אור ברסלב
מלמד התלמידים חומש שמות › פרשת משפטים

מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי

חומש שמות · פרשת משפטים

פרשת יתרו

אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת.

דעת רבותינו ז"ל בכתוב הזה שהוא מאשר העושה דברו במשפט ועושה צדקה בכל עת עד שאמרו על זה וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת ובא התירוץ על זה זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים או המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו וטוב זה לפי דרך הדרש כי זה בלא ספק פועל טוב כל זמן שיש לו לאדם בנים קטנים או יתום ויתומה בתוך ביתו. ולפי זה הדעת הפסוק סובל ענין אחר כדרך הנזכרת בפרשת בהעלותך על המכלכל דבריו במשפט וכל מעשיו לשם שמים אבל לפי הפשט נראה שהכתוב הזה מאשר השומרים דרכי השם ויודעים ומכירים שהוא עושה משפט וצדקה בארץ בכל עת ולפיכך בא עושה בהא. וכבר קדם לו מי ימלל גבורות י"י ישמיע כל תהלתו ר"ל שאין עם ולא אדם שישיג זה והמשיגים לא ישיגוהו רק מצד פעולותיו לפיכך אמר אשרי שומרי משפט כי אחר שידעו זה יעשו גם הם צדקה ומשפט להדמות לדרכיו בדעתם כי כן מעשיו יתברך בארץ כמו שאמר הנביא דן דין עני ואביון הלא היא הדעת אותי נאם י"י. וזה מבואר בפרשת אלה הדברים. והשם ברחמיו כאשר בחר בעמו ישראל הגיד לו דבריו בסודות המציאות ובמצות השומרות אמונת כמו שבאו בעשרת הדברים והודיעם חוקיו ומשפטיו הצריכים בכל עת ובכל מקום לקיום יישוב מדיני הצריך למין האדם. לפיכך סמך פרשת אלה המשפטים לעשרת הדברים ללמדך שאין שלמות האדם מושג בחכמה ובאמת בלבד עד שיהיו דינין מסודרין ביניהם בדרך שיחיו אלה עם אלה והוא שסדר תחלה דיני עבד עברי ואמה העבריה לפי שהדינין ההם הם בעצמם ובגופותם וצוה להשוות יושר החירות בהם לפי שהם כלם עובדי השם ובכלל המצוה ההיא בא ענין זה לפי העיון הראשון אבל עם התבוננות הטוב יראה בו מנפלאות תמימות התורה והעיון הזה הוא שרבו מוסר לו שפחה כנענית שהיא אסורה לאחרים וזה התירה התורה לפי קדושת העם הזה כדי שלא תכשל בעלת הבית בעבד המתמיד עמידתו אצלה כי השפחה היא משמרתו שאין בטבע האשה שתחפה על שוכב חיקה כשיזנה עם אחרת. מצורף אל זה שלום הבית שלב בעל הבית ינוח ולא יקנא לאשתו. ואחר שדבר בדיני חירות סדר נזקי גופם ואחר כן דיני נזקי ממונם ואחר כן דיני עסקם בדיני השומרים שאי אפשר זולתם אחר שלא יושגו חיי בני אדם הראויים אלא על ידי אחרים. וכל הדינים הנזכרים שם באו דרך קצרה מאד גם דינים רבים הניחה התורה שלא הזכירה כלל דבר מענינם אפילו על דרך רמז והם נזכרים בתלמוד ולא נאמר בו עליהם מנא לן ולא מצינו שנאמרו על פה וזה לפי שמצות דינין היתה קדומה ואינה כשאר מצות התורה כי כשנצטוו בני נח על הדינין לא היתה המצוה אלא שיסדרו דינין ביניהם לפי שהעולם עומד על הדין. וכבר התבאר זה בפרשה אלה תולדות נח וכן היה הענין אחר מתן תורה על מה שלא נצטוה בפירוש שהמצוה ההיא היתה מסורה לשופטים להניח חוקי המשפט כפי הנהגה ראויה למדינה.

וזה דבר נהוג היום בין האומות גם לסוחרים ולבעלי מלאכה היה מסור לקבוע חוקים ביניהם כמו שאמרו רשאין חמרין להתנות ביניהם כל מי שיאבד לו חמור שמעמידין לו חמור וכן הספנין רשאין להתנות ביניהם על מי שתאבד לו ספינה שמעמידין לו ספינה וכמו שאמרו מאן דעביד ביומא דלאו דיליה לקרעוה למשכיה ובדרך שאמרו בהנהו דיקולאי ובהנהו אמוראי דאתו לזבוני במתא אחריתי דבני מתא מעכבי עליהו וכן כל כיוצא בזה הוא דין כאלו היה כתוב בתורה וכל העובר עליו עובר על דברי תורה אחר שצותה התורה לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם.

ואל זה הענין נמשך מה שאמרו דינא. דמלכותא דינא כי אחר שמצות דינין היא קדומה ואי אפשר לבאר פרטיה כי הענינים המתחדשים בין בני אדם הם מאין תכלית והמלך שהוא מושל בארץ ההוא ראוי הוא שכל דין שיגזור אותו כללי בארצו ולא יהא בו סתירת דבר מן התורה שיהא דינו דין ונדון בו וזה דבר שצריך בו השתכלות כי קרוב אצלי שטעו בו רבים. גם קצת חכמי התלמוד היה עולה על דעתם להרחיב המאמר הזה במה שלא עלה על לב שמואל והוא מה שנאמר בו בפרק ראשון מגיטין. והוא אצלי כאלו אמר אחד מן האמוראין הא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא ולא עמד הטעם ההוא.

סוף דבר לפי הענין הנזכר היו נעשים קצת הדינין בימי חכמי התלמוד לפי סברתם במה שיראה להם שהוא הנהגה טובה בין בני אדם בכלל מה שלא היתה ראיה נמצאת אל הסברא ההיא או על סותרה כמו שאמרו כבר הורה זקן ואמר מה שעשה על פי ב"ד עשה וזה כלו נסמך למה שאמר יהושפט המלך ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות כלומר מאחר שהוא מסתכל וטורח להוציא המשפט לאור השם מסכים עמו ושכינה שרויה בין הדיינין כמו שבא הכתוב אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. ולפי שרוב הדינין נגררין אחר הסברא ולא נודעו מתורה שבכתב ולא מתורה שבעל פה נצרך יהושפט להזהיר השופטים ולומר להם ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לי"י רצה בו שדרך המשפט הראוי בין בני אדם היא להדמות בדרכי השם המעמיד המציאות במשפט כי כל דרכיו משפט כמו שקדם לנו באמרו הלא היא הדעת אותי. ואחר שהוא כן השם הוא נשפט במשפט ההוא. וכן הוא סובל שיאמר בפירושו כי לא בעבור האדם כלומר בעבורי שאני מצוה אתכם רק בעבור השם ולמצותו. ולשני ענינים אלה אמרו ז"ל ויהיו הדינין יודעים את מי הם דנין ולפני מי הם דנין. ולפי הענין הנזכר היה משה יושב ודן ולא היה צריך לבקש מאת השם על כל דין ודין ואחר זה בחר שופטים והדבר הקטון שהיו יודעים לגזור בו כפי סברתם היו דנין כמו שאמר ושפטו את העם בכל עת את הדבר הקשה יביאון אל משה והדבר הקטון ישפטו הם וזה נכתב בתורה קודם שנכתב בה עשרת הדברים.

ונאמר בספור ההוא שמשה רבינו א"ה עשה זה הענין הגדול בעצת יתרו שאמר לו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום ושמע לו ברצון השם ועשה הדבר הזה על פיו ונכתב בספר. וזה הערה טובה כי לא לחנם נכתבה פרשה אחת בתורה על יתרו גם לחבובה הקדימה לכתוב וזה אי אפשר מאין טעם חזק או טעמים. אזכיר מהם שלשה. האחד שהודיענו בספור ההוא כי אי אפשר לאדם להשיג שלמות בדרך שלא יצטרך לעצת אחר שהרי משה רבינו שהיה שלם מכל איש שהיה לפניו או אחריו נצרך לעצת יתרו. השני שראוי לקבל האמת והיושר מכל אדם גם כי יהיה האיש המגיד באמת פחות מהמקבל גם כי יהיה מעם אחר. וראוי לאיש ההוא המקבל דברו שיאמר אותו בשמו ואם יכתבנו בשמו יכתבנו ואין ראוי לבחון בעל המאמר ההוא רק המאמר בלבד. השלישי שמצות התורה נמשכו לחכמה ולשכל כדי להעמיד הגוף ולקיים המין כמו שהתבאר באמרו כי לא דבר ריק הוא מכם כי היא חייכם ואמרו כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. וכן בא הנה על עמידת הגוף ויכלת עמוד ועל קיום המין וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום.

תוכן העניינים

מלמד התלמידים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה