מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש בראשית · פרשת מקץ
מגדול ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם.
אחר שהמלך דוד הורה בדברי השירה הנאה על הטובות שהשיג ואמר שהכל בא לו מאת השם דבר ברוח הקדש על העתיד מישועות ומחסד על זרעו עד ימות המשיח שהם סבת התמדת הטוב לעולם והוא שאמר עד עולם. וזה נודע לו מרוח הקדש מצורף לזה דעת כל חכם והבנתו לפי טבע כל יציר להתדמות אל שרשו אם לא ימנעוהו מונעים כי מטע עץ עושה פרי טוב יוציא גם כן פרי טוב אם לא ימנעוהו פחיתות הארץ אשר נטע בו או מונע אחר כן טבע כל איש שלם שיצא מזרעו שלם ממין השלמות ההוא אם לא ימנעוהו מונעים כי זה מכח הטבע מצורף לטבע למוד האב ומוסרו כדרך שבא ועושה חסד לאלפים כפי שהתבאר במקומו. ועל דרך זה ראוי שנתעורר אנחנו כמו שהעיר הנביא אותנו ואמר הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בו נוקרתם הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם. וראוי לכל אדם שהיה לו אב או אבי אב שלם קרוב לו או רחוק ממנו שישתדל להדמות אליו ויחוש ליחשו פן יחשד כמו שאמר שאול לבשתך ולבושת ערות אמך וזה כי שלמות האב הוא בבנים בכח ואשר הוא בכח ראוי שיצא לפעל ואם לא יצא לפועל יהיה הכח ההוא לבטלה אם כן הראוי לדעת ולהאמין שיצא מושיע ישראל מזרע דוד והוא שאמר לדוד ולזרעו עד עולם. ואמרו מגדול ישועות אמרו בו המדקדקים כי הוציאו בלשון גדולה בשם תואר ואפשר שהוא שם דבר כמו מגדל עז ובספר תלים נאמר במקום תיבה זו מגדיל. ובהוציאו הענין הזה בשתי מלות אלו בשנוי ובכתבו מגדיל במקום קריאתו מגדול ומגדול במקום קריאתו מגדיל יש הערה גדולה בקריאת כל הכתוב ובלומדו כי אע"פ ששמירת התיבה ודקדוקה תועלת גדולה להבין דברי הכתוב אין זה לבדו הכונה מן הכתוב כאשר יעלה בלב הנקראים בעלי מקרא ומשימים כל השתדלותם בזה ולא אל הכונה בשמירת ענין הכתוב הבא להורות עליו והיא דרישת תורת י"י שהוא העיקר כמו שבא על עזרא כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת י"י. והמשל בזה כשנבאר מגדול ישועות לא נסמוך לומר כי הוא שם דבר או שם תאר אבל נאמר כי לפי שאין המלך נושע ברב חיל ואין לי"י מעצור להושיע ברב או במעט ומאתו כל ישועות ישועת העולם הזה וישועת העולם הבא לפיכך אמר מגדיל ישועות ולפי שכל פעולות השם מיוחסות לרצונו ורצונו הוא עצמו נקרא גם כן מגדול ישועות וכן נאמר כשנבאר למשיחו לא נסמוך באשר נאמר ששרשה משח והוא מבנין הקל והוא על משקל פקידו. אבל צריך שנתבונן מה היא הכונה לתארו במשיחה ונאמר כי היא להורות שהשם רצה בו ובממשלתו להושיע עצמו ועמו והוציא תארו בלשון משיחה שכל ממשלה האלוהית מיוחסת אל המשיחה כאמרו אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו ואמר על כורש למשיחו לפי שהוא סבב תשועה לישראל. והטעם בזה כי כן היה דרך כל חנוך ממשלה או כהונה או מלכות למשוח בשמן לפי שהשמן מחליק ומרכך כל דבר הנדבק בו והוא עומד מתמיד באשר יפול שם יהוא והוא סבת האור הבהיר המלאכותי ולפיכך הענוה נמשלה בו כי הוא מחליקה ומרככת כל מדות והיא מדה עומדת מתמדת על כולן והיא סבת האור הגדול הזורח לצדיקים ואל זה השמן כיון החכם באמרו ושמן על ראשך אל יחסר והוא השמן הטוב העולה על שאר כל הכתרים. ולעורר על המדה הזה היה המלך והכהן נעים במשיחה וזה דבר קדום ומפורסם עד שהעצים והאבנים היו מושחים בשמן בחנכת גדלתם וקדושתם כמו שבא ביעקב אבינו ויצוק שמן על ראשה. וכמו שבאה המצוה למשוח המשכן ולקדשו ולמשוח כליו ולקדשם ונאמר בפירוש זאת חנכת המזבח ביום המשח אותו.
ואפשר שאותה המשיחה באה להעיד על רמז נבואת זכריה כמו שהתבאר בפרשת בהעלותך שהוא רמז על סבת התמדת המציאות שהוא אור העולם הזה. וכן בבית שני כשגברה יד מלכות חשמונאי על מלכות יון הרשעה שעמדה לשכח התורה ולהעביר האמונה והשם הושיע ולא בחיל והתפרסם הנס בשמן וחנכו בו המקדש להעיד על זה ולהעיד גם כן על חנוך הגדלת החשובים שהוא להעיד על הענוה המשלמת המדות הטובות וכל המעלות כמו שבא השבח על משה רבנו שלא קם כמוהו והאיש משה ענו מאד וזה לפי שהענוה מביאה לידי רוח הקודש כמו שסמכו למקרא שכתוב רוח י"י אלהים עלי יען משח י"י אותי לבשר ענוים שלחני. וידוע שהנביא לא היה משוח בשמן רק בשמן ענוה וע"ד זה בא הנה ומשיח אלהי יעקב ר"ל שהשם משחו בשמנו הטוב שתארוהו בו נביאיו כמו שאמרו רז"ל כל מקום אשר אתה מוצא גבורתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו ועל הדרך הזה הבטיח בביאת משיח להיותו שלם בכל המדות. ואחר שהשלים דוד ע"ה בישועת העולם הזה שהיא ביאת המשיח דבר על הישועה האמיתית שהוא ליחידים ואמר ואלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל ואמרו האחרונים סובל שני פירושים והכונה בשניהם אחת. האחד שכל הנביא והמדברים ברוח הקדש היתה פוסקת נבואתם או רוח הקדש מסתלקת מהם קודם המות והיו פוסקים דבריהם בדבר הכרחי באמונה. זהו דעת הרב המורה כמו שכתב בספרו וסמך לדעת זה מקרא שכתב לכלות דבר י"י מפי ירמיהו ולא ירדתי לדעתו בכתוב ההוא כי ענינו אחר בהכרח אבל דברי דוד האחרונים סובל זה. וזה הענין נמשך כדברי רבותינו שאמרו עד שלא כבתה נרו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי רצו בו שקודם שנפסקה נבואת עלי לגמרי שהיתה כנר ואם חסר השמן החלה נבואת שמואל שהיתה יותר שלמה מנבואת עלי כיתרון אור השמש על אור הנר וענין זה ומשלו יצא להם ז"ל מאמרו ונר י"י טרם יכבה ושמאל שוכב בהיכל י"י אשר שם ארון האלהים. ואין ספק שעל נבואת שניהם רמז בפסוק ההוא שאם היה כמשמעותו מה היה ענין בהזכיר כבוי הנר בשרות הנבואה על שמואל. ועוד מה היה הענין הקודם לו שאמר ועלי שוכב במקומו ועיניו החלו כהות לא יוכל לראות אבל בלא ספק בא להעיר שעלי היה עומד ונח במעלת חכמה ומדותיו והיה מבקש לראות כבתחלה ועיני ההשגה הנבואית הנקראת מראה החלו כהות לא יוכל לראות היטב רק כראיית עיני הזקנים הכהות שהן מאירות מעט כנר ההולך וכבה טרם שיכבה הנר ההוא של עלי ושמואל היה כבר עומד ונח במדרגה הראויה לקבל הנבואה מאת השם. והוא שאמר בהיכל י"י אשר שם ארון האלהים אמנם הוא עדין לא השיג דרכי הנביא לפי שלא התפרסמה נבואה בזמן ההוא כמו שאמר שם ודבר י"י היה יקר בימים אין חזון נפרץ ולפיכך נסתפקה לו ההשגה ההיא עד שהודיעו עלי. סוף דבר הענין הוא זה שדרך הנביאים להפסק נבואתם בחייהם והוא דבר פלא גדול כי מן הראוי לפי השכל הי' לנו לומר שהוא הולך וגדול יום יום אבל המציאות מורה על ההפך. ולפי הענין הזה יתבאר לפי דעת הרב ואלה דברי דוד האחרונים ולפי מה שבא בדברי הרב המורה בסוף ספרו בהערה נראה הפך הענין הזה בהשגה כי אמר כי כל אשר יחלשו כוחות הגוף יחזק השכל ותזך השגתו עד כשיבא האיש השלם ויקרב למות תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה וזה בהפך ההשגה הנבואית. ואפשר שהנבואה והדבור ברוח הקדש הצורך בהם לכח גבורה והתעוררות רב להעיר בני אדם גם יש להם מבא בכח המדמה והכח המדמה נמשך למרגיש ולפיכך יחלש כח הנבואה בימי הזקנה לפי חסרון הגבורה ולפי חולשת טבעיו לטרוח באשר לא לו אבל כח ההשגה השכלית שהיא לו לא לאחר יחזק בכל יום כפי אשר יחלש כח הדבור הנמשך לכחות הגופיים והוא שחלש בדוד ופסק כמו שאמר ואלה דברי דוד האחרונים כפי הפי' האחד.
והפירוש השני נראה שבא על דרך מאמר שלמה בספר קהלת בפתיחתו אמר דברי קוהלת ובחתימתו אמר סוף דבר וגו'. וכן דוד ע"ה פתח השירה ואמר וידבר דוד לי"י את דברי השירה הזאת וחתם באלה דברי דוד האחרונים כלומר אחרית כל דבר דוד ותכליתם הוא מה שיאמר עתה וכן דרך המדברים כשמשלימים דבריהם יאמרו סוף דברינו הוא כך וכך. וידוע שאחר טובת ימות המשיח שהזכיר לא נשאר רק טובת העולם הבא ולמעלת הענין הזה האריך ביחס בעל הדבר הזה בשמו ובמעלתו והוא אמרו נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על והמדקדקים אמרו כי על הוא תואר לפי שהוא קמוץ ואפשר לומר בו שבא לתארו במעלתו ובמלכותו אבל הנכון לומר בו לפי הענין שקרא עצמו כן לפי שמצא עצמו מבני עליה או מחבר הספר קרא אותו כן להודיע שאחר שזכה לכך ידע במה יזכה האדם לעלות שם. ואמרו משיח אלהי יעקב ר"ל שזכה לכל הממשלות החשובות ובהן הממשלה העליונה. ואמרו ונעים זמירות ישראל אמרו בו המדקדקים כי הוא תאר לדוד לפי שהוא חבר כל הזמירות שיודו בם כל ישראל לשם וכן היה מהיום ההוא עד עתה ואפשר לומר שנעים זמירות שב לנאם דוד כאלו אמר כי זה השיר הוא נעים כל הזמירות כמו שנאמר שיר השירים ואם הוא תואר לדוד כמו שנאמר בא תארו זה במאמרו זה לפי שהוא נעים כל זמירות למעלות ענינו. ואחר שהאריך ליחס בעל הדבר ההוא בא להודיע באיזה מן ממיני שלמות השכל השיגו לפי שבעלי שלמות השכל הזה הם על מעלות חלוקות מהם שיגיעו להם שלמות להבין כל דבר ולהשכיל ולשבת באוהלים ולקבוע בית המדרש לכל הבא לדרוש את השם ועל מעלה זו היו השלמים עד שבא אברהם אבינו כשם ועבר וכל היחידים שבדורות ההם עד אברהם. ואע"פ שאותם היחידים היו חכמים מכל בני דורם וקצתם היו מיחדים בני הדורות ההם משם ועד אברהם אמנם עבר לבדו זכה להקרא חכמת היחוד על שמו לפי שכולם מתו בחיי שם חוץ מעבר כי כשתמנה שנותם תמצא שאותם שלפני עבר ושל אחריו עד אברהם ואברהם בכללם כלם מתו בחיי שם ולפיכך נקרא שם אבי כל בני עבר כי שם היה הרב הגדול ועבר קם תחתו להעמיד הישיבה ולהרביץ התורה ההיא בין כל התלמידים הם הנקראים בשמו ולפי שהוא העמיד התורה ולמדה לאותם היחידים נקראו בני עבר. והקרוב אצלי שמפני הענין הזה נקראו בני עמנו מקדם עברים שרחוק הוא לומר שנקראו כן להיותם מעבר הנהר שהרי אין השם מורה מאיזה עבר הנהר הם והשם ראוי שיוחד בו המכונה בו ולפיכך נראה שהיחס הוא על השלם עבר כמו שבא אבי כל בני עבר לפי שלמותו בלמדו האמתות לעם וראוי להקרא העם על שמו בהקרא שם היחס כלו בשם האב כמו שאמר אדם או בני אדם וכמו שנאמר ישראל על בני ישראל לעם כלו על שם האב וכך נאמר עברים על שם עבר אביהם כי הוא היה אבי הצורות שהם העיקר והוא זכה אותם משלמותו הגדול בלמוד והוא שלמות משלמויות השכל והוא מעלה אחת ממעלותיו שהגיעו לה קצת יחידים. ומהם שיגיעו לשלמות אחר והוא שיתעוררו התעוררות רב להעיר אחרים ולמשכם אחריהם ולקרוא ולדרוש עליהם ליחד השם וללכת בדרכיו הישרים עד שלא יוכלו לעצור בקריאה ההיא ולמעלה זו הגיע אברהם אבינו שהיה מסתכן ומחרף נפשו למות ומתגנה אצל רב בני דורו והיה קורא ודורש ביחוד השם כמו שבא הספור עליו פעמים ויקרא בשם י"י. אמנם לא באתהו נבואה לדבר בשמו ולומר כה דבר השם אליהם וכה צוה לעשותם כי זה הענין לא השיג אחר לפני משה רבנו.
והקרוב אצלי שזה רצה באמרו ושמי י"י לא נודעתי להם ובית באל משמשת עצמה ואחרת עמה וירצה בענין זה ובשמי י"י לא נודעתי להם ר"ל לא נודעתי להם בדרך שילכו לדבר בשמי על דרך שאני נודע לך מעתה שאני מצוה אותך ללכת ולדבר בשמי והוא שסמך לו לכן אמור וגו' ולפי הלשון הזה נאמר כי שמי בקרבו ואמר בו הרב המורה כי דברי בקרבו ואפשר שנאמר זה לפי שהדבר נאמר בשמו. ומשה רבנו השיג השלמות הזה בתכלית שלימות השגת האדם עד שהיה מחדש מופתים ומשנה הטבע והכל בדבר השם אחר הדבקו בעליונים וזו היא מעלת הנביאים ואם היא חלוקה במדרגות. ומהם שיגיעו לשלמות אחר בדרך חלום של נבואה והיא שיבא חלום לאיש אחד וידע פתרונו ולא יספק בו לדעתו שבדרך נבואה באהו והוא כדרך מעלת מראה הנראית לו בהקיץ אמנם שאר חלומות אע"פ שהם צודקים אינם ממין שלמות החלום הזה אבל הם ממין שלמות כח הדמיון אשר לאדם ומן המין הזה חלום פרעה וסריסיו ועל המין הזה נאמר נובלות נבואה חלום וידוע שהנובלות הם הפירות הנבלים ונופלים מן העץ בטרם שיבשלו פירותיו וכן בעל החלומות שהם מזה המין לא ישיג שלמות נבואה כי הוא רואה ואינו יודע מה רואה וכשיספר אותו לאחד מן השלמים יפתור אותו לו ועל כיוצא בחלום זה נאמר חלום אחד מששים בנבואה. ואמרם אחד מששים לפי שבעלי חשבון חלקו השברים לששים מפני שבמספר הזה נמצאו חלקים רבים שלמים יותר מכל מספר שלפניו והוא כאלו אמרו חלום חלק קטן מחלקי הנבואה וכיוצא בזה נזכרו הרבה מספרים בתלמוד. והמעלה במין הזה היא לפותר חלום כמו שבא על יוסף הפותר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו ונאמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. ומהם שיגיעו לשלמות שתצלח רוח הקדש עליו ותעורר אותו לדבר בהודות השם תמיד ולחבר זמירות בשבחיו הראוים ובמעלות השלמים ההולכים לפניו בדרכיו ולכתוב הכל בספר להועיל תועלת נצחית.
ובדרך זה חבר דוד ספרו וחבר השירה וזה רצה באמרו רוח י"י דבר בי ומלתו על לשוני ואחר כן בא ואמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל וגו'. רצה לומר דבר זה כבר אמרו אלהי ישראל ולי דבר זה ברוח הקדש צור ישראל או רצה לומר עלי דבר זה צור ישראל לפי שדוד ידע בעצמו שיזכה להיות מבני עליה כמו שקדם נאם הגבר הוקם על וכאשר הקדים בשירה מחסידותו וצדקתו ותשובתו השלמה מעונו ואותו עון בעצמו הודיע עליו כי לא לבזות דבר השם היה אבל לתוקף יצרו שהיה לו לפי טבע רוב גבורתו כמו שאמרו ז"ל כל שגדול מחברו יצרו גדול ממנו ולא חטא כלל דוד בלבו והוא שיחטא להכעיס ולמרוד אבל מיצרו המוטבע בו בתחלת היצירה כדרך העולם והוא שאמר בסוף מזמור י"י חקרתני ותדע וגו' וראה אם דרך עצב בי ונחני בדרך עולם. רוצה בו אם דרך מורד בי כלומר גלוי וידוע לפניך שלא עשיתי דבר במרד ואחר שהוא כן ראוי שתנחני במשפט כדרך העולם כי כל מה שעשיתי ברע טבע העולם הכריחני וזה גם כן רצה באמרו בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע הן בעון חוללתי והוא שהכריחני כי לא מרצוני כי רצוני שלם עמך והוא שאמר סמוך לזה הן אמת חפצת בטוחות ורחמנא לבא בעי ולפי שהעון היה כפי הענין הנזכר נתקבלה תשובתו וזכה בה בהתר ובחר השם בזרעו עד עולם. ולפי שכל הבחורים והנערים לא ימלטו ממין החטא הזה כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואבינו הראשון הנחש החטיאו במין החטא הזה והוא שכתוב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לפיכך הנהיגו לעשות כבוד גדול לחתן כאלו ימליכו אותו וזה לפי שיבוש ויכלם מעצמו ויחשב עצמו כאלו נהפך לאיש אחר ולהעיר אותו על זה הנהיגוהו לצאת במנעלים לבנים כדי שיתעורר להפוך שחרות עורו ויסר רגליו מרע וכמו כן ילבישוהו טלית לבנה להעיד על המדות הטובות הנמשלות בבגדים לבנים מצורף אל זה כאלו חונכים אותו מעתה במצות ומשימים מגבעות על ראשו על הענוה המקנה את השם הטוב כדרך שבא וישימו הצניף הטהור על ראשו וכן בא כחתן יכהן פאר והכל כדי שישוב מדרך הנערות ולא יואש מדרך התשובה ואפילו קדמו לו עונות רבים. ולפיכך הזהירו ז"ל ואמרו אל תהי רשע בפני עצמך וכבר באו לפי ענין זה הרבה מצות בתורה והכונה בכל שישתדל האדם בכל לבו ללכת בדרכי השם בכל אשר תשיג ידו. ובלכת דוד בדרכיו זכה להיות מבני עליה ואמר לי דבר צור ישראל ומעתה יתחיל הדבר ויאמר מושל באדם צדיק מושל ביראת אלהים וזה הפסוק סובל פירושים הרבה ולפי הענין שאנו בו סובל שני פירושים ושניהם עולים לענין אחד. ונאמר לפי שידוע שאדם שם משותף אם נקחנו במקום הזה על שם המין יהיה פירושו כי הצדיק השלם במין האדם הוא המושל ביצרו כמו שאמרו איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר וזה לפי שממשלתו סבת שלמותו והממשלה ההיא היא בקיום כל החקים והמשפטים והמושל הזה צריך שיהא מושל ביראת אלהים כלומר שתהא ממשלתו לשם שמים לא להתגדר ולהתגדל וכן לא יהא על דרך מי שאוחז מעשי אבותיו בידו כמו שאמר לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב אי אפשי ללבוש שעטנז אי אפשי לבא על הערוה אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי ובדרך זה יתקיימו. כל החקים ביראת שמים ונמצא מקיים כל התורה לפי שהמשפטים יקיים אותם לפי חכמתו והחוקים לפי יראתו ועל דרך זה נקרא יוסף הצדיק לפי שמשל ביצרו לכבוד השם ממשלה מופלגת שהרי הוא היה יפה תואר ויפה מראה וגבור ואחר שהיה על התכונה זו ידוע שיצרו היה גדול כפי הטבע וכל שכן בהיות החושקת נכבדת ואשת שר משרי הארץ. אמנם לכבוד השם משל ביצרו וכפי הענין הזה נקרא צדיק. ומה שנכתב עליו שאמר הן אדני לא ידע אתי מה בבית בא ללמד מדה חשובה להשמר האדם שלא יבגוד באחד מאוהביו הבוטחים בו ואע"פ שאינו מבני עמו כי זה השחתת העולם.
והנכון לומר שפסוק זה שאמר דוד נאמר על דרך סודות מעשה בראשית ויבא אדם הנה במקום אשה שהיא חלק אחד מן האדם כמו שבא ונפש אדם מן הנשים וכמו שבא כתפארת אדם לשבת בית. ועל דרך שאמרו ז"ל על שדה איש עצל עברתי זה אדם ועל כרם אדם חסר לב זה חוה מצינו חוה שנקראת אדם כתפארת אדם לשבת בית. וכן ראוי לומר שיראת אלהים במקום הזה הוא תואר לאשה יראת י"י כמו שבא אשה יראת י"י היא תתהלל והוא שנאמר עליו גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה וחייה הם הקצובים לא חייו כי הם לעולם ואם הפסוק הוא כמו שאמרנו בא על שני מיני השלמות בעל תשובה וצדיק גמור ובא כדרך מעשה בראשית שנזכרה שם ממשלה בשני מקומות והוא ימשל בך ואתה תמשול בו. וכן ראוי לכל בעל שימשול באשתו וגנאי הוא לו כשאשתו מושלת עליו כל שכן אשתו המצויה עמו בכל רגע שצריך הוא שימשול בה ואז ראוי הוא להיות מכת הצדיקים השלמים. והוא שאמר מושל באדם צדיק מושל ביראת אלהים. וסמך לו הגמול השלם ואמר וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות כלומר כאור בקר ההולך וגדל כן הוא שמשו זורח והוא כדרך שאמר החכם ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום והאור ההוא נקרא אור י"י. או רוצה בו יזרח לו השמש ובא זה הפסוק על דרך חתימת הנבואה שהיא החותמת כל הנבואות אמר שם וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפה בכנפיה הצדקה היא כנגד הצדיק ומרפא כנגד בעל תשובה כדכתיב ושב ורפא לו ובא בכנפיה כמו אשר באת לחסות תחת כנפיו. באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה. ולהפליג אור הבקר ההוא לצדיק גמור אמר בקר לא עבות כלומר שאורו צח מאד לא כבקר היום שהוא בעבים או בעננים כי כן הוא לצורך מציאות המורכבים. הוא שרצה באמרו מנוגה ממטר דשא מארץ רצה לומר שסבת צמיחת דשא מארץ הוא נוגה ומטר. וזה כי המטר ידוע ומפורסם לכל כי הוא סבת ההוייה בצמחים והנוגה גם כן ידוע עם ההשתכלית הטוב כי הוא גם כן סיבה להוייתם עם היותו הוא בעצמו סבת המטר וכל מעשה בראשית חוזר חלילה על ידי האור. והוא שכתוב לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו. לפי שחסדו לעולם נראה קיים בהם ולפיכך האריכו בברכת מאורות להזכיר בה מעשה בראשית ומעשה מרכבה ואם היא ברכת הנאה עיקר מטבעה בא להורות על מופתי היחוד בדרך קבלה. והוא שנאמר שם תתברך י"י אלהינו על שבח מעשה ידיך וכו' ובזה הותרו שתי קושיות שהתקשו לנו במטבע ברכה זו כמו שנכתב בדרש עצרת. אחת מהן איך התקינו קדושה בברכת הנאה. והשנית למה לא פתחו בברוך אהבת עולם. ולפי זה הענין בארתי מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית לפי שמעשה בראשית שהוא המציאות והוא טובו מתחדש בכל יום על ידי האור אשר הוא סיבת המטר ובהרכבת שניהם בארץ יצמח הדשא ממנו ברצון השם. ואמר עוד כי לא כן ביתי עם אל כי ברית עולם שם לו ערוכה בכל ושמורה כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח ואמרו כי לא כן ביתי אפשר שאמר זה עליו ועל זרעו כמו שפרשתי בפסוק הראשון ויבא ערוכה בכל על ישועת העולם הזה ושמורה על העולם הבא וכן נראה דעת המתרגם.
והנכון לומר לפי הענין שרצונו לומר כי לא כן ביתי אשר אני בו עם השם והוא אשר יקרא בית י"י ועליו אמר שלמה בית צדיק חוסן רב וכן אמר הכן בחוץ מלאכתך מפני שהלמודיות הם הכנות והצעות בלבד ולפיכך אמר הכן בחוץ כמו שאמרו עדין בן זומא מבחוץ ואמר מלאכתך מפני שהן נמצאות לנפש האדם בלבד כי אין לנקודה ולקוים הנזכרים במלאכת השיעור מציאות חוץ לנפש ולא לדברים הנזכרים במלאכת ההגיון אבל הטבעיות הן נמצאות בכל המעשים ולפיכך המשילם בשדה וכשיחרוש אותו האדם והוא שידרוש אותו כראוי יוציא תבואה עם שאר מיני עשבים ואחר כך יבנה ביתו כי שם תעמד נפשו. ולפיכך אמר ובנית ביתך ולא אמר כן על השדה שהוא עושה הבית לא השדה ואל זה רמז גם כן באמרו לעבדה ולשמרה כי העבודה היא בטבעיות והשמירה באלוהיות כי הן שמירת הכל כדרך הבית שהכל נשמר בו וכשם שתכלית הבית הוא להגין מחום ומקור מרוח וממטר ולשבת שם ולנוח כן תכלית החכמה הוא להגין מכל ההפכים ולהתלונן בצלה לעד. והחכם שהתחברתי עמו אמר כי אמרו הכן בחוץ מלאכתך רצה בו שיעיין ויתבונן במדות שאר בני אדם והוא הכנת מלאכתו ואחר כן יצמיח מדותיו והם השדה ואחר זה ראוי לבנות הבית והוא החכמה. וכן אמר כי על זה השדה היה הרמז בסוד הנודע בפרה. סוף דבר הבית נאמר על החכמה וברוך השם שבחר בישראל לתת להם תורת אמת שהמקיים אותה כראוי ומשיג כונה הוא הבונה הבית ובשומו עיניו עליה תמיד יחזק את בדק הבית אך בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלף הבית והדלף יבא מצד מדייני אשה כמו שבא ודלף טורד מדייני אשה ואמר דלף טורד ביום סגריר ואשת מדינים נשתוה ולפיכך בית כל עצל היא דירה סרוחה אבל האיש החרוץ דירתו נאה כשיבא להתלונן בצל השם. והוא שקראו ז"ל עליה והיא הישועה האמתית ודוד אמר שזה הבית אינו כשאר הדברים המורכבים מן ההפכים שהרכבתם היא סבת הפסדתם כי ברית עולם שם לו לפי שהוא ערוכה בכל חלקיה אין שם הפוך ושמורה לעד כי חלקיה ישעי והכל חפץ השם אין שם דבר כי אם מכוון לעצמו ולפיכך יתמיד ההויה. או אפשר שרצה בו וכל חפצו ואמרו כי לא יצמיחהו השם כדרך הצמחים או הוא מתבודד וישוב אל ישעי או אל ביתי והוא כאלו אמר כי ביתי או ישעי אינו צומח כדשא הארץ אבל הוא פשוט עומד מתמיד לנצח כדרך הצמח הנזכר במאמר זכריה ומתתחיו יצמח ובנה היכל י"י כמו שהתבאר בפרשת זכור. או רצה באמרו כי לא יצמיח קוץ ודרדר שבא בקללה אבל הרשעים יצמיחו ולא צמח טוב הראוי לאכילה אבל קוץ ודרדר שתחלתו רך ובסופו קשה ואינו ראוי אף לנגיעה ומאכלם עשב השדה הנפסד בזמן מועט כמו שבא הרמז במעשה בראשית.
ושלמה כשתקן המשלים אמר על המשל ההוא סמוך לפסוק על שדה איש עצל עברתי והנה עלה כולו קמשונים ובדברי רז"ל קוצים אני מכלה מן הכרם וזה רצה באמרו ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו. ובליעל במקום זה אפשר שהוא שם המין לרשעים או הוא שם דבר לרשע ועולה והוא חסר בני והוא והוא כאלו אמר ובני בליעל או הוא תאר לרשע וישוב כלהם לכל חלקיו כדרך שבא בצדיק כי כל ישעי וכמוהו כלו קמשונים, ומלת בליעל הוא ממין אחד מן הדבור שמשו בו בקצת הלשונות והוא שיוציאו שמות מונעים במקום מחייבים לא במקום שוללים רצוני לומר שיוציאו השם ההוא לחייב דבר לא לשלול הפכו כל אלו לא לשלול הטוב בלבד אבל לחייב הרע וכן נמצא בביאור בדבריהם ז"ל שאמרו גם ענוש לצדיק לא טוב כמו שאמרו על הרשע לא צדיק לא לשלול ממנו לבד הצדק רק לחייב לו הרשע וכן יאמרו על החולה לא בריא ולא לשלול ממנו לבד הבריאות כי זה יאמר אף על המת אבל יוציאו אותו לחייב לו החולי שלא יאמר רק על החי. וכן יאמרו על אדם הפחות לחייב לו הפחיתות לא איש. וכן נמצא מזה המין בלשוננו במעט מקומות כמו שבא ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו. והוליכו בדרך לא טוב. כי לא טובה השמועה. גם ענוש לצדיק לא טוב. כל אלו לא באו לשלול הטוב בלבד רק לחייב הרע. וכן נמצא בביאור בדבריהם ז"ל שאמרו לא טוב הוא אלא רע וכפי זה המין בא בני בלי שם לחייב להם פחיתות השם והוא הפך אנשי. השם וההפרש גדול יש בדבור בין שני הענינים האלה. ועל דרך המין הנזכר נקרא הרשע בליעל לחייב לו הירידה כלומר היורד מטה וירצה בו בלי על או בל יעל בהפך הוקם על ודוד עליו השלום אמר שהרשעים לא די שאינם במעלת הצדיקים אבל אינם אפילו במעלת הצמח הטוב למאכל ונחמד למראה אמנם הם כקוץ היבש התלוש שהוא דחוי ממקום למקום כמו שאמר גם כן בפתיחת ספרו לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ואמרו כי לא ביד יקחו רצה בו כמו שהקוץ לא יקחו אותו ביד פן יבא בכף הלוקח ונקבה כן הרשעים לא יקחו אותם ביד שאינם נמשכים בידי בני האדם הבאים ללמדם ולהוכיחם לפי שאינם בני תרבות ואין אדם מן הטובים רשאי להתקרב עליהם. והמתרגם אמר ורשיעיא עבדי חטאה דמן לכובין די במפקהון רכיכין למיקטף וכד אינש חייס עליהון ושביק להון אזלין ותקפין עד דלא אפשר למקרב להון ביד. וידוע כי בהתחבר אדם לרשע יגיע לו ממנו נזק לא קטן אבל גדול בהפסד אמונתו ומדותיו הטובות וזה רצה באמרו ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית וגו' באש שרף ישרפו בשבת ואמר בו המתרגם בכן לית פורענותהון ביד אינשא אילהן באישתא עתידין לאתוקרא באתגלאה בית דינא רבא למתב על כורסי דינא למידן ית עלמא. והמתרגם לקח כשבת כפי אשר לקח כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו
ואפשר שרצה בו כי כל עת שיניע אותם רוח חייהם כל הנוגע בהם ימלא ידו ברזל והעץ מן החנית כדרך ויבא הנצב אחר הלהב ובעת מנוחתם והוא בצאת הרוח מגופם שרוף ישרפו כלומר יעשו כלה להיות אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. וכמו כן הנביא בחתימת הנבואות סמך לפסוק וזרחה לכם יראי שמי וגו' ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. וסמך לזה זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים להודיע שסבת כל הטובה קיום התורה בכללה חקיה ומשפטיה. וזה יתכן כשגדולי העם וחכמיו שהם האבות באמת שמים לבם ללמד וליסר התלמידים והקטנים שהם הבנים ואותם הבנים שומעים לאותם האבות והוא הדבר שאנו חסרים בעונותינו בגלות כל שכן בדורנו זה לרב הצרות המתרגשות לבא בעולם והוא הדבר שהאריך גלותינו כי זה החסרון קדום מעת הגלות כמו שנמצא בדברי רבותינו הראשונים מהם מי שאמר תמה אני אם יש בדור מי שמקבל תוכחה ולפיכך אין לתמוה על אורך הגלות כי הוא לשתי סבות אלו ובסור הסבות ברצון השם יסור המסובב ותחיש הגאולה והוא שחתם הנביא בזה בנבואתו זאת ויחל על ידי אליהו על דבר זה שיהא רצון מן השמים שיתקיים בנו כמו שהבטיחנו והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.