מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס קל וחומר · סימן ד
שאלה נבלה או טרפה ודג טמא איזה מהן קיל:
תשובה לפעד"נ דצריך להאכילו נבלה או טרפה משום דלהפוסקים דס"ל דליכא עשה שאינה זבוחה גבי נבלה ט"כ ס"ל דגם גבי טרפה ליכא אלא לאו בלבד כמו שהוכחנו מהגמרא דזבחים דשם מוכח דנבלה וטרפה שקולין הן וגבי דג טמא הא מבואר להדיא בקרא דאיכא בו לאו ועשה א"כ דג טמא חמירא. ומש"כ הגאון בטל ד"א דגבי נבלה וטרפה איכא איסור עשה ול"ת היינו לכלב תשליכון אותו ולא תאכלהו. לגר אשר בשעריך תתננה ולא תאכלוה. והביא ראי' מסוגיא דגמרא יומא (לו:) והניח בצ"ע. ואם נאמר כדבריו ז"ל איכא למימר דאדרבה דג טמא קיל נגד נבלה או טרפה משום דלהפוסקים דאיכא גבי נבלה גם עשה דאינה זבוחה ולגבי טרפה איכא עשה דוזאת החיה א"כ בנבלה או טרפה איכא לאו ותרי עשה לכמה פוסקים וגבי דג טמא ליכא אלא לאו וחדא עשה לכו"ע א"כ צריך להאכילו דג טמא. אבל באמת נ"ל דהך לכלב תשליכון אותו ולגר אשר בשעריך תתננה וגו' אין זה איסור עשה כלל. כיון דצריכין הקראי הללו כל חד לדרשא. קרא דלגר אשר בשעריך צריך לדרשא להתיר נבלה בהנאה לר' אבוה (פסחים כא:) דאמר כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולר"י צריכין הקרא לדברים ככתבם. וכן הקרא דלכלב תשליכון אותו דרשינן שטרפה מותרת בהנאה אבל כל האיסורין שבתורה אסורין בהנאה. ולר"מ בא להורות על חולין שנשחטו בעזרה שאסורין בהנאה. וכיון שכל חד נצרך לדרשא שלו מנ"ל לומר דקראי הללו באו להורות דנבלה וטרפה אסורין באיסור עשה לבד הלאו. והא דלא מוקי הגמרא דפסחים באמת שהקראי הללו אתו להורות על איסור לאו הבמכ"ע לבד הלאו וא"כ מנ"ל למידרש מזה איסור הנאה בשארי איסורין או לענין חולין שנשחטו בעזרה הוא משום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא כמש"כ התוס' חולין (פא.) ד"ה הנח למחוסר זמן כו' וז"ל ולית לן למימר דאתי קראי דירצה שיש בו גם עשה עם הלאו דכל היכא דמדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי עכ"ל:
והראי' שהביא הגאון הנ"ל מהגמרא דיומא (לו:) דסובר ר' ירמי' דלריה"ג לא הוה לאו דנבלה לאו מעליא והוה ניתק לעשה. נראה לפ"ד דזו אינה ראי' כלל משום דריה"ג אזיל לשיטתי' בפסחים (כג.) דסובר דקרא דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה אתי לגלות לן לענין היתר הנאה. ולפי"ז איכא למימר כיון דגלי לן קרא דאיסור נבלה וטרפה חלין על איסור חלב ואפ"ה מותר בהנאה כ"ש נבלה וטרפה לבד ודאי דמותר בהנאה. וא"כ מיותרים קראי דלגר אשר בשעריך דכתיב בנבלה ולכלב תשליכון דכתיב גבי טרפה. וע"כ ודאי אתו לגלות דאיכא איסור עשה גבי נבלה וטרפה וע"כ הוה ניתק לעשה. אבל לפי מאי דקיי"ל כר"ע דקרא דיעשה לכל מלאכה בא להורות לענין טומאה וטהרה והיתר הנאה גמרינן מקרא דכתיב בגופה דנבלה וכשהותרה חלבה וגידה נמי הותרו. וא"כ ממילא לא אתו הקראי לגלות על איסור עשה דמצריך צריכי כל חד לדרשתו וזה ברור. ונראה דלפי מש"כ רש"י ותוס' שם בפסחים (כב.) ד"ה אותו כו' דהקרא דלכלב תשליכון דגבי טרפה צריכא לגופה רק דתיבת אותו מיותר ע"כ צ"ל דגרסינן שם ביומא רק נבלה בלבד. דלטרפה מנ"ל דאתי לעשה כיון דהקרא אתא לדרשא דאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' או לדברי התוס' שם להתיר עובר שהוציא ידו בהנאה:
ועוד נ"ל מטעם אחר דצריך להאכילו נבלה או טרפה ולא דג טמא. משום דהא הרמב"ם ס"ל דהעשה של דג טמא הוה עשה גמורה והפורש מלאכול דג טמא מקיים מ"ע והאוכלו מבטל מ"ע וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם ה' מ"א א"כ אפי' אם נאמר דגבי נבלה או טרפה איכא תרי עשה מ"מ הא העשה דנבלה או טרפה הוי רק לאו הבמכ"ע ולא עשה גמורה. וכבר בארנו בס' מלבושי יו"ט בסי' י"ח דלאו הבמכ"ע לפי שיטת הרבה ראשונים וכן הוא דעת הרמב"ם הוה דינו כלאו לענין דחיה וא"כ אתא עשה דדג טמא ודחי ללאו. ואי משום דהוה תלתא לאוי הא בארנו שם דבחד איסורא דחה העשה אפי' כמה לאוין. כנ"ל בזה:
אמנם בטרפה שנתנבלה ודג טמא צ"ע איזה מהן קיל. כי מדברי התוס' חולין (לב.) ד"ה ורמינהו כו' נראה דחייב משום נבלה וטרפה א"כ לפי"ד הרמב"ן דגבי דג טמא ליכא עשה גמורה אלא לאו הבמכ"ע טרפה שנתנבלה חמירא משום דיש בה שני לאוין וגבי דג טמא ליכא אלא לאו הבמכ"ע לבד הלאו. וזה ודאי דלאו חמיר מלאו הבמכ"ע כמשב"ל. אבל באמת צ"ע דאמאי בטרפה שנתנבלה חייב נמי משום נבלה הא אנן קיי"ל בכ"מ דאין איסור חע"א והאיך חל איסור נבלה על איסור טרפה ומחמת זה תמוה לי תי' התוס' שם דכתבו וז"ל וי"ל דהכי פריך דאי איתא דלא מהניא בה שחיטה והו"ל נבלה לא הי' לי' למיתני אלו טריפות אלא הו"ל למיתני ואלו נבלות שהיא עיקר האיסור עכ"ל. הא אדרבה עיקר האיסור הוה טריפות כיון דהוא חל מחיים ואין איסור נבלה חל עליו אלא לענין לקוברו בר"ג. אך אפשר לומר דהגמרא ס"ל כלוי דס"ל במעילה (טז.) דנבלת טהורה וטמאה מצטרפין אפי' לאכילה וכפי' התוס' שם דלוי סובר דאף למ"ד אין איסור חע"א מ"מ נבלה חל על טמאה משום דהא גלי קרא בנבלה דחל על איסור חלב ה"ה דחל איסור נבלה על איסור טומאה. לכך חייל נמי נבלה על טרפה. ולפי"ז הי' מוכרח לומר דכל הני אמוראי דסוגית הגמרא דחולין שם ס"ל כלוי. ומזה יהי' סייעתא גדולה לדברי הראב"ד בה' מ"א פ"ד הי"ז דפסק כלוי. אבל באמת דברי התוס' במעילה צע"ג דהאיך אפשר להביא ראי' מהא דאיסור נבלה חל על איסור חלב חל נמי אטמאה דהא נבלה על חלב הוה איסור כולל. אבל על טמאה הוה רק איסור חמור על איסור קל משום דנבלה מטמא ולכך הוה איסור חמור לגבי איסור טמאה כמש"כ התוס' ביבמות (לג:) ד"ה אמר כו' יעו"ש:
אח"כ ראיתי בשעה"מ ה' א"ב פי"ז ה"ח דהקשה שם ע"ד התוס' דמעילה שהרי בפ' גיד הנשה ס"ל לר"י דאין איסור נבלה חל על הטומאה ומוכחינן מינה דס"ל דאין אחע"א היפך מש"כ ז"ל. ומישב דברי התוס' דודאי למאן דס"ל בעלמא דאחע"א בכולל ובמוסיף ודאי לית לן למימר דאיסור נבלה חייל על איסור טומאה מדגלי קרא דחייל על חלב. דא"ל דדוקא על חלב חייל משום דהו"ל כולל ומוסיף אבל על טומאה ליכא כולל ומוסיף ה"נ דלא חייל. אלא מאי דפליגי רב ולוי אינו אלא למאן דלית לי' אחע"א כלל אפי' כולל ומוסיף כו' יעו"ש. ולפי"ז א"א לישב כדברינו דסוגיא דחולין אזלי אליבא דלוי כיון דאנן קיי"ל בכ"מ דאחע"א באיסור כולל א"כ האיך אפשר לומר דכל הסוגיא דחולין אזלי שלא אליבא דהלכתא:
עוד עלה בדעתי לישב סוגיא דחולין בדרך אחר דהגמרא ס"ל דבהמה בחייה לאברים עומדת א"כ בחייה איכא עליה איסור אבר מה"ח ע"כ א"א לחול עליה איסור טרפה כ"ז שהיא בחייה ואינו חל עלה איסור טרפה עד אחר שחיטתה ואז חיילי עלה איסור טרפה ואיסור נבלה בב"א. ולכך פריך שפיר הגמרא דהו"ל למיתני ואלו נבלות כיון שזהו עיקר האיסור אף שאסורה נמי משום טרפה מ"מ נ"מ לענין טומאה. אבל באמת גם ז"א דהא שם מתרץ רבא בתי' הראשון על קושית הגמרא ורבא הא ס"ל בפי' גיד הנשה (קג.) דר"י ס"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ור"ל ס"ל לאברים עומדת. ורבא הא פסק בכ"מ כר"י נגד ר"ל בר מתלת. וא"כ האיך אפשר לומר דרבא ס"ל דבהמה בחייה לאברים עומדת. ונראה דכ"ז דחקו להרמב"ם ז"ל לכך ס"ל דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוה נבלה ג"כ מחיים ולא חל עלי' שום טרפה כלל. וא"ש קושית הגמרא דהו"ל למיתני אלו נבלות:
שוב מצאתי בירושלמי דנזיר פ"ו ה"א בטרפה שנתנבלה אם חייב שתים או לא פלוגתא דר"י ור"ל בזה. ויש שם מחלוקת בהגירסא בין הבעל ק"ע ובין הבעל פ"מ. דהק"ע גריס דר"י ס"ל דחייב אחת משום דר"י אזיל לשיטתי' דס"ל בירושלמי שם מקודם דילפינן טרפה מרבויא דכל נבלה א"כ ליכא עליהם אלא לאו אחד. ור"ל ס"ל דילפינן טרפה מבשר בשדה טרפה לכך ס"ל דחייב שתים. א"כ לפי"ז לפי הגמרא דידן דגם ר"י ס"ל דילפינן טרפה מבשר בשדה טרפה לכו"ע חייב שתים. והפ"מ גריס שם דר"י ס"ל דחייב שתים אע"ג דלפי"ד דברי הירושלמי ילפינן טרפה מכל נבלה מ"מ חייב שתים משום טרפה ומשום נבלה. ור"ל דס"ל דחייב אחת משום דס"ל כיון דנעשה נבלה אח"כ יצא מכלל טרפה כדאסיק אדעתי' דהתוס' בחולין. ולפי"ד יתיישב יותר הראי' דהביא שם הירושלמי לדברי ר"י מהברייתא דת"כ יעו"ש. אך קושיתנו האיך חל איסור נבלה על איסור טרפה קשה טובא גם לדברי הירושלמי. והשירי קרבן ג"כ נתקשה בזה. ומישב זאת בדברי התוס' דמעילה שהבאנו למעלה. אך באמת דברי התוס' הנ"ל צ"ע כפי משב"ל. ולקמן נבאר עוד בזה בס"ד: