מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש דברים
פרשת דברים
כה אמר י"י צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה והאמת והשלום אהבו.
לפי הענין שהנהיגו לומר פסוק זה בהזכרת הצומות ולפי מה שאמרו עליו רבותינו ז"ל נראה ששני פנים יש לו. האחד כפי הדרש להודיע שאחרי הגאולה יבטלו הצומות האלה ויקבעו בהם ימים טובים וכן ראוי לפי מה שנהגו בני אדם כי כשיעברו ימי הצרה יהפכו מיגון לשמחה לבעליהן. ולפי הדרש בא הכתוב הזה דרך הגדה ויפודש יהי' לבית יהודה כן יהיה לעתיד אחר הגאולה שאי אפשר לה רק אחר אהבת האמת והשלום והוא שאמר והאמת והשלום אהבו. וכבר אמרו ז"ל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשוטו של מקרא זה בא דרך מענה למה שקדם בדברי זכריה הנביא על זה ששאלו הכהנים הנביא האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים ר"ל על היום הזה שנקבע בחדש החמישי והוא ט' באב לבכיה לדורות ולמניעת מאכל ומשתה ופרישת כל תענוג. והוא שאמר הנזר רוצה בו הפרישות והוא שתרגם יונתן האתמנע נפשי מתפנוקי או אפשר שרוצה בו ההפלגה כי כן יאמר עד להפליג בדברים שמרבים בו וכן מצאנו כתוב בדברים שכבר היו מפליגין בו וענה אותו השם תחלה ואמר אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי זה שבעים שנה הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים. ואחר זה אמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו והנמשך אל זה מזה המין מהמצות.
ועתה ראוי להתבונן בכונת המאמר הזה שאם ירצה בו שאין הצום לתועלת השם יתע' רק לתועלתנו כן אין משפט אמת ולא דבר אחד נמצא לתועלתו רק לתועלתנו כמו שאמר בתורה ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. ואמר בסוף הענין לשמור את מצות י"י ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך. ואמר הן לי"י אלהיך השמים ושמי השמים. ואם רצה בו שאין הצום לשם לפי שאינו מצוה מן השם כמשפט אמת וחסד ורחמים הלא הקבלה האמתית בארה לנו שמצוה היא מן התורה להריע ולזעוק ולהתפלל על כל צרה כמו שבא בבאור והרעותם ונזכרתם לפני י"י אלהיכם. וזה היום שארעו בו כמה צרות לישראל ראוי הוא בלא ספק להתענות בו ולהודות ולהתודות את עונינו ואת עון אבותינו כאשר נהגנו בו. ואחר שזה הצום הוא בדבר השם מה רצה באמרו הצום צמתוני אני. ונאמר שזה בא על דרך תוכחה כדרך שבא במקומות רבים על ידי הנביאים כאשר לא ידעו העם לעבוד את השם כראוי וכל יראתם מצות אנשים מלומדה כי בחלי זה מתו רבים. ועוד אנחנו מכבידים החלי הזה ועל זה הענין פתח ישעיה ואמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע עמי לא התבונן. לפי שידוע שהשור והחמור נמצאים על הרוב אצל האדם לעבודתו ועושים הרבה ואוכלין קמעה וכח דמיונם חלוש ועם זה השור שרב תבואות בכח שור בחרישה בעת הזריעה והדישה בעת הקציר ולא יאכילנו בעליו רק התבן היוצא על פני השדה והוא מרגיש לדעת ולהכיר הקונה אותו עד שישוב אליו ואם יעזבנו בשדות וכן החמור ישוב לאבוס בעליו ואם יטריחהו כל היום ויכהו. וישראל לא שת לבו לדעת אשר קנהו ויכוגנהו ולא התבונן לדעת האבוס שבו מאכלו והוא התורה והנמשך אליה מגמול העולם הבא עד שאפילו בעלי המעשים לא ירגישו במה שיעשו מה הם עושים ולמה עושים אותו. וכמו כן התלמידים לומדים על הדרך הזה ואין זה כונת התורה. והוא שאמר האזינו תורת אלהינו עם עמורה למה לי רב זבחיכם ושאר הפסוקים הנמשכים לזה וחתם בו למדו היטב דרשו משפט וגו'. כי זה הוא חפץ השם בתורה הלמוד בה היטב ולדרוש המשפט לעשות מעשים ממוצעים המקנים מעלות המדות הצריכות להקדים אל מעלת הידיעה והשכל.
והחכם שהתחברתי עמו אמר כי זה הפסוק בא להכלים ישראל בענין הקדום לאומת הצאבה שהיתה בלא דת ולהרחיק אמונתם וחוקיהם נתנה התורה לישראל והיה ראוי למקבלי התורה לדעת ולהשכיל יותר ויותר מהאומה ההיא לפי שהתורה תמימה מחכימת פתי וכאשר חטא ישראל היה רע מהקודמים והוא שאמר ידע שור קונהו וגו'. כי בא שור לרמוז על חכמיהם הקודמים שהיו יודעים ומכירים מנהיג העולם וכפי שכל דעת ההמון היו אומרין להם מה שהיו אומרין עד שהיו משיגין מהם להם חוקם כמו שבא הספור בכהנים ברעב מצרים ואותם אנשי ההמון לא היו משיגים רק האבוס שחייהם ממנו והם השמים וצבאם וכפי מעוט הכרתם המשיל אותם לחמור הנושא משך הזרע לא לשור שרב תבואה בכחו. והוא בא להעיר על השכל והידיעה וכן יאמר לפי גזרת השם על החכמה העיונית מגזרת תשורי מראש אמנה וכן נוכל לומר על דבר החכם שאמר באין אלפים אבוס בר שהוא גם כן מגזרת אלוף אם כן השור הוא נאות לענין כפי טבעו במלאכת האדם וכפי גזרת שמו כך החמור ידוע כי הוא למשא וצריך להערות רבות מתמידות ושמו נגזר מחומר ולפיכך יאות להמשיל בו ההמוניים הנושאים משא המצות והאמונה בדרך קבלה.
וכפי הענין הנזכר אמר גם כן ישעיהו על הדור הטוב מישראל בהיות בהם צדיקים וחכמים ובעלי המעשים אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור ותרגם יונתן טוביכון צדיקיא עבדתון לכון עובדין טבין דאתון דמין לדזרעין על שקיא משלחין לאדרכא בתורא ולמרדי בחמרא. ורבותינו ז"ל אמרו אין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים. משלחי רגל השור והחמור לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כחמור למשאוי וכשור לעול. זה כלו כפי הענין הנזכר בדבר הנביא ישעיה ידע שור וג'. שבא להכלים אותם על הידיעה ועל קיום המצות כי כבר בארנו שהתורה באה לישראל כדרך הנהגת הרופא הטוב המשגיח והמשתדל בהנהגת האיש שמסר עצמו בידו. והוא שאמר תחילה במצות מרה שניתנו בה שבת ודינין כי אני י"י רופאך. וידוע שהרופא מזהירו תחלה להתנהג במזון הממוצע הראוי להעמיד בריאותו ולהאריך חייו כלחם ויין וכיוצא בהן. וכפי המזון הזה באו מצות בתורה למזון הנפש ולהמציא לו החיים האמתיים כידיעת השם ויחודו ואהבתו וההליכה בדרכיו בעשות חסד ומשפט וצדקה וזה המזון נתן תחלה לאדם הראשון ולנח ולשם ושאר יחידים שבדורות הראשונים. ועל המזון הזה התעורר אברהם אבינו לצאת מארצו ומבית אביו ובו עשו הוא ואשתו הנפש בחרן.
ולפי שהאדם קץ בלחם לבדו ובשאר המזונות הממוצעים מערב לו הרופא דברים אחרים כתבלין ודברים חמוצים ומלוחים וכיוצא בם להעיר התאוה לאכול הממוצע כפי הצורך וכפי דברים אלו באו קצת מצות בתורה כתפילין וציצית ומזוזה וכיוצא בם להעיר על המצות הקודמות ועל שני המינים האלו יאמר שחפץ השם בם. ואמנם המין הראשון הוא על הכונה הראשונה כמו שהכונה הראשונה לרופא הוא במזון הממוצע וזה כולו כשהאיש הוא במתכנת הבריאות אבל כאשר יחלה ויצא מיושר הבריאות יאכילהו או ישקהו הרופא דברים מרים או חדים מה שהיה מונע ממנו מאד בעוד שהי' בריא לפי שהיה מזיק לו או ממית אותו ועתה הוא נותן אותו להשיבו אל הנכונה. וכפי הדברים האלו באו קצת מצות התורה כקרבנות הכפרה וכצום והתרועה בו ושאר ענויי הנפש החיה וכיוצא בהן. וזה המין אין חפץ השם בו כמו שאמר ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. ואמר הירצה י"י באלפי אילים ורבים כמוהו. כי כמו שרצה השם להמציא האדם כן רצה שיעמוד ויחיה כפי הטבע הנתן לו לא שיענה נפשו ויקצר חייו באחד ממיני הקיצור ולא שיכלה ממונו בשרוף פר וכבש וכיוצא בזה אבל רצון השם שיאכל וישתה כפי צרכו ויעשה הטוב והישר ואז ישיג הכונה במצות שנתנו לטוב לו. והוא שאמר אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו לפי שמתוך עשותו משפט וצדקה ילך בדרכי השם וידעהו כמו שאמר דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאם י"י והדעת אותו הוא המבוקש מאדם ואשר חפץ השם בו לא זולתו כמו שאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני י"י עושה חסד משפט וצדקה בארץ.
וכבר כתב הרב המורה שלא הספיק לו בזה הכתוב לבאר שהשגתו בלבד היא תכלית השלמות שבו ראוי להתהלל כי אילו היתה זאת כונתו היה אומר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי והיה פוסק דבריו או היה אומר כי אני אחד או כי אין לו תמונה וכיוצא בזה אבל אמר שאין להתהלל רק בהשגתו ובידיעת דרכיו ותאריו ר"ל פעולותיו כמו שהתבאר באמרו הודיעני נא את דרכיך ובאר לנו בפסוק זה שהפעולות ההן שראוי לדעת אותן ולעשות כיוצא בהן הן חסד משפט וצדקה. זהו לשון הרב רבינו. ונראה מדבריו כי הכתוב חסר וי"ו והוא כאלו אמר השכל וידוע אותי וכי אני י"י וגו'. ופירושו טוב מאד אין להרהר אחריו אבל אין צריך לומר שיש שם חסרון אות כי אחר שאמר השכל וידוע אותי באר מה היא הידיעה ההיא ואמר שידע כי אני י"י עושה חסד וגו'. אמרו כי אני י"י הורה שישיג מציאותו המחויבת כמו שבאר הרב המורה שזה השם המפורש מורה על אמתת הוייתו. ואמרו עושה חסד משפט וצדקה בארץ הורה שידע וישיג דרכיו עם ברואיו בארץ והדרכים ההם הם המודיעים אותו ומי שמשיג זה יתנהג בדרכיו אלה שחפץ השם בהם להעמיד הארץ והוא שאמר כי באלה חפצתי. וכתב הרב המורה ואמר בחסד משפט וצדקה חפצתי נאם י"י רוצה בו שכונתי שיצא מלפני חסד ומשפט וצדקה בארץ זהו לשונו בסוף ספרו ושם הקדים מה שנאמר בבראשית רבה חפצי וחפציך לא ישוו בה ובארו הם חפצי אלו מצות ומעשים טובים ונראה שמזה הפסוק הוציאוהו מאמרו כי באלה חפצתי כמו שפרשו הרב המורה אם כן אמרם ז"ל אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו' רוצים בו ששלמות האדם הוא בהשכילו השכל האמתי ובידיעת השם כפי השגת ידיעת האדם בו ובהשגתו עד שילך בדרכיו מתוך ידיעתו ולא בהליכה ההיא היא השלמות רק בהשגתו השם ודרכיו ולכתו בדרכיו היא ראיה על דעתו אותו. וכפי זה הענין אמר הלא היא הדעת אותי. הנה התבאר שחפץ השם בתורה הוא בזה המין מן המצוה לא בצומות וכיוצא בם והוא שרצה באמרו צמתוני אני וגו'. וגם כל הענין הנזכר שם ורוצה בו שאין חפצי ורצוני הראשון בצום לפי שאינו ממשלימי האיש ואינו על דרך האכילה והשתיה שהוא לצורך החלפת הדברים המותכים בגוף האדם וכמו כן הצום הוא שיתקן האדם את אשר עות בסורו מדרך הישרה והוא שאמר צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה וגו'. רוצה בו ולואי שיהיו לששון ולשמחה ולמועדים טובים ובלבד שתאהבו את האמת והשלום.
וכבר באר הרב רבינו כי האמת יבא על המעלות השכליות מפני שהן אמתיות לא ישתנו והשלום יבא על המעלות המדות אשר בהם יהיה השלום בעולם זהו לשונו. והראוי לומר בו לפי פירושו הטוב שמעלות המדות נקראות שלום לפי שהן שלות הנפש ובריאותה כמו שיצר הרע בפחיתות המדות יקרא חלי וכמו שהחולה צריך לקבל המשקים והמרקחות לשוב לבריאותו כן חולי הנפשות והם החטאים צריכים לרפואות התשובה עם המעשים הטובים כמו שנאמר ושב ורפא לו ולא שק ולא תענית גורמים אלא תשובה ומעשים גורמין שלא נאמר באנשי נינוה וירא את שקם ואת תעניתם אלא וירא את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם. ואל יתיאש החוטא ויאמר ומה תועיל לי התשובה וכבר חטאתי מאד ולא אוכל לעלות למושב הצדיקים שהרי באה הקבלה האמתית מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן עומדים. וזה לפי שהשב מכריח טבעו ונלחם ביצרו לכבוד יוצרו וזה הדעת מפורסם בין האומות. והנביא יחזקאל אמר בבאור שהשב מדרכו הרעה אפילו היה רשע גמור יזכה לחיים גמורים. הוא שכתוב ובשוב רשע מרשעתו אשר עשה ויעשה משפט וצדקה הוא את נפשו יחיה. והמחיה נפשו הוא שזוכה לחיי העולם הבא. ואל יאמר החוטא המתמיד על חטאו זמן רב איך אוכל לשוב אל י"י ואני כמה שנים הלכתי הלוך ורחוק ממנו ורב הדרך ביני ובינו לא כן כי קרוב השם לכל אשר יקראוהו באמת ובלבד שיהרוס הקיר המבדיל שהוא העון כמו שאמר על הרשעים המחזיקים ברשעם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם ובשובם יאמר אם תשוב ישראל נאום ד' אלי תשוב רוצה בו כי מיד שתשוב אתה דבק בי. וכשם שאין תפלתם נשמעת בעודם ברשעם אבל תפלתם תועבה כמו שאמר גם כי תרבו תפלה אינני שומע כן בשובם נשמעת מיד כמו שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ואל יאמר השב די לי אם אזהר מהיום מן העונות הגדולים לא כן כי אין התשובה נשלמת בזה אבל צריך שיעזוב כל מדה פחותה כרוב מאכל ורב משתה ורדיפת תענוגי הגוף ורבויי הממון ורב הדבור והשחוק וכל היתרונות שהם דרכי הרשע כמו שאמר ובטן רשעים תחסר שהוא רמז על בקשת היתרונות. ודרך תשובה זו בקש הנביא באמרו יעזוב רשע דרכו והוא שיעזוב כל המדות הפחותות וישיג המדות החשובות הנקראות שלום. וכן צריך שיעזוב כל אמונה פחותה ואפילו המחשבה והרהור עליה והוא שבקש באמרו ואיש און מחשבותיו ובזה ישיג המעלות השכליות הנקראות אמת. ועל ענין זה צוה הנביא גם כן ואמר והאמת והשלום אהבו כמו שפירש הרב רבינו ז"ל.
וכמו כן פירש מה שאמר התנא על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת והשלום ואמר שהדין הוא הנהגת המדינה ביושר והאמת הוא המעלות השכליות והשלום מעלות המדות. ואני תמה אם זה התנא בא ללמדנו זה מעתה והלא זה בעצמו אמר שמעון הצדיק בראש הפרק ההוא ועוד אחר שהשלום בא לכלול מעלות המדות הלא בא בכלל ההוא הדין שהוא הנהגת המדינה ביושר ולא היה צריך לזכרו ועוד כי לפי הפירש הזה היה מקצר זה התנא במצות השומרות האמונה הן שכלל אותן שמעון הצדיק בעבודה. ולפיכך נראה אצלי שזה התנא פרט התורה המדינית השוה לכל ועל קיום העולם הזה ומשיבתו על הסדר דבר ואמר שהוא צריך לשלשה דברים האחד שיהיו דינים מונחים וידועים ביניהם על כל עסקיהם כי בזה תסור המחלוקת והקטטה וידע האדם מה הוא לו ומה הוא לזולתו. השני האמת רוצה בו דברי אמת כי זה צריך בכל דברי האדם הן בדברי העולם שלא יהתל איש ברעהו הן בדברי משא ומתן וזה צריך לכל בעלי משא ומתן ולאחים ולשותפים ולכל בעלי ריב ולעדים ולדיינין.
השלישי השלום רוצה בו שצריך לרדוף השלום בכל דרכי האדם וגם כי יצטרך לשנות בדבורו גם בענין הדין אין ראוי להעמיד דבריהם על דין תורה כי זה מביא לידי קטטות רבות וקנאות כמו שאמרו לא חרבה ירושלם אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה לפי שהתורה לא לא נתנה דבריה לשיעורין לפי איש ואיש או לפי זמן וזמן. ולפיכך ראוי לכל אחד לפי הזמן ולפי הענין להתנהג ולעשות לפנים משורת הדין וכל אחד ואחד יעשה חסד את רעהו. והוא שהזהירו ז"ל על הפשרה ואפילו לאחר שידע הדין להיכן הדין נוטה הכל כפי מה שיראה לדיין לסלק ביניהם קטטה ותחרות. ועל שלשה דברים הנזכרים בא הכתוב ואמר אמת ומשפט שפטו בשעריהם. ורבותינו ז"ל אמרו אי זהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זו פשרה וזה כלו לפי שהשלום קיום הבית וקיום המין האנושי שהוא מדיני בטבע ואין קיום למדינה כי אם עם השלום ואפשר שזה רצה באמרו והאמת והשלום אהבו וכבר הקדים לו ואמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ועל זה סמך ואמר לאהוב האמת והשלום כי כמו שחרבה ירושלים על שהעמידו דבריהם על דין תורה ועל שנאת חנם כן עתידה שתבנה מתוך האהבה והשלום כי בשלומם ישאלו שלומה והיה לה שלום כמו שאמר שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך ועוד כתוב וכל בניך למודי י"י ורב שלום בניך יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך.
פרשת ואתחנן
שמעו אלי רודפי צדק מבקשי י"י הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחופלכם כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו.
לשון שמע בא בכתוב על שלשה ענינים. הענין האחד שמע קול בלבד אם שמע דבור או זולתו מאין ידיעה בדבר הנשמע כמו שבא קול דברים אתם שומעים והדומה לו. הענין השני הוא ידיעת הדבר הנשמע כמו שבא ולא ידעו כי שומע יוסף. גוי אשר לא תשמע לשונו והדומה לזה. והשלישי קבלת הדבר הנשמע באמת ובאמונה והחזקה בו. כמו שבא דבר אתה עמנו ונשמעה וכמוהו רבים ולפי זה הענין נאמר בקבלת התפלה והתחנה. ופעמים כולל שני הענינים השמיעה והקבלה ופעמים כולל שלשה הענינים השמיעה והידיעה והקבלה רצה לומר שתבא המצוה לדעת הדבר ההוא ולהאמין בו אמונה קיימת. ולפי הענין הזה בא בקריאה הזאת שהשם יתברך קורא יחידים מעמנו ללכת בדרכי אברהם אבינו אשר יחד שמו בעולם. ואם היה שם בדורו ובמקומו שם המיחד בבית מדרשו אחר שראה אברהם אבינו שהרב ההוא לא התעורר לקרוא אחרים להאמין היחוד התעורר הוא להעיר רבים על זה ולא חלק במקום זה שהיה בו חלול השם כבוד לרב ואם הוא בלא ספק היה מתגנה בקריאתו אצל רוב בני דורו שהיו סכלים בידיעת היחוד וחולקים על זה והוא היה מכחיש אמונתם ומגנה עבודת אלהיהם ואין ספק שהיה מסתכן על זה. וכן באה הקבלה האמתית שהמלך השליכו באש לשורפו לפי שלא היה רוצה לעבוד האש ונמלט בטוב לבבו וצדקתו וכן במקומות רבים היה מסתכן בקראו אל אנשים שהיו בלא אלהי אמת ועם כל זה היה קורא ודורש בכל המקומות בידיעת היחוד והוא אמרו ויקרא שם בשם י"י אל עולם. כי לפי רוב התועלת בלמדו בני אדם הראוי ללמוד ולדעת חרף נפשו למות והיה קורא האנשים אחד אחד למשכם אל האמת והיושר באמונה ובמדות וידוע שלא היה קורא אותם על דרך יחול גמול עושר ונכסים או נחלת ארצות וההשקט בהם כי האנשים שהיה קורא אותם ואשר היו חולקים עליו היו משיגים כל זה יותר ויותר ממנו כי הוא היה עקר וגולה ממקום למקום והם היו שוקטים על שמריהם אם כן אין ספק שלא היה מיחל אותם גמול גופני בלבד אבל גמול רוחני שהוא הגמול השלם והקיים שאין לו ערך ודמות והוא אהבת השם עצמה.
וכן שרה אמנו לטוב טבעה להמשך אחר דעת בעלה כדרך כל הנשים החשובות היתה קוראה הנשים החשובות אחת אחת עד שמשכו נפשות רבות אל האמת וכוננו נפשותם ועשו אותם כמו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן כפי מה שהתבאר בתרגומו. וזה תכלית החשוב בעל המעלה להועיל לאחרים בחשיבותו ואע"פ שהחשוב יודע שרבים יגנו אותו על למודו המיוחד לו אין ראוי ליחיד ההוא להמנע מן הדבור ההוא הנאמר בצדק אבל כל אשר יקוצו בדבריו ויגנו אותו ונמצא הצדק בורח ירדוף הוא אחריו. ולצורך הענין הזה בכל דור ודור היתה הכונה בקרוא הנביא רודפי צדק שהם הלומדים המדות הטובות והישרות שהן ההשגה הראשונה. ומבקשי י"י הם הנותנים לבם לדעת יחודו וללמדו שהיא ההשגה האחרונה והיא הכונה הראשונה אבל אין לה מציאות רק אחר ההשגה האחרת. ולפיכך היה קורא להחזיק ברדיפה הזאת לעולם ולבקש את י"י עד שימצאנו וימציאהו לאחרים כדרך אברהם שהיה אחד לקרוא בשם י"י אחד עד שקם לחלוק על אביו ועל קרוביו ועל כל עם הארץ ועל מלכה ומסר נפשו וכל אשר לו לכבוד השם כדי ליחדו. ואם הוא מתחלה היה יחיד לקרוא בשם היחוד ברך אותו השם והרבהו מאד כמו שאמר כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו רוצה בו כי אחד קראתיו לקרוא כי הקורא בשמו הוא הנקרא בשם ואברכהו ששמעו רבים ממנו. ואפשר שבא וארבהו עתיד במקום עבר או אפשר שהוא לעתיד רוצה בו כי עוד כל ימי עולם ירבה אותו כי כל הטוב יבא לרגלו ויהיה על דרך שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו למען הביא י"י על אברהם את אשר דבר עליו. כי לפי למודו החזיק זרעו ביחוד בהתיחסו אליו כי זה מדרך הטבע והוא שאמר על דרך זריזות טוב ומקובל הביטו אל צור חוצבתם.
כי הצור הוא שם הכלל להר שיחצבו ממנו האבנים. ומקבת בור הוא שם פרטי אל המקום אשר נקרו ממנו האבנים וידוע כי בכל צור מן הצורים יש מקום טוב ממקומות אחרות שבו כאשר הצור האחד בכללו טוב מצורים אחרים. ולפי שאברהם היה ראש האומה הנבחרת המשילו לצור ולפי מעלתו על שאר ראשי אומות אמר להביט אליו. ולפי ששרה אמנו טובה מנשיו אמר גם כן להביט אליה להעיר ולזרז על הטוב וללכת בדרך אברהם ושרה כי כן טבע כל דבר להתדמות אל שרשו וכפי המקור הטוב יצאו המחצבים והוא שאמר כמבאר לדבריו הביטו אל אברהם אביכם וגו'. הוא שיחד שמו בעולם ולא ירא חרפת אנוש אם כן ראוי למתיחסים אליו שילכו בדרכיו ויקראו האנשים אל האמת ולא יחושו לדברי רבים כי אין להטות האמת והאמונה אחר הרבים אבל אחר יחידים נבחרים כמו שתבין מאמרו לא מרובכם מכל העמים וגומר. ואם ימצאו רבים מגנים ומחרפים אותו על דבריו אין ראוי שיראו חרפת אנוש ולא שיחתו מגדופם כמו שאמר הנביא אחר זה שמעו אלי יודעי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש ומגדופותם אל תחתו כי אין ראוי לאמת שתהיה בישנית ולא פחדנית מלקרוא האנשים ומללמדם כי כן כן קדם שם בקריאת הלמוד י"י אלהים נתן לי לשון למודים וגו'. ואחר זה אמר וי"י אלהים יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש ר"ל כי האמת נעזרח בשם שהוא לבדו האמת ולפיכך אין ראוי שתהיה בישנית כמו שאמר נעים זמירות ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.
והוסיף הנביא ואמר וי"י אלהים יעזור לי מי הוא ירשיעני ר"ל שאין ראוי ג"כ לאמת שתהיה פחדנית. ומי שיתן השם נגדו תמיד לא יחוש לדברי אלפים או רבבות ובלבד שיוכל להועיל ליחיד או ליחידים למשכם אל האמת ולעבודת השם שאין לה מציאות כי אם עם אמונת היחוד כי אין עובד מאין נעבד ולא עבד מאין אדון. ולפי גודל הענין הזה קדם הלמוד בתורה שבעל פה שהוא עיקר דתנו במסכת ברכות לפי שהיא כוללת הלכות קריאת שמע ותפלה ושאר ברכות הנתקנות על דרך שלא יעמוד אדם רגע אחד מאין יחוד השם נגדו ובלבד למשיג הכונה. כי בשכבו ובקומו ובמאכליו ובמשתיו ובכל הנאותיו וכמעט בכל הרגשותיו ותנועותיו התקינו לו הערות ליחד שמו ולהודות שהכל מאתו ולו לבדו הממשלה לא למלאך ולא לשמש ולא לירח ולצבא השמים כי כלם משרתיו עושי רצונו כפי אשר הטביעם כ"ש אשר למטה מהם. וזה דבר שצריך שישיב האדם תמיד אל לבו כמו שאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי י"י הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. רצה בו שהשם יחיד ומיוחד בכל צד וזהו העיקר שהכל תלוי בו. ולפיכך התקינו כל הברכות והקדימו והלמוד בו. וע"ז באה מצוה מיוחדת לקרא פעמים ביום פרשת היחוד והנמשך אליו מן האמת. והוא שהוא מלכנו ושופטנו ושהוא עושה נפלאות כמו שהתאמת ביציאת מצרים וכמו שבארנו בדבור ראשון באמרו אנכי.
ובמשנה תורה שבא לבאר התורה בסוף ימיו כמו שכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת למה לא נסמכה פרשת שמע לפרשת אנכי לגודל הענין לבאר אמתת האמונה והוא היחוד הגמור. ואל זה הענין הגדול כונו מתקני התפלה והברכות וההודאות כדי להשלים כונת התורה שאמרה והיו הדברים האלה וגומר ודברת בם וגומר. ועם כל ההערות האלה לא די לנו שלא נוערנו משנתנו אבל תרדמה גדולה נפלה עלינו עד שנקרא שמע ונברך מאה ברכות בכל יום בלא כונה ובלא הערה על ענין היחוד ואלו נברך על זה הדרך אלף אחת בכל אלה לא מצאתי כפי הכונה לפי שעשינו הכל קבע וכפי ההרגל לבדו נשארה הקריאה בלבד בפינו כאלו הכונה לחבר אחת לאחת למצוא חשבון ואין המבוקש ממנו להוציא בפה בלבד אלא לצייר בלב כפי אשר יאמר בפה כדי שנתעורר תמיד לאהבת השם ברוך הוא והוא שנטה לבבינו וכל מחשבתינו אליו בכל אשר נפנה והוא הנקרא עול מלכות שמים. ועם זה אפשר להשיג ההשגה האנושית לא זולת זה ולפיכך התיחדה פרשת שמע במלכות שמים ובאה המצוה לקראה בשני חלקי הזמן הנמשך לתנועת הגלגל אשר מהתנועה ההיא ילקחו המופתים על מציאותו יתעלה וכי הוא אחד לא גוף ולא כח בגוף ולפיכך התקינו ברכת המאורות אחת מברכות שמע כמו שקדם לנו הכל שיבחן המשכיל ויתעורר בדרך המופתים.
וכשם שסדר הברכה ההיא הערה על זה ליחידים כך הזמן העיר להם על זה כדרך שבא יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת. רצה בו יום ביום והקרוב אצלי שהמביע הוא הרקיע העליון המקיף בכל הוא שנאמר עליו הללוהו ברקיע עוזו לפי שתנועתו מורה ומחוה הדעת האמתי השכל וידוע אותו וכן שני חלקי הזמן האלה יש בהם הערה אחרת מסורה לכל. האחד שהוא הלילה הוא מיוחד להתבודד בו האדם בביתו ובמשכבו וראוי לפנות בו הלבבות מהבלי העולם ולהסתכל באמונה ומצות ולהרהר בם לא בהרהורי עבירה כמו שהעירו על זה כשהתקינו לומר ותהא מטתי שלימה לפניך וכן הכתוב העיר באמרו אמרו בלבבכם על משכבכם רצה בו שאין הכונה אלא בציור הלב וציור הלב האמתי הוא המאחר הערב והרנה החשובה והוא שאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. ורבותינו ז"ל אמרו אין רנה של תורה אלא בלילה כי אין המכוון בזמן ההוא לאדם המנוחה והשינה בלבד כמו שחושבים רבים אלא להעמיד הגוף על בריאותו כי זה מעבודת השם שהכונה בבריאות ההוא לשם שמים:
וכן הזמן השני שהוא המיוחד למלאכת האדם הן שיעשה לעצמו הן שיעשה לאחרים. ולפיכך באה ההערה בו בקריאה ההיא בבקר כדי שיכון לשם שמים שבתו וקומו לכתו ועמדו ושאר עניניו אם שיכוון למצוא צרכי בדרך ישר וצדק או למצוא צורך אחרים המוטלים עליו. והכונה הראויה בבריאות הגוף ובמציאות הצורך כדי למצוא דברי חפץ שאינם נמצאים עם חלי הגוף או חסרון לחם לאכול ובגד ללבוש לא שיבקש האדם הבריאות כדי שימלא תאוותיו מהבלי העולם ולא יבקש גם כן הממון כדי להשיג היתרונות כי הן המביאות כל מגרעת אבל יספיק לו המספיק ובזה ישיג הכונה. ואל זה הענין באה מצות קריאת שמע בשכבך ובקומך שתי הערות לשני זמנים כסדר מעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר שהחשך קודם לאור כדרך כל העדר. ובאה הקבלה האמתית שמצות קריאת שמע היא שלש פרשיות שמע והי' אם שמוע ויאמר. ואע"פ שפרשת ציצית הכריחו קריאתה מדכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לא תחשוב שהיא מצוה בפני עצמה שאין משמעות הכתוב כן שהרי ראש הכתוב ההוא שבעת ימים תאכל מצות. אמנם הכתוב הזה הודיענו שכונת התורה להזכיר יציאת מצרים בזמן שכיבה ובזמן קימה וכבר נכלל זה במצות ודברת בם. לפי שיציאת מצרים מאמתת עשות הנפלאות והאמונה ההיא מביאה האהבה ומורה על אמתת החדוש כמו שהתבאר בדבור הראשון והחדוש מורה ומאמת במעט עיון מציאות המחדש שהדבר לא יעשה עצמו בטרם היותו וזה יורנו בדרך קרובה שאחד הוא אלהינו ונמצא קריאת שלש פרשיות אלו מצוה אחת כמו שכתיבת המזוזה מצוה אחת ואע"פ שהן שתי פרשיות חלוקות בתורה. וזה שכתב הרב רבינו בספר אהבה מצות עשה אחת לקרוא קריאת שמע שתי פעמים ביום ומה הוא קורא שלש פרשיות.
והכלל הגדול שידיעת כל המצות תלויה בתורה שבעל פה ועליה סמך משה רבינו ע"ה בקצורו בתורה שבכתב הלא תראה שהוא היה מאריך מאד בספורי התורה להחזיק באמתתם ולהראות החבוב בכל דרכי השם. אבל במצות היה מקצר בתכלית הקצור מדעתו מעלת הדבר הנאמר פה אל פה על הדבר שנכתב בספר לפי שדבר הנכתב תפול המחלוקת כפי דעות הקוראים כמו שאמרו שבעים פנים לתורה כפי מספר הלשונות. וכבר תעו רבים והתעו אחרים בדברי משה רבינו ובדברי שאר הנביאים ואל זה הענין היתה הכונה בקצור דברים במצות עד שבאו קצת מצות בדרך הרמז כדי שיקבלו האמת איש מפי איש ולא נספק בדברי הקבלה שהם העיקר במצות. ועל דרך זה באו ג"כ סודות התורה לקבל באורם מפי היחידים יודעיהם לא שנסמך במה שנראה מן הכתוב בלבד כי יש שם דברים נמנעים לפי משמעותם הפשוטה ולא מסרן הכתוב אלא לחכמים יהושע ושאר הזקנים והזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה כמו שבאה המשנה משה קבל תורה וכו'. ולפי אורך הגלות היתה התורה משתכחת מישראל אם לא היתה נכתבת ולפיכך התירוה לכתבה ועם כל זה כולן סמכו בבאורה שישמע האדם בכל ספקותיו אל דברי חכמים כמו שבא בתורה כי יפלא ממך דבר למשפט. ואמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהי' בימים ההם רצה בו אל השופט אשר יהיה בימים ההם כלומר הגדול שבדורו שיפתח בדורו כשמואל בדורו. והראיה הברורה שזה רצה בכתוב הזה מה שאמר אחר זה והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן או אל השופט אשר יהיה בימים וזה הורה לשמוע אל דברי החכמים שבכל דור ודור בענין התורה ושלא לסור מכל הדברים אשר יגידו כמו שאמר לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל. ועליהם ראוי לסמוך בכל ספקות התורה לא על משמעות הכתוב בלבד שאין שם דבר מספיק בעצמו אבל צריך עד ממקום אחר כמו שאמרו רז"ל היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר ר"ל כשם שהצורך לסחורות להביא אותן ממקום למקום להמציא המזון לכל כן דברי תורה צריכים למקום אחר והוא הקבלה והוצאת דבר מתוך דבר.
וכבר התאמת אצלנו מצד הקבלה שמצות ק"ש שלש פרשיות שמע והיה אם שמוע ויאמר והם אמרו למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי לקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואין ספק שאין הקריאה לבדה קבלת עול רק הכונה בה. והוא שאמרו שצריך להאריך באחד כדי לקבל מלכותו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם ואין הממלכה בתנועת הראש לבדה כמנהגנו הפחות היום שאנו מניעין ראשנו תנועה חיונית עד שהרבה פעמים היא אינה חיונית כי לא נרגיש בה ואין זה המכוון כי התנועה ההיא נתקנה על דרך נענוע לולב לכוון מלכות שמים בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם והכונה היא בציור הלב. ומה תועלת בתנועת הראש והלב דומם נרדם אין זה כי אם גנות גדולה ועון פלילי. הלא תראה במה יתוכח השם באמרו בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא הנשארה טענה אלינו אחר הויכוח הזה. כל שכן לקצת המתהללים במצות בבני עמנו שראוי לומר עליהם בפיו ובראשו בזוני ולבם רחק ממני שהרי נמצא בם שמניעים הראש בעת הקריאה תנועת הנער המשחק ולא יוציאו דבר מפיהם ומהם שיוציאו ולא יכונו בדבר כלום ואין זה קבלת עול מלכות שמים אבל פירוק עול וראוי להוכיח על זה תוכחה רבה לפי שזה הוא עיקר אמונתנו שהכל תלוי בו וטובה השתיקה מהדבור בזה. ואע"פ שאני יודע שאין דברי זה מקובל אצל רבים לפי המנהג הרע כבר הקדמנו שאין ראוי לאמת שתהיה ביישנית אבל ראוי שתקרא בראש הומיות על גפי מרומי קרת ואם לא יקבלנה רק אחד מני אלף חובה על האמת לחמול על היחיד ההוא.
ורבותינו ז"ל אמרו בפי' אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. וכן אמרו אם יכול לכוין לבו ולהתפלל יתפלל ואם לאו לא יתפלל והבא מן הדרך פטור מן התפלה עד שתתישב לבו. ועוד דקדקו בקריאה שתהא תמה ליתן ריוח בין הדבקים. ואחר שדקדקו כל כך בקריאתה אין ספק שצריך לדקדק יותר בכונה ואע"פ שהקלו בכונה ובלבד שיכוין בפסוק ראשון כן הקלו בקריאה לפי הצורך שהכל תלוי בו שאמר בפסוקא קמא צערן לפי שהוא כולל קבלת עול מלכות שמים. ואחר שהוא כן צריך שיצייר האדם בלבו מה שמוציא בפיו אות באות תיבה בתיבה ולפיכך ראוי שנבאר אותו כפי מה שקבלתי מרבותי ונאמר. כי אמרו שמע ישראל הוא קריאה לישראל לשמוע שתי מצות שבאו בפסוק זה והוא שהושם טעם אתנחתא במלת ישראל. ובא שמע הנה בדרך שני הענינים הנזכרים והיא קבלה אמתית וקיימת וידיעה מושכלת. הכל כפי מה שהוא אדם כי על כל ישראל מצוה לקבל זה באמת בלא הרהור ספק עד שיציירו בלבם כפי מה שמוציאים בפיהם כאלו ידעו זה ידיעה מושכלת ואמנם חכם לב מצוה עליו לחקור ולדעת זה ידיעה מושכלת עד שמתוך כך מצוה עליו להתבונן ולדעת כל החכמות לפי שכלן צריכות יכות לזה והוא אומרו וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. ודוד אמר דע את אלהי אביך ועבדהו. וכבר קדם שאין העבודה עבודה באמת מאין ידיעת הנעבד והוא שהקדים תחלה דע ועל דרך זה באה מצות שמע על שתי המצות. ומה הן שתי מצות אלו האחת להאמין ולדעת שהאל המחויב ההויה הנצחי שמציאותו מחוייבת הוא אלהינו כלומר מושל בנו ר"ל בכל הנמצא זולתו והוא משגיח במעשינו ושופט ומנהיג כל אחד ואחד ממנו והוא המצוה אותנו והמזהירנו על יד נביאיו כי שם אלהינו נופל על ענינים אלו.
והמצוה השנית לדעת ולקבל קבלה אמיתית וחזקה שאלהים זה הוא אחד כפי מה שסובל איש איש ממנו כי כל המון העם אנשים ונשים גדולים וקטנים צריך שיקבלו קבלה אמיתית שיש אלוה אחד בעולם אין שני לו והוא בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם כי לזה נתקנה התנועה. והוא מאין ערך ודמות רואה ואינו נראה יודע הכל ואינו נודע כפי מה שהוא ית' אחד הוא בכל מקום. כי הוא בכל כמו שבא בפי' במתן תורה וידבר י"י אליכם מתוך האש והאש ההוא היה בהר ועל הדבור ההוא בעצמו אמר מן השמים השמיעך את קולו ליסרך נמצא שמציאותו בשמים ומציאותו בארץ הוא על דרך אחד והמאאמין כי הוא בשמים ובארץ במעט התבוננות ישיג שאינו גוף כי הגוף יגבלהו מקום אחד ואינו בשאר מקומות. זה צריך שיקבלו כלם אמונה קיימת ומי שאינו מאמין זה אינו ממשיגי התורה. אמנם כל חכם לב צריך שיחקור כל זה וידע מתוך החכמות האחדות הפשוטה וירחיק השניות הרחקה אמיתית והיא שידע שאינו גוף ולא כח בגוף ולא ישיגהו ענין ממשיגי הגוף והוא מקום העולם ואין העולם מקומו כי אין מקום לכבודו נודע שהוא הוא ולא נודע מה הוא.
וראיה לדבר שהכתוב בא על שני הענינים הנזכרים והם הקבלה והידיעה להרחיק הגשמות ממנו וכל דמוי מה שאמר הנביא הלא תדעו הלא תשמעו הלא הוגד מראש לכם הבינותם מוסדות הארץ וזה בא אחר אמרו ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש וצורף בזהב ירקענו. לפי שהעושה זה הוא ממאמיני הגשמות אמר כמשיב עליהם הלא תדעו הלא תשמעו וכמבאר הלא תשמעו אמר הלא הוגד מראש לכם והיא הקבלה אמיתית שבאה בדרך הגדה בלא ראיה ומופת וכמבאר הלא תדעו אמר הלא הבינותם מוסדות הארץ. איפשר שמוסדות הארץ הם המוכנים לפי שהסולם מוצב ארצה ובו יעלה העולה. אבל הקרוב אצלי שמוסדות הארץ כנוי לחכמים כמו שבא והאיתנים מוסדי ארץ ואחר זה באר הידיעה הזאת שהאל הוא אחד והוא שאמר היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים הנוטה כדוק שמים וימחתחם כאהל לשבת. וכבר ביאר זה הרב המורה ואמר כי רצונו בו המתמיד הקיים על סיבוב הארץ וחללתה ר"ל שכל ההוים בארץ אין להם קיום על הצורה אחת אבל כחגבים המדלגים הם מדלגים מצורה לצורה לפי שהם הוים ונפסדים וחוזרים חלילה והשם לבדו מתמיד קיים אבל השמים ואם הם מתמידים קיימים אין מציאותם וקיומם מעצמם כי השם נטה אותם וימתחם כאהל לשבת בתוכם יושבי הארץ. או רצה במלת לשבת להיותם עומדים קיימים. סוף דבר הפסוק הזה הזכיר כוחות השמים והארץ להיותם מורים על מציאות השם המחוייבת ושהוא אחד לא גוף ולא כח בגוף מאין דמות לו כמו שיורו בבחיגתם בעלי המופת.
ולהוסיף באור ולהעיר על מופתי הידיעה הזאת אמר ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר והרב המורה באר בספרו כי מתנועת הגלגל ילקחו המופתים על הידיעה הנזכרת והוא שהוא מורה שיש שם מניע לא מתנועע. ואפשר שכל זה רמז באמרו היושב על חוג הארץ ורצה בחוג הארץ המקיף בארץ יושביה מתנועעים והוא מניע לא מתנועע אבל יושב כלו נח מתמיד. וכן ביאר הרב המורה כי משינוי התנועות אשר לגלגלים שאינם כפי הטבע לפי מה שיורו הכוכבים יודע החדוש במופת וזה רצה באמרו שאו מרום עיניכם וגו'. ולפי הענין הגדול הזה התקינו להפטיר בנביא זה עם הפרשה הזאת לגודל יחוסה אל פרשת שמע בשני ענינים אלה הבאים לקבל עול מלכות שמים שהכל תלוי בו שהכופר ביחוד הפשוט והוא שיאמין בשניות או בנמשך אלו מן הגשמות וממשיגי הגשמות כבר יצא מדרך האמת ולא השיג כונת התורה והוא היה סבת הגלות. וכן סעיפי הסבה הזאת הם סבה לאורך הגלות כמו שנראה מפורש בפרשה הזאת ואל זה כונו בקריאת כי תוליד בנים ביום הצום וכן כונו לקרא בפרשת ואתחנן המבארת היחוד ביאור נגלה בשבת שאחר הצום הכל להעיר האדם שיתבונן בזה הענין שהוא שורש האמונה כי בה ביאר סיבת הגלות ואריכותו וסיבת הישועה.
ולפיכך כאשר בא משה רבינו לבאר התורה בסוף ימיו פתח בזה הענין ואמר עיניכם הרוחות את אשר עשה י"י בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך וגו' ואמר השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' רצה בו שמירה המתמדת לנצח והוא שהחיים הנצחיים תלויים בזה וסוף דבריו שהדברים שאמר שלא ישכח הוא אמרו וידבר י"י אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול ר"ל שלא יצייר אדם בלבבו שיש לו תמונה או דברים. והוסיף להזהיר ואומר ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר י"י אליכם בחורב מתוך האש. אמר להשמר בדבר הזה שמירה מעולה מכל צד והוא שאמר מאד לפי שבדבר זה יתלו חיי הנפשות והוא אמרו לנפשותיכם. ואמרו כי לא ראיתם כל תמונה רוצה בו אל יעלה בלבכם כי עם האמינכם מציאות השם וממשלתו בלבד יספיק לתשועת נפשותיכם לא אבל צריך שתאמינו היחוד הפשוט לגמרי ולא תאמינו שיש לו תמונה והוא שאמר כי לא ראיתם כל תמונה וכן הדבור לא תיחסו לו יחוס עצמי שהרי הדברים שמעתם מתוך האש והאש ההוא נברא והדברים ההם נבראו בו כדרך שאר הנפלאות וזה רצה באמרו וידבר י"י אליכם מתוך האש. ועם האמינם כל זה צריך שתשמרו פן תשחיתון הכל בעשותכם שום פסל לדמות כל סמל הוא שאמר פן תשחיתו ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה רוצה בו צריך לשמירת נפשותיכם עם האמינכם מציאותו ואחדותו שלא תבאו לעשות שום פסל לדמות כל סמל כדי לדמות בו שום אלהות כי אחר שיעבוד שום עבודה או ינהגו בו דרך כבוד תבטל האחדות הפשוטה. ואפילו ימצאו להם טענות ויאמרו כי לכבוד השם עושים זה רצונו הוא כבודו ואין רצונו רק האמת. ובענין זה נכשלו רבים עד עתה כי לפי התעיה הזאת נעשו העגלים ושאר הצורות כמו שאמר מי לא ייראך מלך הגוים ועל זה הדעת הנפסד שפשט בין איזה מן העמים הזהיר משה רבינו ע"ה תכלית אזהרה לפי שראה תכלית הרע שיוכל לצאת מזה באמונת השם.
וראש הנביאים שאין עליו חולק אמר כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם ובו רמז על שני גליות כי הנושן מורה על שני הזמנים וכן הורה באמרו ובני בנים ואמר בזה והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל סמל ועשיתם הרע בעיני י"י אלהיך להכעיסו. ואמר העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד וגו' והפיץ י"י אתכם בעמים וגו'. והלא תראה כי בפירוש גלה סבת הגלות שאנחנו בו היום נפוצים בין כל הגוים הודיע גם כן שאורך הגלות הוא על שאין אנו עובדים השם לבדו בכל לבבנו והוא שאנו בוטחים בעובדים ההם ונעבדם. והוא שאמר ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון. הנשאר אחר הנבואה הזאת תספק כי הגלות סבתו עשות הפסל והנמשך אליו מביטול מצות התורה ואריכות הגלות הוא על שאין אנו עובדים את השם בכל לבבנו וזה יתמיד עד שנשוב אל השם ונבקשנו ונמצאנו ולזה קרא הנביא את מבקשי י"י והוא כשנשיג יחודו וממשלתו העליונה כראוי ונסלק כל ספק מלבנו. והוא שאמר ובקשתם משם את י"י אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ואחר שבא זה בפירוש בתורת משה רבינו ע"ה שאין עליה חולק מאנשי הדתות לא נשאר תרעומת על אורך גלותנו כל הימים אשר לא נדרשנו בכל לב ובכל נפש כי המשיגו הוא השלם ואנחנו לא נחפאר לומר שאנחנו כלנו או הרב ממנו שלמים ומי יתן וימצא אחד כי בהמצא אחד ימשכו אחריו רבים ואז נצא מן הגלות לא קודם לא שהסבה על אריכות הגלות הוא הטענה שעוממסים עלינו המשחקים עלינו. ואל זה כיון נעים זמירות באמרו לא לנו י"י לא לנו למה יאמרו הגוים איה נא וגומר לא שאמונתנו רעה ואמונתם טובה שהרי אלהינו בשמים וממשלת העמים הקדמונים עלינו היתה לרצונו וחפצו ליסר ולהוכיח כממשלת כמה חיות רעות וכממשלת כמה יסורין שהכל לחפצו ורצונו שממשיך הטבע לא שאמונתם היתה אמונה טובה שהרי עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם אשר לא יראון ולא ישמעון אשר להם היו עובדים ואנחנו בחטאנו ובעונות אבותינו היינו עובדים עובדיהם כמו שיעד אותנו משה רבינו ועל זה הזהיר תחלה על תבנית זכר או נקבה רוצה בו מין האדם.
ואחר כן אמר תבנית כל בהמה אשר בארץ תבנית כל צפור כנף. תבנית כל רומש באדמה. רצה בו שאין מעלה בענין העבודה בבחינת האמת לתבנית זכר או נקבה ממין האדם על תבנית אחד משאר בעלי חיים ולא על עבודת תמונת בעלי חיים שאין להם עמידה וקיום והיתה הכונה הראשונה לאסור רק על השמש והירח ושאר הכוכבים העומדים הקיימים וממשלתם גלויה לכל העמים. לפיכך הקפידה התורה שלא לחלוק להם כבוד כי השם אל קנא ואין רצונו שיעלה בלב איש שיש ממשלה לשום נמצא רק מאתו יתברך. וכל שכן שאין ליחס ממשלה לאחד מן ההבלים הנפסדים כאמונת העמים הקדמונים. אם כן לא נשאר להם שום טענה בהשתחויתם לתמונות ההן גם כי אמרו חכמיהם שאינם משתחוים לתמונות ההן אלא לכבוד האלוהות אין בזה התנצלות מחטא שהרי הזהיר השם מהשתחוות לשום ע"ז בלתי לאלהים לבדו לא לשום תמונה כל שכן לעצבים ההן שאין סכלות ועורון בשום אמונה גדול כזה לא יבינו ולא יכירו כי טח מראות עיניהם ומהשכל לבותם ועל העם הזה אמר הנביא ולא ישוב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואוכל ויתרו לתועבה אעשה לבול עץ אסגוד היש פחיתות אמונה כזאת. וכבר הובטחנו כי יבא הזמן שישובו כל התועים אל האמת ונעבדהו יחד שכם אחד כמו שבאו נבואות הרבה על זה כמו שאמר ולעבדו שכם אחד ואמר ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד ר"ל שתהיה האחדות נודעת אל כל העמים עד שיהיה שמו אחד והוא השם המורה על אחדותו הפשוטה וידעו הכל השם ההוא המורה על אמתתו. והוא אשר שנה משה רבינו ע"ה ואמר אחר זה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. רצה בו שלא שמעת דברו רק על דרך מופת שבא קול נברא מתוך האש שלא בא כמוהו לעם אחר לא לפניו ולא לאחריו והוא שהראה השם נפלאותיו לעיני האוהבים ולעיני האויבים והוא שאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ככל אשר עשה י"י אלהיכם במצרים לעיניך. ר"ל שלא יטעך אות או מופת שתראה או שתשמע על אחת מן האמונות לפי שהדבר ההוא אשר יתפארו בו נעשה בלט ובדרך הטעאה שהרי הוא עובר ואינו נראה לכל שאין אחד מהם מתמיד כאותות משה כמן וזולתו. השמעת מעולם אחת מן האומות שהתפארה לאמר שחיתה בצבא יום או יומים ממאכל השמים טוב או רע מתוק או מר וישראל חיה מהמן ארבעים שנה וטעמו כצפיחית בדבש.
וכאשר התאמת הרע על אומתנו כן יתאמת הטוב שיחל לנו וכבר יחל הגאולה במקומות רבים ובחתימת השירה אמר הרנינו גוים עמו וגומר ובסוף כל דבריו אמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בי"י מגן עזרך ואמר אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך י"י אלהיך ורבים כאלה. ובפרשת זו אמר ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד י"י אלהיך ושמעת בקולו ר"ל באחרית הימים בסוף זמן ארוך הוא ימי הרעה לישראל ונמצא שאחרית הימים יהיה לטוב לנו כאשר נשוב עדיו ולדרשו בכל לבבנו ובכל נפשנו ונשמע בקולו. והוא אחר שניחדהו יחוד גמור בלא הרהור רע כי הכל תלוי בזה ולפיכך צריך כל אחד ואחד שישיב אל לבו זה ולפיכך התקינו להאריך באחד כדי לקבל עול מלכות שמים עליו כלומר על קירות לבו ומחקרי ידיעתו כפי השגתו והוא שיצייר בלבו מלכות השם בשמים ובארץ ובארבע הפאות והוא העול שמתוך כך יירא ויפחד ויבהל וישתומם ויחשב עצמו בריה שפלה ויכנע כניעה ראויה וזהו העול האמתי המכניע נושאו לפי שימצא וידע לרב השתדלותו שלא ישיג ממנו אמתת עצמו כשאר המושגים לרב גדולתו ועצמותו. אמנם ידעו שמו המורה על הויתו הנצחית בלבד ולפיכך באה הקבלה לסמוך לו ברוך שם כבוד מלכותו כדרך שאמר יעקב אבינו כמו שהתבאר במקומו.
ואע"פ שפסוק זה לא כתבו משה רבינו כבר התאמת שדברי הקבלה נאמרו מפיו כמו שקבל שאר התורה מפי השכינה. ולפי שלא נכתב בפירוש התקינו לומר אותו בלחש מפני המינים כמו שנעשו הסתרים רבים מפני הרעים ואחר שנאמר זה בלחש הקלו בקצת המקומות לומר השאר בלחש ומכל מקום צריך שתהא תמה וידקדק ליתן ריוח בין הדבקים שלא יבליע אות באות כל שכן שצריך שיזהר שלא יקרא בטעות והלא אם ידבר האדם לפני אחד המלכים אחד מן החכמים ויתעה בדברו יהיה כמתעתע בעיניו קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה.
וזה הדקדוק הנזכר הצריכו בכל השלש פרשיות אבל פרשה ראשונה צריך שלא יקראוה עראי והוא שלא יעשה שום מלאכה בשעת קריאתה לפי שהכל תלוי בקבלת עול מלכות שמים ובאהבה הבאה מתוך הקבלה ההיא והוא שסמך לו ואהבת.
ונאמר שהאהבה שם מונח להתקרבות שנים זה לזה לא התקרבות גוף או כלי גוף ופעולתם כי פעמים ימצא מקרב בפה ומרחיק בכליות קרוב שפתים ורוחק לב ואין זה קרבות ואהבה אבל רחוק ושנאה ואמנם האהבה היא התקרבות הצורה שהיא באדם הדעה והוא כשדעת זה קרובה אל דעת זה ורצונו הוא רצון חשוקו לא זולתו. ועל דרך זה נקרא אברהם אוהב לפי ששנא גופו ובית אביו ואף בנו יחידו לאהבת השם על הדרך הנזכרת ואל אהבה כזאת היתה המצוה באמרו ואהבת את י"י אלהיך וגומר. ואמרו בכל לבבך פירש בו הרב המורה בכל כחות לבך כלומר כוחות הגוף כלם כי התחלת הכל מן הלב והענין בו שתשים תכלית פעולוחיך כלם השגתו רוצה בו על הדרך שאמרו חכמים וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ואפשר שהוא כאלו אמר בכל מחשבותיך כי כל מחשבה חשובה או פחותה יכנוה בלב אמר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ורבים כמוהו. ורבותינו ז"ל דרשו אחרי לבבכם זו מינות. ומזה הענין נאמר בשרירות לבי אלך ואמרו בכל לבבך רוצה בו להטות כל מחשבה אל אהבת השם בלא הרהור רע אחר דרכיו בענין הידיעה וההשגחה וההנהגה והוא שלמות האהבה. ומצאנו לרבותינו ז"ל ענין זה שהם אמרו בכל לבבך בשני יצריך אחד טוב ואחד רע והיצר הטוב הוא כשישתדל בדברים הנכבדים הרוחניים והיצר הרע הוא כשישתדל בדברים הפחותים הגופיים ועל שניהם הזהיר לאהוב בם את השם והוא כשיהיו כל מעשיו לשם שמים. ואמר בכל נפשך רוצה בו בכל כוחות הנפש החיונית כלומר בכל ההרגשות שהם סבות כל המעשים והכונה בו שיאהב השם יותר מנפשו ואהבתו את נפשו תהיה לאהבת השם והוא שיהנה אותה לפי הצורך לא לתאותה וזה דומה על מה שצוו חכמים ואמרו כל מעשיך יהיו לשם שמים ואם זה נכלל באמרו בכל לבבך כדעת הרב יאמר בזה בכל כחות הנפש המדברת. או כדרך שבאה הקבלה אפילו נוטל את נפשך רוצה בו שיהרג ואל יעבור בענין ע"ז שהכל תלוי בו.
ואמר בכל מאודך ר"ל בכל הונך שבמקום אהבת השם צריך שיפזר האדם כל ממונו. וכבר אמרו רבותינו ז"ל אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו כלומר והוא הראוי לכל מי שהוא איש לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כלומר והוא שאין לו מין האנושית רק השם והדין עליו שיהא ממונו חביב עליו לפי שמעלתו כפי ממונו לכך נאמר בכל מאודך שעל דרך זה צריך שישנא האדם ממונו ונפשו וכל שכן נפש אחרים הכל לאהבת השם. ואחר שהמצות כך אין ספק שתקות גמול האהבה אינה בדברים גופיים הכלים כי אחר שיהרג לאהבת השם לא נשאר מקום לגמול גופני אם כן הגמול הוא לצורת הנפש הנשארת הצרורה בצרור החיים והוא קיום האהבה בעצמה לפי שהחשוק חי וקיים לנצח והחשק תלוי וקשור בו ולפיכך אינו בטל לעולם. אבל הטוב ההוא הוא טוב נצחי ואהבה בתענוגים רוצה בו תענוגי שני העולמות העולם הזה והעולם הבא והוא תענוג נפש בלא צער ובלא ענוי. ועליה נאמר מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים ולקיים האהבה וחזוקה אמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה וקיום האהבה בעצמו הוא הגמול הנצחי והוא התענוג הגמור הפשוט מבלי צער ומבלי ענוי מה שלא ישיג מלך בשר ודם בחייו ואלו היה מולך על כל העולם הזה לא ישיג העונג אשר ישיגנו היחיד האוהב. והוא שהפליג הנביא ואמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם רוצה בו לאותם שיראו השם ולא זולתו והחוסים בו לבדו והם האוהבים אבל הגמול הגופני ישיג כל אדם כפי מעשיו וזה גם כן כפי רצון השם שפעמים שהרשע ישיג טובת העולם הזה לרצונו ועליו נאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. והתבאר בתרגום טבן דאנון עבדין קדמוהי בחייהון משלם להון.
ופעמים שהצדיק גם כן ישיג טובת העולם הזה כדי למצוא דברי חפץ מתוך הטובה ההיא הצריכה לו כפי טבעו. ובשביל ענין זה היה מיעד משה רבינו ע"ה לעמו היעודים הגופיים לא שהם הגמול האמתי והטבעי כי על דרך האמת כפי המציאות הנראה הגמול הרוחני הנצחי הוא האמיתי והוא הנמשך לאהבה ממנה הגמול הגופני שהיה מיעד ארץ זבת חלב ודבש וירידת הגשם בעתו ושאר הטוב הנמשך לזה הוא על דרך שאר הנפלאות כירידת המן וזולתו. והוא שאמרו ז"ל אין מזל לישראל שאינם משולחים ונעזבים לטבע ולממשלת הכוכבים כמו שאמר משה רבינו ע"ה אשר חלק י"י אלהיך אותם לכל העמים והנביא אמר ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה רוצה בו ששאר האומות הם תחת ממשלת הכוכבים אבל ישראל לא כי השם בחרו לנחלתו וחלקו כמו שאמר כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו ואמר וזכרת את י"י אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ואמר ביעוד הברכות וראו כל עמי הארץ כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך.
ואמר ביעוד הקללות והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם. ר"ל הזמן הארוך אשר ישבנו בגלות כי בלא ספק הוא למופת כי הוא תחת אשר לא עבדנו את י"י אלהינו בשמחה ובטוב לבב ומדד לנו מדה כנגד מדה שנעבוד אויבינו הם אויבי השם עד אשר נדרש את י"י ונאהבנו בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו כמו שבאה המצוה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ועם האהבה לא הסתלקה היראה כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה כמו שלאהבה מבוא גדול במצות עשה כמו שאמרו עבוד מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עבוד מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט ואין האהבה שלמה עד שתהיה יראת האהוב על פני האוהב והיראה מתחזקת תחלה בלבבות כמו שאמר ראשית חכמה יראת י"י והיא צריכה לקנות הגמול הנצחי. והוא שאמר ויצונו י"י אלהינו לעשות את כל החקים האלה ליראה את י"י אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה.
הנה בפסוק הזה הראה החיים הנצחיים בסבת היראה הקודמת בזמן אבל האהבה היא הקודמת במעלה ולפיכך נסמכה ליחוד שהוא העיקר ואחר שצוה על היחוד ועל האהבה שהכל תלוי בשתי מצות אלו צוה על דרך קיומן ואמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך והנמשך לזה. ותחלה צוה שיהיו חקוקים על הלב כדרך שבא כתוב על לוח לבך ובא בתורה ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך הנה בפסוק הזה צוה לזכרם תמיד ועוד דרשו בו שלא יקרא למפרע שלא יקדים תיבה לתיבה או פסוק לפסוק אבל מותר לקראו בכל לשון שכן משמעות שמע בכל לשון שאתה שומע רוצה בו שאתה יודע ובלבד שידקדק באותו לשון בקריאה. ואחר זה צוה ללמוד הדברים האלה לבנים ולתלמידים הם בכללם שעיקר הבניות הוא בנפש אבל הבנים קודמין שבהן בניות הנפש והגוף. ואחר זה צוה לקרא ק"ש פעמים ביום והוא אמרו ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך. וביארה הקבלה שזמן השכיבה הוא כל הלילה שרוב בני אדם שוכבין בו על מטותיהן אבל כדי להרחיק את האדם מן העבירה ציוו חכמים שלא יאחר עד אחר חצות. ועוד צוו כמו כן שלא יאכל אדם ולא יישן אחר זמן הקריאה עד שיקרא והזמן ההוא צאת הכוכבים וכפי המנהג הפשוט שקיעת החמה וכן מצות סופרים שאע"פ שקרא קריאת שמע בברכותיה יקרא פרשה ראשונה כשהולך לשכב. וכן ביארה הקבלה שזמן קימה הוא עד סוף שלש שעות שהוא רביע היום ומצותה לכתחלה שיקדים מעט להנץ החמה והוא כאור היום שאין הכוכבים נראים וזה לפי שהוא זמן קימה לרוב בני אדם. ומה שאמר בשבתך בביתך ובלכתך בדרך אע"פ שמשמעו שבכל עסקיו שהם בישיבה או בהליכה צריך שידבר בם אמנם הקבלה ביארה שבאה לפטור העוסק במצוה והחתן וכיוצא בו שיש לו טרדת הלב במצוה.
ועוד דרשו חכמים בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים רוצה בו למעט שיחת חולין. ועוד אמרו עשה אותן קבע רוצה בו שיקבע אותן ולא יניחם מפני עסקיו הצריכים לו. ואחר כן בא וקשרתם על מצות תפילין ביד ובראש לפי שהיד כלי לפעולת האדם וצוה שיהא אות האמונה והמצות וזכר יציאת מצרים לפניו כדי שיהיו כל מעשיו לשם שמים וכן יושמו במקום ציץ על הראש כי משמעות הטוטפות הוא ציץ ובא על דרך רמז כמו שאמר החכם תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך וזה כולו כנגד ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם הכולל המינות והזנות והם כוללים האמונה והמעשים ותפילין על ידיהם כנגד הלב ושל ראש כנגד העינים.
והקבלה בארה שמלת טוטפות רומזת על ארבעה בתים טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים ולפי קדושתם הצריכו לו גוף נקי וקדוש. ואחר זה בא וכתבתם על מצות מזוזה כדי שיזכור האדם את השם בצאתו ובבואו והמזוזה היא שתי פרשיות בלבד שמע והיה אם שמוע לפי שבשתי פרשיות אלו בלבד באה מצות וכתבתם והתפילין הם ד' פרשיות שתים הנזכרות ועוד קדש והי' כי יביאך לפי שבארבע בע פרשיות אלו באה המצוה בתורת שתהינה על היד ובין העינים.
ואשר הוא האות עליו הוא הסבה התכלית והוא הסבה החשובה משאר הסבות ואני רואה כמה אנשים מניחין תפילין וקובעין מזוזות ולא יעלו על לבם מה שכתוב בם כל שכן שאינם מרגישים בכונה הראשונה בם ואין אלה אלא כמתעסקים המגלגלים חגורתם או אשר בידם שפעולתם הבל. והראוי לכל משכיל שיעשה המצוה בכל לבו כדרך כל בעל מלאכת מחשבת כי הבונה בית יכוין לבנותו כאשר ראוי לו וכאשר תשלם המלאכה יהגה בו והוא סוף המעשה שעליו היתה תחלת המחשבה וכן המקיים מצות תפילין ומזוזה תחלה יש לו לדעת מה שכתוב בו ואחריו ידע ויתבונן כי הם לאות ולזכרון. ואמנם שתי הפרשיות שהאחת לקבל עול מלכות שמים והאחת לקבל עול המצות שבהן החפץ על דרך הכונה הראשונה באה המצוה לכתוב אותן בתפילין ובמזוזה לפי שזה צריך בכל מקום ובכל זמן לכל אדם אבל שתי הפרשיות האחרות שבאו על מצות בכור אדם ובכור בהמה להזכיר יציאת מצרים והזכר ההוא בא כפי הכונה הראשונה כדי להאמין בשינוי טבע הצריך לקיום אמונת הגמול הגופני הספיק בכתיבתן בתפילין בלבד והוא שאמר והיה לך לאות וכבר קדם שהרצון בו והיה לך לאות כי ביד חזקה וגו'. למען תהיה תורת י"י בפיך.
ראה גם ראה כי כל המעשים שבאו במצות באו להזכיר היחוד והאהבה והיראה וללמד איש רעהו כפי מה שהוא. ונודע מתוך דברינו כי לפי שלא נירא ולא נאהב כראוי נעזבנו ושולחנו למקרים ובשובנו אל י"י תבא הגאולה בדרכי המופת אם יתמהמה חכה לו והוא שאמר הנביא ביעדו הגמול אל רודפי צדק כי נחם י"י ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן י"י ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. אפשר שאמרו כעדן כגן י"י בא לרמוז על ירושלם שבשמים ששם עולים בני עליה. אמנם בקריאת יודעי צדק אין ספק שעל ענין זה רמז באמרו אל תראו חרפת אנוש ומגדופותם אל תחתו שהאומות מחרפות ומגדפות אותנו בזה על אמונתנו בבחינת הטוב הגופני והתענוג הכלה והבלה הנמצא אצלם בהיותם שוקטים על שמריהם ואמר שבסוף יבלו כלם כבגד שהוא עומד בקופסא אבל אנחנו הנשטחים לכל רוח נעמוד לעולם וישועתנו לדור דורים ולא תכלה לנצח.
והוא שאמר כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סס וצדקתי לעולם תהיה וישועתי לדור דורים.
פרשת עקב
ביראת י"י מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה יראת י"י מקור חיים לסור ממוקשי מות.
היראה היא כשיפחד האדם וירא פן יקראנו רע אם יהיה כך או לא יהיה כך והוא נשמר מן הענין ההוא והתורה צותה ליראה את השם כמו שאמר את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד והיראה קודמת בזמן לאהבה והוא שאמר ליראה את י"י אלהינו וללכת בדרכיו ולאהבה אותו. וכמו כן האהבה היא קודמת במעלה ליראה כי האהבה היא הכונה ואליה צותה היראה וצריך לאדם כשיאהב ויעבוד האוהב שלא יעבדנו בדרך עראי רק בדרך כניעה ויראה והוא שאמר עבדו את י"י ביראה וזה רצה באמרו ואותו תעבוד כלומר בדרך העבודה שהיא ביראה. וידוע שיראת השם כוללת רוב מצות התורה והם המצות המעשיות שבהן ישיג האדם השלמות הראשון בזמן שהוא שלמות המדות הטובות והוא המסור לכל אדם ובו אפשר להשיג השלמות האחרון והוא שלמות הידיעה ולולי השלמות הראשון אין קיום לאחרון. והוא שאמרו ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת והוא שאמר החכם ביראת י"י מבטח עוז והעוז נאמר על השלמות האחרון כמו שאמר מגדל עוז שם י"י ובא החכם להודיע הסבה התכלית אשר ליראה שהיא החכמה והוסיף ביאור ואמר ולבניו יהיה מחסה רוצה בו ולבני השם שהם האוהבים אותו והיודעים את שמו יהיה הוא מחסה כמו שבא אומר לי"י מחסי ולולי המחסה ההוא אין שלימות ביראה ואין מבטתה מבטח. עולמי וזה כאמרם ז"ל אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה רוצים בו לולי השגת החכמה אין שלימות ביראה ולולי מציאות היראה אין קיום לחכמה.
ואחר שהתגלגל המאמר הזה בדברינו נשלים לבארו לפי שהרב רבינו ז"ל קצר בו בפירוש מסכת אבות והמאמר ההוא הוא אמרם אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת. אם אין דעת אין בינה. אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח. זהו לשון התנא ולשון הרב רבינו הוא כי רוצה בו שכל אחד משניהם מועיל במציאות האחר ומשלים אותו. אמנם ענין דבריו בבינה ובדעת הוא ענין פילוסופי דק מאד זהו לשונו והוסיף לבאר בזוג ההוא ביאור דק ועמוק אבל שלשת הזוגות האחרים קצר בהם. ואשר נראה לפרש במאמר הזה כי אמרו אם אין תורה רוצה בו לולי מצות התורה שבאו ללמוד דרך הישרה לאדם בהנהגותיו הן לאדם בעצמו הן בינו ובין אחרים הוא הנקרא דרך רוצה בו הדרך הראוי לעם הארץ כפי ישוב הארץ כי כן מצאנו ארץ במקומות רבים בכתוב שבא במקום עם הארץ כמו שבא וכל הארץ באו מצרימה אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. ומזה נאמר על מוסר בני אדם דרך ארץ ואמר החכם אם אין תורה אין דרך ארץ רצה בו לולי המצות שבאו על זה מאת השם לא היה דרך ארץ נמצא בכל על שלמות לפי שעיר פרא אדם יולד ולפיכך צריך ללמוד התורה הכללי. ואמר אם אין דרך ארץ אין תורה רוצה בו לולי טבע המוסר הנמצא לאדם לא היה שלמות לתורה ולא קיום לממצותיה הבאות על זה לפי שמצות התורה הן הערה בלבד. והכונה במאמרו זה לשתי תועלות האחת שלא יקל האדם במצוה מן המצות ואפילו יהיה האדם מוטבע בתכונות החשובות כי המצות הן המישרות והמעמידות אותן.
והשנית שלא יספיק לאדם ביושר דרכיו בקיום המצות בלבד אבל צריך שידקדק ויחזר על כל מדה טובה והנמשך אליה וירחיק כל מדה רעה והנמשך אליה ואף על פי שלא באה מצוה בתורה בפירוש על זה כי האמנם על הכל העירה התורה והמשל בזה שלא יספיק לאדם בהמנעו מן המאכלים האסורים וימלא תמיד בטנו מן המותרים כי אין זה כונת התורה אבל למנוע כל המותרות במאכל ובמשתה ובמלבוש ובכל עניני האדם. ואל הענין הזה כיון החכם שלמה בפשוטו של ספר משלי ולהחזיק בתורה ובדרך ארץ אמר שמע אתה בני וחכם ואשר בדרך לבך. והוא כאלו אמר קבל התורה והתחכם בה והדריך מחשבתך או שכלך בדרך הסלולה והכבושה והיא הנקראת דרך ארץ לפי שהוא הדרך הישרה לנפשות עם הארץ ולפיכך אמר בדרך כי היא ידועה כי כן יאמר על כל דרך סלולה מעיר אל עיר ולפי הענין הזה אמר גם כן וגם בדרך כשהסכל הולך. ורבותינו ז"ל אמרו על הענינים האלה שלא הזהירה התורה עליהם אם יש מהם ממש מפני מה לא נכתבו בתורה ולפיכך אמר שלמה עשות ספרים הרבה אין קץ. ועל זה רמז באמרו ואשר בדרך לבך וסמך לו כמבאר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו כי סובא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה הזהיר מהרבות שתיית היין ואכילת הבשר והשינה ואע"פ שלא הזהירה עליהם התורה בפירוש אבל כונת התורה במה שאסרה על היתרונות אבל אין כונתי מספיק לכתוב הכל ואל זה כיון התנא באמרו אם אין דרך ארץ אין תורה.
ועוד אמר אם אין חכמה וכו' ופירושו כבר הקדמנוהו וזה גם כן בא לשתי תועלות האחת שלא יספיק גם כן לאדם בקיום מצות התורה בלבד אבל צריך שיתחכם וידע מה שהעירה עליו התורה מיחוד השם ומאהבתו והוא שישתדל לדעת כל המציאות כפי מה שהוא שמתוך כך מכיר מי שאמר והיה העולם ומיחדו בלבו ואוהבו וידע כונת המצות שהן היראה והוא שאמר החכם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אז תבין יראת י"י ודעת קדושים תמצא. והשנית שלא יסמוך החכם בחכמתו ואפילו השיג השגה אנושית שלימה אז יזלזל במצוה מן המצות המיראות האדם לפי שהן צריכות לקיום החכמה האמיתית. עוד אמר אם אין דעת וכו' כבר ביאר זה הרב רבינו ז"ל ובענין הביאור ההוא חבר פרק אחד בחלק הראשון מספר המורה והוא פרק ס"ח ומשם תוכל להבין קצת פי' כי שם ביאר שהשכל והמשכיל והמושכל אחד. וזה הענין אצלי רמזו במה שאמרו לידע להודיע ולהודע לידע בא במקום המשכיל ולהודיע בא במקום השכל ולהודע בא במקום המושכל והרב המורה ביאר בפרק הנזכר שהשכל בפועל הוא על הדרך הזה לעולם ועל הדרך הזה יהיו לעולם החיים הנצחיים אחר המות בדעתם השם שהוא אל הוא היוצר וכו'.
והרב רבינו פירש המאמר ההוא כרצונו ולא ירדתי לסוף דעתו איך הבדיל השלש פעולות ההן בשלש כתות שהזכיר ושם היה ראוי לצרף הענין שצרף במאמר אם אין דעת אין בינה. ואפשר שרוצה בו שאם אין דעת במושכלות הראשונות שחנן השם בהם את האדם מבלי למוד לא היה מציאות לבינה היא הקנויה המגעת בלמוד כמו שנודע שכל החכמות המופתיות נודעות בכח המושכלות הראשונות הנלקחות למופת ולולי זה לא היה מופת נמצא. ואמרו אם אין בינה אין דעת רוצה בו לולי השגת הבינה הקנויה אין שלמות לדעת שלא תשלם חכמה במושכלות הראשונות בלבד וזה בא אחר שאמר שהתכלית האחרונה היא החכמה ועל החכמה המופתית הוא דבר. ולפיכך בא להודיע דרכי החכמה שהם בדעת החנונה ובלימוד. ולפי שזה היא התכלית האחרונה הקדימו זה בבקשת הדעת בתפלה ואמרו אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ויחסו החנינה אל הדעת והלמוד אל הבינה כי הבינה קנויה בלימוד כמו שאמר ובכל קנינך קנה בינה כמו שקדם בפרשת נשא. ומה שהוסיפו בברכה ההיא השכל אפשר שרצו לחזק ולהחליף הכח המשכיל עד שיבא בפעל ובו רמז והערה למאמר הפילוסופים בשכל ובמשכיל ובמושכל וחתמו הברכה בדעת לפי שהיא מתת אלהים מאין עזר אנושי והוא הסבה לכל חכמה וידיעה.
זה אצלי הרצון באמרם אם אין דעת אין בינה. וזה גם כן בא לשלש תועלות האחת כדי שיסמוך האדם במושכלות ראשונות ואע"פ שאינם נודעים במופת. והשנית שלא ידחה האדם דרך המופת כדרך שהיו דוחין אותו קצת הראשונים עד שהיו אומרין קצתם שאין דבר נודע בדרך מופת כמו שנזכר בפרשת נשא וזה הדעת מרחיק החכמה וגורע מעלתה ולפיכך בא התנא לדחות אותו. השלישית שישתדל האדם להבין דבר מתוך דבר כל מה שאפשר ולא יספיק לו במושכלות ראשונות.
ואחר כן אמר אם אין קמח אין תורה רוצה בו כי לולי מציאות המזון האנושי הבינוני והוא הקמח ואשר הוא ממינו לא היה מציאות לתורה כי כפי הכנת המאכל האנושי יזך שכל האדם ללמוד התורה ולדעת. ואמר אם אין תורה רוצה בו כי לולי הכונה הראשונה באדם על התורה והנמשך אליה לא היה לו מזון נבחר ממזון שאר בעלי חיים והיה נמשל לבהמות הלא תראה שהכפריים האוכלים השעורים והמאכלים הגסים יתרונם מעט על הבהמות וקשה הוא מאד עליהם להבין מושכל אבל המלכים שמאכלם נבחר דעתם רחבה על הרוב עד שנאמר עליהם לב מלכים אין חקר. ומקבלי התורה נתן להם את המן לרב צרכם למזון טוב ונבחר והכונה במאמר הזה לשלש תועלות. האחת שישתדל האדם להשיג המזון הראוי לו ולפיכך צריך האדם שילמד אומנות שיחי' בה. השנית שיקח מזונו על הדרך השוה לא שיענה נפשו ולא שירגילה במותרות ואע"פ שלא באה מצוה בביאור על זה כי זה מפסיד הלמוד וזה יוצא ממאמרו אם אין קמח אין תורה. והתועלת השלישית שהמנהיג עצמו במאכל בדרך השוה עד שימצא עצמו מזומן לחכמות אל יטריח שכלו בתחבולות העולם כמעשה האנשים שהם חכמים להרע שאין זה המכון במזון האנושי הבינוני ואין זה אלא כמו שנאמר להם וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל אבל צריך שיתן כל שעותיו לזרז שכלו לדעת האמת ולהשיג ההשגה האנושית שהיא אהבת השם והוא החיים האמתיים שהיא כונת התורה בנתינת המצות כמו שאמר בפרשת תנאי קבלת עול מלכות שמים והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את וגומר. הראה שהכונה בכל המצות היא לאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש וכבר קדם שהאהבה היא החכמה והידיעה בו.
ועל עבודה שבלב באה הקבלה שהיא תפלה ותפלה ידוע שהיא התהלה עם בקשת הצרכים כי זה מורה על המבקש מאתו שהוא מודה כי לו לבדו הממשלה וכן בא בפרשה הזאת ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את י"י אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך רוצה בו שהכל הוא לאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש.
וכבר קדם בפרשת ואתחנן באור בכל לב ובכל נפש. ואמרו מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגומר. כבר נודע מה שאמרו בו ז"ל דלגבי משה מלתא זוטרתי היא ופשוטו של כתוב להתעורר ולהתבונן בכל אשר הוא שואל מעמנו כי הוא לטוב לנו כמו שבאר ואמר לטוב לך שאין בקשתו ממנו כדרך בקשת בשר ודם שהם מבקשים מאנשיהם צרכם והנאתם והקב"ה אינו כן שהכל שלו ואינו צריך לדבר כמו שבאר ואמר הן לי"י אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה והמבוקש ממנו אינו רק לטוב לנו כי בעשותנו המצות יעשה השם חסד עמנו וכפי שנשמור אותן ישמור לנו הברית כמו שפתח הפרשה ואמר והיה עקב תשמעון וגו' והמכוון בפרשה ההיא אמרו והסיר י"י ממך כל חולי וכבר בארוהו ז"ל באור יפה וטוב. ואמרם זה יצר הרע כי הוא באמת סבת כל חולי ובא זה הפסוק בדרך שבא כל המחלה וגומר כמו שהתבאר במקומו. והשמירה מכל חולי היא סבת החיים האמתיים המתמידים כי כשם שכל זמן שלא יבא חולי לגוף הוא חי כן הנפש כל זמן שלא יקרה עון שהוא ממדוה מצרים הרעים לא ישיגוה מוקשי מות והיא חיה לעולם אבל כשתחטא ותעבוד אל זר והוא כל זמן שתסור אל היצר לא יסור ממנה החולי כי נפלה במוקשי מות כמו שאמר כי מוקש הוא לך.
ועל דרך זה הוסיף החכם ביאורו ואמר יראת י"י מקור חיים לסור ממוקשי מות וזה בא דרך זרוז טוב להשמר מכל עון שלא יאמר אדם מה הועלתו לעצמי ומה שכר הגיע לי כשנמנעתי מעשות העבירה כי מה רב התועלת בהשמר מן ההפסד הנצחי והוא המות וזה רצה באמרו לסור ממוקשי מות
וכן בא לפי דעתי על דרך הזירוז הזה מה שאמרו ז"ל הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. רצו בו כשתזדמן מצוה לפניך אל תאמר אי זה הפסד מגיע לי אם לא אעשנה שיש לך לחשב שהפסדת שכר הרבה שהיה לך אלו עשית אותה כי אותו השכר לא תשיגנו עוד וזה כמשל מי שהניח המזון הטוב והמשקין הטובים המעמידים הבריאות שהוא בלא ספק יחלה וימות. וכן אמר כשתזדמן עבירה לפניך אל תאמר מה שכרי ומה תועלתי אם אניחנה אבל יש לך לחשב שנשכרת כל ההפסד שהיה מגיעך אלו עשית אותה והוא אבדן הנפש וזה כמשל מי שנשמר מן המאכלים הרעים והסמים הממותים שהתערבו במזונו שהוא עומד בבריאותו כשנזהר מהן כן הנפש הנזהרת מהעונות תעמוד בבריאותה והיא חיה לעולם.
וזה רצונם גם כן באמרם כל היושב ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה ולהוסיף זירוז בזה אמר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים ולפי שהדברים שנודעים בינינו יודעו על דרך ראיה או שמיעה המשיל ידיעת השם למעשנו ודברנו בעין רואה ואוזן שומעת. ולפי שהדברים שאינם נכתבין ישכחו ביננו ואין להם זכר לעולם אמר וכל מעשיך בספר נכתבין כדרך שאמר שאין לפניו שכחה. ולגודל ההזהרה בא האל אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד שלא יאמר אדם אעשה עברה אחת ואעשה כנגדה מצוה אחת וישא פני בדבר הזה ובשוחד ההוא כי העון ההוא איננו נמחק לעולם אם לא ישוב עליו תשובה שלימה והוא שאמר שאין לפניו לא משוא פנים ולא מקח שחד וכל זה בא דרך זירוז אמתי לברוח מן העבירות ולרדוף המצות ולמול ערלת לבבנו הערל פן נעשה הרע ולרכך ערפנו הקשה לשוב אל עבודת השם.
הוא ברחמיו יקיים בנו מקרא שכתוב ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד.
פרשת ראה
(פרשת ראה כתובה בפרשת שמיני.)
פרשת שופטים
לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך.
מה מאוד יטרחו החכמים לחבר ולכתוב דברים שהן קרובין לאדם למצאם בלא טורח אם רצה לתת את לבו עליהם והם מביאים לתועלת גדולה אבל רוב בני האדם מלא רע והוללות בחייהם ואחריו אל המתים שלא ישתדלו בעודם בענין החיים להביט באשר יבא אחר המות כי רבה העצלה המפלת תרדמה עליהם. ולפיכך החכם כיון במקומות רבים להעיר העצל וללמד אותו דעת בדמיונות והמשלים לפי שהמשל מועיל מאד בלמוד המדות ולפי שידוע שהאדם מוכן לכל שלמות בעלי חיים וידוע שסגולות האדם מתפשטות אחת אחת בשאר מיני בעלי חיים ראוי לכל אדם בעל לב אחר אשר נאצלו מאתו על שאר בעלי חיים שישתדל להשיג אותן ולפיכך הנביאים והחכמים יעירו האדם ויכלימוהו בפעולות שאר בעלי חיים הנאותות לו כמו שנמצא במקומות רבות לנביאים.
ולפי זה הענין אמרו ז"ל למדנו צניעות מחתול דרך ארץ מתרנגול וכן בסוף ספר משלי נמצא שהעיר החכם על מעלה החכמה ועל המעלות המדות במאמר ארבעה המה קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים ובמאמר שלשה המה מטיבי צעד כמו שרמזנו עליו בפרשת בראשית. ולפי שהסגולה הנבחרה אשר לאדם נמצאת בנמלה והיא ההכנה המשיל בה לתכלית הערה ור"ל בהכנה ההשחדלות בדבר קודם הצורך כשיפחד שלא יוכל עליו בעת הצורך כחרישה וזריעה בימות החורף וכאגירת הלחם בימי הקיץ וכתבשיל בערב שבת כמו שבא והיה ביום הששי והכינו. וזו היא הדרך הטובה שאמרו שידבק בה האדם כאמרם ז"ל הרואה את הנולד וכמו כן אמר שהוא החכם וכן קראוהו זריז ובלשון המקרא יקרא חרוץ ואשר הוא בהפך יקרא עצל כמו שאמר החכם מתאוה ואין נפשו עצל ונפש חרוצים תדשן כי העצל לא יבואהו פחיתותו מפני שאין רצונו ותאותו בדברים שמשתדל החרוץ עליהם כי כל אדם ירצה ויתאוה כל ההשגות אבל מספיק לו בתאוה ההיא הפחותה ולא יטרח להשיגה ומפני זה ימות עליה כמו שאמר גם כן תאות עצל תמיתנו וגומר כל היום התאוה תאוה וגומר והוא שאמר מתאוה ואין וגומר אבל החרוץ יטרח עד שימצא וישיג תאותו ולפיכך תתענג ותדשן נפשו. והוא שאמר ונפש חרוצים תדשן ר"ל שתעמוד דשנה לעולם לפי שהכינה צדתה לזמן שלא תוכל למצאה בטרחה. וזה גם כן דרך הנמלים לפי שמזיק אותם הרוח והגשם וממית אותם יכינו בקיץ לחמם מה שיספיק להם בחורף ובקור והותר. והוא שאמר נמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם והאיש הפתי העצל שלא ישכיל על זה הדרך הוא פחות במינו מן הנמלה גם בוש לא יבוש גם הכלם לא ידע. ולפיכך אמר החכם להכלימו אולי יעירנו לך אל נמלה עצל. ואמר ראה דרכיה וחכם לפי שהנמלה יש לה שני דרכים האחת דרך שאר בעלי חיים שהולכים לפנים והאחרת לכתה אחורנית כי לפי רב חריצותה כשיכבד משאה שתשאנו בפיה וימנעה מלכת לפנים תלך אחורנית עד ביתה וכן ראוי לכל חרוץ שישתדל בכל פנים להשיג הצורך ואפילו אם ימצאנו לפי הנראה חסרון בגופו או בממונו או שיניח בלמודו מה שאינו אמת על דרך שהוא אמת או שיקבל זה כי כל זה הוא בהליכה אחורנית ואחר שהוא רואה את הנולד למצוא הראוי יש לו ללכת על הדרך ההוא. וכן ראוי ללמוד מדרכיה שהיא משתדלת ביום ובלילה ומאספת הכל הביתה לא תתרפה בדבר לעזבו וכאשר ירד הגשם על מאכלה תוציאנו צרות ותנגבנו עד שישוב משתמר וכן ראוי לכל חרוץ ללמוד בכל עת וללמוד כל דבר ולעשות כל מעשה טוב ואם יקרהו עון על צדקותיו או סכלות ושכחה בחכמתו ישתדל ויטרח להיטיב. כל זה רמז באמרו ראה דרכיה וחכם.
ואמר אשר אין לה קצין שוטר ומושל לפי שידוע ששאר בעלי חיים אף על פי שהם בעלי תחבולה אין זה מכח השכל אבל מכח הדמוי. אמנם מין האדם יש לו כח השכל לדעת האמיתות ולפי הכח הזה יתיחסו אל האדם דעה ובינה והשכל כמו שקדם בפרשת והיה עקב תשמעון. ולפי ששלשה אלה נמצאים באדם ואינם נמצאים בנמלה ולא בשאר בעלי חיים אמר אשר אין לה קצין שוטר ומושל כי כן הם שלשתם על ענין אחד. או אפשר שבא להעיר על שלשה כחות השכל כמו שנזכר בפרשת ויהיו חיי שרה וכבר נמצא שם מושל על זה הכח כמו שבא מושל באדם צדיק ביראת אלהים. וממנו והוא ימשול בך. והשוטר יאמר לרודה בעם על פי השופט או על פי המושל כמו שבאה המצוה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך כי זה מצורך ההנהגה שיהיו שם אנשים רודים בעם להכות ולענוש על פי החכמים המנהיגים ואם אין שם שוטר ומושל ישתדל השופט בעצמו שישים משטרו על העם ואם לא טרחו לריק והעם יהיה כצאן אשר אין להם רועה כי טבע בני אדם חלוק זה מזה ורצון זה כנגד רצון זה ולולי ממשלת אחד עליהם לא תשלם ביניהם הסכמה ותרבה המחלוקת ולפיכך באה מצות שופטים ושוטרים והקמת מלך בעם למשול בו ולהדריכו דרך ישרה. ועל דרך זה ראוי לשכל שיהיה הוא השופט והשוטר בכל באי שער עירו רוצה לומר בכל כוחותיו ויצוה אותם ויטריחם למצא הראוי לו בעת מצא כפי מעשה הנמלה ומה מעשיה תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה. ואחר שהעיר החכם על ההכנה בזמן הקיץ והקציר צריך לבאר כפי המשל על אי זה זמן מהזמנים העוברים על האדם היתה כונתו אם כל ימי חייו או על קצת ימיו. ואם הוא על קצת ימיו על אי זה מקצתו ואם הקיץ והקציר זמן ההכנה מתי זמן האכילה. ונאמר שזה כולו וכיוצא בו כשיצא לנו ספק בדברי שלמה ע"ה או זולתו מן החכמים נחפש שאר דבריו היטב ויתבאר לנו הדבר המסופק. וכאשר חפשנו דברי שלמה על הענין הזה מצאנו לו כתובים נמשכים למשל הנזכר אמר אוגר בקיץ בן משכיל נרדם בקציר בן מביש ואמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. ואחר שמצאנו שכהה בעצל על העצלה בחרישה בזמן החורף ועל העצלה באגירת הלחם בקציר ובקיץ ידענו כי ימות החורף הצמיחה הגדול והלחות וימות הקיץ והקציר הם זמן הבשול וההיתוך והיובש. והאדם עד ארבעים שנה הולך הלוך וגדול ומארבעים ומעלה הולך הלוך וחסור גם בלמודו לא ישלם עד היותו בן ארבעים כמו שאמר בן ארבעים לבינה לפי שרתיחת הלחות מונעת זכות ההבנה לפיכך יתבאר לנו כי החורף במשל הזה הוא נשוא על זמן הבחרות והוא זמן החרישה כי כן ראוי לו לדרוש ולחקור מפי אחרים ולשמוע וללמוד ולשנות וללמוד כל מדה טובה גם כן מפי הטובים ואחר שיגיע זמן הבינה עליו להתבונן באשר למד להוציא דבר מתוך דבר ואז יקצור ויאגור. ולפי שרב התלמידים יפסקו תלמודם ויעזבוהו אחר צאתם מבית הרב כהה תחלה בעצל על זמן הקצירה כי בזה יכשלו רבים מן התלמידים ולהכלים מי שהוא על הדרך הזה המשיל בנמלה שתכין בקיץ לחמה ותאגור בקציר מאכלה. והנמשל בלחם ובמאכל אפשר שבא לרמוז על שני מיני מאכל הנפש האחד הנמשך לידיעת השם ואהבתו והוא קבלת עול מלכות שמים והשני מה שנמשך לדרכי השם שהוא קבלת עול מצות כי הלחם הוא המזון הטבעי לאדם ושאר המאכלים הם הפרפראות וכן כתוב למה תשקלו כסף בלא לחם ויגיעכם בלא לשבעה שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם.