מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש שמות · פרשת שמות
שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע. אל תבהל על פיך ולכך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים.
אף ע"פ ששלמה ע"ה הוציא רוב עניני ספר קהלת במליצה לא במשלים טבעו החזק בלחשים הביאו להוציא קצתם במשלים לאמת אצל מביני לחש הענין המובן במשל ההוא הדוחה המבוכה הנראית בספר ההוא ולהועיל לכל יודע ספר במליצת המשל ההוא לפי הבנתו הפשוטה ומהמין הזה פסוקים אלה. ונאמר כי שמירה שם מונח על השגחה מתמדת בדבר והרגשה שלימה בו. ובית האלהים נאמר על מקום מיוחד לשם או מקום ממש בבית המקדש ובית התפלה ובית המדרש או על מעלה עליונה שישיגנה האדם בקיום מצות התורה ובחכמת האלהות ובנבואה כמו שרמז על זה אין זה כי אם בית אלהים. והמשתדל להשיג מעלה זאת הוא ההולך אל ביתו יתברך ולפי שהרגל כלי ההליכה המשיל העיון וההשתכלות במעלה ההיא ברגל. ואמר ממשל שמור רגלך וגו' והרב המורה הביאו בספרו ואמר כי הוא בא להזהיר העיון שלא יהרוס לעלות ולפי כוונת הרב שני פסוקים אלה באו להזהיר על ההריסה.
והקרוב אצלי שהם באו להסיר משתי הקצוות והפסוק הראשון בא להזהיר מקצה הראשון והיא העמידה וההתרשלות מהעיון כאשר ראוי לעיין ולזרז על ההשגחה הטובה וההרגשה השלמה באשר הוא אדם אם על קיום המצות או בלמוד חכמה או במראות הנבואה. והפסוק השני בא להזהיר מן ההריסה לפי שידוע ששתי הקצוות רע והאמצעיות הוא טוב ואמרו שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים הבנתו הפשוטה תלמד ותורה את האדם שישמור וינקה רגליו בלכתו אל בית קדוש לפי ששמוש רגליו הוא בדבקותה בארץ ולפיכך מקבלת עפר וטנופת ואין לבא אל שער המלך כן. ולפי האזהרה הזאת התפרסם הדעת לנקות את הרגלים כבוא האדם אל בית התפלה כי בארצות שנהגו לנעול מנעלים צרים שאינם ראוים לחלצם רק בידים ינקו אותם בטרם בואם שם לפי שאין ראוי לחלצם מפני נקיון כפים. ובארצות שנהגו לנעול הסנדלים והדומה להם ישלו אותן מעל רגליהם והכהן העולה לדוכן הצריכוהו לחלוץ וכן כל כהן העומד לשרת. וכפי הענין הזה בא אסור נעילת הסנדל ביום הכפורים שהצריכו בו כסות נקיה והכל כדי להעיר האדם על דרכי התשובה. והאומות המתדמות בחוקינו הישרים כן ינהיגו השבים באיסור נעילת הסנדלים ובלבישת בגדים לבנים וזה כולו הערה שירגיש האדם באשר הוא לפני המלך וישגיח בו השגחה שלמה. והוא המכוון באמרו שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים רוצה בו שלא יהא בו שום לכלוך ולא מונע מהשגחה שלמה. והקרוב אצלי כי לפי הענין הזה בא במראה הראשונה אל משה רבינו ע"ה של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא ובא גם כן ליהושע בהראות המלאך בדמות איש של נעליך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא ואשר העיר אותו על ענין זה אמרו ליהושע והוא על יריחו כי המקום ההוא קדש הוא ואם נקח המקום מקום ממש מפני שמצאנו קדושה בהר סיני שנתנה בו תורה מה נאמר על יריחו שהיתה תל עולם לפיכך הראוי לומר בו שמקום נאמר בשניהם על מעלת הנבואה כמו שאמר יעקב בתחלת חלום נבואתו כשראה הסולם מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. וכבר באר זה הרב המורה בתחלת ספרו ופירושו נמשך למעלת הנבואה.
והחכם שהתחברתי אמר שהוציא הענין ההוא למעלת חכמה כי פעמים היו משיגים החכמים הנביאים במראה או בחלום ענין חכמה שלא היו משיגים קודם לכן ואמר גם כן כי הסולם הוא משל לכל הנמצא תחתיו וקורא לכל הנמצא בשם זה לפי שזה למעלה מזה ובין זה לזה אמצעי מתדמה לשניהם לזה מצד אחד ולזה מצד אחד ועל הדרך הזה נקשרים זה בזה הן הסוגים הן המינין הן האישים. גם המלאכים עצמם הן על התכונה הזאת בהיותם זה למעלה מזה ומהם שהם בעליה ואותם קורא עולים ומהם שהם בירידה ואותם קורא יורדים והזכיר המלאכים בפרט לפי שהשם נצב עליהם וכפי הסדר העליון הולך סדר התחתון. ואפשר ששני הענינים הנזכרים בחכמה ובנבואה נקראו אצלו במשל הסולם. וכן אפשר שהסנה בא להמשיל שני הענינים גם כן האחד משל למציאות החומר השפל הזה הבוער באש הכליון יום יום והוא עומד מתמיד ואין זה נמשך לטבע בלבד רק לרצון השם בו ולפיכך היה ראוי להפלא עליו מדוע לא יכלה אחר שהוא הווה ואשיו הווים נפסדים והענין הזה היה מביא להאמין מה שהוא חולק על התורה בהתחדש המופתים וכאשר התחדשה לו ידיעת הנבואה ומעשה המופתים סר כל ספק. והשני משל לעם השפל הבחון באש הצרות ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וזרעו ושמו עומד גם זה הענין לא יתכן לפי הטבע אבל הכל נמשך לרצון השם יתעלה.
והקרוב לומר שמשה רבינו ע"ה לא היה מרגיש במראה ההוא שהוא מראה נבואה להמשיל לו הענינים הנזכרים או אחד מהם וזה קרהו לפי שהיה ראשית נבואתו ועד עתה לא ידע שהשיג מעלה זו וכן מצאנו בשמואל בשמעו קול נבואה בתחלת נבואתו שהיה מדמה שהקול ההוא קול אדם מורגש לאוזן. וכן איפשר שהיה משה רבינו מדמה שהמראה ההיא היתה מורגשת לעין ולפיכך אמר אסורה נא ואראה וגו' ונאמר לו לגלות הענין של נעלך לפי שהנעלים הם כלי לרגלי האדם והם מקבלים לכלוך ועפרורית והם גם כן מונעים מן הרגל הרגשה שלמה במה שתדרוך עליו וכדי להעיר אותו שירגיש וידע כי מקום נבואה הוא והסנה משל לענין הנזכר נאמר לו זה. וכן מה שנאמר ליהושע של נעליך בא גם כן לפי שיהושע עד עתה לא השיג המעלה העליונה הזאת בנבואה והוא שישיג הנביא ראיית המלאך בדמות איש ולפיכך היה מדמה כי הוא איש ממש ואמר לו הלנו אתה אם לצרינו ולפי שיהושע כבר דבר אליו השם פעמים רבות וכבר השיג מעלת הנבואה אך לא זאת. ולפיכך נאמר נעלך ורגלך לא נעליך ורגליך אבל משה רבינו לפי שהיתה תחלת נבואתו נאמר לו נעליך ורגליך. וכן נאמר לו דרך כלל אדמת קדש הוא. ואמרו אל תקרב הלום איפשר שרצה בו לדחות דעתו ממה שהיה מדמה תחלה שהיה דבר מורגש לעין או אפשר שהזהירו על שתי הקצות והוא שלא יהרוס ולא יתרשל מדרוש ומהרגיש בכל הראוי להרגיש בו. ואחר שידע שמראה נבואה היה הסתיר פניו מהביט אבל לא נמנע מהביט רק השתדל בהבטה ההיא כראוי עד שזכה להביט תמונת י"י. והרצון בו השגה אנושית שלמה. ולהעיר על ענין זה באו דברי החכם הנזכרים ורצה באמרו שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים כפי מה שקדם להסיר כל מונע מהשגחה שלמה ומעיון דק. ואמר רגלך לא רגליך כפי הענין הנזכר להעיר אף על השלמים שהם כבר השיגו קצת מעלות ואמרו וקרוב לשמוע מתת הכסילים וגו' רצה בו אל יעלה בדעתך שיספיק לך בהיות מאנשי התורה ובעשותך המצות לעבודת השם מאין ידיעה בו ומאין הכונה במצות כי הטוב והקרוב אל השם לדעת אותו ולהאמין בו אמונה קיימת והוא שאמר וקרוב לשמוע כי השמועה תבא במקצת מקומות במקום הכנה וידיעה והוא שמע הלב כמו שנאמר ונתת לעבדך לב שומע והוא כאלו אמר וקרוב לדעת מתת הכסילים זבח וזה לפי שהכסילים אינם יודעים למי עובדים ואע"פ שמקיימין מצות הזבח אין זה הטוב המבוקש. ואפשר שזה רצה באמרו כי אינם יודעים לעשות רע ורצה בו כי מאחר שאינם יודעים רע הוא לעשות המעשים כלומר פחות ונבזה הוא מצד הבחינה אצל היודעים כי הדבר אע"פ שהוא טוב בבחינה אצל עצמו נקרא רע בבחינה אצל הטוב ממנו.
וזה הענין בא גם במאמר שמואל הנה שמוע מזבח טוב ולפי שידוע שהזבח הוא עבודת האל המפורסמת והגדולה אצל ההמון אמר מתת הכסילים זבח והוא הנותן בשאר המצות שעושין הכסילים כי אין טוב כאדם בלא דעת כמו שאמר גם בלא דעת נפש לא טוב ולא טוב הוא אלא רע והוא שאמר לעשות רע. וכבר פרשתי בו שהוא חסר רק הוא כאלו אמר כי אינם יודעים לעשות רק רע ולפי פירושם יוצא גם כן מה שאמרנו שזבחם הוא רע. וכן פרשו אחרים כי לעשות הוא כמו לתקן ופירושים אחרים נאמרו בו ואין לתמוה על זה כי הפסוק הזה הוא מן הזרים שבכתוב וענינו זר ונסתר. ואפשר שיודעים הוא במקום מרגישים כי כן מצאנו ידיעה נופלת בענין הרגשה בקצת מקומות כמו שאמר תבואהו שואה לא ידע ומן הענין הזה עץ הדעת טוב ורע. והחכם שלמה ע"ה אמר גם כן שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם רצה בו כי השומר מצות השם הראשונה והוא שלא יאכל מעץ הדעת לא ירגיש ברע. אמנם עתי הדברים ומשפטיהם ידע לב חכם ולפי משמעות זה ישוב כי אינם יודעים לעשות רע וקרוב לשמוע ורצה בו כי ענין השומעים והם שומרי המצות בשמור רגלם בלכתם אל בית האלהים הוא טוב כי הרגשתם הגופניות בטלות מפני הרגשתם הרוחנית והוא השמיעה והידיעה שהוא העיקר.
וכן נראה בדברי משה רבינו ע"ה במראה הראשונה שראה כי כאשר אמר לו השם לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל. שאל ממנו שתי שאלות כפי שני הצווים שצוהו על ראשון ראשון ועל אחרון כי לפי שאמר לו לכה ואשלחך אל פרעה והוא היה יודע כי פרעה היה כופר בשם ובנביאו והוא היה מלך גדול והוא השלוח אליו איש אחד בלא חיל ובלא כח שאין לו רק מקלו בידו ולפי גדולת המלכים אין ראוי לבא בחצר המלך כל שכן שיבא להכריחו לשלוח עבדיו הרבים חפשים וזה דבר נמנע להעשות כן שלא בחיל גדול אלא על ידי אותות ומופתים ולפיכך שאל לו ואמר מי אנכי כי אלך אל פרעה כלומר כי אין בי אחד משני הענינים הצריכים לזה. ולפי שאמר והוצא את עמי בני ישראל ממצרים והם פרו ורבו שם וגדלו על מעשה ארץ מצרים ועל הרוב שכחו דרך האבות והם צריכים למנהיג יצוה אותם לשמור דרך י"י לעשות צדקה ומשפט בדרך שיקראו עמו ובני ישראל וימשכו אחר המנהיג לפיכך הוסיף שאלה ואמר כי אוציא את בני ישראל והוא ית' השיב על שני הענינים כי אהיה עמך ובאר עוד תשובתו על כל ענין וענין כי על מה שצוהו ואמר לו לכה ואשלחך אל פרעה הודיע והחכימו ונתן לו דרך כללות לשנות טבע כדי לעשות אותות והוא שאמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך ואות בפסוק זה אצלי הוא שם המין. וכן על מה שצוהו והוצא עמי הודיעו שישיג דרך הלמוד וההנהגה כי בהוציאו אותם יקבלו עבודת השם ודתו על ההר ההוא והוא שאמר בהוציאך את העם וגו' על ההר הזה וכבר נאמרו בו פירושים אחרים. והרב רבינו פירש בהוציאך את העם כי העבודה ההיא תהיה אות אמת על שליחותו לפי שבמעמד ההוא יראו וישמעו וידעו האמת מאין ספק. ולפי הפירוש הזה צריך לומר שאע"פ שקדם למעמד הר סיני ויאמינו בי"י ובמשה עבדו לא התישבה האמונה ההיא עד מעמד הר סיני ולפי מה שאמרנו אין אנו צריכין לזה כבר קדם כי הוא אמר לו להודיעם שעל ידו יקבלו עבודת השם כי כן ראוי לעם הנקראים אליו ולפיכך אמר הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ר"ל לקרב אתכם לעבודתו ואחר שהוא כן ראוי שישאלו אותו תחלה מי הוא זה אשר נעבוד אותו שאין עבודת עובד מאין ידיעת נעבד רק דמיון גמור והוא אמרו ואמרו לי מה שמו והוא כפי הבאור הטוב שבאר הרב המורה שהשאלה היא על עצמו ואמתתו כי אין מקום לשאלה על שמו שאם היה נודע השם ההוא לשואלים מה ראיה היתה למשה כשהיה אומר אותו אליהם אחר שהוא מכללם ואם לא היה נודע אליהם איך יתאמת אצלם שזה הוא שמו אבל השאלה היא על עצמו להודיע להם אמתת מציאותו אחר שמתפאר ואומר להם שנראה לו והוא יודע אותו. והוציאו בלשון השאלה על שמו כדי לגדלו ולהדר אותו בספור ההוא כאלו הוא נמנע מסופק במציאותו. ואפשר לומר כי לפי שהשם מונח על הענין להורות עליו בשם ההוא. אמרו מה שמו הוא כאלו אמר מה מורה עליו כלומר הודיענו במופתים שכליים מציאותו והוייתו המחוייבת ולפיכך היתה התשובה בשם הנגזר מזה הענין להודיע השם ההוא במופתיו השכליים אל זקני ישראל. ולפי זה הענין בא בתורה ליראה את השם הנכבד. ואולי זה נאמר לפי שלא נודע מהותו המורה עליו השם בשאר הנמצאות אבל בו יתעלה לא יורה רק על ישותו ולפיכך נקרא השם הנכבד. וכבר באר הרב המורה ענין זה השם בפרק ס"ג מהחלק הראשון ועיקר פירושו שהוא כאלו אמר המוצא אשר הוא נמצא כלומר המחוייב המציאות:
והחכם שהתחברתי עמו אמר בו שזה נאמר מפני שהוא השכל המשכיל והמושכל רוצה בו שהוא נראה בעצמו תמיד כאלו הוא נמשל למראה שהיא מראה לעצמה. ומזה הענין נאמר שהוא נושא עצמו או שהוא כסא לעצמו וזה רצה באמרו כי יד על כס יה אם הכסא ההוא נאמר על עצמו כמו שאמר הרב המורה.
ומזה הענין אצלי מה שנאמר בישעיה אני הוא אני ראשון ואני אחרון ואפשר שלפי זה ענין תקנו לומר אני והו הושיעה נא. וכן נודע שם בן ארבע אותיות למי שהוא יודע באורם בדרך שלא היה ראוי לשם ההוא שיפול על זולתו כי זה השם היה לו קודם שנברא, העולם כמו שנמצא בפרקי דר' אליעזר שעד שלא נברא העולם היה הוא ושמו מה שאין כן בשאר השמות שהם נאמרים לפי הפעולות הבאות מאתו. וזה השם גם כן יהיה לעולם כמו שאמר זכריה והיה ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד ולפי הענין הנזכר אמרו ז"ל שמי המיוחד לי וראייה לדברים שנאמר וזה זכרי לדור דור. ואחר שנודע אליהם השם הנכבד ההוא היה ראוי להם להתקרב אל עבודתו ולשמוע דברו והיה ראוי שישאלו ממנו לאמת להם במופתים מעשיים שהשם נראה לו ושלחו להוציאם ממצרים וזה לא יתאמת במופתים שכליים בלבד רק להראות להם מופתים שיעשו בשנוי טבע וזה נמשך לאמונת החדוש שהוא יסוד התורה. וכן בא בפרשה על הסדר וזה היה תחלה ליחידים אבל במעמד הר סיני נודעו שני הענינים האלה אל כל העם בדבור ראשון כי בו השם המפורש שיורה על הויותו המחוייבת כמו שנודע במופתים שכליים בין לדעת מאמיני החדוש בין לדעת מאמיני הקדמות שאם העולם מחודש ידוע שיש לו מחדש שאחר שהיה נעדר הדבר לא יחדש עצמו והמחדש הוא היה מאז והוא יהיה לנצח. ואם הגלגל קדמון והוא מתנועע תנועה נצחית מן השקר שיניע עצמו כי מאחר שהוא בעל תכלית יהיה כחו בעל תכלית אם הוא מתפשט בו ואם אינו מתפשט בו ככח החום באש אבל הוא בלתי מתחלק בנפש האדם אם כן הוא מתנועע במקרה וכל המתנועע במקרה ינוח בהכרח כי כן התבאר אצל אנשי המחקר עד שהורה להם הגלגל במופתים שיש לו מניע מובדל ממנו והשם יתברך הוא המניע הראשון שאינו לא גוף ולא כח בגוף והוא אחד ולא ישתנה וזה כלו נודע בשם המפורש הנאמר בדבור ראשון להורות עליו. וכן מה שנאמר בו אשר הוצאתיך מארץ מצרים הורה על אמונת החדוש מאחר שהוציאם במופתים הנעשים בשנוי טבע והטבע לא ישתנה לדעת מאמיני הקדמות אלא כמנהגו נוהג. הנה כבר התבאר כי תחלה הקדים אל זקני ישראל השמיעה והידיעה ואחר כן אל כל העם במעמד הר סיני בדבור הראשון עד שנאמר לפי ענין זה שכל התורה נאמר בו והוא על הדרך שהקדמנו שהשמיעה והידיעה הוא העיקר והכונה באדם ולפיכך צריך שיכוין כל חכם לב לזה ולא יתרשל מהדעת והעיון בו כראוי. והוא שכיון אליו החכם באמרו שמור רגלך כאשר תלך אל בית וכו' ואחר כן הזהיר העיון וכל הבא אל בית השם שלא יהרוס לעלות בעיון בענין ידיעת השם והשגחתו בעולם השפל כי זה צריך לאזהרה רבה שלא יגזור דבר מתוך מבוכתו שחולק על התורה כי בזה מתו ורבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה כראותם צדיק ורע לו רשע וטוב לו ולא נתנו אל לבם הטוב הנצחי שהוא לצדיקים בלבד לפי עמלם בתורה ובחכמה שהיא למעלה מן השמש אבל הטוב האחר הוא רע בבחינתו אצל הטוב הזה והכל הבל כמו שהעיד עליו החכם בס' קהלת ולפי המבוכה הזאת הנזכרת והסובכח בספרו בא להזהיר האדם על העיון שלא יגזור דבר כנגד התורה כי זה בלא ספק אחד ממיני ההריסה וכן צריך שיקח הדברים על הסדר ויעלה מעט מעט עד שיגיע במדרגה העליונה לא שיגביה רגלו תחלה להניחו על המדרגה העליונה כי זה בלא ספק סבת הנפילה כמו שאירע לנדב ואביהוא ואל זה הענין אמר החכם נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך. והברכה היא כשילקח הדברים על סדר מדרגה אחר מדרגה לא שיהרוס כדרך הדיוטות הקופצים בראש ומה שנמשך אל ההריסה הרבות דברים עליו יתעלה בתארים וכדומה להם אבל צריך שישמור בדבריו כמדבר לפני המלך. ולהזהיר על כל זה אמר אל תבהל על פיך וגו' כי מצאנו שם בהל נופל על ענין מהירה וחפזון ונופל על ענין מבוכה ובעתה ותמהון לב והחכם הזהיר בפסוק הזה כמשמעותו הפשוטה כל הבא בית השם להתפלל לפניו שידבר מתוך כובד ראשו באימה וביראה ושיהיו דבריו בנחת ובישוב מעט דרך תחנונים לא שיעשה תפלתו קבע בלא כונה עד שיבלע אותיות או תיבות לפי חפזונו והוא שאמר אל תבהל על פיך וכן הזהיר שלא ימהר לבו להוציא דברי התוארים והנמשך אליהם ואע"פ שימצאם כתובים בדברי הנביאים כי הם הביאום הצורך לפי הענין להורות העם מציאותו וממשלתו מה שלא היו משיגים זולת זה אבל המתפלל הבא לדבר לפניו יתעלה צריך שיקצר בם וימעט אותותיו ולא יזכיר מהם רק אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה והוא שאמר ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כמו שנודע בדברי רבותינו ז"ל גביה ההוא דנחית קמי דר' חנינא שהתחיל להזכיר תארים רבים להרבות בשבח והוא הודיעו שהתארים כלם נאמרו על מלכי בשר ודם אשר בעפר יסודם אבל אצל מלך מלכי המלכים הוא גנאי כי כלם מורים על השגת הפעולות וכל הפעולות שנוי ואלהי השמים לא ישתנה כי הוא מניע לא מתנועע ואשר לא יתנועע לא ישתנה כי כל תנועה שנוי אם כן צריך להרחיק כל הפעולות ממנו יתעלה וזה רצה באמרו כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים וזה היה לפי משמעות האזהרה הפשוטה.
עוד בא להורות שלא יוציא דבר מבוכה מפיו בהשגחתו וידיעתו לפי ראותו צדיק ורע לו רשע וטוב לו והנמשך אל זה וכן לא יהרוס לעלות ולמהר ולהוציא דבר מתוך דבר בחכמת האלהות רק על הסדר בהקדים ההצעות מעט מעט ראשון ראשון וזה רצה בהזהירו להיות דבריו מעטין. ולפי הענין הזה אמר ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים ולשני ענינים אלה נתן טעם באמרו כי האלהים בשמים ואתה על הארץ והוא על הענין שקדם כי השם נודעה לנו מציאותו והיותו המחוייב מצד בחינת השמים והנמשך לידיעתו וידיעת השמים תקדמנה לו שאר החכמות. ולכן צריך שיעלה מדרגה אחר מדרגה עד שיעלה לראש הסולם המגיע השמים וזה טעם למה שהזהיר להקדים ההצעות לחכמה ההיא ורצה באמרו יהיו דבריך מעטים שיקח אותם על הסדר מעט מעט.
והחכם שהתחברתי עמו אמר לי על הפסוק הזה כי דרישת החכמה היא לשני מינים האחד לטוב סדרה ואע"פ שאין בנושאה מעלה יתירה כי הנפש תתענג בטוב הסדר והשני למעלת הנושא ואם אין הסדר טוב ושלם כידיעת חכמת הנפש והשמים ואשר למעלה מהם והנפש תשבע ותתענג במעט השתכלות בחכמה שנושאה יקר ונכבד בהתענגה בהשתכלות רב בחכמה שנושאה נבזה ושפל אם כן די למסתכל בדברים העליונים במעט דברים וזה רצה באמרו על כן יהיו דבריך מעטים ואע"פ שענין זה לא יאות אצלי לפי הפסוק אמנם הענין טוב בעצמו ולפיכך כתבתיו בשם החכם על זה הפסוק. וכן דעתו באמרו טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב כי החכמה העליונה דומה בפת חרבה מפני שהיא בדברים פשוטים שאין בהם הרכבה והיא פשוטה בעצמה והחכמה בדברים המורכבים דמה בבית מלא זבחי ריב כי לפי רוב הרכבתם הריב רב ביניהם והוא סבת ההפסד ובהפך עליונים לפי פשיטותם עומדים בשלום ואין ריב ביניהם כמו שאמר עושה שלום במרומיו וכן החכמה וההתבוננות בם שלוה בה והיא קיימת לעולם ולפיכך הוא כמזון הפת לנפש ושאר החכמות הן כפרפראות.
ואשוב להשלים הכונה באמור כי האלהים בשמים וגו' כי הוא כמו כן טעם להרחיק המבוכה בהשגחתו ובידיעתו כמו שאמר כי גבהו שמים מארץ ורצון הנביא בו שפעולותינו אינם ממין פעולותיו ולא ידיעתנו ממין ידיעתו כשם שהארץ אינה מטבע השמים שהעליונים חיים ותחתונים מתים ואחר שהרחוק הוא כן לא תשיג ידיעתנו את ידיעתו אבל אנו יודעין באמת שהכל מאתו כפי אשר גזר רצונו שהרצון ההוא הוא חכמתו וידיעתו וכפי אשר תשתדל ידיעתנו לדעת דרכיו ולעלות אליו מעט מעט ישיגנו הטוב הנצחי האמיתי. ושאר הטובות הגופיות יעודות בתורה בביאה אל הארץ ושאר הטובות הנמשכות אליה כפי קיום המצות הן על דרך פלא ועל דרך שאר מופתים שהם כנגד הטבע וכנגד מערכת הכוכבים וממשלתם והוא שאמרו ז"ל אין מזל לישראל אבל הטוב המתמיד בכל מקום ובכל זמן הוא הטוב האמתי כפי דבקותו בעליונים. ואל זה הענין נמשך מה שאמר אם עשק רש משפט וגזל תראה במדינה אל תתמה אל החפץ כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ורצונו בזה להודיע שיש אמצעיים רבים בין השם יתברך ובין בני אדם כמו שהתבאר אצל החכמים שמציאות המלאכים משפע כבוד השם ומציאות הגלגלים משפע המלאכים ומציאות היסודות משפע הגלגלים ואשר נראה בו השפע ההוא יותר מכל המורכים הוא האדם. וכפי זכות השפע ההוא ביחידים אשר במין ההוא ידבק בשפע אשר למעלה ממנו עד אשר יעלה מעלה מעלה וידבק בעליונים ואז יהיה מבני אלהים וכפי עיונו והשתדלותו להיות מבני עליה יזכה לא כפי עמלו שיעמול תחת השמש.
והקרוב שזה רצה באמרו ברוכים אתם לי"י עושה שמים וארץ השמים שמים לי"י והארץ נתן לבני אדם כי כבר קדם במזמור אשר לפניו למה יאמרו בגוים איה נא אלהיהם וזה ענין המבוכה בראות צדיק ורע לו והודיע שם כי הכל נמשך לחפצו כפי אשר סדר העולם על ידי אמצעיים והוא שאמר עליו ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה. אמנם הבוטח במתים הוא מת והבוטח באלהים חיים הוא חי לעולם כמו שנא' כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם והבוטח בהם הוא שעמלו בדברים הכלים והעוברים והוא שעמלו תחת השמש. ולהוסיף ביאור על ענין זה הגדול והנכבד חבר מזמור אחר ואמר י"י זכרנו יברך רצה בו כי כפי שזכר אותנו משאר המורככים והגיע משפע כבודו עלינו וברך אותנו ברוח קדשו וכפי שזכר ישראל משאר אומות לתת להם תורת אמת וברך אותו כמו שבאה הקבלה על זה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. והוא שאמר יברך את בית ישראל אמנם אינם שוים בחלק ובנחלה רק לפי קירבתם לעבודת השם יקחו חלקם והוא שאמר יברך את בית אהרן יברך יראי י"י והוא שיתן להם יתרון ותוספות וזה רצה באמרו יוסף י"י עליכם. ובאר עוד ואמר כי הברכה היא בהיותם לשם בדרך מאמר הנביא כי אצוק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך ואמר זה יאמר לי"י אני וזה אמרו ברוכים אתם לי"י והברכה היא ברוח קדשו הנתון בהם והענין בו שבחר אותם להיות מבני עליה לא מיורדי דומה ואם הכל נבראיו ומעשי ידיו והוא שהשלים הפסוק בעושה שמים וארץ. ובאר עוד כי השמים שהוא שם נגזר משם כלומר העומדים שם מונחים לעולם והוא כולל העליונים הנצחים הם לשם יתעלה והעולה שם הוא עמו אבל הארץ נתן אותה לבני אדם כולם ואין מתנתה לבני האלהים מצד היותם בני אלהים כי המות נתונה למתים והחיים לחיים. והוא שאמר שהמתים יורדי דומה לא ידעו השם ולא יהללוהו אבל אנחנו עמו החיים העולים למעלה לא יורדים דומה נהלל השם המורה על הויתו המחויבת הנצחית מעתה ועד עולם והוא שאמר לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה.