מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
הקדמה ותוכן הענינים
הקדמת המחבר
מד' אשר לו נתכנו עלילות. אשאלה עזר להחל ולכלות. פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. פתיחת החבור בדרך ההתנצלות מבעליו דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעל אסופות נתנו מרועה אחד.
שלמה החכם ע"ה אמר כמתנצל הפסוק הזה בחתימת ספר קהלת לפי שדברי הספר ההוא נראים כסותרים זה את זה וכסותרים קצת דברי תורה ודברי קבלה וכמוסיפים עליהם וכגורעים מהם. וזה הענין היה סיבה לחשוד החכם בחטא גדול ולדמות גריעות גדולה בחכמתו. והיה ג"כ סיבה לקצת בני אדם לבזות התורה והקבלה עד שאמרו בקשו לגגוז ספר קהלת מפני שדבריו נוטים לדברי מינות. ואחר שנראה זה מדברו אין ספק שלא נעלם ממנו זה ואם כן ראוי היה לו להתנצל מזה ולהודיע ג"כ כוונתו בחבור הספר ההוא. ואל זה כיון בכתוב הזה ובנמשכים אליו להודיע כי כוונתו טובה ולחתום בדברי תורה. וזה היה סיבה למנוע גניזת הספר ההוא כמו שאמרו. ומפני מה לא גנזוהו מפני שראשו דברי תורה וסופו דברי תורה. והמאמר הזה התבאר במקומו, כי בראשו ובסופו גלה דעתו באמונת הגמול. בראשו הודיע לנבונים שהגמול הוא לפי תלמוד תורה וחכמה. ובסופו הראה ופרסם לכל שהוא לפי המעשים באמרו סוף דבר הכל נשמע וכו' כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. והוסיפו על כל נעלם הורה כי הנגלה נמשך במשפט אל הנעלם דרחמנא לבא בעי. וזה הענין מסור לכל לפי שהוא דעת הכרחית באמונה כמו שבא בתורה בכללה שהשכר והעונש הוא לפי המעשה. ובראשו אמר מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ודקדקו רז"ל תחת השמש הוא דאין לו יתרון הא למעלה מן השמש יש לו יתרון. ואמרו תחת השמש הוא כאומרו תחת השמים כי כן יבא על דרך אחד בספר ההוא, לפי שהשמש הוא המושל הגדול אשר בצבא השמים ופעולתו בעולם גלויה וידועה במעט ההתבוננות. ואמרו תחת השמש שהוא תחת השמים הכוונה בו על הנעשה בכחם ונתון תחת ממשלתם והוא הגוף, אבל הנפש איננה תחת ממשלתם כי הנותן צורה הוא צורה כמו שביארו הפילוסופים. והוא שאמר החכם:
וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.
ואחר אשר התבאר הרצון באמרו תחת השמש תחת השמים התבאר ג"כ מה שאמרו רז"ל למעלה מן השמש שהוא העמל בנפש והוא העמל והיגיעה בחכמה שהן בכח העליונים. ודעת הכתוב הזה שאין יתרון והשארה לאדם בכל עמלו בעולם השפל. כי אחר שכל הנעשה בממשלת השמים כלה ונפסד. גם העמל בו כלה ונפסד והוא שפתח דרך ראיית היקש מופתי. הבל הבלים אמר קהלת, רצונו לומר כל עמל האדם במעשיו השפלים הוא הבל שסביבותיו הבלים כי כן טבע החומר הזה שהוא כלה כמו שאמר וביאר אח"כ דור הולך ודור בא וכל מי שסביבותיו הבל הוא בעצמו ג"כ הבל. וזה ידוע ומושכל ראשון. והוא ששנה ואמר:
הבל הבלים הראשון הוא במקום ההקדמה הקטנה מן ההיקש והשני במקום ההקדמה הגדולה ומשתיהן תצא התולדה. והוא שאין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש והוא המבוקש. וזאת הראיה שהיא מופתית גדולה אצל החכמים ולפיכך הקדימה, ואח"כ אמר הכל הבל להראות ולפרסם ראית החפוש ד"ל כי בחפשו כל פרטי מעשי בני האדם אחד אחד והעמל בם נמצא הבל ונראה לכל שהכל הבל.
ומשתי הראיות נדע שאין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ואמרו בנתים "אמר קהלת" הוא לרמוז שהוא דרך ההיקש הנקהל משתי ההקדמות כי כן יקרא בלשון יון. והחכם שהחברתי עמו אמר כי הבל הבלים הראשון בא לרמוז על החומר הראשון שקבל ד' צורות בדרך ההויה וההפסד כאלו הוא הנהר היוצא מעדן בפועל והיה לארבעה ראשים, כי כל אחד מהן הוא ראש לפי איכותיו וזה בטרם נעשו המורכבות בששת ימים. ולפיכך הפסיק בדבור:
"אמר קהלת" ואח"כ דבר על המורכבות ואמר הבל הבלים שהרי גם הם הוים נפסדים. ולכלול ההרכבה האחרונה שנבראה בששי באחרית הכל אמר הכל הבל שהרי גם הוה על דרך הראשונה והוא מה שסמך לו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.
והחכם הגדול חתני נ"ע פירש בו ענין אחר כמו שנמצא בספרו שפירש בו קהלת. ולפי שצריך לכל מבקש השם וסודותיו להתבונן בפירוש ההוא ובשאר חבוריו אקצר בחבורי זה מהזכיר פירושיו כ' שם ימצא המבקש ואולי אחטיא כוונתו בלשוני.
ואשוב לענין כוונתי ואומר כי כדי לאמת ראיית החפוש לפי פירושנו חבר הספר ממלת אני קהלת עד הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל, וכדי לאמת המופת הקודם כתב מדור הולך וגו' עד אני קהלת וגו' כי בו התאמתה ההקדמה הראשונה הקטנה והוא שכל סבות העולם העמל הבל. והפסוק האחרון לא שנה בו הבל הבלים לפי שקצר בו ההקדמה כאלו אמר כל עמל האדם הבל שהרי יצא מהבלים. ונמצאו שני פסוקים אלה נאמרים על דרך שאמר ופניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש. ויתרון לפי דעתי בפסוקים אלה בא במקום שארית, כמו שבא מזה הענין ואף אם במשקל אחר במקום אחר:
"מיתר השמן" "יתר הגזם" ורצה לומר כי כל המעשים והעמל בם תחת השמש שהוא בעולם הכלה הבל בלא השארות ואחר שהודיע שהעמל בדברים הבלים אין לאדם בעמלו יתרון, מכלל לאו אתה שומע הן, והוא שהעמל בדברים הקיימים יש לו יתרון והוא העמל בדברים שלמעלה מן השמש. בההשחדלות השגת אמתיות בבחינת המציאות מתוך מעשיו הטובים ויגיעתו בתורה וחכמה עד שתכלה נפשו ותכסף להדבק בעליונים ויתן לו השם מהלכים בין העומדים וחי לעולם.
וזה סוד גדול מסודות התורה שבאו במעשה בראשית. ובאמת ראוי להיותו סוד ליראי השם וחובה עליהם להסתירו מרבים כדרך כל דברי החולק על אמונה המונית ונצרכת לכל, ואם שניהם כאחד טובים הכל לפי מה שהוא אדם. וזאת היא כוונת דברי שנמצאו לו ג"כ בספר הזה באמונה הגמול, ולפיכך לא גנזוהו ואחר שגלוי אמונת הגמול היתה סיבה למנוע גגיזתו ידוע שדברי הנטיה לדברי מינין הנראית מדבריו היתה כנגד זה, והוא שממקצת דבריו נראה שאין יתרון לחכם על הכסיל, ולא לצדיק על הרשע. והמאמר בזה יש לו פנים שראוי לנו וחובה עלינו לדון אותו בם לזכות, אחרי שגלה אמונתו הישרה. והזכות ההוא הוא שנאמר שדבריו ממין דברי החכמים אנשי המחקר. וכן אם נמצא לו דבר אחד שיראה בו שהוא נוטה מן התורה יש לנו ג"כ לדונו לזכות אחר שדבריו מזה המין כפי מה שהראנו בענין הגמול שמאמרו בו בקצת מקומות כפי מאמר קצת אנשי המחקר, לא שהוא באמת כן, חלילה וחלילה שעלה בדעתו זה, שהרי הקב"ה בהזהרתו הראשונה במעמד הר סיני שאין עליו חולק, הראה היתרון לחכם ולצדיק ואמר ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי. וקרא את החכמים בשם "אוהבי" ואת בעלי המעשים בשם "שומרי מצותי". וכבר הודיעו להם זה ע"י משה בתנאיו הראשונים במרה ובמדבר סיני כפי שיתבאר במקומותם וכל התורה סובבת על זה. ואחר ששלמה החכם היה מאנשי התורה ומיודעיה, ולא כשאר יודעיה, אבל ידע אותה באמת והאמין בה אמונה קיימת יותר מכולם כפי יתרון חכמתו עליהם, אין ספק שידע כל זה על בוריו ואמיתו יותר מכלם עד שחבר בענין הגמול שיר השירים שנאמר עליו במשנת ידים שהוא קדש קדשים אצל כל הכתובים ונאמר שם שאין כל העולם כלו כדי כיום שנתן בו שיר השירים, וזה לפי שאמתת גמול העולם הבא התבאר שם. וסיבת שלמות הגמול באה גם כן בו, וכל זה השיג לפי יתרון חכמתו. והיתרון ההוא הביאו ג"כ לחבר לפני הספר ההוא שני ספרים הצריכים החלה לאדם והם משלי וקהלת שצרכם רב כדי להעיר על אהבת השם ועל שמירת מצוותיו, ובלמדו בהם דעת את האדם ובתקנו המשלים כדי להשיג כוונת התורה לא שתהי' מצות אנשים מלומדה. והוא שפתח בחחימת ספר קהלת:
ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר ותקן משלים הרבה. ורבותינו ז"ל אמרו דרך דרש על מלת "ואזן" שתחלה היתה תורה ככפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. וידוע שיחוס אזנים לכפיפה הוא יחס יד לכלי שהוא כדי להחזיק בו וליטלו ולהשתמש בו וליהנות ממנו. ועוד דרשו רז"ל על הפסוק בפתיחת משלי:
להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם אמרו למה הי' דברי תורה דומין עד שלא בא שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקין וצוננין ולא הי' אדם יכול לשתות ממנה. מה עשה פקח אחד ספק חבל בחבל ומשיחה במשיחה עד שדלה ושתה. התחילו הכל דולים ושותים ממנה. כך היה שלמה ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על בוריה של תורה.
ובשני המאמרים האלה החזקים וכיוצא בהם הודיעו לנו רז"ל שהיו חכמי הקבלה, שאין אדם יכול לקיים התורה כראוי לה ולא יודע אותה לא ישתדל להשיג ולהבין המכוון בה באהבת השם ובשמירת המצות. והמשל בזה שאמרו ז"ל על שלמה הוא עצמו אמרו על התורה ומדבריו הוציאוהו כי אמרם צוננין הוא ע"ד מאמר שלמה:
"מים קרים על נפשו עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק" קרא התורה שבאה בדרך שמועה וקבלה על השלימות, שמועה טובה כי כן יאמר "טוב" רק על דבר השלם. ולפי שהשגת והבנת כוונה התורה הוא רק אחר חקירות רבות אמר על זה דרך משל מארץ מרחק. הנה בפסוק הזה המשיל התורה כמים הצוננין המרוים את העיף והמהנים אותו מכל משקה, ושאר המשל הנזכר כלל באמרו:
מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה. אמר שהתורה יועצעת כל נועץ ביותר ולפיכך נקראת עצה סתם כמו שאמר ושומע לעצה חכם, היא כמים עמוקים עצה בלב איש ואפשר שרמז על משה רבינו ע"ה שהשיג באמת המעלה האנושית, או ר"ל שהיא כמים עמוקים בשכל האדם בכח דבריו ולפי העומק ההוא רבים מבני אדם לא ישתו מהם וימותו בצמאם ובעייפותם, לפי שאין להם חבל מספיק כדי לדלותם אבל איש תבונות ידלה בקנותו תחבולות לספק חבל בחבל ומשיחה במשיחה. ודקדקו מדבריו שני ספוקים מאמרו על ענין זה ונבון תחבולות יקנה, וכן נראה שדקדקו גזרת שם תחבולות כמה שדרשו חבל בחבל, וכן נאמר על ענין זה בתחבולות עשה מלחמה. ובא להורות דרך הלימוד בספריו ובספרי הנביאים. ואמרם חבל בחבל ומשיחה במשיחה שני מינים בספוק ההוא לפי שהתחבולה בזה צריכה לשני מינים הא' משל והוא החבל המצורף אל הדלי והמיוחד לו והוא הקודם במעלה ואשר הכוונה אליו והענין ההוא נרמז בספר בראשית בדרך משל וחידה ועליו חבר ספר משלי שפתח בו במשלי. וכן חבר ספר קהלת בחפשו דבר דבר בפשוטו והראה כוונת כל המצות המעשיות כי זה כל האדם. ולפי הענין הזה פתח בו בדברי, והענין ההוא הוא המשיחה שאינה מיוחדת לדלי ואינה צרופה לדלי רק למשוך החבל בה כפשוטו של ספר משלי. והחכם ע"ה קנה תחבולות וצירף דבר לדבר ומשל למשל עד שדלה בשניהם ושתה בהשיגו כוונת כל המצות אחת אחת שהן כדי שילך האדם בדרך ישרה בלא נטיה אל הימין או השמאל עד אשר יבוא אל מקדשי אל בחקירתו וורישתו כל סתרי התורה ומשליה אחד אחד עד שישיג על ידה אהבת השם המחייה את בעליה. ועל ההשכלה ההיא חבר הספר שנאמר עליו שאין כל העולם כלו כדי כיום שנתן בו לפי שהוא המכוון בתורה והמבוקש ממנה. וכן חבר בתחבולות ההשגה ההיא משלי וקהלת שהיו מובנין לכל נבון בתחבולות ההן מים עמוקים כדרך שדלה הוא וכפי זה הענין נאמר בבראשית רבה מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה. משל לבאר עמוקה מלאה מים והיו מימיה יפין ולא היתה בריה יכולה לשתות מהן בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה ודלה ממנה ושתה התחילו הכל דולים ממנה ושותים. ואע"פ שבא הענין הזה שם על יהודא בכוונה אחת היא ועיקר הכונה היתה ביאור סודות התורה שהעיר עליהם החכם שלמה בשלמותו כי זה חוב על כל שלם להשלים אחרים בשלמותו והוא מדרכי השם בהשפיע מטובו בהמציאו מציאות ובהעמידו אותו. ושלמה השלם עשה כן ליתרון שלמותו בחכמה באהבת התורה אחר אשר הכין לבו לדרוש אותה ולחקור סתריה. והוא שאמרו התחילו הכל דולין ממנה ושותין והוא שאמר בפתיחת משלי לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה קרא מצות התורה חכמה ומוסר וקרא הדעות האמתות אשר בה אמרי בינה. ולשני הענינים האלה חבר ספריו. האחד מהם הוא על הרוב משל ולפיכך פתח בו משלי והשני הוא על הרוב דבר ולפיכך פתח בו בדברי ושניהם השלימו כונתו בביאור התורה לפי יתרון חכמתו ורוב חקירתו והוא שאמר ויותר שהי' קהלת חכם וגו'. ואמר תקן לא ותקן יורה שמשמעות הכתוב כן ויותר שאזן וחקר תקו משלים הרבה רצה לומר אל יעלה על לב אדם ששלמה כשחבר שני ספריו בהנהגת האדם בא לחלוק על התורה או להוסיף עליה או לגרוע ממנה בי אין הדבר כן אבל לפי יתרון חכמתו ודעתו כונת התורה על שאר בני אדם עוד לפי היתרון ההוא למד דעת את העם והזהיר אותם הזהרות שלא באה בתורה בפירוש כרוב אכילה ושתיה ומעוטן ורב שחוק ורב כעס ורב דברים ורב שתיקה ורב חריצות ורב מנוחה ובכלל כל הקצות וזה כלו לפי שהשיג כוונת התורה על זה בהזהירה על קצת מאכלות וכיוצא בהן והשם צוה בכלל לעשות הישר בעיניו וללכת בדרכיו הישרים ובכיוצא בזה למד דעת את העם. והוא שאמר בפתיחת משלי לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה כי זה סדר הנהגת כל האדם. והוא אמרו למד דעת את העם.
עוד אמר ויותר שאזן וחקר ר"ל ויותר שהאזין והסכית לתורה והוא שהכין לבבו לחקור ולדרוש סתרי תורה תקן משלים הרבה כלומר עשה תחבולה במשליו כדי שיבינו מהם המשלים הסתומים והוא שאמר שם ישמע חכם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה. להבין משל ומליצה וגו'. רצה לומר ישמע חכם דברי חכמים וחידותם ויוסיף לקח ונבון תחבולות יקנה להבין משל ומליצה. והוא במה שהעיר במשליו ובדבריו על כונת המצות ועל הספורים שבאו במעשה בראשית ועל מה שנרמז בם ממעשה מרכבה. וכן בא הנה בקש קהלת למצא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת, אחר שאמר בכתוב הקודם כונת שני ספריו אמר בכתוב הזה תועלתם ואמר שעשה אותם כדי שימצאו האחרים דברי הרצון והכונה בסתרי התורה ובמצותיה כדי שימצאו יושר הכתוב בספר הישר שהוא התורה והוא דברי אמת והוא המליצה והמצות בעצמן כאשר ראוי לאדם וחובה עליו לאחוז בזה וגם מזה אל יניח ידו כי אין קיום התורה באמת כי אם בהחזיק בשני הענינים יחד. או רצה בדברי חפץ הרצון והכונה במצות ובדברי אמת אמתת המציאות והממציא. עוד אמר דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים וגומר, ר"ל אל יעלה על לב אדם שדברי ספרים אלה הם למטה ממעלת דברי חכמי התורה הנאמרים בדרך קבלה כמו שיראה בתחלת עיון שהם אומרים הלכות פסוקות בפירוש המצות ושלמה אמר דבריו כסותרין זה את זה וכמספק בקצת אמונתו כי אין הדבר כן אבל שלמה דבר בדרך חכמי המחקר שחוקרין ודורשין פעם מודים פעם חולקין כדי להוציא לאור כל תעלומה ופעם אומר דבר שמשמעו ענין אחד והכונה ענין אחר ופעם אומרין דבר כפי התחלת העיון לתלמידים ופעם כפי הדעות המפורסמות לא מושכלות. וכונתם בכל כדי להעיר לב התלמידים וללמדם ולהרגילם עד שימשכו אותם אל האמת אבל אין בכל דברי החכמים הנאמרים בדרך האמת כנגד אמתה של תורה כי האמנם ימצאו דבריהם בעיון הדק שוין לדבריה והוא שרצה באמרו דברי חכמים כדרבונות וגו'.
וקרא חכמי המחקר והעיון חכמים לפי שהם מתחכמים ומוציאים דבר מתוך דבר וקרא בעלי הקבלה בעלי אסופות לפי שדבריהם כסגולות ואוצרות שהם כנוסין ועומדין, ולשון כניסה ואסיפה אחד הוא כמו שבא לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלהים. והוא לשון אוצר כמו שאמר כנסתי לי גם כסף וזהב וגו', והוא כמו אצרתי לי ובא בלשון רבותינו בשעה שמפזרים כנס והוא כאלו אמר בעלי אוצרות וכן נאמר בתלמוד על בעלי גמרא מרי חטיא. ודברי מושך עצמו ואחר עמו כאלו אמר וכמסמרות נטועים דברי בעלי אסופות. ואמרו נתנו מרועה אחד מורה שהוא נאמר דרך התנצלות על חשד הנראה בדבריו כי כן נאמר על דברי המחלוקות שבאו בתורה שבעל פה אלו ואלו דברי אלהים חיים הם ועל פסוק זה אמרו שמא תאמר הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כלם נתנו מרועה אחד כלן אל אחד נתנן ופרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא שנאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר.
ולפי הענין שאנו בו רצה לומר כי שני חלקי הדברים האלה נתנו מרועה אחד הוא הרועה האדם והזן אותו בשני מיני מזון מזון הגוף ומזון הנפש רועה שהוא אחד שמכלל דבריו שנאמרו למשה רבינו הם דבריהם, ואלה דברים החלוקין הם כשני אישים שהן תחת מין אחד כראובן ושמעון שהם תחת מין האדם ושניהם שוים בעצם האנושית אבל הם חלוקין במקריהם זה גדול מזה וזה גבור מזה וזה חכם מזה. כן דברי החכמים ודברי בעלי הקבלה שוין בעצם האמונה לאהוב את השם ולשמור מצותיו אבל הם חולקין בדברים מקרים שאלה מגידים האמת בלא ראיה מופתית בלא חקירה והערה גלויה ואלה חוקרין ומביאין ראיות ומעירים הערות רבות כדי למצא דברים המקובלין ההם וכדי להחזיק בם. והוא שהמשילם הכתוב בשני כלים שחמרם אחד והוא חזק בעל כח טבעי שהוא ממהר לפעול וקשה להפעל הוא הברזל וכן צורת שני הכלים אחת בהיותם דקים ופיהם צר וחד אבל הם משתנים במקרים בתארם ובמלאכחם שהמממר נטוע בכלי כדי לחזקו כמו שכתוב ויחזקהו במסמר והמסמר לא נע ולא מניע כי המכוון בו כדי להעמיד הכלי בדרך שלא ימוט והדרבן נע ומניע ומלאכתו הנעה והערה. כן דברי החכמים ודברי הקבלה חמרם אחד חזק בעל כח והוא דבר השם באמונתם וצורתם אחת והוא דרישת החכמים עם המעשים הטובים אבל הם חלוקין ומשתנים במקרים והוא שדברי הקבלה פעולתם כפעולת המסמר שהם מחזקים ומעמידים האמונה ושומרים אותה. ובא כלשון הזה בדבריהם ואלעזר בני קבע בה מסמרות. ואולי בכתבו וכמשמרות בשין כוון לרמוז על דברי הקבלה שהם שומרי האמונה. אבל דברי החכמים הם כדרבונות והדרבן ידוע שהוא כלי ברזל דק וחד והוא תקוע ביתד של עץ והעץ הוא ארוך וגלוי לכל והיתד כעצמו נקרא מלמד כפי מה שבא במשנה מלמד שבלע דרבן והדרבן הוא הברזל היוצא ממנו והוא נסתר מבני אדם עד שיעיינו בו עיון דק והכלי ההוא גם כן בשני חלקיו נקרא דרבן ונקרא מלמד ובלשון רבותינו ז"ל מרדע ובשלשתם הערה בדרך שתוף השם על הבינה והלמוד והדעה ודברי חכמים וחידותם הם בתואר הכלי ההיא בשני חלקיו כי החידות נסתרות מרב בני אדם ולא יושגו אלא אחר עיון דק. ונמצא במדרש קהלת מלמד שמלמד הפרה לחרוש כדי שתתן לבעליה. מרדע שהוא מורה דעה לפרה. דרבן שהוא מידר בינה בפרה. ולשון מידר כלומר עושה שורות הענין בו הסדר הטוב הראוי לכל דברי חכמה או זולתו. והדרבן ידוע שפעולתו מיוחדת להעיר הבקר למשוך המחרישה כדי לעבד הארץ להוציא מאכל האדם ממנה ומאכל הבהמה ופעם יעירו בו הבקר ללכת ולעשות התלם בכלי העבודה הנטפלים אליהם ופעם יטו אתם אל הימין בנטותם אל השמאל ופעם אל השמאל בנטותם אל הימין עד שמכונות תלמי השדה. כן החכמים מעירים התלמידים בדבריהם לעבד הגן במחרשת העיון ולכוין עבודתם פעם יטו אותם אל הימין ופעם אל השמאל כדי לכוין הדרך הישרה.
וזה נמצא בדבריהם ז"ל שאמרו מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם אף דברי תורה מכונים לומדיהם להביא חיים לבעלים ובלשון אחר נאמר מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להביא חיים לבעלים אף דברי תורה מכונים דעת האדם לדעת המקום. והכונה בזה כי בכון התלמידים הדרך הישרה עבודתם ראויה לכל עצי הגן ולהוציא רב תבואה גם כן לאדם כמו שבא ורב תבואות בכח שור והוא משל על יגיעת התלמידים ועמלם בתורה כמו שבא בדבריהם מכאן ואילך אוסף ליה כתורא. ועל התלמוד אמר בפירוש שנקרא עבודת הגן כי כן בא בדבריהם תאמר שיש מלאכה בגן עדן לעבד ולשדד את האילנות והלא האילנות נצמחות מאליהן או שמא תאמר שיש מלאכה בגן עדן להשקות את האילנות והלא נהר יוצא מעדן ומה הלשון הזה לעבדה ולשמרה אלא לעסוק בדברי תורה ולשמור אותיותיה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ובספרי נאמר לעבדה זה תלמוד לשומרה אלו המצות. ומן הידוע כי באין אלפים אבוס בר ולולי החרישה לא ימצאו השומרים מה ישמרו. אם כן צריך לשומרים גם כן השתדלות רבה על החרישה והם צריכים גם כן לדרבונות ומשל החרישה למצא הדברים הטובים הנסתרים והחידות הי' דבר פשוט בין בני אדם מקדם. אמר לולי חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי. וזה מפני החרישה פעל מפתח ומגלה הדבר הנסתר המבוקש.
והחכם שלמה הקדים למשל מים עמוקים הנזכר משל אחר מענינו ואמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. ובא להעיר האדם שייגע בבחרותו לחרוש והוא שידרוש ויחקור הכתוב עד שידע האמתות. ואמרו יחרוש לא יזרע מורה שהוא משל לדרישת התורה כי הדורש הוא חורש לא זורע ומעט יוציא והרבה יאסוף. ועל הערת החרישה הזאת עשה החכם הדרבונות לא לחלוק על דברי תורה ודברי קבלה כי הכל כמו שאמרנו דברי אלהים חיים הם שבכלל דבריו דבריהם דברי הבאים אחריהם והוא שאמר ויותר מהנה בני הזהר. ר"ל שאין ראוי לתלמיד נבון לסמוך על הכתוב ועל הקבלה בלבד אבל יזהר בדרישותו יותר ממה ששהזהירוהו לפי שאין משיג לכתוב כל הצריך ואין מגיע אל הקץ לדבר זה הוא שאמר עשות ספרים הרבה אין קץ וכן אין כח לאדם לומר בפיו כל הצריך שהלאות משיג לכל אדם בזה והוא שאמרו ולהג הרבה יגיעת בשר. ואחר כן אמר סוף דבר וגו' רצה בו תכלית הדברים שזה אנו מאמינים כלנו ומקובל הוא אצלנו בלא מחלוקת שהוא לכל את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם כלומר כי זה הראוי לכל והשוה להם לחכם ולכסיל לדעת לעשות. והוא סובל גם כן משמעות שבא בפסוק ויאמר לאדם הן יראת י"י היא חכמה וסור מרע בינה. ובא האדם בשני הפסוקים האלה כנוי להמון העם כי זה הראוי והצריך לכל ולפיכך חתם החכם בו ספרו לדחות כל מבוכה מהאמונה.
והקרוב אצלי שספר איוב כמו כן חתימתו בענין זה הפסוק והפרשה כלה מפסוק והחכמה מאין תמצא עד הפסוק הזה נכתבה שלא במקומה להסתיר הסוד כמו שהסתיר החכם. וראיה לזה דבר אליהוא ודבר השם אל איוב שבאו בדרך שלא השיג עד עתה ענין זה הנרמז בפרשה ההיא בפסוק ההוא ובפסוק הזה. ולפירוש הזה לא יצא הספר מכונת הספר כלו שנכתב כפי המחקר וכן נמצאו פנים לפסוק האחד באמרו כי את כל מעשה וגו'. והוא על ענין כי עת ומשפט ידע לב חכם וסמך לו כי לכל חפץ יש עת ומשפט והענין כלו כי המשפט לאלהים הוא כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם וגלגל הוא שחוזר בעולם כאמרו גם את זה לעומת זה עשה האלהים שאמר על יום טובה ויום רעה והוא אמרו אם טוב ואם רע. וזהו הענין שנבוכו בו כל הנבוכים להעלם מהם הסיבה והוא שאמר על כל נעלם והסבה היא שכל מעשה האלהים אשר יהרהרו רע עליו הוא מביא אותו במשפט וזה נסמך למה שהקדים סוף דבר הכל נשמע כי על שני הענינים שאמר היתה כונתו האחד את האלהים ירא וגו' והשני כי את כל מעשה האלהים וגו' ולפי הפירוש הזה יהיה מעשה סמוך לאלהים אבל לפי הפירוש האחר יהיה מוכרת והוא שבא הנקוד עליו בזקף רוצה לומר כל מעשה האדם האלהים יביאנו במשפט אם בעולם הזה ואם בעולם הבא. ואומרו על על כל נעלם הורה שהנגלה נמשך במשפט על הנעלם דרחמנא לבא בעי וזהו דרך התורה אשר חתם ספרו בפסוק הזה.
ופסוק הזה וכו' ושאר הפסוקים הנזכרים יש לה פנים אחרים בדרך פשט ובדרך דרש אבל פירוש אחד מספיק לי בכל הפסוקים שאזכיר לפי שאינו בא לגזור פירוש או מאמר לא בפסוקים אלה ולא באחרים אבל להעיר עליהם בלבד ולפיכך אני מקצר בכל מקום להזכיר פירושו אחד בלבד אף אנו נאמר סוף כוונת ספרי שלמה החכם להעיר אותנו להכין לבנו לדרוש ולחקור התורה ומצותיה בדרך שנשיג אהבת השם ושמירת המצות וכמה דרבונות עשה לנו החכם על זה וגם רבותינו כונו לזה בדברים מפוזרים בתלמוד ואלו לא דברה כזה אלא במאמרים הנזכרים על דברי שלמה דים ומה גדול כח האומר המאמרים ההם ומה גדול עוננו מנשוא כי עם כל ההערות האלו יראתינו את השם שבה מצות אנשים מלומדה ואם נכבד אותו בפינו ובשפתינו לבנו רחק ממנו והנביא הוכיחגו על זה תוכחה נמרצה וקשה באמרו יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת גבוניו תסתתר.
והתורה הזהירה אותנו מאד להכין לבנו אליו בדברי יחודו ואהבתו וללמדם ולדבר בם בכל זמן ובכל מקום ולקשרם על היד ולשומם בין העינים ולכתבם בשערים הכל על דרך הערה כמו שבא והיו הדברים האלה וגומר. על לבבך וכל הפרשה ההיא המצרכת כל ההערות ההן. וכמו כן באו הערות הנזכרות בפרשת עול מצות אלא שהוסיף בה על נפשכם כי כן בא שם ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וכנגדו אמר בפרשת עול מלכות שמים והיו הדברים האלה על לבבך לפי שקיום יחוד השם ושורש אהבתו הוא בשכל שהוא מכונה בלב במקום זה והוא החלק המיוחד מחלקי הנפש ואין מבוא לעקר היחוד והאהבה בשאר חלקי הנפש. אבל המצות יש להם מבא בחלק המרגיש ובחלק המתעורר שהם גם כן חלקי הנפש ובשניהם תמצאנה מדות האדם ולפיכך צריך אדם שישים דברי השם עליהם כדי שיכניע אותם לעבודתו. ראה והבן מאד כי באו בתורה הערות רבות וחמודות לדעת היחוד והאהבה וקיום המצות כראוי וזה אי אפשר מאין דרישת התורה על דרך החכמה ואנחנו בעונותינו מאז גלינו מארצנו אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו הסתתרה כאשר יעד לנו הנביא על היות יראתנו בלא הרגשה במצות אנשים מלומדה ועל היותנו מכבדי השם בפה ובשפתים מאין לב ומבלי חכמה ונענשנו מדה כנגד מדה עד שקם עזרא רבן של אנשי כנסת הגדולה ודרש וחקר התורה כראוי ולמד ולימד אותה על בוריה כמו שהעיד עליו הכתוב וקרא אותו סופר מהיר רצה בו חכם זריז בדרך שאמר כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת י"י לעשות וללמד בישראל חק ומשפט ואמר כמבאר ללמוד ההוא לעזרא הכהן הסופר סופר לדברי מצות י"י וחוקתיו על ישראל.
וספירת דברי המצות היא הדרישה הראויה לא הכתיבה ולא זולתה וזה הטוב השלם קם בישראל כאשר פקד י"י את עמו וכאשר שב העם על קיאו הפליא השם את העם הפלא ופלא בגלות שאנחנו בו עד שהיינו משל בגוים על החכמה ועל המצות שבאו בתורה לפי שאין אנו שוקדים ללמוד שנשיב את אפיקורוס כפי שהזהירו אותנו רבותינו והכופרים מרחיבים פה עלינו ואומרים שאנו אוכלין הקליפות והם אוכלים הפרי וזהו לפי שהם משתדלים לדרוש ולחקור התורה כפי אמונתם ודורשים ברבים תמיד עד שהחזיקו השקר באמת זמן רב ואנחנו כמעט נטיו רגלינו מן האמת המסור לנו מפי השם וזה מפני עצלותנו בקראנו התורה קריאה חלושה כקריאת הנערים בלא חקירה ודרישה עד שהרבנים מעמנו סומכים בקראם שנים מקרא ואחד תרגום הפרשה כמו שצוו רבותינו ולא על הקריאה בלבד היתה כונתם בזה אבל ההערה כדרך שבאו הערות הרבה בתורה והיא כדי להתבונן בתורה בכל שבת ושבת ובכל יום טוב לפ' שהם ימים פנויים לכל לדרוש לחקור וללמוד וללמד ואל זה היתה הכונה בקדוש הימים ההם ולא כן אנחנו עושים אבל כשנקרא הפרשה אנחנו מבליעין קצת תיבות כאלו אנחנו אוכלין דברים מרים וכדי בזיון בזה בהעבירנו כונה שבאה בתקון ברכה אחת מברכות התורה שתקנוה דרך תפלה להעיר על זה והוא הערב נא י"י אלהינו את דברי תורתך בפינו וידוע כי המאכל הערב יטעמגו האוכל אותו בחכו ולא יבלע ממנו מאומה בלא טעימה והוא שסדרו בברכה ההיא ונהיה אנחנו וצאצאינו כלם יודעי שמך וידיעת שמו הוא מדברים הנמנעים בדרך קריאתנו אם כן ברכתנו ברכה לבטלה ותפלתנו תפלת שוא וגם קדוש הימים ההם לא נכון אליו רק למלא כרסינו המחלל נפשנו.
וכן כשאנו עושין המצות באיברינו כתקיעת שופר וזולתו לא נשים לבנו עליהם אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וכל חרדתנו למצוה ההיא לראות השופר אם הוא נאה ואם קולו צלול ומצלצל ואם קול התוקע חזק ואלו שומנו על לבבנו שם היום בלבד שקראה אותו התורה יום תרועה השגנו הכונה בו כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שאין הכונה בו גלויה לכל גם המצות שהכונה בם גלויה לא נחוש אליה כראוי הלא תראה שחבובינו במצות ציצית הוא שתהא הטלית נאה להתפאר בו הגוף אבל הנפש תגעל בכונה החשובה עד שאמרו עליה שהיא שקולה כנגד כל המצות בהיותה מזכרת כל המצות בדרך שלא נתור אחר לבבנו ואחר עינינו על הדרך שבארו רבותינו ז"ל אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות והמינות היא הנטיה מיחוד השם ומאהבתו והנטיה ההיא באה מצד המחשבה הכוזבת והיא נקראת במקום זה לב והזנות היא הנטיה מהדרך הישרה וההליכה אחר היצר והנטיה היא באה מצד כח המרגיש ובלבד הרגש הראות שהוא המתעה הגדול ולפיכך הנטיה הזאת תיוחס לעינים ושני המינים האלה הם המביאים האדם לידי חטא כמו שאמרו רבותינו ז"ל ליבא ועינא סירסורא דחטאה אינון ולפיכך נזכרו בהזכרת כל המצות.
וראה והבן מה נפלא דבר זה הנמצא להם שמשתי תיבות שבאו במצוה זו הוציאו בטוב דרישתם כונת כל התורה שהיא לדעת האמתות והוא אהבת השם וללכת בדרך ישרה והיא שמירת המצות והוא שאמר שהיא שקולה כנגד כל המצות ובלבד כשהעבודה בה כראוי ואנחנו לא נדע מה נעבוד את י"י אלהינו וכן כשאנו מהללים בזמירות ומברכין ומתפללין לא נתן אל לבנו לדעת מה שיוציא פינו דרך רגילותו עד שלא נדע ענין לדברי חכמה רבים שנכללו בהם, גם מה שהוא ידוע לכל ומבואר לא נרגיש בו ולא נחוש אליו עד שהרבה פעמים נספק בו בשעתו אם אמרנוהו ולא נירא פן נהיה בעיני השם כמתעתעים ואלו דברנו דרך זלזול כזה לפני מלך בשר ודם לא יצילנו איש מידו מעונש ועתה אנה נוליך חרפתינו רק על הדבר הזה. וידוע כי עקר התפלה אינה רק בלב אבל בכל לב כי כן בא בתורה שבכתב לשון המצוה על התפלה ולעבדו בכל לבבכם ובא הבאור בתורה שבעל פה אי זה היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה גם דברי הנביאים שנכתבו בלא ספק לתועלת גדולה אנו קוראין אותם לעתים רחוקים כדרך ספור הבלי הזקנות. גם ספרי שלמה החכם שבאו להעיר אותנו להנצל מכל המכשולים האלה שנים מספריו אנו קורין פעם אחת בשנה וגם הקריאה ההיא כקריאת ספר הזכרונות והשלישי אנו קוראין אותו פעם אחת כל ימי חיינו וגם הקריאה ההיא כקריאת אחד מן הפיוטים גם אם אחד בדור ימלאנו לבו ללמוד החכמות הנמצאות בלשון אחרת המועילות להשלים כונת התורה יחשב הלמוד ההוא לעון אצל רב בני דורו ונותנים טעם לדבריהם ממה שאמרו רז"ל מנעו בניכם מן ההגיון וכן ממה שהזהירו שלא ללמוד חכמת יונית ואין ספק למי שבוחן שאר דבריהם שאותה המניעה אינה כוללת אבל היא לנערים וכיוצא בם לפי שהחכמה ההיא אם לא יקדים לה למוד התורה ותלמודה ובלבד שיהא הלומד ההוא איש נעים ובעל מדות טובות הנכללות ביראת שמים היא בלא ספק גורמת להוציא האדם מן הכלל לפי שהחכמה ההיא עמוקה מאד וכל ראיותיה משקול הדעות ומעט הם הראויים לה, כי היא צריכה אנשי לב נבונים ירא אלהים יודעי התורה ותלמודה והם שנכנסים לפרדס בשלום ויוצאים בשלום לפי שמטים ספיקותיהם אחר האמת המקובלת אצלם מצד התורה הנטועה בלבם אבל חסר לב יקצץ נטיעות לפי המבוכה היוצאת לו בקצת ענינים ומקשים לבם ומגלים פנים בתורה ומטים הספיקות אחרי יצרם ושרירות לבם ולפיכך היתה המניעה ראויה אל הרב.
וכן בא הענין במעמד הר סיני שהזהיר שנית ואמר על ההריסה בעיון הלב ומצורף אליו ראות עין פן יהרסו אל י"י לראות ונפל ממנו רב אבל הכהנים הנגשים אל י"י התקדשו לפי שזאת החכמה צריכה מאד לאנשי לבב להועיל לעצמם ולאחרים עמם כדי להשיג כונת התורה שהיא חכמה ומצאנו להם ז"ל שאמרו בפירוש נובלות חכמה של מעלה תורה ונובלות הם פירות הנופלים קודם בישולם וכן אמרו קינים ופתחי נדה הן גופי הלכות תקופות ומזלות וגימטריות פרפראות לחכמה. ראה והבן כי על הדברים החמורים בתלמוד אמרו שהם עצמם דברי הקבלה שהם הליכות עולם בדרכי השם תקופות וגימטריאות שאמרו עליהם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים ואמת כי הם מין ממיני החכמה ואע"פ כן אמרו שהם פרפראות לחכמה וידוע כי הפרפרת טפלה לפת אם כן מעלת חכמת תקופות וגימטריאות שהיא החכמה הלמודית אצל מעלת חכמת הטבע וחכמת האלהות הנקראות חכמה באמת היא כמעלת פרפרת אצל הפת וידוע שהפת הוא עצם מזון האדם הטבעי לחיי הגוף והפרפרת מקרה נמשך למזון להעיר הכח הנזון על אכילת הפת להרגיל בו כן החכמה היא עצם המזון הטבעי לחיי הנפש. והלמודית מקרה נמשך לחכמה ההיא להעיר כח השכלי וללמדו ולהרגילו בדרישת החכמה ודי להם ז"ל הערה על דרישת החכמה במאמר זה ובקראם אותה פרדס בשם הגן הנטוע בעדן אשר בתוכו עץ החיים נטוע והוא גם כן נטוע בתוך עם י"י כמו שסדרו בברכת התורה וחיי עולם נטע בתוכנו כונתם בכל על החכמה שהיא תורה באמת ובה פתחה התורה. ואלו לא היתה הכונה הזאת לרבותינו ז"ל לא היו מחבבין לשון יונית וכתב יוני שחוברו בהם כל חכמות. עד שאמרו לרב חבובם יפיותו של יפת יהיה באהלי שם והכונה בזה הוא לפ' שהחכמות הן מודיעות ידיעה קיימת האמונה שקבלנו משם ובית מדרשו שהוא היחוד ועל למודו אמרו הוי שקוד ללמוד תורה מה שתשיב את אפיקורוס כי אין תשובה לדברי אפיקורס זולתן.
ובפירוש מצאנו רבותינו שהרגילו העסק בחכמות, ואמרו שהקטן שבשמונים תלמידים שהיו לו להלל לא הניח שום דבר חכמה שלא למד עד שהפליגו עליו ואמרו שלא הניח דבר גדול ולא דבר קטן ובארו ז"ל שמעשה מרכבה הוא דבר גדול המעלה וכל החכמות מכונות אליו והם כהצעות לו, כי בו לבדו התועלת הגדולה והשלמה כי בו יבא האדם לפני המלך, ועל הויות דאביי ורבא אמרו שהוא דבר קטן, וזה לפי שהמשניות ושאר הלכות פסוקות מספיקות לדורשי החכמה זהו דעת רבותינו ז"ל אבל הדבר הגדול היום בעיני חכמינו בעלי הגמרא הוא העסק בסוגיות התלמוד, ולא העסק בפסק הנברר ממנו אבל העסק בקושיות ובתירוצים והדבר הקטון הוא בעיניהם מעשה מרכבה שהוא חכמת האלהות ואינו בעיניהם דבר קטן מן הדברים הטובים אבל דבר רע ומר מאד עד שגרם להם רב גנותם החכמה ההיא לתעות ולקרוא מעשה מרכבה להבלי שמות שבדו מלבם בני בלי לב השם יכפר בעד כי זה דעת רב חכמינו הרבנים ולפי הדעת הנפסד הזה קרני אני יעקב בר' אבא מרי בר' שמעון בר' אנטולי ז"ל שאחד מבני דורי הרבנים כהה בי פעמים על לומדי לעתים בלשון הערב מעט מחכמה הלסודית לפני החכם הגדול חתני ר' שמואל נ"ר בן החכם ר' יהודה אבן תבון זצ"ל ויהי כי הציק בי המכהה בדבריו ויאלצני עניתי לו כדבריו כי לא מלבי שיחשבני כמטייל או כמשחק בקוביא בזמן הלמוד ההוא ואני התאמצתי עם טרדת עסקי בעולם ללמוד לפני החכם הנזכר לרגעים רחוקים עד שפקח מעט עיני לראות ולהביט ספר הרב רבנו ר' משה בר' מימון זצ"ל הוא ספר מורה הנבוכים אכל הוא פוקח עורים לחזות בנועם י"י ולבקר בהיכלו בדרך הדרישה הראויה ובהסיר הספר ההוא קצת הסנורים מעיני נתתי את לבי לדרוש ולחקור קצת כתבי התורה ושאר כתבי הקדש כשהייתי עובר עליהם ופעמים הייתי דורש אותם בחופות אבל מרב טרדתי בהבלי העולם אשר קניתי לי לא הייתי כותב אפלו שטה אחת מכל המתחדש אצלי בדרישת הפסוקים ההם ובהרגילי בענין ההוא הסכמתי לדרוש מעט ברבים בכל שבת ושבת עוד מעט ושבתי מן הדרך ההיא כי לא ישרה בעיני קצת חברי ואם היתה כונתי ואלהים יודע כי עשיתי זה להועיל לעצמי ולאחרים עמי כי אמרתי מפני שנאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם וגנאי גדול הוא למי שנאה דורש ואין נאה מקיים ואמרתי אולי אבוש מעצמי ואעיר נפשי ונפש בני עמי כי חנני אלהים שני בנים יודעים ספר ואומר אולי יש תקוה ונלמוד לפני החכם הנזכר לדעת דרכי השם ואתנה לבי במה אזכה את ארחי לזכות את בני עמי וראיתי כי אין טוב לי מאשר אחבר לו ולהם דברי הערה על תלמוד תורה ועל קיום המצות ועל דעת הברכות והתפלה וההודאות כי זה חלקי מכל עמלי ומכל אשר הנחילוני אבותי ואם יש את נפש בני להחזיק בנחלה הזאת אמצא בם מנוחה ונחמה זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו בהנחילי אותם הנחלה הנשארת הקיימת מורשה קהלת יעקב.
וראיתי לחלק דברי הערה אלה על מחלוקת הפרשיות כדי להתבונן בכל שבת ושבת בחלק אחד מחלקיו אולי על זה הדרך יתעורר המביט לדרוש ולחקור הפרשה או פסוק ממנה או כונת מצוה מן המצות כי ראיתי כשקורא אדם ספר מחובר בענין אחד ודבריו נקשרים זה בזה לא יתבונן בו הקורא כראוי כי נכסוף נכסף לבא עד סוף וזו היא אחת מן הסבות והגדולה שבהן לקריאתינו הפחותה והחלושה בתורה ובשאר ספרי הקדש ואילו היינו דורשים וחוקרים פסוק אחד כראוי הי' טוב וזו לנו היא כונתי בהאריך דברי בפסוק אחד או שנים מן הפרשה או מן ההפטרה ובהזכירי דברי שלמה החכם בם כדי להשתכל בדבר החכם עד שנתעורר על דרך קריאה כזאת הן בכתוב הן בהודאת הזמירות הן בברכות הן בתפלה ולא שיסמוך אחד מהמעיינים בחבורי זה על מה שאומר בלבד בפסוק מן הפסוקים או במאמר מן המאמרים כי לא ללמד היתה כונתי בו כי מעט אשר למדתי ובלבד בחכמות העיוניות לא השגתי מהן רק מעט באשר למדתי לפני החכם הנזכר ומעט אשר שמעתי מפי החכם הגדול מיכאל שמו הוא אשר התחברתי עמו ימים וכל הימים ההם כשנזדמן לנו פסוק מן הפסוקים שהיה אומר בו דבר חכמה הייתי מקבלו וכותב אותו בשמו לפי שאין כונתי להתפאר בכלים שאולים כדי להחזיק אותי בחכם ואין ראוי לחכם לתפוש אותי בזה ולא לבזות הדבר הכתוב בשמו לפי שאינו מבני עמנו כי אין לבחון הדבר רק מצד עצמו לא מצד אומרו הלא תראה שמשה רבינו ע"ה הקדים פרשת יתרו למתן תורה לחבוב דעתו ואני גם כן הלכתי בדרך התורה להזכיר דבר בשם אמרו ולהעיר במאמר ההוא ובמה שיחנני השם על דרך הלמוד והדרישה עצמי ובני המתנדבים להביט חבורי זה בהזכיר בו דברי הערה והמאמרים שצריך לדרוש ולחקור אותם ולכן קראתי לחבור זה מלמד לפי שזה השם נופל על הלמוד והוא שם ליד הכלי שמלאכתו הערה על העבודה וכונתי בחיבורי זה שיהיה מלמד לתלמידים הם העובדים ולאנשי המעשה הם השומרים ובחרתי בשם הזה להורות בו על כונת הספר ועל התנצלותי עליו והוא שלא יעלה בלב אדם שהתנכרתי לעצמי עד שחשבתי לחבר ספר חכמה לא כן אבל כשם שהמלמד יד לדרבן כן דברי חבורי זה כונתי בם שיהיו ידות דרבוגות החכמים המעוררים על דרישת האמת.
השם ברחמיו יעזרני בו ומשגיאות יצילנו ומנסתרות ינקני יזכני להתעורר ולמצא דברי חפץ ולהעיר בני עמי בדרך הערת הכתוב בית יעקב לכו ונלכה באור י"י.
תוכן הענינים והרמזים
ספר בראשית: בפתיחה תמצא פירוש הפסוק דברי חכמים כדרבונות וכוונתו בזה על שם הספר שנקרא "מלמד" וע"י פסוק זה נתגלגל לפרש מאמר חז"ל: ספק חבל בחבל ומשיחה במשיחה וענין עשיית המצות וקריאת התורה בכוונת הלב וציור בנפש ולא שתהיה מצות אנשים מלומדה, והודיע שראוי לאדם ללמוד חכמה מכל אדם בין מבן ברית בין משאינו בן ברית.
פרשת בראשית:
פירוש דברי אגור בן יקה, ואח"כ הזהיר להרחיק שתי הקצוות אפילו בלימוד החכמות. הקצה האחד הוא מיעוט הדרישה והלימוד והשני יתרון לימוד החכמות בדרך שאי אפשר להשיג. יורה ללכת בדרך הבינונית שהיא דרך החיים ובאה פרשה אחרונה בבראשית ויהי כי החל האדם וגו' ואח"כ פירש סוף ההפטרה ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר
תולדות נח: ביאור טעם ספור המבול ובלבול לשונם לצורך ישוב העולם, ואחר הזהיר לכל אדם לראות בעין שכלו שמין האדם נבחר בכל מעלה יותר מכל שארי בעלי חיים וראוי לו להודות לד' על זה, ועם זה פירש הללוהו כל מלאכיו. לך לך:
הזהיר ללכת בדרך הממוצעת בפירוש עקב אשר שמע אברהם בקולי וביאור סיבת התרחקות אברהם מבית אביו וספור כל הפרשה עד פרשת מילה ונתן טעם למצות מילה.
וירא אליו: תחלה הזהיר להשלים אחרים בשלימותו כפי שעשה אברהם אבינו בלמדו בניו אחריו לשמור דרך ד' לעשות צדקה ומשפט, הם הדרכים הממוצעות ולהראות שלימותו ודביקותו בשם וביאר עניני נדבותו בענין שלשה אנשים שבאו אליו וכנגד מדתו הטובה מדת הנבלה אשר היה לאנשי סדום
חיי שרה: פירש הפסוק שמעי בת וראי, כל המזמור על שני דרכים נגלה ונסתר מן הנגלה יוצא למוד ממשלה ומוסר הנשים ומן הנסתר יוצא הנהגת חלקי הנפש האחד חלק השכל הנקנה, חלק השכל המקנה המדות הטובות, והחלק השכלי השלישי אשר בו ידבק העליונים וידמה למלאך.
תולדות יצחק: פירש לשון אהבה הנאמרת על שלש מעלות וטעם ספור אהבת יצחק לעשו, אהבת המקום את ישראל אף אם עזבם בגלות
ויצא יעקב: ביאר דרכי הכנת יעקב לעשו אחר שהבטיחו השם וסיפור מעשה דינה
וישב יעקב: העיר הערות נכבדות על כל ספורי הפרשה מראש עד סוף
ויהי מקץ: ביאר מעלת הנבואה ומדרגותיה מן החלק הקטן שהוא החלום עד החלק העליון שהוא הנבואה ברוח הקודש, ואחר הביא טעם עשותינו כבוד לחתן
ויחי יעקב: ביאור פסוק שמע ישראל ותורה צוה לנו משה ואח"כ פירוש הענין של בקשת אלישע מאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי.
ואלה שמות: בפרשה זו תמצא פירוש מראות משה בסנה ופירוש של נעליך ופירוש לכה ואשלחך אל פרעה וכל ענין הפרשה.
וארא: הזהיר על זריזות לימוד החכמה מכל אדם נכבד או נבזה מאמין או כופר.
בא אל פרעה: ביאור פרשת החודש הזה, ביאור שני המזמורים ברכי נפשי ושל אחריו, שניהם בענין גמול הטוב הצפון.
בשלח פרעה: פירוש הפסוק מים קרים על נפש עיפה בענין התורה, וביאור דמיונם למים לפירוש פסוק וימתקו המים עד סוף הפרשה.
וישמע יתרו: ביאור מתן תורה ובתוכו פירוש עשר ברכות שתקנו רבותינו בברוך שאמר כנגד עשרה מאמרות שנברא בהן העולם, ואח"כ ביאור עשרת הדברות
ואלה המשפטים: פירוש טעם מצוות דינין להנהגת העם ולקיום הישוב המדיני הצריך למין האדם ובסופו ביאור טעם ספר פרשת יתרו לשלשה טעמים
תרומה: פירש בו פסוק מה ידידות משכנותיך והפסוק שאחריו עד אשרי יושבי ביתך ובתוכן פירוש סדר שבע ברכות.
תצוה: ביאר מעלות הנה מה טוב ומה נעים על כחות הנפש.
כי תשא: פרשת שקלים פירוש פסוק פלס ומאזני מרמה, לפלס אדם דרכו בדרך ישרה, ופירוש מצות שקלים ומחצית השקל וטעם נכון ולבסוף ביאר כי מעשה העגל לא נעשה לדעת ההמון כאלוה לעבדו
פרשת זכור: ביאור פסוק זכר צדיק לברכה, ונותן טעם למצות מחיית עמלק ואח"כ עיון בנבואת זכריה.
פרשת פרה: ביאור טעם פרה הבאה לטהר על טומאת מת.
ויקרא: ביאר בו כוונת עבודת הקרבנות שאין עקרה לכפרת העוונות ותשועת הנשמות כי אם על עבודת הלב שהיא אמונת יחודו הטובה עם התהלה לפניו.
צו: היא לשבת יום ראשון של פסח, ביאר בו ההגדה בפירושים טובים ומושכלים וטעם סדור המכות.
ביום השמיני: ביאר בו כוונת אסור המאכלים מן הבהמות והחיות הטמאות והשרצים, כי כל זה שיתבונן האדם להרגיל בכל הנאותיו בדרך הבינונית ונתן טעם לאיסור הדורסים והמזיקים, ואחר כך ביאור שריפת בני אהרן ופירושו הוא אשר דבר ד' היכן דבר.
כי תזריע: פתח בפסוק בית והון נחלת אבות וביאר קניני האדם כיצד ישמר מהם בעזר האבות, ויש מהם בעזר ד' לבד, מצורף לזה טעם פרשת נדה וטהרתה וכוונת המצוה ההיא וטעם נגעי בתים והבגדים והבשר
קדושים תהיו: ביאור ענין קדושה וסיבתה וקדושת השבת והמועדים וכוונתה וביאור פסוק איש אמו ואביו תיראו.
אמור אל הכהנים: פתח בית ישראל ברכו ד' וביאר קדושת הכהנים ושבט לוי ויראי ד', ומצורף לזה כוונת העומדים בתפלה בזמן הזה במקום מקריבי קרבן.
בהר סיני פתח בפסוק מוסר ד' בני אל תמאס וכו', וביאור כוונת המוסר להמוכיח ולהמקבל תוכחה ועל זה הביא מאמר כל שחכמתו מרובה ממעשיו, מצורף לזה ענין שלמה שסמך על חכמתו, ואחר כך ביאר ענין התוכחות האמורות בפרשת בחוקותי.
במדבר סיני: פתח בפסוק וארשתיך לי באמונה וגו' ביאור לשון אמונה צדק משפט חסד ורחמים. וביאור שלמות דרכי האדם המדיני שהם סיבות לקיום האמונה
דרוש ליום מתן תורה: פתח בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי. וביאר לשון ברכה אל ד' ואחר ביאר מספר תליתאי וביאור ענין תליתאי שלשת חלקי התורה. ובפרשת נשא פתח בפסוק ראשית חכמה קנה וגו'. והזהיר לקנות המדות הטובות ולהרחיק המדות הרעות וללכת בדרך הממוצעת שהיא דרך השם ועל זה ביאר ענין הכתוב בתורה והזהיר לעזוב המותרות. ואח"כ ביאר פסוקי ברכת כהנים כנגד ג' חלקי האנשים
נשא פתח בפסוק ראשית חכמה קנה חכמה וביאר ענין נזירות וברכת כהנים,
בהעלותך: פתח בפסוק חונה מלאך ד' וגו' והזהיר תחלה על האדם להמשיל שכלו על טבעו והזכיר מדות פנחס ואחר פירש מענין ההפטרה ענין יהושע ובניו וצרף הענין ההוא לענין תחיית המתים לעולם הבא.
שלך לך: פתח בג' פסוקים מכסה שנאה שפתי שקר בשני מינים:
ואח"כ מוציא דבה בשני מנים ועל זה ענין מרגלים שהיו מוציאי דבה וביאר ענין ברוב דברים לא יחדל פשע על אבק לשון הרע ונבלות הפה וכל שיחה בטילה
ויקח קרח: הזהיר על המחלוקת על כל אדם כנגד הגדול ממנו אף אם כוונתו לדבר טוב ואף החכמים הגדולים ישמעו לגדולים מהם או לגדול נבחר אף אם אין לו מעלה עליהם לפי ההנהגה האנושית. כי כל המחזיק במחלוקת מפסיד ההנהגה הישרה ואפילו תהי' כוונתו למצוה אחר שאין מקום למצוה ההיא ועל זה הביא מה ששאלו ישראל מלך בימי שמואל וביאור כל הענין ההוא.
וירא בלק: ביאר כוונת הרחקת הקצוות וההליכה בדרך הממוצעת.
פנחס: ביאר שלימות פנחס בחכמתו ומדותיו וגודל שכרו ועניני שמואל ומעלותיו
ראשי המטות: ביאר בו פסוקי העבד ישראל. ומעלת העבד אצל אדוניו ומעלת האשה אצל בעלה ומעלת הבן אצל האב ומצורף לזה כוונת הפרת הנדרים שבין איש לאשתו
אלה הדברים: ביאר ענין הצום, כי אין הכוונה בו לענות נפש רק להעמיד הבריאות ולמעט המותרות וביאור הפסוק והאמת והשלום אהבו מה הוא אמת מה הוא שלום,
ואתחנן: ביאר בו פרשת קריאת שמע כלה באר היטב וכל כוונותיה וביאור כל משפטי המצות
והיה עקב: ביאר בו עומק הענין מן מאמר החכם אם אין חכמה אין יראה. כל המאמר עד תומו.
ראה אנכי: כתובה בויהי ביום השמיני.
שופטים ושוטרים: ביאור פסוק לך אל נמלה וכו' להכין האדם מזון לנפשו בעולם הזה במדות טובות ומעשים טובים. ומצורף לזה נתינת שופטים ושוטרים שהיא לקיום המין וההנהגה ופירוש עד מתי עצל תשכב בענין למוד החכמה
כי תצא: כתובה בפרשת אשה כי תזריע.
כי תבא: ביאר בו תחלה כוונת מצות בכורים ומעשרות ואחר כך ביאור מלת ירושלים עם רוב הפסוקים שנזכרה בהם מלת ירושלים וביאור בית ה' וחצרות השם.
אתם נצבים: והיא לפני ראש השנה. פתח באשרי העם יודעי תרועה ופירש מלת תרועה וענין תקיעת שופר וכוונתה וביאור מאמר שלשה ספרים נפתחים ופירוש חיים ומיתה בחיי הנפש וזולתם והזכיר כמה הערות טובות ליום זה
לשבת שבין ראש השנה ויו"כ: פתח בפסוק דרשו ד' בהמצאו וביאר ענין כוונת עבודת יוה"כ וכוונת שעיר המשתלח אל ארץ גזרה ושם עזאזל
לשבת שלפני החג: פתח במזמור יושב בסתר עליון וביארו עם דביקות המזמור שלפניו והשלים דבריו שמשה ע"ה אמרו על המשכן. ופירוש בית ד' מצורף למצות סוכה וכוונתם וכל דבריו נכחים למבין.
ליום שמיני של חג: פתח אשריך ישראל מי כמוך וכו' וביאר מעלת נבואת משה רבינו ע"ה על שאר הנביאים מצורף לזה טעם סיפור אבילות ישראל על פטירתו ופירוש כל הפרשה האחרונה שבתורה על אופניה
סליקו הרמזים בעזר שובר ארזים ומגן הוא לכל החוזים