אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב קונטרס קל וחומר

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

קונטרס קל וחומר

קונטרס חובת קרקע

קונטרס לבאר בדין מי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל הקל תחלה.

סימן א

שאלה נבלה ושביעית איזה מהן קול להאכילו תחלה למי שאחזו בולמוס. או שניהם שוין ויכול להאבילו איזה שירצה:

תשובה הנה המג"א סי' תרי"ח סק"ט כתב נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית. וכן הסברא נוטה דהא גבי שביעית לאחר הביעור אינו אלא לאו הבא מכלל עשה לבד. כמש"כ רש"י במס' יומא (פג.). והא לאו הבא מכלל עשה קיל מלאו כמו שבארנו בס' מלבושי יו"ט ח"א סי' י"ח דברי הרשב"א ז"ל ובארנו שם דכן הוא שיטת הרבה הראשונים יעו"ש. אמנם ראיתי להגאון בעל דברי אמת בקונטרס הלאוין (פה:) דסובר דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה. והשיג על הרשב"א דס"ל דלאו הבא מכלל עשה אין דינו כעשה דכתב וז"ל הרי במס' יומא (פג.) ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחלה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. ופירש"י לאחר זמן הביעור שהטבל במיתה בידי שמים והשביעית בעשה. ומדקאמר טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית משמע דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה. דאי לא. לאשמועינן רבותא נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית וכ"ש טבל ושביעית הרי דשביעית לאחר הביעור חמיר מנבלה. אלמא דאף דשביעית לאחר הביעור הוא רק לאו הבא מכ"ע מ"מ דחי ללאו דנבלה אף שהוא מפורש עכ"ל. אבל באמת נפלאתי על הגאון הנ"ל האיך רוצה לומר דבר זר כזה דאיסור לאו הבא מכלל עשה ידחה ללאו דא"כ לר"י מאורלייניש חולין (צט.) בתוס' ד"ה רבא כו' דסובר אע"ג דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא לקי על טעם כעיקר משום דר' יוחנן ס"ל כר"ע דגמרינן טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם ואינו אלא עשה דתעבירו באש דמצריך ליבון והגעלה. יהא הדין לפי דעת הגאון הנ"ל באם יהי' לפנינו מאכל שאין בו אלא טעם מהאיסור היינו מרק שנתבשל בו האיסור. והאיסור עצמו. אנו צריכין ליתן לו גוף האיסור ולא המרק שנתבשל בו האיסור משום דעל גוף האיסור הוא בלאו והמרק שנתבשל בו האיסור ויש בו הטעם מהאיסור יש בו לאו הבא מכלל עשה. אתמהה כי זהו דבר שאין הדעת סובלתו לומר כן. והגאון בעל תויה"כ כתב שם בסוגיא דיומא הנ"ל דמכל הסוגיות נראה דחייבי עשה קיל מחייבי לאוין. והראי' אפי' למ"ד יש ממזר מחייבי לאוין מ"מ מחייבי עשה ס"ל דלא הוה ממזר. אמנם כתב שם דמדברי הרמב"ן על התורה נראה דס"ל דעשה חמיר מלאו. וגם עליו נפלאתי דהא הרמב"ן לא כתב דעשה חמיר מלאו ולכך דחי עשה לל"ת אלא עשה שיש בקיומה מצוה. דהא הסביר שם דלכך דחי עשה לל"ת משום דכמו שאהבה גדולה מיראה כמו כן המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר לעשות הרע בעיניו. אבל עשה שאין בקיומה מצוה היינו לאו הבא מכ"ע ודאי דגם הרמב"ן מודה דקיל מלאו מפורש. והא הרמב"ן לא מנה לאו הבמכ"ע לא בעשין ולא בלאוין. והשיג על הרמב"ם לפי דעתו דהרמב"ם מנה בכמה מקומות לאו הבא מכ"ע. וכבר האריכו גדולי האחרונים להציל את הרמב"ם מהשית הרמב"ן עליו שגם הרמב"ם לא מנה לאוין הבאין מכלל עשין אלא כל הני דמנה הרמב"ם ס"ל דזהו עשין גמורין בקיום המצוה אבל לאוין הבאין מכלל עשין תרווייהו ס"ל דאינו ראוי לחשוב לא בלאו ולא בעשה כי זהו רק אזהרת איסור מה"ת בלבד. וא"כ ודאי קיל הוא מעשה גמור ומלאו:

ויותר נראה דאף לפ"ד התוס' בכמה מקומות דס"ל דלאו הבא מכ"ע דינו כעשה גמור ואינו נדחה מפני עשה אחרינא כגון מצרי ואדומי אינו נדחה מפני עשה דיבום וכבר ביארתי בספרי שם דהתוס' ס"ל למנות לאוין הבאין מכ"ע בעשין. וכן הוא דעת התשב"ץ בס' זוהר הרקיע ולכך ס"ל להתוס' דאין חילוק בין עשה שיש בקיומה מצוה לבין עשה שאין בקיומה מצוה ואמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. מ"מ מודים היכא דאיתא לפנינו איסור לאו גמור ואיסור לאו הבא מכ"ע מאכילין אותו האיסור דלאו הבא מ"ע כי לאו גמור חמיר מיני'. והא דס"ל דלאו גמור נדחה מפני עשה שיש בקיומה מצוה ולאו הבא מכ"ע אינו נדחה מפני עשה שיש בקיומה מצוה. משום דס"ל להתוס' דהא דעשה דחה לל"ת לאו משום דעשה חמיר מיני' אלא הוא רק גזה"כ אע"ג דל"ת חמיר מ"מ אתא עשה ודחה לי' כמו דאמרינן ביבמות (ז.) הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמיר מיני' וקאתי עשה ודחה לי' כו' וכיון דזהו רק גזה"כ בלי טעם א"כ דוקא ל"ת גמור אמרינן דאתא עשה ודחה לי' כיון דגלי קרא. אבל לאו הבא מכ"ע כיון דזה מיקרי עשה לא מצי אתא עשה דיש בקיומה מצוה ודחה לי' כיון דעשה שיש בקיומה מצוה אינו חמיר מהעשה שאין בקיומה מצוה ואמרינן מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כיון דבזה לא מצינו דגלי קרא. ואין לומר כיון דס"ל להתוס' דלאו הבמכ"ע דינו כעשה א"כ היכא שיש לפנינו ב' איסורים איסור לאו הבמכ"ע ואיסור לאו גמור דידחה האיסור לאו הבמכ"ע ללאו גמור אע"ג דלאו גמור חמיר מיני' כמו דמצינו בכל מקום דאתא עשה ודחי ללאו. דזה אינו. דודאי גם התוס' ס"ל דהא דאתא עשה ודחה ללאו הוא דוקא עשה שיש בקיומה מצוה כמו כלאים בציצית דילפינן מזה לכל מקום. אבל עשה שאין בקיומה מצוה לא מצינו שידחה ללאו דאל"כ תקשה מה שהקשינו למעלה לדברי הר"י מאורלייניש. וזה ברור לפע"ד דלא כהגאון בעל דברי אמת:

אכן מה שמדקדק הגאון הנ"ל מדברי הברייתא דתנא מתחילה טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. ואח"כ קאמר טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ולא קאמר נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית והוה ידעינן טבל ושביעית מכ"ש. זהו דיוק גדול. וע"כ נ"ל דלא כהמג"א ודלא כהגאון בעל ד"א. אלא נבלה ושביעית מאכילין אותו איזה שירצה. והטעם בזה אע"ג דנבלה חמיר משביעית דשביעית אינו אלא לאו הבמכ"ע ונבלה היא לאו גמור. מ"מ יש חומרא בשביעית מה שאין בנבלה. דשביעית לאחר הביעור טעון שריפה ואסורה בהנאה. לכך שקולין הן ומאכילין אותו איזה שירצה. ובזה יתישב היטב גם דברי הרמב"ם בהמ"א פי"ד הי"ז דכתב נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאיסורן מד"ס.. דכונתו דוקא ספיחי שביעית שהוא מדרבנן מאכילין אותו. ולא נבלה שאיסורה מדאורייתא. אבל שביעית לאחר הביעור דג"כ אסור מדאורייתא שוין הן נגד נבלה כיון שיש בה חומר שאסורה בהנאה. וראי' ברורה לדברינו אלה מדברי הירושלמי דיומא דקאמר שם חלה וערלה צריכא. וע"כ דהיינו טעמא דמספקא דאיזה מהן חמיר משום דבחלה יש בה עון מיתה. וערלה יש חומר דאסורה בהנאה. ונראה הא דלא פשיט מטבל ושביעית. משום דשביעית קיל ריבה מטבל. משום דשביעית אינו אלא איסור עשה בלבד. לכך אעפ"י שאסורה בהנאה מ"מ טבל שבמיתה אע"ג שמותר בהנאה שאינה של כלוי חמיר משביעית שאינו אלא איסור עשה בלבד. אבל ערלה כיון דהיא איסור לאו ויש בה ג"כ חומר שאסורה בהנאה מספקא לי' דאולי היא חמירה מחלה אע"ג שיש בה עון מיתה. וכיון דלא איפשטא כהדדי נינהו ומאכילין אותו איזה שירצה. ובמה שבארתי מסולק קושיא עצומה שהקשה הגאון בעל דברי אמת על דברי התוס' דשבועות דס"ל דגבי נבלה איכא ג"כ איסור עשה שאינה זבוחה דכתיב וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אכול אבל שאי אתה זובח לא. וכתב הגאון הנ"ל וז"ל ותמהני מרז"ל בעלי התוס' שהרי במס' יומא בסוגיא שהזכרתי למעלה אמרו דטבל ונבלה מאכילין אותו נבלה אף שאיסור נבלה הוא איסור עשה ול"ת ומה צורך להשמיענו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית השתא נבלה דאית בה תרי איסורי מאכילין אותו. שביעית דליכא כ"א איסור עשה לבד מיבעיא. ומה גם כפי משכ"ל דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה ואי נבלה קאי באיסור עשה היכי מאכילין אותו איסור חמור עכ"ל. אבל לפי מש"ב דאיכא חומר גבי שביעית משום דאסור בהנאה לאחר הביעור א"ש דאע"ג דתני טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה אף דאיכא בי עשה ולאו. מ"מ לא הוה ידעינן שביעית נגד טבל דטבל מותר בהנאה שש"כ ושביעית אסורה בכל הנאות לכך תני שביעית וטבל מאכילין אותו שביעית להשמיענו דחומרא דטבל חומר מיתה. חמור מחומר איסור הנאה דשביעית דאינו אלא רק איסור עשה לבד. ולגבי ערלה דאסור בהנאה ויש בה איסור לאו מבעיא להירושלמי איזה מהן חמור כמשפ"ל:

סימן ב

מ"מ עדיין יש לחקור בזה בנבלה ושביעית איזה מהן חמיר דאף דבארתי דבשביעית אע"ג דאינו אלא לאו הבמכ"ע מ"מ מחמת חומר איסור הנאה דמי לאיסור נבלה שהוא בלאו בכ"ז איכא למימר לפ"ד התוס' דבנבלה איכא גם עשה שאינה זבוחה. ונראה מדעת הרמב"ם והסמ"ג [וכן נראה דעת הרמב"ן מדלא השיג על הרמב"ם בזה] דמ"ע דוזבחת היא מ"ע גמורה דבכל עת שירצה לאכול בשר צריך לזבוח ולא לאכול שאינה זבוחה והוה כמו מ"ע דבתולה לכה"ג דבכל עת שירצה ליקח אשה צריך ליקח בתולה והיא מ"ע גמורה. א"כ איכא למימר כיון דבנבלה צריך לעבור על ל"ת ומ"ע גמורה אתא עשה דזבוחה ודחי ללאו הבמכ"ע דאיסור שביעית [וכבר בארתי בס' מלבושי יו"ט סי' הנ"ל דשיטת הרבה ראשונים דלאו הבמכ"ע דינו כלאו ועשה דחי לו] והא דטבל ונבלה מאכילין אותו טבל ולא אמרינן דאתא עשה ודחי לו. משום דשאני טבל דיש בו איסור מיתה ואין עשה דוחה ללאו דיש בו איסור מיתה כמו שאינו דוחה ללאו דיש בו כרת. וכן כתב הש"א בסי' צ"ו בפירוש דאין עשה דוחה ללאו דיש בו מיתה. אבל גבי שביעית כיון דאין בו אלא חומר איסור הנאה ודאי דאתא עשה ודחה לו. אע"ג דבירושלמי מדמי חומר איסור הנאה לחומר מיתה. דקאמר ערלה וחלה צריכא. מ"מ לענין נדחית מפני עשה ודאי לא דמי להדדי דהא לאו שיש בו איסור הנאה אמרינן להדיא בזבחים (צז:) דאתא עשה ודחי לו. מדפריך שם הגמרא לענין יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסול כו' ואמאי ליתי עשה [פי' דאכלו אותם דכשירה] ולידחי ל"ת (דלא תאכל דפסולה] אע"ג דפסולי קדשים הן בשריפה ואסורין בהנאה:

אבל לאחר העיון ראיתי דודאי דעת הרמב"ם והסמ"ג אינו כן. דהם לא הזכירו בשום מקום דהאוכל נבלה עובר על מצות עשה דוזבחת כמו שכתבו לגבי בהמה טמאה. וגם בה' מ"א לא הזכיר הרמב"ם מ"ע דוזבחת. רק בריש ה"ש כתב מ"ע לשחוט כל מי שירצה לאכול בשר. ע"כ נ"ל דדעת הרמב"ם והסמ"ג הוא כדעת רש"י והריב"א דגבי נבלה ליכא איסור עשה שאינה זבוחה והאוכל נבלה אינו עובר אלא על ל"ת בלבד רק דסברי דהיכא שרוצה לאכול בשר והורג את הבהמה או נוחרה אז מבטל גם המ"ע דוזבחת לבד איסור הל"ת של נבלה. ודלא כהגאון בעל פמ"ג דכתב בריש ה"ש דהרמב"ם והסמ"ג ע"כ ס"ל כשיטת התוס' דגבי נבלה איכא עשה דאינה זבוחה. כי לפ"ד אינו כן. לבד דעת הראב"ד דמשיג על הרמב"ם דמונה במ"ע לשחוט בהמה חיה יעוף ואח"כ לאכול בשרה. וכתב ע"ז הראב"ד זו אין לו טעם. ואולי לאו הבמכ"ע עשה. דנראה מזה דסובר כדעת התוס' שהאי וזבחת בא לאסור שאינה זבוחה בלאו הבמכ"ע:

וראי' לזה דאף המונים שחיטה במ"ע מ"מ סברי דגבי נבלה ליכא איסור עשה דאינה זבוחה [דלא כהפמ"ג] דהא הרמב"ן מדלא סליק מהמצות עשיות שמנה הרמב"ם גם מצות שחיטה [עיין בסוף הסמ"ק בדברי הרמב"ן ד"ה ואתה אם תבין כו'] אלמא דמודה להרמב"ם דמצות שחיטה הוה מ"ע ובחידושיו לקדושין (עז:) לענין האוכל נבלה ביוה"כ מקשה שם קושית התוס' על רש"י ז"ל. ולא הזכיר שם האיסור דאינה זבוחה. מוכח להדיא דס"ל דנבלה אינה אסורה משום עשה דאינה זבוחה. אבל באמת נבוך אנכי בדברי הרמב"ן ז"ל דמדבריו שכתב בשורש הראשון ד"ה ובתשו' ב' חתם תבנית כו' שמישב שם קושית הרמב"ם על הבה"ג. שהקשה לפ"ד הבה"ג שמנה גם מצות דרבנן אמאי אינו מונה גם מצית נט"י ומצות עירוב. ומתרץ וז"ל וא"ת שראוי למנותן מצות מפני שהעירוב עצמו יקרא מצוה מדבריהם שהרי אנו מברכין עליו אשר קב"ו וכן בנט"י תדע ותשכיל שאין זה אצל בה"ג מצוה שתמנה לפי שאין אדם מצווה לעשות העירוב או שלא לעשותו ואינו נכלל בקום ועשה וכן נט"י כו' אבל אלו היתר האיסור הן דומה למצות השחיטה שתקנו בה נמי וצונו על השחיטה ודקדקו בה לימא לשחוט לא סגיא דלא שחיט. ואלו וכיוצא בהן לא הבמכ"ע ועיקרן הוא הלאו שנאמר בהן כמו כל צפור טהורה תאכלו [שם חסר תיבת כמו] כו' יעו"ש. אלמא דס"ל כשיטת התוס' דשחיטה עצמה אינה מצות עשה רק בא לאסור שאינה זבוחה. ונראה לאחר העיון לישב דברי הרמב"ן דמה דהסביר הוא ז"ל דכיון שאין אדם מצווה לעשות זאת אין למנותם במ"ע. זהו רק לישב דעת הבה"ג שהוא ודאי סובר כן. והראי' שלא מנה הבה"ג מצות שחיטה במ"ע. כיון שאין אדם מצווה לשחוט ולאכול רק כשרוצה לאכול צריך לשחוט. אבל הרמב"ן בעצמו ודאי מודה לדעת הרמב"ם דשחיטה היא מ"ע מקרא דוזבחת. אף שאינה מ"ע דקום ועשה מ"מ מיקרי זאת מ"ע כשרוצה לאכול בשר מצוה לשחוט. ולהכי לא הזכיר בפירושיו שם האיסור שאינה זבוחה. דהקרא לא בא לאסור שאינה זבוחה:

ועוד נ"ל לאחר העיון דהא ליכא מאן דס"ל דהאוכל נבלה מבטל מ"ע דוזבחת רק היכא שרוצה לאכול בשר והורג או נוחר אז מבטל מ"ע דוזבחת אבל האוכל נבלה דמעיקרא ליכא בזה ביטול מ"ע לכו"ע. א"כ לא שייך בזה למימר דאתא עשה דוזבחת ודחה ללאו הבמכ"ע דשביעית דאף למאן דסברי דגבי נבלה איכא עשה שאינה זבוחה הא כיון דאין זה רק לאו הבמכ"ע ולא עשה ממש א"כ לא שייך למימר דאתא עשה דזביחה ודחה ללאו הבמכ"ע דשביעית. ואף שלדעתם בנבלה איכא לאו ולאו הבמכ"ע ובשביעית אינו אלא לאו הבמכ"ע לבד מ"מ שקולים הם כמשכ"ל. משום דבשביעית יש בה חומר שהוא אסור בהנאה. דהא חזינן דתרומה וטבל כיון דיש בהן איסור מיתה חמירי מנבלה אע"ג דיש בה לאו ולאו הבמכ"ע א"כ איסור הנאה דמדמי הירושלמי לחומר מיתה דמיבעיא להירושלמי חלה וערלה צריכא א"כ לכה"פ גבי שביעית אע"ג דקילא מאיסור מיתה כיון דאין בו אלא איסור עשה בלבד מ"מ לגבי נבלה שוין הן. ודלא כהגאון בעל דברי אמת דס"ל דלאו ולאו הבמכ"ע חמיר מאיסור אחד אף דאית בו חיוב מיתה. דכתב וז"ל ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דלהכי נקט הברייהא טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. ולא לקט טבל וטרפה מאכילין אותו טרפה דדוקא טבל ונבלה מאכילין איתו נבלה אבל טבל וטרפה אע"ג דטבל חמיר שהוא במיתה מ"מ מיקרי חד איסורא אבל טרפה מקרי תרי איסורא. תדע דאלת"ה לימא טבל וחזיר מאכילין אותו חזיר וממילא ידענו דטבל ושביעית מאכילין אותו שביעית דהשתא חזיר דאית בו חרי איסירי לאי ועשה נדחית מפני טבל להיותו במיתה שביעית מיבעיא. אלא ודאי להכי נקט נבלה דאינה אלא בלאו ולאשמועינן דשביעית שהיא בעשה חמיר ממנה. ולעולם טרפה וחזיר וערלה חשיבי תרי איסורי והטבל נדחית מפניהם עכ"ל. והנה דבריו אינם מדוקדקים כלל לפע"ד דמה דסובר דלאו ולאו הבמכ"ע חשיבי תרי איסורי ז"א דהא מדברי הרמב"ן מוכח להדיא דאינו כן דהא גבי גרושה לכ"ה והיא מצרית כתב הרמב"ן בחידושיו ליבמות דעשה דיבום אינה דוחה אותם ואם בעלה לא קנה כמו אלמנה לכה"ג. וע"כ משום דס"ל דאין עשה דוחה לתרי איסורי כמש"כ בספרי שם. ואפ"ה ס"ל להרמב"ן וכמה ראשונים דפירכת הגמרא בכתובות (מ.) דליתי עשה דולו תהיה ולידחי ללאו קאי על נמצא עליה דבר ערוה אע"ג דיש בו לאו ועשה לאו דטומאה ועשה דונטמאה וע"כ משום דס"ל דלאו הבמכ"ע אינו מוסיף חומר בפ"ע אלא הוה כמי איסור שנזהר עליו כמה פעמים בתורה ואין לוקין אלא אחת עיין בסמ"ק בשורש ט' דעת הרמב"ם ודעת הרמב"ן] וכן מ"ע שנצטוה ע"ז כמה פעמים בתורה דנראה שאין באזהרות הללו שום צד חומר לנגד חבירו שאין בו כ"כ רבוי אזהרות בתורה. וראי' לזה מדפליגי בירושלמי במי שאין ידו משגת לקנות אלא תפילין או מזוזה הי מינייהי קדים. חד סובר דמזוזה קדים דנוהגת גם בשבתות ויו"ט ולכן חמורה. וחד סובר דתפילין חמירי משום דנהגי במפרשי הים והולכי מדבריות [הביאו הרא"ש בה"ק] ואם איתא דרבוי אזהרות מוסיף חומר הא אמרינן במנחות (מד.) כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. וכל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בב' עשה. וא"כ תפילין חמיר מצד רבוי אזהרות. ואף דע"כ הירושלמי איירי לענין תפלה אחת ש"י או ש"ר דאי איירי שיוכל לקנות במה שיש לו שתי תפילין או מזוזה ודאי דתפילין קודם משום דב' תפילין הן שתי מצות לכמה ראשונים ומזוזה היא מצוה אחת. מ"מ אפי' על תפלה אחת איכא ד' עשה. אע"כ דרבוי אזהרות אינו מוסיף חומר כנגד חבירו שאין בו רבוי אזהרות כ"כ:

אמנם אח"כ ראיתי דלפי דברי הרמב"ן ודאי לאו הבמכ"ע מוסיף חומר והיכא דאיכא לפנינו דבר אחד שאסור משום לאו ולאו הבמכ"ע ודבר אחד שאינו אסור אלא משום לאו בלבד מאכילין אותו הדבר שאסור מלאו בלבד דקילא. והא דרבוי אזהרות אינו מוסיף חומר היינו היכא דצריכא אזהרות יתירי לדרשא. ולכך ס"ל להרמב"ן דאפי גבי לאוין יתירי משום דצריכין לדרשא לא מלקינן על הלאוין יתירי אבל היכא דלא צריכין לדרשא מלקינן עלייהו. א"כ גבי לאו הבמכ"ע דאינו בא לדרשא אלא להוסיף עשה ודאי דמוסיף חומר. והא הרמב"ן ס"ל גבי עופות טמאין ובהמה טמאה ודגים טמאים דהא דקאמר בספרי לעבור עליו בלאו ועשה הוא אינו גמור אלא לאו הבמכ"ע. וא"כ ע"כ דמוסיף חומר. ומדברי הירושלמי שהבאתי אין ראי' דהא דלא אמרינן דתפילין חמירי משום רבוי אזהרות שבה כנגד מזוזה שאין בה רבוי אזהרות כ"כ משום דרבוי אזהרות דתפילין צריכין לדרשא דתפילין צריכין ארבע פרשיות כמש"כ רש"י במנחות שם. וכן גבי מזוזה צריכין לדרשא דבעי שתי פרשיות. והא דס"ל להרמב"ן דעשה דוחה ללאו ולאו הבמכ"ע. נראה דמחלק בין תרי איסורי לחד איסורא. דבתרי איסורי אפי' איכא בחד איסורא לאו ובחדא איסורא איכא לאו הבמכ"ע נמי לא דחה עשה. ולכך ס"ל גבי גרושה לכ"ה והיא מצרית דאם בטלה לא קלה. אבל בחד איסורא אפי' איכא תרי לאוין ממש ס"ל דדחה עשה וילפינן מכלאים בציצית ואמרינן מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוין. וכ"ש היכא דאיכא לאו הבמכ"ע עם הלאו ודאי דדחה. ולכך ס"ל דפירכת הגמ' בכתובות קאי אנמצא עליה דבר ערוה אע"ג דאיכא בה גם לאו הבמכ"ע. ונראה דודאי גם הרמב"ם מודה דלאו הבמכ"ע מוסיף חומר על הלאו. והא דדחק הרמב"ם לומר גבי עופות טמאין ובהמה טמאה כו' דהעשה שבהן הוא עשה גמור היינו קיום המצוה ולא לאו הבמכ"ע כמו שבאר דעתו המ"א יעו"ש. לא משום דס"ל דלאו הבמכ"ע אינו מוסיף חומר אלא משום דלשון הספרי דקאמר שם מצות עשה דחקו לי' לומר דהוא מצות עשה גמורה. אבל ודאי גם לפ"ד לאו הבמכ"ע מוסיף חומר על הלאו. וכן ס"ל היכא דאיכא לאוי יתירי לא מלקינן אלא מלקות אחת כמש"ב הרמב"ם בשורש התשיעי מ"מ מידה דהלאו יתירי הוא כדי להוסיף חומר דאל"כ אמאי קאמר הגמרא לעבור עליו בשני לאוין לפ"ד. ובודאי גם הרמב"ם מודה דהיכא דהלאוי יתירי או העשה יתירי צריכין לדרשא אינו מוסיף שום חומר דאל"כ תקשה דברי הירושלמי הנ"ל. מ"מ אף לפי"ז דברי הגאון בעל ד"א אינם נכונים מה דס"ל דהיכא דאיכא לאו ולאו הבמכ"ע בחד איסורא חמיר הוא מאיסור מיתה. זה ודאי אינו. ומה שהביא ראי' דאלת"ה לימא טבל וחזיר מאכילין אותו חזיר וממילא ידענו דטבל ושביעית מאכילין אותו שביעית כו' לפי מה שבארנו דאיסור הנאה הוא ג"כ איסור חמור א"כ מטבל וחזיר לא הוה ידעינן טבל ושביעית כיון דשביעית יש צד חומר דאסור בהנאה א"כ בודאי טרפה וחזיר ודג טמא נדחית מפני הטבל. ודלא כהגאון הנ"ל. וערלה וטבל צריכא כדבעי בירושלמי:

עוד נ"ל לבאר בזה דנבלה ושביעית כהדדי נינהו אפי' היכא דליכא נבלה דמעיקרא לפניו אלא צריך לנחור בהמה כדי להאכילו [כגון דאין לי סכין] א"כ לכאורה לפי"ז הא הוא מבטל מ"ע גמורה לפ"ד הרמב"ם והסמ"ג והרמב"ן ואיכא למימר דאתא עשה דשחיטה ודחה ללאו הבמכ"ע דשביעית כמו שנראה מדברי הגאון בעל ד"א הנ"ל דגם בכה"ג אמרינן דעשה דחה ללאו. אבל באמת לאחר העיון ראיתי דז"א. דבכה"ג לא שייך למימר דאתא עשה ודחה דדוקא היכא דמקיים העשה אז גלה הכתוב דאתא עשה ודחה ללאו כמו כלאים בציצית. אבל היכא דלא הוה כמו כלאים בציצית לא ילפינן משם. לא מיבעיא לפ"ד הרמב"ן בפי' על התורה שהבאתי למעלה דהסביר דלכך דחה עשה לל"ת משום דכמו שאהבה גדולה מיראה כ"כ המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר לעשות הרע בעיניו. א"כ ודאי דאינו דוחה עשה לל"ת אלא היכא דמקיים העשה ממש. אלא אפי' לדעת החולקים על הרמב"ן מ"מ מודים בזה להרמב"ן כיון דלא מצינו למילף מכלאים בציצית אלא היכא דמקיים העשה אבל לא היכא דצריך לעבור על העשה או על הל"ת דנימא דעשה דוחה ל"ת זה לא מצי למילף משם. לכך גם הכא דאם יאכל שביעית ולא ינחור הבהמה לא יקיים בזה העשה דשחיטה אלא דלא יעבור על העשה בכה"ג לא אמרינן דעשה דוחה ללאו הבמכ"ע דשביעית. וכיון דשביעית יש בו חומר דאסור בהנאה א"כ שקולין הן וכמשב"ל:

סימן ג

שאלה נבלה וטריפה איזו מהן קל להאכילו למי שאחזו בולמוס. או דשקולין הן:

תשובה הנה כבר הבאתי למעלה בסי' ב' דברי הגאון בעל ד"א בקונטרס הלאוין. וס"ל דטריפה חמירא מנבלה משום דגבי טריפה איכא עשה דוזאת החיה חיה אכול שאינה חיה לא האכל. והביא ראי' מפ"ב דחולין (לז.) ואי משום דגבי נבלה איכא עשה דאינה זבוחה לשיטת הרבה ראשונים הכריח הגאון הנ"ל דלא כדבריהם. דלפי"ד האיך קאמר הגמרא טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה אף שאיסור נבלה הוא איסור עשה ולא תעשה ומה צורך עוד להשמיענו טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית השתא נבלה דאית בה תרי איסורי מאכילין אותו. שביעית דליכא כי אם איסור עשה בלבד מיבעיא כו'. וזכינא לדין דמי שאחזו בולמוס ויש לפניו איסור טרפה ואיסור נבלה יאכילוהו נבלה עכ"ד. הנה מה שהכריע נגד דברי הראשונים דס"ל דגבי נבלה איכא גם עשה דאינה זבוחה לפי מה שבארנו למעלה משום דשביעית אסור בהנאה ע"כ הוה ס"ד דשביעית חמירא מאיסור נבלה לכך צריך להשמיענו דמ"מ כיון דטבל חמירא משום דעונש מיתה יש בו ע"כ חמירא אף משביעית דאסור ההנאה א"כ אין הכרעתו כלום נגד דברי הראשונים הללו. וא"כ לכאורה נראה דאדרבה נבלה חמירא דעשה דוזאת החיה נראה מדברי הרמב"ם דלא קאי על טרפה דהא בפ"ב מה' מ"א כתב דבשר אדם אסור בעשה שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיה ואמר בהן זאת החיה אשר תאכלו כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו לאו הבמכ"ע עשה עכ"ל. הרי להדיא דמוקי הקרא דוזאת החיה על בשר אדם ולא על טרפה. ואף דהגמרא שם (מב.) יליף מקרא זה לענין טרפה שאינה חיה נראה דע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם דהוא רק אסמכתא בעלמא לענין טרפה. אבל עיקר טרפה דמה שאינה יכולה לחיות דאסורה הוא בכלל טרפה ילפינן זאת מהלמ"מ אף שמדברי הגמרא שם (לז.) משמע דוזאת החיה היא דרשא גמורה זהו רק לפי ההו"א דמסוכנת אסורה אז הוה מוקמינן דוזאת החיה קאי ע"ז. אבל לפי האמת דמסוכנת מותרת א"כ לא קאי זאת החיה ע"ז כן נראה מדברי הרמב"ם. א"כ לפי"ז בשר טרפה קילא נגד בשר נבלה דבנבלה איכא ג"כ עשה דאינה זביחה לפי שיטת הרבה ראשונים. מ"מ לדינא נ"ל דכי הדדי נינהו. וראי' לזה דהא בזבחים (ע.) אמרינן אלא אמר רבא התורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבוא איסור טרפה ויחול על איסור חלב וצריכי דאי אשמעינן נבלה משום דמטמא אבל טרפה אימא לא ואי אשמעינן טרפה משום דאיסורא מחיים אבל נבלה אימא לא צריכא. ואי אשמעינן דבנבלה איכא איסור עשה דאינה זבוחה ובטרפה ליכא איסור עשה הו"ל להגמרא למימר דאי אשמעינן נבלה הו"א משום דבנבלה איכא איסור לאו ועשה ע"כ חמירא וחל על איסור חלב אבל איסור טרפה דאינו אלא לאו בלבד לא חיילי. אלא ע"כ דמאן דס"ל דבנבלה איכא איסור עשה דאינה זבוחה ס"ל דלא כהרמב"ם אלא דגבי טרפה איכא איסור עשה דוזאת החיה. ולדברי הרמב"ם דס"ל דוזאת החיה לא קאי על טרפה ע"כ דס"ל דבנבלה ליכא איסור עשה דאינה זבוחה. וכן בארתי למעלה בסי' ב' דלא כהפמ"ג דס"ל דהרמב"ם סובר דבנבלה איכא איסור דאינה זבוחה:

גם מש"כ הגאון בעל ד"א על שיטת הראשונים דס"ל דגבי נבלה איכא איסור עשה דאינה זבוחה וכבר ראיתי להתוס' במס' שבועות (כד.) דחה ריצב"א סברא זאת בראיה ברורה ותמהני על הרשב"א והריב"ש ז"ל עכ"ל. מאד נפלאתי עליו דאדרבה לפע"ד דברי התוס' דשבועות שם דהקשו לפי סברא זו דא"כ האיך מצי לחול איסור אבר מה"ח על איסור שאינה זבוחה בקל יש לדחות דמגה"כ הוא דחל. כמו דגלי לן קרא דאיסור נבלה וטרפה חל על איסור חלב אף לפי"ד הסוברים בכ"מ אין איסור חע"א אפי' באיסור כולל. ואין לומר דכוונתם להקשות כיון דגלי קרא דאיסור אבר מה"ח חל על איסור שאינה זבוחה א"כ יחול נמי איסור יוה"כ על איסור שאינה זבוחה. ז"א דלמא היכא דגלי גלי כמו לגבי איסור חלב דודאי חל עליו איסור נבלה וטרפה כמפורש בקרא. ואפה"כ פריך הגמ' בכריתות (כג.) על ר"ש אמאי חל איסור נותר על איסור חלב [לפי שיטתו דסובר דאין איסור חע"א אפי' באיסור כולל. יעו"ש בדברי התוס' ד"ה ומי] ולא אמרינן כיון דגלי הקרא דאיסור חלב קיל וחל עליו איסור אחר חל נמי עליו כל האיסורין אלא אמרינן מה דגלי גלי. וא"כ איכא למימר נמי לענין איסור שאינה זבוחה מה דגלי גלי ומה דלא גלי לא גלי ולהכי לא חל איסור יוה"כ על שאינה זבוחה. ודברי התוס' צ"ע:

אך זאת יש להקשות לפ"ד כיון דהם ס"ל דהך וזבחת בא לאסור אבר מה"ח ונבלה באיסור שאינה זבוחה לר"ע דאמר בחולין (יז.) דהקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת וגו' בא לאסור בשר נחירה שמתחילה הותר להם בשר נחירה ומשנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה. א"כ מנ"ל דבשר נחירה לאחר שנאסר אסור משום נבלה. הא כיון שקודם שנאסר בשר נחירה לא הי' בכלל נבלה א"כ דלמא אף לאחר שנאסר ג"כ אין בה איסור נבלה ואינה אסורה אלא בלאו הבמכ"ע. בשלמא לדעת הריצב"א דסובר דהאי וזבחת אינו לאו הבמכ"ע רק בא לגלות דבשחיטה שריא ולא בנחירה. א"כ בנחירה כדקיימא קיימא כמש"כ התוס' שם דהוה כמו תזבח ולא גיזה דלית בה איסור עשה אלא קאי באיסור לאו הראשון א"כ גלי קרא דבנחירה הוה נבלה אבל לפ"ד קשה טובא דמנ"ל דבנחירה לקי על איסור דנבלה. ואף לפ"ד המוני מצות דס"ל דבהאי וזבחת בא להורות על מ"ע נמי צ"ע דמנ"ל דלאחר שנאסר קאי באיסור נבלה דלמא לא בא הקרא אלא לגלות דשחיטה מצוה היא והנוחר ואוכל מבטל מ"ע אבל איסורא ליכא אף לאחר שנכנסו לארץ כמו שהי' קודם שנכנסו לארץ ולא מצינו בקרא דנוחר יהי' אסור משום נבלה כיון דוזבחת ואכלת צריכין לגופו להורות שאם ירצה לאכול מצוה לשחוט. אך לפ"ד מוני המצות יש לדחוק ולומר דבאמת עיקר פשטיות הקרא דוזבחת אינו בא לגלות רק על נחירה שהיא אסורה משום נבלה. ומ"מ ס"ל דכיון דגלי לן הקרא שאינה ניתר הבהמה אלא בשחיטה כל המקיים מצות שחיטה מקיים מ"ע. וכמו מצות טבילה שמנה אותה הרמב"ם במצוה ק"ט במ"ע ואף שאין זה מ"ע של חיוב וכמו שכתב הרמב"ם שם וז"ל ואין הכונה במאמר הטבילה מ"ע שחייב כל טמא שיטהר על כל פנים כמו שהוא חייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה לו מזוזה. ואולם הנרצה בזה דין טבילה והיות התורה אומרת לנו כל מי שירצה לטהר מטומאתו הנה לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר כו' עכ"ל. אבל לפי דעת הסוברים דנבלה אסורה גם באיסור לאו הבמכ"ע דאינה זבוחה, קשה דלמא אף לאחר שנכנסו לארץ ונאסר בשר נחירה אינו אלא באיסור עשה בלבד. וגם מנ"ל דהוה בכלל נבלה לענין טומאה, ויותר קשה לי כיון דהקרא דוזבחת לר"ע אינו מיותר ובא לגלות לנו דמשנכנסו לארץ בשר נחירה הוה כמו מתה מאליה לכל דבר א"כ מנ"ל לומר דוזבחת בא לאסור נבלה ואבר מה"ח עוד בלאו הבמכ"ע כיון דהקרא דוזבחת צריכא לגופו לרבות דנחירה הוה כמו מתה מאליה. וע"כ צ"ל דהסוברים דאיכא עשה שאינה זבוחה גבי נבלה ס"ל דאנן קיי"ל כר' ישמעאל דבשר נחירה לא אישתרי כלל וכן כתב הרמב"ן בפי' התורה בפ' אחרי מות דדרך חכמים באגדות וברוב המקומות הולך ע"ד ר"י. ולר"י האי וזבחת מיותר [עיין ברש"י שם ד"ה בשר נחירה ועיין מהרש"א שם] ובא לגלות על איסור עשה שאינה זבוחה וכן ר"ש דאמר האוכל נבלה ביוה"כ פטור אפילו נתנבלה ביוה"כ. ע"כ כר"י ס"ל ואינו חל איסור יוה"כ על איסור שאינה זבוחה. והרמב"ם דס"ל דקיי"ל כר"ע באמת ס"ל דליכא עשה שאינה זבוחה דלא כהפ"מ כמשב"ל:

אח"כ התבוננתי עוד בזה וראיתי דמדברי הרמב"ם ה' מ"א פ"ד ה' י"ז מוכח דטרפה קיל מנבלה. דהא כתב דנבלה וטרפה מצטרפין משום דטרפה תחלת נבלה. וע"כ כוונתו הוא דכיון דטרפה תחלת נבלה א"כ נבלה מצטרף לטרפה לחייבו משום לאו דטרפה. דבכל מקום החמור מצטרף להקל לחייב משום הקל וכיון דטרפה אינו חייב אלא משום דסופה למות א"כ נבלה ממש ודאי דמצטרף לטרפה לחייב עלי' משום לאו דטרפה. אבל איפכא להצטרף טרפה לנבלה ולחייב משום לאו דנבלה ודאי ליכא למימר דכיון דטרפה אינה רק תחילת נבלה א"כ האיך אפשר להצטרף טרפה לנבלה לחייב משום לאו דנבלה:

שוב מצאתי באבני מלואים בשו"ת שלו סי' ד' שהשיג שם על האחרונים שנעלם מהם דברי הרמב"ם הנ"ל. וכתב אמנם נושאי כלי הרמב"ם לא גלו לנו מקור הדין הזה מהיכן יצא לו לרבינו ז"ל דנבלה וטרפה מצטרפין. ואחרי החיפוש מצאתי בספרי פ' ראה שם לא תאכל כל נבלה אין לי אלא נבלה טרפה מנין ת"ל נבלה כל נבלה ע"ש. והיינו דה"מ למכתב לא תאכל נבלה וכתיב כל נבלה לרבות הטרפה דהו"ל תחלת נבלה ומשו"ה מצטרפין נבלה וטרפה דאתיין מלאו אחד עכת"ד. ולפי"ז איכא למימר דשקולין הן. אבל באמת נפלאתי עליו דהאיך אפשר לומר דהרמב"ם סמך טל דברי הספרי הלזה הא הוא בעצמו פסק שם פ"ד ה"ו דלא כהספרי אלא כהגמ' דידן חולין (קב:) דבין לר"י ובין לר"ל ילפינן טרפה מבשר בשדה טרפה לא תאכלו. ונראה דהגמרא דידן דפליג על הספרי סמך אדברי המכילתא פ' משפטים דס"ל להדיא דטרפה ילפינן מבשר בשדה טרפה יעו"ש. אבל הספרי ס"ל דבשר בשדה טרפה לא קאי רק אבשר מן החי בלבד. וכן מבואר בדברי הת"א דתרגם ובשר תליש מן חיוא חיתא. ולפי"ז ניחא בפשיטות מה דקאמר הקרא לכלב תשליכון אותו ולא קאמר כמו בנבלה לגר אשר בשעריך וגו' משום דבשר מן החי אסור לנכרי וא"צ לדרשת המכילתא שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'. ועיין בירושלמי נזיר פ"ו ה"א והוא מחולק שם עם דברי הגמרא דידן בכמה דברים בין בדברי ר"י ובין בדברי ר"ל. ושם מבואר דר"י ס"ל כהספרי הנ"ל. אבל בגמרא דידן מבואר להדיא דר"י אינו סובר כן. ומכמה מקומות בגמרא דידן מוכח דס"ל דלא כהספרי. דהא אמרינן בזבחים שהבאנו למעלה וצריכא דאי אשמעינן טרפה ה"א משום דאיסורא מחיים אבל נבלה לא. ולפ"ד הספרי והירושלמי הנ"ל דטרפה ילפינן מרבויא מכל דכתיב גבי נבלה האיך הי' אפשר לומר דטרפה יהא חל טל איסור חלב ונבלה לא כיון דטרפה גופה אינה אסורה אלא רק משום לאו דנבלה. וכן בחולין (לז:) הוכיח שם דטרפה לאו היינו מסוכנת דא"כ לכתוב רחמנא טרפה בלבד ואנן ידעינן נבלה מכ"ש מה מחיים אתא איסור טרפה וחל על איסור חלב לאחר מיתה לא כ"ש. ולדברי הספרי תשאר הקושיא. וע"כ דהספרי לא ס"ל דהאי ואכל לא תאכלהו קאי דאתא איסור טרפה ואיסור נבלה וחל על איסור חלב. אלא דקאי אחלב גופו ואתא לגלות דחלב חיה מטמא חלבה כבשרה כיון דחלבה מותר כדרשינן שם בזבחים בברייתא. ולקמן בסי' ו' אבאר עוד בזה בס"ד. ויותר מבואר שם בחולין בסוגיא הנ"ל דעל נבלה וטרפה חייב משום שני לאוין. ולדברי הספרי הא אינו חייב על נבלה וטרפה אלא רק משום לאו אחד. א"כ א"א לומר דהא דפסק הרמב"ם דנבלה וטרפה מצטרפין זה עם זה סמך על הא דספרי הנ"ל. וע"כ צ"ל כמש"ב. ומ"מ אף לפי דברינו עדיין דברי הרמב"ם ז"ל שגבו ממני דהאיך אפשר דטרפה אסורה רק משום דהיא תחלת נבלה א"כ תשאר קושית הגמרא לכתוב רחמנא דטרפה חל על איסור חלב ואנא ידענא נבלה מכ"ש כיון דטרפה אינה אסורה רק משום דהיא תחלת נבלה א"כ האיך אפשר דטרפה יהא חל על איסור חלב ונבלה לא וצ"ע:

סימן ד

שאלה נבלה או טרפה ודג טמא איזה מהן קיל:

תשובה לפעד"נ דצריך להאכילו נבלה או טרפה משום דלהפוסקים דס"ל דליכא עשה שאינה זבוחה גבי נבלה ט"כ ס"ל דגם גבי טרפה ליכא אלא לאו בלבד כמו שהוכחנו מהגמרא דזבחים דשם מוכח דנבלה וטרפה שקולין הן וגבי דג טמא הא מבואר להדיא בקרא דאיכא בו לאו ועשה א"כ דג טמא חמירא. ומש"כ הגאון בטל ד"א דגבי נבלה וטרפה איכא איסור עשה ול"ת היינו לכלב תשליכון אותו ולא תאכלהו. לגר אשר בשעריך תתננה ולא תאכלוה. והביא ראי' מסוגיא דגמרא יומא (לו:) והניח בצ"ע. ואם נאמר כדבריו ז"ל איכא למימר דאדרבה דג טמא קיל נגד נבלה או טרפה משום דלהפוסקים דאיכא גבי נבלה גם עשה דאינה זבוחה ולגבי טרפה איכא עשה דוזאת החיה א"כ בנבלה או טרפה איכא לאו ותרי עשה לכמה פוסקים וגבי דג טמא ליכא אלא לאו וחדא עשה לכו"ע א"כ צריך להאכילו דג טמא. אבל באמת נ"ל דהך לכלב תשליכון אותו ולגר אשר בשעריך תתננה וגו' אין זה איסור עשה כלל. כיון דצריכין הקראי הללו כל חד לדרשא. קרא דלגר אשר בשעריך צריך לדרשא להתיר נבלה בהנאה לר' אבוה (פסחים כא:) דאמר כ"מ שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולר"י צריכין הקרא לדברים ככתבם. וכן הקרא דלכלב תשליכון אותו דרשינן שטרפה מותרת בהנאה אבל כל האיסורין שבתורה אסורין בהנאה. ולר"מ בא להורות על חולין שנשחטו בעזרה שאסורין בהנאה. וכיון שכל חד נצרך לדרשא שלו מנ"ל לומר דקראי הללו באו להורות דנבלה וטרפה אסורין באיסור עשה לבד הלאו. והא דלא מוקי הגמרא דפסחים באמת שהקראי הללו אתו להורות על איסור לאו הבמכ"ע לבד הלאו וא"כ מנ"ל למידרש מזה איסור הנאה בשארי איסורין או לענין חולין שנשחטו בעזרה הוא משום דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא כמש"כ התוס' חולין (פא.) ד"ה הנח למחוסר זמן כו' וז"ל ולית לן למימר דאתי קראי דירצה שיש בו גם עשה עם הלאו דכל היכא דמדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי עכ"ל:

והראי' שהביא הגאון הנ"ל מהגמרא דיומא (לו:) דסובר ר' ירמי' דלריה"ג לא הוה לאו דנבלה לאו מעליא והוה ניתק לעשה. נראה לפ"ד דזו אינה ראי' כלל משום דריה"ג אזיל לשיטתי' בפסחים (כג.) דסובר דקרא דחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה אתי לגלות לן לענין היתר הנאה. ולפי"ז איכא למימר כיון דגלי לן קרא דאיסור נבלה וטרפה חלין על איסור חלב ואפ"ה מותר בהנאה כ"ש נבלה וטרפה לבד ודאי דמותר בהנאה. וא"כ מיותרים קראי דלגר אשר בשעריך דכתיב בנבלה ולכלב תשליכון דכתיב גבי טרפה. וע"כ ודאי אתו לגלות דאיכא איסור עשה גבי נבלה וטרפה וע"כ הוה ניתק לעשה. אבל לפי מאי דקיי"ל כר"ע דקרא דיעשה לכל מלאכה בא להורות לענין טומאה וטהרה והיתר הנאה גמרינן מקרא דכתיב בגופה דנבלה וכשהותרה חלבה וגידה נמי הותרו. וא"כ ממילא לא אתו הקראי לגלות על איסור עשה דמצריך צריכי כל חד לדרשתו וזה ברור. ונראה דלפי מש"כ רש"י ותוס' שם בפסחים (כב.) ד"ה אותו כו' דהקרא דלכלב תשליכון דגבי טרפה צריכא לגופה רק דתיבת אותו מיותר ע"כ צ"ל דגרסינן שם ביומא רק נבלה בלבד. דלטרפה מנ"ל דאתי לעשה כיון דהקרא אתא לדרשא דאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' או לדברי התוס' שם להתיר עובר שהוציא ידו בהנאה:

ועוד נ"ל מטעם אחר דצריך להאכילו נבלה או טרפה ולא דג טמא. משום דהא הרמב"ם ס"ל דהעשה של דג טמא הוה עשה גמורה והפורש מלאכול דג טמא מקיים מ"ע והאוכלו מבטל מ"ע וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם ה' מ"א א"כ אפי' אם נאמר דגבי נבלה או טרפה איכא תרי עשה מ"מ הא העשה דנבלה או טרפה הוי רק לאו הבמכ"ע ולא עשה גמורה. וכבר בארנו בס' מלבושי יו"ט בסי' י"ח דלאו הבמכ"ע לפי שיטת הרבה ראשונים וכן הוא דעת הרמב"ם הוה דינו כלאו לענין דחיה וא"כ אתא עשה דדג טמא ודחי ללאו. ואי משום דהוה תלתא לאוי הא בארנו שם דבחד איסורא דחה העשה אפי' כמה לאוין. כנ"ל בזה:

אמנם בטרפה שנתנבלה ודג טמא צ"ע איזה מהן קיל. כי מדברי התוס' חולין (לב.) ד"ה ורמינהו כו' נראה דחייב משום נבלה וטרפה א"כ לפי"ד הרמב"ן דגבי דג טמא ליכא עשה גמורה אלא לאו הבמכ"ע טרפה שנתנבלה חמירא משום דיש בה שני לאוין וגבי דג טמא ליכא אלא לאו הבמכ"ע לבד הלאו. וזה ודאי דלאו חמיר מלאו הבמכ"ע כמשב"ל. אבל באמת צ"ע דאמאי בטרפה שנתנבלה חייב נמי משום נבלה הא אנן קיי"ל בכ"מ דאין איסור חע"א והאיך חל איסור נבלה על איסור טרפה ומחמת זה תמוה לי תי' התוס' שם דכתבו וז"ל וי"ל דהכי פריך דאי איתא דלא מהניא בה שחיטה והו"ל נבלה לא הי' לי' למיתני אלו טריפות אלא הו"ל למיתני ואלו נבלות שהיא עיקר האיסור עכ"ל. הא אדרבה עיקר האיסור הוה טריפות כיון דהוא חל מחיים ואין איסור נבלה חל עליו אלא לענין לקוברו בר"ג. אך אפשר לומר דהגמרא ס"ל כלוי דס"ל במעילה (טז.) דנבלת טהורה וטמאה מצטרפין אפי' לאכילה וכפי' התוס' שם דלוי סובר דאף למ"ד אין איסור חע"א מ"מ נבלה חל על טמאה משום דהא גלי קרא בנבלה דחל על איסור חלב ה"ה דחל איסור נבלה על איסור טומאה. לכך חייל נמי נבלה על טרפה. ולפי"ז הי' מוכרח לומר דכל הני אמוראי דסוגית הגמרא דחולין שם ס"ל כלוי. ומזה יהי' סייעתא גדולה לדברי הראב"ד בה' מ"א פ"ד הי"ז דפסק כלוי. אבל באמת דברי התוס' במעילה צע"ג דהאיך אפשר להביא ראי' מהא דאיסור נבלה חל על איסור חלב חל נמי אטמאה דהא נבלה על חלב הוה איסור כולל. אבל על טמאה הוה רק איסור חמור על איסור קל משום דנבלה מטמא ולכך הוה איסור חמור לגבי איסור טמאה כמש"כ התוס' ביבמות (לג:) ד"ה אמר כו' יעו"ש:

אח"כ ראיתי בשעה"מ ה' א"ב פי"ז ה"ח דהקשה שם ע"ד התוס' דמעילה שהרי בפ' גיד הנשה ס"ל לר"י דאין איסור נבלה חל על הטומאה ומוכחינן מינה דס"ל דאין אחע"א היפך מש"כ ז"ל. ומישב דברי התוס' דודאי למאן דס"ל בעלמא דאחע"א בכולל ובמוסיף ודאי לית לן למימר דאיסור נבלה חייל על איסור טומאה מדגלי קרא דחייל על חלב. דא"ל דדוקא על חלב חייל משום דהו"ל כולל ומוסיף אבל על טומאה ליכא כולל ומוסיף ה"נ דלא חייל. אלא מאי דפליגי רב ולוי אינו אלא למאן דלית לי' אחע"א כלל אפי' כולל ומוסיף כו' יעו"ש. ולפי"ז א"א לישב כדברינו דסוגיא דחולין אזלי אליבא דלוי כיון דאנן קיי"ל בכ"מ דאחע"א באיסור כולל א"כ האיך אפשר לומר דכל הסוגיא דחולין אזלי שלא אליבא דהלכתא:

עוד עלה בדעתי לישב סוגיא דחולין בדרך אחר דהגמרא ס"ל דבהמה בחייה לאברים עומדת א"כ בחייה איכא עליה איסור אבר מה"ח ע"כ א"א לחול עליה איסור טרפה כ"ז שהיא בחייה ואינו חל עלה איסור טרפה עד אחר שחיטתה ואז חיילי עלה איסור טרפה ואיסור נבלה בב"א. ולכך פריך שפיר הגמרא דהו"ל למיתני ואלו נבלות כיון שזהו עיקר האיסור אף שאסורה נמי משום טרפה מ"מ נ"מ לענין טומאה. אבל באמת גם ז"א דהא שם מתרץ רבא בתי' הראשון על קושית הגמרא ורבא הא ס"ל בפי' גיד הנשה (קג.) דר"י ס"ל בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ור"ל ס"ל לאברים עומדת. ורבא הא פסק בכ"מ כר"י נגד ר"ל בר מתלת. וא"כ האיך אפשר לומר דרבא ס"ל דבהמה בחייה לאברים עומדת. ונראה דכ"ז דחקו להרמב"ם ז"ל לכך ס"ל דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוה נבלה ג"כ מחיים ולא חל עלי' שום טרפה כלל. וא"ש קושית הגמרא דהו"ל למיתני אלו נבלות:

שוב מצאתי בירושלמי דנזיר פ"ו ה"א בטרפה שנתנבלה אם חייב שתים או לא פלוגתא דר"י ור"ל בזה. ויש שם מחלוקת בהגירסא בין הבעל ק"ע ובין הבעל פ"מ. דהק"ע גריס דר"י ס"ל דחייב אחת משום דר"י אזיל לשיטתי' דס"ל בירושלמי שם מקודם דילפינן טרפה מרבויא דכל נבלה א"כ ליכא עליהם אלא לאו אחד. ור"ל ס"ל דילפינן טרפה מבשר בשדה טרפה לכך ס"ל דחייב שתים. א"כ לפי"ז לפי הגמרא דידן דגם ר"י ס"ל דילפינן טרפה מבשר בשדה טרפה לכו"ע חייב שתים. והפ"מ גריס שם דר"י ס"ל דחייב שתים אע"ג דלפי"ד דברי הירושלמי ילפינן טרפה מכל נבלה מ"מ חייב שתים משום טרפה ומשום נבלה. ור"ל דס"ל דחייב אחת משום דס"ל כיון דנעשה נבלה אח"כ יצא מכלל טרפה כדאסיק אדעתי' דהתוס' בחולין. ולפי"ד יתיישב יותר הראי' דהביא שם הירושלמי לדברי ר"י מהברייתא דת"כ יעו"ש. אך קושיתנו האיך חל איסור נבלה על איסור טרפה קשה טובא גם לדברי הירושלמי. והשירי קרבן ג"כ נתקשה בזה. ומישב זאת בדברי התוס' דמעילה שהבאנו למעלה. אך באמת דברי התוס' הנ"ל צ"ע כפי משב"ל. ולקמן נבאר עוד בזה בס"ד:

סימן ה

שאלה דג טמא ובשר חזיר דבשניהם יש לאו ועשה. לפ"ד הרמב"ם עשה גמורה. ולפ"ד הראב"ד והרמב"ן לאו הכא מכלל עשה אם שקולין הן. או לא:

תשובה לפעד"נ דמאכילין אותו דג טמא ולא בשר חזיר משום דבבשר חזיר מלבד האיסור של בהמה טמאה יש בו נמי איסור נבלה אע"ג דאמרינן בכמה דוכתי' דאינו חייב בבהמה טמאה משום נבלה וטרפה נראה היינו דלא לקי משום נבלה וטרפה משום דאין אחע"א. אבל מ"מ ודאי האיסור של נבלה נמי אית בה ונ"מ לקוברו בין ר"ג וכמו דאמרינן ביבמות (לג:) וא"כ גבי נבלת בהמה טמאה צריכין לדחות תרי איסורי מפני סכ"נ וגבי דג טמא אינו צריך לדחות אלא איסור אחד. וכן מוכח להדיא מהגמרא חולין (קו) דקאמר כי אתא רב דימי אמר מים הראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הוציאו את האשה מבעלה כי אתא רבין אמר ראשונים האכילו בשר נבלה אחרונים הרגו את הנפש כו' ר' אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא. ופירש"י ראשונים בשר חזיר כרב דימי אחרונים הרגו כרבין. בשר חזיר חמיר מנבלה דאית בו תרי איסורין עכ"ל. אלמא להדיא דנבלת בהמה טמאה חמירא מנבלת בהמה טהורה וכמש"כ דאף דאין אחע"א היינו דוקא לענין מלקות. אבל מ"מ האיסור השני יש עליו. וראיתי להגאון בעל ד"א דרוצה להוכיח מדברי רש"י הנ"ל דסובר דגבי נבלה אינו אלא לאו דנבלה לבד ולא ס"ל דיש בזה גם איסור עשה דאינה זבוחה ומחמת זה חמיר חזיר מנבלה משום דחזיר יש בו לאו ועשה. אבל לפי"ד נראה ברור דלשון רש"י ז"ל תרי איסורי משמע כמש"כ משום חזיר ונבלה דזה מיקרי תרי איסורי ממש. וכן מוכח לפרש דברי הגמרא לפי שיטת הראשונים דס"ל דגבי נבלה יש נמי איסור עשה שאינה זבוחה. ומה חומר יש בחזיר מנבלה וע"כ כמש"כ שיש בו תרי איסורי לענין לקוברו בין ר"ג:

ועוד נראה דחזיר חמיר מדג טמא מטעם אחר. כיון דאנן צריכין לדחות מתחילה איסור בהמה טמאה מטעם פ"נ א"כ חל עליו אח"כ איסור נבלה אע"ג דאין איסור חע"א מ"מ הא האיסור השני מתלי תלי וקאי דאם ימצא מקום לחול יחול. וכה"ג אמרינן ביבמות (לב.) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתא איסור אחות אשה וחייל א"כ גבי חזיר ע"כ צריכין לדחות תרי איסורי איסור בהמה טמאה ואיסור נבלה. ובדג טמא אינו אלא איסור אחד. ואע"ג שב"ד אין נפקותא שבודאי חזיר חמיר מדג טמא מטעם הראשון שכתבתי כיון שאיסור חל ע"א לקוברו בין ר"ג. מ"מ נ"מ בטעם זה דאם יש לפנינו זית מנבלת בהמה טמאה וזית מנבלת בהמה טהורה והחולה אינו צריך אלא כזית אחד דלכאורה נראה דצריך להאכילו חצי זית מנבלת בהמה טמאה וחצי זית מנבלת בהמה טהורה כדי שמכל איסור ואיסור יהא רק חצי זית דהא קיי"ל במעילה (טז.) דלאכילה אין מצטרפין. אבל לפי דברינו מאכילין אותו מזית נבלת בהמה טהורה דהא אף אם יאכיל אותו חצי זית מנבלת בהמה טמאה וחצי זית מנבלת בהמה טהורה יעבור על איסור נבלה על כזית שלם משום דגם בחצי זית מנבלת בהמה טמאה כיון שנדחית אצלו איסורא דבהמה טמאה מפני סכ"נ אי חל עליו איסור נבלה ומצסרף לחצי זית נבלת בהמה טהורה:

אמנם ראיתי להגאון בעל נוב"י באו"ח מה"ק סי' ל"ו שדן די חדש דמה ששנינו טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה זה בכל ימות השנה. אבל אירע דבר זה ביוה"כ אז אם הנבלה נתובלה מאתמול והטבל לא ראה פני הבית מאתמול או שלא נתמרח בכרי עד יוה"כ דאז אין על הטבל זה כל אותו יום שהוא יוה"כ רק איסור יוה"כ דאין איסור טבל חל שאינו לא כולל ולא מוסיף דמה תוספת יש בטבל יותר מיוה"כ ביומו. ודאי דמאכילין אותו טבל שהטבל אין שם רק איסור יוה"כ לחוד ובנבלה שנתנבלה אתמול יש בה כ' איסורים איסור נבלה ואיסור יוה"כ עכת"ד. ולפי דברינו אלה דכיון דנדחה איסור הראשון משום סכ"נ חל עליו איסור השני. א"כ ליתא לדין החדש שהמציא הנוב"י דהא אף בטבל שנתמרח ביוה"כ חל עליו חיסור טבל כיון דאנן מדחינן לו איסיר יוה"כ מפני סכ"נ א"כ ממילא חל עליו אח"כ איסור טבל דאיסור טבל מתלי תלי וקאי וכיון דחל עליו איסור טבל ע"כ צריך לדחות לו גם איסור טבל שהוא במיתה א"כ ממילא טבל חמור אף שנתמרח היום וע"כ צריך להאכילו נבל אף שנתנבלה מאתמול. ועוד קשה דהא לפי"ד נראה דחולה שהותר לו לאכול ביוה"כ ויש לפניו היתר ואיסור שאם יניח ההיתר ויאכל האיסור חייב על אכילת האיסור דאף שהותר לו לאכול מחמת סכ"נ מ"מ הא אפשר נו לאכול ההיתר א"כ אכילת איסור לא נדחית לו בלל וחייב עליו א"כ אפי' נתמרח היום חל עליו איסור טבל לגבי חולה שצריך להאכילו היום ואין עליו איסור יוה"כ והוא יניח ההיתר ויאכל האיסור. א"כ חל איסור טבל אף לגבי חולה שאין לפניו היתר לאכול מיגו דאיתוסיף איסורא לגבי חולה שיש לפניו היתר ויאכל מן האיסור וכיון שחל איסור טבל א"כ ממילא צריך להאכילו נבלה ולא טבל. ויותר נ"ל דאפי' לשאר ב"א הבריאים שיש עליהם איסור דיוה"כ נמי חל עליהם איסור טבל אפי' שנתמרח היום משום דאמרינן מיגו דאיתוסיף איסורא לגבי חולים שצריכין להאכילן היום מפני סכ"נ ויאכל באיסור חל נמי על הבריאים:

אח"כ ראיתי דמדברי הרמב"ן והריטב"א בקדושין (עז:) מוכח דאינו כן. דז"ל הרמב"ן שם על הא דאמר ר"ש האוכל נבלה ביוה"כ פטור ואחרים אומרים דפטור מן האחרון קאמר כלומר שאם נתנבלה ערב יוה"כ פטור מיוה"כ ואם נתנבלה ביוה"כ פטור מנבלה ורבנן פליגי עלי' ואמרי שאם נתנבלה בערב יוה"כ אתי איסור חמיר דיוה"כ וחייל על איסור קל של נבלה וכן עיקר ובמס' נזיר (ד.) אשכחן בנוסחי האוכל נבלה ביוה"כ אינו חייב אלא על אחת ע"כ. וכן כתב הריטב"א שם יעו"ש. א"כ ס"ל דנבלה שנתנבלה ביוה"כ לא אתא איסור נבלה וחל על איסור יוה"כ ולא אמרינן דהוה איסור מוסיף מיגו דאיתוסיף איסורא על חתיכה זו לגבי חולים חל נמי האיסור לגבי בריאים. אך מר"ש אין ראי' משום דהא מוכח בגמרא שם דר"ש לית לי' אפי' איסור מוסיף [ע"ש בתוס' ד"ה פרט] ואפי' לתירוץ השני דהתוס' הא בקל על חמור לית לי' איסור מוסיף. והכא נבלה על יוה"כ הוא קל על חמור. אבל הא משמע שם מדברי הרמב"ן וכן כתב להדיא הריטב"א דרבנן מודים לר"ש דנבלה שנתנבלה ביוה"כ אינו חייב אלא משום יוה"כ לבד. ואינהו הוא דסברי איסור חע"א בכולל וכ"ש במוסיף. ולכאורה היה נ"ל דיש לדחות ראי' זו משום די"ל דהרמב"ן והריטב"א ז"ל דאמרי דרבנן מודים לר"ש בנבלה שנתנבלה ביוה"כ הוא לחד לישנא שבגמרא שם בקדושין דרבנן מודים לר"ש דבקל על חמור אינו חל. וע"כ צ"ל דאפי' באיסור מוסיף לא חל קל על חמור דהתם איסור מוסיף הוא כמש"כ התוס' והרמב"ן והריטב"א. אבל לפי מאי דקיי"ל כר' יוסי דס"ל דאיסור מוסיף חל אף בקל על חמור [עיין בתוס' יבמות (לג:) ד"ה אמר ר' יוסי] א"כ איכא למימר דחל איסור יוה"כ על נבלה משום איסור מוסיף על חולים. אבל שוב ראיתי בשעה"מ ה' א"ב פי"ז ה"ח שתמה על דברי הריטב"א הנ"ל וכתב וז"ל שהרי בנתנבלה ביוה"כ הו"ל איסור מוסיף דקודם שנתנבלה לא נאסר ביוה"כ אלא להדיוט אבל לגבוה שרי וכשנתנבלה נאסר לגבוה. וכן כתבו התוס' פ' ג"ה (קא) ד"ה מאן כו' והכי אמרינן בהדיא בכריתות פ' אמרו לו דנותר חשיב איסור מוסיף מה"ט דאיתסר לגבוה. ואע"ג דאמרינן בשמעתין דכ"ג הבא על אותה אלמנה אפי' רבנן מודי דלא חייל איסור קל על איסור חמור אפי' באיסור מוסיף. וא"כ ה"נ גבי נבלה אע"ג דאיסור מוסיף הוא לא חייל לרבנן משום דהוה קל על חמור. מ"מ אכתי קשה ממה שהקשה הריטב"א וז"ל ואיכא למידק מעיקרא היכא אוקמינהו כר"ש דאי משום ההיא דאוכל נבלה ביוה"כ לא דמי דההיא איסור כולל והא דהכא איסור מוסיף. ואע"ג דל"ל לר"ש איסור כולל אפשר דמודה באיסור מוסיף כו' יעו"ש. והשתא קשה הא מדפטר ר"ש בנתנבלה ביוה"כ משום נבלה ע"כ דל"ל איסור מוסיף ולומר דקושיתי' היא לפירש"י והראב"ד ז"ל הא ודאי דחיקא מילתא טובא מאחר שהוא ז"ל כבר דחאם וכתב שהפי' הנכון כמ"ש כו' עכ"ל. והנה קושית השעה"מ על הריטב"א יש לתרץ בפשיטות דאיירי בבהמה דלא חזי לגביה כגון בעלת מום וכיוצא בזה וא"צ לדחוקי כמו שמסיק הגאון הנ"ל דסובר הריטב"א דמטעם דנאסרה לגבוה לא מיקרי איסור מוסיף משום דסתם בהמה לאו למזבח קיימא. והאי דכריתות שאני דמיירי בבהמת קדשים. ובזה נתישב ג"כ מה שהקשה שם הגאון הנ"ל על תוס' בפ' ד' אחים דכתבו דנבלה על חלב הוא איסור כולל. ותמה ע"ז הא איסור מוסיף הוא כיון דנאסרה לגביה. ולפי"ד ניחא בפשיטות דהא אמרה התורה דיחול איסור נבלה על איסור חלב אפילו בבהמה דלא חזי לגבוה ושם אינו אלא איסור כולל לבד. אך קושיתי על הריטב"א אמאי אינו נקרא איסור מוסיף מטעם שנאסרה לחולים שיש להם היתר עומדת על מקומה. ותירוצי נסתר כמו שסתר השעה"מ דמדברי הריטב"א נראה ברור דס"ל דאינו מוסיף דאל"כ הו"ל להריטב"א להביא ראי' דר"ש ל"ל איסור מוסיף מהך ברייתא גופא. וכן מוכח מדברי הרמב"ן דס"ל דאין זה מיקרי איסור מוסיף מדצריך הרמב"ן שם לתרץ דברי הגמרא דקדושין ולהביא ראי' דר"ש ל"ל איסור מוסיף מיבמות ולא הביא מהך ברייתא גופא. והוא בעצמו מסכים לפי' דהאוכל נבלה ביוה"כ פטור מן האחרון קאמר. אלא ודאי דס"ל דאיסור נבלה על יוה"כ אין זה איסור מיסיף. וקשה אמאי לא הוה איסור מוסיף לגבי בריאים מגו דאיתוסיף איסורא לגבי חולים שצריכין לאכול ביוה"כ:

וע"כ נ"ל דטעמם של הרמב"ן והריטב"א הוא משום דלא אמרינן מגו דאתוסיף איסורא לגבי חולים שצריכין לאכול ביוה"כ אלא היכא דאיכא חולים לפנינו שצריכין לאכול ביוה"כ בכדי אכילת פרס. אבל היכא דליכא חולים לפנינו שצריכין לאכול כשיעור לא אמרינן כיון דהא בודאי איכא חולה בעולם שצריך לאכול ביוה"כ כשיעור ועליו חל איסור נבלה ומגו דאיתוסיף איסורא לגבי' יחול נמי על הבריאים זה לא אמרינן כיון דהוא אינו לפנינו. ונראה דע"כ הוא כן דעת הרמב"ם דס"ל בפי' המשנה פ"ג דכריתות דהיכא דאתילד בן קטן כיון שיגדל חל עליו איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת אביו בבת אחת ומגו דחל עליו חל נמי על יתר האחים משים דהוה איסור מוסיף מגו דאתוסיף איסורא לגבי האי אח אתוסיף איסורא נמי לגבי שאר אחים. א"כ קשה לפי"ד היכא משכחת הא דאמרינן בכ"מ אין אח"ע הא ליכא בכל יום שיהא אחד בסוף העולם שלא הביא שתי שערות ועליו הא באו האיסורין בבת אחת ומחייב על שתיהן ומגו דחל עליו חל נמי אכו"ע. אלא ע"כ דדעת הרמב"ם הו כיון דהאיש שהגדיל איננו לפנינו לא אמרינן מגו דאתוסיף איסורא לגבי האי גדול חל נמי לכו"ע. ועיין בחידושי רעק"א (ליבמות לג.) יעוי"ש. ולפי"ז י"ל נמי דברי הנוב"י מקושיתי השניה שהקשיתי עליו. אמנם קושיתי הראשונה דאמאי לא חל גבי איסור טבל כיון דאנן מדחינן לי' איסור יוה"כ מפני סכ"נ. לפע"ד היא קושיא גדולה על הנוב"י:

ולפ"ד נראה להביא ראי' דלא כהנוב"י מהא דאמרינן בנזיר (מח:) דלר"ע אתי הקרא ולאחיו דאפי' כ"ג והוא נזיר מטמא למת מצוה ור"י סובר מה לי חד לאו ומה לי תרי לאוי. וא"כ קשה לר"ע דסובר חולין (קא:) [יעו"ש בתוס' ד"ה אמר ר"ע כו'] דאין אחע"א אפי' בבת אחת. איך חל כאן איסור נזיר על כה"ג ואפי' אם נאמר דגלי לן קרא על נזירות דחל על שבועה אף לר"ש דסובר דבשאר איסורין אין אחע"א א"כ איכא למימר דחל אפילו על איסור הבא מאליו. וכן דעת הגאון בעל ש"א סי"ס. אך מסיק שם דכמה ראשונים לא ס"ל הכי ומחלקין בין איסור הבא מאליו ובין איסור הבא ע"י עצמו ובאמת נזירות דמי לשבועה דמקרי מהתרי. גופא אחפיצא וא"כ אמאי חל לר"ע איסור נזירות אאיסור כה"ג. אע"כ צ"ל כמש"כ דהיכא דצריכין לדחות האיסורים ע"כ צריכין גם האיסור השני אע"ג שעדיין לא חל משום דהאיסור השני מתלי תלי וקאי כיון שנדחה האיסור הראשון כגון כה"ג לגבי טומאת מת מצוה מיד חל עליו איסור השני היינו איסור נזירות וע"כ צריך לדחות גם איסור נזירות:

ולכאורה תמיהתי גם על דברי הש"ך בסי' רצ"ח סק"ה דכתב שם ע"ד השו"ע דאם נשבע שלא יאכל נבלות וטריפות אינו חייב משום שבועה. דנ"מ גם האידנא לענין חולה שמותר להאכילו נבלה שא"צ להתיר לו שבועתו. ולפ"ד קשה דהא מה דאין איסור שבועה חל על איסור נבלה הוא משום דאין אחע"א א"כ איסור השבועה מתני תלי וקאי וכיון דפקע איסור נבלה לגבי' מטעם סכ"נ א"כ חל עליו איסור שבועה ואמאי א"צ להתיר לו. אבל אח"כ מצאתי בס' אבני מלואים בתשו' סי' י"ב דכתב וז"ל עוד נ"מ כו' דלטעמא דמושבע ועומד אע"ג דאח"כ פקע איסור הראשון כגון האי שנשבע שלא לאכול נבלות ואח"כ חלה חולי שיש בו סכנה ופקע מיני' איסור נבלה שהרי הותרה לו משום סכנה אפי"ה שבועה לא חיילה כיון דלשעתו לא הי' מקום לחול שהרי היה מושבע ועימד לא מצי לאסור על נפשו בשבועה תו לא הדרא וחיילא. אבל לטעמא דאין אחע"א איסור השני מתלי תלי וקאי וכי פקע איסור הראשון קאי באיסור שני לקרבן ולמלקות כדאיתא ביבמות שם, ומשום דאיסור הבא מאליו כדקאי קאי אלא שאין עונשין על האיסור השני לקרבן ולמלקות וכי פקע איסור הראשון הדר וחייל אף לעונשין עכ"ל. א"כ דברי הש"ך נכונים. אבל דברי הנוב"י תמוהים:

אח"כ התבוננתי דנראה דדעת הנוב"י הוא דהא דאמרינן דאיסור אחות אשה מתלי תלי וקאי היינו דוקא התם כיון דאשת אח לגבי יבום הותרה לגמרי וליכא איסור כלל ע"כ אמרינן דאתא איסור אחות אשה וחייל אי אמרינן דאשת אח פקע. וכן טומאת כה"ג לגבי מת מצוה הותרה לגמרי ולא דחייה כמש"כ הראשונים לכך אמרינן דאתא איסור נזירות וחייל עליו אבל הכא הא איסור יוה"כ לא הותר גבי סכ"נ אלא דחוי הוא לגבי סכ"נ לכך לא מצי לחול איסור טבל על איסור יוה"כ. כיון דאיסור יוה"כ עדיין איתא ולא הותר לגמרי. דאיסורין שהותרו לגבי חולה מטעם סכ"נ נראה דס"ל דזהו רק מטעם דחויה ולא מטעם הותרה לכך איסור אחר לא חל עליו ולא אמרינן מתלי תלי וקאי. ולפד"נ דאף אם יש לפניו היתר וטבל שנתמרח היום או נבלה שנתנבלה היום והניח החולה ההיתר ואכל האיסור אינו חייב על הטבל או על הנבלה משום דלא חיילי על איסור יוה"כ משום דאיסור אכילת יוה"כ לא הותר לגמרי רק דחוי:

וכעת הגיע לידי ס' יקר המציאות מרכבת המשנה ח"ב ומצאתי כתוב בה' מ"א פי"ד הי"ב וז"ל והנה השבתי להרב מפראג בנדון זה ראיתי בספרו נודע ביהודה סל"ו דלשון המשנה אפילו דברים טמאים דלא כר"ש דאליבי' דר"ש אין איסור יוה"כ חל על איסור נבלה וא"כ נהפוך הוא דדברים טמאים בלאו ודברים טהורים בכרת כו' ואני אומר דשפיר אתיא מתני' אף כר"ש דהא אנן קי"ל דדחויה שבת אצל פיקוח נפש ולאו דוקא דחויה אלא הותרה כמש"כ פ"ב מה' שבת דאין עושין דברים אלו אלא ע"י גדולי ישראל ת"ח וא"כ ה"ה אכילה ביה"כ לזה שאחזו בולמוס הותרה ומצוה נמי איכא שאם יתענה עובר על דמכם לנפשותיכם וא"כ פקע איסור יה"כ לגבי' דחייב לאכול וחזר הדין לאסור לאכול נבלה כשיש היתר. ובהכי אזדא נמי מ"ש שם דהיכא דיש לפניו טבל שנתמרח ביה"כ ונבלה שנתנבלה מאתמול מאכילין אותו טבל דלא חייל על יה"כ כו' דזה אינו דביבמות (דל"ב) אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל וא"כ ה"נ כיון דזה שאחזו בולמוס פקע מיני' איסור יוה"כ אתי איסור טבל וחייל וא"כ ודאי מאכילין אותו נבלה דאין כאן איסור יה"כ וה"ה בטבל מאתמול ותרומה של היום דינו כבשאר ימות השנה ואוכל טבל דיה"כ פקע עכ"ל. והנה מה דפסיקא לי' להגאון הנ"ל דאכילה של יוה"כ לחולה שיש בו סכנה היא הותרה ולא דחויה לפע"ד בדברי הרשב"א תשצ"ד מבואר דאינו כן. דהנה הרשב"א שם השיב על חולה שצריך לאכול ביוה"כ שצריך לברך בהמו"צ ובהמ"ז וכתב שם וז"ל ושלא אמרו באוכל טבל אלא שאין מזמנין עליו כלומר דאינו ראוי להתחבר ולהצטרף אבל הוא לעצמו מברך תחלה וסוף דמי שאכל שום לא יאכל שום אחר ובודאי הרמב"ם ז"ל כתב באוכל טבל שאינו מברך אבל מניין לו אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו בזה וזו אחת מהשגותיו עכ"ל. ואם נאמר דאכילת חולה ביוה"כ הותרה א"כ אפילו אם נאמר כדעת הרמב"ם דס"ל דעל אכילת איסור אין מברך עליו מ"מ על אכילת חולה ביוה"כ צריך לברך כיון דזה הותרה ולא דחויה. א"כ זה לא הוה אכילת איסור כלל. אלא ע"כ ס"ל להרשב"א דאכילת חולה ביוה"כ דחויה היא ולא הותרה. ועיין ב"י סי' קצ"ו דכתב שם וז"ל האוכל דבר איסור במקום סכנה כ' רבינו ירוחם בשם הרמ"ה שאינו מברך עליו עכ"ל. ונראה דס"ל להרמ"ה כדברי הרמב"ם דאין מברכין על אכילת איסור ולכך סבירא ליה דאף במקום סכנה אין מברכין עליו. וע"כ דסובר דאכילת איסור במקום סכנה היא דחויה ולא הותרה דאי הותרה אמאי סבירא ליה להרמ"ה דאין מברכין עליו. ואף להב"י דסובר דהרמב"ם מודה דבמקום סכנה מברכין אף על אכילת איסור. לא משום דסובר דאכילת איסור במקום סכנה הותרה אלא משום דס"ל דהטעם של הרמב"ם הוא דאין זה מברך אלא מנאץ. אבל במקום סכנה כיון שצריך לאכול דבר האסור אין זה מנאץ ועיין בט"ז סי' קצ"ו סק"א מה שהשיג על הב"י. וגם מדבריו נראה דסובר בפשיטות דאכילת איסור במקום סכנה לא הותרה לגמרי אלא רק דחויה בלבד. דאל"כ האיך מדמה אכילת איסור במקום סכנה לאכילת שוגג. [אך שלפע"ד דברי הט"ז מה שהשיג על הב"י אינם מוכרחין שלא דמי אכילת איסור במקום סכנה לאכילת שוגג. דהא על אכילת שוגג צריך כפרה ועל אכילת איסור במקום סכנה א"צ כפרה כלל]. אח"כ ראיתי במג"א בסי' ר"ד סקכ"א שהביא הגהות מיימוני וז"ל וחולה שיש בו סכנה שאוכל ביוה"כ אומר מעין המאורע בברכת המזון ודבר פשוט הוא דבהתירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד דהוי לדידי' יוה"כ כשאר יו"ט ושלום מאיר ברבי ברוך זללה"ה עכ"ל. וסיים שם המג"א וא"כ ה"ה לאוכל איסור במקום סכנה דמצוה קעביד להציל נפשו דלא כב"ח שנדחק לחלק ע"כ. א"כ ס"ל להדיא כדעת המה"מ דאכילת דבר איסור לחולה שיש בו סכנה הותרה ולא דחויה ופליג ע"ד הרשב"א ז"ל. וגם מה שהבאתי ראי' מדברי הרי"ו כתב המג"א וז"ל ועוד נ"ל דאף רי"ו לא מיירי אלא באוכל דבר לרפואה שאין עושה להנאתו ע"ש עכ"ל. ונראה דזה הוה פלוגתא דרבוותא אם אכילת חולה שיש בו סכנה דבר האסור הותרה או דחויה. א"כ הדין של הנוב"י הנ"ל תלוי בפלוגתא דרבוותא. כנ"ל בזה:

סימן ו

עוד התבוננתי בזה וראיתי שיש להביא ראי' לדברי הנוב"י הנ"ל. דהנה הגאון בעל אור חדש הקשה קושיא עצומה על הא דאיתא בכמה סוגיות דהא דכתיב בחלב נבלה ואכל לא תאכלהו אשמעינן דאיסור נבלה חל על חלב. א"כ למאן דאמר ביומא (לו.) דאין לוקין על לאו דנבלה משום דהוה לאו הניתק לעשה מאי נ"מ אי לאו דנבלה חל על חלב או לא. וכן כתבו התוס' ריש פ' איזהו איזהו נשך דהיכא דליכא מלקות ליכא למימר דאתי ללאו יתירא. והגאון בעל ברית אברהם בסי' כ"ז תירץ ע"ז דיש למצוא נ"מ במי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל תחלה אם יש לפניו חלב דבהמה כשרה וחלב דנבלה כיון דחל איסור נבלה על איסור חלב מאכילין אותו חלב בהמה כשרה ולא חלב נבלה הא לאו הכי מאכילין אותו ממה שירצו. אבל לפע"ד דברי הגאון הנ"ל תמוהים מאד דהא אפי' אם לא גלי קרא דאיסור נבלה חל על חלב והוה אמרינן דאין איסור נבלה חל על חלב משום דאין איסור חע"א מ"מ כיון דהא חל לענין לקוברו בין ר"ג כמשב"ל בסי' ה'. א"כ בודאי הא מאכילין אותו חלב בהמה כשרה משום דבחלב נבלה יש עליו איסור נבלה לענין לקוברו בין ר"ג. אלא נ"ל לפע"ד דצריך לישב קושיא הר"ל בדרך אחר דנ"מ אם יש לפנינו כזית מנבלה וכזית מחלב נבלה וצריך להאכילו למי שאחזו בולמוס כזית אחד דאם נאמר דלא חל איסור נבלה על חלב א"כ צריך להאכילו חצי זית מהחלב וחצי זית מהנבלה [אע"ג דחצי זית חלב הוא מאיסור חמור מאיסור שיש בו כרת מ"מ חצי שיעור כיון דאין בו לא לאו ולא עשה אלא איסור תורה בלבד א"כ הוא קילא מאיסור לאו] אבל עתה דגלי קרא דחל איסור נבלה על איסור חלב בודאי דמאכילין אותו כל הכזית מהנבלה ולא מחלב של נבלה כלל. וכ"ז יש לומר אי אמרינן כדעת הנוב"י הנ"ל דהא דאיסור השני מתלי תלי וקאי הוא דוקא היכא דאיסור הראשון הותר לגמרי אבל היכא דנדחה איסור הראשון היינו מטעם סכ"נ לא אתא איסור השני וחל עליו. אבל אי אמרינן כפי מה שעלה על דעתנו וכן הוא דעת בעל אבני מלואים באמת דבכל אופן שנדחה איסור הראשון אתי איסור השני וחל עליו. וכ"ש לפי סברת המה"מ שהבאתי למעלה דס"ל דאיסורין לגבי סכ"נ הותרו לגמרי א"כ א"א לומר כמו שתירצנו משום דהא אפי' אי לא גלי קרא דחל איסור נבלה על איסור חלב הוה מאכילין אותו מנבלה ולא חצי זית חלב נבלה וחצי זית נבלה משום כיון דנדחה איסור חלב מחצי זית חלב נבלה מטעם סכ"נ [ולבעל מה"מ הותר] א"כ ממילא חל עליו איסור נבלה ויצטרף לחצי זית נבלה וכיון שגם אם נאכילהו חצי זית חלב נבלה וחצי זית נבלה יעבור על לאו דנבלה א"כ בודאי מאכילין אותו כל הכזית מנבלה כדי שלא יעבור גם על איסור חלב אף שאיסור חלב אינו אלא חצי זית בלבד מ"מ הא איסור תורה יש בו לבד הלאו דנבלה:

והנה עלה בדעתי לישב קושית הא"ח באופן אחר. דאף דרבא אמר בזבחים (ע.) דהאי אכל לא תאכלהו אתא לגלות דאיסור נבלה ואיסור טרפה חיילי על איסור חלב. דאל"כ אמאי כתיב שם טרפה יעו"ש. אבל הברייתא דהובא (שם:) נראה דאינו סובר כן דהא דרשינן שם טרפה למעט בהמה טמאה שאין במינה טרפה חלבה מטמא כבשרה. והאי אכל לא תאכלהו אתא ללמד שחלב נבלת חיה מטמא כבשרה דדוקא של בהמה דאסור החלב באכילה אז החלב טהור מטומאת נבלה. אבל לא של חיה כיון דאין חלבה חלוק מבשרה. ואין להקשות דהאיך פליג רבא על הברייתא משום די"ל דרבא לא קאמר זאת אלא לדברי ר' יהודא שם דס"ל דממעט בהמה טמאה מנבלה כדאיתא שם בגמרא מי שאיסורו משום בל תאכל חלב נבלה יצא זה שאינו אסור משום בל תאכל חלב נבלה אלא משום טמא. א"כ טרפה למאי אתא. אלא ע"כ דבא לגלות דאתא איסור טרפה וחל על איסור חלב אבל הברייתא ס"ל כר"מ דקאמר שם דטרפה אתא למעט עוף טמא. אבל מנבלה לא אתיא למעט עוף טמא. יעו"ש בתוס' דכ' הא דלא נפקא ר"מ מהיכא דנפקא לר"י משום דס"ל דאיסור חע"א. א"כ לפי"ד ר"מ א"א למעט בהמה טמאה מנבלה וע"כ צריך קרא דטרפה למעט בהמה טמאה משום שאין במינה טרפה [ולפי"ז ע"כ פירושו שאין במינה טרפה היינו לחודא ואף שנשחט לקי אף משום נבלה. כמש"פ התוס' בחולין (לב.) ד"ה ורמינהי יעו"ש] והברייתא אתיא כר"מ. א"כ לפי"ד ר"מ אין כאן קרא דאתא לגלות דאתא איסור טרפה ונבלה וחיילי על איסור חלב. א"כ אפשר לומר דריה"ג דס"ל דלאו דנבלה וטרפה הוה לאו הניתק לעשה ס"ל כהך ברייתא. אבל ז"א דהא לפי"ד התוס' דלכך לא ממעט ר"מ טמאה מנבלה משום דס"ל אחע"א. א"כ ריה"ג דס"ל בחולין (קא.) דאין אחע"א אף בכולל כ"א בחמור על קל לפי"ד הא יכול למעט בהמה טמאה מנבלה כמו דס"ל לר' יהודא. א"כ טרפה למאי אתא. וע"כ דבא לגלות דאתא איסור טרפה וחל על איסור חלב. א"כ הדרא קושית הא"ח לדוכתה:

אבל לאחר העיון נראה דיש לקיים תי' זה. דהנה באמת דברי התוס' שם הא דכתבו דלכך לא נפקא ר"מ מנבלה למעט עוף טמא משום דס"ל אחע"א תמוהים מאד. חדא דהא אמרינן להדיא בכריתות (יד.) נימא אית לי' לר"מ איסור חל על איסור. ומשני נהי דאיסור חל על איסור לית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף אית לי'. א"כ ס"ל דאיסור נבלה אינו חל על איסור טומאה יעו"ש בפירש"י ז"ל. וכן משמע מדברי הגמרא יבמות (לד.). ויותר תמוה דהא מפשטות הגמרא משמע דלכך לא נפקא לר"מ מנבלה למעט עוף טמא משום דדריש דנבלה אתיא לשיעור אכילה בכזית להכי לא נוכל למעט מזה עוף טמא כיון דצריכין הך קרא דנבלה לגופי'. ונראה דר' יהודא דפליג ונפקא לי' למעט עוף טמא מנבלה אע"ג דצריכא לגופי' דס"ל דמ"מ נוכל ללמוד גם הך דרשא. ולפע"ד מוכרח לומר כן דאי אמרינן דכיון דאינו מיותר א"א לדרוש מזה דרשא דר"י מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאינו משום בל תאכל נבלה א"כ תיקשי הגמרא דפסחים (לה:) דממעט שם בברייתא דאינו יוצא בטבל משום דכתיב בקרא לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאינו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל. וקאמר שם הא מני ר"ש דס"ל דאין איסור חל על איסור. הא הך קרא דלא תאכל עליו חמץ אינו מיותר דצריכא לגופי' לאסור אכילת חמץ. ואי משום הך הקישא דכתיב אח"כ שבעת ימים תאכל עליו מצות הא נמי צריך לר"ש לומר דבשעה שישנו משום תאכל מצות ישנו בבל תאכל חמץ ובשעה שאינו בתאכל מצות אינו משום בל תאכל חמץ כדדריש ר"ש שם (כח:) ועוד הא צריך לדרוש מהך הקישא דדברים הבאין לידי חימוץ יוצא בהן אכילת מצה. וגם הא דנשים חייבות באכילת מצה ד"ת. וא"כ האיך נפיק מיני' הך דרשא דאינו יוצא בטבל. אלא ע"כ צ"ל דהך ברייתא סובר דיכולין למדרש הך דרשא אפי' היכא דהקרא אינו מיותר. א"כ הדבר ברור דר' יהודא נמי סובר הכי. אך ר' מאיר ס"ל כיון דהנבלה אינו מיותר לא מצינו למדרש מזה למעט עוף טמא. וס"ל דהטרפה דמיותר בא למעט עוף טמא. ונראה דה"ה גבי חלב נבלה וחלב טרפה נמי פליגי ר' מאיר ור"י בזו הסברא. דר' מאיר ס"ל כיון דהקרא דנבלה אינו מיותר א"כ א"א למדרש מזה למעט בהמה טמאה לכך צריך קרא דטרפה למעט בהמה טמאה כמו דדריש בברייתא. ואכל לא תאכלהו ג"כ אינו מיותר משום דאתא למעט חלב חיה דמטמא חלבה כבשרה. אבל לר' יהודא ממעט בהמה טמאה מנבלה אע"ג דאינו מיותר א"כ טרפה למאי אתא ע"כ דאתא לגלות דאתיא איסור טרפה ואיסור נבלה וחל על איסור חלב א"כ יש לתרץ קושית הא"ח כפי מה שתירצנו דר' יוסי הגלילי ס"ל כדברי ר' מאיר דנבלה וטרפה אתיא לגופייהו ולא אתיא לגלות דאתא איסור נבלה וחל על איסור חלב:

אך לכאורה יש לסתור תירוץ זה מפסחים (כג.) דקאמר שם ור' יוסי הגלילי לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא כי איצטריך קרא לאיסור ולהיתר א"כ נראה דס"ל לר' יוסי הגלילי דחלב אינו בכלל בשר מסברא דנפשי'. ולפי"ז ה"ה אפי' חלב של חיה נמי אינו מטמא כבשרה וא"כ האיך אפשר לומר דר' יוסי הגלילי ס"ל כהך ברייתא דזבחים דאתיא כר' מאיר והאי אבל לא תאכלהו אתא למעט חלב חיה דמטמא חלבה כבשרה. אבל באמת ז"א דודאי גם ר' יוסי הגלילי מודה דאי לאו דגלי קרא דחלב אינו בכלל בשר הו"א דחלב נבלה מטמא כבשרה. והא דקאמר לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא היינו הקרא דלכל דדריש ר' עקיבא דאתא לרבות דגם למלאכת גבוה הוא טהור זהו ס"ל לריה"ג דלא צריך קרא. אבל ודאי להוציא חלב מכלל בשר גם ר' יוסי הגלילי מודה דאי לאו קרא דיעשה לכל מלאכה לא הוה ידעינן זאת א"כ איכא למימר דגם לר' יוסי הגלילי אתא הקרא דאכל לא תאכלהו ללמד דחלב חיה מטמא כבשרה

שוב ראיתי דרש"י ז"ל בפסחים שם אינו סובר כן דז"ל (שם:) חלבה וגידה לא הותרה דחלב אינו בכלל בשר הלכך לא הוה במשמע תתננה ואכלה וגבי נוגע בנבלה נמי לאו חלב במשמע הלכך יעשה לכל מלאכה לא הוצרך לטהרו אלא להתירו מכלל הנאות לא תאכל חלב עכ"ל. ולפי"ד רש"י ז"ל נראה דלריה"ג גם חלב חיה אינו מטמא כבשרה. אבל התוס' שם ד"ה ומה כו' מפרשי דברי הגמרא כמו שפירשנו. והא דקאמר היא הותרה חלבה וגידה לא הותרו. לא משום דחלב אינו בכלל בשר. אלא משום דאיכא למימר דלא התיר הקרא בהנאה רק איסור נבלה בלבד. אבל איסור חלב הו"א דאסור בהנאה. ולכך אתא הקרא לגלות דגם איסור חלב הותר בהנאה. אבל בכל מקום בודאי חלב הוא בכלל בשר. א"כ גבי נוגע בנבלה הו"א דחלב מטמא כבשר אי לאו דגלי קרא דיעשה לכל מלאכה. א"כ בחלב חיה דלא קאי הקרא ע"ז דהא כתיב ואכל לא תאכלהו מטמא כבשר. ועיקר הפלוגתא דר"ע וריה"ג הוא בקרא דלכל. וכן פי' המהרש"ל, אמנם דברי המהרש"א שם תמוהים. וכבר השיג עליו הפנ"י. מ"מ נפלאתי גם על הפנ"י שם דהאיך לא הרגיש מדברי רש"י ז"ל דהוא אינו מפרש כדברי התוס'. ואיך פי' שם בדברי רש"י ז"ל למעלה דריה"ג ור"ע פליגי רק בדרשא דלכל. הא ברש"י מבואר להדיא דבכל הקרא דיעשה לכל מלאכה פליגי דריה"ג סבר דלטהרה אין צריך קרא דחלב אינו בכלל בשר. א"כ לדברי רש"י א"א לתרץ קושית הא"ח כפי מה שתירצנו כיון דלפי"ד גם חלב חיה אינו מטמא כבשר לדברי ריה"ג ע"כ האי אכל לא תאכלהו אתא ללמד דאתא איסור נבלה וחל על איסור חלב. אבל באמת לדברי רש"י ז"ל לא קשה כלל קושית הא"ח דכיון דלפי"ד חלב אינו כלל בשר א"כ גם בעשה דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה אין החלב בכלל לכך צריך קרא להתירו בהנאה וכיון שאסרה התורה גם חלב נבלה מחמת לאו דנבלה א"כ ודאי אף לריה"ג דס"ל דבכל לאו דנבלה אין לוקין עליו משום דהוה ניתק לעשה מ"מ על חלב נבלה ודאי דלקי עליו גם מחמת נבלה כיון דזה הלאו לא הוה ניתק לעשה דהא העשה דלגר אשר בשעריך לא קאי ע"ז. וכן גבי טרפה נמי יש לומר כה"ג:

אח"כ ראיתי דא"א לומר כדברינו למעלה דלפי"ד ר"מ והברייתא דאתיא כוותי' טרפה דכתיב גבי חלב אתא למעט בהמה טמאה דמטמא חלבה כבשרה ולפי"ז לא אתא קרא לגלות דאתא איסור נבילה וטרפה וחל על איסור חלב. א"כ האיך קאמר הגמרא בכמה מקומות דהקראי דנבלה וטרפה דגבי חלב אתיא לגלות דאתא איסור נבילה וטרפה וחל על חלב והגמרא (בחולין לז. קג.) קאמר אמר מר והתורה אמרה יבוא איסור נבילה וטרפה וחל על איסור חלב. כיון דאנן קיי"ל כר' יוסי דשחיטת עוף מטהרה טרפה מטומאתה. א"כ ע"כ צריך לדרוש הקרא נבילה וטרפה דכתיב גבי עוף כר' מאיר ולא כר' יהודא. א"כ הך קרא דנבילה וטרפה דכתיב גבי חלב נמי לגופייהו אתיא ולא למידרש דאתא איסור נבלה וטרפה וחל על איסור חלב. והאיך אפשר לומר דכל הסוגיות אתיא דלא כהלכתא. אלא ע"כ צ"ל דאף דלכאורה נראה מהברייתא דזבחים דהך טרפה דכתיב גבי חלב אתא למעט דחלב בהמה טמאה מטמאה כבשרה. זהו מקמי דמסיק מהקרא דאכל לא תאכלהו אבל לבתר דמסיק דממעט מאכל לא תאכלהו דבחיה מטמא חלבה כבשרה ה"ה דבבהמה טמאה נמי נפיק מהך קרא דדוקא היכא דהחלב חלוק מבשרה הן לאיסור והן להיתר מטמא כבשרה א"כ הך טרפה מיותר נמי אף לר"מ. וע"כ צריך למידרש דאתא לגלות דאיסור נבלה וטרפה חל על חלב אף לדברי ר"מ והברייתא דזבחים. וכיון דלא מצינו מי שיחלוק ע"ז א"כ א"א לומר דריה"ג פליג בזה ולא ס"ל כהך דרשא דרבא:

אך לפי"ד הספרי והירושלמי דס"ל דטרפה דרשינן מרבויא דכל נבילה לכאורה מוכרח לומר דלא ס"ל כהך דרשא. דלפי"ד דטריפה אינה אסורה רק משום נבלה תקשה קושית הגמרא (דחולין לז:) לכתוב רחמנא טרפה לבד ואנן ידעינן נבלה מכ"ש. וכן כתבנו למעלה בסי' ג'. אבל באמת לאחר העיון נראה דהספרי והירושלמי נמי יכולין לסבור כהך דרשא. אך זה לא קשה להו לכתוב רחמנא וחלב נבילה יעשה לכל מלאכה וחלב טריפה לא תאכלהו משום דאי הוה כתיב הכי לא הוה ידעינן למעט דחלב טמאה וחלב חיה מטמא כבשרה והו"א דחלב נבילה יעשה לכל מלאכה קאי נמי עלייהו. דהא טמאה וחיה לא ידעינן למעט רק מדכתיב טריפה ממעטינן טמאה שאין במינה טריפה. ומדכתיב אכל לא תאכלהו ממעטינן חיה דבחיה פשיטא דאסור משום נבילה חלבה דהא חלבה מותר כבשרה ע"כ הוכרח לכתוב ביחד קרא חלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו כדי למעט דבהמה טמאה וחיה מטמא חלבה כבשרה ועלייהו לא קאמר יעשה לכל מלאכה. ובגמרא דידן צריך לדחוק דס"ל דאף אי הוה כתיב חלב נבילה בלבד יעשה לכל מלאכה נמי הוה ידעינן למעט טמאה וחיה כיון דכתיב בחד קרא וחלב טריפה לא תאכלהו כנ"ל:

והמתבאר מכל דברינו אלה דקושית הא"ח היא קושיא גדולה וע"כ צריך לתרץ כמו שתירצנו למעלה דנ"מ אם יש לפנינו כזית נבילה וכזית חלב נבילה וצריך להאכילו כזית אחד דמאכילין אותו כזית מנבילה ולא חצי זית נבילה וחצי זית מחלב נבילה. א"כ מוכח מזה כדעת הנוב"י כמשב"ל. א"כ לפי"ז אם יש לפנינו נבילת בהמה טהורה ונבילת בהמה טמאה והחולה אינו צריך אלא כזית בלבד מאכילין אותו חצי זית מנבילת בהמה טהורה וחצי זית מנבילת בהמה טמאה משום דלא אתא איסור נבילה וחל על איסור בהמה טמאה כמו שפסק הרמב"ם דלאכילה אין מצטרפין. (עיין בה"ה ה' מ"א פ"ד הי"ז):

סימן ז

שאלה לפי מש"כ כעת דדברי הנוב"י בדין החדש שלו דאם יש לפנינו טבל שנתמרח היום ונבילה שנתנבלה מאתמול מאכילין אותו טבל שנתמרח היום משום דלא אתא איסור טבל וחל על איסור יוה"כ נכונים הם. מ"מ עדיין צריך לבאר אם נכונים הם לדינא מטעם דהא איסור יו"כ הוא בככותבת ואיסור טבל הוא בכזית:

תשובה לכאורה נראה דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא אי אמרינן שבועה חל על דבר דאסור מה"ת ולא אתא אלא מדרשא כגון חצי שיעור. דלדעת התוס' דשבועות וכן הרמב"ם והר"ן דשבועה חל על חצי שיעור אף לר"י א"כ ה"נ חל איסור טבל על איסור יוה"כ. דאיסור יוה"כ הוא בככותבת ואיסור טבל הוא בכזית. וכן העיר שם הנוב"י בעצמו ע"ז. ומסיק שהדין שלו אינו שייך אלא במשקה דשיעורו לענין איסורא ברביעית ולענין יוה"כ במלא לוגמיו שהוא פחות מרביעית. ולפי"ז צ"ל דהרמב"ן דכתב בחידושיו [הבאתיו למעלה סי' ה'] דנבילה לא חל על איסור יוה"כ משום דאזיל לשיטתי' דס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת ודינו ככל איסורי עשה ואין שבועה חל עלי'. והנה השעה"מ הקשה שם על דברי הריטב"א אמאי אינו חל איסור נבילה על איסור יוה"כ הא איסור נבילה בכזית ואיסור יוה"כ בככותבת. וכתב שם וליכא למימר דהריטב"א סובר כחד תי' שכתבו התוס' דלר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת אין שבועה חל עליו שהרי מבואר מדבריהם שלא כתבו כן אלא גבי שבועה ולענין קרבן משום דבעינן שישנו בלאו והן כו' ע"כ. ונפלאתי עליו שבמחכ"ת נעלם ממנו דברי הרשב"א בחידושיו לשבועות דכתב וז"ל הא דאמרינן בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לי' ככו"ע איכא למידק מאי שנא האי טעמא דנקט דמשמע דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמה בח"ש כר"ל וח"ש לר"י דבר תורה וכדאיתא בפ' בתרא דיומא. וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא איסורא בעלמא אע"ג דהו"ל איסור דאורייתא לא אמרינן בכי האי מושבע ועומד מה"ס דהא אפילו באיסור עשה לחוד אמרינן אין שבועה חלה עלי' כו' יעו"ש שהאריך להביא לזה ראי' מיומא דח"ש ואיסור עשה כהדדי נינהו. וכן כתב בתשובותיו סי' תרי"ז. וכן הוא דעת הרמב"ן כמו שהביא הריטב"א בשמו לכך ס"ל דאין איסור נבילה חל על איסור יוה"כ דח"ש הוה כמו איסור עשה וכמו דבאיסור עשה אין איסור אחר חל עליו כמו שהביאו התוס' ראי' מתרומה טמאה ה"נ בח"ש לפי"ד הרמב"ן והרשב"א. אך על הריטב"א בעצמו קשה קושית השעה"מ מטעם אחר כיון דהוא ז"ל הסכים בחידושיו לשבועות כשיטת התוס' דשבועה חלה על ח"ש וכתב דזה עיקר. א"כ האיך הסכים לדברי הרמב"ן בקדושין דאיסור נבילה אינו חל על איסור יוה"כ:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה