אור ברסלב
מלמד התלמידים חומש שמות › פרשת וארא

מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי

חומש שמות · פרשת וארא

פרשת שמות

חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים.

כונת החכם בפסוק זה ובאשר לפניו ובנמשכים אחריו היא על מלאכת השמים בתלמוד תורה ובחכמה ובקשת נבואה. וכבר קדם לנו שסופר מהיר יאמר על חכם בעל חרשים לפי שמלאכתו בחכמה כמלאכת הלבלר הזריז בכתיבה ולפי ענין זה נדרש פסוק זה על משה רבינו כי לפי שהי' ראש כל הנביאים ראוי להקרא איש מהיר במלאכתו לפי שזכה לשלמות נבואה יותר מכל נביא לזריזותו הטובה ללמוד מכל אדם שהוא גדר החכם כמו שאמרו ז"ל איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי וראייתם מזה הפסוק מורה כי דעתם בו הוא שלא בא להלל את עצמו שהוא היה יותר חכם ומשכיל מכל מלמדיו אבל בא להגיד כי הוא היה משכיל ולומד מכל מי שימצא שילמדו ואע"פ שלא היה מבני אמונתו שהוא בתכלית חיבת הנפש כי אחר שהוא סומך על התורה ושת לדעתה אין בזה רק תועלת גדולה. והוא שאמר כי עדותיך שיחה לי. וכן נראה ענין זה מהפסוק שהקדים לו ואמר מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי כי אחר שהוא נשען וסומך בתורה ובמצות משענת קיימת אם ילמד מכל אדם אז טוב לו וזו היא הזריזות הטובה בחכמה לבקשה מכל אדם נכבד או נבזה מאמין או כופר כי האיש הנלבב כשימצא אגוז ישבר אותו ויאכל תוכו ויזרוק קליפתו. וכן עשה משה רבינו אשר גדלתהו בת המלך ויהי לה לבן ושם היו חכמים רבים כדרך חצרות המלכים הקדומים ושם למד בנערותו מכל חכם שימצא מעמו או מעם אחר ולפי רוב זריזותו על כל בני דורו זכה למעלה שלא זכה אדם בה לפניו ולא לאחריו. והפסוק הזה בא הנה להעיר האדם שלא יהרהר רע על נבואת נביא או חכמת חכם לפי שיראה אותו אצל בני עירו הפחותים והיושבים בחשך הסכלות כי אין זה לחסר מעלתו רק לגריעות הכרתם. הלא תראה שמשה רבינו שקם והתגבר בדבר השם על מלך גדול להוציא מארצו עם רב מעבדים ומראש התגבר להרוג המצרי ואע"פ שהיה אחד מאדניו לא היה יכול לסבול העול והוא בלא ספק נכבד בבית המלך אחר שגדלתהו בתו ואהבתהו אהבת הבן והיה חכם בלא ספק וסופו הוכיח על תחלתו שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ועם כל הכבוד הזה פחות אחד מבני עירו לפי שהיה מונעו מעשות רשע אמר לו דרך גדוף ואיום מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי. ולא יכול להתיצב לפניו וברח לרשע שבניו מעמו ואחר כך התיצב לפני מלכים לפני מלך בשר ודם ולפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וזה הפסוק סובל ענין אחר והוא שחשוכים תואר לעם ההולכים בחשך הם הסכלים ומלכים תאר לחכמים נבוני לחש המבינים סודות התורה והם בעלי העטרות והכתרים כמו שאמר החכם ועטרת תפארת תמגנך ואמר בי מלכים ימלכו ורוזנים יחוקקו צדק

ולפי שהתורה תמימה ומחכימת פתי והיא צריכה לכל וחכמת האדם אין לה קיום מאין יראת שמים ומוסר הזהיר כל חכם שלא יסמוך בחכמתו בלבד בדרך שיקל בדברי תורה ולזה אמר אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך קרא התורה גבול עולם לפי שהוא גדר קדום נצחי ואמר אבותיך לפי שאהרן היה נביאו כלומר שלא נתן הכל למשה לבדו אבל הוא היה לאלהים ואהרן לנביא כמו שאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך לפי שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון ואע"פ שהשם עושה נפלאות רבות וגדולות על ידו לא היה רצונו להסיר ממנו כבדות פה ולשון על דרך פלא כי היה רצון השם לפי יתרון מעלת משה רבינו על שאר השלמים מבני אדם שיחסרהו מעט מאלהים כדי להכיר אנושותו ולהזכיר ענותו. וזה רצה באמרו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם כלומר מרצונו הוא זה שתהיה כבד פה. ולולי זאת הכונה בפסוק לא היתה התשובה מספקת מצורף אל זה שלא יחסר שלמותו מלקבל השפע כי בעת השפיעו על אחרים לא יהיה לו פנאי למשוך השפע כמו שאמרו רבותינו ז"ל בדברים הטבעיים איידי דטריד למפלט לא בלע. ולפיכך היה רצון השם שיהיה אהרן נביאו ושניהם היו האבות. ואפשר לומר שאבותיך אמר על אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן אבל איש מהיר אמר על משה לבדו כי הוא היה הזריז והמתוצב לפני מלכים לא הם כמו שאמר ושמי י"י לא נודעתי להם. וכבר קדם פירושו. ואחר אשר הזכיר זריזות לימוד החכמה. בא להעיר התלמידים על דרך למודם ואמר כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה. ורבותינו ז"ל דרשו פסוקים אלה בתלמיד היושב לפני רבו ואמרו אם יודע אתה ברבך שאומר לך טעם בין ואם לאו תבין מעצמך ואם לא ושמת שכין בלועך אם בעל נפש אתה פרוש וכונתם במאמר זה שלא יקבל תלמיד מרבו דבר אלא אם כן יודיע לו טעמו וזה טוב וראוי לתלמיד שהשיג ועבד על החכמה ההיא אבל למתחיל בלמוד החכמה ההוא אין הדבר כן.

ואחר שאמר כי תשב ללחום נראה שבא להעיר המתחיל בלמוד ולהזהירו על הצריך ועל הראוי לו והוא שיתבונן בדבר ההוא שישמע מרבו בלבד ויתבונן בו ויקבל אותו היטב ולא ישים לבו להתעורר ולשאול דברים אחרים ואם הם חלקי הדבר ההוא כי זה הפסד הלמוד כי לפי טרדתו זאת לא יקבל הנשמע כראוי ויטריד הרב לומר לו דברים שלא במקומן והרב צריך לו להקל על התלמידים בתחלה. ועל התלמידים לקחת תלמודם מעט מעט דבר אחר דבר אם כשילמד מרבו אם כשיקרא בספר ואז ישיג החכמה כשלא ילך בדרך הגרגרן הקרוא לסעודה כי כשיחתכו לפניו מצד חתיכה אחת יאמר חתוך מצד אחר או מחתיכה אחרת ואין זה מוסר לקרוא בסעודה אבל כל בעל נפש ראוי שיקבל בסבר פנים יפות מה שיתן לפניו המשרת. וזה רצה באמרו ושמת שכין בלועך כי אצלי שכין אינו במקום הזה שם לכלי אשר יחתכו בו אבל הוא לחלק הקטן החתוך בו ונקרא כך האוכל הנחתך על שם הכלי כמו שנקרא הכלי מאכלת על שם האוכל החתוך בו ואין ראוי להרחיק זה בלשוננו כי כן מצאנו אצבע אלהים היא שהוא נאמר על הנעשה באצבעו. וכן נאמר יד במקומות על הנעשה בכח היד וכשם שראוי לקרוא ההוא כשהוא בעל נפש למשול בנפשו לאכול החתוך שינתן לפניו כן ראוי לתלמיד בעל לב שיקבל הדברים מרבו בסדר אחר שנודע ברבו שהוא חכם אמתי ר"ל שיודע החכמות המופתיות שהם דרכי האמת ועל התלמיד שהוא כזה אמר החכם חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון וכי זה כלל גדול וטוב מאד לכל תלמיד שיעשה אזנו כאפרכסת ולא יפרד כלל בדבריו או בלבבו מהתבונן כמה שיאמר לו רבו כפי הסדר. ולהזהיר מהפך המדה הזאת אמר לתאוה יבקש נפרד ובכל תושיה יתגלע רוצה בו על המבקש שהוא התלמיד כי גם כן יקרא בלשוננו ובלשון ערבי התלמיד מבקש ואמר החכם כי כשהמבקש נפרד מדבר לדבר והוא בכל תושיה יתגלע כלומר שהוא מתערב בכל ומסתבך אין בקשתו רק לתאוה ערומה לא לכונת חפץ אבל כונתו להראות עצמו שהוא יודע כל חכמה בדברו זעיר שם זעיר שם. והוא שסמך לו לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו כי החפץ בתבונה עומד ומחריש ושומע ומקבל ראשון ראשון כמו שרמז באמרו ושמת שכין בלועך. אחר זה בא להזהיר התלמיד שלא יקבע תלמודו לפני רב שהוא מרבה דברים ומראה טעמים בדרכי הטעאה שהם כזב ושקר ר"ל שמקדים הקדמות העשויות בדרך הטעאה כי לא תושג חכמה בדרך זה. והוא שאמר אל תתאו למטעמותיו כי הלחם ההוא לא ישביע אוכלו אבל כל אשר ימלא בטנו ממנו תרעב נפשו כי הדברים ההם מלאים רוח והבל והוא לחם כזבים. ואפשר שקראו כן על דרך שעושין פעמים הנערים והבחורים בשמחתם שנותנין סובין או חול בתוך בצק נאה ולבן ומחפין אותו והרואה יופיו יתאו למטעמותיו וכשילעסנו ימלא פיהו חצץ בדרך שאמר ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ. וכן אמר כמקום אחר על רב כזה שהוא מתפאר ומתהלל בחכמה ברוב דבריו באותן ההקדמות שמניח אותן תחלה כדרך המדברים שנזכר ענינם בספר הרב המורה

ועל כיוצא בזה אמר החכם נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר לפי שהוא מעלה נשיאים בדרך האמת לגלות סתרים ומרבה רוח דבריו בהרבות הקדמותיו הכוזבות שנותן לתלמידיו ונמצא בסוף שאין תועלת בדבריו להשיג האמת שקרא תועלת ההיא המבוקשת גשם ואין שם כי אם העבים והרוח. וזה הדרך הוא בתכלית הפחיתות לפי שסוף חכמה זו לרע כי כשיובן השקר אשר בתוך ההקדמות שעשה מופתים מהם לאמת האמתות תחשד האמת היוצא מההקדמות ההם וטוב היה לו שלא יהא העיון נמצא כלל והוא שרמז באמרו ושונא מתנות יחיה כי טוב שלא יקבל הקדמות נהוגות שלא בדרך מופת ושיסמוך בדבר הקבלה במה שבא בתורה ובשאר ספרי נבואה ואע"פ שאין שם ידיעה מופתית שהוא בלי ספק כגשם כדעת שאמר הושע הנביא ונדעה נרדפה לדעת את י"י כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו וכמלקוש יורה ארץ. ואל ענין זה רמז ראש הנביאים באמרו תזל כטל אמרתי הורה שאין תועלת מאמרו מפורסם ונודע כגשם והוא שלא בא במעמד הר סיני זכר גשם רק חשך ענן וערפל. ואמת שהיה שם מטר מעט מתוך הענן והערפל כפי המשיג כי המושג הכללי היה מעט והמשיגים הרבה היו מעטים ולפיכך לא נמצאה ירידת מטר על הכל והוא שאמרה דבורה י"י בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים הורה הכתוב שלא היו שם גשם ומטר רק טפות טפות וכן אמר נעים זמירות ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני. וסמיך ליה גשם נדבות תניף אלהים. ואל זה רמז באמרו הרב המורה בפרק ט' מהחלק השלישי שהיה יום עב וענן ומטר מועט וטוב לחיות באותו המטר המועט מאשר יטרח האדם לריק ויעמוד ברוח ובעבים וגשם אין. ואל זה רמז באמרו נשיאים ורוח וראוי שישתדל הנבון לרדוף ולדעת את י"י כדרך שאמר הנביא ונדעה נרדפה לדעת את י"י וראוי להתבונן בכתוב הזה בשלשת הענינים שנזכרו בו הרדיפה שהוא בהליכה ואחריה השחר שהוא הנץ האור ואחר זה הגשם.

והקרוב אצלי כי ברדיפה ההיא רמז על הלמודיות לפי שהוא דרך לרדוף החכמה ורמז בהנץ האור על הטבעיות ובגשם על האלוהיות כי הוא המרוה. ואפשר שעל זה רמז גם כן בהקדימו לפני פסוק זה יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו לפי שהם דרכים חלוקים והם מושגים זה אחר זה ובכללם ימצאו חיים מאת השם אבל בשלישי נמצאו החיים המתמידים לפניו כגשם הבא מאתו אחר דרישת התורה כראוי לא בקריאה החלושה ובדרישה הפחותה והוא שהזהיר באמרו אל תתאו למטעמותיו ואחר זה בא להזהיר התלמיד שלא יקל בגרסא במה שילמד מרבי ואף ע"פ שהוא נבון לב ביותר והוא מדמה בנפשו שאין לו להקפיד אם ישכח מה ששמע מרבו לפי שידע אותו בעברו על הדבר ההוא לפי טוב התבוננותו וזכות עיונו כי זה ייגענו להשיג העושר ההוא ויאבד זמנו עליו ואלו היה גורם כראוי מה שילמד לא היה צריך ליגיעה ההיא והיה לו פנאי ללמוד מה שלבו חפץ ועל זה רמז באמרו אל תיגע להעשיר מבינתך חדל התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. אחר זה בא להזהיר התלמיד גם כן שלא ישב לפני רבו אע"פ שנודע לחכם כשהרב ההוא מונע בר ומדמה בנפשו שיחסר לו מה שילמדהו ממנו ולפיכך הוא מקנא בתלמידים ומי שהוא רע עין בזה מבטל תלמידיו ומאבד זמנן בדברים בטלים וישיא אותם מדבר לדבר עד שלא ישיגו חכמה והוא גם כן תלך חכמתו הלוך וחסור כמו שדמה בנפשו אם היה מלמד אותם כראוי ואז טוב לו כי היה מוסיף חכמה בכל יום כמו שהמשילוהו רבותינו ז"ל בעצים קטנים שמדליקין הגדולים ולא כן ידמה בנפשו אבל כאלו יחלטו התלמידים ממנו לחם חקו וימות הוא ברעב ולפיכך הוא שומר חכמתו שמירת הנבל הכילי בממונו שהוא מונע טוב מבעליו וחומס אותו וכשם שאין ראוי להתאכסן אצל הכילי לפי שהאכסני לא ישבע והכילי ישוב כאלו הוא נגוע ומוכה מדאגתו על חסרון הלחם ההוא או ימות כדרך שמת נבל בבא אליו עבדי דוד כן אינו ראוי לתלמיד שישב לפני רב כזה והוא שאמר להעיר על זה אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך רצה בו כי אתה לא תועיל לעצמך בישיבה ההוא לפני האיש ההוא ותזיק לאיש ההוא כפי אשר דמה.

וכבר העיר הרב בהעירו את התלמיד שלא ישמור חכמתו שמירת נדיב שהוא מכלכל דבריו במשפט ונותן לאנשיו הראוי לתת להם ומונע מאשר אין ראוי לתת להם לא שיתן לכל אדם בשוה כי המרחיב מתנתו לרעים ולזונים ולשכורים מאבדי הזמן לא יקרא נדיב אבל מפזר הון ומאבדו והוא משחית הממון וגורם רע לאיש השכור ההוא או הזונה ולפיכך ראוי לנדיב שימנע הונו ולחמו מהאיש הזונה או השכור. וכן ראוי לרב שלא ילמד תלמיד שאינו הגון כי אז הוא חומס החכמה וגורם שם רע עליה ומביא התלמיד ההוא להרוס ולעלות במקום שאינו ראוי לו ונופל מטה מטה. ועל זה הענין אמר אכלת פתך תקיאנה ושחת דבריך הנעימים באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך. ועל שני הענינים הנזכרים אמר אחד מן החכמים אל תמסרו החכמה למי שאינו מאנשיה פן תחמסוה ואל תמנעוה מאנשיה פן תחמסו אותם. וכמו כן ראוי לכל חכם שישיג דבר חכמה שלא נכתב שיכתבנו כדי שלא יחמוס הראוי לדבר ההוא מאנשי דורו או מאנשי זמן אחר ולפיכך היו טורחים הראשונים לעשות ספרים. וכן ראוי לו שיכתוב בדרך שלא ישיג כל אדם המכון בספר ההוא פן ישחית דבריו הנעימים ויבוז הסכל לשכל מליו לפי שהאמתות אינן נאותות לעם כלו. ואלו יפורש הדבר בספר יביא רבים לדבר בו. ויטיחו דברים כלפי מעלה והיה הנביא או החכם הכותב ההוא מפורש מעיר הכלב הישן.

ואל זה רמז החכם באמרו מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו כי הדבור בביאור בעניני הסודות הוא ריב לא לו וטובה השתיקה ממנו כי מעט הם שיקשה להם ענין מעניני המציאות בעצמם והיא שאמר אחר זה באפס עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון ואמר על המרבה לדבר בדברים העמוקים פחם לגחלים ועצים לאש ואיש מדנים לחרחר ריב וזה היה באמת סבה לקשי הכתוב בתורה ובנביאים ובכתובים ולפיכך היו כותבים בדרך קצרה ובדברים הנבוכים עד שהחכמים הגדולים היו חולקים בפירושם ואלו ואלו דברי אלהים חיים ואין ראוי לשום אדם שלם וחכם להקל בדבר מדבריהם הנודעים בקבלה או לקצץ בהם נטיעות או להלעיג עליהם מפני שמחברם אינו קיים שיודיע טעם דבריו כי זה עון גדול והעושה זה מגלה פנים בתורה ופושט ידו בעיקר.

ורבותינו היו מזהירים על זה שלא לדבר על אחד מחכמי דור ודור והוא שאמרו אין משיבין הארי לאחר מיתה כל שכן שראוי להזהר בזה על דברי הנביאים והכתובים וכל שכן על דברי תורה והוא שהזהיר החכם בסוף דבריו אלה ואמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא כי גאלם חזק והוא יריב את ריבם וקרא דבריהם שדה יתומים לפי שמתו מחבריהם שהם האבות ולפיכך ראוי לכל מבין לדון כל הנמצא בספריהם לזכות אחר שהם נודעים בחכמה או בנבואה. וראוי לקבל כל דבריהם קבלה קיימת כמו שאמר הביאה למוסר לבך ואזניך לאמרי דעת. השם ברחמיו יתן בלבבנו להבין ולהשכיל לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתו באהבה.

תוכן העניינים

מלמד התלמידים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה