מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש בראשית · פרשת חיי שרה
שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך. ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו
פסוקים אלו נאמרו על דרך מוסר הראוי בנשואי מלכה למלך נכבד וגדול מכל בית אביו וגדול משאר המלכים כדרך נשואי רבקה ליצחק אבינו הנכבד מכל בני אביו ומכל בני דורו אז כדרך אחת המלכות המיוחדת למלך שלמה ולפי גדולת המלך צריכה המלכה למוסר רב כדי שימצא בה המבוקש באשת חיל והוא שיהא לה שלמות מדות הראויות לה ולא תחסר אחת מהן ואל זה הענין באו פסוקים אלה מצד הדרך הנגלה בהם כמו שנבאר. ותחלת זה צריך שנקדים ונאמר מה טיבו של ענין זה בספר הנאמר ברוח הקדש שבוחר בתהלות השם ובעבודתו ומה ענין כל המזמור ההוא לשבח המלך ביופיו ולזרזז על גבורתו ועל מרכבתו וחרבו בו וחציו. ונשיב ונאמר כי אין כונת המזמור ההוא אלא על ענין שלם וטוב מכל שאר עניני האדם והוא כי זה המזמור כלו בא על שני פנים גלוי ונסתר. והנסתר בא לשבח השגת שכל האדם בידיעת השם ולהודיע קיומו לנצח ולעורר על האהבה השלמה ולהורות סבת התמדתו על זה עד שישגה באהבה כשגיאת חשק הנשים החזק. ולזה נעשה המזמור הזה כדרך שעשה שלמה ספר שיר השירים שנאמר עליו במשנת כלים שאין כל העולם כדי כיום שנתן בו שיר השירים שנאמר ואם כל הכתובים קדש שיר השירים קדש קדשים. ושם הספר ראיה לדבריהם בקרא אותו שיר השירים ואלו הי' משמעות הספר כפשוטו היה גנאי גדול לשלמה בשם הספר ולא היה לו ענין אבל לפי המכוון הוא על החשק השלם כמו שנודע לכל מבין וקראו בשם הזה לפי שהשיר נאמר על מליצה צחה מחוברת במשל ושיר השירים נאמר על המשובח מכולם ואין ליחס זה רק להשגת ידיעת השם ואהבתו. ולפי שתכלית חשק בעלי חיים זה עם זה הוא נמצא כחושק עם חשוקתו המשיל החכם אהבת השם בחשק ההוא והאריך בדברי חשקם זה עם זה ובני קרח שהיו תלמידי חכמים ידועים המשילוה באהבת המלך עם המלכה ביום חתונתו וביום שמחת לבו וחברו המשל הזה כאלו עומד לפניהם משכיל משורר ואומר השיר הראוי להם בדרך שבחים ראויים ותוכחות מוסר הראויות גם כן לפי חבתם. ולפי זה הענין נקרא המזמור הזה שיר ידידות לפי דרכו למדנו דרך הנגון הראוי לפני החתן והכלה והוא השבח הראוי והמוסר והברכה לא זולת זה כי כן נמצא במזמור הזה ואמרו משכיל שיר ידידות לרמוז בו שהוא מדבר על המשכיל באמת. ולפי שדרך החשוקים לתת דודיהם בגנים על שושנים נאמר בו על שושנים והוא שאמר למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות. וזה הפסוק הודיע בו שם המשורר ושם המזמור המורה על הענין המכוון בו כדרך שמות ספרי החכמים. ואחריו בא פסוק אחד לפתיחת המזמור כדרך פתיחת ספרי החכמים והוא אמרו רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר. וידוע שלשון רחישה מורה על ענין תנועה כאמרם רחושי מרחשן שפותיה. ואמרו רחש לבי דבר טוב הוא כאלו אמר הגיע והוציא שכלו דבר שלם ואין זה לגאוה מן המחבר אבל להעיר האיש השומע אותו או הקורא בדבריו שיתבונן וידע כי הוא מחובר על שלמות וכי הוא המבוקש מן האדם. ואחר זה בא להודיע על אי זה שלמות מן השלמויות מדבר ואמר שמדבר במעשים הראוים למלך.
ואמרו מעשי כאלו אמר מעשה מין האדם שהוא מכללם. והמפרשים אמרו כי על המזמור אמר מעשי ואם כן הוא הוציאו בלשון שניות לרמוז בו על שני פנים. אחר זה בא לבאר באי זה מין מן הדבור ידבר ואמר שידבר בדרך חידה הנאמרת על שני פנים והוא אמרו לשוני עט סופר מהיר לפי שידוע שעט סופר מהיר הוא כלי שבו יוציא הלבלר הזריז לפועל כתיבה נאה ומסודרת בזמן מועט כן חכם חרשים דברו מועט וענינו רבים והוא דבר דבור על אפניו. ולפי שהדבר אחד מחלקי הכמות המתפרק כדרך המספר יאמר על הלבלר ועל החכם סופר לפי שהם מונים האותיות אחת אחת. והוא כולל ספר ספר וסיפור לפי שספר יאמר על כלל האותיות הנמצאות בכתב ההוא. וספר יאמר על מנין האותיות וחבורם בנקוד עד שתחבר מהם תיבה וימנו חלקיה כפי נקודה. וספור יאמר על חבור התיבות זו עם זו כי בחבורן יתכן הדבור. וכיוצא בו ממצוה או מאזהרה אבל בלא חבור תיבות לא יתכן שום דבור ולפיכך לא תשלם תועלתם בלא שלשתם ולפיכך ראוי להקרא הלבלר או החכם סופר ויאמר על הלבלר הזריז סופר מהיר ועל החכם היודע לדבר דרך לחשים והוא שכיון שמדבר נעשו הכל חרשים לפי שאינם שומעים דבריו המכוונים במאמר ההוא גם על זה יאמר סופר מהיר. וכן אמרו רז"ל חרשים כיון שפותח בדברי תורה נעשו הכל כחרשים נבון זה המבין דבר מתוך דבר. לחש זה שראוי למסור לו דברי תורה שנאמרו בלחש.
והרב המורה פרשם בהפך ולא ידעתי למה ואם אי אפשר להיות מלת חרשים רק כפי משמעותה הפשוטה והוא אומנים ירצה בו גם כן הענין הנזכר כאלו אמר חכם שאר המלמדים כי כן יקראו בלשון האומות. ואפשר שהנביא זכריה רצה כפי הענין הזה באמרו ויראני י"י ארבעה חרשים. ובאר הקרבנות לרמוז על הרע שהוא נמשך לארבע יסודות. והטוב נמשך לתורה ולחכמה שהוא על שלש מעלות וזה כלו לפי צד החכמה אבל לפי צד הנבואה נאמר על זרובבל פחת יהודה ועל יהושע הכהן הגדול ועל חגי זכריה שהיו מעוררין על הבנין כמו שנראה מפורש בספר עזרא ושם נאמר באדין קמו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יהוצדק ושריו למבנה בית אלהא די בירושלם ועמהון נביאיא די אלהא מסעדין להון. ורבותינו ז"ל אמרו שהם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק וטוב לפי הדרש על העתיד. אמנם הפשט לפי צד הנבואה נראה מה שאמרתי בו ולפי צד החכמה בא על התורה ועל מעלות החכמה ארבעה חרשים ויאמר חכם חרשים ויקרא גם כן סופר מהיר וכמו כן יאמר על נבון לחש המבין מהרה הדברים הנאמרים בדרך משל וחידה לפי שהוא מונה בזריזות מספר הטעמים היוצאים ממקרא אחד. ולפי זה הענין נקרא עזרא סופר מהיר לפי שהיה חכם שלם ויודע התורה על אמתתה ומבין לחשיה כמו שבא הכתוב ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא וזה הוא תשומת שכל ובינה במקרא הנמשך ענינו אחר הפסוקים ופסוק הטעמים וקריאתם להמון כפי הבנתם והוא המקרא כמו שדרשו ז"ל. אבל לחכמים יחידים היה צריך להבין הלחשים על ידי השכל ובינה בדרישה הראויה וכן העיד עליו הכתוב בפירוש ואמר כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת י"י ולעשות וללמד בישראל חק ומשפט וזהו עיקר עסק בתורה לשמה.
והראיה הברורה למה שאמרתי בשם סופר מהיר על עזרא אמרו סופר מהיר בתורת אלהים ואמרו ספר דתא די אלהא שמיא ואלו היה לשבח הלבלרות מה היה ענין ליחסו על דת השם. וכן ראיה למה שדקדקתי בשם סופר מה שאמר שם לעזרא הכהן הסופר דברי מצות י"י וחקותיו על ישראל. וכן מצאנו בדברי רבותינו ז"ל שאנשי כנסת הגדולה נקראו סופרים לפי שהיו סופרים כל האותיות ודורשים אותן והוא על דרך שהזכרנו בדרישת הטעמים והודעת הלחשים. ועל דרך זה בא לשוני עט סופר מהיר להורות כי כל המזמור ההוא נאמר על שני פנים והוא כדברי משלי שהנגלה ממנו טוב לכל והנסתר טוב ליחידים כמו שיתבאר. ונקדים ונבאר הדרך הנגלה בשבח המלך ובשיר הראוי לו ביום חתונתו וזה החלי. יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם הקדים תחלה סבת בחירתו למלך והוא ופי תארו ונועם דבריו לפי ששני ענינים אלה ענינים המוניים כמו שאמרו ז"ל כלה נאה וחסודה והשנית כי הם מקרבים העם אל המלך ומושכים אותו לקבל מלכותו הוא שאמר על כן וגו'. ורבותינו פרשוהו על אברהם ואמרו נתיפית בעליונים אנכי מגן לך. נתיפית בתחתונים נשיא אלהים אתה בתוכנו. הוצק חן בשפתיך הנה נא הואלתי לדבר. על כן ברכך וג' וי"י ברך את אברהם בכל. וטוב זה על אחד מדרכי הדרש. ובאמת כי עליו ראוי המזמור הזה כי הוא הנבחר באמת למלך לעולם. ואחר שהודיע המשורר סבת בחירתו הודיע הראוי ממנהגותיו והוא אמרו חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך כי זה כלו פעל הגבור והוא הודו והדרו. וזה אמרו הודך והדרך ואחר חגרו החרב הדרו לרכוב והוא שאמר והדרך צלח רכב ולא לבקשת הדם רק על דרך אמת כלו' להקים האמת בארץ ולא בגאון וגאוה כלומר שיתפאר ויתגאה במלכותו רק בענוה ולא שהענוה תביאהו לרחם על החוטאים הרשעים והרעים כי זה אכזריות על הטובים אבל ענות צדק והוא אמרו וענוה צדק ובהנהגה הזאת הישרה תורהו ימינו לעשות פעילות נוראות כראוי לארץ שיהא לה מלך נורא והוא אמרו ותורך נוראות ימינך. ואולי רצה לומר ותורה לעמך ימינך נוראות כי שני פסוקים אלה באו להנהגת עמו הדבק אליו ולפיכך יחס לו החרב. אבל לרדות בעמים ולהכניעם תחתיו יחס לו החצים לרחקם ממנו הוא שאמר חציך שנונים עמים תחתיך יפלו בלב אויבי המלך. וידוע כי בשתי הנהגות אלו יכונן השם כסאו והוא שאמר כסאך אלהים עולם ועד שבט מישור שבט מלכותך רוצה לומר מפני ששבט מישור שבט מלכותך כלומר שמשפטך משפט אמת וממשלתך ממשלת יושר יכונן השם כסאך לעולם. או רצה בו כסאך כסא אלהים לפי שישב ויתנשא האדם עליו לפני השם כמו שנקרא בית אלהים היכל י"י. והוא על דרך שאמר זכריה הנביא וישב ומשל על כסאו כמו שהתבאר בפרשת זכור. ואחר שהזכיר הנהגת מלכותו הודיע הסבה האמתית למלכותו וחתונתו היקרה כדי להעיר אותו ולזרזו על הטוב לעולם בכל זמן ובכל איש כי כן ראוי לכל בני ישראל מלוכה וממשלה. והוא שאמר אהבת צדק ותשנא רשע וידוע כי צדק ורשע שני הפכים וכן אהבה ושנאה ואחר שהנושא והנשוא שניהם הפכים לנושא ולנשוא אחרים ראוי לדקדק מה הוסיף באומרו ותשנא רשע הלא ידוע כי אוהב צדק שונא רשע. אמנם זה נאמר לפי הזמנים ולפי האנשים כי יש איש אוהב צדק פעמים ואוהב רשע פעמים או לא ישנאנו להרחיקו לגמרי לפי השתנות הזמן עליו או יש איש שהוא אוהב צדק לאנשים ואוהב רשע לאחרים כפי הגדלה או כפי אהבה או כפי סבה אחרת. ומי שהוא על דרך זה לא תכון לו ממשלה לפי שאינו מוטבע בצדק ובזה החולי מתו רבים אבל האיש המוטבע בו אוהב צדק ושנא רשע בכל זמן ובכל איש והוא הראוי להיות מלך יותר משאר בני אדם ואף יותר מחבריו הטובים והוא שאמר אהבת וגו'. ר"ל לפי שהיית על הטבע השלם הזה הביאך השם לממשלה יותר משאר בני אדם.
ונראה מן הכתוב הזה שדרך המלכים היה להמשח ביום חתונתם וביום שמחת לבם והוא היה נקרא שמן ששון או הוא נאמר דרך משל אבל מדרכיהם ללבוש בגדי מלכות מקוטרים והם עומדים בהיכלי שן הוא שאמר מור ואהלות וקציעות כל בגדותיך מן היכלי שן ואמרו מני שמחוך נראה שהוא דבק אל הפסוק הבא אחריו והוא כאלו אמר מאשר שמחה בנות מלכים עם שאר נערות יקרות נצבה שגל לימינך בכתם אופיר רצה לומר שנבחרה למלוכה מכל בנות המלכים ובנות השרים ליופיה ולנעימותה ולטוב מוסרה כדרך שנבחרה אסתר מכל הנשים. ואחר שהשלים המשורר הנבון דבריו אל המלך בבחירת המלכה שב לדבר אל המלכה ולהודיעה הראוי לה בהנהגותיה כדי שתכון לעד מלכותה תחת המלך והוא שאמר שמעי בת וראי וגו' כמו שיתבאר. ונקדים לזה ונאמר שאליעזר עבד אברהם השלוח לקחת אשה הגונה ליצחק אבינו בקש מהשם שיזמן לו אשה ראויה כמוהו והוא שתהיינה מדותיה מדות אשת חיל המשלימות הכונה בבריאת האשה כמו שבא הספור בתחלת היצירה שנבראה לעזר האדם והעזר השלם הוא כשהעוזר יעשה בזריזות העבודה המבוקשת ממנו ואע"פ שתכבד העבודה עליו ושיוסיף עזר בטוב מוסרו על הבקשה כפי הראוי למבקש ולא יסמוך על אחר אבל הוא בעצמו יעשה כל מה שאפשר לו לעשות ועל דרך זה בקש אליעזר על הנערה היוצאת מה שמורה על היותה אשת חיל והוא שאמר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק וגו' ומכבדות העבדה במקום הזה בקש ממנה להשקותו אחר שמלאה כדה ותעלהו על ראשה ותעל מן העינה והיא לטוב מוסרה ושלמות הבנתה מהרה והורידה כדה על ידה והשקהו דרך כבוד כדה בידה ולטוב זריזותה השקתה הגמלים ולא הספיק לה להשאיל לו דליה שישאב הוא או אחד מהאנשים ההולכים עמו וכן מטוב הבנתה כששאל מקום ללון הוסיפה בטעם דבריה גם תבן גם מספוא רב עמנו ובדרך מוסר זה בעצמו פתח המשורר בתוכחות מוסרו ואמר שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך כלומר קבלי מיד דבר המלך כשידבר אליך וראי הראוי להתבונן בדבר כדי להשלים רצונו בעבודתו. ואמרו הטי אזנך רצה בו היי מזומנת לשמוע דברו ולא שיצטרך לקרא לך פעמים ובמלת ראי כלל ענינים הרבה שמחתו וכעסו אהבתו ושנאתו ונומו רצה לומר שימי השגחתך בו וראי כשיהיה שמח ואת שמחה ואל יהיו פניך זועפים וכן לא תצהילי פניך בעת כעסו ולא תשנאי אשר יאהב ולא תאהבי את אשר ישנא משכניו או עבדיו או אמהותיו. וכן כשיישן השמרי שלא יעור משנתו בסבתך או בסבת אחר מבני הבית וכן כלל בהטי אזנך שלא תחשוף סודותיו ושלא תבזה את דברו ורצה לומר האזן בלבד תהיה פתוחה לא הפה. ואמרו שכחי עמך בא ליסרה לעזוב דתה ולשונה וכל מנהגה וכלל בזה שלא תקשה לשאול ממנו או ממשרתיו תכשיטי עמה והדומה לזה אבל כל אשר ינתן לה הן רב הן מעט תקבל בשמחה כדרך אסתר שלא בקשה דבר ולפיכך מצאה חן בעיני המלך ובעיני משרתיו. והוסיפו ובית אביך בא להורות שתעזוב הגעגועים שגדלה עליהם וכלל בזה מוסר על מאכלה ומשתה שלא תאהב רק המאכלים שיאהב הבעל ותשמור עתו לא עתה. והכלל שלא תדומה בת אביה רק לבת בעלה. אחר זה אמר ויתאו המלך יפיך כי הוא אדניך רצה בו החיפי והתקשטי עצמך כדרך הנשים ובלבד בצניעות וביראת השם שהמלך יתאו יפיך לא אחר ורמז על הקנאה המביאה תכלית השנאה ורצה לומר את לא תתני עיניך רק בו אבל הוא יעשה חפצו כי הוא המושל בך והוא אמרו כי הוא אדוניך.
ואחר זה אמר והשתחוי לו רצה בו שעם כל המדות הטובות האלה אל תתגאי לפזר ממונו או להראות לפניו משתררת במלוכה אך היי לפניו כאחת אמהותיו לשרתו ולהשתחוות לו. ראה והבן כי נכללו בשתי פסוקים אלה כל המדות הטובות המיוחסות לנשי החיל בספרי המוסר וכמו כן נזכרו ברבקה אמרו על דרך רמז כי שכחה עמה ובית אביה באמרה מיד אלך. ותכס בצעיף לצניעות. ותתעלף להתקשט ולהתיפות ותפול מעל הגמל להשתחות כי כן דרך הרוכבים בפגשם נכבד מהם וכבר נזכר מטוב מוסרה בדברי אליעזר מה שכלל שאר המדות הטובות הראויות לאשת חיל ואהבתה ליצחק הורה עליה כי היתה יראת השם והיא האשה הראויה להתהלל כמו שאמר החכם אשה יראת י"י היא תתהלל. והכל נכלל במוסר המשורר כמו שהתבאר. ואחר המוסר יחל לה הגמול הראוי לה על זה ואמר ובת צור כלומר המעטירה פניך יחלו עשרי עם ברוב רכולתם הרבה משאר רכולות הערים האחרות גם כל כבודה בת מלך שלא יצאה הפתח ולבושה משבצות זהב תובל למלך לעשות רקמות לא להיות מלכה ואחר הכבודה ההיא בתולות שהן רעותיה כולנה מובאות לשרתך. ולא שיקשה בעיניהם או בעיני אוהביהן רק בשמחות וגיל תובלנה בהיכל המלך ואת לנעימותך וטוב מדותיך תמלכי עליהן. ואחר שהשלים המשורר דברו עם המלכה על נעימותה ועל מוסרה הטוב לה ועל טוב חלקתה שב לברך המלך כדרך חתימת שירי חתונה ואמר תחת אבותיך יהיו בניך וגו' אזכירה שמך בכל דור ודור על כן עמים יהודוך עולם ועד. כבר נשלם הדרך הגלוי מהדבר הטוב ובו שתי תועלות גדולות האחת למוד ממלכה וכל ממשלה. השנית מוסר הנשים.
ומעתה נתחיל ונבאר הדרך הנסתר ונאמר שזה המלך הגדול מכל חבריו והוא השלם המשיג ההשגה האנושית עד שדבק בעליונים. ונאמר כי לנפש האדם חלקים רבים והחלק הנבחר מהם הוא השכל וכשיצא לפועל תמצא צורת הנפש שהיא צלם האדם והוא החתן והנפש היא חומר לשכל היא הכלה. ולחלק השכלי אשר לנפש שלשה כחות קנויים זה אחר זה הראשון מהם הוא השכל הקנוי שבו ילמד המלאכה כשיעורין והמלחות ועבודת האדמה וברפואות וזה כלו צריך להחיות הגוף אשר אין החפץ בו. והשני אשר בו יחשב ויסתכל בדבר שירצה לעשותו אם אפשר לעשותו ואם הוא אפשר איך צריך שיעשה וזה הכח מקנה המדות הטובות והחפץ בו אבל לו לעצמו. השלישי הוא אשר בו ידע החכמה וידבק בעליונים וזה ראוי באמת להקרא מלך. ונאמר על דרך משל כי כן נולד לאדם ולחוה שלשה בנים כפי הסדר הזה. הראשון היה עובד אדמה לבד ונקרא קין מפני שהיה הקנוי הראשון אשר ילדתו חוה לאדם והוא לא היה בו החפץ כמו שאמר אל קין ואל מנחתו לא שעה ואמר המתרגם ובקין ובמנחתיה לא הוה רעוה. ועליו בא הספור שהיה בונה עיר כי האדם מדיני בטבע ואליו התיחסו בספור האמתי יושב אהל ומקנה ותופש כנור ועוגב ולוטש נחושת וברזל. וכנגד זה נעשה ספר משלי כפי פשוטו ואחריו נולד הבל שהיה רעה צאן והוא היה מנהיג החי ההנהגה הישרה ונקרא הבל כנגד הכח השני לפי שאין לנפש שלמות עד שיולד השלישי כמו שאמר החכם גם בלא דעת נפש לא טוב ולא טוב יאמר על הדבר שאינו שלם ובהיותם בשדה כלומר שאין שם בית ולא חצר הבל נהרג על ידי קין ואמנם הרצון בו בעבור שת הנולד באחרונה ככלות כח הבל לא כל עת שכחו חזק כי הוא מונע מציאות האחד לפועל לפי הטרדה בו. וזהו שהוציא הכתוב הרצון בו בלשון וישע ואמר המתרגם והוא רעוא מן קדם י"י ולא אמר ואתרעי י"י וכנגדו נעשה ספר קהלת הסובב על מאמר כל מעשה אדם שהוא הבל וזה גם כן ספרה עליו התורה שילדתו חוה והוא שאמרה התורה ותוסף ללדת את אחיו את הבל ולא באר טעם השם ההוא ודי למבינים בביאור טעם שמות אחיו ובהעביר הטעם בשמו. ובאמרו את אחיו את הבל וזה כלו הערה שאין הכונה במציאות עצמם. והכונה הוא בשלישי שהולידו אביו והיה בדמותו בצלמו על דרך שאמרו ז"ל בדמותו בצלמו מיכן אתה למד שלא היה קין לא מזרעו ולא מדמותו ולא מצלמו עד שנולד שת והיה מזרעו ומדמותו ומצלמו. ולפיכך נאמר בו כי שת לי אלהים זרע אחר ואחר שהוא בצלם אביו ובדמותו תאות לו המלוכה אחר אשר תארו כתואר בני המלך ועליו נעשה שיר השירים הסובב על חשק המלך וכמו כן המזמור שקדם ונאמר לו יפיפית רצה לומר שאין צריך לומר שאתה יפה משאר חלקי הנפש שהם דברי בהמה. אלא יפה אתה ונאה משני הכחות שהם מצד אחר בני אדם ואמרו יפיפית לא יפית להורות כי לא כן נברא בתחלת היצירה אבל מעט התיפה כפי הטורח וההשתדלות עם העזר האלהי ואמרו הוצק חן בשפתותיך רצה לומר בדבריך ובא להורות כי מתוך דבריו בחכמות עד שידע השם ידיעה אמיתית מצא חן בעיניו כדרך ואדעך בשם למען אמצא חן בעיניך. ואמרו על כן ברכך אלהים לעולם הורה כי מתוך החן ההוא ידבק בעליונים וישאר חי וקיים לעד ואחר שהורה הכונה הראשונה במין האדם בא ללמד הכונה השנית והיא הצריכה לו להשאר המלך ביופיו ובמלכותו ובחן ההוא והוא שאמר חגור חרבך על ירך גבור וגו'. רצה בגבור המושל ברוחו הוא הכובש את יצרו שגבורתו גדולה יותר ויותר מלוכד עיר לפי שהלוכד עיר כל אנשיו עוזרים אותו אבל הכובש את יצרו כל אנשיו מורדים בו והוא כמלך שקשרו עליו אנשיו ובקשו לטורדו מן המלוכה בעזר מלך גדול אחר והוא בגבורתו ובתחבולתו ממשלתו וחכמתו יבריחם ויחזירם למוטב וזה רצה באמרו טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. וכאלו הוא המשל טוב ממלט עיר מלוכד עיר ואל זה הממלט רמז באמרו עיר קטנה והעיר הוא השכל החמרי והממלט הוא צורת השכל והוא השכל בפעל וענין המשל ההוא כלו פשוט למבין וזה רצה באמרו טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו וגו'.
וכפי ענין זה בא חגור על חרבך על ירך גבור כלומר על הצלע שממנו נבראה האשה כי צלע וירך שניהם מורים על צד אחד מצדי הדבר ובאר כי החרב הוא הודך והדרך והוא הדרך הישרה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם וידוע כי החרב כלי מירא רואיו הסמוכים לו ובו תכון הממשלה. ואחר אשר באר זה לימד איך ראוי לנהוג בחרב והוא שאמר צלח רכב כלומר צלח רכב על מרכבת אמת ר"ל שלא יטה אל צד הגובה בהתגאותו במעשיו בעשותו לפנים רק על דבר אמת. ואמרו וענוה צדק רצה בו שלא יטה גם כן לצד הענה רק בצדק כמו שהתבאר בדרך הנגלה.
ואמר ותורך נוראות ימינך על דרך שאמר החכם לב חכם לימינו לפי שהימין משל למעשים הטובים ורצה לומר שים לבך לימינך ותלמדך לעשות נוראות שיראוך אנשיך ויעבדוך אחיך וישתחוו לך בני אמך. ואחר זה הורהו שיהיו חצי גערתו שנונים להכניע שאר חלקי הנפש הרחוקים ממנו והאורבים לו ולהפיל אותם החצים בלב אויבי המלך שהם בני השטן עד שיסורו מעליו והוא שאמר חציך שנונים ואחר שיסורו מעליו והיה שבט מישור שבט מלכותו על עמו ועל שאר העמים יכונן השם כסאו להעמידו מלך לעולם כלומר להיותו משכיל בכל עת כמו שבא זה הענין בעצמו ביהושע אחר שגער השם בשטן אמר ומלאך י"י עומד. ואחר שהשלים ענין מלכותו בא לדבר על חתונתו והוא להיות הצורה דבקה בחומר דבקות קיים שלא תפרד ממנו רגע אחד והודיע סבת זה בשלשה פסוקים והם אהבת צדק וגו'. מור ואהלות. בנות מלכים וגו'. רצה לומר מפני שאהבת צדק ותשנא רשע כלומר שנתת כל רגעיך לצדק נפשך ולא נתת רגע אחד לרשע על כן משחך השם שמן ששון מחבריך והוא השם הטוב העולה על כל הכתרים שסבתו הענוה כמו שאמרו ז"ל ענוה גדולה מכולן והוא השמן שהזהיר עליו החכם ואמרו ושמן על ראשך אל יחסר והוא הצניף הטהור שנזכר על יהושע הכהן. וכמו שנזכר שם שהלבישוהו מחלצות בא הנה מור וקציעות כל בגדותיך והרצון בו שכל הדבקים אליו יריחו ריח מדותיו הטובות. עוד אמר מני שמחוך בנות מלכים ביקרותיך רצה לומר מאשר קבלת בשמחה כחות החכמים עם מדותיך היקרות הקדומות לך בטבע נצבה שגל לימינך בכתם אופיר. והוא השלמת המשל שאמרנו להיות החומר מקבל הצורה ונדבק בה לא בצורה אחרת. ואחר זה בא המשורר ליסר הכלה וללמדה בשירות המלך כדרך שתמצא חן בעיניו וילווה אליה כל הימים והוא אמרו שמעי בת וראי רצה בו שתשים כל השגחותיך בו על הדרך שבארנו בדרך הנגלה. ואמרו שכחי עמך שלא לפנות אל שאר חלקיה ואמרו ובית אביך להזהירה אף על כחות החלק הזה ועל בית האב הזהיר לא על האם ואמרו ויתאו המלך יפיך הוא כענין ואל אישך תשוקתך כלומר שתהיה תשוקתך לבד אל אישך והוא שתתיפי לו ולא לאחר.
וכבר פרשתי בפסוק ואל אישך פירושים אחרים ואין לתמוה על זה כי הוא דרך הדברים הנסתרים ואמרו כי הוא אדניך והשתחוי לו הוא כענין והוא ימשול בך ועל דרך זה עולה זו וגם יפה על הכונה הראשונה. ואחר זה הודיע כי סוף הגמול ובת צור כמו שדרשו רז"ל מקרא על צור ליושבים לפני י"י יהיה סחרה לאכול לשבוע ולמכסה עתיק אמרו זה המכסה דברים שגלן עתיק יומיא ומהו ניהו סתרי תורה ואיכא דאמרי זה המגלה דברים שכסן עתיק יומיא ומאי ניהו טעמי תורה.
ושתי הדעות האלה מיוחסים למלך ולמלכה הנזכרים כי זה השגת האדם כשהוא שלם בחכמה ובמדות. ובא המשל בצור לפי רב גדלתה בזמן ההוא כי כן דרך הנביאים להמשיל הדברים הגבוהים שלא ראתה אותם עין בדברים הנראים להודיע מעלת מציאותם לא להודיע מהותם ואיכ' מצורף אל זה שתוף השם כאשר בא במקומות רבים מן הסודות. וצור גם כן מלה משותפת כי הוא שם עיר ונאמר ונצבת על הצור. ונאמר ותקח צפורה צור. ונאמר צר תעודה. וכתיב והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. ואפשר שעל הענין האחרון בא המשל או לנצור השם ולשמור את הנפש הזאת לעולם וזה מקץ שבעים שנה שנזכר שם לפי שימי שנותינו שבעים שנה ועוד נאמר שם כי מקץ שבעים שנה ושבה לאחננה וזנתה את כל ממלכות הארץ על פני האדמה כי כן משפט הגוף שהוא העיר והיה סתרה ואתננה קדש לי"י לא יאצר ולא יחסן כי ליושבים וכו' וזה כלו נאות למה שדרשו בו רבותינו מצד החכמה הבאה מכלל הנבואה ועל הדרך הזה בא במזמור זה ובת צור ושאר הפסוקים באו להורות שמחתו עם החכמים ואולי בא להשלים המשל ואין ענין לו בנמשל כי כן יבא במשלים הרבה. ואחר שהשלים לדבר על שלמות נפשו הודיע מה שהוא דרך החכמים להוליד בנים בדמותם כהוליד שת אנוש והוא לפי שכל אדם חכם שלם ישפיע משפע חכמתו על אחרים וישאירם אחריו כמו שהשפיעו אחרים עליו כי זה מדרכי השם המשפיע מטובו על ברואיו. ואל זה הענין בא תחת אבותיך יהיו בניך וכן אותן התלמידים ילמדו אחרים ואותם אחרים לאחרים עד שיזכר שמו בכל דור ודור בדרך שאמר החכם זכר צדיק לברכה. והאחרים השומעים מהם יהודוהו עולם ועד כמו שיראה היום לכל כי מאלפי שנה יזכרו הנביאים והחכמים על דבריהם הטובים וכל האומות מספרים שבחם והוא שאמר אזכירה שמך בכל דור ודור על כן עמים יהודוך עולם ועד. השם ברחמיו יאר עינינו וימציאנו חן בעיניו ויקיים בנו מקרא שכתוב ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.