מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש ויקרא · פרשת שמיני
צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר
שלמה החכם אמר הכתוב הזה לפי הדרך הגלוי בו כנגד מצוות התורה הנתונות לאדם להנהיגו בדרך הבינונית שהוא השלמות הראשון בעמידת הגוף ובבריאותו המושך השלמות האחרון שהוא שלמות הנפש בתורה ובחכמה. והודיענו החכם בזה הכתוב שלא יעלה בלב האדם שמה שאסרה תורה מן המאכלים ושאר ההנאות ומה שהתירה מהם שהוא בלא טעם הכרחי רק כי הוא באמת לקיום הגוף כל הזמן הראוי לו ולהיות קיום הנפש לעד. ונאמר כי לפי שחומר האדם מורכב מהדברים שהורכב מהם חומר שאר בעלי חיים אלא שנזדכך יותר אי אפשר לו בלא מזון ושאר הנאות הגופיות. ואמנם כפי מעלת חומר האדם על חומר שאר בעלי חיים בהזדככו יותר ממנו כן מעלת חומר הצדיק על מעלת חומר הרשע הן לפי המשך טבעו הן לפי קבלת הלמוד כי הצדיק והוא שחמרו זך וטוב יקבל כל הנאותיו בדרך שנפשו תשבע לעולם ותמלא במספיק לה וגם כי יהיה לו עושר ונכסים רבים יעזוב המותרות והוא שאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. וכאשר לא תשיג ידו רק מעט נפשו שבעה לעולם לפי שהוא יודע די ספקה בחיים בכמותו ובאיכותו והוא שאמר החכם יודע צדיק נפש בהמתו ר"ל שהוא יודע איכות שתופה בחומר בהמיותו ומנהיגה בהנאותיה כפי הכמות הראוי לה מהן והיא החמלה הגדולה והרחמים על הנפש. אך הרשעים והם שחמרם גס ועב והם שכונתם בבטנם תחסר לעולם ולא תמלא כי לא יספיק להם דבר וגם כי תשיג ידם יותר מדאי וכי יאכלו תבשיל אחד או שנים יבקשו יותר ויאמרו שהם עושים זה לרחם על נפשם כי מעט ימיהם לקבל ההנאות כמו שאמר אכל ושתה כי מחר נמות רוצים בו כי מעט ימי חייהם ולפיכך צריך להם לרחם על החיים. ואין זה מהם רק אכזריות על הנפש והוא שאמר ורחמי רשעים אכזרי רוצה בו מדת אכזריות ועל הדרך הנזכר באכילה יתנהגו בשאר הנאות הגוף כי כל הנאה יכנה הכתוב באכילה לפי שהוא זנה הגוף וכל עוד שהצדיק מתמיד בטבעו להזון במעט המספיק הוא הולך אכל ושבוע בכל הנאותיו הגופיות הנמשכים ליצר כדרך שאמרו ז"ל משביעו רעב מרעיבו שבע וכן כל עוד שהרשע מתמיד לרדוף המותרות והמלוי הוא רעב וחסר כל ונהדף. ולרמוז על ענין זה אמר החכם לא ירעיב י"י נפש צדיק והוות רשעים יהדוף והוא גם כן כמה שאמר משביעו רעב כי זה דרך הטבע החמרי ויבא גם כן על דרך הגמול והעונש כמו שאמר שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ולפי שלא ימשך אדם אחר טבע חמרו צריך ללמוד על דרך טובה וישרה. וכשם שהאוהב בנו אהבה גמורה אמתית ירבה מוסרו ותוכחתו וישחרנו מוסר כן השם יתברך באהבתו את עמו הרבה להם תורה מצות ומוסר במאכל ובשאר ההנאות ועזב שאר האומות מאין מוסר ושלחם אל הטבע כשאר בעלי חיים בשנאתו אותם. והוא שהקדים החכם לפסוק שפתחנו בו חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר.
והמוסר הוא כולל כל למוד טוב בשלמות הגוף שהוא השלמות הראשון שאי אפשר בלעדיו להשיג שלמות הנפש שהוא האחרון והבית יבנה בו שהוא המדור הנצחי לנפש והוא שאמר אחריו חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו. וכבר התפרסם שהחומר נמשל באשה וכשתזדכך בלמוד טוב תקרא אשה חכמה כמו שנקראת בעלת מלאכה טובה חכמת לב. והחכם רצה בזה כי כל אחת מזכות החומר תבנה ביתה ובהפך שאינה זכה והיא האולת והוא תואר או תחסר מלת אשה ובא כדרך אשת כסלות הומיה וההמיה ההיא היא הריסות הבית. ולהרחיק ההמיה ההיא באו מצות התורה במאכלות ובשאר ההנאות ובנתינת המעשרות ושאר המתנות כמתנות כהנים ועניים הכל שילך האדם בדרך הממוצעת לא שהתורה צותה לענות נפש או לקצר ימים כמו שעושים המסגפים עצמם בכל מיני סגוף כאלו השם שונא הגוף וזה בלא ספק אכזריות גמורה והגומל נפשו כראוי הוא החסיד ואל זה רמז החכם באמרו גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי.
ולפי הענין הזה פירש החכם שהתחברתי עמו הכתוב שקדם והוא אמרו חכמות נשים בנתה ביתה וגו' כי אמר שרצה בו כי החומר הטוב הנאות יקח הראוי לו ולא יחסר ממנו דבר והוא בנין הבית אבל האולת לרוב הצטדקה כפרושי האומות תהרס הבית כי ימות האדם בלא עתו וזה הצדק המדומה הוא אצל השכל רשע גמור וסכלות. ולפיכך תורת השם התמימה לא צותה להתענות ימים רבים רק יום אחד בשנה לכפר על נפשותינו והוא דרך רפואה כמו שילקח האספרגוס פעם אחת בשנה ואם ילקח תמיד ימות הלוקח פתאום כן הענוי הוא טוב בדרך רפואה לעתים רחוקים כדי להמית הבהמיות העודף באדם והוא על דרך הקרבת זבח אבל כשאין צורך לגוף בו טוב שיכלכל האדם דבריו במשפט וגם אם יראה הצורך לפי חלישות טבעו או לפי סבה אחרת להעדיף לו דרך צדקה וחסד אז טוב לו מזבח. ולפי ענין זה אמר עשה צדקה ומשפט נבחר לי"י מזבח. ולפי התפרסם הדעת בהמון בהפך זה אמר דרך משל כשאר הרבה ממשליו כדי שלא ילך האדם בקצה האחד שהאדם נוטה אליו לפי יצרו אבל הכונה בדרך הנאות לאדם בעמידת הגוף וקיום המין. ולפיכך צריך להתבונן במצות התורה במה שאסרה לנו מן המאכלים שלא מנעה לנו בשר זמן מזמני השנה כדרך שאסרו האומות המחקים חוקי תורתנו הקדושה מנעו ממזונם בשר וגבינה וביצים קצת השנה והם הפכו דברי אלהים חיים ושמו מר למתוק ומתוק למר כי בהנאת המזון שהוא צורך מתמיד לקיום הגוף פסקו המזון המועיל הפסק זמני ובזמן שהוא נבחר להנהגת מרפא ובהנאת המשגל שאינו צורך מתמיד אבל הוא מזיק ברוב הזמנים לא פסקו בו זמן אך קצת גופות לפי קירבת משפחה ואפילו היא רחוקה מאד והיה ראוי יותר להתקרב לפי הסבת נחלה ולפי מצוע הטבע. ומתמימות תורתנו הוא למנוע ממנו הנאת המשגל רב זמננו לפי שהמכוון בו קיום המין והמניעה ההיא היתה בדרך שימצא באסור ההוא מלבד התועלת תענוג גדול ומנוח ושמחה רבה ותוספת חבה בין איש לאשתו כמעט שלא ישיגו בכל חדש משוש חתן על כלה אבל בהנאת המזון לא מנעה ממנו זמן מזמני השנה רק מנעה קצת המינים כדי לעזוב המותרות שהם על דרך האמת חסרונות. וזה כדי שיתבונן האדם ויתעורר ללמד על עצמו בכל הנאותיו הדרך הבינונית והוא שיקבל מהם כדי הצורך פן יאבד הגוף ויניח קצתם פן תאבד הנפש.
ואשר מנעה התורה מהם הוא אשר יש בו מלוי רב לנפש ואשר תקוץ בו כחלב ודם שנאסרו גם על דרך הזה מצורף זה אל הסבה הגלויה בתורה שנבחרו לכפר על הנפש. וידוע כי הכפרה השלמה היא בהרחיק התאות הגופיות המושכות הנפש אחר הגוף. וממה שצריך שנתבונן במניעת קצת מיני בעלי חיים ממזוננו הוא שכל המינים הדורסים והמזיקים נאסרו עלינו ואע"פ שסמני האסור שנכתבו בתורה כוללים קצת בעלי חיים שאינם דורסים כמו התולעים הקטנים הפורשים ממקום גדולם מן המים שאסורם חמור כאיסור התנינים הגדולים אשר בים וכן היתושים הפורשים מכלי היין והזיזים שבעדשים וכיוצא בהם שאין בהם צד היתר כשהם פורשים מהם בעודם חיים ואעפ"י שהקלו בהם כפי המנהג הרע אמנם צריך להזהר בהם מאד כי מאחר שאנו מניחים לכבוד שמים הדגים הטובים והשמנים למה נאבד אמונתנו מפני המינים הפחותים שאין בהם שום הנאה בעולם אבל כעור ומאוס. סוף דבר אחר שהמצוה באה עליהם בדרך כלל אין לתמוה על אסורם ואם הוא יוצא מהדרך הנזכר שהתורה לא תביט לדברים זרים ולא תתן דבריה לשיעורים עד שתתיר המינים הקטנים שאינם דורסים כי כן לא אסרה התורה בדרך הזהרה ועונש יתרון המאכל והמשתה ואע"פ שזאת היא הכונה. וכן נראה ממה שאמרה תורה כי תאוה נפשך לאכול בשר ואמרו הם ז"ל למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאוה ודרך ארץ בלשון רבותינו הוא הנקרא מוסר בכתוב ואם הבשר ימנענו המוסר שלא יאכל אלא לתאוה כל שכן המאכלים הרעים כדגים וגבינה וקטניות שראוי שלא יתמיד אדם מזונו מהם ולא יאכל מהם אכילה גסה. וכמו כן צריך שלא ישתה יין דרך שכרות ואע"פ שלא באה מצוה בתורה לאסור השכרות בפי' אמנם רמזים רבים באו על זה בתורה בספור שכרות נח בפרשה שנכתבה תחלה על מציאות כרם. ודי הערה במה שאמרו ז"ל אל תהי להוט על היין שהרי פרשת היין כתוב בה ו"י ארבעה עשר פעמים כמו ויחל נח ויטע כרם וזה נמשך למה שאמר החכם למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין. וכמו כן נראה מספור שכרות לוט ומעונש זולל וסובא וממה שהוזהרו אהרן ובניו מפי השם בלא אמצעי שלא יהיו שתויי יין בבואם אל אהל מועד וגו' להבדיל בין הקדש ובין החול ולהורות את בני ישראל. ורבותינו ז"ל אמרו שתה רביעית יין אל יורה ואם רביעית יין מפסדת הבנת האדם עד שנמנעה ממנו ההוראה קל וחומר שחובה על האדם למנוע השכרות שמביא האדם למטה מפחיתות הבהמה ובדבר מושכל ומפורסם די מניעה לתורה במעט הערה כלכת בני אדם ערומים וכל המצות הגופיות באו דרך הערה והוא להעיר האדם על דרך ישרה שהוא דרך ארץ. והמשל בזה כי אחר שגזרה חכמת השם למנוע קצת המאכלים כדי שנקבל ההנאות על הדרך הבינונית יש לנו להתבונן במה שאסר' מהם ודקדקה לאסור הדורסים והמזיקים. וזה לשתי תועלות האחת שלא נזון מן החומר המזיק כדי שלא ישוב גופנו מעט מעט לטבע ההוא כי אין ספק כי יש מבוא גדול במזונות לתכונת הנפש. והשנית שיש לנו הערה בזה להרחיק המדה הזאת מהזיק זה את זה כי האנשים המזיקים שאר בני אדם לפי הרצון לא לפי המצוה לא די להם שיצאו ממעלת מין האדם אבל הם למטה ממדרגת הבהמות הביתות ושבו במדרגת חיות היער המזיקות וכדגים המשונים אשר בים הם שקראה אתם התורה טמאים ואמרה ולא תטמאו בהם. ולטהר נפשותנו על הדרך הנזכר צותה ואמרה להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל והודיעה אותנו כי בזה נתקדש ונתדמה בדרכי השם עד שנקרא בשמו והוא שאמר והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני תחלה אמר והתקדישתם רצה בו להרגיל הגוף בקדושה בהתנהגו במדות הממוצעוח במזון בינוני ושאר הנאות בינוניות ובקבוץ מזון בינוני ופיזורו בינוני בנתינת מעשרות ושאר מתנות שבאה המצוה עליהן כל זה הוא דרך להתקדש בו ועליו אמר והתקדשתם ואחריו אמר והייתם קדושים רוצה בו קדושת הנפש שהיא בתורה ובחכמה והיא ג"כ ראויה לקבלה על דרך בינונית. והוא הדרך הנסתר שכון עליו החכם באמרו צדיק אוכל לשובע נפשו וגו' כי במקומות רבים קרא ללמוד חכמה אכילה והמכוון בכתוב הזה שאין ראוי לאדם שיתרשל מדרוש חכמה כדרך האומר שדרישת חכמה הוא רע לפי שהיא תוציא האדם למינות ואין זה רק דבר העצל בבקשת חכמה ועליו אמר החכם אמר עצל ארי בחוץ תוך רחובות ארצח. ועל החכמות הלימודיות אמר שהן מיגעות התלמיד העצל ומבהילות אותו ואמר ארי בחוץ ועל הטבעיות האלוהיות אמר בתוך רחובות ארצח ואע"פ שרבותינו ז"ל מנעו חכמה יונית אין ספק שלא נמנעה מכל ולא נמנעה שום חכמה רק מהנערים והבחורים שאין כח בהם לעמוד בהיכל מלך והוא שאמרו מנעו בניכם מן ההגיון המניעה היא מן הבנים בלבד לפי שאינם ראוים לה כמניעת הבשר והיין מן הקטנים ומן החולים אבל הגדולים הראוים לה מניעת החכמה מהם כמניעת בשר ויין מן האדם הבריא עם הלחם כי כן אמר על החכמה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה. והיא קוראה הפתיים שנפתו בדרך הנזכרת ואומרת להם לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ומזהרת אותם לעזוב דרך פתיותם כדי להשיג החיים הנצחיים בדרך השתכלות ועיון. והוא שאמר עזבו פתיים וחיו ואשרו בדרך בינה. רצה לומר שילחמו בלחמה וישתו יינה בדרך בינה והוא שילכו בה בדרך הבינונית ולא יסתכלו במה שאין ראוי להסתכל אבל יעלו מעט מעט ואל יהרסו פן יפרוץ בם השם ונפל מהם רב.
והוא שאמר החכם בסמוך על ההולך בקצה האחד שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול שם ופי זרות נאמר על הדורש במופלא ממנו כי הוא מדבר בדברים זרים ונפלאים ממנו. וכן צריך למתקרבים אל השם בדרכי העבודה שיעבדוהו ביראה לא שימנעו מן הראוי להם כי אין ראוי למי שהוא חכם וקולו ערב שימנע לגאותו לרדת לפני התיבה פן יהיה לבוז בעיני אשתו ובעיני קרוביו שהרי דוד מפזז ומכרכר לפני הארון. וכן לא ירד מי שאינו ראוי לכך ולא יכניס עצמו למקום גדולים ואפילו במקום מצוה כמו שאמר החכם על שניהם אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד. ודי הערה למכניס עצמו במקום שאינו ראוי לו בפרץ עוזא על אשר אחז בארון השם אף על פי שכונתו היתה לכבוד הארון. וכן נדב ואביהו נשרפו בהתקרבם אל השם בהקריבם אש זרה אשר לא צוה ד' ואמר עליהם הכתוב בקרבתם לפני י"י וימותו רצה בו שקרבת האדם אל השם במה שאין ראוי לו תמיתהו. וכבר באה הקבלה האמיתית שקודם לכן נעשו והתחייבו זה במה שקדם להם בעיון מופלא שאינו אמתי והוא הנרמז באמרו ויראו את אלהי ישראל ובו התחייבו עונש זה אלא שהאריך להם עד היום שנתכהנו בו והוא שאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר והזהרתם היה באמרו והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל י"י פן יפרוץ בם והוא שאמר עליהם הוא אשר דבר י"י לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד רצה בו כי באותם הקרובים לי אראה קדושתי שאינם רשאין להתקרב אלי כפי חפצם ואז אהיה נכבד על פני כל העם שלא יתקרבו רק כפי מה שבאה המצוה עליהם והזר הקרב יומת ואם בעבודתו כך קל וחומר בעצמו ובכבודו כי השם רוצה מן האדם שילך בדרך בינונית ויפלס מעגל רגליו וכאשר יבא אל בית השם ידע וישכיל כי ברוב חסדו הרשהו לבא אל ביתו וכאשר ישתחוה אל היכל קדשו תהיה יראתו על פניו כי מה האדם שיבא אל היכל מלך מלכי המלכים ואם יבא אל חצר אחד ממלכי בשר ודם שהם תולעה ורמה יירא וירעד ויפחד ובטרם יבא בתוך היכלו יתן שחדים לשוערים ולשרים וישתדל שידבר אחד מן השרים בעדו אל המלך והבא אל בית השם לא יוליך מאומה בידו ואם יוליך שם דבר הלא מידו הכל ואיך לא יירא לדבר לפניו והוא לא ידעהו רק לשמע אזן. לכן המשכיל ידום ויירא ויפחד ואל יתן את פיו לחטיא את בשרו. ואיפשר שעל ענין זה רמז באמרו איזה בית תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי כי מקום יאמר על מדרגה ומעלה ובא להורות שאין רצון השם לא בבנין היכלות ולא בספור מעלות רק בציור הלב ובכניעתו לפניו. והוא שסמך לו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. ואל הערה הזאת כון באמרו והיה מדי חדש בחדשו. וכבר אמרו בו המפרשים כי הענין כאלו אמר בכל חדש וחדש ובכל שבת ושבת לפי שהם נתונים לשם עד שאפילו העוסקים במלאכה יתנו לבם לימים ההם לדעת דרכי השם ובם יבאו להשתחוות לפניו ואיפשר לומר שחדש ושבת הנאמרים בפסוק זה הם על כלל ימי החדש ועל כלל ימי השבת ואמרו מדי חדש ומדי שבת הוא כאלו אמר במלאת החדש ובמלאת השבת כי לשון די יורה על מלוא ושלמות וחדשו ושבתו נאמרים על יום החודש ועל יום שבתה וישוב כנוי הויו אל החודש ואל השבת. וכן נאמר בעולת שבת בשבתו ובעולת החדש בחדשו כי עולת ראש חדש היתה באה לכפר על תולדות כל ימי החודש כמו שהתקינו לומר זמן כפרה לכל תולדותם כי כן פרשו החכם ר' יהודה הלוי זצ"ל וכן אצלי אמרו תשועת נפשם מיד שונא נאמר על יצר הרע כי הוא הצר הצורר השונא והאויב וצריך לזכרו תמיד כדי להנצל ממנו ולהזכר לפני השם כמו שאמר ובראשי חדשיכם ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והוא המכוון באמרו והיה מדי חדש בחדשו ואמר כל בשר כאלו אמר הטובים הקדושים מבני אדם כי מצאנו בשר במקום מין האדם כאמרו כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ויבא במקום הטובים כמו שבא ויברך כל בשר שם קדשו והטובים הם באים להשתחוות לפניו בהתבוננם בו ובדרכיו ויצאו מדבר לדבר עד שידעו כי הפושעים הם בני כלייה וההעדר דבק בהם לעולם והוא שאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר.
ואפשר שאמר זה מפני המבוכה הפושטת בין בני אדם בראות שהרעים מושלים בטובים ולפיכך המשיל תנועת נפשם לתולעת הנעשית מעפוש ויצרם הרע לאש ולזאת כון באמרו בפגרי שאין בהם רק הפגר ולפיכך הם סחי ומאוס לרואיהם המשתחוים לפני השם ביראה ובכניעה כפי מה שהקדמנו. וראה והתבונן כי הנביא יחס אל הפושעים פגר ואל הטובים כל בשר והוא הטוב יבא אל בית השם הוא מקום מיוחד לו בזמנים ידועים לא שיבא כל אדם להשתחוות במקדש בכל חדש ובכל שבת כי זה דבר נמנע והנביא לא יבטיח על הנמנע.
ואל הענין בעצמו כון יואל באמרו והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. ובאר מהות הנבואה ההיא ואמר זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו ואין ספק שמעלת הזקנים למעלה ממעלת הבחורים אם כן החלומות למעלה מן החזיונות ההן ואחר שהוא כן אין החזיונות ההן מראות נבואה אבל הן עיון בתורה ובחכמה והיא הנבואה הנועדת שם לבנים ולבנות והיא שפיכת הרוח עליהם והיא המחשבות הזכות והברות שהם לחכמים סגולות כמו שאמר ובשרידים אשר י"י קורא והשרידים הנקראים הם בעלי העיון הזך שיהיו בימים ההם והזכיר הבנות לרמוז על החומרים הטובים והנאותים לקבל השפע והוא על דרך שהזכיר עמוס הנביא ואמר ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא וכבר הקדים לו ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י.
ולפי ענין זה הבטיח יואל הנביא ואמר ונבאו בניכם ובנותיכם ורמז בו על הצורה והחומר שילדו דעות זכות וברות גם שאר כחות האדם בימים ההם יכנעו לעבודת השם והוא שאמר וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי כענין שאמר ישעיה הנביא אצק רוחי על זרעיך וברכתי על צאצאיך. ושניהם רמזו על מעלת המדות הקודמות בזמן ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם יי אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם כמו שקדם בדבר החכם שאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. והנביא אמר גם על מעלת החכמה וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני יי אלהיכם אין עוד ולא יבושו עמי לעולם. ולפי ענין זה בא יבא כל בשר להשתחות לפני.
ולהעיר על זה הנהיגו הבאים אל בית הכנסת לומר בבואם ואני ברב חסדך אבוא ביתיך וגו' מצורף אל זה להעיר האדם לבוא אל בית השם האמתי לשקוד על דלתותיו יום יום. השם ברחמיו יזכנו לשמור דרכיו ולקיים בנו מקרא שכתוב אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מי"י.