אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב קונטרס קל וחומר › סימן ה

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס קל וחומר · סימן ה

סימן ד

שאלה דג טמא ובשר חזיר דבשניהם יש לאו ועשה. לפ"ד הרמב"ם עשה גמורה. ולפ"ד הראב"ד והרמב"ן לאו הכא מכלל עשה אם שקולין הן. או לא:

תשובה לפעד"נ דמאכילין אותו דג טמא ולא בשר חזיר משום דבבשר חזיר מלבד האיסור של בהמה טמאה יש בו נמי איסור נבלה אע"ג דאמרינן בכמה דוכתי' דאינו חייב בבהמה טמאה משום נבלה וטרפה נראה היינו דלא לקי משום נבלה וטרפה משום דאין אחע"א. אבל מ"מ ודאי האיסור של נבלה נמי אית בה ונ"מ לקוברו בין ר"ג וכמו דאמרינן ביבמות (לג:) וא"כ גבי נבלת בהמה טמאה צריכין לדחות תרי איסורי מפני סכ"נ וגבי דג טמא אינו צריך לדחות אלא איסור אחד. וכן מוכח להדיא מהגמרא חולין (קו) דקאמר כי אתא רב דימי אמר מים הראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הוציאו את האשה מבעלה כי אתא רבין אמר ראשונים האכילו בשר נבלה אחרונים הרגו את הנפש כו' ר' אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא. ופירש"י ראשונים בשר חזיר כרב דימי אחרונים הרגו כרבין. בשר חזיר חמיר מנבלה דאית בו תרי איסורין עכ"ל. אלמא להדיא דנבלת בהמה טמאה חמירא מנבלת בהמה טהורה וכמש"כ דאף דאין אחע"א היינו דוקא לענין מלקות. אבל מ"מ האיסור השני יש עליו. וראיתי להגאון בעל ד"א דרוצה להוכיח מדברי רש"י הנ"ל דסובר דגבי נבלה אינו אלא לאו דנבלה לבד ולא ס"ל דיש בזה גם איסור עשה דאינה זבוחה ומחמת זה חמיר חזיר מנבלה משום דחזיר יש בו לאו ועשה. אבל לפי"ד נראה ברור דלשון רש"י ז"ל תרי איסורי משמע כמש"כ משום חזיר ונבלה דזה מיקרי תרי איסורי ממש. וכן מוכח לפרש דברי הגמרא לפי שיטת הראשונים דס"ל דגבי נבלה יש נמי איסור עשה שאינה זבוחה. ומה חומר יש בחזיר מנבלה וע"כ כמש"כ שיש בו תרי איסורי לענין לקוברו בין ר"ג:

ועוד נראה דחזיר חמיר מדג טמא מטעם אחר. כיון דאנן צריכין לדחות מתחילה איסור בהמה טמאה מטעם פ"נ א"כ חל עליו אח"כ איסור נבלה אע"ג דאין איסור חע"א מ"מ הא האיסור השני מתלי תלי וקאי דאם ימצא מקום לחול יחול. וכה"ג אמרינן ביבמות (לב.) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתא איסור אחות אשה וחייל א"כ גבי חזיר ע"כ צריכין לדחות תרי איסורי איסור בהמה טמאה ואיסור נבלה. ובדג טמא אינו אלא איסור אחד. ואע"ג שב"ד אין נפקותא שבודאי חזיר חמיר מדג טמא מטעם הראשון שכתבתי כיון שאיסור חל ע"א לקוברו בין ר"ג. מ"מ נ"מ בטעם זה דאם יש לפנינו זית מנבלת בהמה טמאה וזית מנבלת בהמה טהורה והחולה אינו צריך אלא כזית אחד דלכאורה נראה דצריך להאכילו חצי זית מנבלת בהמה טמאה וחצי זית מנבלת בהמה טהורה כדי שמכל איסור ואיסור יהא רק חצי זית דהא קיי"ל במעילה (טז.) דלאכילה אין מצטרפין. אבל לפי דברינו מאכילין אותו מזית נבלת בהמה טהורה דהא אף אם יאכיל אותו חצי זית מנבלת בהמה טמאה וחצי זית מנבלת בהמה טהורה יעבור על איסור נבלה על כזית שלם משום דגם בחצי זית מנבלת בהמה טמאה כיון שנדחית אצלו איסורא דבהמה טמאה מפני סכ"נ אי חל עליו איסור נבלה ומצסרף לחצי זית נבלת בהמה טהורה:

אמנם ראיתי להגאון בעל נוב"י באו"ח מה"ק סי' ל"ו שדן די חדש דמה ששנינו טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה זה בכל ימות השנה. אבל אירע דבר זה ביוה"כ אז אם הנבלה נתובלה מאתמול והטבל לא ראה פני הבית מאתמול או שלא נתמרח בכרי עד יוה"כ דאז אין על הטבל זה כל אותו יום שהוא יוה"כ רק איסור יוה"כ דאין איסור טבל חל שאינו לא כולל ולא מוסיף דמה תוספת יש בטבל יותר מיוה"כ ביומו. ודאי דמאכילין אותו טבל שהטבל אין שם רק איסור יוה"כ לחוד ובנבלה שנתנבלה אתמול יש בה כ' איסורים איסור נבלה ואיסור יוה"כ עכת"ד. ולפי דברינו אלה דכיון דנדחה איסור הראשון משום סכ"נ חל עליו איסור השני. א"כ ליתא לדין החדש שהמציא הנוב"י דהא אף בטבל שנתמרח ביוה"כ חל עליו חיסור טבל כיון דאנן מדחינן לו איסיר יוה"כ מפני סכ"נ א"כ ממילא חל עליו אח"כ איסור טבל דאיסור טבל מתלי תלי וקאי וכיון דחל עליו איסור טבל ע"כ צריך לדחות לו גם איסור טבל שהוא במיתה א"כ ממילא טבל חמור אף שנתמרח היום וע"כ צריך להאכילו נבל אף שנתנבלה מאתמול. ועוד קשה דהא לפי"ד נראה דחולה שהותר לו לאכול ביוה"כ ויש לפניו היתר ואיסור שאם יניח ההיתר ויאכל האיסור חייב על אכילת האיסור דאף שהותר לו לאכול מחמת סכ"נ מ"מ הא אפשר נו לאכול ההיתר א"כ אכילת איסור לא נדחית לו בלל וחייב עליו א"כ אפי' נתמרח היום חל עליו איסור טבל לגבי חולה שצריך להאכילו היום ואין עליו איסור יוה"כ והוא יניח ההיתר ויאכל האיסור. א"כ חל איסור טבל אף לגבי חולה שאין לפניו היתר לאכול מיגו דאיתוסיף איסורא לגבי חולה שיש לפניו היתר ויאכל מן האיסור וכיון שחל איסור טבל א"כ ממילא צריך להאכילו נבלה ולא טבל. ויותר נ"ל דאפי' לשאר ב"א הבריאים שיש עליהם איסור דיוה"כ נמי חל עליהם איסור טבל אפי' שנתמרח היום משום דאמרינן מיגו דאיתוסיף איסורא לגבי חולים שצריכין להאכילן היום מפני סכ"נ ויאכל באיסור חל נמי על הבריאים:

אח"כ ראיתי דמדברי הרמב"ן והריטב"א בקדושין (עז:) מוכח דאינו כן. דז"ל הרמב"ן שם על הא דאמר ר"ש האוכל נבלה ביוה"כ פטור ואחרים אומרים דפטור מן האחרון קאמר כלומר שאם נתנבלה ערב יוה"כ פטור מיוה"כ ואם נתנבלה ביוה"כ פטור מנבלה ורבנן פליגי עלי' ואמרי שאם נתנבלה בערב יוה"כ אתי איסור חמיר דיוה"כ וחייל על איסור קל של נבלה וכן עיקר ובמס' נזיר (ד.) אשכחן בנוסחי האוכל נבלה ביוה"כ אינו חייב אלא על אחת ע"כ. וכן כתב הריטב"א שם יעו"ש. א"כ ס"ל דנבלה שנתנבלה ביוה"כ לא אתא איסור נבלה וחל על איסור יוה"כ ולא אמרינן דהוה איסור מוסיף מיגו דאיתוסיף איסורא על חתיכה זו לגבי חולים חל נמי האיסור לגבי בריאים. אך מר"ש אין ראי' משום דהא מוכח בגמרא שם דר"ש לית לי' אפי' איסור מוסיף [ע"ש בתוס' ד"ה פרט] ואפי' לתירוץ השני דהתוס' הא בקל על חמור לית לי' איסור מוסיף. והכא נבלה על יוה"כ הוא קל על חמור. אבל הא משמע שם מדברי הרמב"ן וכן כתב להדיא הריטב"א דרבנן מודים לר"ש דנבלה שנתנבלה ביוה"כ אינו חייב אלא משום יוה"כ לבד. ואינהו הוא דסברי איסור חע"א בכולל וכ"ש במוסיף. ולכאורה היה נ"ל דיש לדחות ראי' זו משום די"ל דהרמב"ן והריטב"א ז"ל דאמרי דרבנן מודים לר"ש בנבלה שנתנבלה ביוה"כ הוא לחד לישנא שבגמרא שם בקדושין דרבנן מודים לר"ש דבקל על חמור אינו חל. וע"כ צ"ל דאפי' באיסור מוסיף לא חל קל על חמור דהתם איסור מוסיף הוא כמש"כ התוס' והרמב"ן והריטב"א. אבל לפי מאי דקיי"ל כר' יוסי דס"ל דאיסור מוסיף חל אף בקל על חמור [עיין בתוס' יבמות (לג:) ד"ה אמר ר' יוסי] א"כ איכא למימר דחל איסור יוה"כ על נבלה משום איסור מוסיף על חולים. אבל שוב ראיתי בשעה"מ ה' א"ב פי"ז ה"ח שתמה על דברי הריטב"א הנ"ל וכתב וז"ל שהרי בנתנבלה ביוה"כ הו"ל איסור מוסיף דקודם שנתנבלה לא נאסר ביוה"כ אלא להדיוט אבל לגבוה שרי וכשנתנבלה נאסר לגבוה. וכן כתבו התוס' פ' ג"ה (קא) ד"ה מאן כו' והכי אמרינן בהדיא בכריתות פ' אמרו לו דנותר חשיב איסור מוסיף מה"ט דאיתסר לגבוה. ואע"ג דאמרינן בשמעתין דכ"ג הבא על אותה אלמנה אפי' רבנן מודי דלא חייל איסור קל על איסור חמור אפי' באיסור מוסיף. וא"כ ה"נ גבי נבלה אע"ג דאיסור מוסיף הוא לא חייל לרבנן משום דהוה קל על חמור. מ"מ אכתי קשה ממה שהקשה הריטב"א וז"ל ואיכא למידק מעיקרא היכא אוקמינהו כר"ש דאי משום ההיא דאוכל נבלה ביוה"כ לא דמי דההיא איסור כולל והא דהכא איסור מוסיף. ואע"ג דל"ל לר"ש איסור כולל אפשר דמודה באיסור מוסיף כו' יעו"ש. והשתא קשה הא מדפטר ר"ש בנתנבלה ביוה"כ משום נבלה ע"כ דל"ל איסור מוסיף ולומר דקושיתי' היא לפירש"י והראב"ד ז"ל הא ודאי דחיקא מילתא טובא מאחר שהוא ז"ל כבר דחאם וכתב שהפי' הנכון כמ"ש כו' עכ"ל. והנה קושית השעה"מ על הריטב"א יש לתרץ בפשיטות דאיירי בבהמה דלא חזי לגביה כגון בעלת מום וכיוצא בזה וא"צ לדחוקי כמו שמסיק הגאון הנ"ל דסובר הריטב"א דמטעם דנאסרה לגבוה לא מיקרי איסור מוסיף משום דסתם בהמה לאו למזבח קיימא. והאי דכריתות שאני דמיירי בבהמת קדשים. ובזה נתישב ג"כ מה שהקשה שם הגאון הנ"ל על תוס' בפ' ד' אחים דכתבו דנבלה על חלב הוא איסור כולל. ותמה ע"ז הא איסור מוסיף הוא כיון דנאסרה לגביה. ולפי"ד ניחא בפשיטות דהא אמרה התורה דיחול איסור נבלה על איסור חלב אפילו בבהמה דלא חזי לגבוה ושם אינו אלא איסור כולל לבד. אך קושיתי על הריטב"א אמאי אינו נקרא איסור מוסיף מטעם שנאסרה לחולים שיש להם היתר עומדת על מקומה. ותירוצי נסתר כמו שסתר השעה"מ דמדברי הריטב"א נראה ברור דס"ל דאינו מוסיף דאל"כ הו"ל להריטב"א להביא ראי' דר"ש ל"ל איסור מוסיף מהך ברייתא גופא. וכן מוכח מדברי הרמב"ן דס"ל דאין זה מיקרי איסור מוסיף מדצריך הרמב"ן שם לתרץ דברי הגמרא דקדושין ולהביא ראי' דר"ש ל"ל איסור מוסיף מיבמות ולא הביא מהך ברייתא גופא. והוא בעצמו מסכים לפי' דהאוכל נבלה ביוה"כ פטור מן האחרון קאמר. אלא ודאי דס"ל דאיסור נבלה על יוה"כ אין זה איסור מיסיף. וקשה אמאי לא הוה איסור מוסיף לגבי בריאים מגו דאיתוסיף איסורא לגבי חולים שצריכין לאכול ביוה"כ:

וע"כ נ"ל דטעמם של הרמב"ן והריטב"א הוא משום דלא אמרינן מגו דאתוסיף איסורא לגבי חולים שצריכין לאכול ביוה"כ אלא היכא דאיכא חולים לפנינו שצריכין לאכול ביוה"כ בכדי אכילת פרס. אבל היכא דליכא חולים לפנינו שצריכין לאכול כשיעור לא אמרינן כיון דהא בודאי איכא חולה בעולם שצריך לאכול ביוה"כ כשיעור ועליו חל איסור נבלה ומגו דאיתוסיף איסורא לגבי' יחול נמי על הבריאים זה לא אמרינן כיון דהוא אינו לפנינו. ונראה דע"כ הוא כן דעת הרמב"ם דס"ל בפי' המשנה פ"ג דכריתות דהיכא דאתילד בן קטן כיון שיגדל חל עליו איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת אביו בבת אחת ומגו דחל עליו חל נמי על יתר האחים משים דהוה איסור מוסיף מגו דאתוסיף איסורא לגבי האי אח אתוסיף איסורא נמי לגבי שאר אחים. א"כ קשה לפי"ד היכא משכחת הא דאמרינן בכ"מ אין אח"ע הא ליכא בכל יום שיהא אחד בסוף העולם שלא הביא שתי שערות ועליו הא באו האיסורין בבת אחת ומחייב על שתיהן ומגו דחל עליו חל נמי אכו"ע. אלא ע"כ דדעת הרמב"ם הו כיון דהאיש שהגדיל איננו לפנינו לא אמרינן מגו דאתוסיף איסורא לגבי האי גדול חל נמי לכו"ע. ועיין בחידושי רעק"א (ליבמות לג.) יעוי"ש. ולפי"ז י"ל נמי דברי הנוב"י מקושיתי השניה שהקשיתי עליו. אמנם קושיתי הראשונה דאמאי לא חל גבי איסור טבל כיון דאנן מדחינן לי' איסור יוה"כ מפני סכ"נ. לפע"ד היא קושיא גדולה על הנוב"י:

ולפ"ד נראה להביא ראי' דלא כהנוב"י מהא דאמרינן בנזיר (מח:) דלר"ע אתי הקרא ולאחיו דאפי' כ"ג והוא נזיר מטמא למת מצוה ור"י סובר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוי. וא"כ קשה לר"ע דסובר חולין (קא:) [יעו"ש בתוס' ד"ה אמר ר"ע כו'] דאין אחע"א אפי' בבת אחת. איך חל כאן איסור נזיר על כה"ג ואפי' אם נאמר דגלי לן קרא על נזירות דחל על שבועה אף לר"ש דסובר דבשאר איסורין אין אחע"א א"כ איכא למימר דחל אפילו על איסור הבא מאליו. וכן דעת הגאון בעל ש"א סי"ס. אך מסיק שם דכמה ראשונים לא ס"ל הכי ומחלקין בין איסור הבא מאליו ובין איסור הבא ע"י עצמו ובאמת נזירות דמי לשבועה דמקרי מהתרי. גופא אחפיצא וא"כ אמאי חל לר"ע איסור נזירות אאיסור כה"ג. אע"כ צ"ל כמש"כ דהיכא דצריכין לדחות האיסורים ע"כ צריכין גם האיסור השני אע"ג שעדיין לא חל משום דהאיסור השני מתלי תלי וקאי כיון שנדחה האיסור הראשון כגון כה"ג לגבי טומאת מת מצוה מיד חל עליו איסור השני היינו איסור נזירות וע"כ צריך לדחות גם איסור נזירות:

ולכאורה תמיהתי גם על דברי הש"ך בסי' רצ"ח סק"ה דכתב שם ע"ד השו"ע דאם נשבע שלא יאכל נבלות וטריפות אינו חייב משום שבועה. דנ"מ גם האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבלה שא"צ להתיר לו שבועתו. ולפ"ד קשה דהא מה דאין איסור שבועה חל על איסור נבלה הוא משום דאין אחע"א א"כ איסור השבועה מתני תלי וקאי וכיון דפקע איסור נבלה לגבי' מטעם סכ"נ א"כ חל עליו איסור שבועה ואמאי א"צ להתיר לו. אבל אח"כ מצאתי בס' אבני מלואים בתשו' סי' י"ב דכתב וז"ל עוד נ"מ כו' דלטעמא דמושבע ועומד אע"ג דאח"כ פקע איסור הראשון כגון האי שנשבע שלא לאכול נבלות ואח"כ חלה חולי שיש בו סכנה ופקע מיני' איסור נבלה שהרי הותרה לו משום סכנה אפי"ה שבועה לא חיילה כיון דלשעתו לא הי' מקום לחול שהרי היה מושבע ועימד לא מצי לאסור על נפשו בשבועה תו לא הדרא וחיילא. אבל לטעמא דאין אחע"א איסור השני מתלי תלי וקאי וכי פקע איסור הראשון קאי באיסור שני לקרבן ולמלקות כדאיתא ביבמות שם, ומשום דאיסור הבא מאליו כדקאי קאי אלא שאין עונשין על האיסור השני לקרבן ולמלקות וכי פקע איסור הראשון הדר וחייל אף לעונשין עכ"ל. א"כ דברי הש"ך נכונים. אבל דברי הנוב"י תמוהים:

אח"כ התבוננתי דנראה דדעת הנוב"י הוא דהא דאמרינן דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי היינו דוקא התם כיון דאשת אח לגבי יבום הותרה לגמרי וליכא איסור כלל ע"כ אמרינן דאתא איסור אחות אשה וחייל אי אמרינן דאשת אח פקע. וכן טומאת כה"ג לגבי מת מצוה הותרה לגמרי ולא דחייה כמש"כ הראשונים לכך אמרינן דאתא איסור נזירות וחייל עליו אבל הכא הא איסור יוה"כ לא הותר גבי סכ"נ אלא דחוי הוא לגבי סכ"נ לכך לא מצי לחול איסור טבל על איסור יוה"כ. כיון דאיסור יוה"כ עדיין איתא ולא הותר לגמרי. דאיסורין שהותרו לגבי חולה מטעם סכ"נ נראה דס"ל דזהו רק מטעם דחויה ולא מטעם הותרה לכך איסור אחר לא חל עליו ולא אמרינן מתלי תלי וקאי. ולפד"נ דאף אם יש לפניו היתר וטבל שנתמרח היום או נבלה שנתנבלה היום והניח החולה ההיתר ואכל האיסור אינו חייב על הטבל או על הנבלה משום דלא חיילי על איסור יוה"כ משום דאיסור אכילת יוה"כ לא הותר לגמרי רק דחוי:

וכעת הגיע לידי ס' יקר המציאות מרכבת המשנה ח"ב ומצאתי כתוב בה' מ"א פי"ד הי"ב וז"ל והנה השבתי להרב מפראג בנדון זה ראיתי בספרו נודע ביהודה סל"ו דלשון המשנה אפילו דברים טמאים דלא כר"ש דאליבי' דר"ש אין איסור יוה"כ חל על איסור נבלה וא"כ נהפוך הוא דדברים טמאים בלאו ודברים טהורים בכרת כו' ואני אומר דשפיר אתיא מתני' אף כר"ש דהא אנן קי"ל דדחויה שבת אצל פיקוח נפש ולאו דוקא דחויה אלא הותרה כמש"כ פ"ב מה' שבת דאין עושין דברים אלו אלא ע"י גדולי ישראל ת"ח וא"כ ה"ה אכילה ביה"כ לזה שאחזו בולמוס הותרה ומצוה נמי איכא שאם יתענה עובר על דמכם לנפשותיכם וא"כ פקע איסור יה"כ לגבי' דחייב לאכול וחזר הדין לאסור לאכול נבלה כשיש היתר. ובהכי אזדא נמי מ"ש שם דהיכא דיש לפניו טבל שנתמרח ביה"כ ונבלה שנתנבלה מאתמול מאכילין אותו טבל דלא חייל על יה"כ כו' דזה אינו דביבמות (דל"ב) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל וא"כ ה"נ כיון דזה שאחזו בולמוס פקע מיני' איסור יוה"כ אתי איסור טבל וחייל וא"כ ודאי מאכילין אותו נבלה דאין כאן איסור יה"כ וה"ה בטבל מאתמול ותרומה של היום דינו כבשאר ימות השנה ואוכל טבל דיה"כ פקע עכ"ל. והנה מה דפסיקא לי' להגאון הנ"ל דאכילה של יוה"כ לחולה שיש בו סכנה היא הותרה ולא דחויה לפע"ד בדברי הרשב"א תשצ"ד מבואר דאינו כן. דהנה הרשב"א שם השיב על חולה שצריך לאכול ביוה"כ שצריך לברך בהמו"צ ובהמ"ז וכתב שם וז"ל ושלא אמרו באוכל טבל אלא שאין מזמנין עליו כלומר דאינו ראוי להתחבר ולהצטרף אבל הוא לעצמו מברך תחלה וסוף דמי שאכל שום לא יאכל שום אחר ובודאי הרמב"ם ז"ל כתב באוכל טבל שאינו מברך אבל מניין לו אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו בזה וזו אחת מהשגותיו עכ"ל. ואם נאמר דאכילת חולה ביוה"כ הותרה א"כ אפילו אם נאמר כדעת הרמב"ם דס"ל דעל אכילת איסור אין מברך עליו מ"מ על אכילת חולה ביוה"כ צריך לברך כיון דזה הותרה ולא דחויה. א"כ זה לא הוה אכילת איסור כלל. אלא ע"כ ס"ל להרשב"א דאכילת חולה ביוה"כ דחויה היא ולא הותרה. ועיין ב"י סי' קצ"ו דכתב שם וז"ל האוכל דבר איסור במקום סכנה כ' רבינו ירוחם בשם הרמ"ה שאינו מברך עליו עכ"ל. ונראה דס"ל להרמ"ה כדברי הרמב"ם דאין מברכין על אכילת איסור ולכך סבירא ליה דאף במקום סכנה אין מברכין עליו. וע"כ דסובר דאכילת איסור במקום סכנה היא דחויה ולא הותרה דאי הותרה אמאי סבירא ליה להרמ"ה דאין מברכין עליו. ואף להב"י דסובר דהרמב"ם מודה דבמקום סכנה מברכין אף על אכילת איסור. לא משום דסובר דאכילת איסור במקום סכנה הותרה אלא משום דס"ל דהטעם של הרמב"ם הוא דאין זה מברך אלא מנאץ. אבל במקום סכנה כיון שצריך לאכול דבר האסור אין זה מנאץ ועיין בט"ז סי' קצ"ו סק"א מה שהשיג על הב"י. וגם מדבריו נראה דסובר בפשיטות דאכילת איסור במקום סכנה לא הותרה לגמרי אלא רק דחויה בלבד. דאל"כ האיך מדמה אכילת איסור במקום סכנה לאכילת שוגג. [אך שלפע"ד דברי הט"ז מה שהשיג על הב"י אינם מוכרחין שלא דמי אכילת איסור במקום סכנה לאכילת שוגג. דהא על אכילת שוגג צריך כפרה ועל אכילת איסור במקום סכנה א"צ כפרה כלל]. אח"כ ראיתי במג"א בסי' ר"ד סקכ"א שהביא הגהות מיימוני וז"ל וחולה שיש בו סכנה שאוכל ביוה"כ אומר מעין המאורע בברכת המזון ודבר פשוט הוא דבהתירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד דהוי לדידי' יוה"כ כשאר יו"ט ושלום מאיר ברבי ברוך זללה"ה עכ"ל. וסיים שם המג"א וא"כ ה"ה לאוכל איסור במקום סכנה דמצוה קעביד להציל נפשו דלא כב"ח שנדחק לחלק ע"כ. א"כ ס"ל להדיא כדעת המה"מ דאכילת דבר איסור לחולה שיש בו סכנה הותרה ולא דחויה ופליג ע"ד הרשב"א ז"ל. וגם מה שהבאתי ראי' מדברי הרי"ו כתב המג"א וז"ל ועוד נ"ל דאף רי"ו לא מיירי אלא באוכל דבר לרפואה שאין עושה להנאתו ע"ש עכ"ל. ונראה דזה הוה פלוגתא דרבוותא אם אכילת חולה שיש בו סכנה דבר האסור הותרה או דחויה. א"כ הדין של הנוב"י הנ"ל תלוי בפלוגתא דרבוותא. כנ"ל בזה:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה