מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש שמות · פרשת יתרו
(והיא ראויה ליום מתן תורה). אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים.
לשון דבור או אמירה מונח על תיבות מחוברות יוצאות דרך שפתי האדם מורות בחבורם על גזרה או צווי או אזהרה לשומע כפי אשר יצוייר בלב המדבר. וזה המיו מן הדבור גם כן יקרא שפה וכלל התיבות המחוברות כל זמן שאין הפסק ביניהם ואע"פ שבכללם מספר צווים או מספר אזהרות יאמר עליו שהוא דבור אחד וכמו כן יאמר על הציור המצוייר בלב האדם דבור או אמירה כאמרו אני טרם אכלה לדבר אל לבי ואמרתי אני בלבי ולפי הענין הזה כל דבר שהכונה בו ליחס אותו שהושג בו רצון אחד יאמר על הרצון ההוא דבור או אמירה. ועל דרך זה בא כל לשון דבור שנאמר עליו ית' אם שנודע הרצון ההוא בדרך קול נברא או בדרך נבואה כרוב הדבור המיוחד לו ית' אם לנביא בעצמו או שנאמר לאחר על ידי נביא כמו שאמרו ז"ל ויאמר י"י לה על ידי מלאך. ויאמר י"י לה על ידי שם. או בדרך אחרת כאמרו ותהי אשה לבן אדונך כאשר דבר י"י. הרצון בכל להודיע כי מאת י"י הוא הדבר וכי הוא משגיח במין האדם ומודיע לנביאיו ולחסידיו.
הלא תראה כי המסעות והמחנות שנאמר בהם בפירוש בתורה שהיה הדבר תלוי בהעלות הענן ובשכון הענן נכתב בם פעמים רבות על פי י"י יחנו ועל פי י"י יסעו ונאמר שם על פי י"י ביד משה כי מאחר שהושאל לו הדבור להורות על רצונו והשגחתו הושאל לו הפה כלשון בני אדם ולפי שמשה ע"ה היה נביאם ומנהיגם נאמר שם ביד משה ואע"פ שנתפרש בתלמוד שמשה היה אומר קומה י"י שובה י"י אין ספק כי הפרשה כולה באה להורות כי לפי אות שכון הענן והעלותו היו המסעות והמחנות ונאמר בו על פי ד' כלשון בני אדם להורות כי הכל היה מאתו. וכן בשאר ההשאלות שנמצאו בשאר כלי הגוף. וכן נמצאו פסוקים הרבה כזה שבאו להורות על הרצון ההוא כמו שנזכר בפרשה שקדמה לזו לא בדרך מוצא שפתים חלילה חלילה שזה וכיוצא בזה צריך להרחיק ממנו ית' הרחקה רבה ואמתית. וזה דבר שהסכימו עליו חכמי העיון שבאומות עם חכמי ישראל.
ואל זה כיון הרב אלפסי ז"ל כמ"ש על מה שדרשו רבותינו ז"ל בהבראם בה"א בראם אמר מה עסקו של הא אלא כל האותיות אדם קופץ את פיו בשעה שמוציאם אבל לא ה"א כך הקב"ה בראם בלא יגיעה ובלא מעשה ר"ל שלא היה שם עקימת שפתים שהוא מעשה כמו שכתוב שם שאני עדים זוממין הואיל וישנן באי. והוא כדרך שאמרו שאני מגדף הואיל וישנו בלב ורוצה לומר שענינם נגמר בלא דבור. וכן מעשה בראשית אע"פ שהם אמרו בעשרה מאמרות נברא העולם באו ופרשו לך שהמאמר ההוא היה בהא ויצא ממשל למשל להרחיק שאין שם דבור כלל ואע"פ שבא בתורה ויאמר במעשה בראשית וידבר במתן תורה לא הי' שם דבור כלל בדרך מוצא שפתים אבל על דרך רצון בא ויאמר במעשה בראשית. ועל שני הדברים ר"ל קול נברא ודרך נבואה בא הענין המופלא במעמד הר סיני שהעם הרב ההוא אע"פ שלא היו כלם נביאים שמעו הקול ההוא שברא השם במעמד ההוא כמו שאמר זה בפירוש דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות. ופסוקים הרבה יורו על זה. ואין ספק שבשמיעת הקול ההוא לא היו במעלת משה רבינו ע"ה כי הוא היה שומע הדברים כאשר ישמע איש דבר רעהו והעם היו שומעים קול הדבור בלבד כאדם שומע מרחוק איש מדבר אל רעהו ויודע בלי ספק שהוא מדבר אבל אינו משיג הדברים ההם. ולפיכך היה משה רבינו ע"ה מודיעם דבר דבר ולזה בא הספור משה ידבר והאלהים יעננו בקול. והספור במקום ההוא והקשרו במה שנקשר בא להודיע האמת שהדבור היה משיג העם על ידי משה ותרגמו אנקלוס היודע סתרי תורה ומן קדם י"י מתעני ליה בקל להורות שהקול ההוא היה נברא אז ואין הצטרפות עם השם רק בבריאותו. וכן אמרו קול דברים אתם שומעים הורה שהקול בלבד היו משיגים כל זה הורה שבכל עשרת הדברים היו צריכים למשה רבינו ע"ה בהודעתם ועם כל זה השגתם אנכי ולא יהיה לך היתה למעלה מהשגת שאר הדברות כמו שהורה הרב המורה שמציאות האלהות אחד יושג בעיון האנושי. ואחר ששתי דברות אלו נודעו במופת לא היו צריכים למשה רבינו כצרכם אליו בשאר הדברות לפי שכל השכל השופע על כל חכם מאת השם הוא המגיד האמיתי והכח והגבורה אחד הוא במקומות. והוא ששמו זה השם במקום הזה וכינו אותו בגבורה. וזה שאמרו ז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו
ושתי מצות אלו הם העיקר ושאר המצות תלויות באלו וראייתם ששתי דברות אלו שמעו מפי הגבורה הוא בדרך דרש מפסוק תורה צוה לנו משה וגו' כלומר תורה בגימטריא תרי"א והם שלמדם משה שלא שמעו אבל השתים שמעו מפי הגבורה וכן סמכו זה למה שאמר דוד ע"ה אחת דבר ופסוק זה סובל פירושים רבים אפשר שרוצה בו כדרך שאמרו ז"ל כל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה עושים לו שני כתרים וזה התבאר בדרוש החג.
ואפשר שרוצה בו מה שרמז עליו אליהו כי באחת ידבר אל ובשתים לא ישורנה ויהיה אחת דבר אלהים כנגד כי באחת ידבר אל ורוצה בשניהם דבור הנבואה או חלום של נבואה. ויהיה שתים זו שמעתי כנגד ובשתים לא ישורנה רוצה כשיוכח השם את האדם בצרה או במכאוב עד שידענו ויתבונן בדרכיו והוא שאמר זו שמעתי. לא זה דבור כי אין ראוי ליחס לה דבור כבראשונה וכן אמר ולא ישורנה על הדרך הזה ואפשר שאחת רמז למראה. ושתים רמז לחלום כמו שאמר אם יהיה נביאכם י"י במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. או אפשר שרוצה בו שדבור האלהים באדם רצה לומר רוח הקדוש הוא משפיע שפע נבואה להודיע בני אדם העתידות ושפע חכמה להורות וללמד בני אדם האמתות כמו שנזכר בפרשת במדבר סיני. והקרוב אלי שאמרו ושדי כמגדלות רמז על שני הענינים הנמשכים לשפע האלוהי הבאה על ידי השכל הפועל שהוא החושק החשוק והשכל החמרי החושקת החשוקה עד שנראה שעליהם נעשה שיר השירים לפי דעת אחת ויהיה אם כן אמרו אחות לנו קטנה וגו' מאמר השכל הפועל לשכל החמרי על השכל הנקנה הנאצל ובדין קראו קטנה כדרך שנקרא בקהלת ילד וכל עוד שלא יעדף שלימותו להשפיע לאחרים הוא בלי שדים והוא שאמר ושדים אין לה ולפי שידוע כי בעת שתשרה רוח הקדוש בשלם להנבא הדבר ממנו ובו הרגיל לשון הקדש לומר דבר בי כאמרו רוח י"י דבר בי המלאך הדובר בו והוא שאמר ביום שידובר בה.
והשכל החמרי השיב אם חומה וגו' רוצה בה שאם יתחזק ויתאמץ כנגד שאר הכוחות החיוניות על דרך שאמר לעמוד ברזל ולחומת נחשת אז נבנה עליה בנין נאה וחזק לכל רואיו ונאות לשבת כארמון למלך. ואל זה רמז באמרו ונבנה עליה טירת כסף. אבל אם דלה רוצה בו שתהיה פתוחה לכל עובר משאר הכחות נצור עליה לוח ארז. רצה בו שלא יבא עוד שם המלך כי תהיה סוגרת ומסוגרת והזכיר ארז לפי שאינו עושה פרי והקטנה ענתה אני חומה ושדי כמגדלות רוצה אני אהיה חומה ושדי כמגדלות רוצה בו גדולים וחזקים ואחר שהיא כל כך היא כמוצאת שלום כי עדיין לא הניקו השדים. ושם שלום כבר בארנו שהוא על השלמות האמתי והוא הרצון בשם שלמה וכפי הענין הנזכר בשדים אפשר שרמז באמרו שתים זו שמעתי. וכן סובל מה שדרשו בו ז"ל על דבור אנכי ולא יהיה לך כי לפי שהן שתי דברות והיוצא מהן השגה אחת על דרך האמת כי אין קיום לאחת מהם זולת האחרת נאמר עליהן שהן דברה אחת מצד ושתים מצד ולזה בא הכתוב על דרך הדרש הנזכר. ואמר אחת דבר כלומר בראשונה נודעה השנית שהרי העוז לו לבדו ואין עוד אחר. וראוי שנתבונן בשתי סבות לכונת עשרת הדברים האחת למה התיחדו המצות האלו משאר מצות התורה בשני פנים האחד בשמיעת הקול והשני בכתיבה בלוחות וידענו כי יש מצות בתורה שהם חמורות יותר מקצת מצוות אלו
והסבה השנית אחרי שהמצות הנאמרות שם יותר מעשר כמו שיתבאר ויראה במעט עיון למה נבחר בהן זה המספר עד שדקדק לכתוב בתורה סך מספרם ואמר עשרת הדברים. ונאמר שמצות התורה ידוע שהן נחלקות לשלושה חלקים החלק האחד הראשון במעלה והמכון אליו והוא דעת האמת והשני לו המצות המעשיות השומרות אותו חלק והשלישי המצות הנוחנות סדר שלם בין בני אדם ואלו המצות כולן אין ספק שקצתם במקום אבות וקצתם במקום תולדות. וכל מי שמקבל האבות לא יחלוק ולא יהרהר רע בתולדות ולפיכך ראוי שנא' שמעמד הר סיני בא בדרך כדי שלא יספקו העם בנבואת משה רבינו כמו שבא בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. הנה מן הראוי בהשלמת הכונה הזאת שימסרו להם במעמד ההוא אבות החלקים השלשה. וזאת היתה הסיבה ליחד מצות אלו בשמיעת הקול ובכתיבתן בלוחות כי בהן נמצאו כל האבות כמו שאבאר והרי הן כאלו נאמרו שם תרי"ג מצות. וכבר אמרו רבותינו דרך דרש כל הדברים האלה מלמד שנאמרו כלן בדבור אחר ר"ל דבר ראשון לפי שהוא העיקר והכל טפל לו שהמאמין בו אמונה קיימת הוא זוכה זכייה קיימת הוא החיים הנצחיים לפי שקיים בה כל התורה כדרש ר' שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני וכו' בא דוד והעמידן על אחת עשרה דכתי' מזמור לדוד י"י מי יגור באהלך וגו' בא ישעיה והעמידן על שש הולך צדקות ודובר מישרים וגו' בא מיכה והעמידן על שלש הגיד לך אדם מה טוב חזר ישעי' והעמידן על שתים שמרו משפט ועשו צדקה. בא עמוס והעמידן על אחת כה אמר י"י לבית ישראל דרשוני וחיו והדרישה שהחיים תלויין בה היא השגתו בכל והוא שהורה עליה בדבור ראשון ולפי שלא ישאר ספק בדבר זה הקשו עליו ואמרו אימא דרשוני בכל התורה כלה וביארו עוד ואמרו אלא בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה ורצה בו כשיאמין כראוי ויצייר בלבו יחוד השם ציור אמתי יחיה.
ואשר ראוי להודיע ולפרסם בפי' דבור זה כי מי שלא קבל התורה ויקיים זה כראוי הוא כאלו קיים התורה לפי שכל התורה נתנה למשוך האדם אם כן כל התורה היא כאלו נאמרה בדבור אחד. ועל זה אמרו כל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה כלומר כי זה תכלית כל התורה ואל זה היתה כונת פרטי התורה שהם תחת עשרת הדברים ובזה נודע מה היתה הסבה ליחד מצות אלו.
ונאמר שסבת מספר העשרה הוא כדרך סבת קצת מספרים שהם להעיר על השגת האמת אשר עליה הכונה עד שזה המספר נבחר במציאות העולם כאלו טבע המציאות כן חייב כי אתה רואה שהעולם נברא בעשרה מאמרות כמו שקדם וכמו כן עשרה מאמרות כוללים כל הנמצא כמו שביארו חכמי העיון וארסטו חבר על זה ספר אחד ראשון לספרי חכמת ההגיון אמר אריסטו והענינים הנפרדים שיורו עליהם במלות נפרדות הם בהכרח מורים על אחד מעשרה דברים. אם על עצם. ואם על כמה. ואם על איך. ואם על ההצטרפות. ואם על אנה. ואם על מתי. ואם על מצב. ואם על לו. ואם על מי שיפעל. ואם על מי שיתפעל. גם כל המספר סובב על עשרה וגם הגופות הגדולים אשר נבראו בעולם נמצאו על עשרה שיעורים והגדול שבכלם מצאו השמש והקטן שבכלן ככב חמה כפי מה שהוציאו חכמי התכונה השיעורים כשיעור כדור הארץ והיה כדור הארץ נמצא בחלוקתם שביעי בין כל הגופות הגדולים אשר בעולם ובכל הנזכרים האלה האחד הוא עיקר והאחרים טפלים לו. כי אתה רואה במספר שכל המספרים יתיחסו אל אחד כי אמרם שנים רוצה בו שנים אחדים וכן שלשה וכן כלם עד עשרה ושאר המספר מיוחד לאחד ולעשרה שהוא במקום אחד וכן עשרה מאמרות הכוללים כל הנמצא האחד הוא העיקר והוא העצם והאחרים נטפלים לו כי כלם מקרה.
וכמו כן השמש הוא המושל הגדול אשר ברא השם במשרתיו עושי רצונו. וכן עשרה מאמרות שבהן נברא העולם כמו שאמרו ז"ל בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר י"י שמים נעשו ורצו בזה שבריאת שמים וארץ הכוללת היתה על ידי אמצעי ואם לא נזכר האמצעות ההוא מפורש. ואמנם רמז זה בו במלת ראשית כלומר ראשית כל הנבראים והוא העולם העליון אמור עולם המלאכים או עולם השכלים אשר עליו רמז שלמה ואמר י"י קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז מעולם נסכתי מראש בהכינו שמים שם אני וגו' כל הפרשה ומלת קדם בעצמה הוציאה אונקלוס ואמר בקדמין והחכם אמר ראשית דרכו כמו שפתח הנביא בראשית ויהיה ענין אמרו בראשית ברא וגו' כדרך שבאר החכם ואמר י"י בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ואם כן מאמרו הראשון הי' לחכמה ולתבונה שהיא היתה ראשית הנבראים אבל חכמה ותבונה לא תתיחם מאמר לבריאתם כי לא היה אמצעי מקבל מאמר כי הוא היה לבדו.
ואפשר שדוד ע"ה רמז על זה באמרו לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו וסמך לו לעושה השמים בתבונה כי לעולם חסדו. על דרך שאמר החכם כונן שמים בתבונה ושניהם כונו על מציאות המלאכים ואם מאמר דוד הוא כפשוטו הקדים עשית הנפלאות כי הן לנצח לו לבדו מה שאין כן בשאר המעשים שהן נמשכים לטבע והכל נמשך אחר התבונה שהיא הראשית.
ואולי דעת רבותינו ז"ל הוא שהוא המאמר והוא דבר השם והוא הראשית. ובדרכי הפי' הזה תשובה מספקת במה שהקשו במציאות זמן על מלת ראשית וכן במה שלא נזכרה בריאת המלאכים בסדר הנראה בתורה. והרב המורה אמר שראשית מלה גוזרת על ענין התחלה ורוצה בו סבה. ואל זה הענין הנזכר כונו רבותינו ז"ל המעמיקים דעת באמרם בעשרה מאמרות נברא העולם כלומר העולם ההמוני הוא בעל החומר הכולל שני עולמות שמים וארץ וכל צבאם רצו לומר כל הנזכרים במעשה בראשית שכללו כל מיני מציאות חמרי שהם סבות כל ההויה וכל הפרטים שנעשו ואשר יעשו הוא שאמר הכתוב אשר ברא אלהים לעשות..
או אפשר שרצה לומר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות כלומר כל הששה היה הולך ומתקן הבריאה ונותן צורות לכל מה שכלל בפסוק הראשון שאמרו רבותינו שהיה במאמר ואם כן הוא קדם לו מקבל המאמר ההוא והוא היה ראשית הנבראים כמו שאמרתי,
ואחר שעלה בדעתי זה הפירוש אמרתי אולי משגה הוא עד שנ"ל שמצאתיו בבראשית רבה בפתיחתו והוא שפתח ואמר ואהיה אצלו אמון אומן תורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטרין ואינו בונה מדעת עצמו אלא מדעת האומן והאומן אינו בונה מדעתו אלא דפתראות ופנקסאות יש לו לדעת היאך עושה חדרים והיאך עושה פסי פסים ועליות כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם והתורה אומרת בראשית כי ראשית ברא אלהים ראשית זו תורה שנאמר י"י קנני ראשית דרכו ואין ספק שהתורה הוא לשון הוראה ולמוד ובא במקום הזה שם לחכמה ומצוות התורה מפני החכמה שבהם נקראו תורה אבל במקום הזה נאמרה על חכמה מוחלטת וכן מצאנוה בלשון התורה עצמה כמו שנזכר בפרשת ויחי יעקב ושם התבאר שתורה תבא במקומות על החכמה סתם והיא החכמה שהזכיר שלמה ועליה כתב כל הפרשה הנזכרת להודיע מציאותה וקדימתה לעולם החמרי והבראו על ידה והוא שקראו הפילוסופים עולם השכלים וקראו האחרון שבהם השכל הפועל. ותמה מדברי רז"ל שאמרו זה הלשון בעצמו אמון אומן. ומה טוב באורם אחר זה שאמרו שהתורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה ר"ל שלא יעלה על לב אדם שהשכל הפועל אומן לגמרי מעצמו כשאר אומנים אשר למלך בשר ודם שכח פעולתם מעצמם אין זה אלא ככלי אומנות שאין מלאכה נשלם בהם אלא בכח מניעם.
וכיוצא בזה מצינו לר' עקיבא השלם שאמר שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם וכלם כונו לזה לפי שכל מעשי האדם עושיהם האמצעיים בינו לבין הנעשים אין כחם מעצמם אבל בכל עת צריכין לו ית' ונמצא הוא אומר ועושה בכל מעשה. וכן הוא דעת הפילוסופים וכן מה שאמרו רז"ל שהקב"ה מביט בתורה ובורא העולם זה הלשון בעצמו אמרו הפילוסופים שאמרו שהשם מעיין בעולם השכליים ומשפיע ממנו המציאות. ולשון הרב המורה שההנהגה שופעת מהשם על השכלים כפי סדרם ומן השכלים ישפיעו ממה שהותן להם טובות ואורות על גופות הגלגלים וישפיעו מן הגלגלים כוחות וטובות על הגוף הזה ההווה הנפסד. ולפי מה שנמשך בדברם זה אין לפקפק אחר הבאור הזה שכונתם באמרם בעשרה מאמרות נברא העולם היתה על מה שאמרתי ופשוט הוא שהראשון הוא העיקר כי הוא כולל כל הנמצא החמרי השמים ומה שבתוכם.
ועל דרך זה היתה כונת מסדרי הברכות בברכת הזמירות שאמרו על האומר אותם בכל יום שמובטח הוא שהוא בן העולם הבא ורדפו בברכה ההיא מספר העשרה וחברו בה עשר ברכות. ועתה נבוא לבאר אותם כי אמרם ברוך שאמר והיה העולם רצו בו העולם החמרי והורו בזה שהשמים והארץ נבראו במאמר ואמצעי היה בבריאתה הוא שאליו היה המאמר ההוא והוא שכתוב כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד וזאת היתה הכונה באמרם ברוך שאמר והיה העולם ולא הספיק להם לשון התורה לומר ברוך שברא העולם כדי להעיר על אמתת הדבר הזה. גם לא התירו הלשון לומר ברוך שאמר ונעשה העולם כי המעשה יאמר על תקון הדבר ונתינת הצורה בו והגלות הצורה ההיא וזה לא היה במאמר ראשון אבל בתשעה מאמרות ששלמו ביום ששי. וכלוי מעשה או תכליתו יאמר על המכוון במעשה ההוא אחר הגלות הצורה כמו שיאמר שתכלית הבית הוא ישיבת האדם בו וזה לא יתכן כל עת שעוסק האומן בו. ולפי זה הענין נאמר ויכל ביום השביעי לפי מה שאמרו חכמי העיון כי לכל פועל ארבע סבות הפועל והחומר והצורה והתכלית וכן לפועל העולם בכללו כח השם הוא הפועל וכל מה שנברא ביום ראשון הוא החומר והיה השם נותן הצורה יום יום לחלק חלק מן החומר ההוא ובסוף יום ששי נגמרו כל החלקים ההם כפי ספור התורה האמתית. ונמצא העולם כלו בצורתו ואחר הגלות צורתו היה ראוי להגלות התכלית בו. ובתכלית זה נמצא עיון גדול לפילוסופים וכן נראה שחלקו רבותינו ז"ל ולפי מה שנראה מרוב דבריהם שתכלית העולם עבודת הגן ושמירתו כמו שאמרו כל העולם לא נברא אלא בשביל זה וידוע שעבודת הגן ושמירתו הוא ראויה אחר כל נטיעות עצי הגן אם כן על העבודה ההיא שהיא למין האדם יאמר שהוא תכלית העולם והוא שנאמר ויכל ביום השביעי
ובבראשית רבה אמרו על מלת ויכל משל למלך שעשה חופה סיידה וכיידה מה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה וכיוד החופה הוא משל לנתינת הצורה לעולם בכללו והכלה היא משל לתכלית לפי שתכלית החופה ישיבת הכלה בה ושתי המלות נגזרות מלשון כל כלומר שהכל נגמר בו. ועל דרך זה קראו לשבת כלה והוא על דעת האומרים שהעולם נברא בשביל האדם וכבר אמר הרב המורה שזה אמת מצד אחד בכל מיני ההויה וההפסד והאריך בזה בספרו בחלק השלישי ומשם תבין.
ונראה שמסדרי הברכות כונו לזה בסדרם בברכת שבת ראשונה אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ. אמנם יש דעה אחרת בתכלית העולם והוא מה שאמרו שתכלית העולם ההויה הסבובית כלומר החוזרת חלילה שזה הוה מזה וזה נפסד אל זה וזה רצו גם כן באמרם שם משל למלך שעשה טבעת ואינה חסרה אלא חותם כך העולם חסר שבת. ופועל החותם ידוע שנותן צורות בעשויים רבים אחר שלמות החותם ההוא בעצמו והיא תכלית הטבעת ההיא ולשון חותם נופל גם כן על כל נמצא. לפי שתי דעות אלו רמז בפסוק ויכל על תכלית העולם. ולפי מה שכתב הרב המורה נראה שצריך לומר ולהאמין לשתי הדעות שתכלית האחרונה הוא רצון השם ית'.
ואשוב לענין הברכה ואומר כי אמרם ברוך עושה בראשית להורות שכל המעשים הנזכרים שם עשה השם בראשית נבראיו אמור בתורה או בחכמה או בעולם המלאכים או בעולם השכליים הכל אחד ובלשון ראשית למדך שקודם שנברא העולם החמרי ברא המלאכים ולא היו קודמין ולפיכך נקראו ראשית רוצה בו ראשית הברואים. ואמרם עושה בראשית שלא תאמר הרי הוא אומר תדשא הארץ דשא ישרצו המים וכיוצא בהם ותאמר שהם העושים לפיכך בא ולמדך שאין ליחס להם המעשה לפי שלעושים ההם עושים אחרים ולעושים אחרים עושים כן עד ראשית והשם יתעלה עושה בראשית כלומר נותן הצורה בהם על ידי ראשית והוא שבא במעשה בראשית ויאמר ויעש על כל ענין וענין להורות שהוא צוה לאחרים לעשות ומעשיהם נגררים בו לא ישלם אחד מהם זולתו והוא הנכלל במאמר ברוך עושה בראשית.
ואמרם ברוך אומר ועושה להורות שהוא מתמיד ההוויה על הדרך הנזכר במאמר ובמעשה שלא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ב"ה שנוהג העולם האומר אינו עושה והעושה אינו אומר אבל הקב"ה הוא אומר ועושה לעולם כל המעשים. והוא שאמרו רז"ל מאמרו של הקב"ה מעשה הוא ואין שם הפסד ולא רע לפי הכונה הראשונה אבל הכל מעשה כי ההפסד אינו מכוון לעצמו אלא לסבת ההויה החוזרת חלילה והנפסד היום הוה אחר זמן א"כ הפסדו מעשה וסתירתו בנין ואם נאמר על הזקנים שסתירתם בנין קל וחומר לעתיק יומיא אם כן הראוי לומר עליו באמת שהוא אומר ועושה לעולם. ואל זה כוונו בקבעם בברכת מאורות בפתיחתה ובחתימתה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית הרצון בו שעל ידי האור שהוא סבת ההוויה המתמדת מחדש המציאות שהוא טובו כמו שפי' הרב המורה בפסוק אני אעביר כל טובי כלומר כל המציאות מעשה בראשית ולשון הרב בסדר הברכה הזאת המחדש טובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וזה ראיה שטובו נאמר על מעשה בראשית כלו והוא שסמכו לזה מה רבו מעשיך וגומר ובתקון מאמר זה הערה למבינים באמונת החידוש האמתית שהרי הוא מחודש בכל יום ואמרם מעשה בראשית במקום המציאות אפשר לומר שרבותינו ז"ל תיארו המציאות במעשה בראשית להעיר על כונת משה רבינו ע"ה וכן אמרם ימי בראשית לפי שהזמן הוא מכלל הנבראים ואפשר לומר שמעשה בראשית וימי בראשית ויוצר בראשית הוא לשון מושאל הוא ולפי שמשה רבינו ע"ה פתח סדר הבריאה במלת בראשית קראו כל הנעשים שנעשו בששה ימים מעשה בראשית והימים ימי בראשית עד שהמציאות בכלליו יקראום בראשית ולפיכך אמרו יוצר בראשית עושה בראשית וכבר נאמרו במלת בראשית פירושים הרבה ואין לתמוה על זה כי זה דרך כל דבר נסתר
ואמרו ברוך גוזר ומקיים לאמת שנוי הטבע וחדוש הנפלאות כי בהתאמת זה התאמת הדת. אם תרצה אמור כי מראש נגזר על הכל גם על הדברים שיצאו מטבעם שלא תאמר כבר גזר על השמים לסביב תמיד ועל המים להיות נגרים ועל האש שתשרף כל באיה וכיוצא בזה ואינו מקיים שהרי עמד השמש בגבעון והים נבקע ועמד מימיו וחנניה מישאל ועזריה באו בכבשן האש ולא שלטה בהם ולפיכך בא ולמד לך שהוא גזר הכל מראש כמו שאמרו רז"ל תנאים התנה הקב"ה עם מעשה בראשית וכו' כלומר שבתחלת הבריאה הטביע זה בברואיו. ואם תרצה אמור שהוא גוזר לרצונו לשנות הטבע ומכריחו לעשות רצונו. וזה נאות לדעת התורה והוא שכתב לעושה נפלאות לבדו לפי שבעשיית הנפלאות הטבע בטל ונמצא שהוא העושה לבדו. ואפשר שלמדך בברכה זו שלא תכחיש החידוש בראותך התמדת המציאות לנצח כמו שנראה מדברי שלמה ע"ה וזולתו. ולא תטעה במה שאומרים קצת הפילוסופים כי מה שאינו נפסד אינו הווה כי זה הדעת אמת מצד אחד שאינו הווה כדרך שאר ההוים מדבר אבל ההויה הזאת היתה בגזרת השם בלבו ויקימנה לעד. והוא שכתוב כי הוא צוה ויעמוד כי כן ראוי למלאכת האומן הגדול שתעמוד לעולם. ואמרם ברוך מרחם על הארץ להודיע שהוא משגיח בעולם השפל בדרך רחמים ורחמיו לעולם הם הנהגתו הישרה לו והשגחתו בו והוא שכתוב עיני י"י המה משוטטות בכל הארץ לא כדברי הכופרים הרעים האומרים עזב י"י את הארץ. ואמרם ברוך מרחם על הבריות להורות שהשגחתו הוא גם כן באישים שלא תאמר המינים העומדים הם שהשגחתו בם אבל באישים הנפסדים אין בהם השגחה לו לפיכך בא ולמדך מרחם על הבריות כלומר משגיח בכל בריה ובריה לדחות דעת הרעים האומרים אין י"י רואה אותנו ולקיים מה שכתוב היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ר"ל מעשי האדם כפי מה שכתב הרב המורה בפרק ח' מן החלק השלישי שההשגחה האלוהית הוא בזה העולם התחתון ר"ל מתחת גלגל הירח באישי מין האדם לבד אבל שאר בעלי חיים וכל שכן הצמחים וזולתם דעתי בהם דעת ארסטו ודעתו הוא שההשגה בהם מינית לא פרטית והחכם שהתחברתי עמו אמר שמשה רבינו ע"ה רמז על זה הדעת בכתבו על הצמחים ועל בעלי חיים למינו למינהו למינה מה שלא כתב כן באדם לפי שההשגחה בכל איש ואיש כפי מה שהוא. ואל זה הדעת נמשך ר' אליעזר שאמר בפרקיו אמר נח לפני הקב"ה וכי בכחי הוא רבון כל העולמים לקבצם אלי. מיד ירדו מלאכים הממונים על כל מין ומין וקבצו אותם ומזוניהם ויבא נח אל התיבה אין כתוב כאן אלא ויבאו אל נח שנים שנים ראה והבן שאמר שהמלאכים ממונים על כל מין ומין רומז על השגחה מינית בשאר בעלי חיים אמנם באדם לפי צלמו מבין אל כל מעשיו הוא שאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם.
וזאת היא תכלית אמוניתנו כי המאמין בזה מאמין בגמול ובעונש ולפי ענין זה אמרו משום דכתיב ביה פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון כלומר השם משגיח בפרטים ומרחם אותם לכלכלם וגם הודיעו בברכה זאת סבת רשע וטוב לו שהוא דרך רחמים לעולם כמו שמרחם על החיות הרעות כמו שאמר אדם ובהמה תושיע י"י ואע"פ שיש לו פנים מדרך דרש אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ובזה סרו ספקות גדולות יוצאות באמונה. ואמרם ברוך משלם שכר טוב ליראיו שלא תאמר הואיל והוא משגיח על כל הבריות מפני מה צדיק ורע לו לפיכך בא ולמד לך שהוא משלם שכר טוב ליריאיו שאין טוב העולם הזה תכלית טוב ולא הרע תכלית רע כמו שהורה על זה ספור הבל וקין שהבל שספרה עליו התורה ששעה השם אל מנחתו הרגו קין וזה מורה שאין טוב אמתי אלא בעולם הבא שכולו טוב ובזה נשלם הדבר הטוב בבריאת עולם ובהנהגתו.
ואמר ברוך הוא ברוך שמו להודות שהיודע שמו המיוחד לו והמשיגו יודע השם ומשיג אותו השגה אנושית שהוא הוא והכל עשה בחכמה וברצונו ורצונו הוא עצמו ואין לאדם בו השגה אחרת והוא כאלו אמר יברכוך הכל וידוך ויודו הכל שמך המיוחד כענין שכתוב ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד רוצה בו שהכל יכירו וידעו כי הוא ורצונו שהיא חכמתו היא עצמו. ומתוך דבר זה אתה למד שלא תסתכל במופלא ממך ודי לאדם שיעיין במה שנכלל בברכה זו וידע ויתבונן בה וידע שהכל ברא לכבודו שהוא רצונו ורצונו הוא עצמו. וכשם שלא נודע עצמו ידיעה מספקת כן לא נדע רצונו ידיעה המספקת. ובאלו השיבו לכל השאלות המספקות באמונה באמרם ברוך הוא ברוך שמו לפי שהשגת שמו הוא השגתו יתעלה נקרא השם כמו שכתוב ליראה את השם הנכבד והנורא ומפני שלא נודע מהותו אמר השם הנכבד והנורא.
ואחר שסדרו הסדר הנאה הזה במה שצריך שיאמין באו לפתוח בברכת הזמירות בהזכרת השם ובמלכות ותארוהו בשלשת תארים כנגד שלשה עולמות המלך כנגד העולם הקטן שאנו בו כלומר מלכנו והגדול כנגד העולם הגדול שבו יראה עוזו וגדלו. והקדוש כנגד עולם המלאכים הם הקדושים. ותארוהו עוד אב הרחמן כפי הדרך שהזכרנו שהוא משגיח ומרחם עלינו כרחם אב על בנים והתקינו בה מהולל בפי עמו משובח ומפואר בלשון חסידיו להודיע שהמהללים לשם הם כלשון בני אדם לא שהמהללים הם בבחינת עצמו אצלו שבח אלא שהתורה התירה אותם כדי לאמת המציאות לעם. וזה אי אפשר מבלתי התר התארים והמהללים כפי לשון בני אדם. ועל דרך שאמרו אי לאו דאתי משה ואמרינהו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא יכלינן לממרינהו והוא שסדרו בה בלשון כל חסידיו. וסמכו מעין פתיחה לחתימה באמרם יחיד חי העולמים לרמוז בו על העולמות. ומה טוב לומר חי העולמים בלשון הכתוב וישבע בחי העולם לרמוז על העולמות כי הוא חייהם וקיומם ואם נפשך לומר שהוא חי וקיים בשני העולמות העולם הזה והעולם הבא טוב בלשון בני אדם. ראה מה נפלא סדר הברכה הזאת שבה נכלל כל מה שצריך שיאמן ומה שידחה כל המחלוקות שנפלו באמונה ואם דוד ע"ה בנה טרקלין נאה לעולם הבא מה נהדר הפרוזדור שחברו להם רבותינו למי שיבינו ציוריו היפים ואולם הם יפים ונאים יותר ויותר מאשר השגתי אמנם אשר השגתי בו לא דבר ריק הוא. גם מספר העשרה קבעו בו על דרך הנזכר ברמז המספר הזה והראשון גם כן בו והוא העיקר
כללו של דבר שבכל המספרים הנזכרים יש הערה להשיג האמת בבחינת עשרה רקיעים המאמתים בדרך המופת מציאות השם ואחדותו. ועשרה רקיעים אלה הם שבעה גלגלים וגלגל מזלות אשר בתוכם נראה דמות ארבעה חיות וגלגל הפשוט המקיף בכל הוא הרקיע ועליו דמות מראה כסא לא כסא והוא הרקיע המכוון באמרו השמים כסאי וממעל לגלגלים בעלי חומר התשעה נמצא גלגל השכל אשר בו נברא הכל והוא מראה דמות כבוד י"י והוא תחת אלהי ישראל כי הוא הקודם הנאצל מהודו ומכבודו כמו שאמרו ז"ל תורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר י"י קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז קדם לאותו שכתוב נכון כסאך מאז נמצא שעשרה הם הכוללים שלשה עולמות אשר מתוכם נראה השם והעשירי הוא קודש וכנגד זה בא מספר העשרה במקומות הנזכרים ובזולת כמו שבא העשירי יהיה קדש וכן ימי התשובה והעשירי הוא הקודש וכל דבר שבקדושה אינו בפחות מעשרה.
וכבר רמזו ז"ל על זה הענין במסכת ראש השנה באמרם הני עשרה פסוקים כנגד מי זה אומר בכה וזה אומר בכה וכלם כונו למה שנזכר שם כנגד עשרה רקיעים והדבר כמבואר שם שהעשרה הלולים שאמר דוד בחתימת ספר תהלותיו כנגד עשרה רקיעים אמרם וראיה לזה סדר ההלולים כי ההלול הראשון הוא הללו אל בקדשו רמז בו אל גלגל השכל שהוא הקודש ואחר כן אמר ברקיע עוזו לרמוז על הרקיע הפשוט המקיף בכלם המניעם בתנועתו תנועה יומית והוא עוזו הנראה בעולם והמורה עליו. ואחר זה אמר הללוהו בגבורותיו לרמוז על גלגל המזלות ושאר השבעה הרומזים על השבעה גלגלים שהם חלוקים לכוכב כוכב מהשבעה כוכבים. והמשיך הענין אל זה כי הוא המהלל האמתי והוא שסמך לזה וחתם בו ספרו ואמר כל הנשמה תהלל יה הללויה.
ולהעיר על זה תקנו עשרה פסוקים ביום ההערה והאחד מהם גם כן הוא העיקר והוא שמע ישראל כי הוא המכוון. ועל דרך זה באו עשרת הדברים שהראשון הוא העיקר והכל תלוי בו והשנים הסמוכים לו הם כנגד הרקיע וכנגד גלגל המזלות ושלשתם נדבקים בו ית'. והשבעה הנשארים כנגד שבעה הגלגלים ולפיכך בא הראשון מהם בזכירת היום השביעי שבא להזכיר כל המעשים ההווים על ידי השבעה גלגלים כמו שיתבאר. ומעתה נתחיל ונבאר עשרת הדברים אחד אחד. ונאמר
אנכי י"י אלהיך אשר
כבר בארנו שמעמד הר סיני היה בו קול נברא. ונאמר שהקול ההוא הנורא השיגוהו בדרך שלא נשאר ספק למשיגיו במציאות השם יתעלה ולא הרהור רע בנביאות משה רבינו כמו שאמר יתעלה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ואמר בך יאמינו לעולם מורה שלא ישאר להם הרהור רע בנבואתו לעולם ואמר וגם מורה שבעבור ישמע העם היא סבה אחרת והיא השמיעה האמיתית בו כלומר השגתו כמו שנזכר בפירוש אם שמוע תשמעו וגו' וכמו שקדם בפי' והיה אם שמוע וגו' וכדרך שאמר שמע ישראל וגו'. וזהו שאמר הנביא אתם עדי נאם י"י ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. וכבר הקדים לו הנביא כל הגוים נקבצו יחדיו ויאספו לאומים מי בכם יגיד זאת וראשונות ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו וישמעו ויאמרו אמת והוא כאלו אמר וישמעו אמת ויאמרו אמת ר"ל ששאר האומות עובדי אלילים אין להם במה שמתפארים באלהיהם ידיעה אמתית והוא אמרו וישמעו אמת ולא גם בנבואתם והוא אמרו ויאמרו אמת ואין להם עדים צודקין לא באמונה ולא בנבואה אבל אתם בעצמכם עדי שהרי הייתם עמי במעמד הר סיני ועבדי משה אשר בחרתי בו להראות על ידו האמת אשר לא תפול בה מחלוקת בנבואתו המאמתת שאר הנבואות. ואפשר שרצה בו ואתם עדי ועדי עבדי אשר בחרתי בו והוא שאמר למען תדעו ותאמינו לי. ואמרו ותבינו כי אני הוא רוצה בו שלא ישאר ספק במציאותו. אם כן הם הם המעידים עליו ועל נבואת משה שלוחו בשמעם עשרת הדברים והדברים ההם הם העדות עליו ועל אמתת הנבואה ולפיכך נקראו הלוחות העדות כי כמו שקול הדברים ההם באזני הקהל היה לעדות כן הכתב ההוא הנפלא היה לעדות כמו שנדרש במדרש הדבור עצמו היה נמחק מאליו וכשהיה נחקק היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו לקיים מה שנא' קול י"י חוצב להבות אש והשיב שם התלמיד לרב ואמר והא כתיב לוחות אבן כתובים באצבע אלהים אמר ליה חווקא סברת מחווקני אמר ליה כתלמיד שהוא כותב ורבו מיישב על ידו ואחר שהכתב נחקק מאליו על הדרך הנזכר הרי הוא עדות אצל כח השם ולפיכך נקראו הלוחות לוחות עדות כמו שיאמר שטר העדות וכן כל התורה הנכללת בעשרת הדברות נקראת עדות עדות י"י נאמנה כלשון הכתוב ואתם עדי,
ואמרו לפני לא נוצר אל הוא מאמר זה מן המאמרים הזרים לכתוב ונאמרו בו פירושים ואפשר לומר לפי שידוע שאל כולל כל בעל כח בא ולמדך שאותם האלהים כלם נוצרים ואני היוצר אותם ואני הראשון ואני האחרון. והוא אמרו ואחרי לא יהיה כלומר לי אין אחרית אבל מציאותם ונצחותם אפשרית ומציאותי ונצחותי מחוייבת. או אפשר לומר שהוא מקרא מסורס ויהיה פירוש ותבינו כי אני הוא אל לפני לא נוצר דבר ואחרי לא יהיה דבר והכונה בו כי אין שם דבר לא לפני ולא אחרי כי אין לי ראשית ואין לי אחרית והוא כדרך שאמרו אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים ובכל זה דברה תורה בלשון בני אדם.
סוף דבר הכתוב הזה הודיענו שמעלת הר סיני הוציא לפועל שני דברים השגת אחדות השם ית' ואמתת הנבואה לכל העם. הוא אמרו לכלל הקהל בלשון יחיד אנכי י"י אלהיך וגו'. ונאמר כי בדבור זה באו שלש מצות עשה ממין אחד והם עיקר אמונתנו ודתנו והם מצות מצד ותורה וחכמה מצד והוא דעת אמת כי זה הדבור מושג מצד החכמה והמצוה הראשונה מאלו באה כנגד מה שאמר הנביא ותבינו כי אני הוא והוא לדעת ולהאמין שיש אחד מחויב הויה ר"ל ההוה הנצחי האמיתי אשר לא תפול בו אפשרות הוא. אמרו אנכי י"י אלהיך כי זה השם כל מי שישיגהו בידיעה שלמה ישיג מציאותו המחוייבת כמו שבאר הרב המורה. וזאת מצוה השרשית שוה לבעלי הדת מאמיני חדוש ולחכמי העיון מאמיני קדמות.
והמצוה השנית הוא להאמין ולדעת שהוא אלהינו ולפי שמצאנו זה השם על מלאך כי ראיתי אלהים. ועל שופט אלהים לא תקלל ועל מנהיג עשה לנו אלהים ידענו כי זה השם נופל על מושל באחרים ומשגיח בהם ומנהיגם הנהגה ישרה. אם כן המצוה הזאת באה כדי להאמין שהוא מושל בכל וכי הוא שופט כל אחד ממנו ומשגיח אלינו תמיד והוא המצוה אותנו והמזהירנו כדרך המושל ובזאת המצוה תתקיים הדת כלה ותתאמת.
והמצוה השלישית היא להאמין ולדעת שהוא הוציאנו ממצרים על ידי נביאו כלומר בדרך מעשה הנפלאות. וכונת המצוה הזאת שנאמין שהשם לבדו עושה נפלאות בשנותו את הטבע ובמצוה הזאת יתאמת כל יעוד טוב או רע ויראת שמים תמשך אחריה ואמרו מבית עבדים רצה בו כדי אתם לקבל עבדותי ועול מלכותי שהרי שחררתי אתכם מהעבודה הקשה. או רוצה בו אני הוא אשר החלותי לשחרר אתכם וכשם ששחררתי גופותיכם על ידי נפלאות אשחרר נפשותיכם על ידי תורותי ומצותי. נמצאו שלש מצות אלו אבות כל המצות המקיימות אמונתנו כמצות אהבת השם ויראתו ועבדותו הן בקרבן הן בתפלה והנמשך לזה בקרית שמע ותלמוד תורה וציצית ותפילין ומזוזה וכיוצא בהן.
ועתה יש לשאול אחר שאמרנו שדבור זה בא על עיקר אמונתנו למה לא באה בו מצוה להאמין ולדעת שהשם ברא שמים וארץ שהרי החדוש שורש דתנו הוא. ואם תאמר סמך על מה שפתח בו התורה בראשית ברא וגו' אם כן היה לו לכתוב שם ויאמר י"י אל משה דבר אל בני ישראל בראשית ברא והוא לא כתבו דרך מצוה אלא כדרך שאר הספורים. ובפירוש מצאנו לרבותינו ז"ל שאמרו לא היה לו להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם וגו' נמצא שעד הפרשה ההיא בא דרך ספור לא דרך מצוה ואם כן היה לו לומר מצוה זו בדבור זה. לפיכך נראה לומר שאמונת חדוש העולם אינה צריכה בעצמה לאמונה השרשית לפי שמציאות השם מחויבת גם כן מדרך אמונת הקדמות אמנם אמונת החדוש צריכה לבעלי הדת כדי להאמין שהשם עושה נפלאות כי זה לא יאמינו מאמיני הקדמות אם כן עיקר האמונה בזה שנאמין יציאת מצרים על הדרך שיצאנו שזה מאמת מעשה הנפלאות והגמול והעונש הנזכרים בתורה בענינים הגופיים ולכן נתנה הסבה הזאת ר"ל יציאת מצרים למצות רבות בתורה. ואל זה כוון דוד בקצת תהלותיו. ובענין זה חבר הודו לי"י קראו בשמו והתחיל לזכור תהלותיו ולשוח בהן ולפי יתרון הצורך לזה באמונה נכתב בשני מקומות ותקנו לומר אותו בכל יום והוא הטעם שהכריחו בו צירוף פרשת יציאת מצרים וקריאת שמע עד שתאמר ביום ובלילה כדין פרשה ראשונה כי בזה לבד קיום הדת ודי במצות אמונת החדוש מה שבא במצות שבת כי ששת ימים וגו'
והכונה הזאת נמצאת בספור אמונת אברהם אבינו שהיה קורא היחוד בשם י"י ובנה לו מזבח ולא שם לבו לדקדק בקריאת אמונת החדוש אבל קבל אותה ממלכי צדק הוא שם שאמר אל עליון קונה שמים וארץ. ובאותו הלשון בעצמו נשבע אברהם ואמר הרימותי ידי אל י"י אל עליון קונה שמים וארץ. ומלת קנין מורה שבעל הקנין ההוא היה מבלעדי הקנין ההוא ולשון הקנין דקדקו בו רבותינו ז"ל ואמרו ממי קנאן ואמרו כמאן דאמר פלוני עינוהי יאין שעריה יאי. וזה נמשך למה שנאמר בחכמת ההגיון בספר הראשון שנקרא עשרה מאמרות והמאמר האחרון הנזכר בו לו רוצים בו מה שהוא קנין האדם ובלשון נוצרים העתיקו אותו אבירי ושם בארו שאחד מעניניו יאמר כפי יחס החלק אל הכל כמו שנאמר לו יד ולו רגל. ולפי ענין זה ירצה בו אשר לו השמים והארץ ויהיה כאמרו אלהי השמים ואלהי הארץ. וטוב מאד ונאות לומר בענין הנזכר שאברהם קבל אמונת החדוש ממלכי צדק. אם כן במקום הזה נראה שקבל אמונת החדוש. וזה היה אחר שנצח המלכים בבני ביתו וסמוך לאמונתו זאת נאמר לו צא מאצטגנינות שלך והודיעו השם כי הוא מכריח המזלות ומשנה הטבע והאמין בו ויחשבה לו צדקה כי עשה צדק לנפשו בהאמינו הראוי והצריך להאמין.
ואפשר שהחושב היה אברהם כי צדקה הוא במקום אמת ורצה בו שלא פקפק בזה אע"פ שהיה זה כנגד חכמתו הקודמת. ואחר כל זה קרא בשם י"י אל עולם כפי שבאה המצוה על זה אנכי י"י אלהיך שכולל היחוד וההשגחה. והרב רבינו הראה דעתו בספר המדע שדבור זה הוא מצוה אחת בלבד לדעת מציאות הממציא המחויבת. ואני כתבתי בו מה שנראה לי שהוא צורך לקיום תורתנו התמימה שעיקר מצותיה תלוי בחדוש לסבת הנפלאות. והקרוב אצלי שזה רצה באמרו והי' לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת י"י בפיך כי בחוזק יד הוציאנו י"י ממצרים ר"ל זה יהיה לך לאות ולזכרון כי בחוזק יד הוציאנו והסבה התכליתית למען תהיה תורת י"י בפיך ובא פיך במקום דבורך והוא במקום שכלך כלשון פה אל פה אדבר בו. וראיה לפירוש זה האתנחתא שהוא במלת פיך. וכפי משמעות זה בא פסוק אחר והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך כי בחוזק יד וגו'.
דבור שני לא יהיה לך וגו'
זה הדבור השני בא לקיים הדבור הראשון ולשמרו והוא כולל ארבע מצות לא תעשה ממין אחד והמין הזה הוא הרחקת השניות מכל צד וכבר באה מצות עשה על זה בתורה בפסוק שמע ישראל וגו' באמרו אחד.
וזה כפי מה שסובל הדעת כל אחד ואחד מבני אדם כי על החכמים להרחיק השניות הרחקה אמתית והוא שאינו גוף ולא כח בגוף ושהוא אחד בלא שום ענין ממשיגי הגוף אבל לשאר בני אדם שאינם מציירים בלבם מציאות רק בדמות המורגש יאמר להם שיש בעולם אלוה אחד שמושל בכל ומנהיג את הכל והוא בלא ערך ובלא דמות ולא ידקדקו עליו בענינים המשיגים את הגוף כי זה היה רצון השם בתורה אחר שדברה תורה כלשון בני אדם. ונאמר כי המצוה הראשונה מד' מצות אלו היא שבהיותנו עוד מאמינים שהוא נמצא ושהוא אלהינו ושהוא עושה נפלאות צריך שנרחיק ממנו השתוף לגמרי שלא תאמר הואיל שאני מוצא המלאכים והגלגלים והכוכבים מושלים בעולם אקבלם עלי לאלהים ת"ל לא יהיה לך אחרים לפי שממשלתם אינה מעצמם כמו שקדם ושלא תאמר קבלתם באלוה הוא שאסור אבל מותר לתת אותם אמצעיים בין השם ובינינו לכך נאמר על פני רוצה בו בעוד היותכם עמי ומבקשים פני באמת והוא שתשיגו יחודי אל תתנו אמצעיים ביניכם וביני ואע"פ שהנותן אותם אמצעיים כונתו שהממשלה לו לבדו יתעלה אף על פי כן אסור לפי שבדרך זה תפול התעיה ויכשל בו הוא או אחר להאמין השניות
לפיכך נראה שזה שנהגו קצת בני עמנו להחרים ולהשביע או לשאול בחלום בשם מלאך פלוני או בשם מלאכים פלוני ופלוני שהוא אסור. גם מה שנהגו בקצת מקומות לומר מכניסי רחמים הכניסו רחמים עלינו וכו' לא טוב המנהג ההוא ומעשיך יקרבוך לא המלאכים ולא זולתם ראוי לפגוע בהם שלא יקבלם באלוה. וראיה לזה שלא מצאנו בתפלת משה רבינו ולא בתפלת שאר הנביאים ולא בסדר אנשי כנסת הגדולה זכר רק לשם לבדו יתעלה. ומה שאמר יעקב המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו' אל השם לבדו היתה התפלה ההיא כי כן קדם לו האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. ר"ל השולח המלאך הגואל אותי יברך את הנערים או רצה בו מלאכו הגואל אותי ויהי המלאך במקום זה רצון השם לא אחד מן הנבראים כי כן בא בקצת מקומות לרצון השם מוחלט כמו שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא קדם שם ספור מלאך, וכפי ענין זה שנזכר בפסוק המלאך וגו' בא ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ורבים כמוהו הכונה בזה שהתורה הזהירה מן השתוף ומכל הגורם אותו והיא המצוה הראשונה מן הדבור הזה.
המצוה השניה שלא לעשות פסל וכל תמונה לדמות אחד מן הנבראים כדי להנהיג בו שום כבוד ואפילו תהיה הכונה בו לשם שמים ובזאת המצוה נכשלו במעשה העגל לא שקבלוהו באלוה. המצוה השלישית שלא להשתחות לשום הוה או לשום פסל ואפילו לכבוד השם.
המצוה הרביעית שלא לעבוד אחד מהם כדרך עבודתו המיוחדת לו ואפילו הוא דרך גנאי כזורק אבן למרקוליס ופוער עצמו לפעור לפי שכל זה מביא להרחיק אמונת השם לזמן קרוב או רחוק ועל דרך זה יצאו האמונות הרעות. ותחת ארבע מצות אלו בא כל דבר שהוא מדרכי ע"ז ועובדיה כהקפת הראש והשחת הזקן ולבישת שעטנז וכלאים וערלה ושלא לקסום ושלא לנחוש ואסור דם ואסור בשר בחלב וכיוצא באלו. ואומרו כי אנכי אל קנא הוא כלשון בני אדם חלילה לאל מקנאה ומכל הפעלות אבל משפטיו וחקיו הישרים נראים מעשה מקנא כי מקנא יאמר על מי שקשה בעיניו עלוי אחד והגדלתו בדרך עבודה או חיבה לפי שבא המצוה שלא יעבוד זולתו והעונש על זה רב ואמר אל קנא ואמרו פוקד עון אבות על בנים כבר חתם בו אונקלוס כד משלמין בניא למחטי בתר אבהתהון. ולא שימותו בחטא האב לבדו אבל חטא האב שגדלו אצלו ולמדו ממנו הוא סבת מיתתם.
והרב המורה נתן טעם נאה לאמרו על שלשים ועל רבעים כי מה שאפשר שישיג האב לראות מיוצאי ירכו כפי הטבע הם שלשים ורבעים והוא גם כן אמר כי שונא השם יאמר על עבדי ע"ז לא על בעל עברה ממין אחר. והאמת שבעל אותו החטא הוא בתכלית שנאת האמת שהוא השם. וכנגד זה המשיגים אמתתו יקראו אוהביו והם הראויים להקדים לשומרי המצות לפי מעלתם הקודמת והעליונה והשם הבטיח את כלם לעשות אתם חסד לאלפים ותרגם אנקלוס לאלפי דרין כמו שכתב לאלף דור לפי שאוהבים ושומרי המצות ילמדו בניהם ויקראו עליהם בשם י"י כדרך אברהם אבינו ויחברו ספרים גם כן על זה ואותו הלמוד מתמיד קיים לדור ודור כמו שהוא קיים היום למוד אברהם אבינו ובאהבתו עושה השם חסד לנו לפי שאנו נמשכים באהבה ההיא כדבר הנביא זרע אברהם אוהבי ולו יקרא אוהב השם באמת כי הוא הודיע שמו בעולם אחר שכחשו בו. והיה קורא בשמו בכל מקום לפי רב אהבתו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו כדרך שבא בתורה ואהבת את י"י וגו'. וסמך לו והיו הדברים וגו' ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך וגו' וזה הוא העיקר הגדול לתורה והוא שקיים אברהם כל התורה ועל זה הענין הגדול רמז החכם באמרו כי טובים דודיך מיין ובארו הם ז"ל אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם ערבים הם דברי דודים מיינה של תורה רוצה בינה מצות התורה ונמשלו ליין לפי שידוע שהיין משמח את הלב כמו שכתוב ויין ישמח לבב אנוש וכמוהו המצוות כמו שכתוב פקודי י"י ישרים משמחי לב והוא שבארו ז"ל ואמרו מיינה של תורה אם כן דברי דודים הם בהשגת אמתתו ולפי דרישת החכמה ולמודה ויחוד לב האדם ביחודו ית' והוא תכלית החשק והאהבה שהשיג אברהם אבינו והוא אשר לרב חשקו בשם ולאהבתו שנא כל אהוב אב ואם וכל משפחתו גם בני חשוקו ויחודו שנא לחוזק אהבת השם ובמדה הזאת מדד לו השם יתברך כי בחר בזרעו מכל העם להודיעו דרכי אהבתו. נמצא עוד נכלל בדבור זה העונש והגמול בעולם הזה ובעולם הבא. ובזה נכללו דיני העונשין ותחת הגמול והענש דרכי תשובה
דבור שלישי לא תשא
זה הדבור גם כן בא לשמירת הדבור הראשון והוא שלא יזלזל אדם בהזכרת שמו לשוא ושוא כולל שני ענינים חנם ושקר והנושא שמו לשקר מכחש מציאותו בלבו או בפיו והוא אשר לא ינקהו השם והמזכיר שמו חנם בשבועה או בענין אחר בוזה את השם ונותן אותו מדרס לשונו.
הלא תראה שאם תזכיר אחד מנכבדי ארץ בכלל דבריך שלא בדרך כבוד מה מאד יקשה בעיני הנכבד ההוא קל וחומר למי שכל הכבוד שלו ואזניו קשובות אל דבריך. ועוד שהזכרת השם חנם מביאו להזכירו לשקר כי הרגיל בהזכרתו ימריץ דבריו ויתפאר בהשבעו בו תמיד ולא ידע כי בנפשו הוא שהרבה פעמים ישבע בו לשקר ולא ירגיש בו ואל זה כון המתרגם שתרגם האחד לשקרא והאחד למגנא. לפיכך ראוי לכל מי שיזכיר השם להזכירו באימה וביראה ובכונה ובדרך כבוד בברכה הצריכה וכיוצא בה.
ואחר שהמצוה הזאת השתרגה באמונת היחוד ידענו כי גדול עוונו מנשוא העובר עליה במזיד ולפיכך צריך להרחיק המנהג הרע שנהגו קצת אנשים להזכיר אותו ולהשבע בו. השם יכפר בעדם. ותחת דבור זה שלא לכחש ושלא לשקר ולשמור מוצא שפתים בנדר או בנדבה שהשם יתברך הוא האמת ושנא השקר כי ההפכים ישנאו זה את זה והוא שכתוב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני והוא לפי שסוף דובר שקרים לכפור בעיקר כמו שכתוב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. נמצאו שלש מצות אלו מיוחדות באמונת השם ושלשתן באו לתקן את נפש האדם.
הדבור הרביעי זכור.
זה הדבור כולל תקון הנפש ותקון הגוף. ותקון הנפש נמצא בו משני פנים האחת בהיות השבת נותן ידיעה אמתית על מציאת השם ועל היעודים שבתורה שהוא מעמיד אמונת החדוש המורה על המחדש ועל שנוי הטבע ועשות הנפלאות. והשני בהיות האדם פנוי ביום ההוא מכל עסקיו ותתחזק נפשו בו ותחיה והוא שאמרו ז"ל כי שתי נפשות יש לו לאדם בשבת לפי שמתוך השבת ירחיב לבו ללמוד ולהבין מה שלא יבין בשאר הימים לפי טרדתו בם וביום השבת נמצא לבו פנוי וזמן פנוי להתעסק בלמוד עד שידע שמו של הקב"ה ודרכיו.
הוא שאמר הכתוב שבת לי"י אלהיך ואמרו הם ז"ל חציו לי"י וזהו עיקר קדוש היום שקדשו השם כמו שכתוב ויקדש אותו שאין קדוש אלא על הדרך הזה ובענין זה ושבת היא דמקדשת לישראל כדכתיב לדעת כי אני י"י מקדישכם לא שהקידוש ההוא בשביתת המלאכה על הכונה הראשונה שאם כן לא היתה עבודת קרבן מותרת בשבת ולא המילה אף כי לא היתה המצוה באה על זה ולא שהקידוש גם כן בתקון הסעודה שאם כן לא היה יום הכפורים שהוא קדוש י"י מונע האכילה. אם כן אין קדושו כי אם לדרוש בו את ה' והוא שאמר לדעת כי אני י"י מקדישכם ולפיכך צריכין כל ישראל ללמוד התורה ביום השבת כי כן נתנה להם התורה ביום הזה כמו שהעידה הקבלה על זה ובזה ישיגו בו תקון הנפש.
וכן נמצא בו תקון הגוף משני פנים האחד שינוח האדם שביעית ימי חייו ובזה יתמיד בריאות גופו ועבדיו ואמהותיו ובהמותיו והוא שאמרה תורה למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. והשני הוא שיום השבת הוא סבה לזרז האדם במלאכתו בשאר הימים כי אם לא ידמה האדם קץ לעמלו יקוץ בו ויעמול בעצלה ובכאב לב אבל כשידמה האדם שמנוחתו קרובה יעשה מלאכתו בזריזות ויקל הטורח עליו לפי שכח הדמיון פועל מאד בבני אדם וכאשר ידמה העמל שינוח ביום השבת והוא קרוב ימצא מנוחה בלב כל ימי השבוע. ולפיכך נקרא השבוע גם כן שבת לפי שהזמן הקצוב בו למנוחה והוא כלשון בני אדם וכן ימצא עצמו אחר המנוחה כאלו לא עמל ויתאוה למלאכתו ויעשנה בזריזות וכן יתמיד ימי חייו עד שימצא לחם חקו בריוח שבו קיום הגוף. ונאמר שמסדרי התפלה והברכות סדרו תפלת שבת להעיר על כונת התורה בשבת על הסדר ולפיכך שנו בברכותיה מה שלא עשו כן בשאר ימים טובים שערבית שחרית ומנחה תפלתם אחת אבל בשבת לא כן כי בערבית שהיא התפלה הראשונה התחילו בקדוש היום וברכתו להעיר כוונת האדם על היום הזה שברכו מכל הימים שהם לעמל ויגיעה וקדשו מכל הזמנים כלומר מכל המועדים שיש בהם קצת טרדה בשמחתם אבל בשבת השולחן ערוך ואין בו טרדה לצרכי הגוף. ומתוך ההערה הזאת ישתדל האדם ויחשוב בדבר וידע כי אות השם היא בין השם ובין בני ישראל כי ששת ימים וגו' ובזה יאמן וידע החדוש והמחדש וכי יש שם ממציא המציאות ועשה הכל לרצונו
וזה הענין סדרוהו בתפלת יוצר הנאמרת אחר העיון והמחשבה כענין זה ומתוך זה יחשוב בדבר וישתדל ללמוד דבר מתוך דבר בדעת טעמי השבת ודבריה עד שיזכה לחיים. ולהעיר על הענין זה תקנו בתפלת מוסף לומר טועמיה חיים זכו כלומר המטעימים אל חכם מצות שבת וכונתה חיים זכו וגם האוהבים דבריה גדולה בחרו כלומר האוהבים דברי תלמודה והם אוהבי השם גדולה בחרו כלומר שישבו בין הגדולים והנדיבים והעומדים האלה שמתוך שילמדו דבר מתוך דבר ידעו אמתתו ואחדותו ואחדות שמו על מנוחתם יקדישו שמו בהשיגם הראוי להשיג והוא שסדרו בתפלת המנחה אחר זמן הלמוד אתה אחד ושמך אחד וסיימו בה ועל מנוחתם יקדישו את שמך.
ושמעתי אומרים שברכת ערבית תקנו כנגד שבת מרה וברכת שחרית כנגד שבת סיני וברכת המנחה כנגד העתיד שנאמר עליו והיה ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד. והטעם הזה טוב למי שיחקור אותו כראוי ויסמוך לו הראוי. סוף דבר כי המכוון בדבר זה הוא תקון הנפש ולפיכך נסמך על המצות הקודמות כי בא להעמיד אותן ולקיימן. ונאמר כי דבור זה כולל חמש מצות שתים מהן מצות עשה האחת זכירת היום לקדשו והוא הקידוש שאנו מברכין על היין כפי הקבלה או על הפת אם אין שם יין או אם הפת חביב לו. והשנית לשבות ביום ההוא מכל מלאכה. ושלש מהן מצות לא תעשה והוא שלא יעשה אחד מבני ישראל בו מלאכה וכן העבד שמל וטבל לשם עבדות לא יעשה בו מלאכה. ושלא יעשה אדם על ידי בהמתו מלאכה ולולי יראת רבותי על פני אמרתי שאין בתורה אזהרה לשביתת בהמה ועבדים אלא בשבת אבל בשאר ימים טובים לא בא עליהם בזה לא מצות עשה ולא מצות לא תעשה. והמחמיר תבא עליו ברכה.
ונאמר לפי שהזכירה סבה לשמירה מצד והשמירה סבה לזכירה מצד אמרו רבותינו ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו והוצרכו לומר דבר זה לפי שהיה קשה בעיניהם מצאם שנוי במשנה תורה על מה שנאמר בסיני ונכתב בלוחות והתירו הקושיא הזאת באמרם שאין שנוי בזה אחר שזה נמשך לזה וכן בכל מקום שאמרו בדבור אחד נאמרו כפי הדרך הזה נאמר להורות שאין הפך ולא סתירה בדברי משה רבינו ע"ה. ואם תראה בהן הסתירה כמו לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך וכיוצא בו הוא על הדרך הזה לפי שהמכוון באזהרת שעטנז הוא שיהא האדם זוכר בכסותו לשמור אמונת השם ומצות ציצית גם כן באה על זה. וזאת היא הכונה באמרם בדבור אחד נאמרו להורות שהנבואה היתה באה אליו בדרך שהיה שומע ממנה שני הענינים יחד.
ועתה נשאל מרבותינו תקנתם תיבות זכור ושמור בלבד אבל כי ששת ימים שבדברות ראשונות וזכרת כי עבד היית שבדברות שניות לא תקנתם. גם מה שכתב הרב המורה שהם שתי עלות לשני עלולים כי כבוד היום והגדלו עילתו החדוש ולפיכך כתב בדברות ראשונות על כן ברך וגו' ותתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא לעילת היותנו עבדים במצרים הכל כמו שכתוב בספרו בחלק השני. ואם כן נמצא השנוי בדבור זה בעילה ובעלול וכל שכן התוספת. ויש מי שאמר שיציאת מצרים סבה לשביתת העבדים וגם בזה אין תשובה לשאלתינו ועוד לפי הדעת הזה קשה לנו מה שאמר על כן צוך את יום השבת היה לו לכתוב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית. ועוד ביד חזקה ובזרוע נטויה שמורה על עשות נפלאות למה נאמר שם. והקרוב אצלי שזה שאמרו רבותינו ז"ל שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו לא על השתי תיבות אלו בלבד אמרו זה אלא על שתי הדברות אילו בכללן. והוא שכבר קדם לנו כי צורך קיום אמונת החדוש הוא כדי להאמין ולקבל שהשם עושה נפלאות ומשנה הטבע. א"כ מה שנכתב בדבור זה בדברות הראשונות רמז על מה שנכתב בשניות והוא עקר הכונה והוא שדרשו עליו רבותינו בשאלתם מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב ובדברות האחרונות נאמר בהן טוב ואע"פ שאמרו שם מפני שסופם להשתבר מאמרם זה בא על דרך רמז כדרך שדקדקו במה שלא נאמר כי טוב ביום שני ובמקום זה בא לרמוז ולהעיד כי הכונה בסבה הנזכרת בדברות ראשונות מן החדוש הוא מה שבא בשניות וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ביד חזקה ובזרוע נטויה כלומר אחר שתשבות כדי להאמין החדוש יש לך לזכור הנפלאות ולהאמין בהם ועל כן צוך לעשות את יום השבת כלומר דבר זה עיקר שעליו צוך כי בזה יתאמת יעוד התורה ונודע כי לו לבדו הממשלה ואמרו על כן צוך את יום הוא כאמרו על כן ברך י"י כלומר יחדו לברכה וקדוש וברכתו היא חציו לכם שבו שלום הגוף ושלותו. והוא שאמרו ברכו במן ואמרו גם כן ברכו באור פניו של אדם הורו בזה שברכתו דבקה לגוף האדם והוא שאמרו חציו לי"י וחציו לכם וקדושו הוא בחציו לי"י שהוא שלום הנפש ושלותה נמצא ביום זה עונג לשני חלקי האדם ולפיכך היה ראוי להקרא עונג מה שאין כן בשאר ימי מנוחה. ולפיכך נאמר חמדת ימים אותו קראת ובא לשון הגמול מדה כנגד מדה אז תתענג על י"י והוא עונג הנפש המיוחד בגן עדן שהוא הקדושה הגמורה. והרכבתיך על במתי ארץ והוא עונג הגוף וברכתו והראיה שברכת שבת היא עונג הגוף קראם יום הכפורים שנאסר באכילה בו העונג ההוא קדוש י"י לפי שכולו הוא לשם. ואמרו הם ז"ל כבדהו בכסות נקיה על דרך שאמר החכם בכל עת יהיו בגדיך לבנים הכונה לנקות הלבבות וללבנן נתן כל היום לשם והוא הקידוש ולפיכך לא צותה התורה ביום ההוא זכירה לקדשו לפי שכולו נזכר ועומד אבל השבת שחציו לנו צריך לזכירה. וכבר התבאר שמצות יום השבת היא הברכה והקידוש ועל כן בא במעשה בראשית ויברך ויקדש שהספר נכתב אחר שנתנה התורה. ונאמר שזה שאמרו רבותינו ז"ל לזכרו על היין כונו לקבוע אדם סעודתו בשבת על היין כדי שישמח האדם ביום ההוא לפי שהיין ישמח לבב אנוש ואין הכונה הראשונה בזה השמחה בעצמה אבל כדי שירחיק האדם מן השכרות שאלו לא היה לאדם זמן לשתות יין היה יום יום שותה ומשתכר אבל אחר שיש לנו יום ידוע לקבוע סעודתו על היין ינוח יצרו בשאר הימים. גם ביום ההוא כדי שישתה ולא לשכרה קבעו על היין מצות הזכירה כדי שיזכור מעשה השם ולא יטו אל היין ולזה הטעם בעצמו קבעו ברכת המזון על היין שיתן עינו בכוס ההוא מתוך היין ולא ישתכר שהשכרות מחליף צורת האדם בצורת הבהמה ובפחותה ממנו כי הבהמה מרגשת והשכור אינו מרגיש על נכון ולפי שהוא דבר מגונה מאד לא נצרכה התורה לאסרו. ודי במה שספרה בנח ולוט ובמה שאסרה השתיה בבואם אל אהל מועד. כבר נתבאר מה שנכלל בדבור זה ותחתיו מצוות כל המועדות.
הדבור החמישי כבד את אביך. אחר שצוה על השבת שכולל תקון הגוף ותקון הנפש סמך לו הדבור הזה כי הוא צורך גדול לתקנת שני חלקי האדם לפי שעיר פרא אדם אדם יולד. ולפיכך צריך שישמע לקול אביו ואמו כדי שייסרוהו וישמע מהם ובלמוד תשלם נפשו ובמוסרם יסור מרע ויעשה טוב. ובזה יתקיים הישוב כי בזה ישלם סדר בני אדם ועוד אם יכבד הוריו יכבדוהו בניו ויועילוהו בזקנתו בכלות כחו ונמצא הטוב חוזר חלילה והוא קיום העולם. והוא שאמר למען יאריכון ימיך על האדמה וגו' ואמרו על האדמה הוא תקון הגוף ואמרו למען יאריכון ימיך הוא תקון הנפש כמו שאמרו לעולם שכולו ארוך ולפי שכולל שני ענינים הוסיף בו באור במשנה תורה ואמר למען ייטב לך. ותחת מצוה זו כבוד אב ואם וחכמים וזקנים ואהבת איש את רעהו והנמשך אל זה מצדקה ורחמים שבהם קיום הישוב והם ענינים חוזרים חלילה. גם שלוח הקן ומצות אותו ואת בנו ומצות גדי בחלב אמו לפי דעת אחת הן נגררות אל זה.
הדבור הששי לא תרצח. אחר שצוה על תקון הגוף והעמדתו סמך לו שלא יהרג אחד בדרך אכזריות ורשע כי אותה ההריגה נקראת רציחה וראוי למנוע אותה לפי שהוא השחתת העולם הקטן ותחת מצוה זו כל המצוות שבאו בנזקי הגוף והוציאו המצוה בלשון רציחה שהיא פורטת הריגה בדרך אכזריות לא כלשון הריגה שהיא כוללת. הודיעך שיש הריגה מותרת ומצוה לעשותה כמיתת ב"ד וכיוצא בו.
הדבור השביעי לא תנאף. אחר שצוה על הרציחה סמך לה אזהרת הנאוף לפי שהיא כמו כן השחתת העולם השפל כי ברבות בני זנונים ירבו הרעים בעולם ויזיקו ויהרגו מהם ומהם שימותו בחוסר כל לפי שאין להם אבות ידועים שיפרנסו אותם ומתוך כך יגנבו ויגזלו ויהרגו. גם על הנאוף תבא הרציחה כקנאת בני אדם זה על זה בעבור האשה. גם אלו הותרו הנשים לכל היה האדם מכלה ימיו ומשחית גופו בהן לפי שהתאוה תגדל בהשתנות הצורות. וכונת מצוה זו למעט המשגל ולמעט התאוה בו ולמשול בה בדרך שבא במעשה בראשית והוא ימשול בך ואתה תמשול בו. ותחת מצוה זו כל מצות בעילות אסורות גם מצות המאכל האסור שהם גם כן למעט התאוה גם מצות מילה כי המכון בה הוא זה.
הדבור השמיני לא תגנוב. אחר שהזהיר על הניאוף שהוא השחתת העולם והפסד הסדר בא הדבור הזה להזהיר על הגנבה ואם בארוהו ז"ל בגונב נפש ואמנם תחתיו כל גנבה אם גניבת ממון או גניבת דעות כי בגניבה יפסד סדר בני אדם גם במדה זאת תבא הרציחה כי ימצא הגנב וקם עליו והכהו נפש. ותחת דבור זה כל משפטי נזקי ממון ודיני גזלה ואונאה ועושק שכר שכיר וכיוצא בו.
הדבור התשיעי לא תענה. זה הדבור שומר השלושה הקודמים לו כי בעדות שקר יקח האדם ממון אחר ותבעל אשה אסורה ויהרג נקי ותחת מצוה זו להעיד אמת ולשפוט משפט אמת
הדבור העשירי לא תחמוד. זה הדבור ראוי באמת לסמוך אל הקודמין לו ולחתום בו הדברים הטובים כי החמוד שרש כל עון. וזה הדבור שומר ומקיים הארבעה שלפניו כי בא להזהיר האדם שלא יקח מתחת יד שכנו אשתו או בהמתו או ביתו אפילו ברצון אותו השכן בהרבות לו דמים לפי שזה מביא לידי רציחה ונאוף וגזלה ועדות שקר. ואתה יודע שהחמוד של כרם נבות גרם שלש מהן עדות שקר ורציחה וגזלה ובא על זה העונש הראוי. ומפני שהתאוה מביאה לידי חמוד שנה הלשון במשנה תורה ואמר לא תתאוה בית רעיך ובית רעיך כולל הכל ביתו ואשתו שורו וחמורו. והמתאוה בלבו אע"פ שלא ישתדל להוציא הדבר ההוא מיד שכנו הזהירה עליו התורה כדי להרחיק כל מדה רעה הרחקה יתרה. ולפי ענין זה המשיל נתן הנביא אל דוד המלך יצר הרע בהלך וארח ואיש כי בתחלה ילך לפניו ומגמתו אליו והוא התאוה ואחר כן יתארח אצלו והוא שישתדל להשיג הדבר ההוא והוא החמוד ואחר זה יתחזק והיה לאיש מושל בבית והוא כשימלא תאותו לגזול או לנאוף או לעבור על דבר מדברי תורה ולפיכך הזהירה תורה אף על התאוה. ברוך הבוחר בעמו ישראל לתת לו תורת אמת חקים ומשפטים ישרים מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי משפטים בל ידעום הללויה.