אור ברסלב
מלמד התלמידים חומש שמות › פרשת פרה

מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי

חומש שמות · פרשת פרה

פרשת זכור

(והיא ראויה לפרשת חוקת).

לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה.

שלילת חפץ השם מדבר או שלילת רצונו ממנו תאמר על שני דרכים. הדרך האחד להודיע שהדבר ההוא רע בעיניו והוא כנגד רצונו. והדרך השני לשלול רצונו שהוא התכלית האחרונה רוצה לומר להודיע שאין כונת השם במציאות הדבר ההוא ועל הדרך השני נאמר זה הפסוק. וצריך להתבונן ולדעת מה היתה כונת אדוננו דוד בתהלתו זו ומה עלה בדעתו שכונת השם במציאות היתה בגבורת הסוס ומה לתבן את הבר בחברו הסוס עם האיש בחפץ או ברצון. ונאמר שפסוק זה נאמר להסיר מבוכה גדולה מלבות בני אדם הנבוכים בהשגחת השם בעולם בראותם צדיק ורע לו רשע וטוב לו כל שכן בראותם הכופרים ביחודו בשלוה גדולה והמאמינים בו עובדים להם ונכנעים תחתיהם באורך הגלות. וידוע כי עם אורך הגלות ימעט הלמוד ותשפל האמונה מכל זה יעלה במחשבתם הרעה שאין השם משגיח בנו ולא יודע אותנו. וכדי לבטל המחשבה הרעה הזאת בא פסוק זה עם שאר המזמור ההוא הנאמר ברוח הקדש על אורך הגלות להבטיח הגאולה ולהודיע שעם היות הכופרים בשלוה גדולה והמאמינים בהפך אין להרהר רע אחר משפטי השם כי אין השלוה ההיא טוב עולמי רק לשלם לשונאיו ולהאבידם ואין הטוב הגופני ההוא טוב אנושי אבל טוב בהמי ועל זה הדרך בא המזמור כולו כמו שנבאר.

ונאמר כי אמרו הללו יה כי טוב זמרה אלהינו בונה ירושלם י"י נדחי ישראל יכנס רצה לומר עוד יבנה השם ירושלם ויכנס לתוכה נדחי ישראל וזה נאמר על הגאולה שאנו מיחלים שיקבץ אותנו השם שאנחנו נדחים ומפוזרים מקצה השמים ועד קצה השמים. והוא שקבעוהו בברכת המזון בבונה ירושלם לפי שבא בלשון הבטחת התורה שאמרה אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו' ואמר כי בקבוץ ההוא ירפא לשבורי לב ויחבש לעצבותם כי כדי הוא המבטיח לסמוך עליו כי הוא המושל בכל אשר בידו כח וגבורה ר"ל אשר בידו לעשות נפלאות לגדל ולחזק לכל והוא שאמר מונה מספר לכוכבים רצה בו אע"פ שהם מושלים בארץ לו לבדו הממשלה כי הוא היודע מספרם כלומר שהוא בראם ויחד כח כל אחד מהם כפי מה שגזר רצונו לא כפי הטבע והוא שאמר לכלם שמות יקרא. והוא שתקנו לומר בברכה מסדר את הכוכבים במשמרותהם ברקיע כרצונו להעיר על אמונת החדוש שהעולם היה ברצון רוצה בכונת מכוין.

ולפי שידוע כי כל מנהיג צריך שני דברים דעה ויכולת ורצון בהנהגה ישרה אמר לחזק ההבטחה גדול אדוננו ורב כח ולתבונתו אין מספר ר"ל אחר שעשה זה הפלא הגדול בבריאת השמים וצבאם כאשר יורו עליו בבחינת עצמם ותנועותיהם התאמת כי הוא רב כח ולתבונתו אין מספר מאחר שבראם על הדרך שבראם והוא כדרך שאמר הנביא שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. ואפשר באמרו מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא ואמרו המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא ענין שני הפסוקים אף על פי שנודעה ממשלת הכוכבים בעולם יחסם אצל הבורא כיחס הצבא אל שר הצבא ששולח למלחמה אנשים במספר אם מעט ואם הרבה גם מיחד אנשים ידועים במספר ההוא. וכן עשה הקב"ה בפמליא של מעלה כמו שיודו אף חכמי הכוכבים בענין דבוק הכוכבים והנמשך אל זה. וכנגד מה שאמר מונה מספר לכוכבים אמר ולתבונתו אין מספר. ואמרו אין מספר בא להתיר קושיות המדברים סרה עליו יתברך באמרם איכה ידע אל ויש דעה בעליון ר"ל שאין לו ידיעה בנו לפי שהידיעה מקרה ובהתחדש הידועים תתחדש ידיעה אחר ידיעה וזה צריך להרחיק ממנו יתעלה כמו שצריך להרחיק ממנו כל שנוי וכל מקרה.

וכבר ביאר זה הרב המורה וסתר דבור הסרה הגדולה הזאת ואמר שידיעתנו אינה ממין ידיעתו וידיעתו הוא עצמותו ואינה מקרה בו כידיעתנו בנו ובידיעה אחת ידע כל הדברים הרבים ובהתחלף הידועים לא תתחלף אצלו ידיעה שהכל אצלו ידיעה אחת והוא כדבר הפילוסף שאמר שהשם יודע הכל על דרך כל ולא על דרך חלק ואמר אחר הראשון ישכיל עצמו. ואם עצמו בפנים מה הוא הנמצאות כולם כשידע עצמו כבר ידע בפנים מה הנמצאות כלן. וכענין זה נמצא בדברי רבותינו וכלם עוברין לפניו כבני מרון אמר ר' יוחנן וכלן נסקרין בסקירא אחת מאי קרא היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם משום דיוצר יחד לבם מבין אל כל מעשיהם ר"ל שהידועים כלם שהיו ושיהיו נמשכים ליצירתו אותם והכל ידיעה אחת מה שאין ראוי לומר כן בידיעתנו רק על דרך דמיון הבטתנו חלקי שטח אחד יחד בהבטה אחת וכן השם יתברך יודע כל חלקי העולם בידיעת עצמו מתחלת הבריאה מראשית עד אחרית והוא שאמרו ז"ל מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים

ומאחר שידיעתו הוא עצמו כשם שלא נשיג עצמו כן לא נשיג ידיעתו איך היא לעולם. אמנם ידוע לפי שלמותו שאין אצלו סכלות אבל לא נודע דרך ידיעתו הוא שאמר הנביא לא יעף ולא יגע ואין חקר לתבונתו כלומר לא ימצא חקר תבונתו ואיך היא כשם שלא ימצא חקר עצמו יתעלה ככתוב החקר אלוה תמצא. אמנם נודע כי אין אצלו ליאות והסכלות בדבר הוא ליאות הוא שאמר לא ייעף ולא יגע וזה הפסוק ג"כ בא לתשובת מבוכת הגלות בידיעת השם יתעלה כי כן קדם שם למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מי"י. הלא ידעת לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו למדך שאין אצלו שום סכלות מאחר שנודע שלמותו לכל.

וכן נודע משלמותו שאין אצלו שום שנוי ואין בידיעתו התחדשות הוא שאמר לתבונתו אין מספר. ולפי שידיעתו מקפת במה שאין לו תכלית אמר הנביא גם כן אין חקר לתבונתו ושניהם כונו לדחות הדעת הבטל שחשבו רבים בידיעתו. וכתובים אלה סובלים ענין אחר והוא כי אמרו מרוב אונים ואמיץ כח ואמרו גם כן ורב כח יהיה כאמרו וירא ישראל את היד הגדולה ויבואו שניהם להעיר האדם שלא ידחה כדרך שהפלוסופים דוחים שנוי הטבע הנמשך אל הגלגלים וכוכביהם לפי שהשם נראה רב כח על הכל וזה ידוע ומפורסם לכל אדם חכם או סכל שהרי נתן כחות הרבה בנמצאים ובצמחים בעלי הכוחות והסגולות והכוחות ההם נמצאים בם שלא כדרך הטבע ולא בדרך השכל האנושי ואחר שמעשי השם יתברך הקטנים והקלים לא ישיגם נבון בתבונתו נודע לכל שאין חקר לתבונתו אם כן אין להרחיק מצד בחינת השכל האנושי דבר מנפלאות השם ולא אמונה טובה בו כי ראוי להאמין הכל אחר שהקבלה האמתית מאמתת אותו והוא נודע רב כח ובזה יתחזק יחול הגאולה לפי שני הענינים הנזכרים בהצטרף עמהם הרצון בהנהגה כמו שנזכר והרצון אינו נראה להמון.

ואחר שחזק דוד ע"ה היחול והרצון שאינו נראה להמון לפי מבוכת אורך הגלות שהצדיקים והענוים נראה רע להם אמר כמשיב על שאלתם וכמסיר מבוכתם בהודיע כי רצונו הוא ביריאיו והתחיל ואמר מעודד ענוים י"י. כלומר אין הכונה רק סוף השכר הקיים. ואחר שהשלים דברו על הגלות המראה רע הצדיקים דבר על טוב הרשעים ואמר ענו לי"י בתודה זמרו וגו' ושאר הפסוקים הנמשכים עמו ר"ל אל תתמהו על החפץ כי אין שלותם שלוה עומדת אבל מטבע המציאות ומרחמי השם הכוללים על כל בעלי חיים הוא שאמר המכסה שמים בעבים. נותן לבהמה לחמה וגו' והוא על הדרך שנמצא להם ז"ל אמר לו במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב פרנסני כעורב כלומר ככלב שיש בו תועלת קצת לאדם לשמירת ביתו. או כעורב שאין לו רק הקריאה הפחותה ועם כל זה רחמיו על כל מעשיו. וכן בא הכתוב ולבני עורב אשר יקראו. ואולי הוא על דרך שאומרין כי בני עורב הקטנים לפי שאינם שחורים כאב ואם יתנכרו אליהם ולא יזונו אותם והשם יזמין להם חיים ומזון.

ואמרו לא בגבורת הסוס יחפץ וגו'. לפי שידוע שהסוס נכבד מכל הבהמות אצל האדם לגבורתו עד שהאדם נעבד לסוס להאכילו ולגרדו וליפותו בכל מיני יפוי יתר מאדוניו והפרש רוכב הסוס נכבד אצל בני אדם לגבורתו היוצאת לפועל בתנועת שוקיו אמר דרך ראיה ומופת כי שלות הכופרים אינה מכוונת ואינה אלא פועל הטבע. והביא בזה ראיה המשלית כי כשם שאין הכונה בגבורת הסוס שהיא סבת מאכלו הטוב ונעימות חייו כן אין הכונה בגבורת האדם ושלותו אבל הכונה הוא ביראיו הם היודעים שהכל נמצא בחסד השם המציאות עצמו והנמשך עמו והם המיחלים לחסדו לטובת אחריתם. והטוב הנועד לימות המשיח אינו אלא כדי שיהיו ישראל בשלוה ויהיה להם פנאי ללמוד ולדעת דרכי האמת ואז תשלם השגחת השם בהם ונמצא צדיק וטוב לו והוא אמרו שבחי ירושלים וגו' ושאר הפסוקים שחתימתן מגיד דבריו ליעקב. ואמרו דבריו רוצה בו דברי התורה שהם מודיעים:

האמתות על דרך הגדה וספור וחוקיו ומשפטיו רוצה בו המצוות ושניהם שלמות הנפש ושלותה לא זולתם. שאם יקיים אדם את המצוות אם בפיו כת"ת וק"ש וכיוצא בם אם בשאר אבריו כמצות המעשיות לא ישתלם האדם שלימות גמורה אם לא יתבונן במה שיעשה או במה שיאמר עד שישיג האמת.

והוא שאמר נעים זמירות ישראל אל תהיו כסוס כפרד אין הבין כי אותו האיש הקורא בתורה או הקורא שמע אף שמשתדל ללכת בדרכי ד' במרוצה ובזריזות הוא דומה לסוס הרץ במצות בעליו מבלי הבין תכלית מרוצתו. וכן העושה המצות אע"פ שנושא משא גדול הוא דומה לפרד ההולך ומשאו על גבו כפי מה שיטענו אותו הבעלים מאין התבוננות אחרת רק לשאת המשא כל שכן מי שלא יעשה לא זה ולא זה שאין לו תכלית אנושית כלל כי אין תכלית האדם שלות הגוף כי היא שלוה בהמית שסוף גוף האדם החזק והגבור כסוף הסוס כמות זה כן מות זה. ולהעיר על זה הסוד הגדול נראה אצלי שבאה מצות פרה אדומה לטהרת טומאת מת החמורה והנמשך עמה. ואל זה כונו בתקנת קריאת פרשת פרה ובהקדמתה כמו שאמרו להקדים תורתן של ישראל. והטהרה האמתית היא במים חיים שהם המים הטהורים שהבטיח הנביא לזרקם עלינו לעתיד והוא שתקנו להפטיר עם פרשה זו וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

וביאר הנביא זה וסמך לו ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. והוסיף באור לבאורו ואמר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם וזה כלו כפי מה שקדם לו בעניני הישועה כי אז יודע שמו הגדול וקדושתו וילכו בחוקותיו ושמרו משפטיו והוא הטהרה מכל הטומאות כמו שיתבאר אחר זה בענין פרה אדומה.

ותחלת זה נשאל ונאמר למה החמירה התורה כל כך בטומאת מת שהנוגע בנבלה או בשרץ יטהר ביומו והנוגע במת יטמא שבעת ימים כאילו מגע המת מרוחק. והלא קבורת מת מצוה גדולה עד שהקבלה אמרה שמת מצוה דוחה שאר מצות. וזה תימה גדול על שתי מצות שנראות כסותרות זו את זו שהרי מגעו מצוה גדולה וטומאתו חמורה כאלו באה להזהיר האדם שלא יגע במת. ועוד צריך להתבונן בחבוב מצות קבורת מת והלא אם יקבר הגוף או לא יקבר הכל הולך אל מקום אחד.

וקודם שנשיב על זה נקדים ונאמר שצריך לנו לחפש טעמי המצות כדי שלא תהיינה כמצות אנשים מלומדה ועוד שהמצות שלא נודע בהם טעם השטן מקטרג עליהם ואומות העולם משיבין עליהן ושתי סבות אלו מבטלות קיום התורה ודוחות רבים מעליה. וכבר האריך בזה הרב המורה. ובפירוש מצאנו זה לרבותינו בדרש כי ליושבים לפני י"י יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק אמרו זה המגלה דברים שכסן עתיק יומיא ומה ניהו טעמי תורה ודרשו בהפך זה על סתרי תורה והכל לפי הזמן לפי שראו שסתרי תורה אינם ראויים אלא לחכמי לב יראי י"י ולבם של אחרונים כמחט סדקית ולפיכך צוו על ההסתר וסמכוהו לכתוב.

ולפי שראו גם כן שבאורך הזמן נמצאו המצות כדברים מורגלים אין הכונה בהם והאומות משיבין עליהם ראוי לגלות הטעמים ואם הם בעצמם נתנו טעם בהסתר התורה טעמי המצות לפי מה שחטא שלמה באותן שנתגלה טעמם בתורה ההכרח הביאם לגלות לפי הדורות וכבר גלו קצתם והם מפוזרים בתלמוד וילמד סתום מן המפורש ואע"פ שהם אמרו שטעמי כל המצות נתגלו לשלמה חוץ מטעם פרה אדומה לא לסגור שער העיון בה אמרו זה שהרי הם ז"ל אמרו בה טעם דרך משל שבאה לכפר חטא העגל אמרה תבא האם ותקנח צואת בנה. ר"ל שהמחשבה הטובה תטהר טומאת המעשים שעברו כמו שקדם שמעשה העגל חטאו במעשה בלבד.

וכדי להרחיק הטומאה ההיא וכיוצא בה באה הפרה שעיקר טהרתה המחשבה הזכה המחוללת מעשים טובים. ואחר שהם בארו זה ידוע כי לא מנעו לבקש לה טעם. ואין להתיאש ולומר מאחר שלא מצא בה טעם מי שנאמר עליו ויחכם מכל האדם לא ימצאנה אחד מן החכמים כל שכן מי שאינו מכללם אין הדבר כן לפי שכח השכלי לאדם הוא כשאר הכוחות העיוניות ואתה יודע שפעמים רבות תבקש דבר שהוא בין עיניך ולא תמצאנו ונער קטון ימצאנו לך. וכן פעמים רבות ימצא התלמיד הקטן מה שלא ימצא הרב הגדול ועל כל פנים השתדלות בלמוד ובהתבוננות טוב כי אם ימצא המכון בדבר הרי מצא הטוב ואם לא מה שימצא יהיה טוב בעצמו ותהיה בו הערה לאחרים לטרוח ולבקש ולמצוא המכוון בו ובלבד שיזהר התלמיד שלא יהי' סותר דברי חכם ממנו.

ולפי זה הענין צוה החכם ואמר ויותר מהמה בני הזהר וגומר כמו שהקדמנו בפתיחתנו ונשוב להשיב על השאלות הקודמות. ונאמר שחבוב קבורת מת הוא לשני טעמים האחד על דרך מדה טובה שישא אדם פנים למי שנהנה ממנו כמו שבאה המצוה ממנו ללמד מדה זו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו וכן ראוי שלא יתעב הגוף אחר שהנפש גרה בו והלא תראה שהאדם כשיחרב ביתו יחמול עליו ולבו יכאב אם יהיה למתראות וקשה עליו וכן קשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה. ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי. והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בכמותו. וכן בא על דרך זה חבוב קבורת המת ושאר הכבוד שנעשה לו במותו והוא כחבוב תשמישי קדושה שהם נגנזין מצורף אל זה שקרובי המת מוצאין נחמה בכבוד ההוא כמו שבא הכתוב לנוד לו ולנחמו תחלה לנוד ולבסוף לנחם.

והטעם השני הוא החזק והצריך לאמונתנו בתחיית המתים כי אלו היו משליכים גוף האדם המת כאחד הנבלות היו בני אדם אומרין נמשל כבהמות נדמו ולא היו מקבלים אמונת התחיה כמו שהם מקבלים זה עם קבורתו בראותם כי יבנו לו בית וילבישוהו כל שכן בראותם שיקברוהו אצל אבותיו ובני משפחתו להיות עתידים לעמוד יחד בני המשפחה. ולקיום זאת האמונה ההכרחית נכתבה בתורה מה שבא בקבורת האבות ומקפדותם במקום קבורתם ושכבתי עם אבותי והם ז"ל אמרו למה כל האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל אמר פלוני דברים בגו מה הוא דברים בגו אתהלך לפני י"י בארצות החיים. נמצא שהכונה היא לאמונת התחייה ולחזק אמונה זו אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן ולא על כל אדם אמרו זה רק על הצדיקים ועל הדרך הנזכר היא הקפידה ברוב כבוד גופות המתים ולפי שלא יתעה האדם ברב הכבוד הנעשה למת ושלא יעלה על לבו כי הוא המכוון באדם אמרה תורה הנוגע במת יטמא שבעת ימים להשיג הכונה ולדעת כי לא בשוקי האיש ירצה כי אין הרצון הראשון בגוף כי אם בנפש הנשארת ועונה מכפר השם באחרית ולא יעיר כל חמתו לכלות הנפש לפי שסבת העונות היה הגוף והוא נושא העונות לשאול תחתית שהם הטומאות באמת כמו שבא הכתוב אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח. ולכן הנוגע בו יטמא שבעת ימים לדעת ולהבין שמגעו היה ככלי טמא. ולפי אמונה זאת נהגו לומר בשעת הקבורה והוא רחום יכפר עון וגו'. ודע והבן כי לפניו בא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב והצריך לומר בו ולא ישוב בטבע עד עת התחייה שישיבהו השם בגבורתו כדרך שאר הנפלאות.

סוף דבר העיקר הגדול שאין הכונה באדם רק לנפשו ולפיכך צריך שישתדל להשלים נפשו בחכמה ולהאכילה מעץ החיים שאין לגוף מותר על הבהמה ואע"פ שהוא נאה ממנה בתבניתו ובשאר עניניו כמאכלו ומלבושיו ודירתו הכל היה מן העפר והכל ישוב אליו לא יצילנו מזה לא יפוי ולא גבורה ואולם יזיק לו כי כל עת שיביט עצמו וישתדל בשלמות גופו יבעט ושלמות נפשו ימעט והוא כפרה סוררה אין לה יתרון עליה. הוא שאמר הושע הנביא כי כפרה סוררה סרר ישראל וידוע כי הפרה המלמדת דרכה שתעבוד האדמה יותר משאר בהמות ורוב תבואות בכח שור וכמו כן האדם כשילמד יעבוד הגן וכאשר לא ילמוד יבעט כעגל לא לומד וכפרה סוררה אשר לא עלה עליה עול כי הוא סבת סוררותה וכן תרגמו יונתן ארי כתורא דאתפטים ובעט וגו'. ולהעיר על זה נראה לומר שבאה לטהרת הטומאה הזאת פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול לפי שידוע שכל אחד מתנאים אלו מונע תרבותה ובהתחבר כלם בה היא באמת סוררה אינה ראויה לעבודה. ולזה באה חוקת התורה הראויה להקרא כן כי היא מורה ומלמדת כל שלמותה וצותה לשרפה ולקחת מאפרה לטהר טמא מגע מת להעיר על האמונה האמתית שאין שלמות באדם רק מצד נפשו. אבל גופו אף כי יהיה הנאה שבמין האדם והחזק מהכל מותרו עפר ואפר כמותר הפרה הזאת ובזה תרחק כל מחשב רעה מהתעסק בקבורת המת ומהרואה הכבוד הגדול הנעשה לו במותו גם הוסיפה התורה להשליך אל תוך שרפת הפרה עץ ארז ואזוב לחזק זה הדעת שכל הנעשה מהיסודות אחריתם עפר ואפר כי הארז שהוא המין הגדול שבעצים והאזוב שהוא המין הקטן שבעשבים כמו שנראה באמרו מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר שניהם כאחד שבים אל יסודם קטן וגדול שם הוא והכל בא דרך הערה על דרך אל יתהלל הגבור וגומר. ואולי באה הפרה בלבד להעיר דרך אל יתהלל הגבור.

ואמרו הגבור לא גבור רמז על הנקרא באמת גבור וכן רצונו על העשיר באמת והוא שהוא מוטבע על המדות הטובות כמו שבארו ז"ל באמרם אי זהו עשיר השמח בחלקו וזה טוב מן הראשון כמו שאמרו הפילוסופים לפי שלמות חמרו ואין לאחד מהם ראוי להתהלל השלם כי אם בזאת. והארז והאזוב באו כדרך אל יתהלל חכם בחכמתו כי אין הכונה בפסוק ההוא על החכמה העליונה אבל על השפלה ממנה כמו המתרגם לא ישתבח שלמה בר דוד בחכמתיה. ורמז על החכמות שספר עליו הכתוב וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון והוא חלק מחכמת הטבע. וכן בא במצוה זו שני תולעת כי הוא המין הנכבד שבמלבושי האדם והוא סבת הגאוה והבעיטה מחמת העושר ועל דרך אל יתהלל עשיר בעשרו. והכל בא להוכיח האדם שלא יטה אחר גופו ולא ישים השתדלותו בו לפי שהנטיה ההיא היא טומאה עולמית. אבל ישים כל השתדלותו לטהר נפשו בתורה שהיא מקור מים חיים הם המים הטהורים. כי התורה סבה למחזיקים בה לזכותם לתחיית המתים ולעולם הבא והוא שבאה המצוה בדרך הערה ונתן עליו מים חיים אל כלי

וזה מקום ראוי להוסיף בו בדרך נחמה מה שכתוב בפ' בהעלותך מפסוק ויעד מלאך י"י וגו' עד ובזה נשלם דבר הנביא על מהות העולם הבא ובמה יזכה האדם אליו ויוסיף עוד ויאמר ולהעיר על זה אמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו לא אמר טוב אבל ממשתה. וכמו כן אמר לב חכמים בבית אבל ולא אמר לב חכמים באבל כי האמנם לב הכסילים באבל כי כעס בחיק כסילים ינוח לפי שהאבל מהמדות הרעות אשר לאדם שהרי הוא מחוסר שלמות האדם שהחכמה והנבואה מסתלקת בסבת האבל כמו שנודע מיעקב אבינו שהיה שלם בתכלית השלימות והיה נביא וכל זמן שהתאבל על בנו אע"פ שאבלו היה מטעם כי טרוף טורף יוסף וחשב שבפשיעתו מת מכל מקום כל ימי אבלו לא שרתה עליו רוח החודש בעוד שנעלם ממנו הזמן הרב ההוא שהיה חי ואם שלם כמוהו השיגהו חסרון גדול בסבת האבל מה יהיה ענין אחד מבני אדם בהתאבלו יותר מדאי כל שכן שהיא גאוה ממנו ומעוט אמונה בשם שהוא הנותן והוא הלוקח.

והלא אברהם אבינו בעצמו בזריזות הלך דרך שלשת ימים להעלות לו לעולה את בנו יחידו אשר אהב ואשר אליו התפלל ונולד לו אחר התיאשו מהוליד ואחר כל זה באה לו המצוה וקבלה ברצון ולא בקש מהשם להעביר מעליו המצוה הקשה הזאת שאין קשה כמוה לפי הטבע ונמשך אל רצון השם ואם זה נמצא בו בהפקר הבן כל שכן בהפקר שאר הקרובים שאין חביבות קרבות כקרבות הבנים. והבן ההוא היה אהוב מכל בן ושנאו לאהבת השם וקבל דברו וגזרתו ברצון מרב שלמותו והשיגו האמת כי אין הכונה לשלמים בבנים רק לעבוד השם בם כי הרצון בבנים נמצא על שלשה מינים.

המין האחד רצון אנשים שהם מוטבעים בטבע שאר בעלי חיים שאין להם מחשבה והשתכלות במעשיהם והם מתאוים להוליד בנים ולגדלם והם שמחים ברב טורחם בם וכאשר יפקדו הם מתאבלים בהסתלק הטורח והיגיעה מעליהם ומי שהוא על הדרך הזה אין לו על הבהמה מותר ואבלו וצערו כצער הפרה הגועה על הלקח העגל ממנה וכדי בזיון וקצף.

והמין השני רצון אנשים שיש להם כונה רעה בבנים שהם משתדלים להוליד בנים ולגדלם כדי להעזר בהם ולהתגאות בם על השכנים ועל הקרובים והדין עם אלה שיתאבלו במות בניהם לפי שהם מכת הרעים ראשי הצבא משחיתי עולם כי כשיאבד הצבא יאבל הראש. והטוב לאלו שלא יולידו כלל כי ההויה וההפסד יחשב להם עון.

והמין השלישי רצון אנשים שכונתם להוליד בנים כדי שילמדו אותם ללכת בדרכי השם ולעבוד אותו. ומי שהוא על הדרך הזה ראוי שישמח בהולדם ויודה וישבח בהפקדם ואת הטוב ואת הרע יקבל בלב שלם כי הוא עושה את אשר ראוי לו לעשות. ומי שהוא על הדרך הזה ההוויה והכליה תחשב לו צדקה ואשר הוא על הדרך הזה וירצה בבנים רצון השם בם הוא העובד החסיד. ולפי שאברהם אבינו השיג זה שלח ידו אל המאכלת לשחוט את בנו ואם הוא הראה אהבתו לשם בבן יקיר כמוהו ועודנו חי מה לעשות אל מי שלקחו השם אשר החי ילך אל המת והמת לא ישוב אל החי גם כן יפקד הטוב שבאוהבים והיקר מכל הבנים הטוב שיפלו פני הנפקד בבוא המפקיד לקחת פקדונו אין זה כי אם רע לב בלא שום תועלת ודי מוסר ותוכחה בדבר האשה החכמה דביתהו דר' מאיר שמתו שני בנים בשבת פתאום והוא היה דורש לרבים ולקחתם והשכיבתם במטה והחרישה עד בואו וכשבא מבית המדרש שאל עליהם ואמרה לו שהלכו לטייל ולמוצאי שבת העלימה ממנו עד שהבדיל ואכל ואחר שאכל ושתה אמרה לו ר' פקדון אחד יש בידי ובא בעל הפקדון לקחת את שלו הבה נא עצה אם אחזיר הפקדון בסבר פנים ואם לאו. והוא השיב לה ואמר בודאי החזירי אותו בסבר פנים יפות מיד הוליכתו למטה שהנערים עליה ואמרה לו הרי הפקדון שבא בעל הפקדון לנטלו ומיד צוה לקברם והתנחם בדבר החכמה אשתו שהלכה בדרך אהרן הכהן שמתו שני בניו כאחד ביום כהונתם ונאמר בו וידום אהרן וזה חכמה באמת כי אין האבל על המת לא מדרך חכמה גם לא מדרך אמונה רק לקיים מצות האבל כפי שבאה הקבלה מתוך דברי תורה הספוריים. וכפי מה שהוסיפו סופרים עליה כדי שלא ילך אדם עם השם בקרי ויזכור כי הוא גם כן ימות וישוב יום אחד לפני מיתתו לחיות את נפשו ואין לאדם משכיל הוא שנקרא חי באמת להתאבל ולהתאונן רק על חטאיו כמו שאמר הנביא מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו.

וכפי ענין זה שבח החכם ההליכה לבית אבל מלכת אל בית משתה ואפילו הוא של מצוה ואם שניהם הם גמילות חסדים טוב בית האבל באשר הוא כלומר סבתו שהוא המות הוא סוף האדם כי האדם יאמר מוחלט בעודו חי והוא מחובר בגוף ונפש וכאשר תלך לה הנפש יאמר לו גוף או פגר לא אדם כי אם בתוספת מת כי כן יאמר עליו אדם מת לא אדם סתם כי כבר סף וכלה. והוא שאמר כנותן טעם לדבריו והחי יתן אל לבו רוצה בו יחשוב ויסתכל כי הוא סוף האדם ר"ל תכלית מציאות האדם וסופו כי יראה גוף הצדיק כלה כגוף הרשע ובזה ידע ויתבונן האיש החי באמת מה חייו וישתדל להיות לו מהלכים בין העומדים כמו שבארנו שמצות פרה אדומה באה להעיר האדם על החיים המתמידים ואל זה כון באמרו ונתן עליו מים חיים אל כלי.

ולפי שלא יעלה בלב האדם שסבת טהרת הפרה כח נתון בה כדעת המהבילים בענינים רבים צותה התורה שתטמא כל העוסקים בה כדי לבטל כל מחשבה כוזבת וכדי לחקור ולדעת הכונה בה. הלא תראה שהיה צריך לכתת נחש הנחשת לפי שהיו ישראל תועים בו ואומרים שכח העליונים היה בו להחיות הנשוכים ואמנם התחייה היתה לאשר מכונים לבם לשמים שלא ישוך אותם הנחש המשיא ואז יהיה השם מחיה אותם.

והוא שאמרו ז"ל וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא כל זמן שהיו מסתכלין כנגד אביהם שבשמים היו מתרפאין. כן הכונה בכל הנזכר בפרשת פרה לטהר טומאת הלבבות הנמשכת אחר כל דעת בטל כמו שאמרו על העריות ושאר העבירות אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו' ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה במקום הזה יעד להם כי אם יחטאו לפניו אע"פ שאין בארץ צדיקים מהם ולא כמותם יבואו אחרים ויורישו אותם כי כשתוריש אומה אחת אחרת לא בצדקת המוריש תורישנה רק ברשעת הגורש. וכן בא בפי' בתורה כי ברשעת הגוים גו' כי לולי רשעת הגורש לא יגרשנו הצדיק והוי שכתוב כי לא שלם עון האמורי עד הנה. וכאשר לא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ועשה מעשה סדום בזה נהנה וזה לא חסר שהוי בלא ספק מדה רעה וחסרון אשר לא יוכל להמנות כי פועל בהמי ולא בהמי בלבד אבל צבועי כי זה דרך החיות הרעות שאינן בני תרבות להזיק באשר אין להם תועלת ולפיכך שלם עונו במדה הרעה הזאת כי טמא את ארצו עד שהקיאתו מאשר ירש ואשר הוריש את בני עמון כמו שהעירה עליו התורה ובזה זכה יפתח את בני ישראל על ארץ בני עמון לפי שלקחה ישראל בעון האמורי שהוא הטומאה המכוולת

וכן הטהרה השלמה היא במים חיים טהורים שהם התורה והחכמה הכוללת ידיעת האמת עם המדות הטובות ועל דרך זה בא היעוד שהבטיח הנביא. והשם ברחמיו יקיים אותו בנו כמו שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם.

(פרשת ויקהל יאמר בה אחד מהענינים הקדומים או דרוש ויקחו לי תרומה או דרוש פרשת החודש שהיא כתובה בפרשת בא אל פרעה לפי הפסק הפרשיות.

תוכן העניינים

מלמד התלמידים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה