מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש ויקרא
פרשת ויקרא
שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי. לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים.
ישמע חכם את הדבר הזה שנאמר על עבודת הקרבנות ויוסיף לקח לדעת הכונה במצות קרבן ובמצות רבות שבאו בתורה כי כמה מבני עמנו ומאנשי שאר האומות חושבים שעיקר כפרת העונות ותשועת הנפשות הוא בקרבן עד שהאומות עומסים עלינו משא קלס ולעג ואומרים שלא נוכל להושיע נפשנו בגלות אחר שאין שם קרבן ואין עבודת הלב שהיא באמונת יחודו הטובה ובתפלה לפניו ובתהלותיו חשובה בעיניהם כנגד עבודת הקרבן לפיכך הנביאים והמדברים ברוח הקדש באו לבטל הדעת הנפסד הזאת והעירו על זה במקומות רבים והודיעו שאין חפץ השם בקרבן כפי שהם חושבים כמו שאמר זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת. ואמר ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי ואמר הירצה י"י באלפי אלים ברבבות נחלי שמן ואמר כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה.
ואם נפשך לומר והלא פרשת ויקרא ופרשיות רבות באו בתורה על מצות הקרבן ואיך יאמר שאין חפץ השם בו והלא הוא צוה עליו במקומות רבים ובפירוש נאמר ונרצה לו לכפר עליו וכמוהו רבים שענינם שרצון השם בו ואחר שהוא כן איך נכתוב בדברי נביאים שאין רצון השם וחפצו בו והין ולאו לא יצדקו על דבר אחד. דע והתבונן שזה אמת כשיאמרו שניהם מצד אחד כי אז בהכרח אם האחד מהם אמת האחד שקר ואם האחד שקר האחד אמת אבל כשילקחו האחד מהם מצד אחד והשני מצד אחר אפשר שיצדקו שניהם. וחפץ ורצון השם יאמרו על שני צדדין ראשון ושני. והמשל בזה כי המלך הצדיק חפצו הראשון שיהיו כל אנשיו צדיקים וישרים ושלא יעשה אף אחד מהם דבר שיענישנו עליו. ולפי הענין הזה יאמר על המלך ההוא שאין חפצו ורצונו בעונש ועל דרך זה אמר החפץ אחפוץ במות הרשע נאום י"י ונאמר עוד כי לא אחפוץ במות המת הלא בשובו מדרכיו וחיה.
אמנם החפץ השני אשר למלך הצדיק שאם יחטא אחד מאנשיו שיענש לבער הרע מקרב הארץ ולפיכך יאמר על המלך שצוה על העונש וחפצו ורצונו בו. וכמו כן הרופא הטוב המשגיח בבריאות אדם אחד רצונו וחפצו בו שיאכל הדברים הבינונים באיכותם וכמותם המעמידים הבריאות בדרך שלא יחלה ויצטרך למרקחת או למשקה מן הדברים המשיבים אותו לבריאות וזה חפצו הראשון. ומצד זה יאמר שאין חפץ הרופא באכילת המרקחת אבל כשיחלה האיש ההוא רצון הרופא וחפצו שיאכל האיש ההוא המרקחת עד שישוב לבריאותו וזהו חפצו השני שאינו מכיון ראשון.
ועל דרך המשלים הנזכרים צריך שנקח ענין הקרבן כי החפץ הראשון לשם בישראל הוא לשמוע בקולו כמו שאמר הנביא כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם רצה בו כי הכונה בבחירת השם בישראל הוא לשמוע בקולו ולקבל עליו עול מלכות שמים ולקראו באמת והוא שיצייר בלבו הדבר הנהוג בפיו מיחוד השם וממשלתו ושאר תהלותיו.
וזה רצה הנביא באמרו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ר"ל שתכלית יצירת העם הזה שיצרתי הוא שיספרו תהלתי לא העמל והיגיעה בקרבנות ובשאר עבודות בלא כונה אמתית כאשר ידמו רבים שהם הקריאה הטובה אל השם ובהם יתקרבו אליו כי לא זו הדרך ללכת אליו ולא זאת היגיעה מבוקשת מישראל ואין זה קריאתו באמת והוא שסמך לו הנביא ואמר ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. והוסיף ביאור ואמר כי היגיעה ההיא אינה לשם כי אין זו הבקשה במצוה ההיא כמו שאמר לא הבאת לי שה עולותיך ולא על זבחיך אוכיחך ועולותיך נגדי תמיד ר"ל שאינם לי כלל שאני לא אהנה בהם כלל כשאר הנעבדים גם המצוה הזאת אינה לרצוני מכם שאבקש העולה ולא שתקריבו עולות לנגדי תמיד ומי יתן והיה לבבכם שלם ולא תהיו צריכים לעבוד אותי על דרך זה שתיגעו בו כי אתם מעבידים אותי בדרך זה ומיגעים רצוני בעונותיכם והוא שאמר לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה ואמר העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך. וזה נאמר כלשון בני אדם שהצדיק ייגע וילאה במעשי הרשע והחכם בדברי הכסיל והמלך בעם במרדו ושובו והרופא הנאמן באיש שהנהגתו עליו כשיאכל המאכלים הרעים שהזהירו עליהם שלא יאכלם ויאכלם ולא ישמע אליו לקבל משקים ומרקחות וכשיתמיד בענין זה יקוץ וילאה הרופא בו ועל דרך זה אמר הוגעתני בעונותיך.
ולפי ענין זה נאמר שאין חפץ השם בקרבן אבל חפצו בו על דרך חפץ הרופא הטוב באכילת המרקחת לפי שהשם בקש מישראל שלא יעבוד זולתו והיה המנהג הקדום באומות לזבוח לשדים לא אלוה לבקש התשועה והכפרה. ולפי שעבודת הקרבן היא טובה לפי הדעת המפורסם בהקריב בעלי חיים שהם המין הטוב מכל המורכב ושהחומר שלהם הקרוב הוא לחומר האדם. לפיכך רצה השם שתהיה העבודה הזאת לו לבדו ובדרך כבוד והגדיל ממשלתו על הכל והוא שפתח פרשת הקרבנות בקרבנות נדבה ואמר אדם כי יקריב מכם.
ולא פתח בקרבן מצוה להודיע שאין זה המבוקש מהעם אמנם העם כלו לפי שאי אפשר לכלם שיקריבו נדבה על הדרך הנזכר צוה עליהם להקריב תמידין ואמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו.
ובין תבין אמרו קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי כי בחמשה יחוסים יחס הקרבן אצלו כדי להעיר על הכונה שאמר בפי' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם מצורף אל זה כי בהעלותם אל לבם שהקריבו נפש תחת נפשם החיה ידמו בנפשם שנתכפר עונם ומעתה יתקרבו אל השם ואם לא היתה המחשבה הזאת בישראל היו נואשים מן התשובה ולולי המעשים בזה וכיוצא בזה לא הי' קיום לאמונה ואדונינו המלך הגדול האנפודור פדריק שיחיה ויאריך ימים נתן טעם מדוע צוה ה' להקריב קרבן ממין הבקר והצאן ולא צוה להקריב שום מין ממיני חיות ואמר לפי שכונת הקרבן לעשות בו רצון לבורא ואין אדם מרצה אחר בדבר שאינו שלו ומיני הבקר והצאן הם בייתות והם נכסי בעלים אשר טרח בהם או בדמיהם ומיני החיות הם מדבריות ואין להם בעלים ואינו טורח בהם. והם כאילו אינם שלו על כן לא צוה להקריב אליו לרצון על מזבחו ממיני החיות והראיה על זה כי לאשר לא השיג ידו ציוה להקריב ממיני העוף בני יונה ותורים לפי שהיה נהוג לגדלם בבית.
אמנם העיקר הגדול ושורש הצדיקים הוא בקבלת עול מלכות שמים שהיא הקריאה האמיתית אשר יקראוהו באמת והוא המהלל הנאה ועם זה יהיה הקרבן ושאר המצות לרצון. ואל זה כון הנביא באמרו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל ושאר הפסוקים הנמשכים לזה.
וכן אסף המשורר בא להעיר כפי ענין זה על שלמות האדם בתורה ובמצות ולהודיע כי לא ישלם במצות מאין תורה וחכמה ולא בתורה ובחכמה מאין קיום המצות והוא שאמר שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלהים אלהיך אנכי ואמר אלהים אלהיך להעיר על שני ענינים הנזכרים כמו שאמר אנכי י"י אלהיך וכבר בארתי שם ששתי מצות הן כן אמרו אלהים אלהיך אנכי בא להעיר ולהודיע כי הוא אלהים וזה יודע לאדם בהשיגו תורה וחכמה.
ואמרו אלהיך אנכי בא להעיר ג"כ שידע שהוא אלהיו ושופטו ומנהיגו ומשגיח על מעשיו וצריך לו שיקבל מצותיו בדרך קבלת עול מלכות שמים שהוא העיקר וכן אסף עצמו העיר על זה בלשון שמיעה והערה גם כן במזמור אחר ואמר שמעה עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר ואמר אחר זה לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו. והכל בא להעיר כי שלמות האדם צריך ליראת שמים וחכמה שהיא התורה והשמיעה באה על התורה כי היודע אותה שומע השם ויודעו. ובדרכי יהלכו בא על קיום המצות שהן מתדמות בדרכי השם. ולפי שהעיקר הוא בתורה ובחכמה הוכיח תחלה עליה ואמר כי תוכחתו אינה על מיעוט עבודת הקרבן אבל על הקרבן כשלא תהיה בו הכונה המבוקשת בו והוא שאמר לא על זבחיך אוכיחך ושאר הפסוקים הנמשכים לזה כפי הענין הנזכר בפסוקי ההפטרה. ור"ל שלא אוכיחך על הרבות זבחיך ושיהיו עולותיך לנגדי תמיד ורמז בו על התמידין שהם נקראים עולת תמיד והוסיף אסף ביחוד ואמר לא אקח מביתך פר ממכלאותיך עתודים רצה בו שאינני כשאר נעבדים שיטילו צרכיהם על עבדיהם לפי שאין להם השג יד אבל השם יתברך אם יעלה על לב סכל כי הוא רצה בדבר מעבודתם לצבאו ומשרתיו הלא הכל שלו והוא שאמר כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף. וזה הענין רצה הנביא גם כן באמרו לא הבאת לי שה עולותיך גם אם יתפתה העובד ויחשוב שהשם יתברך יתפעל בריח ניחוח הלא לי"י תבל ומלואה והוא שאמר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה. האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה וכן אמר הנביא לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני.
אמנם אסף חדש ענין בקרבן להעיר על הכונה בו ואמר זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך. ר"ל כי המבוקש ממך בחרבן שתודה לאלהים לבדו ושיהיו נדריך לעליון לא לזולתו כי ההודאה לשם מבוקשת מהעם על כל הקורות אותו כמו שאמר על הצריכים להודות כחולים וכיוצא בם יודו לי"י חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה. ועיקר העבודה היא בהודאה ובקריאה אליו. ולפיכך נקראו זבחי תודה ואמר זבח לאלהים תודה והוסיף ביאור ואמר וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. וקריאתו היא התפלה ולפיכך נתקנו תפלות במקום תמידין ועל דרך האמת התפילות וההודאות נכבדות אל השם יותר מקרבן כמו שהעיר על זה דוד ע"ה ואמר י"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה ואמר זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה הראה בפסוקים אלה כי התהלה עם רוח נשברה הם הזבחים שהם לי"י באמת. ובענין זה צריך שנתעורר באמת כשאנו באים להתפלל לפניו ופותחים ואומרים י"י שפתי תפתח והוא המכון באמרו וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. והכבוד הזה התבאר בסוף המזמור שאמר זובח תודה יכבדנני. ובזה נשלמה ההערה ליראי השם מקיימי המצות שלא יעשו אחת מן המצות כמצות אנשים מלומדה והוא שרצה באמרו אלהים אלהיך אנכי.
עוד בא להעיר החכמים בעלי תורה המקילים במצות והוא שאמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי על פיך. וקרא אותו רשע אע"פ שהוא יודע המצות ולומד תורה ועל ידיעת המצוות אמר מה לך לספר חוקי כמו שבא יהללו את שם י"י כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבר. ואמר הנביא אם ימושו החקים האלה מלפני וגו' ועל תלמוד תורה אמר ותשא בריתי עלי פיך כי היא דברי הברית אשר כרת עמהם וקרא אותו רשע לפי שהפר בריתו ופרע מוסרו ושנאו כמו שאמר ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך. אם ראית גנב ותירץ עמו ועם מנאפים חלקך. בכתוב הראשון דבר על דרך כלל ובשני על דרך פרט כי בו פרט שני חלקי המצות שכליות טבעיות ושאינן שכליות ולא טבעיות אבל הם נמנעות מצד גזרת השם שגזר שיהיה אדם מושל בטבע ולא במעשים בלבד כי גם כן צריך שימשול בדבריו האסורים או הנמאסים והוא שאמר מדרכי רשע פיך שלחת ברעה ולשונך חצמיד מרמה. ולהרחיק המדה הזאת הנהוגה ברוב בני אדם אמר דבר זה ענינו כי המלמד לשונו לדבר רע יגרום לו לדבר רע על קרוביו ועל אחיו ואף על בן אמו עד שיקלל אותו ויחרפנו בדרך שיחרף אמו מתוך חירופו ולא ידע כי בנפשו הוא כאשר יקרא בן אמו ממזר או כיוצא בזה וזה רצה באמרו באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי ובזה נרמזה דרך החכם הרע שאינו ירא שמים. ולפי שהוא מכיר וכופר אין חכמתו מתקיימת ודומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין שהרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. ועליו אמר אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך. והחכם ר' אברהם אבן עזרא כתב טעם והחרשתי בעבור שאני ארך אפים וכאשר החרשתי דמית כי אינני יודע הנסתרות כמוך על כן אוכיחך. ולפי דעתי היות אהיה הוא כמו היה אהיה.
ואפשר לומר שרצה בו לומר כלשון בני אדם דמית להיות חי עד שאמרת אהיה כמוך וזה כי חשבת בלבך אדמה לעליון לפי שעלה בלבך שדבקת בי ושבת שכל בפועל ולפיכך אוכיחך ואערכה מלחמה לעיניך עד שתרחק ממני כדרך כל בעלי מלחמת איש אחד ולא תראה בישע אלהים. ולפיכך צריך שתתעורר ותשוב לעבודתי הראויה פן יאבד הכל והוא שאמר בינו נא זאת שוכחי אלוה פן אטרוף ואין מציל. וחתם דברו הטוב בשני הענינים הנזכרים בשלמות האדם אחד מהם למקיימי המצות שצריך לקבל אותם בקבלת עול מלכות שמים כיחודו וההודאה על ממשלתו. והשני לחכמים לומדי התורה שיקיימו כל המצות ולא יקלו באחת מהן לפי שהן הדרך הבינונית שהוא לשם אורחותיו והוא דרך י"י לראות בישע אלהים. והוא שאמר זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים וזובח תודה רצה בו הזובח על דרך הודאה כמו שקדם והמכבדו מכובד כמו שאמר כי מכבדי אכבד. ושם דרך הוא השם אורחותיו ומפלס מעגל רגליו כמו שדרשו ז"ל וכמו שהתבאר בפרשת שקלים. השם ברחמיו יזכנו לאור פניו ויראנו בישע אלהים ויושיענו תשועת עולמים.
פרשת צו
(והיא ראויה לשבת הגדול וליום ראשון של פסח).
חסדי י"י אזכיר תהלות י"י כעל כל אשר גמלנו י"י ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו. ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע. בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם. כונת הנביא בפסוקים אלה להעיר האדם להודות לשם ולהלל במהלל הנאה שבו קיום התורה והוא שהשם עושה חסד משפט וצדקה בארץ ובאלה הוא חפץ שיעשו בני ישראל ובידיעה זה אפשר לו לאדם שישלם לא זולת זה כמו שאמר הנביא כי אם בזאת יתהלל המתהלל, לא כדעת הרעים האומרים עזב י"י את הארץ וכונתם בזה להגדיל השם ולרומם אותו בסור השגחתו מהם ובעזבו אותם לפי פחיתות המורכבים מהיסודות אצל שאר הנמצאים וזה כפירה גמורה וסתירת תורת השם ויציאה מן הדת. וזה הדעת הרע היה קדום והוא היה דעת פרעה שאמר מי י"י אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל לא ידעתי את י"י וגם את ישראל לא אשלח ובזה הדעת עמד עד שהודיעו במופתיו כי לו הארץ כמו שאמר לו משה למען תדע כי לי"י הארץ ובזה נודע והתאמת כי השם בחסדו משגיח במין האדם והוא תהלתו. והוא שאמר הנביא חסדי י"י אזכיר תהלות י"י
ולפיכך חייבין אנו להודות כפי הראוי על כל אשר גמל בני האדם כלם שנבראו בצלם והוא החביבות שגמלנו בחסדו כמו שאמרו ז"ל חביב אדם שנברא בצלם והוא שאמר הנביא בדרך כלל ר"ל על כל מין האדם כעל כל אשר גמלנו י"י וכשם שחבב לרצונו מין האדם משאר המינין כן חבב לרצונו ישראל מכל שאר האומות בתת להם תורתו וזה רצה באמרו ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו וכפי הענין זה פרשו ז"ל הללו י"י כל גוים שהם דקדקו ואמרו במאי דקא עביד ליה לישראל משבחין ליה אלא הכי קאמר הללו את י"י כל גוים במאי במאי דקא עביד להון אנו שגבר עלינו חסדו לא כל שכן וגבורת חסדו עלינו היא בתורה התמימה שנתן לנו וראוי להודות לו על זה יותר ויותר מכל הטובות האחרות. והוא שאמר וכרוב חסדיו והוא שקראו רב טוב והוא המכוון במה שתקנו שמתחיל בגנות ומסיים בשבח ואמר מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו והוא שאנו מודים בקדוש היום ואומרים אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון ובכל ברכת מצוה אנו מודים לו על זה ואומרים אשר קדשנו במצותיו והוא שגמלם כרחמיו וכרוב חסדיו.
ובאר זה ואמר אך עמי המה בנים לא ישקרו וזה המאמר בא בלשון התורה ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו. וכבר בארנו הכונה בלשון מאמר השם שהוא להורות על רצונו. ובא הנביא ולמדך שלא יעלה בדעתך לפי שישראל הלכו מימי האבות עד עתה מצרה לצרה ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו שזה הוא משנאת הקב"ה אותנו לא כי אבל מאהבתו היקרה כי אין מאהבתו השלמה להגדיל לאדם טובת העולם הזה האובדת והכלה והמביאה בעליה לבעוט ולשכח החונן אותה כמו שאמר וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו.
אבל האהבה הנאמנה ברצותו ביעקב וזרעו להיותו עמו ובניו בנים אשר לא ישקרו בבריתו כמו שאמרו רבותינו ז"ל חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ונקראו כן מפני שלמדם דרכיו הישרים והלכו בהם ובזה התדמו אליו עד שנקראו בניו והיא הישועה האמתית והוא שאמר ויהי להם למושיע. ולא הישועה הנצחית לבדה הושיעם כי תשועת עולם זה גם כן כפי הצורך בכל דור ודור להעמיד האמונה והדעת והוא המכוון באשר הנהיגו לומר בהגדה בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם כאלו הוא מרגיש מיד צרתינו ומיצר בה כהרגיש האב על צרת הבן. והוא שאמר הנביא דרך משל כלשון בני אדם בכל צרתם לו צר. ולפי שאין זה אלא דרך משל והוא יחס שלא ידמו אותו ההמון עליו יתברך כשאר היחסים נכתב לא באל"ף אבל לפי שהוא כשאר המשלים נכתב בוי"ו ולפי שצרת שעבוד מצרים היתה סבה להודיע שמו בעולם והודיעה לכל כי הוא מושל בארץ והיא שקרבה אותנו לעבודתו חייבתנו התורה להזכיר תמיד הגאולה ההיא ומצות רבות באו בתורה כדי להזכירה מתוך המעשה. וכן באה המצוה להזכיר תמיד הגאולה ההיא וכן באה המצוה להזכיר אותה ביום ובלילה כמו שדרשה בן זומא עד שהתפרסם שבאה מצוה שתאמר פרשת ציצית שבה זכרון יציאת מצרים עם פרשת שמע מפני שהיא שניה לה להעמיד האמונה בהיות השם משגיח בארץ ומשנה הטבע לעשות נפלאות וזה מורה על אמונת החדוש כמו שהתבאר בעשרת הדברות. והוא המכון להתחיל בגנות ולסיים בשבח ואומרים עבדים היינו לפרעה במצרים וזה יצא להם מן התורה ואע"פ שלא התבאר זה בתלמוד.
וכן מה שאמרו צריך לומר ואותנו הוציא משם כי כן כתוב כי ישאלך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים וגו' ויתן י"י אותות ומופתים ואותנו הוציא משם הנה בפי' אמר והגדת לבנך. וכן הדעת שאמרו על התחלת הגנות מתחלה עובדי ע"ז יצא גם כן מן הפרשה ההיא וכן כתוב בה ויצונו י"י לעשות את כל החקים האלה ליראה את י"י אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה ומאחר שאמר ליראה את י"י אלהינו יצא מתוך דבריו שמתחלה לא היו יראים כי היו עובדי ע"ז ויציאת מצרים חזקה האמונה והשאירה אותה לדורות ולהזכיר כל זה והנמשך לזה באה המצוה לספר ביציאת מצרים בליל הפסח וכל המאריך לספר בספור העניינים שאירעו בזמן ההוא הרי זה משובח לפי חבובו המצוה והודיעו הכונה ברוב ההזכרה.
ומצוה זו יצאה לנו מן הכתוב שאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה י"י לי בצאתי ממצרים. ודבר הכתוב בהווה באמרו לבנך אבל הקבלה האמתית הודיעה שאפילו כלנו חכמים שכבר ידענו דרכי השם וכלנו נבונים שמבינים אנחנו הכונה במצות כלנו זקנים וכבר שמענו והגדנו זה כמה שנים כולנו יודעים את התורה ומה שנוציא בפינו ידענוהו אע"פ כן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים בלילה הזה כמו שבא בכתוב והגדת. ובכלל חובת מצוה זו לומר טעמי פסח מצה ומרור וכל מי שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו במצות הגדה. וזה מקום הערה טובה לדרוש ולחקור טעמי המצות כמו שהעירו ז"ל על מצוה זו. ויצא להם מן התורה שהרי כתוב בה והי' כי ישאלך בנך מחר והיה כי יאמרו אליכם והגדת לבנך וגו' עד שדקדקו מכתובי התורה כי לפי זה כל אדם מבני עמנו צריך להודיע ענין זה כמו שאמרו כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו' לומר לחכם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ובזמן הזה אין מפטירין אחר מצה שלא יפרח טעם מצה או טעם הפסח לפי שהטעם ההוא מזכיר טעם המצוה וסבתה ומעיר האדם עליה והוא עיקר המצוה.
ויכול שומע אני שמצות הגדה זו היא מראש חדש כלומר כדרך שהזהיר משה רבינו מראש חדש ועוד שהרי הקדים לפסוק זה ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה לפיכך בא ולמד לך ביום ההוא אי ביום ההוא יכול, מבעוד יום כלומר אחר שכתב והי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. וכתוב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם והיום ההוא הוא יום ארבעה עשר ונמצא שהעבודה מתחלת מבעוד יום ולפיכך תעלה על דעתך שמצות הגדה גם כן הוא מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה ובארו הם ז"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. וזה יצא להם מפני שהקדים לו מצות יאכל וכתיב בערב תאכלו מצות וסוף הכתוב עשה י"י לי בצאתי ממצרים. וכבר פרשו בו המפרשים מפני שאקיים זה רוצה בו כדי שאקיים המצות המזכירות הנפלאות שקרבו אותנו לעבודתו.
ואפשר לומר שבעבור זה הוא כמו ולמה זה כלומר הגד לבנך למה אתה עושה פסח מצה ומרור כמו שאמר רבן גמליאל והכל עולה לענין אחד כי המכוון הוא ספור הנפלאות כמו שאמרנו להעמיד האמונה כי בגאולה ההיא הראה השם על ידי משה כי לו הממשלה בשמים ובארץ ונאמר שבתחלת נבואתו נראה לו המלאך בלבת אש מתוך הסנה והסנה הוא עץ שפל ונבזה וזה לרמוז במראה ההיא הראשונה שהשם שהוא רם על הכל ושוכן בעולם מרום וקדוש משרה שכינתו על העם שפל ושולח מלאכיו אל נביאי העם הזה כדי להחיות רוחם ולבם כמו שאמר הנביא כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים וראה הסנה בוער באש והסנה היה נשאר ואיננו אוכל לחקות לו העם השפל הצרוף באש הצרות הבחון מתוך הצרות ההן לדעת השם ולהשיגו כמו שאמר הנביא על אחרית ימי הגלות ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף ואמר וצרפתים כצרוף הכסף ובחנתים כבחון את הזהב והוא על דרך שאמר י"י צדיק יבחן והמשילו זה ליוצר הזה שאינו בודק קנקנים מרועעים מפני שאינו מספיק להקיש עליו אחת עד שהוא שוברו ומפני זה מניח אותם לעצמם ועל הדרך הזה מניח השם את הרשע משולח לטבע ולמקרים ולא יביט אליו וזה רצה באמרו רשע ואוהב חמס שנאה נפשו. ומהו בודק קנקנים בריאים שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינו שוברן כך הקב"ה אינו מנסה אלא הצדיק וזהו שאמר י"י צדיק יבחן וזה המשל נמשך למה שאמר הנביא הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל.
והוא הדבר שקדם בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו כדרך שבאה המראה שהסנה היה בוער באש ואיננו אוכל וזה כלו מצורף להיות המלאך נראה באש נמשל בו בעצם ובשם לקצת נביאים בעצם ולקצת הנביאים בשם כי בכל המראה שראה אותה יחזקאל ע"ה דמה אותם באש ובמראה שראה ישעיהו שהיתה ענין המראה שראה יחזקאל כמו שבארו רבותינו ז"ל נקראו שרפים וזה דבר שצריך להתבונן בו.
ונראה לומר כי נבחר יסוד האש להמשיל בו המלאכים שהם השכלים הנבדלים לפי שכחות היסוד ההוא רבים וטובים שהאש מאירה ומחממת ושורפת והשכל השופע מאתו יתב' נמשל באור במקומות רבים כאמרו באורך נראה אור והמשל באור מפורסם וידוע ולפי המשך המשל באור היה ראוי המשל באש והוא שאמר במראות יחזקאל ונוגה לו סביב. אמנם השכל החמרי אשר באדם לפי דבקותו בחומר ראוי להמשילו בערפל ובחשך ובענן ובאש שהאש ההוא אינו מאיר מצד בחינת השפל הפשוט כל שכן אל השכל הראשון י"י אמר לשכון בערפל וכיוצא בו רבים. וכפי הענין הזה היתה ראויה התורה להקרא אש כאמרו אש דת למו. וכמוהו הלא כה דברי כאש ועוד כאש דת לפי שמעודדת החום הרוחני באהבת השם כמו שנאמר רשפיה רשפי אש שלהבת יה וכאמרו ויהי בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי וכאמרם ז"ל הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים ועוד שהיא שורפת סיגי הדעות הכוזבות והמדות הרעות כאמרו כי הוא כאש מצרף. ועל הדרך הזה נקראו המלאכים הנראים לנביאים שרפים והוא שנמשך לפי המשל ההוא ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים לקח מעל המזבח ואמר וסר עונך וחטאתך תכופר ולפי ענינים אלו כלם או מקצתם נראה המלאך אליו בלבת אש. ולפי שפרעה נמשל מקדם לתנין הרובץ בתוך יאוריו לפי גאותו על היאור הטוב אשר במצרים הראה לו תחלה המופת במטה אשר נהפך לנחש ואחר שב מטה להודיע שממשלתו מקרית ולא תעמוד גם מטה אהרן בלע מטות החרטומים להודיע כי אין מעשיהם כמעשיו כי הם היו עושים בלהט והוא היה עושה בדבר השם וכמו כן הראה לו מופת בידו להבטיחו על הגאולה ולרמוז שיד העם ששבה במוסר השם מצורעת בחיק אחרים תצא ותשוב כבתחלה.
ולפי שרצה השם להקשות לב פרעה ולב עבדיו לגדל עונשם צוה נביאו לעשות מופתים בדרך שתפול בו תעיה לומר שהיה עושה אותם בדרך להט. וזה נראה במאמר החרטומים שאמרו על מכה מן המכות אצבע אלהים היא וסוף דבר הרבה מופתיו הנאמנים עד אשר שלחם פרעה מארצו. ותחלת המכות היתה ביאור לפי שאמר מי י"י אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל והי' שולל ממנו במאמרו ובמחשבתו הממשלה בשמים ובארץ וזה גרם לו גאותו על היאור כמו שאמר הנביא על פרעה שהיה אומר לי יאורי ואני עשיתיני וזה גרם רוב הטובה הנמשכת לארץ מן היאור לפיכך בא ומנע הטוב אשר במים עצמן והדגה אשר במים מתה ובאש היאור ונהפך להם הטוב לרע והתועלת לנזק להראות כח השם ביסוד ההוא אשר התגאה עליו. והוא שאמר בזאת תדע כי י"י שלחני הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם והדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור. אמנם זה כולו נחשב למכה אחת ואם היו שלש כי לשנוי טבע המים מתה הדגה ובאש היאור אחר כן הוציא בעל חיים מזיקים מן היאור והם הצפרדעים שבאו עד חדר משכבם ובתנורם ובמשארותם כפי שהיו בו תחלה בעלי חיים מועילין וזה כולו מופת שממשלת השם ביסוד זה לרצונו להנהיג הטבע בו או לשנותו לטוב או לרע. ואחר כן הראה ממשלתו ביסוד הארץ כי העפר שטבעו להוציא צמחים טובים ומועילים שנה אותה לרע והוציא כנים המכאיבים האדם והבהמה כפי הפיכת המים לדם. ואחר כן הביא ערוב מבעלי חיים אשר בארץ להלאות העם כנגד הצפרדעים שהוציא מן המים והוא שאמר למען תדע כי אני י"י בקרב הארץ. ואחר כן עשה שפטים באלהיהם בבקר ובצאן ובכל בעלי חיים הבייתים המועילים אשר בארץ במכת הדבר ובמות כולן נודעה ממשלתו גם כן ביסוד העפר לטוב או לשנות טבעו לרע. ואחר כן הראה ממשלתו בשני היסודות הנשארים והם האויר והאש. ולפי שיסוד האש הכללי אינו נראה כשאר היסודות שתף המופת בשניהם והוא שצוה לקחת פיח כבשן ולזרקו באויר לשנות טבעם ולהוליד שחין על כל ארץ מצרים גם בחרטומים עצמם שהיו בעלי להטים פשטה המכה הזאת. ואחר כן הוריד ברד ואש מתלקחת בתוך הברד. וזה המופת השתתפו בו כל היסודות לפי האד העולה שבסבתו ירד האש והברד ונשמעו הקולות שהם בסבת יסוד האויר ולפיכך אמר על המופת הזה שהוא כללי למען תדע כי לי"י הארץ.
והוא שאמר על המכה הזאת כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך וידוע שהלב במקום זה הוא נאמר על המחשבה לפי שהמגפות היו כנגד מחשבתו הרעה וכפירתו הגמורה שאמר מי י"י אשר אשמע בקולו עד שהרך מעט את לבבו לשלח את העם לזבוח כאשר שאלו ממנו. אמנם הקשה את רוחו באמרו מי ומי ההולכים. ואחר כך הביא מכה אחרת ממיני העוף אשר באויר כנגד הערוב שבארץ וכנגד הצפרדעים שבמים. ואחר שהראה ממשלתו בארץ ובכל אשר עליה הראה ממשלתו בשמים כי המושל הגדול מכל צבא השמים שחשבו הקדומים שהוא האלוה הגדול מנע ממשלתו שלש ימים אצל הכופרים בממשלת השם ולכל בני ישראל המודים בממשלתו העליונה היה אור במושבותם. ולהעיר על הענין שאמרנו שהכל הי' להודיע ממשלת השם בארץ אמר התנא מנין אתה אומר שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים במצרים היתה של ארבע מכות לפי שאין שם יסוד פשוט נמצא אבל כל אחד מהם מורכב עם אחרים. והתנא שהוסיף ואמר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות לפי דעתו בגלגלים שהם יסוד חמישי והוא הסובב והמסבב הכל לרצון השם וזה הכל הורה עליו יתברך שהוא עושה השמים ושמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם והוא מעמיד הכל לרצונו ומסיר ממשלתם גם כן לרצונו:
ועם כל המופתים האלה שנעשו על ידי משה ואהרן לא שמע פרעה בקול השם לשלח את ישראל עד שהשם בעצמו ובכבודו הוציאם מארצו ר"ל שהרך קשי לבו ולב עבדיו שהקשה לגדל ענשם והוא ברצונו שהוא עצמו וכבודו הכה כל בכור בחצות הלילה והוא עת התרדמה ומכת המות ההיא לא היתה כמיתת בני אדם שיבא להם מלאך המות בזמן שהם ערים ומרגישים או שיבא להם שרף המביא קדחת שורפת או שיבא שליח שיכה באחת מהמכות אבל לרצונו לבדו מתו כל בכוריהם והוא שישנו שנת מות ונתבטלה תנועתם וצעדרה וההעדר ההוא הי' המשחית שנאמר עליו ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף כי כן מצאנו שהנגף עצמו שהוא ההעדר קראו משחית כמו שנאמר ולא יהי' בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים. זה כלו נראה שרצו באמרם בהגדה ויוציאנו י"י ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו ומה שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים כבר פרשו שהמלאך ההוא הוא הנביא והמוציא הוא השם ואם תרצה חמור שהנבי' נקרא מוציא מצד ההנהגה ומצד עשותו שאר המופתים לא מצד המכה המיוחדת שהיתה סבת הגאולה. וזה הדרש הנזכר נראה שיצא להם ממאמר התורה שאמרה בפירוש ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים והקרוב אצלי להיות בפניו במקום זה כאלו אמר בעצמו ובמציאות כלומר בלא אמצעי כי כן מצאנו שם פנים נאמר להודות על מציאותו בלא אמצעי כמו שאמר פנים בפנים. וכמו כן היה זה רצון הנביא באמרו ומלאך פניו הושיעם כמו שנמצא אור פניו שבא במקום רצונו.
ואפשר שזה רצה באמרו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והכל בא להורות שלא היה שם אמצעי ליחס אליו הגאולה המורה על ממשלתו הוראה אמתית שכבר עברו המופתים שנעשו על ידי הנביאים ולא נגאלו עד שהיה רצון השם בגאולתם ולא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. וכל זה בא להזכיר הגאולה הנפלאה שבאה אחר העבודה הקשה שלא היתה לעם כמוה. וזה היה סבה להחזיק באמונה הקיימת שהכל עושה השם לרצונו וכשם שהיה רצון השם בגלות ההוא לאהבת האבות כדי שיהיו כולם יחד מזומנים לקבל התורה בצאתם ממצרים ויאמינו בשם ובנביאיו אחר שראו שהראה המופתים על ידיהם באהבתו ובחמלתו כמו שאמר הנביא באהבתו ובחמלתו הוא גאלם כן היה רצון השם להפיצנו בין העמים לצרוף אותנו לא שעזבנו עזיבה גמורה כי לא מאסנו ולא געלנו כמו שהבטיחנו באמרו ואף גם זאת בהיותם בארץ. אבל הוא ינטלנו וינשאנו לעד על כל העמים כאמונתנו כמו שאמר הנביא וינטלם וינשאם כל ימי עולם. אמנם הגלות הארוך שעמדנו בו הוא לכלות קוצים מן הכרם ולהשאיר הטובים לפי עניים ודלותם החוסים בשם י"י כמו שהבטיח הנביא ואמר והשארתי בקרבך עם עני ודל וגו' וסמך לו שארית ישראל יחסו בשם י"י לא שהבטיחנו בשום מקום להשאיר עם גדול ורב שתהיה התשועה ברב החיל וברב כח כמו שעלה בלב ההמון ובלב קצת חכמינו המתפתים והמאמינים לכל אשר ישמעו כאלו שכחו מה שלמדו בתלמוד ובמקרא גם מה שכתוב בתורה ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג י"י אתכם שמה ובכמה מקומות יקרא אותנו הנבא שארית להורות על המעט אמר והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים וגו' ואמר והשארתי בקרבך עם עני ודל וגו' וסמך לו שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. והיותנו מפוזרים בין העמים כולם בעת הגאולה יהיה סבה להפוך אל גוים שפה אחת ולעבדו שכם אחד בראותם הגאולה והישועה ואז תתקיים הנבואה שאין לחלוק עליה ולומר שכבר נתקיימה. והוא שנאמר לכן הנה ימים באים נאם י"י ולא יאמר עוד חי י"י אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי י"י אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שמה והשיבותים אל האדמה אשר נתתי לאבותם.
פרשת שמיני
צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר
שלמה החכם אמר הכתוב הזה לפי הדרך הגלוי בו כנגד מצוות התורה הנתונות לאדם להנהיגו בדרך הבינונית שהוא השלמות הראשון בעמידת הגוף ובבריאותו המושך השלמות האחרון שהוא שלמות הנפש בתורה ובחכמה. והודיענו החכם בזה הכתוב שלא יעלה בלב האדם שמה שאסרה תורה מן המאכלים ושאר ההנאות ומה שהתירה מהם שהוא בלא טעם הכרחי רק כי הוא באמת לקיום הגוף כל הזמן הראוי לו ולהיות קיום הנפש לעד. ונאמר כי לפי שחומר האדם מורכב מהדברים שהורכב מהם חומר שאר בעלי חיים אלא שנזדכך יותר אי אפשר לו בלא מזון ושאר הנאות הגופיות. ואמנם כפי מעלת חומר האדם על חומר שאר בעלי חיים בהזדככו יותר ממנו כן מעלת חומר הצדיק על מעלת חומר הרשע הן לפי המשך טבעו הן לפי קבלת הלמוד כי הצדיק והוא שחמרו זך וטוב יקבל כל הנאותיו בדרך שנפשו תשבע לעולם ותמלא במספיק לה וגם כי יהיה לו עושר ונכסים רבים יעזוב המותרות והוא שאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. וכאשר לא תשיג ידו רק מעט נפשו שבעה לעולם לפי שהוא יודע די ספקה בחיים בכמותו ובאיכותו והוא שאמר החכם יודע צדיק נפש בהמתו ר"ל שהוא יודע איכות שתופה בחומר בהמיותו ומנהיגה בהנאותיה כפי הכמות הראוי לה מהן והיא החמלה הגדולה והרחמים על הנפש. אך הרשעים והם שחמרם גס ועב והם שכונתם בבטנם תחסר לעולם ולא תמלא כי לא יספיק להם דבר וגם כי תשיג ידם יותר מדאי וכי יאכלו תבשיל אחד או שנים יבקשו יותר ויאמרו שהם עושים זה לרחם על נפשם כי מעט ימיהם לקבל ההנאות כמו שאמר אכל ושתה כי מחר נמות רוצים בו כי מעט ימי חייהם ולפיכך צריך להם לרחם על החיים. ואין זה מהם רק אכזריות על הנפש והוא שאמר ורחמי רשעים אכזרי רוצה בו מדת אכזריות ועל הדרך הנזכר באכילה יתנהגו בשאר הנאות הגוף כי כל הנאה יכנה הכתוב באכילה לפי שהוא זנה הגוף וכל עוד שהצדיק מתמיד בטבעו להזון במעט המספיק הוא הולך אכל ושבוע בכל הנאותיו הגופיות הנמשכים ליצר כדרך שאמרו ז"ל משביעו רעב מרעיבו שבע וכן כל עוד שהרשע מתמיד לרדוף המותרות והמלוי הוא רעב וחסר כל ונהדף. ולרמוז על ענין זה אמר החכם לא ירעיב י"י נפש צדיק והוות רשעים יהדוף והוא גם כן כמה שאמר משביעו רעב כי זה דרך הטבע החמרי ויבא גם כן על דרך הגמול והעונש כמו שאמר שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ולפי שלא ימשך אדם אחר טבע חמרו צריך ללמוד על דרך טובה וישרה. וכשם שהאוהב בנו אהבה גמורה אמתית ירבה מוסרו ותוכחתו וישחרנו מוסר כן השם יתברך באהבתו את עמו הרבה להם תורה מצות ומוסר במאכל ובשאר ההנאות ועזב שאר האומות מאין מוסר ושלחם אל הטבע כשאר בעלי חיים בשנאתו אותם. והוא שהקדים החכם לפסוק שפתחנו בו חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר.
והמוסר הוא כולל כל למוד טוב בשלמות הגוף שהוא השלמות הראשון שאי אפשר בלעדיו להשיג שלמות הנפש שהוא האחרון והבית יבנה בו שהוא המדור הנצחי לנפש והוא שאמר אחריו חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו. וכבר התפרסם שהחומר נמשל באשה וכשתזדכך בלמוד טוב תקרא אשה חכמה כמו שנקראת בעלת מלאכה טובה חכמת לב. והחכם רצה בזה כי כל אחת מזכות החומר תבנה ביתה ובהפך שאינה זכה והיא האולת והוא תואר או תחסר מלת אשה ובא כדרך אשת כסלות הומיה וההמיה ההיא היא הריסות הבית. ולהרחיק ההמיה ההיא באו מצות התורה במאכלות ובשאר ההנאות ובנתינת המעשרות ושאר המתנות כמתנות כהנים ועניים הכל שילך האדם בדרך הממוצעת לא שהתורה צותה לענות נפש או לקצר ימים כמו שעושים המסגפים עצמם בכל מיני סגוף כאלו השם שונא הגוף וזה בלא ספק אכזריות גמורה והגומל נפשו כראוי הוא החסיד ואל זה רמז החכם באמרו גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי.
ולפי הענין הזה פירש החכם שהתחברתי עמו הכתוב שקדם והוא אמרו חכמות נשים בנתה ביתה וגו' כי אמר שרצה בו כי החומר הטוב הנאות יקח הראוי לו ולא יחסר ממנו דבר והוא בנין הבית אבל האולת לרוב הצטדקה כפרושי האומות תהרס הבית כי ימות האדם בלא עתו וזה הצדק המדומה הוא אצל השכל רשע גמור וסכלות. ולפיכך תורת השם התמימה לא צותה להתענות ימים רבים רק יום אחד בשנה לכפר על נפשותינו והוא דרך רפואה כמו שילקח האספרגוס פעם אחת בשנה ואם ילקח תמיד ימות הלוקח פתאום כן הענוי הוא טוב בדרך רפואה לעתים רחוקים כדי להמית הבהמיות העודף באדם והוא על דרך הקרבת זבח אבל כשאין צורך לגוף בו טוב שיכלכל האדם דבריו במשפט וגם אם יראה הצורך לפי חלישות טבעו או לפי סבה אחרת להעדיף לו דרך צדקה וחסד אז טוב לו מזבח. ולפי ענין זה אמר עשה צדקה ומשפט נבחר לי"י מזבח. ולפי התפרסם הדעת בהמון בהפך זה אמר דרך משל כשאר הרבה ממשליו כדי שלא ילך האדם בקצה האחד שהאדם נוטה אליו לפי יצרו אבל הכונה בדרך הנאות לאדם בעמידת הגוף וקיום המין. ולפיכך צריך להתבונן במצות התורה במה שאסרה לנו מן המאכלים שלא מנעה לנו בשר זמן מזמני השנה כדרך שאסרו האומות המחקים חוקי תורתנו הקדושה מנעו ממזונם בשר וגבינה וביצים קצת השנה והם הפכו דברי אלהים חיים ושמו מר למתוק ומתוק למר כי בהנאת המזון שהוא צורך מתמיד לקיום הגוף פסקו המזון המועיל הפסק זמני ובזמן שהוא נבחר להנהגת מרפא ובהנאת המשגל שאינו צורך מתמיד אבל הוא מזיק ברוב הזמנים לא פסקו בו זמן אך קצת גופות לפי קירבת משפחה ואפילו היא רחוקה מאד והיה ראוי יותר להתקרב לפי הסבת נחלה ולפי מצוע הטבע. ומתמימות תורתנו הוא למנוע ממנו הנאת המשגל רב זמננו לפי שהמכוון בו קיום המין והמניעה ההיא היתה בדרך שימצא באסור ההוא מלבד התועלת תענוג גדול ומנוח ושמחה רבה ותוספת חבה בין איש לאשתו כמעט שלא ישיגו בכל חדש משוש חתן על כלה אבל בהנאת המזון לא מנעה ממנו זמן מזמני השנה רק מנעה קצת המינים כדי לעזוב המותרות שהם על דרך האמת חסרונות. וזה כדי שיתבונן האדם ויתעורר ללמד על עצמו בכל הנאותיו הדרך הבינונית והוא שיקבל מהם כדי הצורך פן יאבד הגוף ויניח קצתם פן תאבד הנפש.
ואשר מנעה התורה מהם הוא אשר יש בו מלוי רב לנפש ואשר תקוץ בו כחלב ודם שנאסרו גם על דרך הזה מצורף זה אל הסבה הגלויה בתורה שנבחרו לכפר על הנפש. וידוע כי הכפרה השלמה היא בהרחיק התאות הגופיות המושכות הנפש אחר הגוף. וממה שצריך שנתבונן במניעת קצת מיני בעלי חיים ממזוננו הוא שכל המינים הדורסים והמזיקים נאסרו עלינו ואע"פ שסמני האסור שנכתבו בתורה כוללים קצת בעלי חיים שאינם דורסים כמו התולעים הקטנים הפורשים ממקום גדולם מן המים שאסורם חמור כאיסור התנינים הגדולים אשר בים וכן היתושים הפורשים מכלי היין והזיזים שבעדשים וכיוצא בהם שאין בהם צד היתר כשהם פורשים מהם בעודם חיים ואעפ"י שהקלו בהם כפי המנהג הרע אמנם צריך להזהר בהם מאד כי מאחר שאנו מניחים לכבוד שמים הדגים הטובים והשמנים למה נאבד אמונתנו מפני המינים הפחותים שאין בהם שום הנאה בעולם אבל כעור ומאוס. סוף דבר אחר שהמצוה באה עליהם בדרך כלל אין לתמוה על אסורם ואם הוא יוצא מהדרך הנזכר שהתורה לא תביט לדברים זרים ולא תתן דבריה לשיעורים עד שתתיר המינים הקטנים שאינם דורסים כי כן לא אסרה התורה בדרך הזהרה ועונש יתרון המאכל והמשתה ואע"פ שזאת היא הכונה. וכן נראה ממה שאמרה תורה כי תאוה נפשך לאכול בשר ואמרו הם ז"ל למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאוה ודרך ארץ בלשון רבותינו הוא הנקרא מוסר בכתוב ואם הבשר ימנענו המוסר שלא יאכל אלא לתאוה כל שכן המאכלים הרעים כדגים וגבינה וקטניות שראוי שלא יתמיד אדם מזונו מהם ולא יאכל מהם אכילה גסה. וכמו כן צריך שלא ישתה יין דרך שכרות ואע"פ שלא באה מצוה בתורה לאסור השכרות בפי' אמנם רמזים רבים באו על זה בתורה בספור שכרות נח בפרשה שנכתבה תחלה על מציאות כרם. ודי הערה במה שאמרו ז"ל אל תהי להוט על היין שהרי פרשת היין כתוב בה ו"י ארבעה עשר פעמים כמו ויחל נח ויטע כרם וזה נמשך למה שאמר החכם למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין. וכמו כן נראה מספור שכרות לוט ומעונש זולל וסובא וממה שהוזהרו אהרן ובניו מפי השם בלא אמצעי שלא יהיו שתויי יין בבואם אל אהל מועד וגו' להבדיל בין הקדש ובין החול ולהורות את בני ישראל. ורבותינו ז"ל אמרו שתה רביעית יין אל יורה ואם רביעית יין מפסדת הבנת האדם עד שנמנעה ממנו ההוראה קל וחומר שחובה על האדם למנוע השכרות שמביא האדם למטה מפחיתות הבהמה ובדבר מושכל ומפורסם די מניעה לתורה במעט הערה כלכת בני אדם ערומים וכל המצות הגופיות באו דרך הערה והוא להעיר האדם על דרך ישרה שהוא דרך ארץ. והמשל בזה כי אחר שגזרה חכמת השם למנוע קצת המאכלים כדי שנקבל ההנאות על הדרך הבינונית יש לנו להתבונן במה שאסר' מהם ודקדקה לאסור הדורסים והמזיקים. וזה לשתי תועלות האחת שלא נזון מן החומר המזיק כדי שלא ישוב גופנו מעט מעט לטבע ההוא כי אין ספק כי יש מבוא גדול במזונות לתכונת הנפש. והשנית שיש לנו הערה בזה להרחיק המדה הזאת מהזיק זה את זה כי האנשים המזיקים שאר בני אדם לפי הרצון לא לפי המצוה לא די להם שיצאו ממעלת מין האדם אבל הם למטה ממדרגת הבהמות הביתות ושבו במדרגת חיות היער המזיקות וכדגים המשונים אשר בים הם שקראה אתם התורה טמאים ואמרה ולא תטמאו בהם. ולטהר נפשותנו על הדרך הנזכר צותה ואמרה להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל והודיעה אותנו כי בזה נתקדש ונתדמה בדרכי השם עד שנקרא בשמו והוא שאמר והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני תחלה אמר והתקדישתם רצה בו להרגיל הגוף בקדושה בהתנהגו במדות הממוצעוח במזון בינוני ושאר הנאות בינוניות ובקבוץ מזון בינוני ופיזורו בינוני בנתינת מעשרות ושאר מתנות שבאה המצוה עליהן כל זה הוא דרך להתקדש בו ועליו אמר והתקדשתם ואחריו אמר והייתם קדושים רוצה בו קדושת הנפש שהיא בתורה ובחכמה והיא ג"כ ראויה לקבלה על דרך בינונית. והוא הדרך הנסתר שכון עליו החכם באמרו צדיק אוכל לשובע נפשו וגו' כי במקומות רבים קרא ללמוד חכמה אכילה והמכוון בכתוב הזה שאין ראוי לאדם שיתרשל מדרוש חכמה כדרך האומר שדרישת חכמה הוא רע לפי שהיא תוציא האדם למינות ואין זה רק דבר העצל בבקשת חכמה ועליו אמר החכם אמר עצל ארי בחוץ תוך רחובות ארצח. ועל החכמות הלימודיות אמר שהן מיגעות התלמיד העצל ומבהילות אותו ואמר ארי בחוץ ועל הטבעיות האלוהיות אמר בתוך רחובות ארצח ואע"פ שרבותינו ז"ל מנעו חכמה יונית אין ספק שלא נמנעה מכל ולא נמנעה שום חכמה רק מהנערים והבחורים שאין כח בהם לעמוד בהיכל מלך והוא שאמרו מנעו בניכם מן ההגיון המניעה היא מן הבנים בלבד לפי שאינם ראוים לה כמניעת הבשר והיין מן הקטנים ומן החולים אבל הגדולים הראוים לה מניעת החכמה מהם כמניעת בשר ויין מן האדם הבריא עם הלחם כי כן אמר על החכמה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שולחנה. והיא קוראה הפתיים שנפתו בדרך הנזכרת ואומרת להם לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי ומזהרת אותם לעזוב דרך פתיותם כדי להשיג החיים הנצחיים בדרך השתכלות ועיון. והוא שאמר עזבו פתיים וחיו ואשרו בדרך בינה. רצה לומר שילחמו בלחמה וישתו יינה בדרך בינה והוא שילכו בה בדרך הבינונית ולא יסתכלו במה שאין ראוי להסתכל אבל יעלו מעט מעט ואל יהרסו פן יפרוץ בם השם ונפל מהם רב.
והוא שאמר החכם בסמוך על ההולך בקצה האחד שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול שם ופי זרות נאמר על הדורש במופלא ממנו כי הוא מדבר בדברים זרים ונפלאים ממנו. וכן צריך למתקרבים אל השם בדרכי העבודה שיעבדוהו ביראה לא שימנעו מן הראוי להם כי אין ראוי למי שהוא חכם וקולו ערב שימנע לגאותו לרדת לפני התיבה פן יהיה לבוז בעיני אשתו ובעיני קרוביו שהרי דוד מפזז ומכרכר לפני הארון. וכן לא ירד מי שאינו ראוי לכך ולא יכניס עצמו למקום גדולים ואפילו במקום מצוה כמו שאמר החכם על שניהם אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד. ודי הערה למכניס עצמו במקום שאינו ראוי לו בפרץ עוזא על אשר אחז בארון השם אף על פי שכונתו היתה לכבוד הארון. וכן נדב ואביהו נשרפו בהתקרבם אל השם בהקריבם אש זרה אשר לא צוה ד' ואמר עליהם הכתוב בקרבתם לפני י"י וימותו רצה בו שקרבת האדם אל השם במה שאין ראוי לו תמיתהו. וכבר באה הקבלה האמיתית שקודם לכן נעשו והתחייבו זה במה שקדם להם בעיון מופלא שאינו אמתי והוא הנרמז באמרו ויראו את אלהי ישראל ובו התחייבו עונש זה אלא שהאריך להם עד היום שנתכהנו בו והוא שאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר והזהרתם היה באמרו והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל י"י פן יפרוץ בם והוא שאמר עליהם הוא אשר דבר י"י לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד רצה בו כי באותם הקרובים לי אראה קדושתי שאינם רשאין להתקרב אלי כפי חפצם ואז אהיה נכבד על פני כל העם שלא יתקרבו רק כפי מה שבאה המצוה עליהם והזר הקרב יומת ואם בעבודתו כך קל וחומר בעצמו ובכבודו כי השם רוצה מן האדם שילך בדרך בינונית ויפלס מעגל רגליו וכאשר יבא אל בית השם ידע וישכיל כי ברוב חסדו הרשהו לבא אל ביתו וכאשר ישתחוה אל היכל קדשו תהיה יראתו על פניו כי מה האדם שיבא אל היכל מלך מלכי המלכים ואם יבא אל חצר אחד ממלכי בשר ודם שהם תולעה ורמה יירא וירעד ויפחד ובטרם יבא בתוך היכלו יתן שחדים לשוערים ולשרים וישתדל שידבר אחד מן השרים בעדו אל המלך והבא אל בית השם לא יוליך מאומה בידו ואם יוליך שם דבר הלא מידו הכל ואיך לא יירא לדבר לפניו והוא לא ידעהו רק לשמע אזן. לכן המשכיל ידום ויירא ויפחד ואל יתן את פיו לחטיא את בשרו. ואיפשר שעל ענין זה רמז באמרו איזה בית תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי כי מקום יאמר על מדרגה ומעלה ובא להורות שאין רצון השם לא בבנין היכלות ולא בספור מעלות רק בציור הלב ובכניעתו לפניו. והוא שסמך לו ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. ואל הערה הזאת כון באמרו והיה מדי חדש בחדשו. וכבר אמרו בו המפרשים כי הענין כאלו אמר בכל חדש וחדש ובכל שבת ושבת לפי שהם נתונים לשם עד שאפילו העוסקים במלאכה יתנו לבם לימים ההם לדעת דרכי השם ובם יבאו להשתחוות לפניו ואיפשר לומר שחדש ושבת הנאמרים בפסוק זה הם על כלל ימי החדש ועל כלל ימי השבת ואמרו מדי חדש ומדי שבת הוא כאלו אמר במלאת החדש ובמלאת השבת כי לשון די יורה על מלוא ושלמות וחדשו ושבתו נאמרים על יום החודש ועל יום שבתה וישוב כנוי הויו אל החודש ואל השבת. וכן נאמר בעולת שבת בשבתו ובעולת החדש בחדשו כי עולת ראש חדש היתה באה לכפר על תולדות כל ימי החודש כמו שהתקינו לומר זמן כפרה לכל תולדותם כי כן פרשו החכם ר' יהודה הלוי זצ"ל וכן אצלי אמרו תשועת נפשם מיד שונא נאמר על יצר הרע כי הוא הצר הצורר השונא והאויב וצריך לזכרו תמיד כדי להנצל ממנו ולהזכר לפני השם כמו שאמר ובראשי חדשיכם ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והוא המכוון באמרו והיה מדי חדש בחדשו ואמר כל בשר כאלו אמר הטובים הקדושים מבני אדם כי מצאנו בשר במקום מין האדם כאמרו כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ויבא במקום הטובים כמו שבא ויברך כל בשר שם קדשו והטובים הם באים להשתחוות לפניו בהתבוננם בו ובדרכיו ויצאו מדבר לדבר עד שידעו כי הפושעים הם בני כלייה וההעדר דבק בהם לעולם והוא שאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר.
ואפשר שאמר זה מפני המבוכה הפושטת בין בני אדם בראות שהרעים מושלים בטובים ולפיכך המשיל תנועת נפשם לתולעת הנעשית מעפוש ויצרם הרע לאש ולזאת כון באמרו בפגרי שאין בהם רק הפגר ולפיכך הם סחי ומאוס לרואיהם המשתחוים לפני השם ביראה ובכניעה כפי מה שהקדמנו. וראה והתבונן כי הנביא יחס אל הפושעים פגר ואל הטובים כל בשר והוא הטוב יבא אל בית השם הוא מקום מיוחד לו בזמנים ידועים לא שיבא כל אדם להשתחוות במקדש בכל חדש ובכל שבת כי זה דבר נמנע והנביא לא יבטיח על הנמנע.
ואל הענין בעצמו כון יואל באמרו והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. ובאר מהות הנבואה ההיא ואמר זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו ואין ספק שמעלת הזקנים למעלה ממעלת הבחורים אם כן החלומות למעלה מן החזיונות ההן ואחר שהוא כן אין החזיונות ההן מראות נבואה אבל הן עיון בתורה ובחכמה והיא הנבואה הנועדת שם לבנים ולבנות והיא שפיכת הרוח עליהם והיא המחשבות הזכות והברות שהם לחכמים סגולות כמו שאמר ובשרידים אשר י"י קורא והשרידים הנקראים הם בעלי העיון הזך שיהיו בימים ההם והזכיר הבנות לרמוז על החומרים הטובים והנאותים לקבל השפע והוא על דרך שהזכיר עמוס הנביא ואמר ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא וכבר הקדים לו ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י.
ולפי ענין זה הבטיח יואל הנביא ואמר ונבאו בניכם ובנותיכם ורמז בו על הצורה והחומר שילדו דעות זכות וברות גם שאר כחות האדם בימים ההם יכנעו לעבודת השם והוא שאמר וגם על העבדים והשפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי כענין שאמר ישעיה הנביא אצק רוחי על זרעיך וברכתי על צאצאיך. ושניהם רמזו על מעלת המדות הקודמות בזמן ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם יי אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם כמו שקדם בדבר החכם שאמר צדיק אוכל לשובע נפשו. והנביא אמר גם על מעלת החכמה וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני יי אלהיכם אין עוד ולא יבושו עמי לעולם. ולפי ענין זה בא יבא כל בשר להשתחות לפני.
ולהעיר על זה הנהיגו הבאים אל בית הכנסת לומר בבואם ואני ברב חסדך אבוא ביתיך וגו' מצורף אל זה להעיר האדם לבוא אל בית השם האמתי לשקוד על דלתותיו יום יום. השם ברחמיו יזכנו לשמור דרכיו ולקיים בנו מקרא שכתוב אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מי"י.
פרשת תזריע
(והיא ראויה לפרשת תצא).
בית והון נחלת אבות ומי"י אשה משכלת.
החכם שלמה הזכיר בכתוב הזה שלשת קניני אדם שאין קיום למינו זולתם ואין צריך בהם לשאר בעלי חיים כמו שנבאר. וראוי להתבונן בכתוב הזה למה יחס בית והון לאבות והאשה לשם שא"א לומר שבית והון הם קנוים לבנים בכח האבות מאין עזר כח השם שזהו כנגד השכל וכנגד הכתוב והקבלה לפי שידוע ומקובל שהכל מאתו ובכחו. גם אין ראוי לומר שהאשה קנויה לבעלה מאין עזר השתדלות האבות שזהו כנגד הנמצא המורגש.
ונאמר לפי שצורת האדם היא זכה יותר משאר בעלי חיים עד שהיא דומה לצורות הפשוטות והיה רצון השם להרכיבה בחומר זכך החומר ההוא עד שמרוב זכותו צריך שמירה רבה מחום ומקור ומכל שאר ההפכים ויצטרך למזון זך שצריך למלאכות רבות וכן יצטרך למלבוש שהוא חוצה לו והוא גם כן צריך למלאכות רבות מה שאין כן בשאר בעלי חיים כי הם לפי שחומרם עכור ועפרי הספיק לו מלבושו הנוצר עמו גם מזונו הוא בנמצא העשוי והנגמר בטבע אין מלאכה בו ומי שהוא מבקש שיהיה האדם נוצר בדרך שלא יהא צריך למלאכה ועבודה במזונו ומלבושו הוא מבקש ואף על פי שאינו מוציא בפיו שיהיה האדם לא אדם אבל בהמה וזה סכלות גמורה מהמבקש כסכלות כל מבקש נמנעות. כי כמו שאי אפשר שיהיה חומר הבהמה העכור מקבל צורת האדם כן אי אפשר שיהיה צורת האדם מורכבת בחומר עכור יותר מחומר האדם ורב לו עפרות בהרכבתו מהיסודות כנגד חומר הגלגלים וצבאם. ואמנם מאשר הוא זך מחומר שאר בעלי חיים הוצרך אל צרכיו הנזכרים. ותחלת מה שיצטרך האדם בעצמו להשתדל בו להשלים גופו הוא שיהיה לו בית או אהל לשני פנים האחד לפי שצריך לו לפי זכות חמרו מן המורכבים מחסה חזק מאד מקור ומחום ושאר הפכים המהפכים החומר המורכב מהם כשיגבר אחד מהם. והשני שצריך הוא למקום לאצור שם מזונו והצריך אל מזונו מהקניינים וליחד שם אשתו שצריך ליחדה צורך רב יותר משאר נקבות בעלי חיים לטעמים רבים האחד לפי שהאדם צריך עזר רב בספוקו ואם האדם יצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב צריך לו איש ממינו כדי שיהא נשמע אליו לתקן מאכלו ולשמור את אשר לו בבית ולעשות מלאכת המלבוש כמו שפתח ואמר על שבחי אשת חיל דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה וכן אמר בתחלת הבריאה אעשה לו עזר כנגדו. והשני כי זה המין נוצר בדרך שצריך לצער הגידול יותר ויותר משאר בעלי חיים שהשור או השה כשנולד ישיג מיד שלמות גופו יותר מאשר ישיג הנולד במין האדם לשתי פנים. וכן האדם צריך למוד רב למשוך חמרו אחר צורתו לעבוד השם ולולי למוד אחרים לא היה משיג האדם צורה אנושית שהוא בלא ספק נמצאת בפועל בעבודת השם בתורה ובמעשים טובים והוא שאמר הכתוב ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד רצה בו שהאדם תחלה הוא ריקם וחלול כאלו אין לו לב וידוע שהלב בא במקומות רבים בכתוב במקום השכל ועל דרך זה בא בכתוב הזה כי האדם תחלה הוא מאין שכל בפועל והוא קונה לב מעט מעט בשמעו אל מוכיחיו כמו שאמר החכם ושומע תוכחת קונה לב. וזה רצה באמרו ילבב. וכמו כן הוא בהולדו כעיר פרא לשאת המשא המוטל עליו מהמצות עד שלא יהיה נושא אותם כלל לולי למוד האבות.
ואמרו עיר פרא לא עיר חמור ואם הוא בתכונתו כי הפרא נודע שלא יקבל משא כלל ואם ישימו על גבו דבר מועט מיד יפול ארצה כמו שנזכר במאמר זכר הטבעיים מי שלח פרא חפשי רוצה בו מי נתן טבע החופש והחירות לפרא ועל דרך זה נאמר ועיר פרא אדם יולד כי כן ידמה האדם אליו בהקל מעליו העבודה ולפיכך צריך לימוד ותוכחות רבות ואלו לא היתה האשה מיוחדת לאיש אחד לא היו האבות יודעים בניהם ולא היו משתדלים בלמודם ולא טורחים לצורך גדולם כי כן תראה בני זנונים רעים ומשחיתים העולם. ולפיכך היה הצורך במין האדם ליחד אשה לבעל אחד כמו שיחד הטבע בקצת בעלי חיים הצריכים לגודל אב ואם. וכדי ליחד האשה שם היה הצורך גם כן לאדם להיות לו בית וקודם שישא אשה צריך לו לקנות דבר שיחיו בו אשתו ובניו והוא שרצה החכם במלת הון הכולל כרם ושאר נכסים.
והחכם הזכיר קניני האדם על דרך סדר התורה כי כן בא שם מי האיש אשר בנה בית וגו' ומי האיש אשר נטע כרם וגו' מי האיש אשר ארש אשה וגו' החכם יחס קנין האשה לשם לפי שהבית יבנה בה ובה עיקר קיום המין וראוי שיתיחס הטוב אל הטוב כי כשיעשה בחצר המלך דבר מעלה וכבוד יאמר כי זה מעשה המלך מה שלא יאמר כן על שאר המעשים ואע"פ שיחס הכל שוה אצלו. ועוד שהאשה בעודה בבית אמה לא יודע שכלה איך היא בהנהגתה אצל הבעל וההצלחה הזאת אי אפשר להשיגה בהשתדלות האבות כמו שאפשר להשיג הצלחת בית והון בהשתדלתם מצורף אל זה כי האשה המשכלת בדרך הנמשל בכתוב הזה היא מהשם לבדו ואין מקום להשתדלות האבות בטבעה.
אמנם המבוקש לקיום מין האדם בדרך השלמות היא אשה משכלת לא יפת תאר כי היפה בנשים בלא טוב טעם ושכל תגנה בעלה ותשפילהו ותשימהו נבזה ומתבזה כאחד החזירים המתגלגלים בטיט ובאשפה והוא שאמר החכם נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם.
והאיש אשר יבחר לו היפה בנשים בלא שכל הולך בדרכי הסכלים הזונים אנשי הצבא. והוא שדברה תורה כנגד יצר הרע ואמרה וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה ולפיכך צוה שתעמוד בדרך נוול אולי יתקרר יצרו. וסמך לזה כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה כי זה סוף האיש ההוא שישנא את אשתו ויקח אשה אחרת עליה מה שאין כן כונת התורה בשתי נשים לפי הנהגת המין הזה על דרך ישרה כי כן בא הספור שאשה אחת נבראה מצלע האדם להיות עזר כנגדו ולא נבראו שתים כי הן על הרוב לצער ונזק והוא שאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד. ואע"פ שלא נאסרו בתורה שתים נשים או יותר כבר קדם לנו כי הדברים שירחיקם השכל יספיק לתורה במניעתם בדרך ספור. וכשם שלא אסרה התורה השכרות בפירוש והספיק לה ברמזים בספורים כן לא אסרה התורה לקחת נשים רבות כי מי זה אשר ימלאנו לבו לעשות כן והלואי שיספיק האחת ובניה. אמנם המלכים שממשלתם רבה בעושר ונכסים הם שהיה הצורך להזהירם שלא ירבו להם נשים אבל שאר אנשים אין צורך להזהירם כי נזהרים הם מעצמם על זה ואע"פ שהאבות אברהם יצחק ויעקב בא הספור עליהם שלא הספיקה להם אשה אחת כבר בא הספור בסבה שגרמה לכל אחד מהם לקחת אשה על אשתו אבל יצחק הספיק לו ברבקה שהיתה משכלת ונאמר עליה ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר י"י וכמו כן אמר החכם ומי"י אשה משכלת.
והמשכלת היא שיודעת ערכה אצל הבעל ומתנהגה עמו כפי המכוון בה להיות אל אישה תשוקתה והוא ימשול בה הממשלה הראויה והוא שהבעל יאהב אותה ויכבדנה והיא תאהבנו ותיראנו ותעבוד אותו עבודת מלך ובזה תגדל חבתם ויגדל שלום הבית ויזכו לבנים הגונים ולפיכך בא הספור שהאשה נבראת מאחד אברי האדם שבהם יבנה הגוף לפי שתהיה נמשכת לעבודתו והוא יחמול עליה וידבק בה כהדבקות איברי גוף אחד זה בזה שאין קיום לאחד מהם אם יסלק השגחתו ועזרו מחבריו וכאשר ישגיח כל אחד מהם על האחרים כהשגחתו על עצמו אז ישלם הגוף. וכמו כן כשתהיה השגחת איש ואשתו זה על זה מתמדת כראוי יצליחו בהנהגת עצמם ובגדול בניהם ולמודם והפך זה כשתהיה האשה משתררת על בעלה ומשתוה אליו וזה נמשך ליופי האשה בלא שכל ובלא טעם והוא שהקדים לכתוב שאנו בו הוות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדיני אשה.
ויפה אמר הכתוב כי הבן הכסיל הוא לאב שתי הוות לא הווה אחת בלבד כי האב העני ייגע גופו ויטריד נפשו כדי לגדל בנו וללמדו וכאשר יקוה לשמוח בו לחכמתו ולטוב שכלו יכאיב גופו ונפשו לסכלותו. וכמו כן האשה כשהיא עומדת מנגד על בעלה היא כדלף טורד על ראשו ביום סגריר שהמטר המכון לתועלת האדם ולחייו יצערנו ויכאיבנו במקום המיוחד למנוחתו וכשיהיה זה הענין באשה הוא סבה שיהיה הבן סורר ומורה כשתהיה האשה שנואה. ולפיכך סמך הפרשה ההיא לפרשת בן סורר ומורה ובאה המצוה לבערו מן העולם כשלא יוכלו לו האב והאם המוטלים על מוסרו ולמודו ועל הבן מוטל לקבל מוסרם ולמודם כמו שנראה במאמר בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא. והכתוב הראה שאפילו על יתרון אכילה ושתיה צותה התורה שייסר אותו ושישמע הוא אליהם כל שכן בשאר יתרונות. אמנם צריך שיהיה המוסר בדרך בינונית והוא שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת. וזה רצה החכם באמרו יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך כפי הדרך הנגלה בכתוב. ולפי שדעת האשה על הרוב הוא כדעת הקטנים מן הזכרים כל שכן בימי נעוריה ובחרותה הזהירו רז"ל עליהם כאחת שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת וזה מטוב לחשם שהורו באמרם זה שלא לקרבם לגמרי גם לא להשוות הריחוק אל הקירוב ולפיכך יחסו הדחייה אל השמאל והקירוב אל הימין וזה מטוב הנהגת הבית ומטוב הנהגת האדם בעצמו לקבלת הנאותיו הנמשכות אחר הטבע כי כן חברו בזה היצר אל תינוק ואשה.
ומתמימות תורתנו שצותה על האדם להתרחק מאשתו קצת זמנם ושם ענשם בזמן ההוא כעונש העריות עד שנתקדשו בני ישראל מכל האומות בדרך שאין חולק על זה אלא מעקש אוהב המחלוקת. מצורף אל זה כי מן הנמשך אל המצוה הזאת כי כל אשה על הרוב תמצא חבה בעיני בעלה בכל חודש כאלו היא כלה ובזה תתמיד חבתם כי בהתמיד הגופות זה אל זה יקוצו זה בזה כמו שנראה ממאמר החכם כפי גלויו הוקר רגלך מבית ריעך פן ישרבעך ושנאך. והטעם הזה נמצא להם ז"ל שהי' ר' מאיר אומר מפני מה אמרה תורה תשב נדה שבעה מפני שכל מי שרגיל בדבר קץ בו. אמרה תורה תשב נדה שבעה לחבבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה.
וזה הטעם מספיק מצורף אל זה שעל הדרך הזה יתעורר האדם להתנהג על דרך בינונית בכל דרכיו. וכן יתעורר האדם לטוב אחר כי מאשר דקדקה התורה בטומאת הגוף הכלה וצותה לטהרו במים מה לעשות בטומאת הנפש שצריך על כל פנים לנקותה מכל כתם. ואם על האשה הנבדלת ממנו דקדקה התורה על טהרתה כל שכן באשה הדבקה בו בכל עת. וכמו כן צריכה האשה הטובלת שתתעורר ותאמר שאחר שהרחיקה בעלה לנוול הגוף העובר כמה וכמה ראוי להרחיקה על נוול נפשה העומד אם תטמא בכל אשר נטמאו הגוים להוליד בני זנונים אם תשטה תחת אישה ולפיכך צריכה האשה שתטהר נפשה מכל הרהור רע.
ועל דרך זה צריך כל אדם לטהרה ויגדיל טהרתו כפי מה שהוא מתגדל במעלתו וצריך שירפא נפשו מכל נגע וזה אפשר לו אם ישמע לקול מוריו ויעשה מעשיו כפי מוסרם וילך בדרך בינונית. ועל ענין זה נמצאה הערה בטהרת מצורע באזן וביד וברגל שהיה הכהן נותן מדם הקרבן ומן השמן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית לפי שידוע כי נפש האדם בדם היא. וצריך למשכה אל הכוחות הימניות כמו שאמר החכם לב חכם לימינו והשמן מחליק ומרכך ובו הערה לרכות ולענוה שלא ישלם האדם זולתם ובא בדרך הערת החכם שאמר ושמן על ראשך אל יחסר. והוא שאמרה תורה דרך הערה והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני י"י. ועל דרך זה צריך להתעורר בכל החוקים כי לא דבר רק הוא.
ומאשר דקדקה התורה בנגעי הבתים ונגעי הבגדים יתעורר שלא ילבש בגדים צואים ושלא ישב בדירה סרוחה אבל בכל עת יהיו בגדיו לבנים ויבנה לו בית הנאמר עליו אחר ובנית ביתך. וזה נמנע למי שלא ישמע לקול מוריו כי אע"פ שיהיה האדם נבון לב בטבע ותהיה נפש האדם טובה בכח בתחלת היצירה צריכה היא לאבות שהם חכמים המלמדים הדרכים הישרים ומשכילים אותה שידבק בה השכל בפועל אחר הבנות הבית והוא שאמר כפי הדרך הנסתר בית והון נחלת אבות כי האמנם אין לאבות שהם החכמים המלמדים הדרכים הישרים עזר במציאות חומר הנפש המשכלת אבל היא מהשם לבדו ואמנם החכמה שהיא הבית והמדות הישרות ההם שהן ההון הם נחלת האבות וזה ישיגנו הנבון בזריזותו הטובה והזהרו מן העצלה כמו שבא אחר הכתוב הזה עצלה תפיל תרדמה ונפש רמיה תרעב. וכבר הקדים לו הוות לאביו בן כסיל ודלף טורד מדיני אשה והוא רומז לחומר כשיהי' ברע מתחלת היצירה ועליו רמז החכם באמרו ובשפלות ידים ידלוף הבית כמו שבארנו במקומו כי כשהחומר מוטבע ברע תמשכנה המדות הרעות אחריו ואחריהן תמשך המבוכה באמתות. וכן בא סדר נגעים בתורה הבשר והבגד והבית וראוי לכל בעל לב להתבונן ולהתעורר בכל. השם ברחמיו יברא לנו לב טהור ורוח חדשה יתן בקרבנו ויקיים בנו מקרא שכתוב מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מי"י.
פרשת קדושים
תחלת חכמה יראת י"י ודעת קדושים בינה.
כונת שלמה החכם ע"ה בספר משלי היתה להראות החפץ באדם שהוא החכמה והבינה ושהחפץ בתורה הוא להיות אנשיה ממלכת כהנים וגוי קדוש כדי להשיג החפץ והכונה באדם שאין לכונה ההיא מציאות בלעדיה. ועל דרך זה נאמר פסוק זה ונקדים ונאמר בפסוק זה נאמרו ארבעה שמות השלשה מהם והם חכמה ובינה ויראת י"י שמשו בהם במקומות רבים בספר זה ובזולתו אבל הרביעי והיא דעת קדושים שמש בו החכם בלבד בספר זה בשני מקומות. האחד זה והשני אמרו ודעת קדושים אדע וזה השם סובל ענינים רבים והוא שם מסופק וצריך לנו בו וכיוצא בו שיהיה הדבר למד מענינו ויגיד עליו ריעו והוא אמרו ויאמר לאדם הן יראת י"י היא חכמה וסור מרע בינה. ולפיכך נראה שדעת קדושים במקומות הזה הוא במקום סור מרע כי כן נזכרו שם השלשה שמות האחרים. וסור מרע רוצים בו עזיבת כל מדה פחותה וכל מחשבה כוזבת ששתיהן סכלות והוא הרע.
ואמנם זה הדעת הוא לקדושים אנשי התורה הקדושה. שהרי רוב גופי התורה באו על זה. ויראת השם רוצים בו עזיבת כל דבר מפני הזהרתו הן המצות שהדעת סובלתן הן המצות שבאו דרך גזרה שלא נודעה לכל סבת קיומם כמניעת אכילת בשר חזיר וכיוצא בו ומניעת שעטנז וביאת ערוה וכיוצא בהם שהן נמנעות מצד יראת השם. וכבר באר החכם ע"ה ואמר יראת י"י שנאת רע גאה וגאון ודרך רע.
ונמצא לחכמים שאמרו כי ליראה מבא גדול במצות לא תעשה כמו שיש לאהבה מבוא גדול במצות עשה על דרך שאמרו עבוד מאהבה עבוד מיראה עבוד מאהבה שאם באת לשנא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עבוד מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט.
וידוע כי הבעיטה תאמר על העובר במה שהוזהר עליו והשנאה תאמר בעזיבת הדבר האהוב ומתוך היראה תבא האהבה כמו שהיראה תבא מתוך ענוה כי כל זמן שהאדם ענו מתוך שהוא מכיר מעוט מעלתו במציאות כל שכן אצל הבורא יתב' תקל היראה עליו ותערב לו. וזה על דרך שאמרו מה שעשאתו חכמה כתר לראשה עשאתו ענוה עקב לסוליתה כדבר החכם עקב ענוה יראת י"י. ועקב יאמר על אחרית דבר כמו שיאמר על ההתחלה ראשית באמרו ראשית חכמה יראת י"י שבא בדרך פסוק זה והוא כאלו אמר תחלת חכמה יראת י"י ודעת קדושים תחלת בינה.
ואמרו תחלת חכמה יראת י"י הוא כפי מה שאמרו ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כי התורה לחכמה כיסוד לבנין וכשם שהבנין כשהוא בלא יסוד מעט סבה מרוח או מזולתו יקעקענו כן החכמה לרוב דקות העיון בה מעט ספק ידחה האמתות לולי התורה אשר כל מחזיק בה ימלט מהמבוכה הבאה בדרך העיון. וכן המדות הטובות המושגות מצד התורה וקבלת האמונה הראויה צריכה להקדים לבינה כמו שאמרו ז"ל אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין ומי שלבו דואג בקרבו. ולפי שימי הבחרות מונעים שלמות המדות מנעו למוד החכמה העליונה שהיא הבינה מן הבחורים כמז שאמרו ז"ל אכתי לא קשאי וכבר הקדמנו כי החכמה והבינה רמז בהם על החכמות העיוניות והבינה היא האחרונה כמו שאמר קנה חכמה קנה בינה ואמר ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניניך קנה בינה וזה כלו נתבאר בפרשת נשא.
ונאמר כי שם הקודש מצאנוהו על כל הנמצא עצם או מקרה יהיה העצם גוף או לא גוף כי נאמר עליו יתברך על מלאכיו ועל ההולכים בדרכיו ועל מקום מן המקומות ועל זמן מהזמנים. וזה השם נאמר במאמר הצטרפות והוא מן ההפכים כי קדש הפך חול פירוש שהקודש מצורף אל החול שהקודש לא נקרא אלא בעבור החול כמו אב שלא נקרא אב אלא בעבור הבן וזה נקרא מאמר מצורף אמר להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. והחול הוא דבר נבזה ומשולח. והקודש הוא דבר מיוחד ונכבד ונקרא האחד קדוש בהצטרפו לאחרים שהוא מיוחס להם ואם יש קדושים רבים כנגד אחרים ואחד מהם קדוש כנגד הנשארים מהם יקרא גם הוא קדוש כמו והיה האיש אשר יבחר י"י הוא הקדוש. ואם העדה מיוחדת מן העם או העם מיוחד בדרכיו משאר עמים יאמר על הכלל קדושים כמו שבאה המצוה על כל בני ישראל דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדש אני י"י אלהיכם ורבותינו ז"ל אמרו שפרשה זו נאמרה בהקהל לפי שרוב גופי התורה נאמרו בה רוצים בו שנאמרה אל האנשים והנשים לחכמים ולשאינם חכמים לפי שהוא המבוקש מכל העדה ולפיכך אמר אל כל עדת בני ישראל מה שלא בא כן בשאר מקומות אבל יאמר דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל ואחר שבאו בה רוב גופי תורה שהם הדעת בין בני אדם הודיע בראש הפרשה שלשה ענינים שהם עצם התורה. האחד מהם הוא המבוקש מישראל בנתינת המצות להם והוא אמרו קדושים תהיו. והשני למה בקש מהם זה והוא אמרו כי קדוש אני י"י. והשלישי במה יזכה העם לזה ואיך ישיג אותו והוא אמרו איש אמו ואביו תיראו.
ונרחיב באור ונאמר כי הפסוק הזה ראוי לירוא מאד ממנו ולדאג עליו בבקשו מהעם דבר שנקרא בו השם יתברך עד שיראה בתחלת עיון כי הוא מבקש תואנה להעניש העם.
אמנם עם ההתבוננות הטוב ראוי לשמוח בו שמחה שלימה בהורותו לנו את דרכיו עד שנקרא שמו עלינו והוא שם הקודש כי הוא לבדו הקודש אצל כל הנמצא וזה בבחינת העולמות השלשה כמו שרמז הנביא על זה בשלוש הקדושה כפי מה שנכתב בדרש החג. ואנחנו עמו נקרא שמו עלינו בהתיחדנו בכל דרכנו מכל העמים והיותנו פרושים מהם במדות הטובות אשר למדנו עד שנדבק בו בהיותנו מתדמים אליו כפי השגת המציאות. והוא שאמרו ז"ל קדושים תהיו פרושים תהיו וכן בא בסוף הפרשה והייתם לי קדושים כי קדוש אני אמרו מה אני פרוש אף אתם תהיו פרושים רוצים בו דמיון בענין הפרישות לא שפרישותנו ופרישותו מתדמים אבל כמו שהוא נבדל מכל נמצא כן צריך שנבדל מכל העמים בנקיות גופינו ובכל הנאותינו ולא נשבה אחריהם כי כל הולך אחר יצרו ותאוותיו הוא מחולל. והכובש יצרו ומכוין לעזוב המותרות הוא קדוש כי כן בא בנזיר קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו כמו שהתבאר במקומו.
ועל דרך זה באה המצוה לכולנו שנהיה נבדלים ומפורשים מכל העמים בהנאותינו ובכל תשמישי חושינו כמו שאמר כי קדוש אני י"י ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כי כן ראוי לכל צבא המלך שיתדמו אליו בכל מעשיהם וילכו בדרכיו ובזה יתקרבו אליו וידבקו בו כמו שאמרו ז"ל על זה פמליא למלך ומה עליה להיות מחוקה למלך רוצים בו שתחקה ותדמה דרכיהם לדרכיו עד שיראה לכל שהם אנשיו המיוחדים לו ושמו נקרא עליהם עד שיראום זולתם ושם הקודש הזה נקרא עלינו מקדם בין העמים בהיותנו מחזיקים במצות התורה. כי כן נמצא בספרי האומות כי היונים בחרו להם החכמה והיהודים הפרישות שנקרא בלשונם ריגולא והרומיים הגבורה. ולפי הפרישות שהיא הקדושה היו מנשאים אותם העמים בימים הראשונים והיו ירחים מהם כמו שיחלתם התורה על זה ואמרה וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך. ושם י"י רמז על שם הקודש כי כן קדם לו יקימך י"י לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצות י"י אלהיך והלכת בדרכיו ואמרו כאשר נשבע לך שב אל יקימך רוצה בו כי השבועה היתה לאבות על מנת שילכו בניהם בדרכי השם כי אי אפשר לעם להיות לו דבקות בו רק על דרך זה. ולפיכך היה זה מבוקש ממנו לפי שהוא הקדוש ובקדושה ידבק אליו כל הדבק בו לא זולתה מן העבודות הקשות שהחזיקו בהם שאר העמים מענוי נפש וגוף ובדירות בהרים ובשאר מקומות עד כי גם בניהם ובנותיהם ישרפו באש והשם יתב' לא בקש ממנו זה ולא כיוצא בזה אבל שנעזוב כל יתרון ואפילו יתרון בדרכי הצדק כמו שאמר החכם אל תהי צדיק הרבה למה חשומם כי השם יתברך אינו שונא הגוף כלל אבל רוצה בו שיכלכל דבריו במשפט כדי להחיות נפשו ורוצה שיאריך ימיו כפי הקצב הנתון לו. וזה כלי בדברים קלים וקרובים כמו שאמר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו כי אין בכל מצותיו דבר רחוק ולא קשה לא במחשבה ולא בדבור ולא במעשה אבל הכל קרוב כדי להשיג הטוב כמו שאמר ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' לשמור את מצות י"י אלהיך ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך והטוב הנרמז בכתוב הזה הוא הדבקות בו כי הוא הטוב המתמיד לעולם שכלו טוב כמו שאמר אחר זה בפרשה ההיא את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק וזה רצה גם כן באמרו כי קדוש אני י"י אלהיכם.
אחרי כן אמר איש אמו ואביו תיראו לפי שידוע שעיר פרא אדם יולד צרכו רב ללמוד ולולי הלמוד ההוא לא ישיג הכונה במציאותו ולא סבות הכונה עד שאפילו מציאות חיי הגוף לא יושג בלעדיו כי האדם לפי שהוא המורכב האחרון הרכבתו יותר זכה ופשוטה ולפיכך צריך עוזרים רבים לגדלו יותר משאר בעלי חיים לפי שהוא צריך למזון ומלבוש מלאכותיים עד שזה המין לפי רב צרכו יזיקו אישיו זה את זה מה שלא ימצאו בשאר מיני בעלי חיים כי אע"פ שבטבע הרבה מיני בעלי חיים שיזיקו המינים זה את זה אבל אישי המין האחד אין טבעם כך על הרוב. אבל מין האדם לפי רב הצורך פשוט בין אישיו להזיק זה את זה כאלו הוא דבר טבעי להם ולפיכך הוא צריך למלמד ומוכיח כל שכן לצורך הנפש החכמה היתרה לו על שאר מיני בעלי חיים המגעת מעט מעט בפעל כפי הלמוד. ושני חלקי האדם ישיגו שלמות ביראת אב ואם שהם הקרובים לו והחומלים עליו בטבע ולפיכך צותה התורה ליראה מהם כמו שצותה ליראה ממנו לפי שאין לה קיום בלעדיה. והוא שאמרו ז"ל נאמר את י"י אלהיך תירא ונאמר איש אמו ואביו תיראו השוה הכתוב מורא אב ואם למורא הקב"ה וכל אותו ענין כמו שנאמר בקדושין פרק ראשון ובספרי. ועוד אמרו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן ירא את אביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים מוראת האם וטוב זה לפי קדימת מעלה אמנם לפי קדימת זמן ראוי להקדים יראת האם לפי שמגדלתו ואומנת אותו ומשמרתו בגדול גופו בדרך בריאות שהוא השלמות הראשון והיא גם כן תורהו בדרכי הנערות וחונכת אותו. וכשהולך וגדל אביו מלמדו ומיסרו ומצוהו לשמור דרך י"י וללמוד מן החכמים וליראה אותם והוא המכוון כמו שאמר החכם בפתיחת ספרו שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ואחר שהוא המכוון אין ספק שהמצוה חביבה יותר ביראת החכמים שהם אבות הנפשות והעושים אותם כי הדבר שבגללו יעשה דבר אחר הדבר ההוא חביב ונעלה יותר מהדבר האחר.
המשל בזה כי המלמד יאהב בגלל הנער הלומד לפניו אם כן הנער יותר נאהב מן המלמד כן יראת האבות היא מפני יראת התלמידים ואם כן יראת המלמדים חביבה מיראת האבות והיא טפלה ליראת השם כמו שאמרו ז"ל את י"י אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים וצוו על האדם שאם אביו ורבו בשביה פודה רבו תחלה לפי שהוא מביאו לחיי העולם הבא וזה כלו לפי שאין קיום לתור הקדושה המקדשת בעליה זולתם ולפי שאין כל אדם פנוי ללמוד כל זמנו והרבים מהם טרודים לבקש צרכיהם וצורכי זולתם קבע השם להם זמן וקדש את יום השבת כדי שישמעו הכל ביום ההוא התורה ודברי החכמים ויתבוננו ביום ההוא כראוי להתבונן ולהחזיק בקדושה. והוא שאמר סמוך ליראת האב את שבתותי תשמורו והוא שקרא אותם שבתותי כי הם החלק אשר בחר השם מהזמן להיותם קודש בשני פנים. האחד כי הוא אות לקדוש כפי הדרך הנזכר כמו שאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני י"י מקדישכם. והשני כי בו יתאמת החדוש המורה על המחדש שעשה הכל וחדש לרצונו. והוא שאמר בסוף הפרשה ביני וביניכם ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. והיא המתנה הטובה שנתן הקב"ה ישראל להשיג המבוקש ממנו שהיא בבית גנזיו כשישמרוהו וייטיבו הכיון בו כמו שאמר ראו כי י"י נתן לכן את השבת שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי כי האמנם הוא כדי להשלים שני חלקי האדם כמו שקדם לנו בעשרת הדברות. ואמנם המכוון הוא להשלים הנפש והוא קדוש היום שהוא העונג האמתי שהוא כענין העולם הבא שכלו שבת וכן בא בקבלה אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג ולקדוש י"י מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר אז תתענג אל י"י ואין ספק שהנביא רמז על העונג האמתי כי אין הכונה בטול המלאכה בלבד אבל כדי שתנוח הנפש בנוח כל כלי גופה ואז תשיג העונג על השם. וכל עת שהכלים ההם טרודים בפעולתם הנפש מתפעלת להם והיא יגעה ומעונה ונלאית מעשות פעלה ולפי שהרגלים לאדם כלי התנועה המקומית שהיא צריכה לבקשת צרכי האדם שהם חפציו אמר אם תשיב משבת רגליך מעשות חפציך ביום קדשי מפני שהוא קודש לי"י על הדרך הנזכר.
ועוד הוסיף והתנה שייחד השבת בלב למנוחת שלום והשקט ולא למנוחת יושב ובטל אלא למנוחה שלמה והוא שאמר וקראת לשבת עונג ר"ל קריאת שם שבת עצם בשבת. והענין שיכוין לשים אותו עונג. שידוע הוא שהשמות מורים על מהות עצם הדבר. והתנה בזה שהשביתה ההיא יקחנה בכונה להניח הגוף לגמרי בדדך בלא ישאר לנפש שום ענוי ביגיעה וכן יכוין בלבו שהיום ההוא שהוא קדוש השם יהיה מכובד והוא שיכבדהו בכל מדותיו שלא ישתמש באחת מהם דרך חול שהוא חפץ הגוף עד שהאכילה והשתיה יקח דרך מצוה ויצרף אותה לקדוש והוא שיהנה וישמח בה כדי למשול שאר הימים ביתרונות וימנע בהם רב מאכל ורב משתה כי בדרך זה יתמיד מניעת תאוה כשינתן לה עת מן העתים והוא סוד מסודות רפואת חולי הנפש. ועל דרך זה צריך לכבד השבת ולקדשו אפילו בדיבורו יכבדהו שלא ידבר בו שיחה בטילה והוא שאמר ולקדוש י"י מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. והם ז"ל אמרו שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. והוא הנותן לשאר מדות האדם. וידוע כי אחר שהדבור שאין בו מעשה נמנע בו דרך חול לא נשאר בו תענוג אלא לדבר בדברי תורה וחכמה או בשמיעתם או בהתבונן בהם ואז יקרב אל השם לרעות בגנים וללקוט שושנים ומה יפתה ומה נעמה אהבה בתענוגים והוא שאמר אז תתענג על י"י ושאר המקרא יתפרש לפי הענין הזה כי השם הוא חלק יעקב ונחלתו כמו שחלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו והוא שאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך ואם אי אפשר מבלתי הבנת פשוטו אין הפסד בזה שאין מקרא יוציא מידי פשוטו שהרי דרשו ז"ל ולקדוש י"י מכובד על יום הכפורים שאין בו אכילה ושתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה ואע"פ שפשוטו של כתוב נאמר בשבת הוא על הדרך שכתבנו כי כן ראוי לקראו רוצה בו שיכוין בלבו עליו והוא שנאמר ביום השביעי מקרא קדש לי"י רוצה בו שיקרא בשם קדוש כלומר שייחד היום הזה לקדושה וכן שאר ימי המועדים צוה עליהם גם כן שיוחדו לקדושה ויכונו בהם הכונה המיוחדת לא האכילה או השביתה מעבודה בלבד אבל צריך שיוציאו קצת היום לצורך החלק המכוון משני חלקי האדם ואז ראוי ליחס הזמן לשם בשני עניניו כמו שנאמר בו שהוא לי"י והוא בלמוד ובדרישה וכמו שנאמר בו לכם שהכונה בו בהנאות הגופיות כדי לחסום תאוות היתרונות בשאר הימים כשיגמל נפשו החיה כפי הצורך הטבעי ובדרך זה ישיג קדושה וכל מעשיו יהיו לשם שמים. והוא שאמר הכתוב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי י"י אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר"ל הודיעם ותאמר להם זמני הועד לי"י שתיחדו אותם לקדושה והוא שיפול עליהם שם הקודש אלה הם ואפשר שהאלף במקרא הוא במקום הא ויהיה שרשו קרה כמו ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד נקרא נקראתי בהר הגלבוע והוא מענין אולי יקרה י"י לקראתי וענין יקרה וענין לקראתי הוא אחד רוצה בו פגישה מכוונת וירצה במקרא קדש הנקרה לקראת קדוש או פוגש קדוש ואם הם שמות דבר באו במקום תארים לפי שהם מיוחדים לכך והשם הוא קודש. ויהיה הרצון במקרא קדש שיהיה האדם מכוין לבו להם בדרך שיקרה השם לקראתו.