מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס חובת קרקע
סימן א
שאלה מי שאכל ערלה דחו"ל אם הוא חייב מלקות או לא. ונ"מ גם בזה"ז לענין פסול עדות דקיי"ל דאינו פסול מדאורייתא אלא אם עבר עבירה שחייבין עליה מלקות. וגם יש להסתפק בערלה דחו"ל אם מחויב לשורפה כמו ערלה דא"י אם לא:
תשובה הנה הרמב"ם ה' מאכלות אסורות פ"י ה"ט כתב וז"ל. הערלה כיצד כל הנוטע אילן מאכל כו' שלש שנים משנטע הרי הן אסורין באכילה כו' וכל האוכל מהם כזית לוקה מה"ת בד"א בנוטע בא"י שנאמר וכי תבאו אל הארץ גו' אבל איסור ערלה בחו"ל הלמ"מ שודאי הערלה בחו"ל אסורה וספיקא מותר עכ"ל. ודברי הרמב"ם הללו מורין להדיא דעל ערלה דחו"ל אין לוקין משום דאינה אסורה אלא מהלכה בלבד. דהקרא לא קאי אלא דוקא על ערלה דא"י משום שנאמר וכי תבאו. ויותר מפורש בדברי הרמב"ם שם ה' כ"א דכתב שם והאוכל כזית מטבל של דבריהם מכלאי הכרם וערלה של חו"ל מכין אותו מכות מרדות. וכדברי הרמב"ם כתב ג"כ הסמ"ג בלאוין קמ"ו. והנה הל"מ כתב שם ה"י וז"ל שנאמר וכי תבאו אל הארץ גו' אע"ג דבפרק האשה נקנית (לז.) אמר דלאו בהא תליא דהקשו והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה ונוהגין בין בארץ בין בחו"ל ואמר הטעם משום שהיא חובת קרקע. מ"מ כתב רבינו הטעם דכתיב וכי תבואו וגו' דמשמע לי' דהיא דרשה פשוטה יותר אעפ"י דנדחית בגמרא כו' עכ"ל ונפלאתי עליו מאד דלפע"ד נראה ברור דכוונת הרמב"ם הוא דאי לאו קרא דוכי תבאו דמשמע מיני' דבא למעט ערלה דחו"ל הו"א אע"ג דערלה הוא חובת קרקע מ"מ לקי גם על ערלה דחו"ל משום דהלכה גילה לן על הקרא דערלים לא יאכל דקאי נמי על ערלה דחו"ל. והלכה גילה לנו דערלה לא דמי לכל חובת קרקע דאינה נוהגת אלא בארץ וכה"ג כתב הר"ן בשבת דלכך עונשין על המעביר ד"א ברה"ר משום דאתא הלכתא וגלי דגם מעביר הוא בכלל מוציא. ולזה הוכרח הרמב"ם להביא הקרא דוכי תבאו שממעט ערלה דחו"ל א"כ ערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד ודבר שאין אסור אלא מהלכה בלבד אין לוקין עליו כנ"ל בכוונת הרמב"ם ז"ל.
אמנם לפע"ד נראה דדעת השאלתות והבה"ג אינו כן. והם ס"ל דעל ערלה דחו"ל לקי משום דהלכה אתי לגלות על הקרא. דז"ל השאלתות דרב אחאי גאון פ' קדושים וכי היכי דנהגא ערלה בארץ הכי נהגא בחו"ל הלכתא גמירי לה דאמר רב אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחו"ל הלמ"מ אלא מאי וכי תבואו דכתיב גבי ערלה זמן ביאה מיהו בא"י בין ספיקא בין ודאי אסור בחו"ל ספיקא מותר ודאי אסור עכ"ל. וכלשון הזה כתב גם הבה"ג. ואי הוה ס"ל דיש חילוק בין ערלה דא"י לערלה דחו"ל דעל ערלה דחו"ל אין לוקין. א"כ מאי קשה להו כיון דערלה אסורה מהלכה מאי כי תבאו דכתיב. והוצרכו לתרץ דאתא לגלות דמזמן ביאה הוא דאסור. הא וכי תבאו הוצרך לכתוב למעט דערלה דחו"ל אינה אסורה מהקרא אלא מהלכה בלבד ואינו לקי עלי' אלא ודאי דהגאונים הללו ס"ל דהלכה גילה לנו דערלה אינה תלויה בארץ כלל ולקי על ערלה דחו"ל ג"כ. ואין חילוק בין ערלה דחו"ל לערלה דארץ רק לענין ספיקא. לכך הוצרכו לומר דכי תבאו אתי לגלות על זמן ביאה. דכ"ז שלא עברו ישראל את הירדן אינם חייבין בערלה. וגם אם נטעו עכו"ם קודם שבאו אין נוהג בהם ערלה כמבואר בספרא כי תבאו ונטעתם פרט לכשנטעו כותים קודם שבאו לארץ:
ונראה דלכך הוצרכו הגאונים הללו לומר דהלכה קאי לגלות על הקרא אע"ג דפשטות המשנה הערלה הלכה משמע דאינה אסורה אלא מהלכה בלבד. משום דקשה להו דברי הירושלמי דמ"ש פ"ה דאמרינן שם דר"י סבר דאין נ"ר בסוריא משום דילפינן קודש קודש ממ"ש. ואי אמרינן דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד. ת"ל דנ"ר אינו נוהג בסוריא משום דהלכה לא הי' דנוהג גם בחו"ל רק על ערלה בלבד ורבעי הא אינו בכלל ערלה. כדמוכח מהמשנה דנקט בכל מקום ערלה ורבעי בפ"ע. ואדרבה קשה דאמאי פליגי רבנן עלי' וס"ל דנ"ר נוהג גם בסוריא. אבל לפי דבריהם דהלכה בא לגלות על הקרא דהקרא קאי גם על ערלה דחו"ל והקרא דכי תבאו קאי על זמן ביאה א"ש דברי הירושלמי. דאי לאו דילפינן קודש קודש ממע"ש ודאי דהיה נוהג נ"ר גם בסוריא ובחו"ל כיון דבקרא הא כתיב נמי רבעי (ועיין לקמן סי' ה'). וקצת ראי' לדבריהם יש להביא מדברי ר"ש דס"ל (בקדושין לח.) דערלה וכלאים נוהגין בין בארץ בין בחו"ל מק"ו דחדש ולדידי' נראה ודאי דלקי גם על ערלה וכלאים דחו"ל מדכייל ר"ש חדש וערלה וכלאים כאחד וקאמר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגין בארץ ובחו"ל, ומדכייל להו בהדדי אלמא דשלשתן שוין. והא גבי חדש ודאי דלקי גם על חדש דחו"ל א"כ ה"ה גבי ערלה וכלאים דחו"ל נמי לקי עלייהו. וקשה אמאי לקי על ערלה דחו"ל כיון דבקרא כתיב להדיא וכי תבאו א"כ ערלה דחו"ל לא נפיק רק מק"ו והא אין עונשין מה"ד. אלא ע"כ דס"ל דהק"ו גלי לן דהקרא דוכי תבאו קאי על זמן ביאה ואין חילוק בין ערלה דחו"ל לארץ. וכן גבי כלאים הק"ו בא לגלות דהקרא דכתיב שדך בא למעט רק כלאי זרעים דחו"ל. לכך ס"ל להגאונים דרבנן לא פליגי עם ר"ש בזה. רק ר"ש ס"ל מק"ו נפיק דערלה נוהג בין בארץ ובין בחו"ל. ורבנן ס"ל דמהלכה ילפינן זאת:
וראיתי להמהרי"ט דכתב בסי' כ"ה וז"ל עוד הקשה והרי ערלה דכתיב בה כי תבאו ונוהגת בזה"ז מה"ת עכ"ד. כל מה שאתה משיב על הרב אפי' אתה משיב כל היום כולו הרי הן מתגלגלות ובאות עלינו לדברי ר' ישמעאל דאמר כ"מ שנאמר ביאה אינו אלא לאחר כיבוש וחלוק והרי ערלה דנהגא מיד שנכנסו לארץ ונהגא בין בארץ ובין בחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא כי תבאו דערלה דרשינן בספרא פרט לשנטעו גוים עד שלא באו לארץ כו' וקרא דונטעתם דרשינן לי' התם לעולה מאליו. ולהכי איצטריך כי תבאו ונטעתם כדקתני מכאן אמרו כו' וסברא לאוקמי דרשא בהכי ולא לומר דבעינן ביאת כולכם. דהא קים לן הל"מ דיש ערלה בחו"ל [שם במהרי"ט כתוב דאין ערלה כו' וט"ס דמוכח הוא] ואם אינה תלויה בארץ האיך תהיה תלויה בביאת כולם עכ"ל ונפלאתי עליו מאד דהא החכם אשר הקשה לו מוכי תבאו דכתיב גבי ערלה ונוהג בזה"ז מה"ת הקשה לו רק לד' הרמב"ם דס"ל דכיון דכתיב כי תבאו גבי תרומה לכך גם בימי עזרא לא נהגי רק מדרבנן בלבד. א"כ גבי ערלה נמי אמאי נוהגת בזה"ז מה"ת כיון דכתיב כי תבאו ובעי ביאת כולכם. והא הרמב"ם ס"ל דעל ערלה דחו"ל אין לוקין עליה דאינה אסורה אלא מהלכה בלבד ולא מהקרא משום דכתיב כי תבאו. א"כ ערלה נמי תלויה בארץ. א"כ שפיר הקשה לו דאמאי לקי בזה"ז על ערלה דא"י וצריך להיות ערלה דארץ בזה"ז כמו ערלה דחו"ל דאין לוקין עליה. ותירוץ המהרי"ט אינו עולה רק לד' השאלתות והבה"ג דס"ל דלוקין גם על ערלה דחו"ל. א"כ ערלה אינה תלויה בארץ. אבל לדברי הרמב"ם תירוץ המהרי"ט תמוה מאד לפע"ד. ולקמן נבאר שיטת הרמב"ם בזה בס"ד:
והנה דעת רש"י ז"ל נראה דס"ל כדעת הרמב"ם דעל ערלה דחו"ל אין לוקין עלי' דעל דברי ר"א בר"ש דס"ל דחד וערלה וכלאים אינם נוהגין אלא בארץ פי' שם ופליג על אבוהו וסבר דחדש אינו נוהג בחו"ל וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים. א"כ ע"כ ס"ל דלא כהשאלתות והבה"ג. דלדבריהם אי ערלה אסורה בחו"ל מהלכה א"כ ערלה נוהג בחו"ל כמו בארץ. אלא ע"כ דס"ל דעל ערלה דחו"ל אין לוקין עליה ולדברי השאלתות והבה"ג ע"כ צ"ל דר"א בר"ש ס"ל כהני תנאי דס"ל דאין ערלה בחו"ל. ובזה נ"ל לישב דברי הרא"ש בתשו' דכתב בכלל ב' סי' א' וז"ל והלא ערלה דאינה נוהגת אלא בארץ ואפ"ה נוהגת בנטיעת עכו"ם כדתנן במס' ערלה כו' וכ"ש חדש שנוהג מה"ת אף בחו"ל שנוהג אף בשל עכו"ם עכ"ל. וכל גדולי האחרונים תמהו עליו מש"כ שערלה אינה נוהגת אלא בארץ. הלא ערלה נוהגת בחו"ל מהלמ"מ. ויש מי שדחקו בזה שהרא"ש כוון לפי המ"ד דסובר דערלה בחו"ל הוא מהלכות מדינה בלבד. אבל לפע"ד זה רחוק מאוד דהרא"ש יסתום ראייתו מהמ"ד דאינו אליבא דהלכתא. והגאון בעל ש"א בתשו' החדשות דחק ליש דברי הרא"ש משום דגבי ערלה בחו"ל ספיקא מיתר וגבי חדש בחו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא. ולפע"ד דברי הרא"ש הם פשוטים משום דהרא"ש ס"ל כדברי הרמב"ם ורש"י דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד ואין לוקין עלי'. וזהו כוונתו במאי דקאמר דערלה אינה נוהגת אלא בא"י היינו מן הקרא דהקרא לא קאי אלא על ערלה דארץ דוקא. ולכך אין לוקין על ערלה דחו"ל. ופי' ד' הרא"ש הכי הוא דהא חזינן דנטיעת נכרי חמירא מחו"ל. דנכרי שנטע חייב בערלה ולוקין עליה דמרבינן מקרא ונטעתם כל עץ כמבואר בספרא ונטיעת חו"ל אין לוקין עליה משום דאינה אסורה אלא מהלמ"מ ולא מהקרא. אלמא דנטיעת חו"ל קילא משל נכרי. ואמאי גבי חדש גריע קציר נכרי מחו"ל ולפע"ד ברור דכונת הרא"ש הוא כמש"כ. ומאי דנקיט הרא"ש לישנא דערלה אינה נוהגת אלא בארץ הוא נקט לישנא דר"א בר"ש דקאמר נמי האי לישנא כל מצוה שתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ אע"ג דבאמת ערלה נוהגת אף בחו"ל מהלכה כמש"כ רש"י מ"מ כיון דאינה נוהגת אלא מהלכה בלבד ולא מהקרא קאמר אינה נוהגת אלא בארץ:
גם בדברי הטור מבואר להדיא דס"ל כדעת הרמב"ם דכתב בה' ערלה סי' רצ"ד וז"ל ערלה נוהג בכ"מ ובכ"ז בין בשל נכרי בין בשל ישראל אלא שבא"י הוא מה"ת ובחו"ל הלמ"מ הלכך בא"י ספיקא אסור ובחו"ל ספיקא מותר עכ"ל. הרי כתב להדיא דבא"י הוא מה"ת. פי' דהקרא קאי ע"ז. אבל בחו"ל הוא רק מהלכה בלבד. ומה שכתב הטור הלכך בא"י ספיקא אסור כו' תמה הב"י ע"ז דמשמע משום דהוא הלמ"מ להכי ספיקא מותר והא ליתא דודאי שאר הלמ"מ ספיקא אסור אלא דכאן נאמר בו בפירוש כן. והט"ז כתב ע"ז שם סקי"ג דדברי הטור לפ"ז נכונים דבאמת לא נאמר בפירוש דבר זה בהלמ"מ דספיקא מותר כו' אלא דמוכרח לומר כן דאל"כ יש קושיא גדולה למה הוצרך הש"י לומר בא"י בפסוק איסור ערלה ובחו"ל הלמ"מ ול"ל פסוק בא"י כו' אלא ודאי דבזה גילה לן הוא ית' דיש בזה חילוק דין דהיינו בחו"ל קיל בספיקא כו' וא"כ יפה כתב הטור כיון שאנו רואין שנוי באזהרת איסור זה דבא"י כתוב בפסוק ובחו"ל הלמ"מ הלכך יש חילוק ביניהם וכפי מש"כ ודבר זה נראה נאה כו' עכ"ל. ובמחכ"ת דבריו דברי שגגה הם דהא לפ"ד הרמב"ם ודאי דצריך לכתוב כי תבאו למעט ערלה דחו"ל דאין לוקין עליה. ואף לפ"ד השאלתות והבה"ג ולפי מש"ב דס"ל דלוקין גם על ערלה דחו"ל מ"מ הא צריך לכתוב כי תבאו לגלות על זמן ביאה כמש"כ הגאונים הללו להדיא. אלא נראה לפ"ד ליישב דברי הטור דהא הוא ס"ל כדברי הרמב"ם ז"ל דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהל"מ בלבד. והנה הרמב"ם כתב אבל איסור ערלה בחו"ל הלמ"מ שודאי ערלה בחו"ל אסורה וספיקא מותר. ונראה דכוונתו דלכך אמרינן דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד ולא אמרינן דההלכה באה לגלות על הקרא דגם ערלה בחו"ל אסור כערלה דא"י והקרא דכי תבאו בא לגלות רק על זמן ביאה לחוד כסברת הגאונים הנ"ל משום כיון דחזינן דהלכה חלקה בין ערלה דא"י לבין ערלה דחו"ל לענין ספיקא לכך מסתברא יותר דההלכה לא באה לגלות על הקרא אלא דערלה דחו"ל אסור רק מהלכה בלבד לכך הקיל ההלכה בספיקא. וזה ג"כ כונת הטור דכתב הילכך בא"י ספיקא אסור ובחו"ל ספיקא מותר. דכונתו דלכך אנו אומרין דבא"י אסורה מה"ת ובחו"ל אינה אסורה אלא מהלמ"מ בלבד משום דחזינן דבחו"ל ספיקא מותר לכך אמרינן דההלכה לא באה לגלות על הקרא אלא דאסורה מהלכה בלבד:
אמנם מצאתי שיטה שלישית בערלה דחו"ל שהקיל בה הרבה וס"ל דאינה אסורה אלא באכילה לבד ולא בהנאה. דהנה התוס' רי"ד (בסוכה ל"ה.) כתבו וז"ל ונ"ל לתרץ דהאי ערלה סתם קתני ואפי' בחו"ל שאינה אסורה אלא באכילה ולא בהנאה כדאמרינן בפ"ק דקדושין שהלמ"מ הוא שודאי אסורה וספיקא מותרת וכדאמרינן התם ספק לי ואנא איכול הילכך לאו לשריפה קיימי שהרי מוכרה לחבירו ואינו מודיעו שהיא ערלה ומותר בה להכי מפרש טעמא לפי שאין בה היתר אכילה כו' עכ"ל:
ובזה יובן דברי הש"ג שהביא בשם ריא"ז וז"ל ומז"ה פוסל אפילו בערלת חו"ל ולי נראה שערלת חו"ל יש בה היתר אכילה שהרי יכול להאכיל לכתחילה לחבירו שאינו מכיר בה כו' עכ"ל. והבעל כפות תמרים השיג ע"ז וכתב וז"ל אמנם ראי' זו אינה עיקר דהא חזינן למרן הב"י ה' ערלה ובפ"י מהמ"א דהקשה על הרמב"ם והטור אמאי לא כתבו דמותר לספק לחבירו ולהאכילו ותירץ דהנך אמוראי דמספקי להדדי ס"ל דערלה בחו"ל הלכות מדינה היא אבל לר"י דס"ל הלמ"מ וקיי"ל כותי' אסור לספק ערלה לחבירו וכיון שכן עמדו דברי מז"ה דאתרוג של ערלה פסול בחו"ל עכ"ל. אבל באמת אין זה קושיא כלל על הריא"ז דהא זה ידוע שהמז"ה שהביא הריא"ז בכ"מ הוא זה התוס' רי"ד א"כ שפיר הקשה עליו דהא הוא בעצמו ס"ל דמותר לספק לחבירו ולהאכילו א"כ אמאי קרי לי' שאין בו היתר אכילה ופוסל ערלה של חו"ל. ואי שאין בה היתר אכילה לעצמו. הא תרומה שגם בה אין היתר אכילה לעצמו ואפ"ה ישראל יוצא באתרוג של תרומה כמש"כ רש"י והתוס' שם. ובאמת היא קושיא חמורה על התוס' רי"ד. אם לא שנאמר שהתוס' רי"ד ס"ל דדוקא כהן יוצא בתרומה אבל לא ישראל דלא כרש"י והתוס'. ונראה דמה שכתב הריא"ז אח"כ אבל נראה בעיני שאינו פסול אלא ביו"ט ראשון לבד. זה קאי לפ"ד המז"ה דפוסל גם בערלת חו"ל וקרי לה שאין בה היתר אכילה כיון שאינו יכול לאכול בעצמו מ"מ כיון דלאו לשריפה קאי אינו פסול רק ביום ראשון אבל לא בשאר הימים. אבל אתרוג של א"י כיון דלשריפה קאי משום מיכתת שיעורו פסול גם בשאר הימים:
אבל נפלאתי על דבריהם דהאיך אפשר לומר דערלה דחו"ל אינה אסורה אלא באכילה בלבד דהא אמרינן (בפסחים כה:) מר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לה לברתי' בגוהרקי דערלה א"ל אימר דאמרי רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור כו' איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבדינא והם היו בחו"ל אלמא דערלה דחו"ל אסורה בהנאה. אך עפ"י הדחק יש לישב ולומר דהתוס' רי"ד והריא"ז ס"ל דסיכה כשתיה אף בכל דבר ולא בשמן בלבד וצ"ע. והגאון בעל כפות תמרים הביא ג"כ ראי' ברורה דערלה דחו"ל אסורה אף בהנאה (מע"ז כ"ב.) דאמרינן שם רב גביהה מבי כתיל אמר הנהו שתילי דערלה הוי עכו"ם אכיל שני דערלה וישראל שני דהתירא אתי לקמי' דרבא שרא להו כו' ורבינא סיועי סייעיה מברייתא יעו"ש. אלמא דס"ל דערלה דחו"ל אסורה בהנאה. וכן דעת כמעט כל הראשונים דערלה דחו"ל אסורה בהנאה ודעת התוס' רי"ד והריא"ז שנמשך אחריו הוא דעת יחידאה. ונראה דאפי' לפי"ד היראים בסי' קפ"ד והר"ן סוף פ"ק דקדושין דפסקו דמותר לספוקי אהדדי מ"מ ס"ל דערלה דחו"ל אסורה בהנאה ומה דמותר לספוקי הם מפרשים דלוקט משל ערלה של חבירו ונותן לחבירו וחבירו לא ידע שזהו ערלה ויאכל. אבל ללקוט ערלה שלו וליתן לחבירו ודאי דאסור כיון דאסורה בהנאה ואפי' אם נותן לו מתנת חנם נמי אסור כיון שחבירו יחזיק לו טובה בעד זה. ונראה דגם משל חבירו דמותר לספק לו הוא דוקא באופן שלא יוודע לחבירו אח"כ שספק משל ערלה כדי שלא יחזיק לו טובה בעד זה. ובאופן זה אמר לוי לשמואל לספק לו והוא לא ידע מזה אח"כ. ועדיין צ"ע בזה. ונפלאתי על המג"א סי' תרמ"ט סק"כ שסומך על דעת הש"ג לענין אתרוג של ערלה דחו"ל כיון שכמעט כל הראשונים חולקין ע"ז. ובפרט שיש ראיות ברורות מדברי הגמרא דערלה דחו"ל אסורה בהנאה וכמש"ב:
ולענין מה שנסתפקנו אם ערלה דחו"ל מחוייב לשורפה או לא, נראה דזה תלוי במחלוקת הראשונים שבארנו למעלה. דלפי"ד השאלתות והבה"ג ודאי דטעון שריפה כיון דהלכה באה לגלות על הקרא ודינה לכל דבר כמו ערלה דא"י. רק לענין ספיקא גלה לן ההלכה להדיא להקל בה א"כ לענין שריפה דינה כמו ערלה דא"י. אבל לפ"ד הראשונים דס"ל דאינה אסורה אלא מהלכה לבד מסתברי למימר דדוקא ערלה דא"י טעון שריפה משום דילפינן בהקישא מכלאים כמו שפירש"י בסוף תמורה. אבל ערלה דחו"ל כיון דאינה אסורה אלא מהלכה לבד אין מצותה בשריפה ולא ילפינן מכלאים. ואפשר לומר דבסברא זו פליגי שם רש"י והתוס' דהא מדברי רש"י במתני' נראה דערלה ותרומה טמאה הוא הפסול רק משום דבעי לכם ולא משום כתותי מכתת שיעורא. ועיין בכפות תמרים שעמד שם בזה. ומיישב דרש"י מיירי בערלה דחו"ל דלא בעי שריפה. [ולענין תרומה טמאה נוכל לומר דרש"י אזיל לשיטתי' דס"ל דהשבתתו בכל דבר כמ"ש (פסחים מו.) א"נ כמש"כ התוס' רי"ד בסוכה שם כיון דמותר ליהנות בשעת ביעורו לא שייך למימר כתותי מכתת שיעורא] אבל התוס' ע"כ דס"ל דגם ערלה דחו"ל נמי בעי שריפה מדהוצרכו לדחוק דלא נחלקו בהני טעמי לענין ערלה כלל. ולא פירשו דנ"מ לענין ערלה דחו"ל ע"כ דס"ל דגם ערלה דחו"ל דינה בשריפה כדעת השאלתות והבה"ג דערלה דחו"ל דינה לכל דבר כערלה דא"י. וראיתי להגאון בעל פנ"י (בברכות לו.) דכתב מדקאמר זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין מוכח דערלה דחו"ל לא בעי שריפה דמשמע לי' שהשליכם במקום הפקר ולא שרפם אבל באמת אין זה מוכרח כלל דאיכא למימר דזרקו את האביונות היינו בשעת אכילה זרקם למקום אחר אבל אח"כ שרפם:
סימן ב
שאלה מי שאבל ערלה דא"י בזה"ז ולפי דעת הראשונים דעל ערלה דחו"ל אין לוקין עליה. אם חייב מלקות על ערלה דא"י בזה"ז לפי דעת הפוסקים דס"ל דקדושת עזרא בטלה בזה"ז. ונ"מ לענין פסול עדות. וכן אם יש להקל בספק ערלה לפי דבריהם בזה"ז. וכן אם מחויב לשורפה ערלה דא"י בזה"ז אי אמרינן דערלה דח"ל אינו מחויב לשורפה כפי משב"ל:
תשובה הנה הגאון בעל מל"מ בהמ"א פ"י הי"א כתב וז"ל אליבא דמאן דאית לי' דתרומה בזה"ז דרבנן משום דקדושתה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא וס"ל ג"כ דעזרא לא קדש לעתיד. כלאי הכרם בזה"ז אף בא"י אין איסורו כ"א מדרבנן דכי היכא דבטלה קדושת הארץ לגבי תרומה ה"נ בטלה לגבי כלאי הכרם כ"כ התוס' בפ' (הערל פא.) ד"ה מאי יעו"ש. ונראה דה"ה לחדש אליבא דמאן דאית לי' דחדש בחו"ל דרבנן דה"ה אף בא"י בזה"ז לא אסור כ"א מדרבנן וכן ערלה דקיי"ל בחו"ל ספיקא מותר משום דכך נאמרה הלמ"מ בזה"ז אף בא"י ספיקא מותר משום דבטלה קדושת הארץ עכ"ל. ולפע"ד נראה דאף בזה"ז ערלה בא"י ספיקא אסורה לכו"ע וכאשר אבאר בס"ד. ואם כי מי אנכי שאבוא לחלק ע"ד גאון כמרן המל"מ אבל תמכתי יתדותי מה שראיתי שגדולי האחרונים פסיקא להו דלא כדבריו. הנה הבאתי למעלה דברי החכם שהקשה להמהרי"ט והרי ערלה דכתיב כי תבאו ונוהג בזה"ז מה"ת. וע"כ כונתו דגם בזה"ז נוהג ערלה בא"י מה"ת וספיקא אסורה ואמאי לא נימא לדעת הרמב"ם כיון דכתיב כי תבאו ובעי ביאת כולכם וכיון דלא היה ביאת כולם אף בימי עזרא א"כ צריך להיות דין ערלה בא"י בזה"ז כמו ערלה דחו"ל דאינה אסורה אלא מהלכה בלבד וספיקא מותרת. אלמא דפסיקא לי' דזה משמע מן המשנה דגם בזה"ז ערלה בא"י ספיקא אסורה לכך הקשה מזה ע"ד הרמב"ם. והמהרי"ט הודה לו בזה רק שהשיב לו מטעם אחר כיון דערלה נוהגת גם בחו"ל א"כ ערלה אינה תלויה בארץ. ע"כ מוכרח לומר דכי תבאו קאי על זמן ביאה ולא דבעי ביאת כולם. ואע"ג דעדיין תלויה בארץ לענין ספיקא דבארץ ספיקא אסורה ובחו"ל ספיקא מותרת אף בספק הקרוב לודאי כמש"כ הר"ן בס"פ קמא דקדושין. מ"מ א"א לומר דקרא דכי תבאו קאי לענין ספיקא דבעי ביאת כולם כיון דהא דספיקא מותרת בחו"ל הוא רק מהלכה בלבד א"כ א"א לומר דקרא דכי תבאו קאי ע"ז:
ולפע"ד נראה דאי אמרינן דערלה דחו"ל אסורה ג"כ מן הקרא משום דכי תבאו קאי על זמן ביאה. והא דספק ערלה דחו"ל מותרת משום שהיה הלמ"מ מפורש דבערלה דחו"ל ספיקא מותרת. ודאי א"א להקל בארץ בזה"ז בספק ערלה אף אם בטלה הקדושה ממנה. דהא סתם חו"ל לא מיקרי אלא מה שחוץ לגבול שכבשו עולי מצרים. אבל בארץ אף לאחר שבטלה הקדושה ממנה א"א ללמוד מהלמ"מ להקל בה כיון דהלמ"מ לא אמרה רק בחו"ל ספיקא מותרת א"כ מנ"ל ללמוד דגם בארץ לאחר שנתבטלה הקדושה ממנה ספיקא מותרת. ולפ"ז לפ"ד השאלתות והבה"ג שהבאתי למעלה דס"ל דערלה דחו"ל אסורה מן הקרא פשיטא דספק ערלה בא"י בזה"ז אסורה אפי' אי אמרינן דקדושת עזרא בטלה בזה"ז. ויותר נ"ל דאף לפ"ד הרמב"ם ושארי הראשונים שהבאתי למעלה דס"ל דערלה בחו"ל אינה אסורה אלא מהלכה בלבד ולא מן הקרא משום דהקרא לא קאי על ערלה דא"י משום דכתיב כי תבאו. ולפי"ז לכאורה היה אפשר לומר כדעת המל"מ דכיון דנתבטלה קדושת הארץ א"כ גם שם אסורה רק מהלכה בלבד. לכך גם בארץ ספיקא מותרת דהלכה הי' ודאה אסורה וספיקא מותרת א"כ מה שאסור מטעם הלכה ספיקא מותרת. אבל באמת לאחר העיון ז"א דלפע"ד נראה ברור דערלה גם בזה"ז בא"י אסורה מה"ת ולא מהלכה לבד וע"כ ספיקא אסורה. כיון דלכו"ע נהגא ערלה מיד שעברו ישראל את הירדן כדאיתא בתוספתא להדיא וכן איתא בירושלמי דערלה דגם ר' ישמעאל דס"ל דכ"מ דכתיב כי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע מ"מ מודה בערלה ובחלה דנהגו מיד שעברו את הירדן אף שעדיין לא כבשו. וכן איתא בספרא כי תבאו ונטעתם פרט לשנטעו כותים עד שלא באו לארץ. או יכול שאני מוצא אף שנטעו כותים משבאו ישראל לארץ ת"ל כל עץ מיכן אמרו אעפ"י שלא כבשו ישראל חייב. וכיון דערלה אינה תלויה כלל בכבישת הארץ נראה דאף שגלו לא בטלה הקדושה הראשונה. דהא כתב הרמב"ם להדיא בה' תרומות פ"א ה"ה דלכך בטלה הקדושה הראשונה לאחר שגלו מפני שהיתה ע"י כבוש. וטעמי' כיון שגלו א"כ ממילא נתבטל הכבוש ונתבטלה הקדושה שנתקדשה ע"י. אבל לענין ערלה כיון שנתקדשה לזה מיד שבאו ישראל לארץ לא בטלה הקדושה לענין זה אפי' לאחר שגלו:
אמנם ראיתי להרמב"ם בפי' המשנה שם דכתב וז"ל אעפ"י שלא כבשו ענינו אף שלא כבשו כל הארץ עכ"ל. ונראה דס"ל דדוקא היכא דנטעו נכרים במקום שכבשו רק שעדיין לא כבשו כל א"י אז חייב בערלה אבל נטעו נכרים במקום שלא כבשו עדיין פטור מן הערלה. מ"מ נראה דהא דפי' כן משום דהוא אזיל לשיטתי' דס"ל שם בפי' המשנה דהא דנכרי שנטע חייב בערלה דוקא שנטע לצורך ישראל. אבל נטע נכרי לצורך עצמו וקנאה ישראל ממנו אח"כ אינו חייב בערלה דסובר דערלה אינה נוהגת בשל נכרי כלל. ולכך הוכרח לפרש שלא כבשו כל הארץ ונטעו דוקא במקום שכבשו דהי' לצורך ישראל אבל היכא דנטעו נכרים במקום שלא כבשו כיון דעדיין לצורך עצמן היה פטור מערלה. אבל כבר חזר בו הרמב"ם בחיבורו בהמ"ש פ"י ה"ה ופסק דנכרי שנטע בין לישראל ובין לעצמו חייב בערלה. ודאי דהדר גם מפי' זה דפי' שלא כבשו היינו שנא כבשו כל הארץ אבל נטעו במקום שכבשו. אלא פי' כפי שמורה פשטיות המשנה שלא כבשו היינו אפי' נטעו נכרים במקום שלא כבשו עדיין ג"כ חייב בערלה וכן משמע שם בה"ט. ועוד דהא אף לפי פי' המשנה שפי' הא דלא כבשו היינו כל הארץ ליכא למימר שכונתו שלא כבשו כל הארץ ממש היינו כל הגבולין שפירשה התורה. ואשמועינן דאף שלא כבשו כל הגבולין אעפ"כ חייב בערלה דא"כ מאי ארי' ערלה דצריך הספרא למילף זאת מכל עץ הא אפי' כל דבר התלוי בארץ דכתיב בהם וירשתה וישבתה בה היו נוהגים ג"כ לאחר י"ד שנים אף שלא הי' הכביש של כל הגבולין עד ימי דוד כידוע דלהכי הי' סוריא כבוש יחיד מחמת דכבש אותה דוד קודם שכבש כל א"י (עיין גיטין ח. בתוס' ד"ה כבש יחיד מש"כ בשם הספרא). אלא ע"כ צ"ל דכונת הרמב"ם שלא כיבש כל הארץ היינו מה שכבש יהושע. משים דהקידוש של יהושע היה לאחר גמר כל הכיבוש. וזה אתא המתני' לאשמועינן שאף שעדיין לא כבש יהושע ולא קידש את הארץ מ"מ חייבין בערלה משום דילפינן מכל עץ. וכונת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה הוא רק אם נטעו נכרים במקום שלא כבשו פטור אבל אם נטעו נכרים במקום שכבשו אף שעדיין לא גמר יהושע הכבוש ודאי דחייבין בערלה אף לפי פי' הרמב"ם בפי' המשנה משום דערלה אינה תלויה כלל בקדושת הארץ שקידש יהושע. ולפי"ז צ"ל דהא דס"ל להרמב"ם בפי' המשנה דנכרי שנטע לצורך עצמו פטור מן הערלה לא משום שסובר דנכרי מפקיע מקדושתה אלא הוא משום גזה"כ דכתיב ונטעתם דמשמע דוקא אם נטעו ישראל אבל נטעו נכרים פטור. ובלא"ה מוכרחין אנו לומר כן דהא משמע שם מדברי הרמב"ם דנכרי שנטע לצורך עצמו פטור מן הערלה לגמרי ואין צריך לנהוג אף כדין ערלה של חו"ל ואי אמרינן דהטעם הוא משום דהנכרי מפקיע מקדושתה א"כ הי' צריך לנהוג בה לכה"פ כדין ערלה של חו"ל. אלא ע"כ משום גזה"כ הוא ולכך פטר לגמרי מן הערלה. וא"כ אף לפי"ד הרמב"ם בפי' המשנה ערלה אינה תלויה כלל בקדושת הארץ שקידש יהושע. ולפי"ז הוא מה"ת אף לאחר שגלו. ואף קודם שקידש עזרא בפעם שניה הי' נוהג ערלה מה"ת. ואין צריך לזה קדושת עזרא כלל כיון שלא בטלה מעולם ולכך אף למ"ד דתרומה בזה"ז הוא דרבנן דקדושת עזרא בטלה מ"מ לענין ערלה היא מה"ת וספיקא אסורה:
והנה יש להביא ראי' לזה דהא משנה ערוכה היא ריש ערלה נכרי שנטע חייב בערלה. ופי' שם הר"ש דילפינן זה מכל עץ. ועיין בר"ש בסוף ערלה דכתב דכולה מתני' מוכחא דערלה נוהגת בשל נכרי ובכרם רבעי פליגי ר"י ורבנן בפ"ג דתרומות (מ"ט) דתנן ר"י אומר אין לנכרי כרם רבעי אבל מודה ר"י דיש לנכרי ערלה ובהדיא תנן (בפ"ק מ"ב) נכרי שנטע חייב בערלה עכ"ל. וא"כ תקשה למ"ד יש קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר ושביעית אמאי נוהגת ערלה בשל נכרי כבשל ישראל והא לפי מסקנת הגמ' (בב"מ קא.) ר"י סובר דיש קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר ועיי"ש בתוס' ד"ה סברוה. אלא ע"כ דלגבי ערלה אינה תלויה כלל בכבישת הארץ לכך לא אמרינן בזה יש קנין לנכרי להפקיע מיד ערלה. ודוקא בדבר שתלויה הקדושה בכבישת הארץ דהיינו מעשרות ושביעית בזה איכא מאן דס"ל דיש קנין לנכרי להפקיע מקדושתה דכיון שחזר והקנה להנכרי בטלה הקדושה שהיתה ע"י כבוש. אבל בדבר שנתקדשה הארץ מיד שבאו ישראל לארץ אף קודם שכבשו בזה כו"ע מודים דלא בטלה קדושת הארץ אף שהיא ביד הנכרי. א"כ ה"ה לאחר שגלו וחזרו וכבשו ממנו נמי לא בטלה הקדושה וחייב בערלה מה"ת וספיקא אסורה. ואין לדחות ולומר דהא דאמרינן במתני' נכרי שנטע חייב בערלה היינו כחיוב ערלה דחו"ל וספיקא באמת מותר למ"ד יש קנין. ז"א דהא הר"ש הביא דהא דנכרי שנטע חייב בערלה ילפינן מכל עץ. א"כ נראה להדיא דערלה של נכרי אסורה מה"ת ולא מהלכה וספיקא אסורה. אמנם לפי מה שמבואר בתשו' הרא"ש כלל ב' דלמ"ד יש קנין לנכרי לאפוקי מידי מעשר. דיקא גבי מעשר משום דכתיב דגנך. אבל לענין ערלה וחדש כיון דליכא מיעוטא בקדושתה קיימת לכו"ע. א"כ אין ראי' מזה לדברי:
ועוד נ"ל להביא ראי' ברורה לזה דהא אמרינן (בע"ז לה) מפני מה גבינות עכו"ם אסורות אמר רנב"י מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה והא גזירת גבינות עכו"ם ודאי הי' לאחר החורבן כדקאמר שם הגמרא דגזירה חדשה הי'. ולכך כששאל ר' ישמעאל את ר"י למה לא אסורין בהנאה השיאו לדבר אחר משום דגזירה חדשה הי'. ובחו"ל ודאי לא היו חוששין חכמים משום שרף ערלה כיון דספיקא מותר. וע"כ צ"ל דעיקר הגזירה הי' משום גבינות דא"י דגם ספק ערלה אסורה. וכן כתב הריטב"א (בקדושין לח:) וז"ל ואסיקנא דכך נאמרה הלכה דודאי אסורה אפי' בשל עכו"ם ספיקא מותר אפי' בשל ישראל והא דאמרינן (בע"ז מח.) גבינות של עכו"ם אסורה מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה אע"ג דהא ספיקא הוא וספק ערלה מותר בחו"ל מכיון דאסור בארץ ואסרו גבינתם מחמת כך בארץ לא חלקו בגזרתם ואסורה אפי' בחו"ל עכ"ל. והא הריטב"א ז"ל בעצמו (ביבמות פב.) פוסק דתרומה בזה"ז דרבנן ואפ"ה סובר דספק ערלה בארץ ישראל אסורה אפי' בזה"ז וע"כ צ"ל כמש"ב דבדבר שנהגו מיד כשבאו ישראל לארץ לא בטלה הקדושה אף בזה"ז. ולפע"ד זו היא ראיה שאין עליה תשובה:
ובזה שבארנו דכל דבר שנהג מיד שבאו לארץ אף קודם שקדש יהושע לא בטלה אף לאחר שגלו ודוקא דבר שלא נהג רק כיון אחר כבוש וחלוק דהקידוש היה ע"י הכבוש לכך כיון שגלו נתבטל הכבוש שלהם כמש"ב הרמב"ם. נתיישב היטיב סברת רבנן דבי רב (בכתובות כה.) דאשכחינהו ר"ה בדר"י דאמרי דאפי' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא דהא ז' שכבשו וז' שחלקו לא נתחייבו בתרומה ונתחייבו בחלה. והגאון בעל ט"א (במגילה יוד.) הקשה ע"ז ואיכא למידק דהא ע"כ הא דקאמרי אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן היינו כמ"ד בפ"ת (דיבמות פא.) דאפי' קדושה שניה של עזרא נמי בטלה. והשתא תקשה דהא כמו דבטלה קדושת הארץ לענין תרומה פשיטא דבטלה נמי לענין חלה דמ"ש הא שניהם חובות קרקע הם ואינן נוהגין אלא בארץ כדתנן ספ"ק (דקדושין לו.) ול"ד לשבע שכבשו וחלקו דנתחייבו בחלה ש"ה דמשבאו לארץ מיד נתחייבו בכל המצות התלויין בארץ כדתנן בפ"ק דערלה עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור נסעו אעפ"י שלא כבשו חייבים אבל בזה"ז למ"ד תרומה דרבנן היינו משום דבטלה קדושת הארץ לגמרי א"כ כל חובות קרקע בטלה ושוה לחו"ל וממילא לענין חלה נמי בטלה דהא א"נ אאח בארץ ואיך ס"ד דחלה נוהגת מה"ת בזה"ז הא כמו שא"נ בחו"ל בא"י נמי א"א לומר שתנהג. והניח הגאון הנ"ל בסוף דבריו דברי הגמרא דכתובות בצ"ע. ולפי דברינו דברי רבנן דבי רב פשוטים וברורים. דכיון דנהג חלה מיד שנכנסו לארץ ולא הי' תלוי בקידוש שקדש יהושע לאחר כבוש וחלוק. לכך לא בטלה אף לאחר שגלו ואין צריך לענין חלה קידוש שקידש עזרא כלל ולכך אף עתה שבטלה קדושת עזרא הוי חלה דאורייתא. ודוקא לענין דברים התלויין בקידוש שקדש יהושע כגון תרומה וכיוצא בהן כיון דהקדוש של יהושע הי' ע"י כבוש לכך בטלה משגלו ותלוי בקדושה שקד עזרא וכיון שבטלה בזה"ז לכך הוי רק דרבנן. ונפלאתי ע"ד גאונו האיך כתב בפשיטות דמשבאו לארץ מיד נתחייבו בכל המצות התלויין בארץ והביא ראי' מערלה. הא דוקא ערלה וחלה נהגי מיד ולענין חדש פליגי תנאי בזה. אבל לענין שאר מצות התלויין בארץ הא לא נהגי רק לאחר כבוש וחלוק וקדשה יהושע לזה כמבואר להדיא בתוספתא דמנחות משעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה בערלה ובחדש. אלמא דדוקא הני תלתא נהגי קודם כבוש וחלוק. אבל שאר דברים התלויין בארץ לא נהגי רק אחר כבוש וחלוק. ובתשו' החדשות של הגאון ש"א בסי' ח' משמע קצת דהדר בי' הגאון הנ"ל מקושיתו שהניח בצ"ע אך שם מבאר דבריו דאף דסברת רבנן דבי רב הי' כך דכל דבר שנהג מיד לא בטלה בזה"ז אבל ר"ה בדר"י פליג ע"ז. ומוכרח אני להעתיק תשובתו בקיצור וזו היא. שאלה איך הוא הדין בא"י בזה"ז אם מותר לקצור קודם שהאיר המזרח של ט"ז בניסן:
וזה שהשיב הגאון הנ"ל. והנה זה תלוי בפלוגתא בגמרא בהרבה מקומות אי קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא לענין תו"מ וה"ה לענין שאר דברים התלוים בקדושת הארץ. או קדשה לשעתא ולא קדשה לעתיד לבוא. וא"כ אי נימא לא קדשה לעתיד לבוא ובזה"ז בטלה קדושת הארץ ודינה כחו"ל והוי לי' מקום שאי אתה מביא ואתה קוצר כו'. ואל תשיבני דאפי' קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל מ"מ אסור לקצור בא"י אפי' בזה"ז קודם יום הנץ דהא אמרינן בפ"ב דכתובות (כה:) אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה. ומיני' יש ללמוד נמי דאפי' למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל כדאמרינן התם בפ' יוצא דופן מ"מ אסור לקצור קודם יום הנץ מהאי טעמא שהרי בשבע שכבשו ושבע שחלקו איסור חדש נהגא בה לדידן דקיי"ל חדש בחו"ל דאורייתא כו'. וה"ה דעומר קרב באותן י"ד שנים כו' דהא ודאי ליתא אלא לרבנן דבי רב. אבל ר"ה דפליג עלייהו וס"ל דחלה בזה"ז דרבנן משום דלאו כולהו סליק ע"כ ס"ל דאפי' דברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקי נמי אינו אלא מדרבנן למ"ד לא קדשה לע"ל כו'. דאי ס"ל דברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו אפי' למ"ד לא קדשה לע"ל מ"מ נוהגין בא"י מה"ת אע"ג דבטלה קדושת הארץ בזה"ז. א"כ תקשה לך אמאי חלה בזה"ז דרבנן כו' מה בכך כו' ומה איכפת לן כו' הא לענין דברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו אין נ"מ בקדושת הארץ כלל. אלא ע"כ ש"מ לר"ה בדר"י כו' אע"ג דחלה נהגא בשבע שכבשו ושבע שחלקו מ"מ כיון דקדושה ראשונה דבימי יהושע לא קדשה לע"ל וקדושת עזרא לענין חלה לא אהני מידי משום דלאו כולהו סליק חלה בזה"ז דרבנן. ה"ה למ"ד קדושה שניה דעזרא נמי לא קדשה לע"ל והלכך ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן. ה"ה כל הדברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו לא נהגו בזה"ז הואיל דבטלה קדושת הארץ כו' עכת"ד:
ולפי מה שהכריח הגאון הנ"ל מהגמרא דכתובות דאף מה שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו נמי בטלה הקדושה בזה"ז למאן דס"ל דקדושת עזרא בטלה בזה"ז א"כ גם בערלה בזה"ז אסורה בא"י רק מהלכה בלבד וספיקא מותר כדברי הגאון בעל מל"מ. ונפלאתי על הגאון בעל ש"א דהוא סותר דברי עצמו דהא הוא ע"כ צריך להודות דערלה בזה"ז בארץ ספיקא אסורה לכו"ע מדאסרו גבינות עכו"ם מפני שמעמידין בשרף ערלה אע"ג דזה הוה ספק ערלה. שהא הוא בעצמו כתב בסי' ג' שזהו רחוק לומר שמעמידין רק דוקא בשרף ערלה. והביא שם דברי הריטב"א דכתב דלכך אסרו גבינות עכו"ם גם בחו"ל משום דלא חלקו בגזירתם ואסרו חו"ל אטו א"י וכן באמת מוכח דלאו כל הגבינות מעמידין בשרף ערלה. שהרי שארי אמוראי שם הביאו טעמא אחרינא מפני מה אסרו גבינות נכרים מר אמר מפני שמעמידין אותן בעור קיבת נבלה מר אמר מפני שמעמידין אותן בחומץ. אלמא לאו בודאי מעמידין את הגבינה בשרף ערלה שהרי דרך להעמיד אותן בשארי דברים נמי אלא מספיקא אסרו אותן כיון דדרך להעמידן נמי בשרף ערלה חיישינן דלמא העמידן נכרי באותו שרף והו"ל ספק ערלה. א"כ הרי זה ראי' ברורה דספק ערלה גם בזה"ז אסורה בא"י דלא כהמל"מ. ואין לדחות דרב נחמן בר יצחק ס"ל כמאן דאמר דתרומה בזה"ז דאורייתא דלא בטלה קדושת עזרא דא"כ לא הוה פסקו הפוסקים דתרומה בזה"ז דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק הוא מרבנן בתראי ובכ"מ הלכה כבתראי. וגם אין לומר דהש"א ס"ל בזה דלא כהל"מ וספק ערלה אסורה גם בזה"ז אך איסורה רק מדרבנן לבד כיון דבזה"ב היתה אסורה לא רצו להקל גם בזה"ז כמי שאבאר לקמן לענין כלאי הכרם. דז"א דא"כ האיך גזרו לאסור גבינות עכו"ם דאולי מעמידין אותן בשרף ערלה. כיון דלאו כל הגבינות מעמידין בשרף ערלה כמש"ב האיך חששו לאסור כל הגבינות מטעם זה כיון דבזה"ז ספק ערלה אינה אסירה אלא מדרבנן בלבד. ועוד האיך גזרו בחו"ל אטו א"י כיון דבא"י גופא אינה אסורה אלא מדרבנן בלבד א"כ הוה גזירה נגזירה. אלא ודאי מוכח מזה דספק ערלה בארץ אסורה אף בזה"ז דאורייתא אף דבטלה הקדושה כיון דערלה נהגא בשבע שכבשו ושבע שחלקו לכך לא בטלה לענין זה הקדושה אף בזה"ז. ולכאורה דברי הש"א תמוהין מאד. אך אפשר ליישב דהש"א ס"ל כדברי הגאונים הראשונים שב"ל דס"ל דגם ערלה בחו"ל אסירה מקרא ולא מהלכה בלבד. ולפי דבריהם בארתי למעלה דודאי ספיקא אינה מותרת אלא בחו"ל ממש אבל לא בא"י אף שבטלה קדושת הארץ. משום דהלכה הי' דבחו"ל ספיקא מותרת ובארץ אף שבטלה קדושתה ממנה לא מיקרי חו"ל. אבל באמת הא כבר בארנו למעלה דרש"י והרמב"ם והרא"ש אינם סוברים כן אלא דערלה אינה אסורה אלא מהלכה בלבד. ולדבריהם ודאי מוכח מהא דאסרו גבינות עכו"ם דדבר שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו לא בטלה הקדושה בזה"ז לכו"ע. דלא כהמל"מ והש"א:
ומה שמביא הש"א ראי' מחלה לדברי ר"ה בדר"י דקיי"ל כוותי' אע"ג דנהגא בשבע שכבשו ושבע שחלקו מ"מ בטלה הקדושה בזה"ז ומזה למד הגאון הנ"ל לכל הדברים שנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו בטלה הקדושה בזה"ז למ"ד דקדושה השניה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל. לפע"ד ז"א דדוקא בחלה פליג ר"ה בדר"י ארבנן דבי רב. אבל בכל הדברים דנהגי בשבע שכבשו ושבע שחלקו גם ר"ה בדר"י מודה לדבריהם דנהגי גם בזה"ז. דהנה פשטות דברי הגמרא משמע דר"ה בדר"י דדחי שם דברי רבנן דבי רב הוא מהברייתא שהביא שם דתניא בבואכם אל הארץ אי בבואכם יכול משנכנסו בה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם. ומסיק שם ר"ה בדר"י והא כי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק. ולכאורה קשה להבין דהאיך הביא ראי' מהך ברייתא לדחות דברי רבנן דבי רב דס"ל דמה שנהג בשבע שכבשו ושבע שחלקו לא בטלה הקדושה גם בזה"ז משום דבברייתא איתא דבעינן ביאת כולכם והא כי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק. כיון דלפי דברי רבנן דבי רב א"צ כלל קדוש פעם שניה משום דלא בטלה קדושה הראשונה דסליק כולהו בימי יהושע אף משגלו כיון דקדושה הראשונה היתה לא ע"י כבוש. א"כ מאי איכפת לן מה דלא סליק כולהו בימי עזרא. ובמה דחה ר"ה בדר"י סברת רבנן דבי רב. ויותר קשה להבין לכאורה דברי הברייתא גופא דקאמר אי בבואכם יכול אפי' משנכנסו שנים שלשה מרגלים ת"ל בבואכם ביאת כולכם כו'. דמעיקרא קאמר הברייתא כיון דשני הקרא לכתוב בבואכם ולא כתיב כי תבאו כמו דכתיב בכל מקום אמרינן דמשמע ביאת מקצתכם ואח"כ קאמר ת"ל בבואכם ביאת כולכם אמרתי. ע"כ נ"ל ברור דבברייתא שם אחר ת"ל בבואכם חסר תיבת וגו' וסמך אסיפא דקרא דכתיב אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה ולא כתיב אל הארץ אשר אני נותן לכם כמו דכתיב בכ"מ. א"כ א"א לומר דבבואכם אתא לגלות דאף בביאת מקצת חייב בחלה דמלישנא דקרא אשר אני מביא אתכם משמע דוקא דלאחר ביאת כולכם חייב בחלה ולא בביאת מקצת [אח"כ מצאתי בחידושי הש"ס להגאון ר"י פיק שכתב ג"כ דחסר בגמרא תיבת וגו' יעו"ש. ונהנתי שכוונתי ת"ל לדעתו הרחבה. אך הוא ז"ל לא ביאר הדברים כלל]. והשתא א"ש מה שלמד ר"ה בדר"י מהך ברייתא דלא כדברי רבנן דבי רב. דלפי דבריהם עדיין תקשי למה שני הקרא לכתוב בבואכם וצריך לגלות בסיפא דקרא אשר אני מביא אתכם שמה דלא אתי למטעי דהאי בבואכם אתא לגלות דאף בשנים שלשה מרגלים נמי חייב בחלה. לכתוב כי תבאו כמו דכתיב בכ"מ. בשלמא לפי דברי ר' ישמעאל דסובר דבכ"מ דכתיב כי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע ניחא מה דכתיב כאן בבואכם ללמדך דחלה נתחייבו מיד שנכנסו לארץ אף קודם כבוש וחלוק כמו דדריש בספרי דמשונה ביאה זו דכתיב בבואכם ללמדך דנתחייבו מיד. אבל לדידן דס"ל דאף בכ"מ דכתיב כי תבאו נמי משמע מיד. א"כ קשה למה לא כתיב גבי חלה נמי כי תבאו אלא ע"כ האי בבואכם וסיפא דקרא דאתי לגלות דבעי דוקא ביאת כולם ולא ביאת מקצת בא ללמדנו דא"י לא נתקדשה לענין חלה אלא דוקא ע"י ביאת כולם. ולמאי נ"מ בימי יהושע הא בימי יהושע ודאי כולהו סליק ומזה אנו למדין דבחלה אף דנהגא קודם כבוש וחלוק נמי בטלה הקדושה לאחר שגלו וצריכא קדושה שניה ודוקא ע"י ביאת כולם. ולכך הוצרך הקרא ללמדנו דקדושת חלה בעי דוקא בביאת כולם ולא בביאת מקצת. וזהו כוונת ר"ה בדר"י דקאמר דהא כי אסקינהו בימי עזרא הא לאו כולהו סליק. והא מוכח מהברייתא דחלה בעי קדושה שניה ובביאת כולם דאל"כ אמאי שני קרא לכתוב בבואכם ולא כתיב כי תבאו:
ולפי מש"ב יוצא לנו דדוקא לענין חלה פליג ר"ה בדר"י ארבנן דבי רב דאף דנהגא חלה בשבע שכבשו ושבע שחלקו מ"מ חלה בזה"ז דרבנן משום דגלי קרא דבבואכם דבעי קדושה שניה ובביאת כולם. אבל לענין ערלה וחדש למאן דס"ל דחדש נהגא מיד שבאו לארץ גם ר"ה בדר"י מודה לסברת רבנן דבי רב כיון דנהגו בשבע שכבשו ושבע שחלקו אף קודם הכבוש לא בטלה הקדושה אף בזה"ז. עוד יוצא לנו לפי מש"ב דדוקא לרבנן דס"ל דכי תבאו נמי משמע מיד לפי דבריהם מוכרח לומר דחלה בזה"ז דרבנן דאל"כ אמאי שני קרא לכתוב בבואכם. אבל לפ"ד ר"י דס"ל דכי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע א"כ לא קשה אמאי שני הקרא לכתוב בבואכם וכמש"ב א"כ לדידי' ודאי נשאר הסברא כמו דסברי רבנן דבי רב דכיון דנהגו מיד כשנכנסו לארץ אף קודם הכבוש גם בזה"ז הוא דאורייתא. ע"כ נ"ל דבזה פליגי הברייתות דהביא שם הגמרא מקודם דחדא ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן וחלה דאורייתא. וחדא ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא וחלה דרבנן משום דהברייתא דס"ל חלה דאורייתא ס"ל כר"י והברייתא דס"ל חלה דרבנן ס"ל כרבנן:
סימן ג
וראיתי להגאון בעל נוב"י בהצל"ח לברכות שהסכים ג"כ לדברי המל"מ הנ"ל ומיישב בזה דברי הרי"ף שם דכתב סתמא צלף של ערלה זורק את האביונית ואוכל את הקפריסין ואינו מחלק בין א"י לחו"ל. וכתב שם עוד בזה דאפי' לדברי הרמב"ם דסובר דקדושת עזרא לא בטלה והוה כלאים בזה"ז דאורייתא. מ"מ ערלה הוא מדרבנן. דהא דעת הרמב"ם הוא דכל היכא דכתיב כי תבאו ביאת כולכם משמע. ולכך תרומה אפי' בימי עזרא לא הוה אלא מדרבנן כמש"כ הרמב"ם בפ"א דתרומות הכ"ו. א"כ גבי ערלה נמי הא כתיב כי תבאו אף בימי עזרא לא נהגא ערלה בא"י רק מהלמ"מ בלבד. לכך פסק שפיר דצלף אוכל הקפריסין ולא חילק בין א"י לחו"ל עכת"ד. ונפלאתי על גאונו האיך רצה לומר דבר זר כזה בדברי הרמב"ם דלפי דעתו צ"ל ע"כ דתחלת דברי הרמב"ם וסוף דבריו מיירי בזמן שיחזור בהמ"ק למקומו בב"י. ואיך אפשר לומר דהמציעתא של הרמב"ם דפסק דצלף של ערלה זורק האביונית ואוכל את הקפריסין איירי לאחר שגלו מבית ראשון עד שיבנה בהמ"ק בב"י. דז"ל הרמב"ם בה' מ"ש ונ"ר פ"י ה"ב. נטע שלש שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי עכ"ל. והנה בירושלמי פליגי ר' יונה ור' יוסי אליבא דר' יוחנן דר' יונה סובר דעיקר ערלה מיבעיא לר' יוחנן אם נטע שנה ראשונה לסייג אם יש לו אח"כ ערלה או לא. ור' יוסי ס"ל דזה פשוט דיש לו ערלה אלא דמיבעיא לו לענין רבעי אם מקצת ערלה מחייב ברבעי או לא יעו"ש. והרמב"ם פסק הכל להחמיר דבערלה לא בעי כל השלש שנים אלא דאף אם נטע שנה ראשונה לסייג ואח"כ חשב למאכל נמי חייב. וכן פסק לענין רבעי להחמיר. ואם איתא דהא דסובר הרמב"ם גבי צלף דזורק האביונית ואוכל הקפריסין הוא מטעם הגאון הנ"ל דבזה"ז דין דא"י כמו בחו"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ואמאי לא פסק לכה"פ לענין רבעי שלא יהא מקצת ערלה מחייב ברבעי כיון דר"י מספקא לי' בזה דהא ספיקא להקל. וע"כ צ"ל דקאי כשיבנה ביהמ"ק בב"י. וכן בהא דמחלק שם בנוטע לרבים בין ארץ לחו"ל ע"כ צ"ל הטעם כמש"כ הגאון הנ"ל בעצמו שם משום דפליגי בזה ר"י וחכמים בפ"ק דערלה ולכך הקיל הרמב"ם בחו"ל דכל המקיל כו' והחמיר בארץ. וע"כ צ"ל דקאי על זמן שיבנה בהמ"ק בב"י שדחק שם הגאון הנ"ל. והמציעתא בדין צלף של ערלה דפסק דזורק אביונית כו' ע"כ איירי לפ"ד קודם שיבנה בהמ"ק. והוא דבר זר ורחוק לומר בדעת הרמב"ם כן. והאמת בדעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו אביונית כו' ואינם מחלקים בין א"י ובין חו"ל הוא כמש"כ הגר"א ז"ל בה' ערלה סי' רצ"ד אות י"א דפסקי כמר בר רב אשי שם ואמרינן ר"ע במקום ר"א עבדינן כותי' לא משום דמיקל אלא משום דהלכה כמותו. ובזה מתורץ קושית התוס' שם ד"ה והלכתא יעו"ש. וכן הסכים הפ"ח באו"ח סי' ר"ב לדברי הרי"ף והרמב"ם מטעם זה:
ומה שכתב הגאון הנ"ל דהא גבי ערלה נמי כתיב כי תבאו וא"כ צריך להיות דינו כמו תרומה דלפ"ד הרמב"ם צריך דוקא ביאת כולכם. כבר הבאתי למעלה בסי' א' דגאון אחד הקשה זאת להמהרי"ט. אך זה פסיקא להו דערלה נוהגת בזה"ז בא"י מה"ת. והמהרי"ט השיב לו כיון דערלה אינה תלויה בארץ ונוהגת גם בחו"ל ע"כ א"א לומר דכי תבאו קאי על ביאת כולם. אלא דקאי על זמן ביאה. וכבר כתבתי למעלה דדברי המהרי"ט הללו דכתב דערלה אינה תלויה בארץ תמוהים מאד. דהא זה רק דעת השאלתות והבה"ג דס"ל דהלכה גילה לן דערלה אסורה בחו"ל כמו בארץ והקרא דכי תבאו קאי רק לגלות על זמן ביאה לחוד דהיכא דנטע קודם שכבש מותר וא"כ ערלה אינה תלויה בארץ. ולפי דבריהם שפיר משני המהרי"ט. אמנם לפ"ד הרמב"ם ושארי הפוסקים דס"ל דאין לוקין רק על ערלה דארץ משום דאסורה מקרא דכי תבאו. אבל על ערלה דחו"ל אין לוקין עלי' משום שאינה אסורה רק מהלכה בלבד א"כ ערלה נמי תלויה בארץ היינו לענין לוקין עלי'. ולפי"ז הדרא קושית הגאון השואל לדוכתה דאמאי לא נימא דגם גבי ערלה כיון דכתיב כי תבאו בעי דוקא ביאת כולם וא"כ אף בזמן עזרא דלא הי' ביאת כולם אינה אסורה בא"י רק מהלכה בלבד ואין לוקין עלי'. ומזה יש להוכיח דע"כ צריך לומר כמו שב"ל דשאני ערלה כיון דנהוג קודם כבוש וחלוק א"כ לא בטלה הקדושה ממנה אף לאחר שגלו. ע"כ אפי' קודם שקדש עזרא נמי נהג ערלה בא"י מה"ת. ועוד ראיתי שמה שכתב המהרי"ט שם ופטרנו את הרב ז"ל מכל הטענות שמעכת"ר טען עליו. ולפע"ד עדיין יש טענה גדולה על הרב ז"ל דאם נימא דגם כי תבאו ביאת כולם משמע א"כ האיך הביאו את העומר בימי בית שני הא גבי הבאת עומר כי תבאו כתיב. והא הביאו עומר בימי בית שני כמו שמבואר במשנה מנחות (סח.) משחרב בהמ"ק התקין ר"י ב"ז כו'. וגם המעשה שם (סד:) דבא עומר מגנות צריפין הי' בבית שני כמבואר שם. וכיון שמה"ד היו פטורין מהבאת עומר האיך אפשר להביא הא אין מביאין חולין בעזרה [עיין זבחים (עו:) ובתוס' ב"ב (פא:) ד"ה דמקדיש להו כו' דבכה"ג דצריך להקריב ממנו על המזבח אין שום תקנה לזה]. ועוד כיון דפטורין מהבאת עומר מה"ד א"כ פטורין נמי משתי הלחם דהא גבי שתי הלחם כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את העומר. א"כ האיך הביאו בבית שני שתי הלחם עם הכבשים בחג השבועות. דהא שתי הלחם בלי כבשים א"א דהא הכבשים מתירין את הלחם כמבואר במנחות (מה:) והכבשים א"א להקריב ביו"ט אף לשם נדר ונדבה דקיי"ל דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט. א"כ קשה לפ"ד ר' ישמעאל דס"ל דקודם כבוש וחלוק לא הביאו העומר ושתי הלחם משום דכי תבאו לאחר ירושה וישיבה משמע. א"כ במה נתחייבו בעומר ובשתי הלחם בימי עזרא כיון דבעי ביאת כולם. ויותר קשה דהאיך ס"ל לר' ישמעאל (סג:) דקצירתו והבאתו דוחה את השבת הא כיון דמה"ד פטורין מהבאת העומר בימי בית שני האיך דוחה את השבת. וזה רחוק לומר דהוא קאי על ימי בית ראשון:
אבל באמת נפלאתי על המהרי"ט שם דלמה הוצרך להאריך ליישב דברי השואל מה דהקשה על הרמב"ם ז"ל הא בכמה מקומות כתיב כי תבאו ולא בעינן ביאת כולם. הא המהרי"ט בעצמו כתב ועדיין דברי הרב ז"ל צריכין חיזור וצירוף אחר צירוף. והקשה שם ע"ז ג' קושיות חמורות. א' דכי תבאו דכתיב בפ' שופטים לא קאי על תרומה כלל אלא על שימת מלך בלבד. והביא ע"ז ראי' ברורה מדברי הגמרא דקדושין. ועוד דהא מתנות הזרוע דכתיב לאחר שימת מלך מקמי תרומה הפסיק הענין. ועוד קשה אי ס"ל להרב ז"ל דגבי תרומה נמי כתיב בה כי תבאו וביאת כולכם משמע היכי אמר ר"ה בדר"י בפ' יוצא דופן ובפ"ב דכתובות אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבואכם ה"נ הא כתיב כי תבאו והיכי פסיקא לי' חלה טפי מתרומה. [ואני אוסיף עוד קושיא חמורה דהא גבי שימת מנך לא כתיב כלל כי תבאו אלא כי תבא וא"כ אף אם נימא דהקרא קאי גם על תרומה דכתיב אח"כ הא כי תבא ודאי לא משמע כלל ביאת כולם. דבשלמא אי הוה כתיב כי תבאו איכא למימר דבעי דוקא ביאת כולם כיון דכתיב בלשון רבים. אבל השתא דכתיב כי תבא האיך משמע דוקא ביאת כולם] ומסיק שם המהרי"ט ז"ל דהרמב"ם סמך על דברי הירושלמי פ"ו דשביעית דחד מ"ד ס"ל דמאליהן קבלו עליהם המעשרות ואף בימי עזרא הוה רק מדרבנן ומשמע לי' להרמב"ם ז"ל דמאן דסבר מאליהן קבלו עליהם ודחיק לאוקמי דרשא דאשר ירשו אבותיך לעתיד לבוא סבר לה כר' יאשי' דיליף תרומה מחלה דכי היכא דחלה לא נתנה בבית שני מה"ת דכתיב בה בבואכם ביאת כולם ה"נ תרומה דדרשינן בספרי גבי חלה תרומת ד' בתרומת דגן הכתוב מדבר או אינו אלא בתרומת חלה כשהוא אומר חלה תרימו תרומה הרי תרומת חלה אמור ומה אני מקיים תרומת ד' בתרומת דגן ע"כ ולמאי הילכתא כתבה רחמנא לתרומה גבי חלה ע"כ להקיש אליה דתבעי ביאת כולם כו' עכ"ד. ולפי"ז מוכרחין אנו ע"כ לומר דט"ס הוא ברמב"ם ה' תרומות מה דמביא שם הקרא דכי תבאו. אלא צריך לגרוס שם בבואכם דכתיב גבי חלה משום דס"ל כר' יאשי' דגם תרומה כתיב שה. א"כ בלא"ה נפטר הרמב"ם מכל הטענות שטען עליו השואל ז"ל דבודאי גם הרמב"ם מודה דאף כי תבאו דכתיב בלשון רבים לא משמע ביאת כולם. ושפיר ניחא גבי ערלה מה דערלה בזה"ז הוא מה"ת ולוקין עליה אע"ג דכתיב בה כי תבאו. אף לפי"ד המל"מ והש"א דלא ס"ל כללא דידי משב"ל. וגם ניחא מה דנתחייבו בעומר ושתי הלחם בימי בית שני. א"כ ממילא דברי הצל"ח מה שר"ל בדברי הרמב"ם מופרכין הם:
אבל באמת נבוך אנכי עדיין בדברי הרמב"ם כי לפ"ד המהרי"ט דהרמב"ם למד זאת מדברי הירושלמי דס"ל דמאליהם קבלו עליהם המעשרות א"כ תמוה שם דברי הרמב"ם ה' תרומות פ"א הכ"ו דכתב שם בתחלה דתרומה בזה"ז דרבנן אפי' בימי עזרא. ואח"כ כתב וכן יראה לי שה"ה במעשרות שאינן חייבין בזה"ז אלא מדבריהם כתרומה. ואם נאמר דהרמב"ם למד זאת מדברי הירושלמי הלזה. א"כ הא מפורש להדיא בירושלמי דגם מעשרות הן מדבריהן. וגם בהקרא דהביא הירושלמי להוכיח שהן מדבריהם משום דכתיב בכל זאת אנחנו כורתים אמנה וגו' מפורש שם להדיא בקרא מעשרות כמו תרומה. ואמאי כתב הרמב"ם דהא דמעשרות מדבריהם בזה"ז הוא רק מסברא דנפשי'. וגם מדברי הירושלמי מוכח דאין הטעם דהא דמעשרות מן דבריהם בימי עזרא הוא כמש"כ המהרי"ט משום דתרומה איתקיש לחלה כר' יאשי' דא"כ האיך קאמר בירושלמי שביעית פ"י ה"ב על הא דאמרינן התם הלל התקין פרוזבול אמר רב הונא קשיתי' קומי דר' יעקב בר אחא כמאן דאמר מעשרות מן דבריהם ברם כמ"ד מעשרות מן התורה והלל מתקן על דברי תורה כו' ולפי"ד המהרי"ט מה ענין שמיטה לענין מעשרות. הא מעשרות שאני משום דילפינן תרומה מחלה וה"ה מעשרות דשוה בכ"מ לתרומה לכך הוה רק מדרבנן אפי' בימי עזרא. אבל שמיטה הא אינה תלוי' כלל במעשרות והאיך יליף הירושלמי שמיטה ממעשרות [ולקושיא זו העירני חכם אחד]. ולבי אומר לי דמ"ד דס"ל בירושלמי דמאליהם קבלו עליהם את המעשרות סובר דעזרא לא הי' יכולת בידו לקדש את הארץ קדושה גמורה מדאורייתא כיון שלא הי' או"ת בימי עזרא וס"ל דקדוש א"י נמי בעי מלך ונביא ואורים ותומים כמו שהיה בשעה שקדש יהושע. א"נ דבעי רוב ישראל כמו גבי כבוש יהושע ועיין מש"כ הגאון בעל קרית סופר ה"ת פ"א וז"ל ונראה דהא דבעי' מלך ונביא ורוב ישראל אפי' לכבוש א"י היינו בכבוש ראשון אבל כבוש שני כיון שכבר קדשה א"י אעפ"י שבטלה כשגלו לא הוצרכו רוב ישראל אלא עזרא וסיעתו קדשוה עכ"ל, ונראה דהך מ"ד ס"ל דגם בכבוש שני בעי כמו בכבוש ראשון. ולכך הקידוש בימי עזרא הי' רק מדבריהם בלבד. ולפי"ז ניחא שפיר דאי מעשרות מדבריהם ה"ה שמיטה נמי הוה מדבריהם. ואין להקשות דא"כ תחזור קושיתנו למקומה דהאיך הביאו העומר ושתי הלחם בימי בית שני אף בשבת כיון שלא נתקדשה הארץ אלא רק מדבריהם בלבד. אבל באמת זה ניחא דהא כבר בארנו למעלה דקידוש עזרא לא הי' רק לענין הדברים שבטלו משגלו היינו דברים שלא נתקדשה הארץ אלא רק לאחר כבוש וחלוק. אבל לענין דברים שנהנו מיד שבאו לארץ לא נתבטלה קדושתה אף לאחר שגלו וס"ל הך מ"ד כמ"ד דחדש נהג מיד שבאו לארץ והביאו העומר ושתי הלחם אף קודם כבוש וחלוק ולכך לא היו צריכין קדוש עזרא לענין זה. א"כ א"א לומר כדברי המהרי"ט דהרמב"ם סמך על דברי הירושלמי הללו דהא הרמב"ם פסק להדיא בה' תרומות דקידוש עזרא הוא מה"ת ואינו בטל אפי' בזה"ז. וע"כ הא דפסק הרמב"ם דתרומה אפי' בימי עזרא לא היה אלא מדרבנן אינו נובע מדברי הירושלמי. מ"מ מש"כ המהרי"ט דהרמב"ם ס"ל כר' יאשי' דספרי דגם תרומה כתוב שם גבי חלה לכך בעי גם גבי תרומה ביאת כולם. הוא אמת וברור ואין לזוז ממנו. ובזה נתיישב דברי הרמב"ם הא דכתב בה' תרומות פ"א הכ"ב פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בחוצה לארץ פטורין עכ"ל ולכאורה תמוה הא קרא זה לא נאמר אלא רק גבי חלה ומנ"ל להרמב"ם דגם תרומות ומעשרות נמי הדין כן. וגם בהמשנה לא נזכר זאת רק לענין חלה. אבל לפי מש"כ המהרי"ט ניחא שפיר משום דהרמב"ם ס"ל דלר' יאשי' לכל מילי דמי תרומה לחלה משום דגם תרומה כתיב שם. אך דברי הראב"ד שם מה שהודה להרמב"ם בזה תמוהין מאד דהא הוא פליג על הרמב"ם וס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא אע"ג דחלה דרבנן א"כ מנ"ל לענין פירות א"י שיצאו חו"ל דפטורין אף מתו"מ. וצ"ע ועוד נדבר בזה בס"ד:
היוצא מכל דברינו אלה דאין שום קולא לענין ספק ערלה בזה"ז בא"י. וכן נראה מדברי הרדב"ז ח"א סי' תק"פ שחכם אחד שאל להרדב"ז דהאיך אוכלין פירות הארץ הזאת הא רוב פירותיה הם בספק ערלה. והרדב"ז השיב לו בזה טעמים נכונים יעו"ש. ולא הזכיר להצטרף לקולא ג"כ הא דרוב הפוסקים ס"ל דקדושת עזרא בטלה בזה"ז. אלמא דס"ל דערלה שאני וכמש"ב וכן צ"ל דערלה בזה"ז בא"י בודאי טעון שריפה. אף דבחו"ל כבר בארתי בסי' א' דזה תלוי בפלוגתת הגאונים. ויפה תמה הבעל בית הלל ע"ד השו"ע מה שהשמיט דין זה דערלה טעון שריפה. ומה שתי' הגאון בעל יד אברהם עפ"י דברי המל"מ דעכשיו שבטלה הקדושה גם בארץ דינה כחו"ל ואינה טעון שריפה. נפלאתי ע"ז דא"כ למה כתוב בשו"ע דכלאי הכרם טעון שריפה. דהא אם נאמר דבטלה הקדושה לענין ערלה כ"ש לגבי כלאים דהא כלאי הכרם לכו"ע לא נהגא רק לאחר כבוש וחלוק כמו שאבאר לקמן בס"ד ועוד הא השו"ע פסק דספק ערלה בא"י אסורה, א"כ ע"כ סובר דלענין ערלה לא בטלה הקדושה גם בזה"ז כמשב"ל. או דס"ל כהרמב"ם דקדושת עזרא לא בטלה גם בזה"ז. והו"מ שאני דגם בימי עזרא לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא שם סי' של"א ס"ב. א"כ לפי"ז ודאי דערלה וכלאים דינם בשריפה גם בזה"ז. ולפי"ז פסול אתרוג של ערלה ושל כלאי הכרם אפי' בשאר הימים כמו שכתבו התוס' סוכה (לה.) ד"ה לפי כו'. דכיון דטעון שריפה כתותי מיכתת שיעורא. ודברי המג"א בסי' תרמ"ט סק"כ מש"כ בשם התוס' צ"ע:
סימן ד
שאלה כלאי הכרם בא"י בזה"ז ספיקא אסור. או לא:
תשובה הנה לפי"ד הפוסקים דס"ל דלא בטלה קדושת עזרא גם בזה"ז ודאי דספק כלאים אסור. אמנם לפי"ד הפוסקים דס"ל דקדושת עזרא בטלה בזה"ז א"כ כלאים בזה"ז הוא רק מדרבנן בלבד כמש"כ התוס' ביבמות (פא.) ואף שלענין ערלה בארנו למעלה שגם בזה"ז מה"ת. שאני ערלה דנהגא קודם כבוש וחלוק משום דמרבינן מונטעתם כל עץ. אבל כלאים דלא נהגי קודם כבוש וחלוק כמו שמוכח מדברי התוספתא שהבאתי למעלה סי' ב' משעברו ישראל את הירדן נתחייבו בערלה ובחלה ובחדש. ולא חשב כלאים. אלמא דס"ל דכלאים לא נהגי רק לאחר שקידש יהושע. ונראה דהטעם הוא דהא אמרינן בקדושין (לט.) דלכך לא נהגי כלאים בחו"ל משום דכתיב שדך לכך לא נהגי נמי בי"ד שנים שכבשו וחלקו כמו שפירש"י בכתובות (כה.) לענין תרומה ומעשר מדכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך ולכך לא נהגי קודם כבוש וחלוק. א"כ ה"נ גבי כלאים בעינן שדך המיוחדת לך. ור"ש דס"ל שם בקידושין (לח.) דגם כלאים נהגי מיד שעברו ישראל את הירדן. משום דלא ס"ל הך דרשא דשדך למעט חו"ל לענין כלאי הכרם (ועיין ש"א החדש בדיני חדש סי' ב' מש"כ בזה). ויליף בקו"ח מחדש דנהגא גם בחו"ל. אבל אנן דלא קיי"ל כוותי' בחו"ל ה"ה דלא קיי"ל כוותי' בהא דס"ל דכלאים נהגי מיד שעברו ישראל את הירדן. לכך כתבו התוס' כלאים בזה"ז למ"ד דבטלה הקדושה אינו אלא מד"ס בלבד:
והנה לפי דעתם דכלאים בזה"ז דרבנן בודאי יש לחקור אי ספיקא אסור או לא. לכאורה נראה דספיקא מותר וכן הוא דעת המל"מ הבאתיו למעלה בסי' ב'. אבל לאחר העיון נ"ל דז"א דאף לפי שיטתם אין להקל לענין ספיקא אף בזה"ז ולא הקילו חכמים בספיקא אלא דוקא בחו"ל כיון דמעולם לא היה שם כלאים דאורייתא. אבל בא"י כיון דבזה"ב היה מה"ת והיה אז ספק כלאים אסור הניחו חכמים על דינם אף לאחר החורבן והוה כמו תרומה בזה"ז דהוה ג"כ מדרבנן אפ"ה כתב המל"מ בה"ת פ"ז הי"ז דדינה כשל תורה ממש לכל ספקותיה זולת לענין תערובות יעו"ש. ונפלאתי על המל"מ מאי דפסיקא לי' להקל בספק ערלה בא"י בזה"ז לפי שיטת הסוברים דקדושת עזרא בטלה דהא אף לפי שיטתי' דבטלה הקדושה אף לענין ערלה מ"מ מסתברא דלא הקילו חכמים בזה והניחו על דינה אף לאחר החורבן כמש"כ הוא בעצמו לענין תרומה. וראי' לזה דהא סתמא דמתני' דתרומות פ"ז מ"ה אזלא כמ"ד דתרומה בזה"ז הוא מדרבנן דלכך תלינן דתרומה לתוך תרומה נפלה. א"כ האיך סתמה המשנה בערלה פ"ג מ"ט דספק ערלה וכלאים בא"י אסורין אלא ע"כ כדברינו דלא רצו להקל בזה"ז בספיקא והניחו על ד"ת כמו בזה"ב. ויותר נפלאתי על גאונו במה דכתב דבזה"ז בח"י שוה לענין ספיקא למ"ד דבטלה הקדושה כמו בחו"ל דהא מקלינן בחו"ל בערלה וכלאים יותר מכל איסורי דרבנן ואף בספיקא דקרוב לודאי נמי מקלינן מטעם המל"מ כמש"כ הר"ן בסוף קדושין. ובכלאים שאיסורן בחו"ל הוא מדרבנן לא רצו להחמיר יותר ממה שהחמירה ההלכה בערלה בחו"ל ולכך אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ואפילו ביחיד במקום רבים א"כ מנ"ל להמל"מ לומר קולא כזאת דאפי' בא"י למ"ד בטלה הקדושה דשוה לכל דיניה לחו"ל. הא מסתברא דשם היה לכה"פ כמו בכל איסורי דרבנן ואין להקל בא"י יותר מכל איסורי דרבנן אבל באמת מסתברא לי כמשכ"ל דאף למ"ד דס"ל דכלאי הכרם בזה"ז הוא דרבנן מ"מ מודים דהדין בזה"ז כמו בזה"ב דגם ספק כלאים אסורין. ועוד נ"ל ראי' לזה דהא כלאי זרעים דבחו"ל לא גזרו בהו חכמים מ"מ בא"י אסור אף בזה"ז. אלמא דבא"י אף בזה"ז שוה לזה"ב. והנה מצאתי במהרשד"ם יו"ד סי' קצ"ג ע"ד המנהג שמקילין לאכול ירקות הנמכרין בשוק ואינם מדקדקין לחקור אם הם ממקום שנזרע תחת הכרם או לא. וכתב שם טעמים להקל בזה. וכתב שם עוד לרווחא דמילתא אומר אני זכות על המקילין דהא איכא מ"ד דהאידנא בטלה קדושת הארץ א"כ היה ספיקא דרבנן יעו"ש. וגם מדבריו נראה מדלא הזכיר דלמ"ד דבטלה קדושת הארץ הוה ספק כלאים בארץ כמו בחו"ל. דגם הוא ז"ל ס"ל כדברינו דאפי' למ"ד דבטלה הקדושה מ"מ ספק כלאים בארץ לא דמי לחו"ל דמקלינן אף בספק דקרוב לודאי. אך בכה"ג דלא ידעינן אם הם נזרעו בכרם או לא יש להקל כיון דהוא ספק דרבנן ולא איקבע איסורא. וגם בתרומה בזה"ז מקלינן היכא דאיכא למימר שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה. אבל היכא דאיקבע איסורא בכרם ואנן ידעינן דמכרם זה לקח וידעינן דאיכא בו כלאי הכרם בכה"ג א"א להקל בארץ אף אי אמרינן דכלאי הכרם בזה"ז הוא דרבנן:
סימן ה
שאלה אם נוהג נטע רבעי מדאורייתא בא"י בזה"ז לפי דעת הסוברים דתרומות ומעשרות אינן נוהגות בזה"ז אלא מדרבנן אם גם נטע רבעי כן או לא:
תשובה הנה לפי"ד הרמב"ם דס"ל דרבעי אינו נוהג בחו"ל ופירשו הראשונים בדעתו משום דילפינן קודש קודש ממעשר שני. ומע"ש הא אינו נוהג בחו"ל. א"כ ה"ה רבעי. לפי"ז נראה דה"ה לענין בזה"ז דאי אמרינן דמ"ש אינו נוהג בזה"ז אלא מדרבנן בלבד. א"כ ה"ה רבעי כיון דילפינן קודש קודש ממ"ש. אמנם לפי הבנת הראשונים בדברי הרמב"ם תמוהים מאד דבריו כמו שהשיג עליו הרשב"א בחידושיו לב"ק (סט.) דהא גם לב"ה לא למדו אותו לגמרי ממ"ש שהרי יש לו חומש וביעור בכל זמן ר"ל אף בשביעית שאינו נוהג בו מעשר. וע"כ צ"ל שהוא אינו לומד ממ"ש אלא לענין קדושתו כלומר לפדיונו ולביעורו ולחומשו ולהיותו ממון גבוה לפי שהכתוב קראו קודש כמ"ש. הא בזמן ובמקום אינו למד ממנו משום דכתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים גו' ובשנה הרביעית גו' דמשמע דכ"ז שערלה נוהגת נ"ר נוהג. ומעתה לדידן נ"ר נוהג בין בארץ ובין בחו"ל עכת"ד. ע"כ עלה בדעתי לומר דהא דס"ל להרמב"ם דרבעי אינו נוהג בחו"ל דלא כדברי הגאונים. הוא מטעם אחר. דהגאונים דסברי דרבעי נוהג בחו"ל אזלי לשיטתייהו וכפי מש"ב דבריהם בסי' א' דסברי דלאחר שגלה ההלכתא דערלה נוהגת גם בחו"ל א"כ הקרא דערלה קאי בין בארץ ובין בחו"ל והא דכתיב כי תבאו לא קאי אלא לגלות על זמן ביאה לחוד וכיון דהקרא מיירי בין בארץ בין בחו"ל א"כ הא דכתיב אח"כ ובשנה הרביעית יהי' כל פריו קודש קאי גם על חו"ל. אבל הרמב"ם אזיל לשיטתי' דפליג עלייהו וסבר כפשטות הגמרא דמשמע דערלה אינה אסורה אלא מהלכה לבד משום דהקרא דכי תבאו ממעט ערלה דחו"ל ולכך אין לוקין עליה וכיון דהקרא לא מיירי אלא בארץ וההלכה לא הי' אלא על ערלה בלבד דנוהג בחו"ל. א"כ מנ"ל דנוהג גם רבעי בחו"ל כיון דעל רבעי לא הי' הלכה כלל. ומדוקדק בזה לשון הרמב"ם בהט"ו שכתב יראה לי שאין דין נ"ר נוהג בחו"ל כי' שלא אמרו אנא הערלה. ונ"ל דכוונתי' שלא נאמרה בהלמ"מ אלא ערלה בלבד:
ומה שהוצרך הרמב"ם ללמוד שאין נ"ר נוהג בסוריא ממ"ש כמש"כ בהמ"ש פ"ט ה"א. ובפ"י מהמ"א הט"ו. הוא כדי שלא נאמר שנוהג נ"ר בסוריא ובחו"ל לכה"פ מדרבנן. לכך הביא ראי' על סוריא כמו שאין בה מ"ש אפילו מדרבנן כמש"כ בהמ"ש פ"א הי"ד וז"ל ומ"ש והואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו בחו"ל כמו בכור בהמה לפיכך לא חייבוהו להפריש מ"ש בסוריא ע"כ. ואע"ג דכל עיקר מה שאין מביאין בכור מחו"ל גמרינן ממעשר. מ"מ לענין דרבנן גמרינן מעשר מבכור כמש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקיס שם. וא"כ אף נ"ר כיון דטעון הבאת מקום לא גזרו חכמים ע"ז וכ"ש בחו"ל. וגם הראב"ד שם בהמ"ש פ"א סובר כדברי הרמב"ם בנ"ר אף שחולק עניו לענין מ"ש בסוריא דכתב שם וז"ל ונ"ל מה שאמרו מ"ש בסוריא מה"ת קאמר ואם גזרו עליה מעשרות לא גזרו עליה נ"ר. ולפי מש"ב מסתברא דגם הרמב"ם ז"ל מודה לדברי הרשב"א דלא ילפינן ג"ר ממ"ש קודש קודש לכל מילי לדברי ב"ה. ואף בזה"ז דמ"ש הוא דרבנן מ"מ נ"ר בא"י הוא מה"ת כמי ערלה:
אח"כ התבוננתי היטב בדברי הירושלמי ונראה לפע"ד דדברי הרמב"ם נכונים מאד. אף לפי הבנת הראשונים בדברי הרמב"ם. דז"ל הירושלמי מ"ש פ"ה ר"י אומר אין לנכרי כ"ר כו' אר"א כיני מתניתין אין לנכרי כ"ר כל עיקר רב ביבי אמר קומי ר"ז בשם ר' לעזר אתי' דר' יהודא כבית שמאי כמה דב"ש אמרו לא למדו נ"ר אלא ממ"ש כמה דתימר אין מ"ש בשביעית ודכוותי' אין נ"ר בשביעית כן ר"י אומר לא למדו נ"ר אלא ממ"ש כמה דתימר אין מ"ש בסוריא ודכוותי' אין נ"ר בסוריא א"ל חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברים יש לו ר"י אומר אין לנכרי נ"ר בסוריא. עוד שם תני ר' יוסי ב"ר יהודא אמר ר"א בר"ש אומר לא נתחייבו ישראל בנ"ר אלא לאחר י"ד שנים שכבשו וחלקו אר"ח אתי' דר"י בר"י בשיטת ר"י אביו כמה דר"י אמר לא למדנו נ"ר אלא ממ"ש כמה דתימר אין מ"ש בסוריא ודכוותי' אין נ"ר בסוריא כן ר"י בר"י אמר לא למדו לנ"ר אלא ממ"ש כמד"ת אין מ"ש אלא לאחר י"ד שנה ודכוותי' אין נ"ר אלא לאחר י"ד שנה עכ"ל. והנה הרשב"א סובר בדעת הרמב"ם כיון דהירושלמי לפי דעתם דב"ש סברי דילפינן קודש קודש ממעשר. אינו נוהג נ"ר בסוריא. ה"ה לפי הגמרא דידן דב"ה סברי דילפינן קודש קודש ממעשר. לדברי ב"ה אינו נוהג נ"ר בסוריא. ולכך הקשה עליו דהא זה אינו דע"כ לא יליף ב"ה קודש קודש ממעשר אלא לענין קדושתו ולא לענין מקום וזמן מדסברי דכ"ר נוהג בשביעית. אבל לפע"ד לא נתכוין לזה הרמב"ם ז"ל. אלא דדעת הרמב"ם הוא כיון דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ע"כ סמך הרמב"ם על הני תנאי דס"ל דאין נ"ר נוהג בסוריא. אע"ג דעל דברי ב"ש לא סמכינן בזה כמו דאמרינן בברכות פ' כיצד מברכין. זה אינו אלא דוקא היכא דלא אשכחינן תנא דסובר כב"ש. אבל הכא דמצינן תנאי דס"ל כב"ש ר"א בר"ש ור"י ור"י בר"י ע"כ פסקינן כוותי' בחו"ל משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל לענין שביעית לא פסקינן כוותייהו. ועוד נראה דרב חסדא דאמר שם אתי' דר"י בר"י בשיטת ר"י אביו כו' ולא הזכיר כלל דברי ב"ש משמע דס"ל דר"י ור"י בר"י לא אזלי כלל בשיטת ב"ש דילפי כ"ר בשביעית ממעשר. ונראה דהטעם הוא משים דשאני שביעית דהא דפטור מן המעשר הוא משום דיד הכל שוין בה כדאמרינן בר"ה (טו.) וכיון דפטור מכל המעשרות פטור נמי ממ"ש אבל נ"ר דלא שייך האי טעמא לא ילפינן ממ"ש ונוהג אף בשביעית לענין חומש וביעור אבל לענין למילף כ"ר ממ"ש דלא נהוג אלא בא"י ולא בחו"ל ילפינן שפיר כ"ר ממעשר א"כ אף ב"ה נוכל לומר דסוברים כן ויכולין לסמוך עליהם להקל בחו"ל:
וראיתי להגר"א ז"ל בה' ערלה סי' רצ"ד ס"ק כ"ח שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל הללו שדבריו לקוחים מירושלמי דמ"ש הנ"ל. אבל הוא תמוה מאד כי משם ראי' להיפך דז"ל הירושלמי שם תמן תנינן ר"י אומר אין לנכרי כ"ר כו' רב ביבי אמר קומי ר"ז כו' כן ר"י אומר לא למדו כ"ר אלא ממ"ש כמ"ד אין מ"ש בסוריא ודכותי' אין כ"ר בסוריא כו' ר"י אומר אין לנכרי כ"ר בסוריא. ור"ל כמו שאין חייב בשל נכרי בסוריא במ"ש שבסוריא יש קנין לנכרי להפקיע מידי תרומות ומעשרות כו' וז"ש רי"א אין לנכרי כ"ר דוקא בסוריא ודוקא נכרי ולרבנן אפי' נכרי בסוריא וכן מבואר להדיא בתוספתא. ועיין ר"ש בפ"ג דתרומות כו'. וכן מצאתי ברשב"א בב"ק (סט.) שכתב שהרמב"ם למד מהירושלמי הזה ותמה ג"כ עליו ע"ש שהאריך עכ"ל. ולא יכולתי לעמוד על כוונתי' האיך מוכח מדברי הירושלמי להיפך. ואף לפי פירושם בדברי ר' זירא דמוקי דר"י איירי דוקא לנכרי בסוריא אין כ"ר מוכח דלא כהרמב"ם לענין סוריא מה שפסק דאף בשל ישראל אינו נוהג. אבל הא רב ביבי ורב חסדא סוברים דר"י סובר דבסוריא אף לישראל אין כ"ר א"כ ודאי איכא למימר דעליהם סמך הרמב"ם ומטעם דכל המיקל בארץ כו' וכמש"כ. ואי כוונתי' דהאיך אפשר לומר דר"י סובר דבסוריא אף לישראל אין כ"ר. א"כ אמאי קאמר אין לנכרי [דוקא[ כ"ר. נ"ל דפי' הירושלמי הוא כך. דר"א אמר שם אין לנכרי כ"ר כל עיקר. ור"ל אפי' בא"י דאזיל לשיטתיה שסובר בתלמודא דידן גיטין (מז.) דיש קנין לנכרי להפקיע מידי תו"מ. ולכך סובר דלר"י אין לנכרי אפי' בא"י כמו דמשמע פשטות המשנה. ודלא כהתוספתא שהביא הר"ש. וזה שאמר כיני מתני' אין לנכרי כו'. ומה שאמר רב ביבי משמי' דר"א דר"י סובר דאין כ"ר בסוריא. אין כוונתי' דר"י איירי הכא בסוריא אלא כוונתי' ליתן טעם לדברי ר"י דסובר דנכרי פטור מרבעי אף בא"י משום דיש קנין אע"ג דחייב בערלה כדאמרינן מכל עץ דנטעו נכרי כמשב"ל מהספרי. על זה קאמר דר"י סובר דסוריא פטור מרבעי אף לישראל. וא"כ כמו דסוריא פטור מרבעי משום דפטורה ממ"ש אע"ג דחייבת בערלה ה"ה נמי נכרי בא"י כיון דיש קנין להפקיע מתו"מ ופטור ממ"ש פטור נמי מרבעי. אע"ג דחייב בערלה. וכן כוונת רב חסדא. וא"כ אין כאן כלל השגה על הרמב"ם ז"ל. הא כיון דאיכא הרבה אמוראים דסוברים דלר"י ור"א בר"ש ולר"י בר"י כ"ר לא נהג בסוריא אף בשל ישראל אמאי לא נאמר כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל:
ועוד תמוה לי דבריהם ז"ל שלפי פירושם דפי' דר"ז פליג על רב ביבי דלא מצי למילף ממעשר למיפטר לגמרי דהא גם גבי שביעית לא ילפינן נ"ר ממעשר אלא לענין חומש וביעור ולא שלא יהא לו קדושה לגמרי ע"כ מפרש ר"ז דברי ר"י דמיירי דוקא לנכרי בסוריא הוא דפטור מרבעי מטעם דיש קנין לנכרי בסוריא להפקיע מידי תו"מ. דלפי"ז תקשה לדברי ר"ז כיון דס"ל דלא ילפינן רבעי ממ"ש ורבעי דמי לערלה א"כ מאי מהני דיש קנין כיון דרבעי דמי לערלה וערלה הא נוהגת אף בשל ככרי ואף בחו"ל. והרשב"א בחידושיו דחק לישב זאת וקאמר דר"ז סובר דהא דערלה נוהגת בשל נכרי היא רק מדרבנן בלבד ולכך גבי רבעי כיון דיש לו קנין פטור אף מדרבנן. אבל באמת זהו דחוק מאד דהא משמע מן המשנה דערלה נוהגת בשל נכרי מה"ת דיליף בספרא מהקרא. אף דדעת הרמב"ם היא בפי' המשנה דאין ערלה נוהגת בשל נכרי אבל כבר חזר בו הרמב"ם ופסק דערלה נוהגת בשל נכרי כשל ישראל. וכן כתב הר"ש דכולה מתני' מוכח דערלה נוהגת בשל נכרי כשל ישראל. וע"כ נלפע"ד לפרש פי' אחר בדברי ר"ז דהוא פליג על רב ביבי דקאמר דר"י אזיל בשיטת ב"ש פליג עליו ר"ז ואמר דז"א דהא ב"ש לא יליף נ"ר ממ"ש רק לענין חומש וביעור וע"כ לאו מטעמא דב"ש הוא. אלא סברת עצמו הוא דסובר דילפינן כ"ר ממ"ש כמו דאינו נוהג מ"ש בסוריא כ"כ כ"ר. ומה דאיתא שם אח"כ ר"י אומר אין לנכרי רבעי בסוריא אין זה מדברי ר"ז וחסר שם תנא ר"י אומר אין לנכרי רבעי בסוריא. וזהו מדברי תנא בתוספתא דפליג על המתני' דידן דסובר דר"י אומר אין לנכרי רבעי אפי' בא"י משום דיש קנין. אבל בתוספתא סובר דר"י ס"ל דאין קנין. ולכך דוקא בסוריא אין לנכרי רבעי. ונראה דגם התוספתא סובר דר"י יליף נ"ר ממ"ש. אך ס"ל להתוספתא דמ"מ מדרבנן צריך להיות נוהגת בסוריא. אך בשל נכרי כיון דיש קנין לכך אינו נוהג אפי' מדרבנן. אח"כ מצאתי להרמב"ן באוצר נחמד בלקוטיו על ר"ה דהביא דברי הרמב"ם וכתב להדיא דהרמב"ם למד מהירושלמי הזה. ונראה מדבריו דהוא מפרש כל דברי הירושלמי כמש"פ. ומסיים שם הרמב"ן כיון דר"י ור"י בר"י ור"א כולהו ס"ל דכ"ר למד מן המעשר לפוטרו בסוריא עבדינן כוותי' משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ות"ל שכוונתי לדעתו הגדולה. ונראה ברור דזה לא הי' לפני הגר"א ז"ל מחמת שלא נדפס עדיין בימיו:
ואף לפי מש"ב כעת דברי הרמב"ם דלכך פסק דכ"ר אינו נוהג בחו"ל משום דילפינן קודש קודש ממעשר מ"מ בא"י נראה דרבעי הוא מה"ת אף לפי"ד דס"ל דתו"מ בזה"ז הוא מדרבנן משום דהעיקר הא קיי"ל כרבנן דס"ל דלא ילפינן רבעי ממעשר. משום דלא ילפינן קודש קודש ממעשר לענין מקום וזמן רק בחו"ל פסק הרמב"ם כן משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. אבל בארץ גופה קיי"ל כרבנן דרבעי לא דמי למעשר. אמנם הרמב"ן שס מסיים עוד לסייע לדברי הרמב"ם וז"ל וכ"ש דגמרא דילן בפ' האיש מקדש לב"ה קאמר להך סברא דגמרי קודש קודש ממ"ש הילכך אין רבעי נוהג בחו"ל כלל כדברי הרב ז"ל וכן משנתנו מוכחת בלשונה דתנן בפ"ק דקדושין וכל שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ותנן נמי החדש אסור מה"ת בכ"מ והערלה הלכה והכלאים מד"ס והא רבעי מנוה בפ"ע היא ובכ"מ נמי שנוי הוא אצל ערלה שוה לאילן לערלה ולרבעי אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי וכאן לא שנו אלא ערלה אלמא אין רבעי אלא בארץ כו' עכ"ל. ומדברי הרמב"ן הללו נראה דס"ל דקיי"ל דהלכה הוא כן דילפינן רבעי ממ"ש ולא חש לקושית הרשב"א דא"כ האיך נוהג רבעי בשביעית דהא אין מ"ש בשביעית דשאני מ"ש בשביעית דאינו נוהג משום דיד הכל ממשמשין בה והוה כהפקר ולכך אינו נוהג מ"ש ולא ילפינן רבעי מזה וכמשב"ל. א"כ לפי"ז לדברי הרמב"ם דס"ל דמ"ש בזה"ז הוא דרבנן רבעי נמי הוא מדרבנן:
אך באמת דברי הרמב"ן שהביא ראי' לזה מן המשכה מדנקיט רק ערלה הלכה ולא נקיט גם רבעי ש"מ דרבעי אינו נוהג בחו"ל [ונראה דגם כוונת הרמב"ם מש"כ יראה לי שאין דין נ"ר נוהג בחו"ל שלא אמרו אלא ערלה. כוונתו שלא אמרו במשנה אלא ערלה. ודלא כמשכ"ל דלא אמרו בהלמ"מ אלא ערלה] צ"ע כיון דרבעי אינו בכלל ערלה א"כ למה הוצרך הירושלמי לומר דלכך ס"ל לר"י דאינו נוהג נ"ר בסוריא משום דיליף קודש קודש ממ"ש תיפוק לי' כיון דהלכה לא הי' רק שערלה נוהגת בחו"ל. א"כ מנ"ל לומר דנוהג גם רבעי דהוצרך למילף קודש קודש ממ"ש דאינו נוהג. וגם רבנן אמאי פליגי על ר"י וס"ל דרבעי נוהג בסוריא. כמו שנראה מדברי הירושלמי שרבנן פליגי על ר"י. כיון דרבעי אינו בכלל ערלה. וכבר בארנו למעלה בסי' א' דמזה יצא להשאלתות והבה"ג דהלכה קאי לפרש לן דהקרא דכי תבאו אל הארץ אינו ממעט חו"ל אלא בא לגלות דמזמן ביאה ואילך נוהגת ערלה. לפי דבריהם ניחא דברי הירושלמי דאי לאו דילפינן קודש קודש ממ"ש ודאי דנוהג גם רבעי בחו"ל כיון דבקרא כתיב נמי רבעי. אבל לפי"ד הרמב"ם ז"ל ושאר הראשונים דקאי כוותי' צ"ע דברי הירושלמי. ונראה דע"כ צריך לדחוק לישב דברי הרמב"ם דאף דבלשון המשנה רבעי היא לאו בכלל ערלה מדחזינן דכמה פעמים נקיט במשנה לערלה ולרבעי בפ"ע. אבל בהלמ"מ אי לאו הג"ש דקודש קודש ממעשר הוה אמרינן דרבעי היא בכלל ערלה והלמ"מ דערלה נוהגת בחו"ל באה להורות דגם רבעי נוהג בחו"ל וכן ס"ל לרבנן באמת לפי"ד הירושלמי:
סימן ו
שאלה אם נוהג ערלה וכלאים ורבעי בשל נכרי. ואם יש חילוק בין א"י לחו"ל:
תשובה הנה כבר הבאתי למעלה דהרמב"ם כתב בפי' המשנה דאין ערלה נוהגת בשל נכרי. אבל כבר חזר בו הרמב"ם בה' מ"ש פ"י ה"ה ופסק דערלה נוהגת בשל נכרי. וכן כתב הר"ש דמכולהו מתני' מוכח דערלה נוהגת בשל נכרי. אך ברבעי צ"ע כי הרמב"ם שם ה"י כתב ויש לנכרי נ"ר שאם בא לנהוג במצוה זו הרי הוא קודש כנ"ר של ישראל. דמשמע מדבריו אלו שאם הנכרי אינו רוצה להקדיש הכ"ר ולחללו אינו קדוש. ולכאורה נראה דסותר דברי עצמו דכתב שם בה"ה וז"ל הנוטע בר"ה כו' ועכו"ם שנטע בין לישראל ובין לעצמו והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי עכ"ל. נראה דחייב ברבעי ואינו תלוי ברצון העכו"ם משום דפסקינן כרבנן דיש לעכו"ם כ"ר. דרבעי דינו כערלה ובערלה דאסורה בהנאה ודאי אינו תלוי ברצון העכו"ם. וא"כ ברבעי נמי אינו תלוי ברצון העכו"ם והוה קדוש ממילא. ויש להביא ראי' לזה מהתוספתא דתרומות פ"ב דמביא דר"י סובר אין לעכו"ם כ"ר בסוריא וחכ"א יש לו אמר ר"י מעשה בשביון ראש בית הכנסת של כזיב שלקח [מן] עכו"ם רבעי בסוריא ונתן לו דמיו ובא ושאל את ר"ג שהי' עובר ממקום למקום וא"ל המתן עד שנהיה בהלכה [והתירו] א"ל משם ראי' אף הוא שלח לו ביד שליח מה שעשית עשית אבל לא תשנה לעשות כן ע"כ. והא הכא לא רצה העכו"ם לנהוג ברבעי ואפ"ה אמר אל תשנה לעשות כן. אלמא דרבנן סברי דרבעי של עכו"ם אסור אפי' אם העכו"ם אינו רוצה לנהוג ברבעי. וכן יש להביא ראי' מהא דאמרינן (ביבמות קכב.) כותי שהי' מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזיקה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוין אלא להשביח מקחו. אלמא דלפי הסוברים דנ"ר נוהג בשל עכו"ם אינו תלוי ברצון העכו"ם. ודוחק לומר דכל הענינים הללו מיירי שהנכרי מכר את הרבעי אחר שהקדיש אותו לשם רבעי:
אמנם ראיתי להגאון בעל משכנות יעקב ביו"ד סי' ס"ד שהאריך הרבה בזה וירד להקל. ובמחכ"ת לא צדקו דבריו שם. ומוכרח אנכי להעתיק דבריו וז"ל והרא"ש והר"ש והרע"ב הביאו ראי' מדקאמר ר"י אין לנכרי כ"ר ש"מ דערלה נוהגת בשל נכרי לכו"ע. והמעיין בפי' המשניות שם יראה דלא קשה מידי דכוונת ר"י אם רוצה לנהוג במצוה זו אף שאין מצווה מקבלין הימנו כמו תרומה של נכרים אף בדגן של נכרים דפטור מתו"מ אפ"ה אמרינן שם במשנה תרומתן תרומה והקדשן הקדש ודבר הלמד מענינו הוא דמה שייכא דר"י שם במס' תרומות בערלה הו"ל למיתני אלא ודאי חד טעמא הוא משום הקדש הנכרי. וכמעט שזה ראי' להיפך מדלא תני לה במס' ערלה ש"מ דבאמת ליכא ערלה בשל נכרי רק ברבעי פליגי משום הקדשן הקדש. וכן פי' הוא ז"ל ריש ערלה בהדיא דאין ערלה נוהג בשל נכרי כלל כו'. רק התוי"ט כתב שבחיבורו חזר בו שכתב בין שנטע לעצמו בין שנטע לישראל חייב בערלה וברבעי. ולע"ד י"ל שלא חזר בו וכוונתו בין שנטע לעצמו ואח"כ לקח ישראל ממנו הכרם וגדל ברשות ישראל. וראי' לזה דכאן כתב חייב בערלה וברבעי ולקמן כתב דיש לנכרי כ"ר שאם בא לנהוג במצוה זו מקבלין ממנו והוא קודש כנ"ר של ישראל. ומה חידש בזה הא כבר כתב לעיל חייב בערלה וברבעי. ובודאי איירי אם רוצה דאטו כייפינן לנכרי לנהוג במצוה זו. ועוד דשם כתב סתם חייב. אלא ודאי כמש"כ דאיירי שמכר אח"כ לישראל וכיון דקיי"ל אין לנכרי קנין בא"י חייב בערלה וברבעי מה"ת אף דבחו"ל אין רבעי נוהג לדעת הרמב"ם. רק דבזה חזר בו מפירושו דבפי' המשנה כתב להדיא דאף שנטע בשל עצמו ולקח ישראל ממנו אין ערלה נוהגת כלל כו' יעו"ש עכ"ל הגאון הנ"ל. ודבריו תמוהים לפע"ד דמה שכתב דכמו דתרומה של נכרי אף בדגן של נכרי דפטור מתו"מ אפ"ה אמרינן שם במשנה דתרומתן תרומה. לא ידעתי מנ"ל זה הא בקדושין (מא:) על הא דתנן העכו"ם והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פירש"י לאסור לזרים דקסבר אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ומירוח עכו"ם אינו פוטר מן התרומה. ועיי"ש בפי' התוס' ד"ה העכו"ם כו' שכתבו דאפי' אם יש קנין משכחת שפיר שתבואתו חייב בתרומה כגון שגדלה שליש ביד ישראל. ואי משום מירוח העכו"ם דפוטר י"ל דמיירי שמרחו ישראל כו'. וא"כ מוכח מזה להדיא דהיכא דהעכו"ם פטור מתו"מ אפי' אם תרם אין תרומתו תרומה וגם הרמב"ם כתב בה' תרומות פ"ד הט"ו וז"ל העכו"ם שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה לפי שאינן חייבין ומדבריהם גזרו שתהא תרומתן תרומה משום בעלי כיסין שלא יהא זה הממון של ישראל ויתלה אותו בעכו"ם כדי לפוטרו אלמא דס"ל להדיא דזה רק משום גזירת בעלי כיסין נגעה בה לכך תרומתו תרומה מדרבנן. [ועיין במהרשד"ם סי' קצ"ב שמבאר דברי הרמב"ם ז"ל בטוב טעם]. אבל מה"ת כיון דדגן עכו"ם פטור אפי' תרם אין תרומתו תרומה. וא"כ ה"נ לענין רבעי לפי שיטתו דאם גדל ברשות עכו"ם פטור. מה מהני מה שנכרי רוצה להקדישה לשם רבעי. ולומר דדמי להקדש זה ג"כ אינו. דאין לרבעי דין הקדש דלא חל עליו קדושת פיו אלא בכ"מ רבעי ממילא הוא קדוש כמבואר. וכמו דגבי מע"ש היכא דפטור מה"ת להפריש מע"ש בודאי אף אם רוצה להפריש מע"ש אינו חל עליו מה"ת קדושת מע"ש כלל. גם על עיקר החילוק מה שמחלק הגאון הנ"ל בין אם הפירות גדלו ביד העכו"ם דאז תלוי ברצון העכו"ם ובין אם נטע עכו"ם וגדלו ביד ישראל דאז חייב. יש לתמוה דהא הרמב"ם כתב להדיא בה' תרומות פ"א ה"י דכיון דאין קנין לעכו"ם אפי' גדלה התבואה ברשות עכו"ם רק שנתמרח ביד ישראל חייב בתו"מ מה"ת. וא"כ חזינן שהתבואה שגדלה ביד עכו"ם היה טבל מה"ת. וא"כ ה"נ לענין רבעי אמאי תלוי ברצון העכו"ם מה שגדל ברשות עכו"ם. ואם אינו רוצה להקדיש מותר לישראל ליקח ממנו הא אין קנין לעכו"ם להפקיע. אך זה אפשר לישב ע"ד הגאון הנ"ל רק לא מטעמי' לפי מה שהבאנו למעלה בסי' ה' דברי הרמב"ן בחידושיו לר"ה דלפי"ד איכא למימר דהא דפסק הרמב"ם דאין נ"ר בסוריא לא משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אלא הוא ס"ל דהלכה דילפינן קודש קודש ממעשר אף לענין מקום וזמן רק לענין שביעית שאני דלא ילפינן ממעשר כמשכ"ל. ולפי"ז נראה כמו דגבי מע"ש תלוי בגמר דאם גמרו ביד עכו"ם פטור ממע"ש מה"ת [מטעם דמירוח עכו"ם פוטר] אע"ג דאין קנין. ה"נ לענין נ"ר כיון דהגמר הי' ביד עכו"ם היינו שהעכו"ם לקט הפירות וכל או"א לפי גמר שלו כמבואר במעשרות פ"א מ"ה ו' לכך פטור מה"ת ותלוי ברצון העכו"ם. אבל אם לקטו ישראל אף שגדל ברשות העכו"ם ודאי חייב ברבעי מה"ת ואינו תלוי ברצון העכו"ם. ולפי"ז צ"ל דהא דכתב שם בה"ה דעכו"ם שנטע חייב ברבעי היינו שלקטו ישראל. והא דכתב דתלוי ברצון העכו"ם זה מיירי שלקטו העכו"ם בעצמו. אך מה שהקשינו מאי מהני ברבעי רצון העכו"ם דמשמע מדברי הרמב"ם דאז הוא קדוש כנ"ר של ישראל הא גבי תרומה לא מהני רצון העכו"ם צ"ע. וד' יאיר עיני לישב דברי הרמב"ם ז"ל: