מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש דברים · פרשת ואתחנן
שמעו אלי רודפי צדק מבקשי י"י הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחופלכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו.
לשון שמע בא בכתוב על שלשה ענינים. הענין האחד שמע קול בלבד אם שמע דבור או זולתו מאין ידיעה בדבר הנשמע כמו שבא קול דברים אתם שומעים והדומה לו. הענין השני הוא ידיעת הדבר הנשמע כמו שבא ולא ידעו כי שומע יוסף. גוי אשר לא תשמע לשונו והדומה לזה. והשלישי קבלת הדבר הנשמע באמת ובאמונה והחזקה בו. כמו שבא דבר אתה עמנו ונשמעה וכמוהו רבים ולפי זה הענין נאמר בקבלת התפלה והתחנה. ופעמים כולל שני הענינים השמיעה והקבלה ופעמים כולל שלשה הענינים השמיעה והידיעה והקבלה רצה לומר שתבא המצוה לדעת הדבר ההוא ולהאמין בו אמונה קיימת. ולפי הענין הזה בא בקריאה הזאת שהשם יתברך קורא יחידים מעמנו ללכת בדרכי אברהם אבינו אשר יחד שמו בעולם. ואם היה שם בדורו ובמקומו שם המיחד בבית מדרשו אחר שראה אברהם אבינו שהרב ההוא לא התעורר לקרוא אחרים להאמין היחוד התעורר הוא להעיר רבים על זה ולא חלק במקום זה שהיה בו חלול השם כבוד לרב ואם הוא בלא ספק היה מתגנה בקריאתו אצל רוב בני דורו שהיו סכלים בידיעת היחוד וחולקים על זה והוא היה מכחיש אמונתם ומגנה עבודת אלהיהם ואין ספק שהיה מסתכן על זה. וכן באה הקבלה האמתית שהמלך השליכו באש לשורפו לפי שלא היה רוצה לעבוד האש ונמלט בטוב לבבו וצדקתו וכן במקומות רבים היה מסתכן בקראו אל אנשים שהיו בלא אלהי אמת ועם כל זה היה קורא ודורש בכל המקומות בידיעת היחוד והוא אמרו ויקרא שם בשם י"י אל עולם. כי לפי רוב התועלת בלמדו בני אדם הראוי ללמוד ולדעת חרף נפשו למות והיה קורא האנשים אחד אחד למשכם אל האמת והיושר באמונה ובמדות וידוע שלא היה קורא אותם על דרך יחול גמול עושר ונכסים או נחלת ארצות וההשקט בהם כי האנשים שהיה קורא אותם ואשר היו חולקים עליו היו משיגים כל זה יותר ויותר ממנו כי הוא היה עקר וגולה ממקום למקום והם היו שוקטים על שמריהם אם כן אין ספק שלא היה מיחל אותם גמול גופני בלבד אבל גמול רוחני שהוא הגמול השלם והקיים שאין לו ערך ודמות והוא אהבת השם עצמה.
וכן שרה אמנו לטוב טבעה להמשך אחר דעת בעלה כדרך כל הנשים החשובות היתה קוראה הנשים החשובות אחת אחת עד שמשכו נפשות רבות אל האמת וכוננו נפשותם ועשו אותם כמו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן כפי מה שהתבאר בתרגומו. וזה תכלית החשוב בעל המעלה להועיל לאחרים בחשיבותו ואע"פ שהחשוב יודע שרבים יגנו אותו על למודו המיוחד לו אין ראוי ליחיד ההוא להמנע מן הדבור ההוא הנאמר בצדק אבל כל אשר יקוצו בדבריו ויגנו אותו ונמצא הצדק בורח ירדוף הוא אחריו. ולצורך הענין הזה בכל דור ודור היתה הכונה בקרוא הנביא רודפי צדק שהם הלומדים המדות הטובות והישרות שהן ההשגה הראשונה. ומבקשי י"י הם הנותנים לבם לדעת יחודו וללמדו שהיא ההשגה האחרונה והיא הכונה הראשונה אבל אין לה מציאות רק אחר ההשגה האחרת. ולפיכך היה קורא להחזיק ברדיפה הזאת לעולם ולבקש את י"י עד שימצאנו וימציאהו לאחרים כדרך אברהם שהיה אחד לקרוא בשם י"י אחד עד שקם לחלוק על אביו ועל קרוביו ועל כל עם הארץ ועל מלכה ומסר נפשו וכל אשר לו לכבוד השם כדי ליחדו. ואם הוא מתחלה היה יחיד לקרוא בשם היחוד ברך אותו השם והרבהו מאד כמו שאמר כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו רוצה בו כי אחד קראתיו לקרוא כי הקורא בשמו הוא הנקרא בשם ואברכהו ששמעו רבים ממנו. ואפשר שבא וארבהו עתיד במקום עבר או אפשר שהוא לעתיד רוצה בו כי עוד כל ימי עולם ירבה אותו כי כל הטוב יבא לרגלו ויהיה על דרך שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו למען הביא י"י על אברהם את אשר דבר עליו. כי לפי למודו החזיק זרעו ביחוד בהתיחסו אליו כי זה מדרך הטבע והוא שאמר על דרך זריזות טוב ומקובל הביטו אל צור חוצבתם.
כי הצור הוא שם הכלל להר שיחצבו ממנו האבנים. ומקבת בור הוא שם פרטי אל המקום אשר נקרו ממנו האבנים וידוע כי בכל צור מן הצורים יש מקום טוב ממקומות אחרות שבו כאשר הצור האחד בכללו טוב מצורים אחרים. ולפי שאברהם היה ראש האומה הנבחרת המשילו לצור ולפי מעלתו על שאר ראשי אומות אמר להביט אליו. ולפי ששרה אמנו טובה מנשיו אמר גם כן להביט אליה להעיר ולזרז על הטוב וללכת בדרך אברהם ושרה כי כן טבע כל דבר להתדמות אל שרשו וכפי המקור הטוב יצאו המחצבים והוא שאמר כמבאר לדבריו הביטו אל אברהם אביכם וגו'. הוא שיחד שמו בעולם ולא ירא חרפת אנוש אם כן ראוי למתיחסים אליו שילכו בדרכיו ויקראו האנשים אל האמת ולא יחושו לדברי רבים כי אין להטות האמת והאמונה אחר הרבים אבל אחר יחידים נבחרים כמו שתבין מאמרו לא מרובכם מכל העמים וגומר. ואם ימצאו רבים מגנים ומחרפים אותו על דבריו אין ראוי שיראו חרפת אנוש ולא שיחתו מגדופם כמו שאמר הנביא אחר זה שמעו אלי יודעי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש ומגדופותם אל תחתו כי אין ראוי לאמת שתהיה בישנית ולא פחדנית מלקרוא האנשים ומללמדם כי כן כן קדם שם בקריאת הלמוד י"י אלהים נתן לי לשון למודים וגו'. ואחר זה אמר וי"י אלהים יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש ר"ל כי האמת נעזרח בשם שהוא לבדו האמת ולפיכך אין ראוי שתהיה בישנית כמו שאמר נעים זמירות ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.
והוסיף הנביא ואמר וי"י אלהים יעזור לי מי הוא ירשיעני ר"ל שאין ראוי ג"כ לאמת שתהיה פחדנית. ומי שיתן השם נגדו תמיד לא יחוש לדברי אלפים או רבבות ובלבד שיוכל להועיל ליחיד או ליחידים למשכם אל האמת ולעבודת השם שאין לה מציאות כי אם עם אמונת היחוד כי אין עובד מאין נעבד ולא עבד מאין אדון. ולפי גודל הענין הזה קדם הלמוד בתורה שבעל פה שהוא עיקר דתנו במסכת ברכות לפי שהיא כוללת הלכות קריאת שמע ותפלה ושאר ברכות הנתקנות על דרך שלא יעמוד אדם רגע אחד מאין יחוד השם נגדו ובלבד למשיג הכונה. כי בשכבו ובקומו ובמאכליו ובמשתיו ובכל הנאותיו וכמעט בכל הרגשותיו ותנועותיו התקינו לו הערות ליחד שמו ולהודות שהכל מאתו ולו לבדו הממשלה לא למלאך ולא לשמש ולא לירח ולצבא השמים כי כלם משרתיו עושי רצונו כפי אשר הטביעם כ"ש אשר למטה מהם. וזה דבר שצריך שישיב האדם תמיד אל לבו כמו שאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי י"י הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. רצה בו שהשם יחיד ומיוחד בכל צד וזהו העיקר שהכל תלוי בו. ולפיכך התקינו כל הברכות והקדימו והלמוד בו. וע"ז באה מצוה מיוחדת לקרא פעמים ביום פרשת היחוד והנמשך אליו מן האמת. והוא שהוא מלכנו ושופטנו ושהוא עושה נפלאות כמו שהתאמת ביציאת מצרים וכמו שבארנו בדבור ראשון באמרו אנכי.
ובמשנה תורה שבא לבאר התורה בסוף ימיו כמו שכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת למה לא נסמכה פרשת שמע לפרשת אנכי לגודל הענין לבאר אמתת האמונה והוא היחוד הגמור. ואל זה הענין הגדול כונו מתקני התפלה והברכות וההודאות כדי להשלים כונת התורה שאמרה והיו הדברים האלה וגומר ודברת בם וגומר. ועם כל ההערות האלה לא די לנו שלא נוערנו משנתנו אבל תרדמה גדולה נפלה עלינו עד שנקרא שמע ונברך מאה ברכות בכל יום בלא כונה ובלא הערה על ענין היחוד ואלו נברך על זה הדרך אלף אחת בכל אלה לא מצאתי כפי הכונה לפי שעשינו הכל קבע וכפי ההרגל לבדו נשארה הקריאה בלבד בפינו כאלו הכונה לחבר אחת לאחת למצוא חשבון ואין המבוקש ממנו להוציא בפה בלבד אלא לצייר בלב כפי אשר יאמר בפה כדי שנתעורר תמיד לאהבת השם ברוך הוא והוא שנטה לבבינו וכל מחשבתינו אליו בכל אשר נפנה והוא הנקרא עול מלכות שמים. ועם זה אפשר להשיג ההשגה האנושית לא זולת זה ולפיכך התיחדה פרשת שמע במלכות שמים ובאה המצוה לקראה בשני חלקי הזמן הנמשך לתנועת הגלגל אשר מהתנועה ההיא ילקחו המופתים על מציאותו יתעלה וכי הוא אחד לא גוף ולא כח בגוף ולפיכך התקינו ברכת המאורות אחת מברכות שמע כמו שקדם לנו הכל שיבחן המשכיל ויתעורר בדרך המופתים.
וכשם שסדר הברכה ההיא הערה על זה ליחידים כך הזמן העיר להם על זה כדרך שבא יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. רצה בו יום ביום והקרוב אצלי שהמביע הוא הרקיע העליון המקיף בכל הוא שנאמר עליו הללוהו ברקיע עוזו לפי שתנועתו מורה ומחוה הדעת האמתי השכל וידוע אותו וכן שני חלקי הזמן האלה יש בהם הערה אחרת מסורה לכל. האחד שהוא הלילה הוא מיוחד להתבודד בו האדם בביתו ובמשכבו וראוי לפנות בו הלבבות מהבלי העולם ולהסתכל באמונה ומצות ולהרהר בם לא בהרהורי עבירה כמו שהעירו על זה כשהתקינו לומר ותהא מטתי שלימה לפניך וכן הכתוב העיר באמרו אמרו בלבבכם על משכבכם רצה בו שאין הכונה אלא בציור הלב וציור הלב האמתי הוא המאחר הערב והרנה החשובה והוא שאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. ורבותינו ז"ל אמרו אין רנה של תורה אלא בלילה כי אין המכוון בזמן ההוא לאדם המנוחה והשינה בלבד כמו שחושבים רבים אלא להעמיד הגוף על בריאותו כי זה מעבודת השם שהכונה בבריאות ההוא לשם שמים:
וכן הזמן השני שהוא המיוחד למלאכת האדם הן שיעשה לעצמו הן שיעשה לאחרים. ולפיכך באה ההערה בו בקריאה ההיא בבקר כדי שיכון לשם שמים שבתו וקומו לכתו ועמדו ושאר עניניו אם שיכוון למצוא צרכי בדרך ישר וצדק או למצוא צורך אחרים המוטלים עליו. והכונה הראויה בבריאות הגוף ובמציאות הצורך כדי למצוא דברי חפץ שאינם נמצאים עם חלי הגוף או חסרון לחם לאכול ובגד ללבוש לא שיבקש האדם הבריאות כדי שימלא תאוותיו מהבלי העולם ולא יבקש גם כן הממון כדי להשיג היתרונות כי הן המביאות כל מגרעת אבל יספיק לו המספיק ובזה ישיג הכונה. ואל זה הענין באה מצות קריאת שמע בשכבך ובקומך שתי הערות לשני זמנים כסדר מעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר שהחשך קודם לאור כדרך כל העדר. ובאה הקבלה האמתית שמצות קריאת שמע היא שלש פרשיות שמע והי' אם שמוע ויאמר. ואע"פ שפרשת ציצית הכריחו קריאתה מדכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לא תחשוב שהיא מצוה בפני עצמה שאין משמעות הכתוב כן שהרי ראש הכתוב ההוא שבעת ימים תאכל מצות. אמנם הכתוב הזה הודיענו שכונת התורה להזכיר יציאת מצרים בזמן שכיבה ובזמן קימה וכבר נכלל זה במצות ודברת בם. לפי שיציאת מצרים מאמתת עשות הנפלאות והאמונה ההיא מביאה האהבה ומורה על אמתת החדוש כמו שהתבאר בדבור הראשון והחדוש מורה ומאמת במעט עיון מציאות המחדש שהדבר לא יעשה עצמו בטרם היותו וזה יורנו בדרך קרובה שאחד הוא אלהינו ונמצא קריאת שלש פרשיות אלו מצוה אחת כמו שכתיבת המזוזה מצוה אחת ואע"פ שהן שתי פרשיות חלוקות בתורה. וזה שכתב הרב רבינו בספר אהבה מצות עשה אחת לקרוא קריאת שמע שתי פעמים ביום ומה הוא קורא שלש פרשיות.
והכלל הגדול שידיעת כל המצות תלויה בתורה שבעל פה ועליה סמך משה רבינו ע"ה בקצורו בתורה שבכתב הלא תראה שהוא היה מאריך מאד בספורי התורה להחזיק באמתתם ולהראות החבוב בכל דרכי השם. אבל במצות היה מקצר בתכלית הקצור מדעתו מעלת הדבר הנאמר פה אל פה על הדבר שנכתב בספר לפי שדבר הנכתב תפול המחלוקת כפי דעות הקוראים כמו שאמרו שבעים פנים לתורה כפי מספר הלשונות. וכבר תעו רבים והתעו אחרים בדברי משה רבינו ובדברי שאר הנביאים ואל זה הענין היתה הכונה בקצור דברים במצות עד שבאו קצת מצות בדרך הרמז כדי שיקבלו האמת איש מפי איש ולא נספק בדברי הקבלה שהם העיקר במצות. ועל דרך זה באו ג"כ סודות התורה לקבל באורם מפי היחידים יודעיהם לא שנסמך במה שנראה מן הכתוב בלבד כי יש שם דברים נמנעים לפי משמעותם הפשוטה ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים יהושע ושאר הזקנים והזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כמו שבאה המשנה משה קבל תורה וכו'. ולפי אורך הגלות היתה התורה משתכחת מישראל אם לא היתה נכתבת ולפיכך התירוה לכתבה ועם כל זה כולן סמכו בבאורה שישמע האדם בכל ספקותיו אל דברי חכמים כמו שבא בתורה כי יפלא ממך דבר למשפט. ואמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהי' בימים ההם רצה בו אל השופט אשר יהיה בימים ההם כלומר הגדול שבדורו שיפתח בדורו כשמואל בדורו. והראיה הברורה שזה רצה בכתוב הזה מה שאמר אחר זה והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט אשר יהיה בימים וזה הורה לשמוע אל דברי החכמים שבכל דור ודור בענין התורה ושלא לסור מכל הדברים אשר יגידו כמו שאמר לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל. ועליהם ראוי לסמוך בכל ספקות התורה לא על משמעות הכתוב בלבד שאין שם דבר מספיק בעצמו אבל צריך עד ממקום אחר כמו שאמרו רז"ל היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ר"ל כשם שהצורך לסחורות להביא אותן ממקום למקום להמציא המזון לכל כן דברי תורה צריכים למקום אחר והוא הקבלה והוצאת דבר מתוך דבר.
וכבר התאמת אצלנו מצד הקבלה שמצות ק"ש שלש פרשיות שמע והיה אם שמוע ויאמר והם אמרו למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי לקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואין ספק שאין הקריאה לבדה קבלת עול רק הכונה בה. והוא שאמרו שצריך להאריך באחד כדי לקבל מלכותו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם ואין הממלכה בתנועת הראש לבדה כמנהגנו הפחות היום שאנו מניעין ראשנו תנועה חיונית עד שהרבה פעמים היא אינה חיונית כי לא נרגיש בה ואין זה המכוון כי התנועה ההיא נתקנה על דרך נענוע לולב לכוון מלכות שמים בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם והכונה היא בציור הלב. ומה תועלת בתנועת הראש והלב דומם נרדם אין זה כי אם גנות גדולה ועון פלילי. הלא תראה במה יתוכח השם באמרו בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא הנשארה טענה אלינו אחר הויכוח הזה. כל שכן לקצת המתהללים במצות בבני עמנו שראוי לומר עליהם בפיו ובראשו בזוני ולבם רחק ממני שהרי נמצא בם שמניעים הראש בעת הקריאה תנועת הנער המשחק ולא יוציאו דבר מפיהם ומהם שיוציאו ולא יכונו בדבר כלום ואין זה קבלת עול מלכות שמים אבל פירוק עול וראוי להוכיח על זה תוכחה רבה לפי שזה הוא עיקר אמונתנו שהכל תלוי בו וטובה השתיקה מהדבור בזה. ואע"פ שאני יודע שאין דברי זה מקובל אצל רבים לפי המנהג הרע כבר הקדמנו שאין ראוי לאמת שתהיה ביישנית אבל ראוי שתקרא בראש הומיות על גפי מרומי קרת ואם לא יקבלנה רק אחד מני אלף חובה על האמת לחמול על היחיד ההוא.
ורבותינו ז"ל אמרו בפי' אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. וכן אמרו אם יכול לכוין לבו ולהתפלל יתפלל ואם לאו לא יתפלל והבא מן הדרך פטור מן התפלה עד שתתישב לבו. ועוד דקדקו בקריאה שתהא תמה ליתן ריוח בין הדבקים. ואחר שדקדקו כל כך בקריאתה אין ספק שצריך לדקדק יותר בכונה ואע"פ שהקלו בכונה ובלבד שיכוין בפסוק ראשון כן הקלו בקריאה לפי הצורך שהכל תלוי בו שאמר בפסוקא קמא צערן לפי שהוא כולל קבלת עול מלכות שמים. ואחר שהוא כן צריך שיצייר האדם בלבו מה שמוציא בפיו אות באות תיבה בתיבה ולפיכך ראוי שנבאר אותו כפי מה שקבלתי מרבותי ונאמר. כי אמרו שמע ישראל הוא קריאה לישראל לשמוע שתי מצות שבאו בפסוק זה והוא שהושם טעם אתנחתא במלת ישראל. ובא שמע הנה בדרך שני הענינים הנזכרים והיא קבלה אמתית וקיימת וידיעה מושכלת. הכל כפי מה שהוא אדם כי על כל ישראל מצוה לקבל זה באמת בלא הרהור ספק עד שיציירו בלבם כפי מה שמוציאים בפיהם כאלו ידעו זה ידיעה מושכלת ואמנם חכם לב מצוה עליו לחקור ולדעת זה ידיעה מושכלת עד שמתוך כך מצוה עליו להתבונן ולדעת כל החכמות לפי שכלן צריכות יכות לזה והוא אומרו וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. ודוד אמר דע את אלהי אביך ועבדהו. וכבר קדם שאין העבודה עבודה באמת מאין ידיעת הנעבד והוא שהקדים תחלה דע ועל דרך זה באה מצות שמע על שתי המצות. ומה הן שתי מצות אלו האחת להאמין ולדעת שהאל המחויב ההויה הנצחי שמציאותו מחוייבת הוא אלהינו כלומר מושל בנו ר"ל בכל הנמצא זולתו והוא משגיח במעשינו ושופט ומנהיג כל אחד ואחד ממנו והוא המצוה אותנו והמזהירנו על יד נביאיו כי שם אלהינו נופל על ענינים אלו.
והמצוה השנית לדעת ולקבל קבלה אמיתית וחזקה שאלהים זה הוא אחד כפי מה שסובל איש איש ממנו כי כל המון העם אנשים ונשים גדולים וקטנים צריך שיקבלו קבלה אמיתית שיש אלוה אחד בעולם אין שני לו והוא בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם כי לזה נתקנה התנועה. והוא מאין ערך ודמות רואה ואינו נראה יודע הכל ואינו נודע כפי מה שהוא ית' אחד הוא בכל מקום. כי הוא בכל כמו שבא בפי' במתן תורה וידבר י"י אליכם מתוך האש והאש ההוא היה בהר ועל הדבור ההוא בעצמו אמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך נמצא שמציאותו בשמים ומציאותו בארץ הוא על דרך אחד והמאאמין כי הוא בשמים ובארץ במעט התבוננות ישיג שאינו גוף כי הגוף יגבלהו מקום אחד ואינו בשאר מקומות. זה צריך שיקבלו כלם אמונה קיימת ומי שאינו מאמין זה אינו ממשיגי התורה. אמנם כל חכם לב צריך שיחקור כל זה וידע מתוך החכמות האחדות הפשוטה וירחיק השניות הרחקה אמיתית והיא שידע שאינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגהו ענין ממשיגי הגוף והוא מקום העולם ואין העולם מקומו כי אין מקום לכבודו נודע שהוא הוא ולא נודע מה הוא.
וראיה לדבר שהכתוב בא על שני הענינים הנזכרים והם הקבלה והידיעה להרחיק הגשמות ממנו וכל דמוי מה שאמר הנביא הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הבינותם מוסדות הארץ וזה בא אחר אמרו ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו. לפי שהעושה זה הוא ממאמיני הגשמות אמר כמשיב עליהם הלא תדעו הלא תשמעו וכמבאר הלא תשמעו אמר הלא הוגד מראש לכם והיא הקבלה אמיתית שבאה בדרך הגדה בלא ראיה ומופת וכמבאר הלא תדעו אמר הלא הבינותם מוסדות הארץ. איפשר שמוסדות הארץ הם המוכנים לפי שהסולם מוצב ארצה ובו יעלה העולה. אבל הקרוב אצלי שמוסדות הארץ כנוי לחכמים כמו שבא והאיתנים מוסדי ארץ ואחר זה באר הידיעה הזאת שהאל הוא אחד והוא שאמר היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים הנוטה כדוק שמים וימחתחם כאהל לשבת. וכבר ביאר זה הרב המורה ואמר כי רצונו בו המתמיד הקיים על סיבוב הארץ וחללתה ר"ל שכל ההוים בארץ אין להם קיום על הצורה אחת אבל כחגבים המדלגים הם מדלגים מצורה לצורה לפי שהם הוים ונפסדים וחוזרים חלילה והשם לבדו מתמיד קיים אבל השמים ואם הם מתמידים קיימים אין מציאותם וקיומם מעצמם כי השם נטה אותם וימתחם כאהל לשבת בתוכם יושבי הארץ. או רצה במלת לשבת להיותם עומדים קיימים. סוף דבר הפסוק הזה הזכיר כוחות השמים והארץ להיותם מורים על מציאות השם המחוייבת ושהוא אחד לא גוף ולא כח בגוף מאין דמות לו כמו שיורו בבחיגתם בעלי המופת.
ולהוסיף באור ולהעיר על מופתי הידיעה הזאת אמר ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר והרב המורה באר בספרו כי מתנועת הגלגל ילקחו המופתים על הידיעה הנזכרת והוא שהוא מורה שיש שם מניע לא מתנועע. ואפשר שכל זה רמז באמרו היושב על חוג הארץ ורצה בחוג הארץ המקיף בארץ יושביה מתנועעים והוא מניע לא מתנועע אבל יושב כלו נח מתמיד. וכן ביאר הרב המורה כי משינוי התנועות אשר לגלגלים שאינם כפי הטבע לפי מה שיורו הכוכבים יודע החדוש במופת וזה רצה באמרו שאו מרום עיניכם וגו'. ולפי הענין הגדול הזה התקינו להפטיר בנביא זה עם הפרשה הזאת לגודל יחוסה אל פרשת שמע בשני ענינים אלה הבאים לקבל עול מלכות שמים שהכל תלוי בו שהכופר ביחוד הפשוט והוא שיאמין בשניות או בנמשך אלו מן הגשמות וממשיגי הגשמות כבר יצא מדרך האמת ולא השיג כונת התורה והוא היה סבת הגלות. וכן סעיפי הסבה הזאת הם סבה לאורך הגלות כמו שנראה מפורש בפרשה הזאת ואל זה כונו בקריאת כי תוליד בנים ביום הצום וכן כונו לקרא בפרשת ואתחנן המבארת היחוד ביאור נגלה בשבת שאחר הצום הכל להעיר האדם שיתבונן בזה הענין שהוא שורש האמונה כי בה ביאר סיבת הגלות ואריכותו וסיבת הישועה.
ולפיכך כאשר בא משה רבינו לבאר התורה בסוף ימיו פתח בזה הענין ואמר עיניכם הרוחות את אשר עשה י"י בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך וגו' ואמר השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' רצה בו שמירה המתמדת לנצח והוא שהחיים הנצחיים תלויים בזה וסוף דבריו שהדברים שאמר שלא ישכח הוא אמרו וידבר י"י אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול ר"ל שלא יצייר אדם בלבבו שיש לו תמונה או דברים. והוסיף להזהיר ואומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר י"י אליכם בחורב מתוך האש. אמר להשמר בדבר הזה שמירה מעולה מכל צד והוא שאמר מאד לפי שבדבר זה יתלו חיי הנפשות והוא אמרו לנפשותיכם. ואמרו כי לא ראיתם כל תמונה רוצה בו אל יעלה בלבכם כי עם האמינכם מציאות השם וממשלתו בלבד יספיק לתשועת נפשותיכם לא אבל צריך שתאמינו היחוד הפשוט לגמרי ולא תאמינו שיש לו תמונה והוא שאמר כי לא ראיתם כל תמונה וכן הדבור לא תיחסו לו יחוס עצמי שהרי הדברים שמעתם מתוך האש והאש ההוא נברא והדברים ההם נבראו בו כדרך שאר הנפלאות וזה רצה באמרו וידבר י"י אליכם מתוך האש. ועם האמינם כל זה צריך שתשמרו פן תשחיתון הכל בעשותכם שום פסל לדמות כל סמל הוא שאמר פן תשחיתו ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה רוצה בו צריך לשמירת נפשותיכם עם האמינכם מציאותו ואחדותו שלא תבאו לעשות שום פסל לדמות כל סמל כדי לדמות בו שום אלהות כי אחר שיעבוד שום עבודה או ינהגו בו דרך כבוד תבטל האחדות הפשוטה. ואפילו ימצאו להם טענות ויאמרו כי לכבוד השם עושים זה רצונו הוא כבודו ואין רצונו רק האמת. ובענין זה נכשלו רבים עד עתה כי לפי התעיה הזאת נעשו העגלים ושאר הצורות כמו שאמר מי לא ייראך מלך הגוים ועל זה הדעת הנפסד שפשט בין איזה מן העמים הזהיר משה רבינו ע"ה תכלית אזהרה לפי שראה תכלית הרע שיוכל לצאת מזה באמונת השם.
וראש הנביאים שאין עליו חולק אמר כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם ובו רמז על שני גליות כי הנושן מורה על שני הזמנים וכן הורה באמרו ובני בנים ואמר בזה והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל סמל ועשיתם הרע בעיני י"י אלהיך להכעיסו. ואמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד וגו' והפיץ י"י אתכם בעמים וגו'. והלא תראה כי בפירוש גלה סבת הגלות שאנחנו בו היום נפוצים בין כל הגוים הודיע גם כן שאורך הגלות הוא על שאין אנו עובדים השם לבדו בכל לבבנו והוא שאנו בוטחים בעובדים ההם ונעבדם. והוא שאמר ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון. הנשאר אחר הנבואה הזאת תספק כי הגלות סבתו עשות הפסל והנמשך אליו מביטול מצות התורה ואריכות הגלות הוא על שאין אנו עובדים את השם בכל לבבנו וזה יתמיד עד שנשוב אל השם ונבקשנו ונמצאנו ולזה קרא הנביא את מבקשי י"י והוא כשנשיג יחודו וממשלתו העליונה כראוי ונסלק כל ספק מלבנו. והוא שאמר ובקשתם משם את י"י אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ואחר שבא זה בפירוש בתורת משה רבינו ע"ה שאין עליה חולק מאנשי הדתות לא נשאר תרעומת על אורך גלותנו כל הימים אשר לא נדרשנו בכל לב ובכל נפש כי המשיגו הוא השלם ואנחנו לא נחפאר לומר שאנחנו כלנו או הרב ממנו שלמים ומי יתן וימצא אחד כי בהמצא אחד ימשכו אחריו רבים ואז נצא מן הגלות לא קודם לא שהסבה על אריכות הגלות הוא הטענה שעוממסים עלינו המשחקים עלינו. ואל זה כיון נעים זמירות באמרו לא לנו י"י לא לנו למה יאמרו הגוים איה נא וגומר לא שאמונתנו רעה ואמונתם טובה שהרי אלהינו בשמים וממשלת העמים הקדמונים עלינו היתה לרצונו וחפצו ליסר ולהוכיח כממשלת כמה חיות רעות וכממשלת כמה יסורין שהכל לחפצו ורצונו שממשיך הטבע לא שאמונתם היתה אמונה טובה שהרי עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם אשר לא יראון ולא ישמעון אשר להם היו עובדים ואנחנו בחטאנו ובעונות אבותינו היינו עובדים עובדיהם כמו שיעד אותנו משה רבינו ועל זה הזהיר תחלה על תבנית זכר או נקבה רוצה בו מין האדם.
ואחר כן אמר תבנית כל בהמה אשר בארץ תבנית כל צפור כנף. תבנית כל רומש באדמה. רצה בו שאין מעלה בענין העבודה בבחינת האמת לתבנית זכר או נקבה ממין האדם על תבנית אחד משאר בעלי חיים ולא על עבודת תמונת בעלי חיים שאין להם עמידה וקיום והיתה הכונה הראשונה לאסור רק על השמש והירח ושאר הכוכבים העומדים הקיימים וממשלתם גלויה לכל העמים. לפיכך הקפידה התורה שלא לחלוק להם כבוד כי השם אל קנא ואין רצונו שיעלה בלב איש שיש ממשלה לשום נמצא רק מאתו יתברך. וכל שכן שאין ליחס ממשלה לאחד מן ההבלים הנפסדים כאמונת העמים הקדמונים. אם כן לא נשאר להם שום טענה בהשתחויתם לתמונות ההן גם כי אמרו חכמיהם שאינם משתחוים לתמונות ההן אלא לכבוד האלוהות אין בזה התנצלות מחטא שהרי הזהיר השם מהשתחוות לשום ע"ז בלתי לאלהים לבדו לא לשום תמונה כל שכן לעצבים ההן שאין סכלות ועורון בשום אמונה גדול כזה לא יבינו ולא יכירו כי טח מראות עיניהם ומהשכל לבותם ועל העם הזה אמר הנביא ולא ישוב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואוכל ויתרו לתועבה אעשה לבול עץ אסגוד היש פחיתות אמונה כזאת. וכבר הובטחנו כי יבא הזמן שישובו כל התועים אל האמת ונעבדהו יחד שכם אחד כמו שבאו נבואות הרבה על זה כמו שאמר ולעבדו שכם אחד ואמר ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד ר"ל שתהיה האחדות נודעת אל כל העמים עד שיהיה שמו אחד והוא השם המורה על אחדותו הפשוטה וידעו הכל השם ההוא המורה על אמתתו. והוא אשר שנה משה רבינו ע"ה ואמר אחר זה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. רצה בו שלא שמעת דברו רק על דרך מופת שבא קול נברא מתוך האש שלא בא כמוהו לעם אחר לא לפניו ולא לאחריו והוא שהראה השם נפלאותיו לעיני האוהבים ולעיני האויבים והוא שאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ככל אשר עשה י"י אלהיכם במצרים לעיניך. ר"ל שלא יטעך אות או מופת שתראה או שתשמע על אחת מן האמונות לפי שהדבר ההוא אשר יתפארו בו נעשה בלט ובדרך הטעאה שהרי הוא עובר ואינו נראה לכל שאין אחד מהם מתמיד כאותות משה כמן וזולתו. השמעת מעולם אחת מן האומות שהתפארה לאמר שחיתה בצבא יום או יומים ממאכל השמים טוב או רע מתוק או מר וישראל חיה מהמן ארבעים שנה וטעמו כצפיחית בדבש.
וכאשר התאמת הרע על אומתנו כן יתאמת הטוב שיחל לנו וכבר יחל הגאולה במקומות רבים ובחתימת השירה אמר הרנינו גוים עמו וגומר ובסוף כל דבריו אמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בי"י מגן עזרך ואמר אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך י"י אלהיך ורבים כאלה. ובפרשת זו אמר ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד י"י אלהיך ושמעת בקולו ר"ל באחרית הימים בסוף זמן ארוך הוא ימי הרעה לישראל ונמצא שאחרית הימים יהיה לטוב לנו כאשר נשוב עדיו ולדרשו בכל לבבנו ובכל נפשנו ונשמע בקולו. והוא אחר שניחדהו יחוד גמור בלא הרהור רע כי הכל תלוי בזה ולפיכך צריך כל אחד ואחד שישיב אל לבו זה ולפיכך התקינו להאריך באחד כדי לקבל עול מלכות שמים עליו כלומר על קירות לבו ומחקרי ידיעתו כפי השגתו והוא שיצייר בלבו מלכות השם בשמים ובארץ ובארבע הפאות והוא העול שמתוך כך יירא ויפחד ויבהל וישתומם ויחשב עצמו בריה שפלה ויכנע כניעה ראויה וזהו העול האמתי המכניע נושאו לפי שימצא וידע לרב השתדלותו שלא ישיג ממנו אמתת עצמו כשאר המושגים לרב גדולתו ועצמותו. אמנם ידעו שמו המורה על הויתו הנצחית בלבד ולפיכך באה הקבלה לסמוך לו ברוך שם כבוד מלכותו כדרך שאמר יעקב אבינו כמו שהתבאר במקומו.
ואע"פ שפסוק זה לא כתבו משה רבינו כבר התאמת שדברי הקבלה נאמרו מפיו כמו שקבל שאר התורה מפי השכינה. ולפי שלא נכתב בפירוש התקינו לומר אותו בלחש מפני המינים כמו שנעשו הסתרים רבים מפני הרעים ואחר שנאמר זה בלחש הקלו בקצת המקומות לומר השאר בלחש ומכל מקום צריך שתהא תמה וידקדק ליתן ריוח בין הדבקים שלא יבליע אות באות כל שכן שצריך שיזהר שלא יקרא בטעות והלא אם ידבר האדם לפני אחד המלכים אחד מן החכמים ויתעה בדברו יהיה כמתעתע בעיניו קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה.
וזה הדקדוק הנזכר הצריכו בכל השלש פרשיות אבל פרשה ראשונה צריך שלא יקראוה עראי והוא שלא יעשה שום מלאכה בשעת קריאתה לפי שהכל תלוי בקבלת עול מלכות שמים ובאהבה הבאה מתוך הקבלה ההיא והוא שסמך לו ואהבת.
ונאמר שהאהבה שם מונח להתקרבות שנים זה לזה לא התקרבות גוף או כלי גוף ופעולתם כי פעמים ימצא מקרב בפה ומרחיק בכליות קרוב שפתים ורוחק לב ואין זה קרבות ואהבה אבל רחוק ושנאה ואמנם האהבה היא התקרבות הצורה שהיא באדם הדעה והוא כשדעת זה קרובה אל דעת זה ורצונו הוא רצון חשוקו לא זולתו. ועל דרך זה נקרא אברהם אוהב לפי ששנא גופו ובית אביו ואף בנו יחידו לאהבת השם על הדרך הנזכרת ואל אהבה כזאת היתה המצוה באמרו ואהבת את י"י אלהיך וגומר. ואמרו בכל לבבך פירש בו הרב המורה בכל כחות לבך כלומר כוחות הגוף כלם כי התחלת הכל מן הלב והענין בו שתשים תכלית פעולוחיך כלם השגתו רוצה בו על הדרך שאמרו חכמים וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ואפשר שהוא כאלו אמר בכל מחשבותיך כי כל מחשבה חשובה או פחותה יכנוה בלב אמר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ורבים כמוהו. ורבותינו ז"ל דרשו אחרי לבבכם זו מינות. ומזה הענין נאמר בשרירות לבי אלך ואמרו בכל לבבך רוצה בו להטות כל מחשבה אל אהבת השם בלא הרהור רע אחר דרכיו בענין הידיעה וההשגחה וההנהגה והוא שלמות האהבה. ומצאנו לרבותינו ז"ל ענין זה שהם אמרו בכל לבבך בשני יצריך אחד טוב ואחד רע והיצר הטוב הוא כשישתדל בדברים הנכבדים הרוחניים והיצר הרע הוא כשישתדל בדברים הפחותים הגופיים ועל שניהם הזהיר לאהוב בם את השם והוא כשיהיו כל מעשיו לשם שמים. ואמר בכל נפשך רוצה בו בכל כוחות הנפש החיונית כלומר בכל ההרגשות שהם סבות כל המעשים והכונה בו שיאהב השם יותר מנפשו ואהבתו את נפשו תהיה לאהבת השם והוא שיהנה אותה לפי הצורך לא לתאותה וזה דומה על מה שצוו חכמים ואמרו כל מעשיך יהיו לשם שמים ואם זה נכלל באמרו בכל לבבך כדעת הרב יאמר בזה בכל כחות הנפש המדברת. או כדרך שבאה הקבלה אפילו נוטל את נפשך רוצה בו שיהרג ואל יעבור בענין ע"ז שהכל תלוי בו.
ואמר בכל מאודך ר"ל בכל הונך שבמקום אהבת השם צריך שיפזר האדם כל ממונו. וכבר אמרו רבותינו ז"ל אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו כלומר והוא הראוי לכל מי שהוא איש לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כלומר והוא שאין לו מין האנושית רק השם והדין עליו שיהא ממונו חביב עליו לפי שמעלתו כפי ממונו לכך נאמר בכל מאודך שעל דרך זה צריך שישנא האדם ממונו ונפשו וכל שכן נפש אחרים הכל לאהבת השם. ואחר שהמצות כך אין ספק שתקות גמול האהבה אינה בדברים גופיים הכלים כי אחר שיהרג לאהבת השם לא נשאר מקום לגמול גופני אם כן הגמול הוא לצורת הנפש הנשארת הצרורה בצרור החיים והוא קיום האהבה בעצמה לפי שהחשוק חי וקיים לנצח והחשק תלוי וקשור בו ולפיכך אינו בטל לעולם. אבל הטוב ההוא הוא טוב נצחי ואהבה בתענוגים רוצה בו תענוגי שני העולמות העולם הזה והעולם הבא והוא תענוג נפש בלא צער ובלא ענוי. ועליה נאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים ולקיים האהבה וחזוקה אמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה וקיום האהבה בעצמו הוא הגמול הנצחי והוא התענוג הגמור הפשוט מבלי צער ומבלי ענוי מה שלא ישיג מלך בשר ודם בחייו ואלו היה מולך על כל העולם הזה לא ישיג העונג אשר ישיגנו היחיד האוהב. והוא שהפליג הנביא ואמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם רוצה בו לאותם שיראו השם ולא זולתו והחוסים בו לבדו והם האוהבים אבל הגמול הגופני ישיג כל אדם כפי מעשיו וזה גם כן כפי רצון השם שפעמים שהרשע ישיג טובת העולם הזה לרצונו ועליו נאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. והתבאר בתרגום טבן דאנון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון.
ופעמים שהצדיק גם כן ישיג טובת העולם הזה כדי למצוא דברי חפץ מתוך הטובה ההיא הצריכה לו כפי טבעו. ובשביל ענין זה היה מיעד משה רבינו ע"ה לעמו היעודים הגופיים לא שהם הגמול האמתי והטבעי כי על דרך האמת כפי המציאות הנראה הגמול הרוחני הנצחי הוא האמיתי והוא הנמשך לאהבה ממנה הגמול הגופני שהיה מיעד ארץ זבת חלב ודבש וירידת הגשם בעתו ושאר הטוב הנמשך לזה הוא על דרך שאר הנפלאות כירידת המן וזולתו. והוא שאמרו ז"ל אין מזל לישראל שאינם משולחים ונעזבים לטבע ולממשלת הכוכבים כמו שאמר משה רבינו ע"ה אשר חלק י"י אלהיך אותם לכל העמים והנביא אמר ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה רוצה בו ששאר האומות הם תחת ממשלת הכוכבים אבל ישראל לא כי השם בחרו לנחלתו וחלקו כמו שאמר כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו ואמר וזכרת את י"י אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ואמר ביעוד הברכות וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך.
ואמר ביעוד הקללות והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם. ר"ל הזמן הארוך אשר ישבנו בגלות כי בלא ספק הוא למופת כי הוא תחת אשר לא עבדנו את י"י אלהינו בשמחה ובטוב לבב ומדד לנו מדה כנגד מדה שנעבוד אויבינו הם אויבי השם עד אשר נדרש את י"י ונאהבנו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו כמו שבאה המצוה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ועם האהבה לא הסתלקה היראה כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה כמו שלאהבה מבוא גדול במצות עשה כמו שאמרו עבוד מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עבוד מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט ואין האהבה שלמה עד שתהיה יראת האהוב על פני האוהב והיראה מתחזקת תחלה בלבבות כמו שאמר ראשית חכמה יראת י"י והיא צריכה לקנות הגמול הנצחי. והוא שאמר ויצונו י"י אלהינו לעשות את כל החקים האלה ליראה את י"י אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה.
הנה בפסוק הזה הראה החיים הנצחיים בסבת היראה הקודמת בזמן אבל האהבה היא הקודמת במעלה ולפיכך נסמכה ליחוד שהוא העיקר ואחר שצוה על היחוד ועל האהבה שהכל תלוי בשתי מצות אלו צוה על דרך קיומן ואמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך והנמשך לזה. ותחלה צוה שיהיו חקוקים על הלב כדרך שבא כתוב על לוח לבך ובא בתורה ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הנה בפסוק הזה צוה לזכרם תמיד ועוד דרשו בו שלא יקרא למפרע שלא יקדים תיבה לתיבה או פסוק לפסוק אבל מותר לקראו בכל לשון שכן משמעות שמע בכל לשון שאתה שומע רוצה בו שאתה יודע ובלבד שידקדק באותו לשון בקריאה. ואחר זה צוה ללמוד הדברים האלה לבנים ולתלמידים הם בכללם שעיקר הבניות הוא בנפש אבל הבנים קודמין שבהן בניות הנפש והגוף. ואחר זה צוה לקרא ק"ש פעמים ביום והוא אמרו ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך. וביארה הקבלה שזמן השכיבה הוא כל הלילה שרוב בני אדם שוכבין בו על מטותיהן אבל כדי להרחיק את האדם מן העבירה ציוו חכמים שלא יאחר עד אחר חצות. ועוד צוו כמו כן שלא יאכל אדם ולא יישן אחר זמן הקריאה עד שיקרא והזמן ההוא צאת הכוכבים וכפי המנהג הפשוט שקיעת החמה וכן מצות סופרים שאע"פ שקרא קריאת שמע בברכותיה יקרא פרשה ראשונה כשהולך לשכב. וכן ביארה הקבלה שזמן קימה הוא עד סוף שלש שעות שהוא רביע היום ומצותה לכתחלה שיקדים מעט להנץ החמה והוא כאור היום שאין הכוכבים נראים וזה לפי שהוא זמן קימה לרוב בני אדם. ומה שאמר בשבתך בביתך ובלכתך בדרך אע"פ שמשמעו שבכל עסקיו שהם בישיבה או בהליכה צריך שידבר בם אמנם הקבלה ביארה שבאה לפטור העוסק במצוה והחתן וכיוצא בו שיש לו טרדת הלב במצוה.
ועוד דרשו חכמים בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים רוצה בו למעט שיחת חולין. ועוד אמרו עשה אותן קבע רוצה בו שיקבע אותן ולא יניחם מפני עסקיו הצריכים לו. ואחר כן בא וקשרתם על מצות תפילין ביד ובראש לפי שהיד כלי לפעולת האדם וצוה שיהא אות האמונה והמצות וזכר יציאת מצרים לפניו כדי שיהיו כל מעשיו לשם שמים וכן יושמו במקום ציץ על הראש כי משמעות הטוטפות הוא ציץ ובא על דרך רמז כמו שאמר החכם תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך וזה כולו כנגד ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הכולל המינות והזנות והם כוללים האמונה והמעשים ותפילין על ידיהם כנגד הלב ושל ראש כנגד העינים.
והקבלה בארה שמלת טוטפות רומזת על ארבעה בתים טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים ולפי קדושתם הצריכו לו גוף נקי וקדוש. ואחר זה בא וכתבתם על מצות מזוזה כדי שיזכור האדם את השם בצאתו ובבואו והמזוזה היא שתי פרשיות בלבד שמע והיה אם שמוע לפי שבשתי פרשיות אלו בלבד באה מצות וכתבתם והתפילין הם ד' פרשיות שתים הנזכרות ועוד קדש והי' כי יביאך לפי שבארבע בע פרשיות אלו באה המצוה בתורת שתהינה על היד ובין העינים.
ואשר הוא האות עליו הוא הסבה התכלית והוא הסבה החשובה משאר הסבות ואני רואה כמה אנשים מניחין תפילין וקובעין מזוזות ולא יעלו על לבם מה שכתוב בם כל שכן שאינם מרגישים בכונה הראשונה בם ואין אלה אלא כמתעסקים המגלגלים חגורתם או אשר בידם שפעולתם הבל. והראוי לכל משכיל שיעשה המצוה בכל לבו כדרך כל בעל מלאכת מחשבת כי הבונה בית יכוין לבנותו כאשר ראוי לו וכאשר תשלם המלאכה יהגה בו והוא סוף המעשה שעליו היתה תחלת המחשבה וכן המקיים מצות תפילין ומזוזה תחלה יש לו לדעת מה שכתוב בו ואחריו ידע ויתבונן כי הם לאות ולזכרון. ואמנם שתי הפרשיות שהאחת לקבל עול מלכות שמים והאחת לקבל עול המצות שבהן החפץ על דרך הכונה הראשונה באה המצוה לכתוב אותן בתפילין ובמזוזה לפי שזה צריך בכל מקום ובכל זמן לכל אדם אבל שתי הפרשיות האחרות שבאו על מצות בכור אדם ובכור בהמה להזכיר יציאת מצרים והזכר ההוא בא כפי הכונה הראשונה כדי להאמין בשינוי טבע הצריך לקיום אמונת הגמול הגופני הספיק בכתיבתן בתפילין בלבד והוא שאמר והיה לך לאות וכבר קדם שהרצון בו והיה לך לאות כי ביד חזקה וגו'. למען תהיה תורת י"י בפיך.
ראה גם ראה כי כל המעשים שבאו במצות באו להזכיר היחוד והאהבה והיראה וללמד איש רעהו כפי מה שהוא. ונודע מתוך דברינו כי לפי שלא נירא ולא נאהב כראוי נעזבנו ושולחנו למקרים ובשובנו אל י"י תבא הגאולה בדרכי המופת אם יתמהמה חכה לו והוא שאמר הנביא ביעדו הגמול אל רודפי צדק כי נחם י"י ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן י"י ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. אפשר שאמרו כעדן כגן י"י בא לרמוז על ירושלם שבשמים ששם עולים בני עליה. אמנם בקריאת יודעי צדק אין ספק שעל ענין זה רמז באמרו אל תראו חרפת אנוש ומגדופותם אל תחתו שהאומות מחרפות ומגדפות אותנו בזה על אמונתנו בבחינת הטוב הגופני והתענוג הכלה והבלה הנמצא אצלם בהיותם שוקטים על שמריהם ואמר שבסוף יבלו כלם כבגד שהוא עומד בקופסא אבל אנחנו הנשטחים לכל רוח נעמוד לעולם וישועתנו לדור דורים ולא תכלה לנצח.
והוא שאמר כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סס וצדקתי לעולם תהיה וישועתי לדור דורים.