו ולא נתנו אל לבם הטוב הנצחי שהוא לצדיקים בלבד לפי עמלם בתורה ובחכמה שהיא למעלה מן השמש אבל הטוב האחר הוא רע בבחינתו אצל הטוב הזה והכל הבל כמו שהעיד עליו החכם בס' קהלת ולפי המבוכה הזאת הנזכרת והסובכח בספרו בא להזהיר האדם על העיון שלא יגזור דבר כנגד התורה כי זה בלא ספק אחד ממיני ההריסה וכן צריך שיקח הדברים על הסדר ויעלה מעט מעט עד שיגיע במדרגה העליונה לא שיגביה רגלו תחלה להניחו על המדרגה העליונה כי זה בלא ספק סבת הנפילה כמו שאירע לנדב ואביהוא ואל זה הענין אמר החכם נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך. והברכה היא כשילקח הדברים על סדר מדרגה אחר מדרגה לא שיהרוס כדרך הדיוטות הקופצים בראש ומה שנמשך אל ההריסה הרבות דברים עליו יתעלה בתארים וכדומה להם אבל צריך שישמור בדבריו כמדבר לפני המלך. ולהזהיר על כל זה אמר אל תבהל על פיך וגו' כי מצאנו שם בהל נופל על ענין מהירה וחפזון ונופל על ענין מבוכה ובעתה ותמהון לב והחכם הזהיר בפסוק הזה כמשמעותו הפשוטה כל הבא בית השם להתפלל לפניו שידבר מתוך כובד ראשו באימה וביראה ושיהיו דבריו בנחת ובישוב מעט דרך תחנונים לא שיעשה תפלתו קבע בלא כונה עד שיבלע אותיות או תיבות לפי חפזונו והוא שאמר אל תבהל על פיך וכן הזהיר שלא ימהר לבו להוציא דברי התוארים והנמשך אליהם ואע"פ שימצאם כתובים בדברי הנביאים כי הם הביאום הצורך לפי הענין להורות העם מציאותו וממשלתו מה שלא היו משיגים זולת זה אבל המתפלל הבא לדבר לפניו יתעלה צריך שיקצר בם וימעט אותותיו ולא יזכיר מהם רק אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה והוא שאמר ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כמו שנודע בדברי רבותינו ז"ל גביה ההוא דנחית קמי דר' חנינא שהתחיל להזכיר תארים רבים להרבות בשבח והוא הודיעו שהתארים כלם נאמרו על מלכי בשר ודם אשר בעפר יסודם אבל אצל מלך מלכי המלכים הוא גנאי כי כלם מורים על השגת הפעולות וכל הפעולות שנוי ואלהי השמים לא ישתנה כי הוא מניע לא מתנועע ואשר לא יתנועע לא ישתנה כי כל תנועה שנוי אם כן צריך להרחיק כל הפעולות ממנו יתעלה וזה רצה באמרו כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים וזה היה לפי משמעות האזהרה הפשוטה.

עוד בא להורות שלא יוציא דבר מבוכה מפיו בהשגחתו וידיעתו לפי ראותו צדיק ורע לו רשע וטוב לו והנמשך אל זה וכן לא יהרוס לעלות ולמהר ולהוציא דבר מתוך דבר בחכמת האלהות רק על הסדר בהקדים ההצעות מעט מעט ראשון ראשון וזה רצה בהזהירו להיות דבריו מעטין. ולפי הענין הזה אמר ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים ולשני ענינים אלה נתן טעם באמרו כי האלהים בשמים ואתה על הארץ והוא על הענין שקדם כי השם נודעה לנו מציאותו והיותו המחוייב מצד בחינת השמים והנמשך לידיעתו וידיעת השמים תקדמנה לו שאר החכמות. ולכן צריך שיעלה מדרגה אחר מדרגה עד שיעלה לראש הסולם המגיע השמים וזה טעם למה שהזהיר להקדים ההצעות לחכמה ההיא ורצה באמרו יהיו דבריך מעטים שיקח אותם על הסדר מעט מעט.

והחכם שהתחברתי עמו אמר לי על הפסוק הזה כי דרישת החכמה היא לשני מינים האחד לטוב סדרה ואע"פ שאין בנושאה מעלה יתירה כי הנפש תתענג בטוב הסדר והשני למעלת הנושא ואם אין הסדר טוב ושלם כידיעת חכמת הנפש והשמים ואשר למעלה מהם והנפש תשבע ותתענג במעט השתכלות בחכמה שנושאה יקר ונכבד בהתענגה בהשתכלות רב בחכמה שנושאה נבזה ושפל אם כן די למסתכל בדברים העליונים במעט דברים וזה רצה באמרו על כן יהיו דבריך מעטים ואע"פ שענין זה לא יאות אצלי לפי הפסוק אמנם הענין טוב בעצמו ולפיכך כתבתיו בשם החכם על זה הפסוק. וכן דעתו באמרו טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב כי החכמה העליונה דומה בפת חרבה מפני שהיא בדברים פשוטים שאין בהם הרכבה והיא פשוטה בעצמה והחכמה בדברים המורכבים דמה בבית מלא זבחי ריב כי לפי רוב הרכבתם הריב רב ביניהם והוא סבת ההפסד ובהפך עליונים לפי פשיטותם עומדים בשלום ואין ריב ביניהם כמו שאמר עושה שלום במרומיו וכן החכמה וההתבוננות בם שלוה בה והיא קיימת לעולם ולפיכך הוא כמזון הפת לנפש ושאר החכמות הן כפרפראות.

ואשוב להשלים הכונה באמור כי האלהים בשמים וגו' כי הוא כמו כן טעם להרחיק המבוכה בהשגחתו ובידיעתו כמו שאמר כי גבהו שמים מארץ ורצון הנביא בו שפעולותינו אינם ממין פעולותיו ולא ידיעתנו ממין ידיעתו כשם שהארץ אינה מטבע השמים שהעליונים חיים ותחתונים מתים ואחר שהרחוק הוא כן לא תשיג ידיעתנו את ידיעתו אבל אנו יודעין באמת שהכל מאתו כפי אשר גזר רצונו שהרצון ההוא הוא חכמתו וידיעתו וכפי אשר תשתדל ידיעתנו לדעת דרכיו ולעלות אליו מעט מעט ישיגנו הטוב הנצחי האמיתי. ושאר הטובות הגופיות יעודות בתורה בביאה אל הארץ ושאר הטובות הנמשכות אליה כפי קיום המצות הן על דרך פלא ועל דרך שאר מופתים שהם כנגד הטבע וכנגד מערכת הכוכבים וממשלתם והוא שאמרו ז"ל אין מזל לישראל אבל הטוב המתמיד בכל מקום ובכל זמן הוא הטוב האמתי כפי דבקותו בעליונים. ואל זה הענין נמשך מה שאמר אם עשק רש משפט וגזל תראה במדינה אל תתמה אל החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ורצונו בזה להודיע שיש אמצעיים רבים בין השם יתברך ובין בני אדם כמו שהתבאר אצל החכמים שמציאות המלאכים משפע כבוד השם ומציאות הגלגלים משפע המלאכים ומציאות היסודות משפע הגלגלים ואשר נראה בו השפע ההוא יותר מכל המורכים הוא האדם. וכפי זכות השפע ההוא ביחידים אשר במין ההוא ידבק בשפע אשר למעלה ממנו עד אשר יעלה מעלה מעלה וידבק בעליונים ואז יהיה מבני אלהים וכפי עיונו והשתדלותו להיות מבני עליה יזכה לא כפי עמלו שיעמול תחת השמש.

והקרוב שזה רצה באמרו ברוכים אתם לי"י עושה שמים וארץ השמים שמים לי"י והארץ נתן לבני אדם כי כבר קדם במזמור אשר לפניו למה יאמרו בגוים איה נא אלהיהם וזה ענין המבוכה בראות צדיק ורע לו והודיע שם כי הכל נמשך לחפצו כפי אשר סדר העולם על ידי אמצעיים והוא שאמר עליו ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה. אמנם הבוטח במתים הוא מת והבוטח באלהים חיים הוא חי לעולם כמו שנא' כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם והבוטח בהם הוא שעמלו בדברים הכלים והעוברים והוא שעמלו תחת השמש. ולהוסיף ביאור על ענין זה הגדול והנכבד חבר מזמור אחר ואמר י"י זכרנו יברך רצה בו כי כפי שזכר אותנו משאר המורככים והגיע משפע כבודו עלינו וברך אותנו ברוח קדשו וכפי שזכר ישראל משאר אומות לתת להם תורת אמת וברך אותו כמו שבאה הקבלה על זה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. והוא שאמר יברך את בית ישראל אמנם אינם שוים בחלק ובנחלה רק לפי קירבתם לעבודת השם יקחו חלקם והוא שאמר יברך את בית אהרן יברך יראי י"י והוא שיתן להם יתרון ותוספות וזה רצה באמרו יוסף י"י עליכם. ובאר עוד ואמר כי הברכה היא בהיותם לשם בדרך מאמר הנביא כי אצוק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך ואמר זה יאמר לי"י אני וזה אמרו ברוכים אתם לי"י והברכה היא ברוח קדשו הנתון בהם והענין בו שבחר אותם להיות מבני עליה לא מיורדי דומה ואם הכל נבראיו ומעשי ידיו והוא שהשלים הפסוק בעושה שמים וארץ. ובאר עוד כי השמים שהוא שם נגזר משם כלומר העומדים שם מונחים לעולם והוא כולל העליונים הנצחים הם לשם יתעלה והעולה שם הוא עמו אבל הארץ נתן אותה לבני אדם כולם ואין מתנתה לבני האלהים מצד היותם בני אלהים כי המות נתונה למתים והחיים לחיים. והוא שאמר שהמתים יורדי דומה לא ידעו השם ולא יהללוהו אבל אנחנו עמו החיים העולים למעלה לא יורדים דומה נהלל השם המורה על הויתו המחויבת הנצחית מעתה ועד עולם והוא שאמר לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה.

פרשת וארא

חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים.

כונת החכם בפסוק זה ובאשר לפניו ובנמשכים אחריו היא על מלאכת השמים בתלמוד תורה ובחכמה ובקשת נבואה. וכבר קדם לנו שסופר מהיר יאמר על חכם בעל חרשים לפי שמלאכתו בחכמה כמלאכת הלבלר הזריז בכתיבה ולפי ענין זה נדרש פסוק זה על משה רבינו כי לפי שהי' ראש כל הנביאים ראוי להקרא איש מהיר במלאכתו לפי שזכה לשלמות נבואה יותר מכל נביא לזריזותו הטובה ללמוד מכל אדם שהוא גדר החכם כמו שאמרו ז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי וראייתם מזה הפסוק מורה כי דעתם בו הוא שלא בא להלל את עצמו שהוא היה יותר חכם ומשכיל מכל מלמדיו אבל בא להגיד כי הוא היה משכיל ולומד מכל מי שימצא שילמדו ואע"פ שלא היה מבני אמונתו שהוא בתכלית חיבת הנפש כי אחר שהוא סומך על התורה ושת לדעתה אין בזה רק תועלת גדולה. והוא שאמר כי עדותיך שיחה לי. וכן נראה ענין זה מהפסוק שהקדים לו ואמר מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי כי אחר שהוא נשען וסומך בתורה ובמצות משענת קיימת אם ילמד מכל אדם אז טוב לו וזו היא הזריזות הטובה בחכמה לבקשה מכל אדם נכבד או נבזה מאמין או כופר כי האיש הנלבב כשימצא אגוז ישבר אותו ויאכל תוכו ויזרוק קליפתו. וכן עשה משה רבינו אשר גדלתהו בת המלך ויהי לה לבן ושם היו חכמים רבים כדרך חצרות המלכים הקדומים ושם למד בנערותו מכל חכם שימצא מעמו או מעם אחר ולפי רוב זריזותו על כל בני דורו זכה למעלה שלא זכה אדם בה לפניו ולא לאחריו. והפסוק הזה בא הנה להעיר האדם שלא יהרהר רע על נבואת נביא או חכמת חכם לפי שיראה אותו אצל בני עירו הפחותים והיושבים בחשך הסכלות כי אין זה לחסר מעלתו רק לגריעות הכרתם. הלא תראה שמשה רבינו שקם והתגבר בדבר השם על מלך גדול להוציא מארצו עם רב מעבדים ומראש התגבר להרוג המצרי ואע"פ שהיה אחד מאדניו לא היה יכול לסבול העול והוא בלא ספק נכבד בבית המלך אחר שגדלתהו בתו ואהבתהו אהבת הבן והיה חכם בלא ספק וסופו הוכיח על תחלתו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ועם כל הכבוד הזה פחות אחד מבני עירו לפי שהיה מונעו מעשות רשע אמר לו דרך גדוף ואיום מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי. ולא יכול להתיצב לפניו וברח לרשע שבניו מעמו ואחר כך התיצב לפני מלכים לפני מלך בשר ודם ולפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וזה הפסוק סובל ענין אחר והוא שחשוכים תואר לעם ההולכים בחשך הם הסכלים ומלכים תאר לחכמים נבוני לחש המבינים סודות התורה והם בעלי העטרות והכתרים כמו שאמר החכם ועטרת תפארת תמגנך ואמר בי מלכים ימלכו ורוזנים יחוקקו צדק

ולפי שהתורה תמימה ומחכימת פתי והיא צריכה לכל וחכמת האדם אין לה קיום מאין יראת שמים ומוסר הזהיר כל חכם שלא יסמוך בחכמתו בלבד בדרך שיקל בדברי תורה ולזה אמר אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך קרא התורה גבול עולם לפי שהוא גדר קדום נצחי ואמר אבותיך לפי שאהרן היה נביאו כלומר שלא נתן הכל למשה לבדו אבל הוא היה לאלהים ואהרן לנביא כמו שאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך לפי שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון ואע"פ שהשם עושה נפלאות רבות וגדולות על ידו לא היה רצונו להסיר ממנו כבדות פה ולשון על דרך פלא כי היה רצון השם לפי יתרון מעלת משה רבינו על שאר השלמים מבני אדם שיחסרהו מעט מאלהים כדי להכיר אנושותו ולהזכיר ענותו. וזה רצה באמרו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם כלומר מרצונו הוא זה שתהיה כבד פה. ולולי זאת הכונה בפסוק לא היתה התשובה מספקת מצורף אל זה שלא יחסר שלמותו מלקבל השפע כי בעת השפיעו על אחרים לא יהיה לו פנאי למשוך השפע כמו שאמרו רבותינו ז"ל בדברים הטבעיים איידי דטריד למפלט לא בלע. ולפיכך היה רצון השם שיהיה אהרן נביאו ושניהם היו האבות. ואפשר לומר שאבותיך אמר על אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן אבל איש מהיר אמר על משה לבדו כי הוא היה הזריז והמתוצב לפני מלכים לא הם כמו שאמר ושמי י"י לא נודעתי להם. וכבר קדם פירושו. ואחר אשר הזכיר זריזות לימוד החכמה. בא להעיר התלמידים על דרך למודם ואמר כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה. ורבותינו ז"ל דרשו פסוקים אלה בתלמיד היושב לפני רבו ואמרו אם יודע אתה ברבך שאומר לך טעם בין ואם לאו תבין מעצמך ואם לא ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה פרוש וכונתם במאמר זה שלא יקבל תלמיד מרבו דבר אלא אם כן יודיע לו טעמו וזה טוב וראוי לתלמיד שהשיג ועבד על החכמה ההיא אבל למתחיל בלמוד החכמה ההוא אין הדבר כן.

ואחר שאמר כי תשב ללחום נראה שבא להעיר המתחיל בלמוד ולהזהירו על הצריך ועל הראוי לו והוא שיתבונן בדבר ההוא שישמע מרבו בלבד ויתבונן בו ויקבל אותו היטב ולא ישים לבו להתעורר ולשאול דברים אחרים ואם הם חלקי הדבר ההוא כי זה הפסד הלמוד כי לפי טרדתו זאת לא יקבל הנשמע כראוי ויטריד הרב לומר לו דברים שלא במקומן והרב צריך לו להקל על התלמידים בתחלה. ועל התלמידים לקחת תלמודם מעט מעט דבר אחר דבר אם כשילמד מרבו אם כשיקרא בספר ואז ישיג החכמה כשלא ילך בדרך הגרגרן הקרוא לסעודה כי כשיחתכו לפניו מצד חתיכה אחת יאמר חתוך מצד אחר או מחתיכה אחרת ואין זה מוסר לקרוא בסעודה אבל כל בעל נפש ראוי שיקבל בסבר פנים יפות מה שיתן לפניו המשרת. וזה רצה באמרו ושמת שכין בלועך כי אצלי שכין אינו במקום הזה שם לכלי אשר יחתכו בו אבל הוא לחלק הקטן החתוך בו ונקרא כך האוכל הנחתך על שם הכלי כמו שנקרא הכלי מאכלת על שם האוכל החתוך בו ואין ראוי להרחיק זה בלשוננו כי כן מצאנו אצבע אלהים היא שהוא נאמר על הנעשה באצבעו. וכן נאמר יד במקומות על הנעשה בכח היד וכשם שראוי לקרוא ההוא כשהוא בעל נפש למשול בנפשו לאכול החתוך שינתן לפניו כן ראוי לתלמיד בעל לב שיקבל הדברים מרבו בסדר אחר שנודע ברבו שהוא חכם אמתי ר"ל שיודע החכמות המופתיות שהם דרכי האמת ועל התלמיד שהוא כזה אמר החכם חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון וכי זה כלל גדול וטוב מאד לכל תלמיד שיעשה אזנו כאפרכסת ולא יפרד כלל בדבריו או בלבבו מהתבונן כמה שיאמר לו רבו כפי הסדר. ולהזהיר מהפך המדה הזאת אמר לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע רוצה בו על המבקש שהוא התלמיד כי גם כן יקרא בלשוננו ובלשון ערבי התלמיד מבקש ואמר החכם כי כשהמבקש נפרד מדבר לדבר והוא בכל תושיה יתגלע כלומר שהוא מתערב בכל ומסתבך אין בקשתו רק לתאוה ערומה לא לכונת חפץ אבל כונתו להראות עצמו שהוא יודע כל חכמה בדברו זעיר שם זעיר שם. והוא שסמך לו לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו כי החפץ בתבונה עומד ומחריש ושומע ומקבל ראשון ראשון כמו שרמז באמרו ושמת שכין בלועך. אחר זה בא להזהיר התלמיד שלא יקבע תלמודו לפני רב שהוא מרבה דברים ומראה טעמים בדרכי הטעאה שהם כזב ושקר ר"ל שמקדים הקדמות העשויות בדרך הטעאה כי לא תושג חכמה בדרך זה. והוא שאמר אל תתאו למטעמותיו כי הלחם ההוא לא ישביע אוכלו אבל כל אשר ימלא בטנו ממנו תרעב נפשו כי הדברים ההם מלאים רוח והבל והוא לחם כזבים. ואפשר שקראו כן על דרך שעושין פעמים הנערים והבחורים בשמחתם שנותנין סובין או חול בתוך בצק נאה ולבן ומחפין אותו והרואה יופיו יתאו למטעמותיו וכשילעסנו ימלא פיהו חצץ בדרך שאמר ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וכן אמר כמקום אחר על רב כזה שהוא מתפאר ומתהלל בחכמה ברוב דבריו באותן ההקדמות שמניח אותן תחלה כדרך המדברים שנזכר ענינם בספר הרב המורה

ועל כיוצא בזה אמר החכם נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר לפי שהוא מעלה נשיאים בדרך האמת לגלות סתרים ומרבה רוח דבריו בהרבות הקדמותיו הכוזבות שנותן לתלמידיו ונמצא בסוף שאין תועלת בדבריו להשיג האמת שקרא תועלת ההיא המבוקשת גשם ואין שם כי אם העבים והרוח. וזה הדרך הוא בתכלית הפחיתות לפי שסוף חכמה זו לרע כי כשיובן השקר אשר בתוך ההקדמות שעשה מופתים מהם לאמת האמתות תחשד האמת היוצא מההקדמות ההם וטוב היה לו שלא יהא העיון נמצא כלל והוא שרמז באמרו ושונא מתנות יחיה כי טוב שלא יקבל הקדמות נהוגות שלא בדרך מופת ושיסמוך בדבר הקבלה במה שבא בתורה ובשאר ספרי נבואה ואע"פ שאין שם ידיעה מופתית שהוא בלי ספק כגשם כדעת שאמר הושע הנביא ונדעה נרדפה לדעת את י"י כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו וכמלקוש יורה ארץ. ואל ענין זה רמז ראש הנביאים באמרו תזל כטל אמרתי הורה שאין תועלת מאמרו מפורסם ונודע כגשם והוא שלא בא במעמד הר סיני זכר גשם רק חשך ענן וערפל. ואמת שהיה שם מטר מעט מתוך הענן והערפל כפי המשיג כי המושג הכללי היה מעט והמשיגים הרבה היו מעטים ולפיכך לא נמצאה ירידת מטר על הכל והוא שאמרה דבורה י"י בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים הורה הכתוב שלא היו שם גשם ומטר רק טפות טפות וכן אמר נעים זמירות ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני. וסמיך ליה גשם נדבות תניף אלהים. ואל זה רמז באמרו הרב המורה בפרק ט' מהחלק השלישי שהיה יום עב וענן ומטר מועט וטוב לחיות באותו המטר המועט מאשר יטרח האדם לריק ויעמוד ברוח ובעבים וגשם אין. ואל זה רמז באמרו נשיאים ורוח וראוי שישתדל הנבון לרדוף ולדעת את י"י כדרך שאמר הנביא ונדעה נרדפה לדעת את י"י וראוי להתבונן בכתוב הזה בשלשת הענינים שנזכרו בו הרדיפה שהוא בהליכה ואחריה השחר שהוא הנץ האור ואחר זה הגשם.

והקרוב אצלי כי ברדיפה ההיא רמז על הלמודיות לפי שהוא דרך לרדוף החכמה ורמז בהנץ האור על הטבעיות ובגשם על האלוהיות כי הוא המרוה. ואפשר שעל זה רמז גם כן בהקדימו לפני פסוק זה יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו לפי שהם דרכים חלוקים והם מושגים זה אחר זה ובכללם ימצאו חיים מאת השם אבל בשלישי נמצאו החיים המתמידים לפניו כגשם הבא מאתו אחר דרישת התורה כראוי לא בקריאה החלושה ובדרישה הפחותה והוא שהזהיר באמרו אל תתאו למטעמותיו ואחר זה בא להזהיר התלמיד שלא יקל בגרסא במה שילמד מרבי ואף ע"פ שהוא נבון לב ביותר והוא מדמה בנפשו שאין לו להקפיד אם ישכח מה ששמע מרבו לפי שידע אותו בעברו על הדבר ההוא לפי טוב התבוננותו וזכות עיונו כי זה ייגענו להשיג העושר ההוא ויאבד זמנו עליו ואלו היה גורם כראוי מה שילמד לא היה צריך ליגיעה ההיא והיה לו פנאי ללמוד מה שלבו חפץ ועל זה רמז באמרו אל תיגע להעשיר מבינתך חדל התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. אחר זה בא להזהיר התלמיד גם כן שלא ישב לפני רבו אע"פ שנודע לחכם כשהרב ההוא מונע בר ומדמה בנפשו שיחסר לו מה שילמדהו ממנו ולפיכך הוא מקנא בתלמידים ומי שהוא רע עין בזה מבטל תלמידיו ומאבד זמנן בדברים בטלים וישיא אותם מדבר לדבר עד שלא ישיגו חכמה והוא גם כן תלך חכמתו הלוך וחסור כמו שדמה בנפשו אם היה מלמד אותם כראוי ואז טוב לו כי היה מוסיף חכמה בכל יום כמו שהמשילוהו רבותינו ז"ל בעצים קטנים שמדליקין הגדולים ולא כן ידמה בנפשו אבל כאלו יחלטו התלמידים ממנו לחם חקו וימות הוא ברעב ולפיכך הוא שומר חכמתו שמירת הנבל הכילי בממונו שהוא מונע טוב מבעליו וחומס אותו וכשם שאין ראוי להתאכסן אצל הכילי לפי שהאכסני לא ישבע והכילי ישוב כאלו הוא נגוע ומוכה מדאגתו על חסרון הלחם ההוא או ימות כדרך שמת נבל בבא אליו עבדי דוד כן אינו ראוי לתלמיד שישב לפני רב כזה והוא שאמר להעיר על זה אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך רצה בו כי אתה לא תועיל לעצמך בישיבה ההוא לפני האיש ההוא ותזיק לאיש ההוא כפי אשר דמה.

וכבר העיר הרב בהעירו את התלמיד שלא ישמור חכמתו שמירת נדיב שהוא מכלכל דבריו במשפט ונותן לאנשיו הראוי לתת להם ומונע מאשר אין ראוי לתת להם לא שיתן לכל אדם בשוה כי המרחיב מתנתו לרעים ולזונים ולשכורים מאבדי הזמן לא יקרא נדיב אבל מפזר הון ומאבדו והוא משחית הממון וגורם רע לאיש השכור ההוא או הזונה ולפיכך ראוי לנדיב שימנע הונו ולחמו מהאיש הזונה או השכור. וכן ראוי לרב שלא ילמד תלמיד שאינו הגון כי אז הוא חומס החכמה וגורם שם רע עליה ומביא התלמיד ההוא להרוס ולעלות במקום שאינו ראוי לו ונופל מטה מטה. ועל זה הענין אמר אכלת פתך תקיאנה ושחת דבריך הנעימים באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך. ועל שני הענינים הנזכרים אמר אחד מן החכמים אל תמסרו החכמה למי שאינו מאנשיה פן תחמסוה ואל תמנעוה מאנשיה פן תחמסו אותם. וכמו כן ראוי לכל חכם שישיג דבר חכמה שלא נכתב שיכתבנו כדי שלא יחמוס הראוי לדבר ההוא מאנשי דורו או מאנשי זמן אחר ולפיכך היו טורחים הראשונים לעשות ספרים. וכן ראוי לו שיכתוב בדרך שלא ישיג כל אדם המכון בספר ההוא פן ישחית דבריו הנעימים ויבוז הסכל לשכל מליו לפי שהאמתות אינן נאותות לעם כלו. ואלו יפורש הדבר בספר יביא רבים לדבר בו. ויטיחו דברים כלפי מעלה והיה הנביא או החכם הכותב ההוא מפורש מעיר הכלב הישן.

ואל זה רמז החכם באמרו מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו כי הדבור בביאור בעניני הסודות הוא ריב לא לו וטובה השתיקה ממנו כי מעט הם שיקשה להם ענין מעניני המציאות בעצמם והיא שאמר אחר זה באפס עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון ואמר על המרבה לדבר בדברים העמוקים פחם לגחלים ועצים לאש ואיש מדנים לחרחר ריב וזה היה באמת סבה לקשי הכתוב בתורה ובנביאים ובכתובים ולפיכך היו כותבים בדרך קצרה ובדברים הנבוכים עד שהחכמים הגדולים היו חולקים בפירושם ואלו ואלו דברי אלהים חיים ואין ראוי לשום אדם שלם וחכם להקל בדבר מדבריהם הנודעים בקבלה או לקצץ בהם נטיעות או להלעיג עליהם מפני שמחברם אינו קיים שיודיע טעם דבריו כי זה עון גדול והעושה זה מגלה פנים בתורה ופושט ידו בעיקר.

ורבותינו היו מזהירים על זה שלא לדבר על אחד מחכמי דור ודור והוא שאמרו אין משיבין הארי לאחר מיתה כל שכן שראוי להזהר בזה על דברי הנביאים והכתובים וכל שכן על דברי תורה והוא שהזהיר החכם בסוף דבריו אלה ואמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא כי גאלם חזק והוא יריב את ריבם וקרא דבריהם שדה יתומים לפי שמתו מחבריהם שהם האבות ולפיכך ראוי לכל מבין לדון כל הנמצא בספריהם לזכות אחר שהם נודעים בחכמה או בנבואה. וראוי לקבל כל דבריהם קבלה קיימת כמו שאמר הביאה למוסר לבך ואזניך לאמרי דעת. השם ברחמיו יתן בלבבנו להבין ולהשכיל לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתו באהבה.

פרשת בא

(והיא ראויה לפרשת החודש).

עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו. הכתוב הזה בא במזמור שחבר נעים זמירות בספור כל המציאות שהראה בו כונת הברכה שאנו מברכים את השם שהיא דרך הוראה והכרח שהוא הממציא הכל והמסדר כל הנמצאים בסדר טוב. ובענין הברכה חבר שני מזמורים לפי שני ענינים שצריכה הנפש להתעורר עליהן. ולפיכך הזכיר בראש כל אחד ואחד מהם ובסופם ברכי נפשי את י"י. ובפתיחת הראשון הוסיף וכל קרבי את שם קדשו וזה מאתו הערה טובה לפי שהמזמור הראשון העיר האדם על קיום המצות ולדעת כי יש אחרית ותקוה לאדם וכי השם גומל לטובים והוא רב חסד ליראיו כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולפי שזכור לפניו כי עפר אנחנו וידע יצרנו כי בעון חוללנו סולח לכל עון נפשות הטובים לא לכל עון נפשות הרעים ולפיכך אמר בפתיחת המזמור ההוא אל תשכחי כל גמוליו ובתתימת הענין אמר וחסד י"י מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם.

וקרוב אצלי כי אמרו אל תשכחי כל גמוליו בא להעיר על כל מיני הגמול מאת השם לאדם כי הגמול כולל טוב ורע בשלם לאיש כמעשהו או בהקדימו. וגם הזכיר במזמור הזה גמול העולם הבא באמרו בראש הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים ובאמרו בסוף וחסד י"י מעולם ועד עולם על יראיו וגו' ואשר ראוי להתבנן בו ולדקדק היטב כי במזמור השני אמר על שארי בעלי חיים תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון. תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה. והנראה מענין הפסוקים ההם שנטה לדעת קצת חכמים קדמונים שהיו אומרים כי כל חי יקום אחרי מותו וזה הדעת לא נקבל אנחנו בעלי אמונת תחיית המתים. ובהפך זה נראה שאמר במזמור זה על האדם כי אמר אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ ואמר רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. וזה דומה למאמר אסף שאמר ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. וזה פלא כי מן הנראה בדבריהם שבני אדם לא יחיו אחר המות וחלילה חלילה לאסף ודוד שהיו חכמים ויראי אלהים מהפוך דברי אלהים חיים ולאמר שנפשות הצדיקים תאבדנה ונפשות יתר בעלי חיים תחיינה אחר המות. אמנם כונתם היתה שהשם מכפר העונות שהגורם להם הוא הגוף לפי שהוא מקרי לאדם לא עצמי. ועל דרך האמת כי הצדיקים יחיו אחר המות והרשע יאבד מכל וכל ולא יכירנו עוד מקומו. רוצה כי הגוף אחר שהוא מורכב מד' יסודות יותך מעט מעט וכל חלק ישוב ליסודו אחר כן לא יתחברו החלקים ההם יחד להיות גוף אחד כבתחלה במקום אחד והוא שאמרו לא יכירנו עוד מקומו או רצה בו שלא יכירנו עוד מקומו שהוא רוחו המכילו והמכלכלו אבל הוא כשאר בעלי חיים שישובו אל עפרם. ואחרים מלבד זה יקימון בשלוח השם רוח החיים אליהם לחדש פני אדמה להעמיד המינין ובא הענין להורות שהתכלית האחרונה לאלו המינים היא התמדת ההויה וההפסד שהיה לרצון השם כשיתהוה ממנו תכלית מה שאיפשר להתהות כמו שכתב הרב המורה בחלק השלישי בפ' י"ג ובאר שם ואמר שאם יאמר כי כל הנמצאות מתחת גלגל הירח בעבור האדם יהיה אמת מזה הצד. ולפי זה הענין הנזכר אמר יהי כבוד י"י לעולם ישמח י"י במעשיו. ושאר הפסוקים השלים בענין אדם. כי הוא המכון מן הצד הנזכר ובלבד הצדיק ממנו כי הצדיק ממנו יקום ויחיה בשני חלקיו שהם הגוף והנפש כמו שנזכור בפרשת בהעלותך והמדקדק בכתובים האלה ימצא שנעים זמירות העיר בם על אמונת תחיית המתים הנמשכת לאמונת העולם הבא כפי מה שנזכר שם. ועל הגמול הטוב ההוא העיר לברך את י"י. ולפי שעיקר הוא בגמול העולם הבא ותחיית המתים הנמשכת אליו. וזה לפי מה שקנה לו האדם בעולם הזה אמר על זה בסוף כל דבריו אשירה לי"י בחיי אזמרה לאלהי בעודי יערב עליו שיחי אנכי אשמח בי"י יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את י"י הללויה.

ועל הדרך הנזכר ראוי לדון לזכות כל מי שנודע בחכמה וביראת שמים לא כדרך המדברים סרה על אנשים ידועים וחכמים. ולפי שהמדברים ההם משימים כונתם להשיב עליהם ולדחות דבריהם אינם משיגים כונת דבר מדבריהם אבל יכשלו בם ויחזיקו בדעות רעות ונפסדות. ועליהם אמר החכם משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. והרעה ההיא הם הזיופים אשר בידיהם שהם מוכנים לצרתם ולרעתם כמו שאמר הרב המורה בפתיחת ספרו ועליהם אמר גם כן עושר שמור לבעליו לרעתו וכל הפסוקים הנמשכים למשיב רעה תחת טובה נאמרים על ענין זה. וסוף דבר החכם בזה אוהב פשע אוהב מצה מגביה פתחו מבקש שבר עקש לב לא ימצא טוב ונהפך בלשונו יפול ברעה. ונהפך בלשונו נאמר על המדבר רע באנשים המדברים טוב והמחרפים אותו בספרו. וכונתי בזה על המדברים סרה על איש האלהים הרב רבינו משה בר מימון ז"ל עד שאמרו לרע הבנתם שהוא כפר בתחיית המתים חלילה חלילה לו כי הוא דבר ברוח הקדש וברוח חכמה כל מה שדבר בענינים אלה והמבין את לחשיו ידע כי הוא הלך בדרך הנביאים והכתובים. ואלו היו דוד ואסף בדורותיהם היו מדברים הרעים האלה עליהם מה שדברו על הרב רבינו לפי שהם בני בלי לב.

ונשוב לענינינו כי לפי שהקרבים הם אברי הגוף והם כלי האדם להתקדש בם הנפש או להתחלל בם כי הם סבת העונות לפיכך העיר האדם לברך את שם קדשו בקרביו כדי שיתעורר לדמות דרכיו לדרכי קדושתו כמו שבא בתורה והתקדישתם כי קדוש אני ואמר במזמור זה יודיע דרכיו למשה. ולפי שהנפש היא בעלת הגמול וההודאה שנה ואמר ברכי נפשי את י"י ואל תשכחי כל גמוליו וכל הנמשך לזה בענין הגמול על המצות בדרך התורה ואמונת כל בעל דת. ואחר זה אמר י"י בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה וזה הפסוק אמרו כמשיב על דברי החולקים על התורה והם אנשי המחקר שאומרים לפי מבוכתם בהשגחה עזב י"י את הארץ חלילה אבל ממכון שבתו השגיח ומלכותו בכל משלה אף בשפל היצירות שהם המורכבים האחרונים ממעשיו הנודעים אל כל חכמי לב בבחינת סדרם ממשלת הגבוהים עליהם עד ממשלת גבוה מעל גבוה. ובידיעה ההיא תמצא הברכה האמתית אשר אליה הכונה בבחינת השלשה עולמים הנזכרים אחר זה שמתוך הבחינה בם נודעה הברכה וההודאה לשם. ועל דרך זה הם המברכים האחד מהם צורות בלא חומר שמעשיהם בשמיעה בלבד והם בעלי כל כח נברא והוא שאמר ברכו את י"י כל מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. והשני אשר תחתיו צורות נשואות בחמרים קיימים הם הגלגלים שהם חילו הגדול עם משרתיו שהם הכוכבים העושים רצון השם שהכל נמשך לרצונו והוא שאמר ברכו את י"י כל צבאיו משרתיו עושי רצונו. והג' והוא השפל הוא הכללי המורכב שכל חלקיו נעשים מחומר וצורה והם הווים נפסדים כדרך כל נעשה מדבר שכל הוה בדרך זה הוא נפסד ואע"פ שהוא כן ומושבו בשפל המקומות מתוך בחינת הסדר בכל וכי השפל נמשך לגבוה ממנו והגבוה לגבוה והכל כשלשלת אחת נודע כי בכל מקומות ממשלתו פושטת כדרך שהזכיר תחלה ומלכותו בכל משלה. וזה הענין רצה באמרו ברכו י"י כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ר"ל שמתוך הבחינה בהם הנעשים לא עושים נודע שממשלתו בכל המקומות ומתוך חקירת כל זה תשלם ברכת הנפש לי"י והוא שאמר בסוף ברכי נפשי את י"י ולפי שדבר בדרך כללי בבחינת העולמות ודבר בדרך קבלה הנמשכת לדרך התורה ובזה לבדו לא ישלם האדם עד שיטרח לדעת הפרטים בדרך חקירת חכמה חבר מזמור אחר בברכת הנפש ואמר ברכי נפשי את י"י אלהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת. ונאמר כי לפי שהברכה והתהלה לשם הוא מצד הנמצאים מאתו בלבד כי עצמו לא יושג אמר גדלת מאד כדרך אמרו גדול י"י ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר רצה בו שאין ראוי להללו כי אם בסיפור מעשיו כמו שסמך לו דור לדור ישבח מעשיך. וכל התהלות בו נאמרות חוצה לו. אמנם כפי השגת מעלת הנמצאים תחתיו תגדל תהלתו ויתרון התהלה ההיא כפי יתרון ההשגה. וידוע שמעלת המלאכים היא העליונה כי הם הדבקים לשם והודו שופע עליהם והם הנראים לבני אדם הקדושים המראים כח מעשיו להם ולפיכך נמשלו לבגדי כבוד ותפארת כי הלבוש הוא קנין חוץ לאדם ודבק אליו ומכסה עצמו שאינו נראה אבל מורה על עצמו שהוא מבפנים וכפי ענין זה הם המלאכים ועליהם רמז באמרו הוד והדר לבשת. אחר כן אמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה ורבותינו ז"ל בארו זה באמרם שמים מאי זה מקום נבראו מאור לבושו לקח ונטה כשלמה והיו נמתחים והולכים שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה והארץ מאי זה מקום נבראת משלג שתחת כסא הכבוד שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ. והפלוסופים אמרו שהשם יעיין בעולם השכלים ומשפיע ממנו המציאות ולשון הרב המורה שההנהגה שופעת מהבורא על השכלים כפי סדרם ומן השכלים ישפיעו מהם ממה שהוחן להם טובות ואורות על גופות הגלגלים וישפע מן הגלגלים כחות וטובות על זה הגוף ההוה והנפסד.

ולפי ענין הזה אור לבושו הוא השפע השופע מאתם כי הם כלבוש כמו שאמר דוד הוד והדר לבשת והקרוב אצלי שעוטה בא בכתוב במקום פורש וחברו על שפם יעטה והשמלה אינה במקום הזה לבוש אבל הוא כמו ופרשו השמלה שהוא בגד פרוש וכמוהו ושכב בשלמתו ואם אי אפשר מבלתי היותו מכסה לגוף הנה הוא מכסה לעולם והוא שאמר לקח ונטה כשלמה והיו נמתחין והולכין שנאמר עוטה אור כשלמה ולשון נטה ונמתחין בא על דרך לשון הכתוב שאמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת.

ונראה שדעת רבותינו ז"ל הוא שהמאורות נבראו משפע המלאכים ומשפע המאורות נבראו הגלגלים לפי שהם נמצאים על טבעים חלוקים שהשמים ספירים והמאורות אינם ספירים אבל בעלי אור. והרב המורה אמר שגרמי הכוכבים גשמים נחים לעולם בעצמם וגרמי הגלגלים מתנועעים לעולם. והחכם שהתחברתי עמו אמר שאין זה דעת ארסטו אבל דעתו שזכות הכוכב אצל הגלגל כולו כזכות העין אל הגוף כלו ותנועת הגלגל נמשכת לכוכב אשר בו כי כח התנועה הסבובית הוא בו וממנו יתפשט בגלגל. וזה נאות מאד למה שאמרו ז"ל ונטה כשלמה והיו נמתחין והולכין והוא שאמר הנביא וימתחם כאהל לשבת אחר אמרו הנוטה והוא כענין האהל הנאה שיושם בראשו דבר נאה ומבהיק כן הכוכב בגלגל אבל טבעם אחד בעמידה ובקיום שהם עומדים קיימים לא משתנים עד שהאמינו הכופרים הקדומים שהממשלה להם מעצמם ולא היו משיגים כי הממשלה לו לבדו ית' עד שבא אברהם אבינו וקרא בשם י"י אל עולם. והוא עיקר התהלה ליחס כל הממשלות אליו בהורוה שממשלת הכוכבים והגלגלים מאתו כי הם המושלים על העולם השפל מהיסודות הנכללים במלת ארץ בקצת המקומות ועל כל היסודות היתה הכונה באמרם שהארץ נבראת משלג שתחת כסא הכבוד כי כסא הכבוד תואר לשמים כמו שאמרו י"י בשמים הכין כסאו ושלג שתחת כסא הכבוד הוא משל לשפע הגלגלים הנותן החומר הראשון. ואדונינו הנפירד פידריקו נתן טעם לדבר החכם שלקח שלג במקום החומר הראשון לפי שהשלג היא לבנה וכל מקבל צבע כשהמקבל הוא לבן אז יקבל כל צורות הצבעים שירצה האדם כן החומר הראשון הוא מקבל כל הצורות ע"כ דמהו החכם לשלג המכונה כמעשה לבנת הספיר כפי דעת הרב המורה. אבל דעת החכם שהתחברתי עמו שהוא רמז לגלגל התשיעי שהיא פשוט זך ספירי מאין כוכב בו וכן הוא אצלו בדברי יחזקאל הנביא. והרב המורה הביא ראיה לדבריו ממה שבאר אנקלוס ואמר ותחות כורסיה יקריה כעובד אבן טבא. וכגבוה שמים על הארץ כן גבה שפע זה על שפע זה מהנזכרים ולפיכך קראו לאחד אור ולאחד שלג ושניהם נאמרים בדרך משל לא שהיה דעת בעל המאמר הזה שהשם ברא דבר מדבר תחילה. אבל הכל היה לא מדבר.

גם הפייט שאמר יה אור מסות אור בראו מזה המאמר נראה שלקחו. אמנם שנה בלשון ולא שיש שם לבוש אחר נמצא. ונשוב לענין המזמור ונאמר שדוד ע"ה כון במאמר הזה להזכיר פרטי מעשי בראשית והכונה בהם להעיר על דרך הספור כמו שעשה משה רבינו ע"ה מאין צווי או אזהרה על זה לפי שהוא דבר מכוון ליחידים בלבד. והוא שאמרו ז"ל לא הי' לו למשה להתחיל התורה אלא מהחדש הזה וגו' וזה כולו לפי שבפרשה ההיא נכתבה המצוה הראשונה שנאמרה לישראל ולפיכך היה ראוי לפתוח בו התורה שנתנה לכל ישראל אלא מה טעם משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שלא יאמרו אומות העולם ישראל גזלנין הם שגזלו הארץ מבעליה לפיכך הגיד שהכל שלו ובמצותו לקחוה.

והמאמר הזה גם הפסוק נאמרו על דרך סוד ואין הכונה בו רק בהודעת סוד מעשה בראשית שהוא חכמת הטבע שהוא הסולם לעלות בו אל השם יתברך ולבא לטרקלין שלו. וזה מפורש במדרש חזית כי כן נאמר שם הביאני המלך חדריו ולא היתה התורה צריכה להדרש אלא מהחודש הזה לכם. ומפני מה גילה הקב"ה לישראל מה שיברא ביום ראשון ביום ב' ג' ד' ה' ו' בזכות שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד נגלה. ועוד אמרו וכי מנין יבא אליהו בן ברכאל הבוזי ויגלה להם חדרי בהמות ולויתן. וכי מנין יבא יחזקאל בן בוזי ויגלה להם מעשה מרכבה הוי אומר הביאני המלך חדריו. ובחדרי בהמות ולויתן רמז על חכמת הטבע כי הם הנזכרים להפליא ולהתבונן בבריאת השפלות בים וביבשה. ואחר זה יעלה האדם אל הגלגלים כמו שעשה יחזקאל. ואעפ"י שהבהמות ולויתן לא נזכרו בדברי אליהו רק בדברי השם אמר שאליהו העיר איוב במעשה ההוא להתבונן בבהמות ולויתן הנה גלה חדריהן אליהו. ומה שקרא יחזקאל הבוזי לפי שהי' בן בוזי הכהן ובן אליהו בן ברכאל הבוזי. ובשם הזה הערה על שני הענינים מכל חפצים שהם נבזים בין בני אדם.

וראה והתבונן שפרשה זו בעצמה פתח בה החדש הזה לכם ורבותינו ז"ל אמרו מלמד שהראה לו למשה הקב"ה את הלבנה בחדושה ואמר לו כזה ראה וקדש ובזה ידיעה והערה על ידיעת מהלך הלבנה וחדושה ובאמרו ראש חדשים הערה על ידיעת מהלך המזלות וסדרם כי כן יתחילו בעלי חכמה זו מטלה שהוא מזל ניסן. והם נתנו טעם להתחלתם מטלה ואמרו כי אע"פ שהעגול אין לו ראשית ראוי היה להניח אחד מהם ראשון. ולפי שיש בעגול המזלות ארבע נקודות שבעבור השמש עליהם יחלפו הזמנים ראוי היה להניח אחד מהם ראשון. ולפי שהשווי נבחר בכל דבר היה ראוי להניח טלה או מאזנים שראשיהם על השווי ולפי שבטלה זמן תוספת היום על הלילה ומאזנים זמן תוספת הלילה על היום ויתרון האור על החשך ידוע כי הוא כחיים אצל המות נבחר טלה להניחו ראשון ובו בחר השם להוציא את בני ישראל כי הוא עת צאת המלכים הוא בחדש האביב ולפי דעתי כי כן נקרא כדרך שיקראו אותו שאר האומות פרימא ווירה כי אז יראה רעננות כל צומח והוא זמן כל נעימות והוא ראוי להקרא ראש חדשים להעיר על ידיעת חשוב תקופות ומזלות. ובאמרו ראשון הוא לכם לחדשי השנה הערה על ידיעת מהלך גלגל החמה אשר אליו תיוחס השנה ולהשנותה חלילה יקרא שם הזמן ההוא שנה. כבר נגלה לך שמשה רבינו ע"ה העיר בתחלת המצות על חשוב תקופות ומזלות שאמר עליו כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים כמו שאמרו ז"ל ונקראת בינה לפי שהיא ידיעה בהוצאת דבר מתוך דבר ונקרא חכמה לפי שהעמים הסכלים היו תועין בממשלת הכוכבים כמו שנזכר ומתוך חשוב תקופות ומזלות המורה כי הוא הולך על הסדר אחד לעולם נודע שיש להם מסדר ומנהיג ולו לבדו הממשלה והכל מאתו כמו שאמר לך י"י הגדולה והממלכה והמתנשא לכל לראש והעושר והכבוד מלפניך.

ושמעתי מפי החכם שהתחברתי עמו שהעושר והריש והממשלה והכניעה וכיוצא בם אי אפשר בהם במקרה מפני שהוא דבר מתמיד בכל מקום ובכל זמן ואחר שהוא כן ראוי לשאול מה זה שאנו רואין שהמין כלו שוה באיברי אישיו והוא חלוק בשאר עניניו במשול זה על זה וכיוצא בו.

ואמר לתשובה על זה כי אחר שנודע שהשם נתן ממשלה לשמים על הארץ ראוי לתת טעם לנמצאים שם מצד מציאות השמים. ולפי שעצם כל הגלגלים אחד בכל זמן ובכל צד השתנות עצמי המין כלו לפי שהן נמשכים אחר עצם הגלגל ולפי שיש לגלגל עליונות מקום זה על זה ושנוי מצד תנועתם בפאות העולם ימצא השנוי בין הענינים הנמשכים אל העצם כעושר וריש וכיוצא בם לפי שהדברים ההם נמשכים אחר תנועת הגלגלים. ולפי' זה הענין עצמו אמר שנמצא איש אחד אוהב אחר ממינו ואם לא קדמה לו סבת אהבה מצד גמילות טוב או תוחלת הכל נמשך אחר מערכת הכוכבים לפי אהבת כוכבי מולדתם. ועל דרך זה תמצא השנאה ושאר הענינים המשתנים בין בני אדם וזה כלו לא תכחיש אותו התורה המיעדת היעודים מטוב העולם והפכו כי התורה מדברת על דרך המופתים ושנוי הטבע וביטול ממשלת הכוכבים כמו שאמרו ז"ל אין מזל לישראל. אבל לשאר האומות לא מנעו ממשלת מזל מעליהם. וזה דבר אמיתי יאמתנו המציאות כי הרעים נמצא להם העושר והממשלה בעולם הזה לא לישראל אחר שהסתיר פניו ממנו ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו הסתתרה. אבל מקדם על ידי משה רבינו היו עושים לפי חכמתם ובינתם והיו מונין חדשיהם ללבנה ושנותם לחמה כדי להתבונן במהלכם ושבילם להכיר ולדעת מי שאמר והיה העולם בתת להם חוק וזמן שלא ישנו את תפקידם ולגרע מחוקם או להוסיף אין לאל ידם.

ולכן הוזהרו העם מעובדם וצוו לקבוע מועדיהם בם לזכור נפלאות השם במועדם ולהקריב בראשי חדשיהם שעירי חטאת לכפר בעדם ובחדש הזה שהוא ראש חדשיהם יקריבו מתרומה חדשה לחדש רוחם בקרבם ולהעיר כבודם ולהתודות בראשו שנתן על פשעם ומרדם למען יחדלו מעושק ידם וישובו לאל בעודם כי זה כל האדם. אבל החכמים היחידים היו מתבוננים ומשימים על לבם לדעת כל זה באותות ובמופתים שכליים ולא היו סומכים על הקבלה בלבד כי הקבלה הסתירה דברים רבים שלא יטבו בעיני ההמון אבל יקוצו בם מאד ועל דרך זה בא הספור במעשה בראשית מראש.

אבל העיקר הגדול מה שאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ר"ל שכל אחד מהנעשים נאות לעצמו במציאותו הטובה והמתמדת. והרב המורה אמר כי אמרו מאד לפי שלא יפסק ויפסד כלל. ואפשר לומר כי זה אמר לפי הספור הכללי שהכל נמצא באיש אחד אבל על כל ספור וספור פרטי אמר כי טוב להודות כי הוא נאות לעצמו ואע"פ שיש בהם נבראים בעלי היזק וטבעם להרע לאחרים כקצת החיות הטורפות והעופות הדורסים והתנינים הגדולים. אעפ"כ מצד בחינת עצמם הם טובים ולפיכך נזכרו התנינים הגדולים במעשה בראשית. ונעים זמירות אמר גם כן במזמור זה לויתן זה יצרת לצחק בו לפי שהוא היצור הגדול שנמנע מבני אדם ומכל היצורים ולפי הפלגתו המשילו בו הטוב הצפון שנאמר עליו מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך. ובחרו בשם לויתן להפלגת גודל עצמו ולהצטרפות שמו כי כן כתוב כי לוית חן הם לראשיך ועל דרך זה מה שאמרו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו שכינה. וכבר באר זה הרב רבינו ואמר שהידיעה שהשיגו בה הקב"ה היא העטרה.

וראוי להתבונן כי לא בלויתן בלבד המשילו בה. כי כן המשילו בבהמות במקום אחר בעצמו ואמרו על שניהם בפרקי ר' אליעזר שעתיד הקב"ה לעשות סעודה גדולה מהם לצדיקים. ואמנם סעודה גדולה ראיה חזקה כי לגדלם המשילו בם הטובה הצפונה הגדולה והרבה לפי ששניהם הזכירם הקב"ה בדבריו בהפלגת בריותיו. ומה שנאמר שם בפרקי ר' אליעזר על בהמות שרועה באלף הרים. רמז שעל כלל בעלי מיני חיים נרמז שם. לפי שהמינין עומדים כי כן כתוב בהררי אלף והוא שרמז באיוב הוא ראשית דרכי אל. והוא ראוי לפי ההשגחה המינית וכן נאמר בלויתן את כל גבוה יראה. סוף דבר לפי הפלגת השבחים הנזכרים בהם המשילו בהם הטובה לצדיקים. לא על מלוי כרסם ובטנם. ונשוב לעניננו כי אע"פ שיש בריות גדולות מזיקות לשאר הבריות בבחינת עצמם הם טוב וכל נמצא טוב אחר שהוא נמצא. ואע"פ שמצד שפע הגבוה נמצא השפל וכן הכל על הסדר א"ל שהגבוה והנכבד נברא בעבור השפל והנבזה שאם כן היה חביב הנבזה מהנכבד שהדבר שהוא אהוב בשביל האחר האחר הוא הנאהב יותר כי האב כשיאהב המלמד בשביל הנער בנו שהוא מלמדו ידוע כי הנער הוא האהוב יותר. ואלו היה הענין כן כמו שחושבים רבים היו המורכבים מהיסודות שוכני בתי חומר נאהבים ונכבדים אצל השם יתעלה יותר מן המלאכים ואין הדבר כן אבל הגבוה נברא לעצמו לרצון השם שרצה במציאות הטוב ונתן בטבעו שתצאנה תועלות ממנו.

וזה הענין בעצמו בא בספור בריאות המאורות ובא זה ולמד על זה כי תחלה אמר יהי אור ויהי אור ואמר וירא אלהים את האור כי טוב ורבותינו ז"ל אמרו הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום ד' וזה כי יום ד' כבר קדם לו הוית הרקיע בתוך המים והראות היבשה ומציאות הצמחים וזה כלו צריך לאור ולחשך כי הם סבות ההויה וההפסד אחר הכחות הגלגליות והכל מעשה ידיו. והוא אומרו ומעשה ידיו מגיד הרקיע. והגדת מעשה ידיו הוא העולם השפל לרקיע. ולפיכך ספר ביום רביעי שלש תועלות המגיעות מהאור עם נתינתם ברקיע ההוא הנקרא רקיע שמים כמו שנזכר ג' פעמים בפ' מאורות. יהי מאורות ברקיע השמים הוסיף ביאור ואמר. והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ולולי זה הענין היה לו לומר תחלה פסוק להאיר על הארץ. ולפי זהו הענין נאמר והיו למאורות כי מה טעם לומר יהי אור להיות אור. ראיה ברורה אחרת כי אחרי אמרו כל זה באר ויעש אלהים שני המאורות הגדולים. ואחר כן אמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים מכלל שנתינתם שהיא תלייתם היתה אחר עשייתם. ולשון נתינה באלו העניינים מצאנו בזכר הקשת אמר את קשתי נתתי בענן ולשון נתתי מורה על אמתת ענינם שאינו דבר מונח מאז ועומד לא הקשת בענן ולא המאורות ברקיע השמים ונתינתם בו הוא לג' תועלות המגיעות מהאור. הא' להאיר על הארץ. השנית למשול ביום ובלילה. השלישית להבדיל בין האור ובין החשך וזה יתבאר במה שנמשך במזמור זה כי כפי ענין זה שבא במעשה בראשית אמר בראש המזמור עוטה אור כשלמה ולא הזכיר לו שם תועלת כלל ואחר כן הזכיר פסוקים רבים מורים על ממשלת האור. למבינים אמר תחלה המקרה במים עליותיו לפי שתחלת המזג היסודות שהוא בסבת האור יתחדש ממנו האד העולה מן הארץ וזה בא כדרך שסדר משה רבינו ע"ה אחר בריאת האור יהי רקיע בתוך המים שבא להורות כמו שפירשוהו רז"ל יחזק הרקיע שלא היתה הויתו הויה גמורה רק חוזק המקום ההוא. וזה הלשון בעצמו אמר באמצו שחקים ממעל. וכבר הקדים לו בהכינו שמים שם אני. ועל אמוץ השחקים אמר יהי רקיע שבא להורות על הווית הרקיע הצריך להקוות המים התחתונים ולהראות הארץ. ואל מציאות המים העליונים שהם המים אשר מעל השמים שהזכיר דוד גם כן דרך רמז בכלל העולם האמצעי ומשם יפתח השם את אוצרו הטוב את השמים ובאמת קראו הטוב כי הכל מתמיד בסבתו ובמציאותם ימצאו הצמחים. ולפי שמשה רבינו ע"ה כתב בפסוק תדשא הארץ שלא במקומו כלומר שהקדימו לתליית המאורות שהוא סבת האד העולה מן הארץ אמר אחר כן וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. וכאילו רמז ואמר כי בהראות היבשה היה ראוי לעלות האד. כי כבר נתלו המאורות וזה הרקיע נסתר מרבים. ולפי שאינו כמשמעותו הפשוטה נאמר בו ויהי כן ואמר ויעש מה שלא בא בשאר ההוים ועליו רמז ישעיה הנביא באמרו מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשליש עפר הארץ. ואלו היו השמים העליונים היו דברי הנביא שלא כסדר. לפיכך נראה שרמז באמרו מי מדד בשעלו מים על הקוות המים כי אז נעשה הרקיע ונראתה היבשה. והוא שסמך לו ושמים בזרת תכן והוא הרקיע. ואמרו וכל בשליש עפר הארץ על החלד המכוסה ממנה. ואמר על הנגלה ממנו ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים. וזה כולו כפי מה שהודיע המציאות לחכמים אבל הדעת המפורסם להמון שהמים העליונים למעלה מן הגלגלים וזה אמת מצד שהם באים בכחם והכל מכח מעשיו.

והוא שאמר משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ וכבר הקדים לו המקרה במים עליותיו ולפי שלא יוחס זה לטבע אמר מפרי מעשיך רוצה בו מכח מעשיך. וקראו פרי לפי שאין לו מציאות בעצמו כמו שאמר החכם מפרי פי איש תשבע בטנו ולהורות שרחמיו על כל מעשיו לא על האדם לבדו אמר ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם והזכיר צמאון הפראים להעיר על פועל הטבע המחכים כל בעל חיים באשר הוא כי הפראים בטבעם שעומדים בצמא גדול זמן רב בכונה כדי להנצל מיד הבאים לצוד אותם וכשיראו הצדים בורחים אל המעינות ושותים עד בלי די וישובו כנגד הצדים וישליכו קלוחי מים על פניהם עד שינצלו מהם. ואחר זה התועלת הזכיר התועלת המגעת לעופות ולבהמות ולאדם וגם לעצים הגדולים היוצאים לפי הטבע בדבר השם לא על ידי פועל אדם והוא שאמר ישבעו עצי י"י ארזי לבנון אשר נטע. והזכיר שהאילנות הגדולים תועלתם נמצאת תמיד לעופות והוא שאמר אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה ועוד הזכיר ההרים והסלעים הגדולים תועלתם גם כן נמצאת לחיות המדבריות וכל זה מורה כי רחמיו על כל מעשיו וכל הדברים האלה נמצאו בסבת האור וממשלתו והוא שנאמר באור ולמשול ביום ובלילה.

ומה שאמר את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים לא בא לומר שאין להם ממשלה בכל עת אבל יחס ממשלת כל אחד מהם לזמן מיוחד לו שהיא נראית ביותר ואחר שהזכיר ענין קצת ממשלתם בא להזכיר שתי התועלות האחרות והזכיר תחלה תועלת האורה והוא ביאור להאיר על הארץ. והוא מה שביאר ואמר עשה ירח למועדים לפי שהשמש זמן אורו קבוע מתחלת היום ועד סופו והלבנה יש לה זמנים הרבה וכל יום ויום משתנה זמן אורה לפי עמדה נגד השמש ואין לה אור מעצמה ולפיכך אמרו עליה שאמרה איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד לפי שאין לה כתר מעצמה אבל הוא מושאל לה ואחר שהוא כן אין ראוי שתקרא בלשון גדולה ומלכות כשמש לכך חזר וקראה המאור הקטון וזה כלו אמרו כדי להורות על טבע אורה. ולהרחיב באור על זה בא מה שנאמר בתלמוד ונמשכו הדברים שם לפי המשך המשל לא לדקדק אמתתו כי כן דרך קצת המשלים בדברי ספרי הקדש והאמת כי נקרא קטן מצד בחינת אור השמש וגדלו אמנם מצד בחינת אורה אצל שאר הכוכבים הוא גדול ולפיכך אמר את שני המאורות הגדולים אע"פ שיש כוכבים אחרים שעצם כל אחד מהם גדול מעצם הירח. וכבר העיר בזה על תועלת להאיר על הארץ

ואחר כן בא לבאר להבדיל בין האור ובין החשך שרצה בו להעיר על תועלת שני הזמנים זמן האור וזמן החשך כי קצת בעלי חיים יפיקו רצון במזונם בלילה וינוחו ביום וקצתם ביום וינוחו בלילה והוא שאמר תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון יצא אדם לפעלו. גם זה מרחמי השם שהחיות הרעות נאספות ביום למנוע ההזק מבני אדם שעבודתם ביום והוא שאמר יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. כל זה מורה על מסדר טוב שהכל בחכמה ובכונה מאתו ובכחו הוא שאמר מה רבו מעשיך י"י כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. וזה הכל קונה הקונה שמים וארץ בממשלה שנתן למאורות שברא ברחמים. והוא ברחמיו יאר פניו אלינו ויקיים בנו מקרא שכתוב לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ד' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך. ועוד כתוב לא יהיה לך השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך י"י לאור עולם ואלהיך לחתפארתך.

פרשת בשלח

(והיא ראויה לשביעי של פסח).

מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק.

זה הפסוק בא כשאר פסוקי משלי על שני פנים גלוי ונסתר הגלוי המשל מבואר בו שבא להשקיט לב החושק ההומה על חשוקו כל ימי רחקו ממנו כי בהתבשרו טוב שמועה עליו ראוי לו שישקוט ויניח והמשיל זה למים קרים ובעיף שידוע שטבע העיף רותח ומבעבע לפיכך צמאו רב ואין בכל המשקין הנהוגים לו משקה הראוי לרוות צמאו כמים כמו שאמר לא צמא למים כי אם לשמוע. ונאמר מים שאל. וכן נראה במקומות רבים בכתוב והמציאות מאמת זה וכשם שהמים קרים מרווים העיף ומניחין רתיחתו ומקררים חומו ומטיבים לבו כן החושק ההומה על חשוקו השמועה טובה עליו תשקיט המיית לבבו ואם הוא נשאר ברב תשוקתו אליו.

זה הדרך הנגלה בפסוק הזה אבל הפסוק בא להעיר על כונת התורה שבאה לרוות כל צמא לשמוע דבר השם והעיף לבקש אותו ולא מצאו וקרא החכם לתורה שמועה במקום זה ובזולתו כאמרו ושמועה טובה תדשן עצם. וזה לפי שבא דרך שמע וקבלה לא על דרך למוד מופתי ובדין קראה טובה כי היא מתוקנת ושלימה בשלשת חלקיה כמו שיתבאר בדרש חג השבועות. ואמר מארץ מרחק לפי שכונת התורה לא תושג רק אחר חקירות רבות בדברים רבים ובמשלים רבים כדרך שעשה שלמה בהרבות דבריו ומשליו לגלות סתריה ולהודיע כונתה והוא שאמרו ז"ל למה היו דברי תורה דומים קודם שבא שלמה לבאר שמימיה עמוקין וצונין וכבר התבאר בהקדמת התנבלותי שזה המשל הוציאו מדברי שלמה עצמו כי כן אמר מים עמוקים עצה בלב איש וכבר התבאר בפתיחת זה הספר ושם התבאר ששלמה קרא התורה מים עמוקין ובונין וכפי ענין זה אמרו במקומות רבים שהתורה נמשלה למים בדרך חידה ומשל ולפי הענין ראוי לחקור כל סתרי התורה והם רשומות וחתומות. והוא הענין שנזכר בדבריהם ז"ל אמרו וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה שאמר הוי כל צמא לכו למים. וראייתם מזה הפסוק הוא כדרך ראיות הרבה שבאו בתלמוד שהזכירו קצת הענין לראיה והראיה היא במה שנסמך לענין ההוא ובמקום ההוא במה שנאמר שם כמבאר לדברו למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם ולא לשבעה שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. הורה כי השמיעה אליו והוא עיקר התורה היא האכילה הטובה ועונג הנפש ואמר שם הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם הורה כי השמיעה היא חיי הנפש האמתיים וכל זה באר דברו המוקדם שקרא הוי כל צמא לכו למים אם כן המים הם כנוי לתורה וכן מצאנו בפירוש לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י ודבר י"י הוא התורה ואחר שהצמאון אליה וצמאון האדם מיוחס אל המים ראויה היא להקרא מים ודמיון התורה למים ראוי לפנים הרבה לפי שהמים הם משקה ראוי צריך לכל אדם בריא או חולה והוא מצוי בכל ישוב בלא כסף ובמעט טורח והוא הכרחי מכל משקה והוא הצמא והמטיב לב העיף אבל שאר המשקים אינם ראוים לקצת בני אדם ואינם נמצאים בהרבה מקומות מן הישוב ומציאותם אינו בלא כסף גם אינם הכרחיים כמים כי היין שהוא טוב משאר המשקים אינו הכרחי לחיי האדם על הרוב כי ההכרחי הוא הלחם אשר הרעב אליו והמים אשר אליו הצמא כמו שנזכר אבל היין והבשר אינם ראויים לחולים וגם לבריאים אינם הכרחים.

הלא תראה כונת התורה שכל ספוריה בלא ספק הם לצורך ומכלל ספוריה שכל הדורות שהיו לפני המבול שהיו חייהם ארוכים האורך הגדול שספרה התורה לא ניתן להם בשר ויין ואחר המבול ניתן להם היין והבשר על דרך הנסיון ולא על דרך טבע. ואפשר שעמידתם בתיבה עם כל החי גרמה להם לאכול הבשר לפי שילדו בעלי חיים והיה המקום צר מהכיל או לפי שתשש כוחם כפי מה שנראה מספור התורה בימי חייהם ואולי נתן להם הבשר על דרך רפואה לחזק טבעם ולהפיק תאותם על דרך בינונית כמו שאמרה התורה כי תאוה נפשך לאכול בשר.

ורבותינו ז"ל אמרו דברי תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאוה לא כדרך העושים כל זמנם חגים וכן היין נח בתחבולותיו נטע כרם ביום ששתה מיינו וראה התועלת בו מצד אחד ועם היותו השלם שבדורותיו ראה גם ראה מה ספרה התורה עליו מגנות השכרות והכונה בספור ההוא להרחיק השכרות ולהשמר מן היין שלא לשתותו לשכרה רק על דרך רפואה. סוף דבר המשקה ההכרחי לכל הוא המים. והתורה היא הלמוד ההכרחי לכל אדם אם נפשו בריאה או חולה והיא מצויה לכל אדם ובכל מקום כמו שאמר כי קרוב אליך הדבר מאד ובלבבך לעשותו. והתורה תרוה כל הצמאים ותחיה נפשם ולפיכך ראויה להקרא מים ומה המים אין הגדול מתבייש לומר לקטן השקני מים כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדני פרק אחד או פסוק אחד או הלכה אחת אפילו אות אחת ועוד שהמים יזכו הגוף וינקוהו מכל לכלוך והתורה מזכה הנפש ומטהרת אותה מכל חטא. ועוד שהיודע לשחות במים ימצא רצונו בם אם ירחץ בהם או יעבר למחוז חפצו או יוציא פנינים מתוכם ואם לא יטבע בם ויצלול וכן יקרה ללומדי התורה שאם אין יודע לשוט בהם ולקרות בהם סוף שהוא מתבלע בהם ואם ידע לשוט בהם יבאר סודות יקרים מפנינים אשר אליהם היתה הכונה.

ועוד ששפע התורה ראוי להמשילו במים חיים לפי שהוא נובע מכל צד ולא יחסר גם כי ישתו רבים ממנו ודרך משל זה נאמר שתה מים מבורך ואמר יפוצו מעיינותיך חוצה לפי שזה טבע כל חכם ושלם להועיל לאחרים באשר תשיג ידו בחכמה אם בפיו אם בכתבו ואמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך רצה לומר שאין ראוי למי שחננו השם שכל טוב שישתמש בו אלא בדברים שהם תועלתו בזה ובבא ולתת חלק לזרים אשר אתו בטבע אבל צריך שישלוט בכחותיו הטבעיים וישמר שלא יכשילהו הזר אשר אתו ולא יהיה מעינו מעין נרפש ומקור משחת כאמרו מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע.

סוף דבר לדמיונים הנזכרים ולשאר דמיונים הרבה נמשלה התורה והחכמה למים ולפיכך דורשי רשומות דרשו פ' זו על התורה ונראה לומר שהביאם לומר זה אמרו שם וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. ואלו היה הדבר כפשוטו היה הפסוק ההוא רחוק וזר מאד כי מה ענין חק ומשפט אצל מתיקות המים ומהו עוד ושם נסהו. ודרש זה סובל שני ענינים אם שספור המעשה כלו עד וימתקו המים משל או שאירע המעשה כמו שסופר והמעשה ההוא העיר הרואים והשומעים על התורה הצריכה לכל כמים ואחר שהוא כן טוב לבאר המשל כלו כי בו הודיענו כונת ביאת התורה וסבת מתנתה על הדרך שנתנה בתועלת כללית לכל אדם חכם או כסיל ולפיכך הקדים ענין זה למעמד הר סיני. ונאמר כי הזמן נמשך אחר התנועה היומית ולפיכך יקרא הזמן במקומות יום. ויאמר על זמן ההקפה היומית מן החשך והאור יום כמו שבא יום אחד יום שני ויאמר על זמן האור לבדו יום כי כן קרא השם לאור יום. ויאמר על שנה כמו שבא ימים תהיה גאלתו. ויאמר על זמן מוחלט יום כמו שבא הנה יום בא. או יומו יבא והיה באחרית הימים.

וכן בא הנה שלשת ימים כפי המשל כנגד שלשה זמנים העוברים על האדם זמן נערות וזמן בחרות וזמן הזקנה. הכוונה בזה על כל זמן משלשה מיני הלמוד לפי שזמן זקנה הוא זמן מונח על הרוב ליחידים בלמוד החכמה האלהית שהוא המים האמיתיים שופעים ממקום מים חיים כמו שמצאנו בתלמוד תא ואגמרך מעשה מרכבה אמר ליה אכתי לא קשאי כי זה הוא הראוי לבעלי העיון שיקדימו הזמן ללמודיות ואחר כן לטבעיות ואחר כן לאלוהיות.

ועל שלשה חלקי זמן אלו רמז בספור הליכת שלשת ימים במדבר ואמר שלפני התורה היו מהלכין שלשה זמנים במדבר ואינם מוצאים דברי תורה כי כן דרך עובדי אדמה ואשר עבודתם בחומר ובלבנים שלא ישיגו מעלה מן המעלות אבל הם עומדים והולכין במדבר מקום שלא יעבד כלל כדרך שנקרא בור מי שהוא על ענין זה ובזה הענין מצא משה רבינו ע"ה העם הגדול ההוא מלבד יחידים ודרך התורה לדבר על הרבים והם שהלכו שלשת ימים במדבר שור והוא רמז לחכמה העיונית מגזרת תשורי מראש אמנה ולפי רע ההרגל שהרגילו היתה הליכתם במדבר בלא מציאות מים.

ואפשר שהנביא הושע אמר לפי הענין הנזכר יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו והוא יהיה לעתיד כשתתפשט ידיעת השם כמו שסמך לו ונדעה נרדפה לדעת את י"י. ואז יבא כגשם לנו לא שילכו יום ולא ימצאו מים כמו שאירע לאנשי המדבר שנאמר עליהן וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ולפי הענין השני שאמרנו סובל הדרש והוא שהמעשה הנזכר בתורה אירע כמו שהתפרסם להמון ראוי שילקחו כל המעשים הנזכרים בתורה שהם מפורסמים לכל כפשוטיהם והם שהיחידים יבינו סודות השם בהערת ספור המעשים ההם. ומזה המין כל מה שנזכר במעשה בראשית מאדם וחוה וקין והבל ושת ומגן עדן וכל הנמשך לזה ראוי להתבונן בזה היטב כי לא בא לחלוק על לומדי התורה לסתור דעתם המפורסמות במעשים ההם אמנם כוונתו להודיע כי ספור המעשים ההם בא בתורה להעיר היחידים על סוד אמיתי הנודע בחקירה ובעיון ומזה המין הוא סיפור ההליכה במדבר שלשת ימים בלא מים. ומן הנמשך לזה ספור הכנת שלשת ימים לקבל התורה וירידת השם ביום השלישי וכבוס של שמלותם ופרישתם מן האשה כי על דרך זה ראוי האדם לבא אל המחנה הקדוש האלוהי כמו שהזכיר הרב המורה בפרק ח' ומי שלא ילך בדרך זה לא ישיג לבא שם ולא אל המחנה הקדוש האלוהי ומי שלא ילך בדרך זה לא ישיג לבא שם ולא ימצא המים והוא שבא הספור במקום הזה ואמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואחר זה בא ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה.

ולפי ענין המשל נראה לומר שהעם היו שומעים דברי משה באמונת השם בדרך למוד מופתי כדרך כל חכם לב שיפוצו מעיינותיו חוצה והוא השלם שבשלמים בלא ספק היה משפיע טובו עליהם להביאם אל ארץ החיים ולא יכלו לשתות מהמים ההם כי מרים הם אל חכם כי כן דרך ההמון כי כאשר יקרה לחולי הגופות שישתנה טבע הרגשתם וכל אוכל טוב וערב תתעב נפשם ויתאוו הדברים החמוצים והקשים כן דרך הנפשות שמים מר למתוק ומתוק למר ולפיכך המים הנובעים ממקור מים חיים המתוקים מדבש מרים אל חכם כי לא נסו לשתותם על כן לא יכלו ועל כן קרא שמה מרה והקריאה בלבד היתה במרירות ההוא לסבת הפסד הרגשת חכם לא שהיה שם מרירות בעצם חלילה חלילה.

וזה הענין היה סבה חזקה לסתרי התורה ולהסתר הפרשה הזאת בעצמה לא שיש שם דבר חולק על האמת הישרה או שהוא כנגד אחת ממצות התורה אבל הם בתכלית הטוב אבל לפי צורך ההמון שאין כח בהם להבין הדברים העמוקים היתה הסתר ההוא צורך התורה עד שבאו הסודות בדרך שלא יתעה המבין ולא ירגיש הפתי הטועה. ולפי הענין הזה בא וילנו העם על משה לאמר מה נשתה רצה לומר תלונתינו עליך כי אלו המים אשר הביאותנו אליהם הם ראוים לך ולריעיך אבל אנחנו העם מה נשתה ולמה לא יהיו על ענין כזה אנשים שגדלו בין הכופרים הרעים שהיו בלא דת ובלא אלהי אמת. והנה היום אחר מתן תורה אלפי שנה כל אדם המוני כשישמע דבר חכמה אמתי יקוץ בו ויבוז אותו להיותו שבע מספוא ותבן שהם מאכלו עד שצריך להעלים דברים הרבה מהם כדי שלא יחשבו האומר אותם לחולק על האמונה אמנם האדם שלא יתן מאכלו עשב השדה ולא ישבע ממנו ירעב לשמוע את דבר ה' וכל מר לאחרים מתוק אליו ועל שניהם אמר החכם נפש שבעה תבוז ונפש רעבה כל מר מתוק.

תוכן העניינים

מלמד התלמידים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה