אור ברסלב
מלמד התלמידים חומש בראשית

מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי

חומש בראשית

הקדמה ותוכן הענינים

פרשת בראשית

טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך. טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי. דרשו מעל ספר י"י וקראו אחת מהנה לא נעדרה

י"י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. הנביא ישעיה הודיענו בכתוב הזה כוונת מתן התורה וצורך הגדלתה ורבוי מצותיה שהן מאדירות ומחזיקות אותה והודיענו גם כן שבחירת השם בישראל נמשכת אל חפצו ורצונו יתברך שהוא חכמתו כאשר נמשכים אל זה גם כן ענינים רבים במציאות והמצאת המציאות בעצמו שאין אנו יודעים להם סבה אחרת. ושני ענינים אלו גדולים מאד באמונתנו ולפיכך באו רבותינו ז"ל לבאר הכתוב הזה ולדורשו ואמרו רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר י"י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ואחר שהדבר כן צריך להתבונן באמרם זה וראוי לדקדק העיון בו לפי שבתחלת העיון יראה בו שזכות האדם הוא לפי רוב המצות המוטלות עליו ואילו צוה האדם במעט מצות הי' זוכה מעט ואם הדבר כן נמצא זכות אחד העם ממקיימי התורה אחר שנתנה למעלה מזכות אדם שת וחנוך ונח ושם ועבר ולמעלה מזכות אבות חלילה חלילה כי הם היו הזוכים באמת והשלמים כפי מה שהעידה התורה על קצתם ובלבד על האבות שנראה השם אליהם והתורה ושאר כתבי הקדש העידו עליהם בזה עד שהשם קרא אברהם אוהבי שהוא החביב שבכנויי השלמים כי האהבה היא העיקר ושמירת המצות טפלה לה שהכונה בהן להחזיק האהבה וכן באר הכתוב לאוהבי תחלה ואח"כ לשומרי מצותי והאוהבים הם היודעים השם ודרכיו מתוך פעולותיו והם המתהלכים לפניו ואמנם לפי שעיר פרא אדם יולד צריך להערות רבות להורות הדרך לפניו ולולי ההערות ההן כמעט שימצא אחד בדור שיזכה כי טבע החומר מושך אותו לרע כמו שאמרה תורה כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואם ימלט אחד בדור על דרך זרות לפי טבעו וקלות הבנתו ורב השתדלותו בלמוד היו מתים האחרים ולא בחכמה ולפיכך כשרצה השם בחר בישראל לזכותו מכל מין האדם כפי אשר בחר במין האדם מכל המינין השפלים והרבה להם תורה ומצות. והוא שאמר י"י חפץ וגו' וכנוי צדקו מצורף אל העם כי כן בא שם והוא עם בזוי ושסוי וגו' או הוא מצורף אל השם לפי שהזכות הוא צדק היוצא מאת השם והמצות הם שני חלקי התורה הנכללים בנעשה שהם מאדירים ומחזקים התורה כמו שהתבאר בדרש מתן תורה. והתורה היא החלק השלישי שהוא החלק הגדול והעליון ממנה והוא נכלל בנשמע. וזה החלק יורה דעת האמת והוא המכוון בשם התורה. ומהגדלת החלק הזה מה שהורה דרך קבלת נבואה מענין המציאות ומאיכות המצאתו ושאר הספורים האמיתים בזה ולפי חשיבות הענין הזה פתחה בו התורה בקבלה מוחלטת בלא למוד מחקרי בדרך שישיג נער אחד מאנשי התורה ידיעה מקובלת מאמיתת המציאות מה שלא ישיג הזקן מחכמי המחקר בדרך חקירתו. וכן תורה להם שלמות המדות על הדרך הזה ובלבד שהאיש בעל הדת ילך בה דרך ישרה ויחזיק בה כראוי ולא יהרס להרהר אחריה ולהתחכם יותר בהסתכל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכיוצא בזה בענין גן עדן ובאיכות עמידת הצדיקים בו עד אשר יבא לדבר בו מאין חכמה ולהביא ראיה ומופת על מה שבא בתורה או יבא לחלוק עם אנשי המחקר על דברי תורה וכאשר ילאה למצא מענה יקצץ בנטיעות ויצא לתרבות רעה או יציץ ונפגע. ולפיכך צריך בעל הדת שיאמין אמונה קיימת בכל מה שבא בתורה יותר ויותר מהדברים הנודעים בדרכי ההיקש ובדרך זה יעמוד כנגד החולק בדרך ההיקש וישוב ויאמר כי כן באה הנבואה ואע"פ שאין שם למוד מחקרי לבחון ולצרוף האמת הנבואה צרפתהו והוא שאמר החכם על זה הענין כל אמרת י"י צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. ועל זה רמז דוד באמרו תורת י"י תמימה משיבת נפש והנטפלים לו וסמכם למאמרו השמים מספרים כבוד אל וגו' ולנטפלים לו בתהלותיו ר"ל כי כל מה שנודע מתנועת השמים וממהלך הכוכבים לחכמים ולפילוסופים בדרך מחקר וגם מה שלא השיגו בחקירתם עדות ד' החכימה פתאים מכל חקירה בדרך עיון. ואל זה הענין גדול התועלת באו הפרשיות המיוחסות לאגור בחתימת ספר משלי הוא הספר שבא לבאר דברי תורה הסתומים הנאמרים בספר בראשית ולפי שהספר ההוא הראה כוונת התורה והודיע כי שלמות האדם הוא לפי השיגו החכמה. ופן יבא בעל הדת להתחכם ולהוסיף על דבריה לפי דרך אנשי ההיקש או יבא לחלק עמהם ולהתוכח בדרך ההוא על מאמר התורה שבא במעשה בראשית שהיא חכמת הטבע המלמדת חכמת האלהות והמאמתת אותה ונמצא מתוך שלא ידע להשיב בדרך היקש ישארו דבריו שוא וכזב כדרך שיצאו הרבה מבוכות באמונה לקודמים לפי יציאתם מדרך הדת והליכתם בדרך המחקר וההיקש מאין חכמה לפיכך נחתם הספר הטוב ההוא בזה הענין רב התועלת והוא שאמר דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל ואוכל. אלה השמות מהם משתתפים ומהם מושאלים ובאו על דרך רמז כדרך שאר דברי נביאים וחכמים. ואפשר לומר שאגור בן יקא הוא כנוי לבעל ההיקש המופתי לפי שההיקש יאגר משתי הקדמות לעולם וההקדמות ההן מוציאות ופולטות בהכרח המבוקש מן האמת בענין ההוא והוא הבין ודומה לו שם קהלת. ומשא ידוע כי הוא שם לנבואה ואפשר שנקראה בשם הזה לפי שהנבואה באה דרך משל והמשל נשוא על ענין אחר ולפי שהמשא אשר עליו הונח השם תחלה יכבד על נושאו וילאה בו דקדק בו הקב"ה על ישראל שלא להזכיר שם משא על הנבואה וזה היה בדורו של ירמיה לפי שהיו נוטים אל דברי נביאי השקר המחזיקים ידי מרעים כמו שאמר ובנביאי ירושלים ראיתי שערוריה נאוף והלוך בשקר וחזקו ידי מרעים. והיו מכחשים בשם ובנביאיו כמו שנאמר שם כחשו בי"י ויאמרו לא הוא וגו'. והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם כל זה היו אומרים שנביאי האמת אין דבר בהם ולפיכך היו אומרים דרך בזיון לדבר השם משא ד' להפוך משמעות שם משא ולמדוד במדה שהיו מודדין אמר ואמרת אליהם את מה משא ונטשתי אתכם נאם י"י ובאור זה הוא בסוף הפרשה ונשיתי אתכם נשא ונטשתי אתכם רצה בו שאהפוך משמעות משא למשא ואשכחם ואתשם ודקדוק השם הזה היה כדקדוק שם בעל כמו שאמר בהושע תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי. והוא שקדם בדבר ירמיה כאשר שכחו אבותיכם את שמי בבעל וזה הענין הוא פשוט בין בני מוסר לקרא איש לאחיו בחביב שבכנויין כל שכן לקרא בשם י"י ובדברו בעת החשד ובמקומו אמנם בדורו של שלמה ושל אנשי חזקיהו לא היה שם חשד בזה ולפיכך אמר המשא בשם הנבואה לפי שהוא הזר בשמות הנבואה ודבר הכתוב ההוא היה בשמות זרים ונסתרים כמו שיתבאר. ולאיתיאל הוא כנוי כנגד שם ישראל שנאמר על אדם שלם שקבל שררה וממשלה מאת השם כדי שיוכל להתוכח עם אנשים ולעמוד כנגדם ולעמוד בהיכל מלך כי כן נאמר עליו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל וזה השם הוא בהפך כי הוא כנוי לבעל הדת שלא למד חכמה כראוי והוא שלא שרה עם אלהים עד שיוכל עם אנשים אבל לאה ולא יוכל, ורז"ל אמרו זה שלמה שאמר החכמה והקיאה ואמרו אגור בן יקא הטענה הנאותה כנגד בעל ההיקש היא שיאמר לו שהכל נתאמת לו בדרך הנבואה או ירצה בו אילו הדברים הנאמרים על ההיקש והנבואה והכוונה בו ללמד בעל הדת תשובה כנגד בעל ההיקש. והקרוב אצלי שאמר בן יקא כנוי לבעל הדת המתחכם יותר בדרך ההיקש. ומסתכל במה שאין ראוי לו כי זה מקיא הבין שהשיג תחלה ונשאר יותר חסר ממה שהיה בתחילת עיונו. והוא שאמרו הציץ ונפגע והרצון בו שהוא נבוך בידיעת האמתות שבאו בתורה ומסופק לפי שאינו יודע לצרוף אותן במצרף ההיקש וכבר הזכיר החכם משל הקיא על הענין הזה באמרו דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו כי בלא ספק בא להזהיר מהמדה הזאת רוצה לומר יתרון התחכמות כי כן הזהיר שם להשמר ממדה אחרת ואם היא נראית טובה בעיני קצת בני אדם והיא ההתמדה בדרישה ובעיון מאין הפסק ובאמת היא רעה מאד לפי שהשכל האנושי ישיגהו ליאות כשאר כחות האנושיות עד שיבוא החכם לומר דברים לא טובים. ולפי הענין הזה היה דרך חכמי התלמוד לערב דברי שמחה ושחוק בדבריהם כמו שמצאנו להם כי הוו חלשי רבנן מגירסא הוו אמרי מלי דבדיחותא וכן נמצא להם שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה והוא שהיה דרכם להשתמש בכלי הנגון כמו שהתפרסם בדוד המלך וכמו שנאמר באלישע והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד י"י כל זה מורה שהשכל האנושי ילאה והוא צריך לתענוג רוחני ואל זה רמז החכם שם באמרו הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך וישנאך והוא שלא יתמיד בעיון עד שיקוץ השפע השכלי האלוהי הנקרא ריע במקומות רבים כמו שיתבאר בפרשת ואתה תצוה וכמו כן בא להזהיר המתבונן והמעיין שלא יתחכם בעיונו במה שאין ראוי לו והוא אמרו אכל דייך פן תשבענו והקאתו. וכן נראה מדברי רבותינו ז"ל שאמרוהו על המציץ ונפגע לא על אחר שקיצץ בנטיעות ופנה אל אלהים אחרים והלך אחר שרירות לבו כי זה רע וחסר יותר הרבה מהראשון שזה אינו מקיא הדבש בלבד אבל כל אוכל תתעב נפשו ואפילו החלב שהיה מזונו מקטנותו ועליו נאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' רצה לומר שלא יטה אחר המינות בדרך שיבא לנטות אחר הזנות שהוא חטא הבשר כי סבת הזונה והתר אחר עיניו היא מחשבתו הרעה על השם שאינו משגיח בארץ. והחכם שהתחברתי עמו אמר כי זה הפסוק הוא באור למה שנאמר ברוח הקודש שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ רוצה לומר שכונת הליכת לשונם היא בענין הארץ והוא שהרשות בידם לעשות כרצונם ואין עונש על זה והוא שיחטיאו את בשרם כמו שאמר לחטיא את בשרך. ואמר כמבאר ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא והשגגה תאמר על הדבר שאינו מכוון רוצה בו להחזיק המבוכה בהשגחת השם בארץ והראיה על זה אמרו כשגגה שיוצא מלפני השליט ואמר כשגגה לא שגגה ואמרו לפני המלאך רוצה בו הממונה על המציאות הזה מאת השם ובלבד בבני אדם והוא שהטעהו לומר שתי רשויות יש ולפיכך אמרו עליו מקרא זה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. אמנם אוכל הדבש ומקיאו חסרונו לפי שלא ישיג תועלת הדבש אבל לפי העריבות והמתיקות שהרגיש בדבש לא יערב לו מזונו הקודם וטוב יהיה לו שלא יטעמנו כלל והיה כשאר בעלי הדת שלא נכנסו לפרדס או שהיה אוכל ממנו מעט ויתרשל מאכל דיו ואם הוא גם כן מגונה אחר שלא השיג מה שבכחו להשיג ולהאריך חייו אבל לפי שהוא מחזיק באמונתו ומצא פחיתות בעצמו אצל המציאות מפליג בחסידות לפי דעתו ומת בלא עתו ועל כיוצא בזה נאמר הציץ ומת ועליו אמר יקר בעיני י"י המותה לחסידיו ואל זה רמז החכם באמרו אל תהי סכל למה תמות בלא עתך לפי ענין אחר והוא נאמר גם כן על המיתה העולמית. אמנם על המציץ ונפגע רמז באמרו אל תתחכם יותר למה תשומם ובאמרו פן תשבע והקאתו לא על אחר כי אחר שיצא מן הכלל לא יאמר עליו לשון כבוד כזה ואם אי אפשר שלא נרמוז בו גם כן עליו כמו שכתוב הרב המורה אין היזק בזה ואין ספק שאמרו אכל דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד בא להזהיר על ענין זה ומלת לא מושכת עצמה ואחר עמה והוא כאלו אמר וחקר כבודם לא כבוד כמו שבא כבוד אלהים הסתר דבר וכבודם שב למה שהקדים החכם ואמר מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק. מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע וכבר קדם לנו שענין פסוקים אלה בא על סתרי תורה כי החכם מספק חבל בחבל משיחה במשיחה ודולה ושותה והכסיל לא ידע התחבולה הזאת ולפיכך המעין נגרפש והצדיק האמתי מט לפניו שהוא רשע בחייבו במקום השללות ובשללו במקום המחייבות על דרך זה סמך לו עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו וזה כלו רמז להורס לעיון בלא ספק. וכן אין ספק שאמרו פן תשבענו והקאתו כוון בו כנגד המציץ ונפגע כמו שנזכר כי הוא המקיא הדבש וכן נראה שאמר בן יקא הוא כנוי למציץ ונפגע ובא החכם להעיר אותו ולהזהירו להחזיק בכל דברי הדת וכשתצא לו מבוכה ישיב כי כן באה הנבואה ואין להרהר אחריה ואמרו נאם הגבר לאיתיאל רצה בו שזאת הטענה מאמר האיש שלא למד חכמה והוא אמרו לאיתיאל ואוכל רצה בו כי לאיתי עם אל בדרך שאוכל להתוכח בדרך עיון אבל אוכל בדרך הקבלה כמו שאמרו אחר זה ודעת קדושים אדע. או אפשר שרצה בו לאיתי עם אל שאוכל עם אנשים והוא שאמר לבאור כי בער אנכי מאיש רצה לומר מאותו שהוא באמת איש והוא החכם שקבל צורה אנושית. ואמרו ולא בינת אדם לי רוצה בו השכל הקנוי בדרך חכמה כי הוא יקרא בינה ואמרו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע רצה לומר לא שהמקובל אצלי אינו אמת בדרך העיון מאחר שלא אדע להשיב בדרך חכמה כי אין זה מפני שהחכמה תרחיק את זה אבל מפני שלא למדתי חכמה אמנם דעת קדושים והיא תורת ישראל שנתנה להם להיות קדושים כי כן כנה אותה במקום אחר בספרו זה אמר תחלת חכמה יראת י"י ודעת קדושים בינה רוצה בו ודעת קדושים תחלת בינה כמו שאמרו כי ממנו תוצאות חיים וקראה דעת קדושים לפי שהיא נתנה להם להיות קדושים. עליה אמר שאותה אני יודע ובה אני אסמוך ולא אתור אחרי לבבי לחקור בו לפי שהוא דבר שצריך עיון דק וחקירות רבות ולפיכך צריך האדם שיחזק בתורה ובכל דברי ספוריה ולא יתוכח על דבר מדבריה מאין חכמה לפי שאינו דבר המסור לכל אחר שלא נודע ידיעה הרגשית. והוא שאמר דרך הערה והזהרה על זה מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ רמז בפסוק זה על מעשה בראשית בהזכירו הארבע יסודות כפי סדרן במציאות כי שמים בא במקום הזה במקום יסוד האש לפי גבהו ודקותו וקרבותו לגלגלים. וכבר בא זה כן בתורה בסוד אחד מן הסודות על חלק יסוד אחד מן היסודות. והכונה בהערה הזאת כי מאחר שלא נודע אחד מהם בדרך ההרגש ידיעה פשוטה השגת הרכבתם רחוקה וכל שכן השגת העמוק מזה כהשגת הגלגלים והמלאכים והדומה לזה כמו שאמר רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו רצה לומר שאין אדם משיג המציאות עד תכלית ולא השיג אדם זה מעולם. וזה רצה באמרו מה שמו ומה שם בנו כי תדע אמרו כי תדע רוצה בו כדי שתוכל לדעת המציאות הזה כפי מה שהוא אבל הכל נודע לנו בהגדלת התורה בקבלה אמתית מפי חכם ונביא שקבל מפי השם שארבעתם סבות המציאות ההוה והנפסד אשר בעולם השפל שאנו בו וממנו ובידיעת חלקיו נודעו השנים האחרים ונודע כי השם בראם מאין והרכיבם בדרך שנעשו מהם מינים רבים כפי מה שגזר רצונו ובחר במין האדם להיות יודע ומשכיל בהעשותו בצלם אלהים הכל כפי מה שמסר לנו רבן של נביאים ולפיכך אין להרהר אחריו לפי שאמרת י"י צרופה וכדי הוא בלא היקש ובלא מחקר להיותו מגן מכל החולקים והלוחמים על המחזיקים בתורתו ובלבד לחוסים בו והמבקשים הגנתו והם הסומכים בדבריו ועל דרך התשובה הנזכרת והוא שתשוב כי כן באה הנבואה לא שתוסיף על דבריו מדעתך והוא שאמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת ואמרו פן יוכיח בך רצה בו השם או רצה פן יוכיח בך בעל מחלקותך הוא בעל ההיקש שקדם זכרו ואמרו ונכזבת רוצה בו וימצאו דבריך כזב לפי דרך ההיקש. ואל זה הענין בעצמו רמז באמרו כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע ובזה ובאמרו גם כן לפני התגלע הריב נטוש וכנותן טעם לדבריו אמר מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת י"י גם שניהם כי זה בלא ספק הוא סוף החולק מאין חכמה שיתאמת השקר ויכחש האמת בחייבו במקום השוללות ובשללו במקום המחייבות ובביארו דברי התורה על הדרך הזה וסבת זה התחכמו בדרך ההיקש להשיג חכמה קנויה מבלי לב והוא שסמך לו ואמר למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין במקומות אלה וזולתם הזהיר לברוח מרדיפת המחלוקת וההתוכחות בזה והוא דבר שצריך כל בעל דת שאין לו לב נבון או שאינו מבין מהרה להזהר בו אמנם הראוי לו והצריך שישמע ויקבל מה שיאמר היודע בחכמה עד שימשך מעט מעט אחריו ויקשור דברים שישמע ויקבל עד שישיג האמתות ואל זה הענין כוון החכם בפרשה שהזכרנו קצת פסוקיה שהתלמיד הטוב המצליח ישים לבו לקבל לא להשיב על דברי רבו והוא שאמר תחלה תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה אך מרי יבקש רע ומלאך אכזרי ישלח בו. פגוש דוב שכול באיש ואל כסיל באולתו. משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו כי זה בלא ספק הוא סוף התלמיד אשר ישים כונתו והשתדלותו לחלוק והוא המשיב רעה תחת טובה שלא ישיג לעולם האמתות רק ההטעאות וההבלות שהן הרעה שלא תמוש מביתו. אמנם מי שהוא זך הטבע יועץ וחכם חרשים ונבון לחש ראוי שילמוד ויחכם בדרך שיצא האמת ויעמוד כנגד החולקים בה והם החולקים על התורה התמימה והוא שהזהירו ז"ל ואמרו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ובלבד שיחזיק בכל דברי התורה ויכוין אליהם בכל דברי החכמים כמו שאמר החכם הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי ואמרו ז"ל לדעתם לא נאמר אלא לדעתי ועל דרך זה ראוי ללמוד החכמות כי לא לסגור דלתי שער העיון הוא המכוון כי באמת ההשתדלות טוב מאד ובלבד למי שחס על כבוד קונו והוא שלא יתחכם יותר ולא יהרוס להביט במה שאין ראוי לו בהנהגת השם ושמירתו לעולם איך היא אבל יסמך בדברי הנביאים שנאמרו מצד הנבואה והחכמה שנתנו מרועה אחד ויאמין בכל אמונה קיימת בלא הרהור רע אחר שלא השיג זה ידיעה מופתית כדרך שאמר החכם אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים וזה הפסוק בא להורות הנבוך ולהשיב על מבוכתו בכיוצא בענין הנזכר. והוא אמרו איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים והכונה בכל דברי החכם להרחיק שתי הקצוות והוא שסמך לו לזה פרשה אחרת ואמר שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות רצה לומר אל יעלה על לב איש שהדרישה בבחינת אמיתת המציאות רע לא כן אבל טוב הוא לאנשי לבב והמבוקש בזה להרחיק שתי קצותיו האחת היא מיעוט הדרישה והלמוד והשנית יתרון ההתחכמות. והוא שאמר שתים שאלתי מאת י"י הוציא עצמו במקום המין כולו ורצה בו שתי שאלות לא שתי מתנות בבחינה לצד קבלת הטוב אבל שתי מתנות בבחינה לצד מניעה מן הרע והוא כאלו אמר שתים שאלתי מאתך למנוע ממני מתנתם אל תמנע ממני מניעתם ואמרו בטרם אמות אע"פ שמשמעו קודם שאמות אין רצונו שהמיתה תשיגהו אבל הוא כאלו אמר אל תמנע ממני שאלותי שלא אמות כי במניעת אחת מהן אמות ואם לא תמנעם לא אמות כי אחיה כי בהמנע שתי הקצוות ממני בהכרח אשיג הדרך הבנונית שהיא דרך החיים. ופסוק זה מן הדברים הנמרצים והטובים אשר בספרי החכם. ואחר זה באר ואמר השתים והם שוא וכזב וידוע כי שוא שם משותף שהוא יאמר במקום חנם ויאמר במקום שקר אמנם כזב יאמר במקום שקר בלבד ולפיכך יבא כזב במקום הזה על הרע מהשנים ואחר זה בא כמבאר הרחקת שוא וכזב ממנו ואמר ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי והוא נאמר על שני פנים גלוי ונסתר הגלוי הוא להרחיק שתי קצוות הדברים הגופיים שמדות האדם נמשכות אחריהם והמבוקש הוא הטריפני לחם חקי כמו שבקש יעקב לחם לאכול ובגד ללבוש והנסתר בא להרחיק שתי קצוות הלמוד על דרך שאמרו מאי עני עני בדעת והנביא ירמיה הזכיר ענין זה ואמר ואני אמרתי אך דלים הם נואלו כי לא ידעו דרך י"י משפע אלהיהם והוא גם כן דבר שגור בפי בני אדם והריש הוא מיעוט הדרישה והלמוד והעושר רוב ההההר ההתחכמות וכנותן טעם לדבריו אמר פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי י"י ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. הורה כי רוב ההתחכמות שהוא רב האכילה גורם לכחש ולומר לית דין ולית דיין והנמשך אל זה ממיני הכפירה והוא ממיני הכזב ששאל מניעתו. ומיעוט הלמוד שהוא הריש גורם לגנוב והגנב הוא מחסר ממשלת אחר בסתר וכן המדבר בענין הגדול הזה בחסרון הלמוד יגנוב ממשלת השם לפי פחיתות עיונו ויתפוש שם אלהיו כמבוכת רב בני אדם המהרהרים רע אחרי משפטי השם בראותם הפסד אישי העולם הזה ועם אמונתם בממשלת השם ובהמציאו העולם אומרים כי אין העולם הכלה הזה ממעשיו וכיוצא בזה במה שידמו להגדיל השם. וזהו שכנה בשם שוא לפי שאינו בפרסום הכפירה כפרסום המין האחר ואינם כזב ושוא במדרגה אחת לפי שהראשון כזב בעצם השם יתברך והשני כזב במעשיו ולפי שהוא דבר שנבוכו בו רבים סמך לזה פרשה אחרת להעיר על המבוכה הזאת ואמר אל תלשן עבד אל אדניו פן יקללך ואשמת. לפי שידוע כי מן האדם ממנו עבדים וממנו בני חורין ולהם צד אדנות וממנו אדונים ולהם עבדים ועליהם האדון הוא המלך וכיוצא בו כן המציאות בכללו נמשך על הדרך הזה והחומר המורכב הוא העבד והוא אשר עליו סובב דבר החכם כי בו מוצב הסולם ולפי שהמבוכה בחומר הזה הוא לפי כלות אישיו שהם הדור ההולך על שדברו סרה על השם שהוא האב המוליד ומגנים גם כן הרכבת החומר שהיא האם היולדת והמבוכה הזאת היא למיעוט הלמוד או לרב ההתחכמות על דרך ההיקש והיא הסובבת בספר קהלת לפיכך קורא הדורות מראש ומזהיר אותם בדרך הערה שלא יתעו לגנות החומר הזה אצל השם כי פועל המלשין עבד אל אדוניו שהוא מספר אליו גנותו והוא גנות לבעליו ואמרו פן יקללך ואשמת אפשר ששב אל האדון ואם הוא שב אל העבד נאמר כפי ענין המשל כי העבד הזה יקלל בסוף ויארר המלשין עד שיכלה ואמרו ואשמת רוצה בו בפשיעתך יקללך. ועל דרך הכלל קרא הנבוך במשפטי השם והוא אשר יקלל אביו ואמו לא יברך באשר היא אמו וגנה הדור בשלילח הברכה ממנו ולא בחיוב הקללה. כי האמנם הוא מקללת אבל סכלות הדור ההוא באשר לא ישיג הטוב המכוון בה והוא שאמר דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. ואפשר שהדורות השלשה שהזכיר אחר זה הוא לרמוז על שלש כתות מהנכנסים לפרדס ונכשלים בו או אפשר שפרט הכלל לשתי כתות נבוכים לפי סבות שתי הקצוות הכת האחת מהם המדברים מאין חכמה הם הכסילים החכמים בעיניהם והוא שקרא דור טהור בעיניו ואמר דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ. והכת השני המתחכמים יותר וההורסים להסתכל במה שאין ראוי להסתכל ועליהם אמר דור מה רמו עיניו ועפעפיו ינשאו ואחר כן העיר על סבת המבוכה ההיא שהיא לסבת הסתכלם בשני מיני הפסד ההרכבה והם הפסד בעלי חיים והפסד הצמחים. והוא שאמר דור חרבות שניו ומאכלות מתלעותיו לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם. והמבוכה הזאת יצאה להם לפי שלא נתנו אל לבם שהכונה היא להתמיד המציאות הזה המרכב כפי הטבע אשר נתן בו מראש שיתהווה זה מזה ויפסד זה אל זה כי כן המציאות הזה לא נפסד ממנו עד עתה דבר. ולא חסר בבחינה אצל כלל המציאות כמו שבא דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. והארץ בפסוק זה שם לחומר הכולל היסודות כמו שבא ואת הארץ. ואמר הללו את י"י מן הארץ וזה לפי שהארץ היא המורגשת יותר לפי עכירותה וכבדותה ובה אנחנו נמצאים ועל ההרכבה בכללה אמר שהיא לעולם עומדת כלומר מתמדת הקיום ואע"פ שכל הצמחים ייבשו ויבולו וכל בעלי חיים יחלשו וימותו לא יכלה אחד מהם כי כלם שבים ליסודם שהתהוו מהם ועוד יתהוו אחרים מהם ובסבת ההפסד תכון התמדת ההויה. הלא תראה שאין בעל חיים מן המולידים נולד כי אם בהפסד בעל חיים מין אחר או בהפסד חלק מחלקיו ולא יזון ולא יעמד גם כן מאין הפסד אחר בעל חיים או צמח. וכן על הדרך הזה הויית הצמחים והנטפל להם בנמצאים שהם גם כן נולדים מן הארץ וכלם הווים בהפסד. הלא תראה שהזבל שהוא נפסד ונבאש מאד הוא רב התועלת להצמחה כי כן הוא מציאות החומר הזה ברצון השם ובכחו הגדול ואל זה הענין כיון החכם במקום זה במורה הנבוכים הנזכרים באמרו לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה וארבע לא אמרו הון. קרא הרכבת החמר הזה עלוקה להתלות יסודותיו זה בזה או להתלותם בהעדר ולשון הארבע יורה עליו ואם אי אפשר מבלתי היות שם עלוקה שם מונח לתולעת המים כמו שבא בדברי רבותי וכמו שנעתק אצל הערלים קרא זאת ההרכבה לפי טבעה עלוקה. לפי שהתולעת הזאת נסרכת בבעל חיים אחר ומוצצת את דמו בלא שבעה עד שהיא נפוחה מאד ונופלת ומקיאה הדם ההיא מעט מעט. וכן דרך החומר הזה להתלות זה בזה ולמצוץ ההויות עד שישוב ויפסד מעט מעט וכאלו אמר החכם אל תראו זאת העלוקה שהיא כלה ונפסדת כי בבחינתה אצל המכוון בה תמצאנה לה שתי בנות רוצה לומר שתי הויות מרגשת ושאינה מרגשת. המרגשת היא החי המדבר ושאינו מדבר ושאינה מרגשת היא הדומם והצומח והכונה בשתיהן למציאות האחת כי היא צריכה למציאות האחרת שאין לה קיום בלעדיה והן כגבירה ושפחתה שהבית נבנה בשתיהן וקרא אותן הב הב מפני שכל אחת מהן היא כצועקת אל אביה הב לא אל אמה כי הוא הנותן כח אליה או המוציא כחה לפעל אמנם אינה שבעה לעולם כי כבולעה כך פולטה ולפיכך תצעק לעולם אל נותן הכח ההוא ונותן הכח ההוא הוא המצייר ושתי הבנות האלו עומדות לעולם ואליהן הכונה במציאות השפל הזה. והקרוב אצלי שהמספר הזה בא בכל מקום בנבואה להעיר על הענין הגדול הזה וכן שתי נשים המוליכות האיפה לבנות בית והם שני ההרים שראה הנביא שהם הרי נחשת רוצה בו מתמידים קיימים וכן שני זתים הם שני מיני כח המצייר לפי שהצורות הם כזכרים ושני הזתים כבר התבאר בנבואה שהם שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ והעומדים על אדון כל הארץ הם בני האלהים שבאו גם כן להתיצב על י"י והשטן שבא בתוכם הוא ההפסד הנמשך להעדר שהוא מחובר לחומר לעולם והוא שבא מאין כונה אליו כאשר הורה הרב המורה. והכל בא להרחיק המבוכה הנזכרת והכל יוצא מן המעין אשר לא יכזבו מימיו היא התורה כי כן בא שם ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות יולדו להם ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. והקרוב אצלי כי באמרו כי החל האדם לרב רוצה בו כי החתחלה והסבה לזה הענין היה רבוי האדם רצה לומר מציאות המין האנושי. ואמרו על פני האדמה רוצה בו מיני ההרכבה החמרית הזאת לפי שמין האדם הוא ההרכבה האחרונה בפעל והראשונה והעליונה על שאר המינין במחשבה ובכונה. ואמרו ובנות יולדו להם רוצה בו בהמצא להם שתי הויות מתמידות שהן הבנות הנולדות להם ולא לאלהים אבל הבנים הם המיוחסים אליו לא להם כי הם לא ילדו רק שתי הבנות הנמצאות. ואמרו ויראו בני האלהים רוצה בו לפי שהענין כן ראו כחות השם הבאים מצבא השמים אותן ההוויות ששתיהן לאדם כי לו לבדו הכונה ולפיכך ראו כי טובות הנה כלומר שלמות ונאותות לבעליהן לפי הכונה האחרונה בהרכבה ההיא שהיא מציאות האדם ולפיכך לקחו להם נשים מכל אשר בחרו רצה לומר אע"פ שאותן הנשים תזנינה תחתיהן ותלכנה להן ומהן שאין להן שלמות בבחינת עצמן רק בבחינת הצורך אצל אחיותיהן שלמות הצרך ההוא הוא סבה לקחת אותן לנשים ולהיות לבשר אחד וכל אחד מהבנים לקח לו כפי בחינתו לפי החלק הנתן לו בנחלת אביו וזה נאות למה שאמר ארסטוטליס כי החומר הוא כגוף מת אך לא מת לגמרי כי הוא בעל כל הצורות החמריות בכח והגלגלים מושכים ממנו מעט מעט בדבר השם ומוציאין אותו מן הכח אל הפועל כמו שיוציא היוצר מן החמר כל כלי וכלי לפועל. ועל הענין הזה פירש החכם שהתחברתו עמו מה שבא במעשה בראשית ויצמח י"י אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל וכן פירש מה שנאמר באיוב מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות כי כל עת שהוא בכח הוא צלמות שהרי בו העדר האור. ואמר גם כן שהבהמות הנזכר שם הוא כנוי גם כן לחומר הזה ולפיכך אמר הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו והמשילו באיברי הסבל לא באיברי המלאכה לפי שאין לו זרועות וידים שיעשה מעצמו. ואמר גם כן שאבן רשד הפילוסוף מלעיג על האומרים שהצורות תבאנה מן הגלגלים אבל דעתו שהן הפועלות בחמר במשכן ממנו הראוי למשוך לכל מין ומין עד שיצא כל אחד ואחד לפעל וזה. כלו נמשך למה שאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו כי כן רצה להמציא בעלים לנשים ההם ואם אינם דומות להם ביחס ולא הם בעצמם שוות ביחס לפי שראה שהצורך היה להן כלי לבנות הבית לאדם על הצורה הזאת. אחרי כן אמר אף על פי שמציאות המין האנושי היה המכוון והוא הטוב באמת כי רוח אלהים נתון בו אל תתמה על החפץ כשלא יעמוד רוחו לעולם בתוך נדנה שהוא הגוף כי כן גזר רצון השם עליו בשגם הוא בשר רצה לומר שגם כן הוא גוף מורכב מהיסודות כשאר המורכבים מן ההפכים והרכבתם זאת היא סיבת ליאות עמידתם. וזאת היא סבת כל מיתה טבעית והוא שאין שלטון ביום המות וגם לא למצא חן בעיניו שהרי משה רבינו שלא קם כמוהו ולא יקום מת גם כן כי זה מטבע המציאות הזה. אמנם חק נתן לו לחיות והוא שאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה רוצה בו שאם ירצה וישתדל להשיג ישיג שלמות המכוון בו אם ישוב ממעשיו הנמשכים לחומר המורכב והוא שאמר המתרגם ארכא יתיהב להון מאה ועשרין שנין אם יתובון. ואמרו מאה ועשרים שנה הוא על דרך זרות וכאלו התנצל משה רבינו על מקרה המות אשר קרהו והוא במותו בן מאה ועשרים שנה. וכבר רמזו אל זה באמרם מנין למשה מן התורה שנאמר בשגם הוא בשר. ועוד אמרו רבנן מייתו לה מהכא והיו ימיו מאה ועשרים שנה ומשה כך היו ימיו מאה ועשרים שנה. אחר כן אמר לא כל המין האנושי הוא המכוון רק היחידים והוא אמרו הנפילים היו בארץ. אמרו היו רוצה בו כי הם היו סבה באמרו הן הנה היו לבני ישראל ואמרו הנפילים רוצה בו הגדולים וכאילו אמר היחידים הגדולים היו סבה בהיותם בימים ההם הנגזרים להם. ואמרו בארץ רוצה בו העולם הזה וגם אחרי כן רוצה בו העולם הבא שהוא נצחי ואמרו אשר יבאו. רוצה בו כי היחידים הם היו סבה שיבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם כי הם המכוונים במציאות. ומה טוב אמרו להם כי אלה באמת יתיחסו אל האב לא על האם ויקרא שם אבותם בם כאמרו אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם ואחר כן רמז על שני כתות היחידים הכת האחת המושלים ברוחם הכובשים את יצרם לפי השגתם לא לפי טבעם ועליהם נאמר המה הגבורים וכו' ועל דרך זה אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו. והכת האחרת הם החכמים הצדיקים המוטבעים בחשיבות ובכל מדה טובה והוא שאמר עליהם אשר מעולם אנשי השם כי כן ענין הכתוב לפי הטעמים ואנשי השם הם הפך בני בלי השם או הוא כאילו אמר אנשי אלהים כמו שבא ליראה את השם שבא שמו במקום עצמו לפי שלא יושג ממנו רק שמו כי עצמו לא יושג. סוף דבר כי אנשי השם קרא לשלמים אשר אליהם הכונה במציאות העולם השפל כאמרם ז"ל כל העולם לא נברא אלא בשביל זה אם כן אין ספק שהנולדים הם הנרצים והמכוונים במציאות אצל השם לא ההפך כמו שחשבו המפרשים. וזה הדבר אצלי חדוש טוב בביאור הפ' הזאת והוא סוד מסודות התורה ומתוכו יראה סוד אחר נעלם מאד והוא סמוך לו ובין תבין את אשר לפניך כי להסתיר הסוד ולהעביר הכונה מעם הארץ הקדים ספור הדורות מאדם ועד נח לפרשה זאת. ואחר הפרשה ספר כי ראה השם יתברך כי רבה רעת האדם עד כי מחה אותו מעל פני האדמה ונח לבדו מצא חן בעיניו. וראה והתבונן בכל דברי זה כי אע"פ שידעתי כי הדבר הזה יחשב לי לעזות מצח לפי התחדשו אצלי גם אצל קצת יודעי ספר יחשב להזיה גמורה לא נמנעתי לזה וחרפתי נפשי לחרפותם וגדופותם כי קנאתי בהוללים בהיות דבר השם להם לחרפה אחר שאין קיום לדברי מפרשי התורה בפרשה זאת ואני נשענתי בדברי זה על מה שמצאתי לרבותינו ז"ל שאמרו שבני האלהים הנזכרים בפרשה זאת הם המלאכים שנפלו מן השמים ממקום קדושתן. ומה טוב ומה נאות זה למה שכתבתי שהרי כחות העליונים יורדים ונופלים מאת השם על ידי אמצעיים כי בתנועות הגלגלים יתמזגו היסודות ותלדנה ההויות הן הנולדות לעלוקה שאמר עליהם החכם לעלוקה שתי בנות הב הב ואחרי כן אמר שלש הנה לא תשבענה וארבע לא אמרו הון רצה לומר הבנות המציאות אצל הכונה בעמידת המציאות הצועקות הב הב הן שתים אבל בבחינה אצל המציאות תמצאנה ארבע שהן על הענין הזה רצוני לומר שאינן שבעות לעולם והן שתי סבות ההויה ושתי סבות ההפסד גם את זה לעמת זה עשה האלהים שאול כנגד עוצר רחם והוא נעתק אצל הערלים פי רחם והוא נאמר על פי האבר הקולט הזרע ועוצר אותו לקבל צורת הולד והוא לא ישבע לעולם בהולדה כי הטבע יכריח לו על זה וכן שאול לעומתו לא ישבע לעולם מהמית הנולדים עד שובם ליסודם וישובו ויולדו גם כן עד שתעמוד לעולם הוית בעלי חיים ושאול הוא שם לקבר ולמקריו ואפשר שנקרא כן מפני שהוא שואל בכל עת על דרך שאמר הב הב. וכן הארץ לא תשבע מים שהרי הלחות המתדבקות אליה היא המולידה והמצמחה ולעומתה החום מיבש ומאבד מעט מעט עד שתכלה וישוב ויצמח וזה הרביעי פעלתו נראית מאד בכל. ולפיכך התיחד במספר ועל דרך זה התיחסו שאר המספרים הסמוכים לזה. או אפשר שכלם נאמרו על צד המליצה כלשון בני אדם והמכוון בזה כי בדרך הסבוב הנזכר ההוייה מתמדת בדבר השם המכוון אליה לא אל ההפסד והוא שאמרו ז"ל אין דבר רע יורד מלמעלה לא כדעת הנבוכים בהפסד המדברים סרה על יוצר החמר הזה ואומרים שהאלוה הממית אנשים והמכלה שאר הבריות הוא אלוה רע ושהארץ תוליד בזנוחה כל הנולדים ממנה ולפיכך יפסדו והמבוכה הזאת יצאה מקדם ולמחות אותה כיון רבן של כל הנביאים בהודיעו אותנו כי כל המציאות טוב באמרו והנה טוב מאד ובבארו הענין הזה בדרך רמז בפרשה הנזכרת והחכם גם כן זאת היא כונתו בפרשה זו ושניהם דברו בענין זה בדרך חידה ומשל לפי שהוא ענין עמוק ואין למוסרו רק ליחידים שנבוכו בו כי אם ימסור לכל תצא מבוכה לרוב בני אדם שאינם מרגישים בו. וזאת היא הכונה בכל סתרי התורה והיא היתה סבה להשאר מבוכות רבות לקצת ענינים עד עתה כאשר נשארה זאת המבוכה הרעה בהפסד אישי העולם הזה עד שהיתה סבה להרגיז הארץ הזאת ברגש בעלי הדעת הרע הזה שיצאו במחוז הזה. וזה הדעת יצא להם מעיונם הנפסד שהוא עיון גופני כלה והוא נרמז באמרו פן יקללך ואשמת לא עיון שכלי אשר לא יכלה לעולם והוא שסמך לזה ואמר עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר רצה לומר שעין הסכל במציאות שיראה לעינים לא ללבב ולפיכך ילעג למעשה השם שהוא האב המוליד ויביט בעין הבזיון לזקנת האם שהיא ליאות ההרכבה המועתק אצל הערלים לידת האם ואם נקח ליקהת אם כמו יקהת ורצה בו למשמעה אל האב שהיא מקבלת ושומעת אל אצל כל אשר יצוה לפי קבולה צורה אחר צורה וזה שלא ישיג העיון ההוא לפי שלא יבין המציאות באשר הוא כלו טוב ולפיכך סוף הענין ההוא שיקרוה עורבי נחל והוא שיכהו עיניו ותזלנה דמעה והוא משל כדרך ושבו העבים אחר הגשם ואמרו בני נשר רוצה בו כי בסוף עפעפיו נושרות על העינים והוא נאמר בדרך השתוף או בדרך המשל לפי שקלות העופפות מיוחסת לנשרים וזאת היא קללת העבד למלשין המקלל את האב ולא ידע כי המציאות כלו טוב אחר שהוא מתמיד.

וכבר העידה על זה אמרת י"י הצרופה באמרו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ואמר בפרט את בנות האדם כי טובות הנה שהן הוויות העולם השפל הזה וצורותם הם בני האלהים במציאות כמו שנזכר ולפי שמציאת הצורות שהם הגבורים הנקשרים בעולמות הוא דבר נסתר מבני אדם לבד היחידים שהתאמת אצלם זה סמיך לזה ואמר בחכמתו שלשה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים הוציא עצמו הנה במקום המין והמכוון בספור המספר שהוא דרך גבר בעלמה והוסיף עוד לבאר כי החומר הזה הוא כאשה המנאפת שתמיר איש באיש לעולם. וכבר באר זה הרב המורה באמרו כי החכם רמז החומר באשת איש זונה בפסוק והנה אשה לקראתו והנמשך אליו בפרשה ההיא ומשם תבין. ובפרשה זאת רמז על מה שאמרה התורה ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו ובפרשה הקודמת רמז על ובנות יולדו להם. ואחר כן באר עליהם ואמר כי כל הרעות הבאות בעולם אשר אנחנו מלינים ועליהם רגזנו עצבוננו וליאותנו הן מצד החומר ולא מצד הצורה והוא שאמר תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת והמספר הזה בא דרך צחות לפי המספר הראשון והמכוון בכל כי כל הרוגז והלאות הוא לפי ממשלת החומר שהוא העבד והמשל פשוט באמרו תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם שהוא מדבר על היצר ואמרו שנואה כי תבעל הוא הענין בעצמו כי הרגז הוא לפי שהמכוונת שהיא האהובה לא תקבל צורתה כראוי וכמוהו ושפחה כי תירש גברתה כי כבר קדם לנו ששתי הבנות הן כשפחה וגברתה והפרשה הזאת רמז על מה שכתוב בתורה ויאמר י"י לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. אחר זה בא לרמוז על מה שבא בתורה והיו ימיו מאה ועשרים שנה והוא שלא יתיאש האדם לפחיתות חמרו מהכין בקיץ לחמו כדי לשום בסלע ביתו ולעמוד בהיכל מלך כי חק נתן לו לחיות ולהשיג ההשגה האנושית עד שיהא ראוי לבוא בהיכל ולעמוד לפני לעולם. ולזרז על המעלות האנושית השכליות המשיל בארבעה קטני ארץ שהם חכמים מחוכמים במיני החי שאינו מדבר וזרוז זה נרמז בפרש ציצית באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ובארו הם ז"ל זה מינות ולזרז על מעלת המדות ולהכין האיש את צעדו בדרכי השם המשיל במטיבי צעד ולכבוש היצר שהוא לבדו המתעה מן הדרך רמז בגברת ליש וזה נרמז גם כן באמרו ואחרי עיניכם ובארו הם ז"ל זה זנות כי בעמוד האדם כנגד שנים אלה ישלם לפי ששני חסרונות אלה הם כוללים כל חסרון האדם כי הזנות כולל כל מדה פחותה הנמשכת אחר יצר הנבל והמינות כולל כל אמונה רעה הנמשכת אחר מחשבה כוזבת שסבתה הסכלות. ולהזהיר משני חסרונות אלה ולעמד כנגדם באו הפסוקים האחרים ואמר אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה אמרו אם נבלת בהתנשא בא להזהיר מן הזנות ולעמד כנגדו רצה אם טבעך נוטה אחר היצר הנבל התקנה הוא בהתנשא עליו ואמר אם זמות יד לפה בא להזהיר מן המינות ורצה בו אם חשבת והסתכלת במה שאין ראוי לך התקנה שתשים יד לפה והוא כענין אמרו אל תוסף על דבריו והוא שיחזיק בכל מה שבא בתורה וכנותן טעם לדבריו אמר כי מיץ חלב יוציא חמאה לפי שידוע שהתורה נמשלת לחלב ואמר כי אם תמץ אותה בשומך יד לפה תשיג חמאתה והוא כונת התורה כמו שאמרו הפוך והפך בה דכולא בה ובה תחזי.

ואחר זה אמר ומיץ אף יוציא דם רצה בו כי אם תתנשא על היצר והוא שתמץ האף שתוציא החטא המכונה בדם וזה בריבך עמו שהוא מיץ אפים והוא שבאר ואמר ומיץ אפים יוצא ריב כמו שבא בדבר נעים זמירות רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. אחר שהשלים זה בא לחתום דברו הטוב ולרמוז על מה שבא בתורה הנפילים היו בארץ וגו' המה הגבורים אנשי השם להראות שאע"פ שהחומר על הרב בלתי נאות לשלמות אינו נמנע להמצא שלם אבל הוא מחויב כי אליו הכונה במין הדבר המכוון אצל השם אי אפשר שלא ימצא והוא שצוה תחלה בשלימות המדות הנמצאות תחלה והוא מניעת התאוות ואשר הם על הדרך הזה המה הגבורים ולפי שהשכרות והזנות אבות התאוה הזהיר מהן. ואחר כן דבר באשת חיל אשר מציאותה מעט ומעט הם שחמרם נאות לכונה והיא האשה אשר בטח בה לב בעלה שלא תצטרך שמור כשתמצא בשלמות זריזות כפי הנמשך שם ואמנם המכוון בה פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה ואשר הם על הדרך הזה המה אנשי השם שלא ימחה שמם לעולם כמו שנזכר בפרשה ההוא נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ. והקרוב אצלי כי אשת חיל במקום הזה הוא משל לחומר הנפש הטובה ובעלה השכל הקנוי המגיע בפעל שהוא הצורה כמו שהתבאר בפרשת ויהיו חיי שרה ואמרו מי ימצא הוא על דרך שאמרו ראיתי בני עליה והן מועטין והוא המכוון בחתימת הספר באמרו ואת עלית על כולנה וזה החכם חתם ספרו כפי מה שחתם הפרשה רבן של נביאים ונח מצא חן בעיני י"י לפי שהחכם חבר ספרו לבאר דברי תורה הכתובים בפרשה זו שהיא תורה בלא ספק מה שבא דרך ספור כמו שקדם ודי בזה הערה לכיוצא בו ואע"פ שלא בארתי כל הפסוקים שנכתבו בפרשיות אלו מציאות באורם לפי הענין קרוב למשתכל להוציא מתוך מה שכתבתי. והמשל בזה כי דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו רוצה בו הדברים הנאותים לגבור ולמינו אשר להם אל רצה בו שהוא המבקש מאל כשמואל שנקרא כן על שם כי מיי שאלתיו ואמרו משא אשר יסרתו אמו רוצה בו דבר הנבואה שבאתהו במוסר הגדול לפי המכוון מן האם והוא אמרו בר נדרי כי האם נודרת על המכוון אצלה כמו שנדרה אם שמואל כפי שדרשו ז"ל על שלמה ואמרו מה ברי ומה בר בטני לפי שהיא ההרכבה האחרונה ורצה בו היוצא ממעי הכח והוציא בלשון בר לרמוז על נקי כפים ובר לבב. ואם שדבריו איפשר מבלתי היות האם הנזכרת בספר הזה משל לתורה אין הפסד בכונת הענין כי קרוב הדבר להמצא. אמנם הקרוב אצלי כי החומר קרא החכם אם בספר הזה ובזולתו והוא הענין באמרו בני אמי נחרו בי. ואמרו תנו שכר לאובד וגו'. רצה בו כי לא למנוע ההנאה היא הכוונה אבל למנוע רבוי התאוה כי רק הרחקת הקצוות הוא המבוקש. וכפי זה הענין בא גם כן פתח פיך לאלם להורות שאין הכוונה למנוע הלמוד בחכמות אבל למנוע ההתחכמות יותר וההתרשלות מן הלמוד גם כן וזה אע"פ שלא בארתיו תחלה הי' יוצא מכח מה שבארתי ולהקל בענין העברתיו. וכבר הזהיר הרב המורה מהטריח העיון בכל מה שבא במשל אבל שיסתכל האדם בכונת המשל ואני עברתי מעט על דבריו בפרשיות הראשונות לפי הצרך כי ידעתי שדברי בם זרים אצל בעלי מקרא לפי מנהג קריאתם החלושה וחשבתי לקרב אותם בזה אל האמת ולא שאני בא לגזור פירוש מן הפירושים ואם הוא חביב מאד אצלי כי ידעתי כי לא בינת אדם לי אבל כונתי להרחיק הקריאה הנואשת הנהוגה בספרי הקדש וכבר התנצלתי בזה שאיני כמזהיר אבל כמזכיר וכמעיר וכונתי בענין הזה שאהיה בזה אצל חברי כמגביה חרס מעל פנינים אשר לפניהם ואם תועלת הפנינים אצלם גמול המצאתם אצלי ואולי בזה אזכה את ארחי לזכות בהגדלת התורה המכוונת על זה לי ולכיוצא בי כפי מאמר הנביא י"י חפץ למען צדקו וגו' ואע"פ שאיני מיחל להיות מן השלמים בוטח אני בי"י להיות מן הזוכים כי כבר הבטיח בזה כל בני עמנו ההולכים בתורתו בדרכיו הישרים המכוונים בהאדרת התורה אבל השלמים בני עליה הם שהרגשותיהם מכוונות נגד י"י ולא יתעסקו בהם רק כפי הצרך אבל במה שאין הצורך לוחץ אותם כל הרגשותם בטלות כאלו הם מתים אצל עסקי ההבל. והוא שכוין החכם באמרו כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה. ועז וקשה יאמר על בעל כח טבעי שהוא ממהר לפעול וקשה להפעל וכן אהבת השם ראויה שתהיה על הדרך הזה קשה כמות להמית כל ההרגשות ולבטל אותן ממלאכתן וכן היתה דרך הנביאים שלא היו עוצרין כח בעת נבואתן וכן דרך השלמים כי תחרשנה אזניהם ותאטמנה משמוע ועיניהם עצומות ועורות מראות ומהסתכל בין טוב לרע

והוא שאמר הנביא החרשים שמעו והעורים הביטו לראות רצה לומר שהחרשים בהרגשת האזן הם השומעים דבר י"י והעורים בהרגשת העין הם מביטים לראות כבודו והוא שהוסיף הנביא ואמר מי עור כי עבדי וחרש כמלאכי אשלח וכן כל שלם הוא על הדרך הזה והוא שאמר מי עור כמשולם ועור כעבד ד' הורה כי שתי ההרגשות ההשגה החיונית צריך שיבטל השלם לפי שכל עת שתחזק פעולות ההרגשה תחלש פעולת השכל והעיון הנפשי עד שבעלי חיים שהם בהרגשה אחת או בשתים דמיונו ופעולותיו חזקים משאר בעלי חיים וכן בבני אדם מי שהוא רב תחבולות העולם תמעט השגתו בדברים העיונים ובהפך העור הוא הרואה והחרש הוא היפך השומע ואשר אזניו קשובות באשר הוא בעל חיים הוא איש אשר לא ישמע ואשר יראה ויביט ג"כ הרבה באשר הוא בעח"י הוא עור אשר לא יראה כראות אנוש. והוא שאמר רבות ראות ולא תשמור פקוח אזנים ולא תשמע כי בהשתמש כוחות אלו בעסקי העולם לא יושג מושכל במציאות הזה אשר המכוון בתורה הי' על זה להגדילה כמו שאמר ד' חפץ למען צדקו וגו' אבל כפי פחיתות העם לא ירגישו בדבר הגדול הזה והוא שסמך לו ואמר והוא עם בזוי ושסוי וגו'. ומי שישיג זה הוא הנקרא בשם י"י והוא המכוון בבריאה לרצון השם שהוא כבודו שהרי זה קבל צורתו באמת והוא העשוי והמתוקן על השלמות כמו שאמר הנביא הזה כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. או רצה בו שכל הנמצא הוא הנקרא בשמי ואף במציאות החומר הזה והתשובה האחרונה לשאלת למה המציאו והוא כי לכבודי בראתיו שהוא רצוני בראתיו ואני נתתי בו הצורה הראויה ורמז בה על המכון במציאות החמר הזה והוא מין האדם והוא אמרו יצרתיו ואמרו אף עשיתיו רצה בו תקנתיו והשלמתיו בדרך שנראה שאני עושהו שהרי נברא בצלם והוא המכוון במין האדם. וכפי משמעות זה הפסוק נראה תקון הברכות שסדרו רז"ל בברכת חתנים ראשונה שהכל ברא לכבודו כנגד כל הנקרא בשמי ולכבודי יצרתיו ואחריה אשר יצר את האדם כנגד אף עשיתיו. והרב המורה פרשו כאלו הוא כתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו ורצה בו כל המיוחס לפעולותי לרצוני בראתיו ואמרו יצרתי אף עשיתיו רצה בו שיש קצת נמצאות שיצר השם תחלה בחומר עצמו ואחר כן עשה אחריו המכוון בו. וזה נמשך למה שאמר כי המכוון במציאות החומר הזה הוא האדם שהוא המורכב האחרון ותכלית הכוונה בכל הפירושים בפסוק הזה היא הצורה האנושית וזה הפסוק טעם למה שהקדים הנביא ואמר מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך כי כפי שסבת גלותינו טבע החומר הרע הזה שלא קבל הצורה המכוונות והוא שחטאנו לו כמו שאמר מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ד' זו חטאנו לו כן סבת גאולתינו וישועתנו הוא שלמות צורתינו שבו יראה פעל השם ומעשיו בנו והוא שאמר הנביא כי בועליך עושיך י"י צבאות שמו וגואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא. יהי רצון מלפניו שיגאלנו מהרה ויושיענו תשועת עולמים אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה.

פרשת נח

כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם.

מן הדברים הצריכים צורך גדול לכל דורש אמת בהבנת הכתוב שיזהר בשמוש השמות בלשון ההוא כדי שלא יטעה בין ענין לענין הנכללים בשם אחד אם שיהיה קצת צירוף בין אותן הענינים או שלא יהיה ביניהם צירוף כלל. וזה צריך דקדוק רב כי זה מביא הטעיה בהבנת הכתוב ובלבד בדברים הנמשכים לחכמה ולאמונה לפי שדברי חכמה ואמונה ישתמשו בשמות משתתפים ובשמות מושאלים כדי שיקחם השומע כפי מה שהוא החכם כפי הראוי לו והכסיל כפי מה שצריך לו שאם היה החכם בעל הדבר ההוא אומר אותו בדרך הפשוט נגלה לסכל היה הדבר ההוא כנזם זהב באף חזיר כי היה הסכל בז לדבר ההוא ומתחכם באשר לא לו וגורם רעה לעצמו והיה החכם חומס החכמה ומשחית דבריו הנעימים ועל זה הזהיר החכם ואמר פתך אכלת תקיאנה ושחת דבריך הנעימים באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך ולפיכך צריך כל חכם שישמר דברי פיו כפי האזן השומעת וכשיכתוב אותם צריך שיכתבם בדרך הסתר עד שיבין כל חכם לב המכוון בו ויבינו האחרים מה שיועיל להם או שלא יזיקם באשר הם. וזה לפי שהספר מסור לכל. ואל זה הענין היה הצורך בכל לשון למיני השמות נזכיר קצתם כפי מה שהשגנו ונאמר כי כבר בא הספור בתורה כי מקדם היה לשון אחד בלבד כמו שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. וזה הלשון היה כפי מה שהיתה הסכמת אדם הראשון כמו שבא וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו.

וכבר פירשו המפרשים שנפש חיה הוא באור על הכל או אפשר שהוא באור האדם כי הקריאה היא לנפש המדברת כפי מה שהניחה להורות בדבר המצויר בלב. וראוי להתבונן במקום הזה למה הזכיר קריאת השמות על בעלי חיים בלבד והלא אין ספק כי כן קרא שמות לשאר המציאות כי הצורך שוה לכל ואע"פ שיש לדחוק ולומר כי זה בא לפי שהיה צריך להודיע ולאדם לא מצא עזר כנגדו כשתעיין הדבר היטב תמצא שאין זה מספיק אמנם בא לרמוז ההבדל אשר בין לשון האדם המדברת ובין לשון שאר בעלי חיים הנקראים בשם כפי ההסכמה כי מוצא פי שאר בעלי חיים הוא טבעו שוה בכל מין ומין מהם ומוצא שפתי האדם הוא כפי ההסכמה והוא שאמר הוא שמו רצה לומר שלא היה זה בטבע כשאר בעלי חיים רק כפי קריאת האדם המוסכמת ממנו והיה מקדם לשון אחד בלבד והלשון ההוא היה גם כן בדברים אחדים שלא היו בו מיני שמות רק מין אחד והם מן השמות הנבדלים רצה לומר שהיה שם מיוחד לענין המיוחד והוא שאמר ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים וזה בא כפי מה שבא הספור הטוב שבתחלה נברא אדם יחידי ועד שארכו הימים היה חלק אחד ממקומות הראויים לישוב מספיק לאנשים ההם גם היו כלם חכמים ונבונים ולא היה צורך לבילבול לשון ולחלקותה אבל משרבו עמי הארץ ורבו הכסילים ביניהם ראה השם כי לא טובה ההסכמה ביניהם שאמרו פן נפוץ וגו' כי הכונה היה שיפוצו על פני כל הארץ ולפיכך בלל השם שפתם כי בלילת השפה היא סבה להרחיק ההסכמה ולפיכך בטלה אותה ההסכמה ונפלה הקנאה ביניהם כפי הצורך על דרך שאמר וראיתי את כל עמל האדם ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו וזה דבר מתמיד לעולם לצורך הישוב ולקיום מין האדם כפי הטבע הצדיק כפי צדקו והרשע כפי רשעו לא שהקנאה הטבעית אשר ביניהם מכוונת לרע להם ולנקמה מהם חלילה חלילה אבל להעמיד המציאות והוא דבר מועיל מאד להזכיר השם בין בני אדם כי אלו היתה ההסכמה ביניהם שלימה היה רצון איש ואיש נמצא והיו שוכחים השם והשטן היה מקטרג ביניהם ולא היו מתעסקין בתורה ובחכמה רק לעשות כפי יצרם. וזה רצה באמרו ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות וכן אמרו ז"ל במקום הזה שכל מקום שאתה מוצא נחת רוח השטן מקטרג ולפיכך בלל שפת כל העם והרבה הלשונות לישב העולם ולקיים האמונה וכבר המציא הנגלה בספור הענין הזה תועלת בטבע האדם בהשתדלו בישוב העולם כי הוא טוב מצורף זה אל תועלת גדולה להעמיד ספור החדוש וספור המבול הטובים כדי שלא תהרהר ותאמר אחר שאב אחד לכל איך בזמן מועט כזה נפצה הארץ ונחלקו הלשונות הרבים בא ולמד לך שזה היה בדבר השם כפי מה שגזרה חכמתו בשאר מעשיו הנפלאים ורצונו היה שיפוצו הנה והנה לישב העולם.

ואחרי הנגלה בספור הזה כי לפי דעת דורשי רשומות יש בו ענין נסתר והוא אצל קצת החכמים נאמר על הכונה במין האדם עד שאמר החכם שהתחבר עמי כי שלמה החכם רמז על העיר באמרו עיר גבורים עלה חכם ועל המגדל באמרו מגדל עז שם י"י וגו'. והוא שאמר במגדל וראשו בשמים לא בעיר כי העיר אינה גבוהה ואין לה חשיבות רק מצד המגדל. ואפשר לומר לפי הענין הזה כי על העיר רמז באמרו סמוך לפסוק זה הון עשיר קרית עזו ורבותינו דרשוהו על מי שלמד מקרא ומשנה ותלמוד וסוף הכתוב הזה וכחומה נשגבה במשכיתו רוצה בו שבעיונו ובציורו תהיה הקריה כחומה נשגבה במשכיתה רוצה בו שבעיונו והם העיר והמגדל על הדרך הנזכר ויהיה אומרו פן נפוץ על פני כל הארץ כאלו אמר קודם שנפוץ או הוא כמשמעו והמבין יבין כי אין מעשה וחשבון בשאול ולפיכך הוא הצורך לעשות המגדל שאם לא יעשה תחלה אין לו מציאות וכאשר יעשה יעמד לעולם ובו ירוץ צדיק ונשגב והוא שאמר וירד י"י לראות את העיר ואת המגדל כי קרוב י"י לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת והשם הסכים עמהם לפי הענין הזה הנסתר המורה על יראת שמים וחכמה אבל לפי הגלוי הפיצם הנה והנה ועוד נתן בלבם גם כן שלא יהיו הדברים אחדים כדי שתהא החכמה נמצאת למי שראוי לה ונמנעת ממי שאין ראוי לה והיו השמות הנאמרים בכל לשון ולשון כהסכמות בעלי הלשון ההוא הקדומים כפי מה שהניחו אותם על הענינים להורות זה את זה בדבור על ענין המצוייר בלב המורה. ורוב השמות הם נבדלים בשמות אישים רצונו לומר בנבדלים שהם חלוקי השם כפי שהם חלוקי ענין. ומהם שיאמר השם בהסכמה על ענינים יותר מאחד אישים או מינין כשם כל מין ומין הנאמר על כל אישי המין ההוא בשוה וכשם הסוג הנאמר גם כן בשוה על כל המינין אשר תחתיו ועל כל אישי המינין ההם המשל בזה שם אדם יאמר על ראובן שמעון לוי ושם חי יאמר על האדם ועל הבהמה ועל העוף ועל הדגים ועל כל שאר בעלי חיים ועל כל אישי האדם ואישי הבהמה ועל כל אישי שאר מיני בעלי חיים. וזה המין מן השמות הנאמרים בהסכמה על ענינים יותר מאחד הוא כשיהיה השם אחד והגדר אחד בענינים ההם כי גדר האדם שהוא חי מדבר מת יאמר בשוה על ראובן שמעון ושאר כל מיני בני אדם וגדר החי שהוא צומח מרגיש יאמר בשוה על האדם ועל הבהמה ועל שאר מיני בעלי חיים ועל כל אישיהם וכשיאמר השם הזה סתם תפול השאלה עליו אי זה הוא כדי להבדילו מן הכלל וליחדו כי לא נדע מהוראת השם ההוא מי הוא המיוחד המצוייר בלב ומי שבא להורות עליו בשם ההוא. אמנם פעם יבא השם הכולל על חלק ממנו להורות עליו אם על הרב ממנו אם על פרטי נבחר מן הכלל ההוא כמו שבא כי היא היתה אם כל חי וכמו שבא כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ואע"פ שנאמרו בענין זה דברים על דרך דרש אין מקרא יוצא מידי פשוטו ועל דרך האמת העונש הוא על מעשה האדם לא על מעשה שאר בעלי חיים ואחר שהוא כן בא כל בשר במקום כל אדם וכמוהו כל חי. ואפשר שאמרו כל חי לפי שחומר האדם הקרוב הוא חומר שאר בעלי חיים הקרוב ואחר שהוא כן החומר ההוא יקרא אם כל חי. ועל דרך הראשון בא שם אדם שהוא שם המין על ההמון שהוא הרב ממנו כמו שאמר אמחה את האדם ופעמים יבא המין על כת אחת ממנו כמו שבא וריחק ד' את האדם. והכרתי את האדם. ושניהם נאמרו על ישראל לבד. ופעמים יבא הסוג על כת אחת ממין אחת ממיניו או על הרוב ממנו או על המיוחד ממנו כמו שבא כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ואמר ויברך כל בשר שם קדשו ומזה הענין בא בא יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר י"י. וכן באשם תודה במקומות על חלק המיוחד ממנה והוא שרש האמונה ובמקומות על החוקים והמשפטים הוא הרב ממנה וזה הענין יבא גם כן בשאר לשונות הגוים. ומהשמות גם כן שהם משתתפים רוצה לומר ששתופם בלבד בשם אבל הם חלוקי ענין וגדריהם משתנים כשם עין שנאמר על העין הרואה ונאמר על עין המים. ויש משמות המין הזה שהם מסופקים. וכתב הרב המורה עליהם פעם יחשב בהם שיאמרו בהסכמה ופעם יחשב בהם שהם משתתפים ונראה שרוצה לומר שפעם ילקח האחד במקום האחר כשם צור שיאמר על סלע ויאמר על מקום מחצבת אבנים והוא במקום מקור כמו שנא' הביטו אל צור חצבתם וזה השם בא במקומות על יסוד הכל והתחלתו כמו שכתב הרב המורה על אמרו ונצבת על הצור ויחשב שהוא נאמר על צור חלמיש.

וכתב הרב המורה במקום אחר כי השמות אשר יאמרו במסתפק הם אשר יאמרו על שני פנים ביניהם דמיון בענין אחד והענין ההוא מקרה בהם ואינו מעמיד עצם אחד מהם. ויש מהשמות שהם נרדפים רצוני לומר שזה רודף ענין זה והם בהפך המשתתפים כי הנרדפים הם כשהגדר אחד והשמות משתנים כיין וחמר ודם ענב שהם שמות למשתה היוצא מן הענבים וראוי לך שלא תטעה במין השמות האלה עד שתבקש חלוק ענין במה שאיננו בו כי זה יוציאך להזיה גמורה. ומהשמות שהם מושאלים כשם הלחם שהונח על הפת ולפי שהוא מזון טבעי לגוף האדם ובו חייו הושאל זה השם בתורה על החכמה שהם מזון הנפש וחייה כמו שאמר לכו לחמו בלחמי. ואל זה המין נמשכים התארים הנאמרים עליו יתברך שמו והשמות הנאמרים בפעולות הבאות מאתו יתברך ובין תבין את אשר לפניך כי לא דבר ריק הוא אבל הוא יסוד האמונה ואין לה מעמיד זולתו ובלעדיו לא תשיג סודות התורה. וראוי לך שתדקדק בשמות המושאלים והמשתתפים ובזה תשיג כונת הכתוב לא זולת זה. המשל בזה כי החכם אמר צדיק יסוד עולם צריך שתדקדק ותאמר כי מצאנו שם עולם נאמר על המציאות ונאמר על הזמן ורוב שמושו בכתוב הוא על הזמן וזה השם המונח על המציאות הונח תחלה על המציאות כולו אשר המציאו השם יתברך כמו שבא אל עולם מלך עולם והוא כולל היסודות ומורכביהם והשמים וצבאם והמלאכים כי הוא בלא ספק אל ומלך לכל ואע"פ שהנוברים העתיקוהו אל נצחי אמנם נכון הוא שהמיחד אבינו היה קורא ודורש שהוא אדון המציאות כולו לפי שבני דורו היו מיחסים האלהות לשמש ולכל צבא השמים והוא הודיע והראה במופתים שהם מעשיו ושמשיו והוא מושל בכל וכל צבא השמים משתחוים לו לעשות מה שגזר השם עליהם ולפיכך נראה באמת שהוא נאמר במקום הזה על המציאות כלו. ויאמר גם כן על חלק ממנו כמו שבא ומתחת זרועת עולם רוצה בו שרצונו סובל הגלגלים שהם זרועות עולם החמרי המורכב מהיסודות הארבעה. ועל הענין הזה יאמר עולם השפל או עולם היסודות ויאמר גם כן עולם הגלגלים ועולם המלאכים עד שיאמר ששלשה עולמות הן ולפי שהם שלשה חלקי עולם זה מיוחד מזה ולפיכך נאמר שהמלאך שליש העולם. וכפי הדרך הנזכר בשמוש השם הזה על המציאות ישתמשו בו על הזמן כי הנחתו הראשונה היתה בו על הזמן הנצחי כמו שבא י"י ימלוך לעולם ועד ואמר זה שמי לעולם חסד עולם ברית עולם ורבים כמוהו ואמר ברוך י"י אלהי ישראל מן העולם ועד העולם רצה בו מאז ולנצח ויאמר על הזמן הנפסק פעמים יבא על זמן חיי האדם כמו שאמר לעולם בהם תעבודו ואל זה נמשך המאמר המפורסם העולם הזה והעולם הבא כי העולם הזה יאמר על החיים הגופיים והעולם הבא יאמר על החיים הנפשיים ופעמים יבא על זמן ארוך מהזמנים הנתונים לענין אשר נזכר עליו בזמן היובל בענין עבודת עבד עברי כמו שנאמר ועבדו לעולם ובארח הקבלה האמתית לעולמו של יובל וכן התבאר בתורה באמרו לשוב איש למשפחתו ביובל. וכבר אמרו בעלי הלשון שהעולם נגזר מן העלם ואמרו שנקרא כן לרב סתריו ועומק עניניו ומהם שאמר שהוא מענין עלם שהוא שם נער ורוצים בו שהוא כמו העלם שלא ישיגהו שנוי והביאום זה לומר שכך הוא כל ימי עמדו. וראוי למי שמתבונן בשם הזה בהשתמש בו על המציאות ועל הזמן כלו בדרך אחת כפי מה שהזכרנו ויתכן לומר כי זה לפי שהמציאות החמרי נמשך לתנועה ולזמן והתנועה והזמן נמצאים יחד לא ימצא האחד בלתי האחד עמו ולפיכך הניחו השם הזה על שניהם והוא מורה על תמידות ונצחות כפי מה שהעידו עליו כתובים הרבה וכפי מה שנעתק אצל הנוצרים והוא אם שהשם בעצמו זה משמעו הראשון או נגזר מענין העלם מפני שנעלם לו גבול וקצה כדבר הסבובי שחלקיו רודפים זה את זה או לפי הענין האחר וזה יתכן גם כן עם החזקנו באמונת החדוש כי החדוש לא ימנע הנצחית כמו שבאר הרב המורה גם החדוש בעצמו נעלם הגבול לו מראש בידיעת המופת והדבר שלא יודע רק דרך הקבלה ראוי שיקרא נעלם גם על הספק הזה והמבוכה היוצאת בידיעתו ראוי להקרא בשם הזה ואין אצלי האומר כי העולם כלה כליון גמור מרבה בשבחו של מקום יתברך אבל הוא מרבה בגנותו כי אין זה מעשה האומן הגדול והלא גנאי הוא לאומן מהאומנים באבוד מלאכתו ובהפסדתה חלילה חלילה לו ית'. כי אחר שהמציאות טוב לא יכלה לעולם כי אין השם מונע הטוב אבל עושה אותו לעולם ולפיכך מתמיד המציאות ואין הדבר הכלה ממנו כלה בבחינת המציאות בכלל מהמציאות לא חסר דבר עד עתה שהרי אין שם ריקות והכל מלא כבודו לא חסר דבר ולא יחסר לעולם אבל הכל חוזר חלילה כמו שאמר דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. והארץ בא בכתוב הזה אל כלל היסודות שיתרכבו מהם ההולכים והבאים וזה כלו על ידי הגלגל הסובב מאין הפסק המראה פעולת סבובו בכל אשר נעשה תחת השמש בתכונת הצמחים ובעלי חיים כי כשתעיין בהם היטב תמצא צורת העגול בהם לעולם בכללם ובחלקיהם. ואפשר שבהרכבת הדומם לא יראה כל כך לרב רחקו ממנו והוא הסבה להיותו פחות שבמורכבים ולא תראה בו תנועה כלל לפי רוחק המניע אבל בצמחים ובבעלי חיים יראה יותר פעל המניע הסובב בתנועה ובעגול. גם במלאכת האדם יראה העגול על הרב בכל כלי תשמישו וכל זה מורה על פעל התנועה הסבובית הנתונה לסבת המורכבים כי היא לא זולתה משאר התנועות מתמדת מאין הפסק. ולפיכך נאמר כי מעשה האלהים הוא יהיה לעולם ונאמר אין כל חדש תחת השמש כי הכל נמשך למציאות כפי מה שהטביעו השם ומה שיבא מן הפגעים הוא לפי העונש או לפי התנועה הכל היה על הדרך הזה מראש ברצונו הקדום אבל המציאות יהיה לעולם כי התנועה לא תכלה גם עם המבול שהגיד עליו הכתוב הטוב כי השחית כל בשר את דרכו לא חסר המציאות דבר והארץ לא כלתה ולא חסרה אבל המים כסו פני הארץ ולדעת החכמים הנודעים בחכמה לא פשט המבול על כל הארץ.

וכן מצאנו לרבותינו ז"ל שאמרו מהר המשחה הביאה אותו דלא טפת ארעא ישראל במיא דמבולא גם המקום שנחו עליו המים שב לאשר הי' בתחלה ולא נפסד והשמים וכל צבאם לא השיגם שנוי ולא ישיגם ואע"פ שיש פסוקים בדברי הנביאים ובדברי נעים זמירות כסותרים הדעת הזה כמו שאמר המה יאבדו ואתה תעמד וגו' הלא יש לך להתבונן ולדעת כי שמים שם משתתף והאבדה גם כן שם משתתף כי תאמר על השנוי בלבד כמו שאמר כי אבדה מצרים ואם אי אפשר אצלך מאין אבדה ממש ירצה בו שהם באפשרות הכליון לרצון השם אבל הוא יתברך קיים לעולם ואינו באפשר כלל גם עולם המלאכים ונפשות הצדיקים אין אחד מאנשי התורה אומר שיכלה לעולם ואע"פ שדעתם שהם היו בהתחלה. ולפיכך נאמר שעולם הנזכר בפסוק שפתחנו בו אפשר שיבא על הזמן הנצחי ודעת החכם שהרשע משולח למקרים ונעזב והוא כלה ברגע כעבור סופה עליו וסופה הוא משל למקרה המות והוא שם לרוח החזק המניד דבר פתאום ממקומו ואיננו כמו שאמר כמוץ גנבתו סופה ואמר לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. והענין בהם אחד והרצון בו שאין לרשע תקוה ואחרית אחר המות ועליהם נאמר ומותר האדם מן הבהמה אין אבל הצדיקים עומדים לעד וצדקתם עומדת לעד. ולפיכך המשיל הצדיק ביסוד עולם שהוא עומד קיים וקראו יסוד נצחי באמרו יסוד עולם וזה אם נקח שם עולם במקום הזה על הזמן אבל אם נקחהו על המציאות ירצה בו שהוא מעמיד העולם השפל הזה בזכותו כמו שאמרו ז"ל כל העולם לא נברא אלא בשביל זה בדרך שאמרו ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם ועל דרך שבא הספור הטוב על נח שנתקיים המציאות בשבילו לפי שהיה איש צדיק כמו שאמר איש צדיק תמים היה בדורותיו. וכבר ידעת מה שאמרו בו ז"ל והכונה בכתוב שלא תאמר איך אפשר שקרא הכתוב נח איש צדיק תמים והלא לא נתנה לו התורה ולא היו לו רק שבע מצות הן שהתיחסו לו ולבניו ואפילו לדעת האומר שאדם הראשון נצטוה עליהן וזה לפי שמחה השם זכר הכל ונקרא השם על בני נח ולפיכך נקראו כל העמים בשם הזה מלבד בני ישראל. אבל אין ספק שטבע מצות אלו בלבד קבל נח ושלא יקשה עליך איך נקרא צדיק תמים באותן המצות בלבד ושלא תהרהר רע ותאמר אחר שהוא היה צדיק ומצא חן בעיני השם למה לי ולשאר מצות התורה לפיכך בא ואמר לך תמים היה בדורותיו רצה השלם אצל השם לפי הדורות ההם שלא נתנה להם התורה ושלמותו היה כפי שלמות העבד בעשותו רצון רבו וכבר קדם לנו זה ורבותינו ז"ל בפרשת בראשית אמרו שחסידי אומות העולם והם המקיימים שבע מצות זוכים לעלם הבא ולפיכך אנו אומרים תחילה למי שבא להתגייר אכלת חלב עד שלא תתגייר אי אתה ענוש כרת והנמשך אל זה ולפיכך לפי הדורות האלה שאנו מסתכנים בהתגייר בתוכם כשיבא אחד ראוי לנו שנתן לו עצה הוגנת שיקיים שבע מצות עד שימצא מקום להתגייר בלא סכנה ונלמד לו המצות ההן כמו שהתבארו בתלמוד ואע"פ שהדינין לא התבארו והיא אחת מן המצות מאחר שנאמר שם סתם על הדינין. וידוע כי בכל עם ועם דינין מוסכמין אם מפי איש שמתפאר שהוא שליח השם אם מפי מלך או מפי שופט העם ההוא המצוה בזה היא לכל בן נח שיעשה כפי הדינין החקוק בעמו כי הדין הוא לישוב העולם. ורבותינו ז"ל אמרו דינא דמלכותא דינא ובתוספתא נמצא מפורש כשם שמצוה על ישראל לישב בתי דינין בעיירות שלהן כך מצוה על בני נח לישב בתי דינין בעיירות שלהן ולפיכך ראוי לכל חסיד שבאומות שיתנהג במשאו ומתנו כפי הדינין המוסכמין בעמו. ועל דרך זה יתנהג הבא להתגייר עד אשר ימצא מקום להתגייר ודי לו שיזכה למצות שזכה בהם הצדיק נח ונמלט בצדקו הוא וביתו ובשבילו נתקיים העולם והרשעים עברו פתאם ואינם כעבור סופה והוא שאומרו כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול וצדיק יסוד עולם זה נח. לפיכך ראוי לכל אדם שיתבונן בפרשת המבול וישמר מכל דבר רע שלא ישטפוהו המים הזידונים פן תקיר נפשו רעתה כהקיר ביר מימיה ותהומות חטאיו יכסוהו ויתן אל לבו להמלט מקצוף השם עליו ומגער בו כדרך שאמר הנביא כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקציף עליך ומגער בך. ובמה איפא ינצל האדם מקצפו ומגערתו בעשותו לו תיבה מעצי מעשיו הטובים וכפר אותה בבית בכופר ענותו וקנים יעשה את התיבה כנגד שלשה עולמות תחתיים שניים ושלישים יעשה בלמדו החכמות הלמודיות והטבעיות והאלהיות. כי זה מכוון במין האדם ובזכות האיש הזה נברא העולם ועמד. וכשם שהביא נח בתיבה ומלט בצדקתו שאר כל מיני בעלי חיים והביא שם מכל מאכל לצורך בעלי חיים ההם כן כל אשר בעולם השפל הזה נברא ועומד בזכות האיש הזה כי הצמחים נמצאים לצורך בעלי חיים. ובעלי חיים לצורך האדם כי הוא המורכב האחרון הזך השלם ומציאות המין הזה להמצא בו השלם שאי אפשר בלעדיו אם כן הכל הוא לרגלו ולחברתו כמו שאמרו ז"ל כל העולם לא נברא אלא לצוות זה וההולך בדרכי השם כזה מצא חן בעיני השם וכפי זכרו את השם יזכר לפניו לא שהקשת הנראית בענן מזכרת השם שאין שכחה לפני כסא כבודו אבל הענין ההוא כמו שאמרו ז"ל את קשתי נתתי את קישותי דמות המוקש לי וזה כפי שבא במעשה מרכבה כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד י"י והיה בענני ענן על החומר הוא שנושא המים הזידונים ונראתה הקשת לזכור ברית עולם כי במסתכל במעשיו הנפלאים הוא הזוכר אותו והנזכר לפניו. ואל זה רמז דוד באמרו במזמור הללו את י"י מן השמים כי מראש דברו עד חק נתן ולא יעבר רמז על שני עולמות העליונים רצה לומר כי בבחינתם יתאמת מציאות השם הנצחי ונודעה ממשלתו בכל והוא המהלל המבקש מהם שאמר הללו את י"י מן השמים ובמאמר מן השמים כלל מלאכים כי שם הם נמצאים כמו שאמר ראש הפילוסופים כי מספר המלאכים כמספר הגלגלים לפי שכל גלגל וגלגל יש לו מלאך שמניע אותו. ואולי אל זה רמז באמרו הללוהו במרומים ואחר זה בא להודיע שאין ממשלה לאחד מהם גלגל או כוכב או מלאך רק מאת השם יתברך והוא שאמר הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו והנמשך אל זה. ואמנם בא שם על דרך הנסתר ההכרחי והמים אשר מעל השמים כפי מה שבא בתורה ובין המים אשר מעל לרקיע. ובשניהם בא מעל לא על ללמדך שאינם עליו ממש בפעל אבל בכח והכל בכח השם ומאמרו כמו שאמרו ז"ל אלו נאמר בין המים אשר על לרקיע הייתי אומר על גופו של רקיע המים נתונים כשהוא אומר המים אשר מעל לרקיע הוי אומר המים העליונים נתונים במאמר. ועל שני העולמות אמר יהללו את שם י"י כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם רצה בו כי הם המתמידים והנצחיים והם המודים כי הוא צוה ונבראו וזהו מהללם הנאה. ואחר זה אמר הללו את י"י מן הארץ וגו'. וכלל העולם השפל במלת הארץ והזכיר אחר כן כל מיני המציאות השפל הארבע יסודות והקיטור העולה להוריד המים אשר מעל השמים והזכיר שלג וברד לא מים ומטר להשלים הסוד אשר רמז במים אשר מעל השמים ואמר רוח סערה עושה דברו מפני שטבע האויר להשתנות תנועתו תמיד ואין תנועתו על דרך תחת כשאר כל היסודות אבל היא מתנועעת לכל הפאות בדבר השם ולפיכך התיחסה אליו באמרו ורוח אלהים מרחפת על פני המים והזכיר התנינים תחלה להעיד על הכונה האחרונה במציאות כלו שהוא רצון השם להמציא מציאות והכל טוב אם מצד בחינת הנמצא אצל עצמו ואם מצד הבחינה אצל אחר כי התנינים הגדולים הנזכרים גם כן במעשה בראשית בבריאה אשר שרצו המים באמרו ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגו'. וכיוצא בם משאר מיני בעלי חיים שהם נזונים מטרף בעלי חיים אחרים ואע"פ שהוא רע בבחינה אצל האחרים הנטרפים אמנם בבחינה אצל עצמם הוא טוב כי המציאות טוב כמו שאמרו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והוא מורה בהשגחת השם על הכל ולפי השגחתו בכל שהיא טובה ונאותה לפי שפע הטוב היוצא ממנו נאמר בו על דרך משל ישמח י"י במעשיו כי כן דרך העושה כשיאותו ויכוונו מעשיו וזה אצלי רמז דוד ע"ה באמרו לויתן זה יצרת לשחק בו רוצה בו לשמח בו הראוי לו לשמוח והוא הפעל מכחו על דרך שאמר שלמה החכם משחקת לפניו בכל עת ואמר מצחקת בתבל ארצו רמז בו על גדל השפע היוצא מאתו להמציא כל מה שאיפשר ליסודות כפי הטבע הנמצא להם ובתכלית הגדול והחזק והאמיץ.

ואל זה הענין רמזו בבראשית רבה ולפי גדלם וממשלתם הזכיר אותם בפרט עם היסודות ואחר שהזכיר היסודות הזכיר מיני המורכבים מהם והם ההרים והגבעות שהם מציאות הדומם שהוא המורכב תחלה ואחריו הזכיר הצומח והחי המרגיש והחי המדבר הוא האדם שהוא הנכבד מהם אחר שבידו לבחור הדרך הטובה ולדעת האמתות ולפי שהבחירה בידו ראוי לו הגמול כפי בחירתו והנכבד שבזה המין העם הזה אשר בחר לו השם לנחלה ונתן לו תורתו התמימה להדריכו דרך ישרה ולזכותו. ועל כן ראוי להודות על חלקו הטוב לא שיתרעם עליו מפני שבחר הרע לרצונו כי אין תלונתו רק על עצמו. ואל זה רמז החכם באמרו אולת אדם תסלף דרכו ועל י"י יזעף לבו ואלו היה רוצה היה בוחר הטוב ומתדמה למלאכים ואחר שמין האדם נבחר למעלה הזאת ראוי לו להודות עליה. ועל דרך זה בא המזמור כלו להודות ולהכיר שהשם ברא לכבודו הגבוהים והשפלים והוא מושל בכל ורוצה במין האדם מכל הדברים השפלים ובחר עמו מזה המין והרים קרנו בתורה והוא שאמר וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו והכונה בו לחסידיו ולכן ראוי להם להודות לבחירתו בם. והוא שאמר תהלה לכל חסידיו כדרך שאמר תהלתו בקהל חסידים וזה לפי בחירתו בם כפי אשר בחר שבט לוי להיות עבודתם לו וכפי מה שקדם בא בסוף המזמור יהללו את שם י"י כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים רצה לומר ראוי על כל אדם שיהלל השם על כל המציאות שכל הממשלות תחת ממשלתו ואין העליון מהם מושל בעצמו ולא השפל מהם שאינו מאתו יתברך ולכן ראוי להודות ולהלל לו על כל אשר בארץ ובשמים ואחר זה הזכיר ענין אחר ואמר וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה. רצה לומר שעל זה באמת ראוי לעם הזה להודות השם ולהזכיר הטוב השלם באשר הוא הנבחר והקרוב אליו במין הנכבד מכל מיני העולם השפל ועל כן ראוי לו לשמוח בחלקו וזאת הערה טובה במזמור הזה שבא להעיר האדם לבחון המציאות כלו ולהתבונן בו. ודוד ע"ה העיר בו בלשונו הצח על ענינים רבים אזכיר מהם חמשה שהם אבות לכולם. הראשון והוא עקר להודיע כי בבחינת המציאות יתאמתו מציאות השם ואחדותו ונצחותו וממשלתו בכל. השני להודיע שיש שם שלשה עולמות. השלישי להודיע כי חומר העולם השפל למטה במעלה מחומר העולם הגבוה. הרביעי שמין האדם כמר מדלי אצל המציאות כלו וזה דבר מועיל מאד להרחיק מבוכת החושבים כי הוא המכוון בכלל המציאות ואין זה אמת אבל הוא המכוון במציאות העולם השפל והכונה בו בשלם מהמין ההוא עד שאמרו ז"ל עליו כל העולם לא נברא אלא בשביל זה ואמר החכם וצדיק יסוד עולם וזה ענין חמישי נרמז באמרו וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה.

פרשת לך לך

מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו.

לשון מתהלך בא בכתוב הזה ובשאר כתובים על המכוון הליכותיו ושם ארחותיו נגד השם לא יטה ימין ושמאל והוא שלמות הצדיק ותומו כי כל עת שהצדיק נוטה לצדקו אל הימין והוא שנאמר עליו צדיק הרבה איפשר לקראו חסיד לא תמים או צדיק וכאשר ילך בדרך הממוצעת יקרא צדיק תמים ומתהלך את השם כי כן מצאנו על היחידים בדורותיו אמר ויתהלך חנוך את האלהים. את האלהים התהלך נח. והוא שהוסיף המתרגם בדחלתא די"י וכאשר נקשר בו לפני תרגם ארי פלח והכונה בכלם שיכוין כל דרכיו נגד השם ועל דרך הזה הלכו האבות כמו שנבאר מאמונתם וממעשיהם וכאשר התפרסם באברהם אבינו כי כל מדה חשובה שישיגה האדם התיחסה אליו בספור התורה. תחלה יחס לו המדה הצריכה מראש לשלמות האדם והיא הרחקת חברת הרעים והפחותים לפי שהאדם נמשך אחר מדות רעיו ואפילו הוא מוטבע במדות הטובות ולפיכך כל מבקש שלמות צריך שיעזוב עזיבה גמורה כל בעל מדה רעה או בעל אמונה פחותה רחוק או קרוב אב או אם או אח עד שיעזוב לפי הצורך הגדול הזה ארצו ומשפחתו ובית אביו וכל מה שהם קרוביו ומיודעיו צריך להתרחק מהם יותר כי האדם נמשך בטבעו לקרוביו והשלמות נמנע מאדם בחברתם והוא שפתח ואמר באברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך והכונה בזה שילמד מה שראוי ללמוד ויניח הראוי שלא ללמוד וטוב שיגור האדם בארץ נכריה וישפל בגרותו לפני אחרים לתועלתו מאשר ישקט על שמריו ויתנשא על חבריו לנזקו כדרך שאמרו ז"ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים רצו בו שזנב ארי ארי וראש שועל שועל וטוב להיות ארי מהיות שועל ולפי הענין הזה אמר החכם הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע ושבירתו הוא חלישות שכלו והתהפכות מדותיו הטובות ואל זה הענין גדול התועלת כיון דוד ע"ה בפתחו ספרו הקדוש באשרי האיש אשר לא הלך בעצת להורות כי השלמות היא בהרחיק חברת הרעים לא זולת זה והוא המכוון בתחלת הספור על אברהם אבינו להורות כי לא ישלם תלמוד האדם זולת זה ואחר שילמד מאחרים הראוי לו צריך שילמד אחרים כמו שהזכיר אחר כן ואת הנפש אשר עשו בחרן ואמר ויקרא שם בשם י"י והקריאה ההיא היתה דרישת יחיד השם ברבים. ומדת הלמוד הוא מדרכי השם בהביטו בחסדו הגדול לברואיו כי הטבת הלמוד גדולה מכל הטבה כי בה נותן צורה לנפש האדם ואז תצא הנפש מכח למעשה והוא שאמר אשר עשו בחרן והיא גם כן מדה חשובה לפי הדעות המפורסמות כמו שאמר החכם מונע בר יקבוהו לאום וברכה לראש משביר. רצה לומר שזה דעת מפורסם ללמד אחרים ואף כי יתגנה המלמד אצל קצת השומעים ויקללוהו על זה אין ראוי לשלם ההוא שישתק מאחר שימצא אחד מהם תועלת בדבריו ויברכהו וכי האחד הוא המברכו ליתרון הכרתו וחשיבותו נחשב לפני השם מצד הגמול לרבים והרבים המקללים אותו למיעוט הכרתם ולפחיתותם נחשבים ליחיד ואל זה רמז באמרו ואברכה מברכיך ומקללך אאור. ולקח בברכה לשון רבים ובקללה לשון יחיד ואם הוא ידוע כי הם הרבים והכל בא להעיר השלם ללמד ולהשלים אחרים ולהזהירהו שלא יתרשל מזה בהתגנותו אצל רב בני דורו בזה ואל זה כיון החכם באמרו ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ואל זה הענין בעצמו אמר ישעיה הנביא אל תיראו חרפת אנוש ומגדפותם אל תחתו וכבר הקדים לו ואמר הביטו אל אברהם אביכם לפי שהוא החל לקרא בני אדם כדי למשכם לעבודת השם ולשחררם מעבדת אלהים אחרים בעבודתו. ושלמות האדם יושג בשתי המדות הנזכרות הלמידה והלמוד ולפיכך התיחסו תחלה בספור הכתוב לאדון השלם ואחר כן התיחסה אליו מדת החריצות לפי שגנאי גדול הוא לשלם כשיתרשל לקנות די ספקו לחם לאכול ובגד ללבוש עד שיצטרך לבריות אבל ראוי לו שיטרח להשיג ספוקו ואם ירחיק נדוד והוא שבא בספור ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה אמנם רב העמל ויתרון הטורח וההמיה לכסף מגונה מאד כי כל יתרון מגונה אצל השלם והוא שנאמר כי כבד הרעב בארץ ולמד לך שהצורך הגדול הביאו לזה. ואחר כך בא הספור על דברי אשתו ואע"פ שהספור ההוא הי' זר וקשה על אדון כמוהו אמנם למדנו ממנו מדה חשובה מאד בעניני האדם ובעסקיו והוא לבחור ברע כדי לברוח מרע ממנו ולפיכך אחר שידע השלם בכח נבואתו שלא יקרב אליה אדם אע"פ שהיה לו גנאי שתלקח אשתו מאתו בחר בזה כדי לברוח מהרעב הכבד והוא שאמר למען ייטב לי בעבורך וצוה אותה לשנות בדבריה כדי שלא יהרג והוא שאמר וחיתה נפשי בגללך. ואחר זה ספר שהיו צאן ובקר ואוהלים ללוט ההולך את אברם להודיע שהליכתו את אברם גרמה לו זה ויחס לו בזה מדה מן המדות החשובות. והוא שראוי לעשיר להעשיר הדבקים אליו והוא שאמר וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ואחר כן ספר דברי הריב שנפל בין רועיו ובין רועי מקנה לוט והוא השלם לטוב לבבו רדף השלום. והוא שאמר אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך ואמר הלא כל הארץ לפניך הורה כי אע"פ שטוב שבת אחים גם יחד אחר שיפול הריב ביניהם הטוב הוא שיפרד איש מעל אחיו והוא שאמר השלם הפרד נא מעלי ואמרו אם השמאל ואמינה הורה מדה חשובה שלא יקפיד איש בטובת אחרים אחר שיספיק לו הנשאר לחלקו והוא שאמר לו לברור הנוה הטוב לא כמדת הרעים המקפידים בטובת אחרים ומקנאים עליה.

עוד למדנו מדה חשובה מן הספור הזה שלא להתגאות על אחר על טובה שבאה לו ממנו שהרי השלם לא התגאה על לוט בשביל שהתברך בגללו וכל הטוב שהשיג השיג לרגלו ולא הזכיר לו מזה דבר ואע"פ שהיו מצערים אותו אנשי ביתו. ואחר כן ספר מלחמת המלכים בעבור דבר לוט אשר נשבה מתוך המלחמה ההיא ושם התיחסו לו חמש מדות טובות האחת מדת הרחמים כי נכמרו רחמיו כאשר שמע כי נשבה אחיו. השנית מדת הגבורה כי התגבר בילדי ביתו על ארבעה מלכים. השלישית מדת ההסתפקות באמרו אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' כי אע"פ שאמר בעת הצרך למען ייטב לי בעבורך אחר שהיה לו די ספקו הסתפק באשר השיג ואמרו ולא תאמר אני העשרתי את אברם היה לטוב טבעו מפני שהממון ההוא הוא ממון שבויים ואע"פ שזכה בו מן הדין שהרי ענר אשכול וממרא לקחו חלקם ועם כל זה הראה טוב מדת החמלה על קשה יום. הרביעית מדת שמירת הברית לכל בעלי ברית בין בני ברית בין שאינם בני ברית לפי שראוי לאדם לקנות לו חברים להיותם לו עזר לעת צר והוא שהזכיר בעלי ברית אברם. החמישית מדת ההודאה לשם וההכרה שהכל מאתו והוא שנתן מעשר לכהן אל עליון וזה מסעיפי מדת הנדיבות והוא המדה שהעידה הקבלה שהיתה לו בהיות ביתו פתוח לעוברים ושבים וספור שלשה אנשים שראה ורץ לקראתם אמת זה וספור מרוצתו והשתחוייתו לקרוא אותם לסעוד לבם הורה כי מדרכי הנדיב לפצור בקרואיו בכל מיני פצירה ואמרו ואקחה פת לחם הורה על מדה חשובה שהיה אומר מעט ועשה הרבה וזה סעיף מדרכי הבושת. ואמרו מהרי שלש סאין קמח סלת וגו'. הורה לתקן פת נקיה מפני האורחין הנכבדים מספיק לכל בני הבית כי אין ספק ששלש סאין לא היה צריך להם וזה מדה טובה להרחיק קנאה בסעודה שהרי סאה אחת מספיק לכמה אנשים ועומר מספיק לשנים ושלשה שהיא עשירית האיפה ואיפה שלש סאין כמו שנודע מן התרגום ואע"פ שאין ראיה לדבר סמך יש לו מן הפסוק הזה כי דרך הוא ללוש במדה הידועה וכאלו אמר מהרי איפת קמח סלת ואמרו ואנכי עפר ואפר מורה על מדת ענוה ושפלות רוח. וספור דבר שרה על הגר בענותה אותה ובשלחו אותה לדבריה ואת בנה הורה על מדת שלום הביא כמו שצוו עליו ז"ל. וספור עשותו משתה גדול ביום הגמל את יצחק הורה על מדת השמחה שהיא טובה בעתה וספור באו לספוד לשרה ולבכותה וקנותו לה אחזת קבר בכסף מלא הורה על מדת גמילות חסדים ושישמר אדם ברית את המתים באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ואמרו עובר לסוחר הורה על משא ומתן שראוי שיהא בנחת רוח ובאמונה עם הבריות והוסיפו לקחת קטורה לאשה הורה על חבוב קיום מין האדם כדי לקיים צלם ודמות והוא שאמרו ז"ל כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט את הדמות שנאמר כי בצלם אלהים וגו'. ולא כדעת הנוצרים שהם מיחדים קצת בניהם ללכת ערירים למות כאלו השם שונא מין האדם והוא אוהב אותו מכל המינין השפלים ולזה בא הספור עליו בזה שהוא היה האוהב הראשון שייחד שמו והודיעו בעולם כפי מה שבא הספור עליו בקראו בשם י"י ובהעלותו בנו יחידו אשר אהב ולאהבת השם שנא את בנו יחידו שנאת מות זאת היתה מדה שלא נמצאת לאחר כמוהו והוא מורה על תכלית שלמות טבעו.

ואחר שהוא היה השלם במעלות שכליות ובמעלות מדות והוא היה המתהלך לפניו מהו שאמר התהלך לפני והיה תמים אין ספק שהכונה היתה על זרעו להיות גוי קדוש ושלם מצורף אל זה כי אע"פ שהיה שלם בבחינת עצמו אמנם בבחינת זרעו לא היה שלם בזמן ההוא כי כל זמן שהבנים חסרים אין האב שלם כי ישיגהו החסרון ההוא לפי דבקותם לו כמו שבא ביהושע הכהן הגדול לפי חסרון בניו ויהושע היה לבוש בגדים צואים כפי שהתבאר בפרשת בהעלותך. וכן אברהם נמצא חסר בבחינת ישמעאל בנו כמו שהוכיח סופו שהיה רובה קשת ואין זה המכוון בו ולפי שהיה רצון השם להוציא מחלציו גוי קדוש מכל העמים כמו שאמר שם ומלכים ממך יצאו והצדיקים והחכמים הם הם המלכים באמת כמו שאמר שם ממלכת כהנים וגוי קדוש וידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו לבקש היתרונות שהם סבת כל חסרון האדם והם המעבירים הכונה במציאות האדם כמו שאמר החכם אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. הורה שהוא יוצא מן היושר ומעות דרכו בבקשו חשבון רב בעניניו שאינו רק דמיון גמור ללא תועלת אבל הוא לנזקים רבים ולהרחיק הענין הזה היה רצון השם והגדיל חסדו לתת אות ברית בבשרם לפי שטבע הכלי ההוא מוכן מכל שאר איברי האדם להשיחו במותרות המגונות לפיכך בא האות למול הערלה כדי להזכיר האדם תחלה בפעל הכלי ההוא שיעביר מפעולתו מה שאין בה צורך ואע"פ שימצא בו הנאה ויצטער בעזיבתו כדרך שהעביר מהכלי ההוא עצמו מה שאין בו צורך להשלים כונת פעולתו ואע"פ שהיתה ההנאה יותר אלו נשאר שם כמו שנראה מדבריהם ז"ל שכל הנבעלת לערל קשה לפרוש הימנו. ובזה היתה כונת המצוה לחסר התאוה לא לבטל פעל הכלי ההוא שהרי לכרות העור החופה הבשר שהוא מילת הבשר באה המצוה לא לכרות הבשר בעצמו שהיה נשחת בו הכלי כי זה אסרה התורה אף בשאר בעלי חיים כמו שבא ובארצכם לא תעשו כי לא יחפץ השם בהשחתת העולם. אבל הכונה בכל המעשים לעזוב הקצות וללכת באמצע וההולך על הדרך הזה הוא השלם התמים רצונו לומר תמים צורה לא תמים גוף וכן כתוב תמימי דרך ההולכים בתורת י"י וההולך בדרך זה הוא ראוי להוליד בנים כדי לגדלם בעבודת השם שהוא המכוון בעולם השפל הזה וזהו שסמך לו ואמר ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאד מאד וכן בכל מקום בפרשה כשהזכיר הברית הזכיר זרעו כי הכונה במצוה היא היתה על זרעו שיכוין לעזוב המותרות. והוא שאמר ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם כי עיקר המצוה היא להיות לאות ולסימן כדי שיכרת ויסיר שאר הערלות ערלת אזן וערלת שפתים וערלת לב כמו שאמר ומלתם את ערלת לבבכם הכל להשיג שלמות המדות הקודם לשלמות השכל והמסבב אותו ושלמות שכל האדם היא עבודת השם ודעתו שהוא האלהים לבדו. ועל זה סובבת התורה ולפי שהברית קודם לתורה קדימת זמן וקדיאת סבה שהרי הוא סבת קיום התורה אמרו ז"ל שצריך להקדים ברית לתורה כי עיקר הכונה במצוה ההיא הוא שימול האב את בנו לקבל עליו ברית השם להיות לו לאלהים ולהכניסו בברית ההוא כמו שבא והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך והוא שהצריכו ז"ל לברך אחר המילה גם כן ולומר להכניסו בבריתו של אברהם אבינו כי הכנסתו בברית היא מצוה בעצמה והיא הכוונה. ולפיכך כשאין האב שם ראוי שהמשתדל במצוה ההיא והוא הסנדקנס יברך הברכה ההיא שהרי הוא במקום האב או במקום ב"ד שהם זקוקים למצוה זאת ולכונת המצוה הנמשכת אליה והוא הטעם בעצמו שהצריכו להזכיר בברכת מילת גרים ועבדים דם ברית ולהבדיל בין הקדש ובין החול והאומה המתדמה בנו ובתורתנו כשהם מטבילים ומשעמדים מכניסים המשועמד בברית אמונתם אבל המה המירו אות טוב ברע כי האות שלהם אינו אלא לשעתו והאות שלנו הוא בעצם הגוף ועומד מתמיד בו ולפיכך היה סבת השלמות לזרע אברהם אבינו והוא שהשלים אותו בלמוד בנים לשמור דרך י"י כמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י"י לעשות צדקה ומשפט למען הביא י"י על אברהם את אשר דבר עליו ואשר דבר עליו הוא מה שאמר ומלכים ממך יצאו והם הם שראוי לאשר אותם בהתהלכם בדרכי האב אחריו כמו שאמר מתהלך בתמו צדיק אשרי בניו אחריו. רוצה לומר אחריו בכל צד והוא אחר שילך האב בדרך כל הארץ הם הולכים בתורת י"י לרדוף דרכי אביהם ואז הם מאשרים אחריו ויחסו אליו בשלמות כמו שאמר הנביא ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי לפי שיעקב הלך בדרך האבות הוא וכל זרעו באות הברית אשר כרת להם והוא שימול כל זכר בשר ערלתו ודי אות ברית בזכרים לפי שהנקיבה היא לעזר הזכר ואל אישה תשוקתה והוא ימשל בה להנהיגה ולהדרילה בדרכיו ולעשות מעשה על פיו והיותה על הדרך הזה הוא גם כן סבה שהיא פטורה מכל מצות עשה שהזמן גרמא כי אלו היתה טרודה לעשות המצות בזמן היה הבעל בלא עזר בזמנים ההם והיתה קטטה נופלת ביניהם ותסור הממשלה המכוונת שהיא לתועלתו ולתועלתה ולפי הטעם הזה הספיק האות ההוא בזכרים והאות ההוא כולל טובות הרבה כי הוא מועיל תועלת כללי לכל האומה להתקרב יחד הזרע כלו ולהעזר זה בזה ושלא להתערב בשאר האומות כמו שהתערבו הם ולא נודעה זאת מזאת עד שאין ביניהם קירוב טבעי והוא סבת מלחמתם עד השמדם והשם בחסדו הגדול השאיר הקירוב בנו ושם האבות נקרא בנו ואע"פ שעוננו הדיחו אותנו מקצה השמים עד קצה השמים וכל העמים שאנו מפוזרים בתוכם בקשו להכחידנו מגוי עד שלא יזכר שם ישראל עוד עם כל זה אנחנו נקראים בשם יעקב בסבת האות הנתן לאבות. וזה ברכה חשובה בעם כמו שאמר יעקב אבינו ויקרא בהם שמי ושם אבותי נמצא שאות הברית תועלת כללית והוא גם כן סיבת תועלת הסגולות כי הוא אות וסימן לדעת השם ולקבלו לאלוה וליחדו והוא המכוון בכלל התורה והאות גם כן סימן לקיום המין בלקיחת האשה דרך יראת שמים ודרך זהירות והוא המכוון בחפה והוא ג"כ סבה למנוע היתרונות בכל המעשים והוא המכוון במעשים טובים ולפיכך צוו רבותינו ז"ל לומר כשם שהכנסתיו לברית כן אכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

תוכן העניינים

מלמד התלמידים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה