מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס חובת קרקע · סימן יח
שאלה אם נטע רבעי בזה"ז בירושלים יכולין לאכלו אף שאין הבית קיים אם עדיין הפירות לא הוכשרו:
תשובה לכאורה עלה בדעתי בפשיטות שודאי אין יכולין לאכלו בזה"ז אלא יקבר כיון שאין לו פדיון בירושלים אלא א"כ נטמא כדין מע"ש דהא גמרינן לכל מילי קודש קודש ממעשר. אמנם מצאתי להרדב"ז בח"ד סי' שני אלפים קצ"ט שכתב וז"ל שאלת ממני על הפירות הגדילין בתוך חומת ירושלים אם נוהג בהן דין נטע רבעי. תשובה לא ידעתי מקום לשאלה זו כיון שהפירות נטע רבעי דינם להעלותם לירושלים. הגדלים בירושלים הרי אוכל אותם בתוך ירושלים ואין צריך לא פדיון ולא חילול ומה שלא הוזכר בדברי הפוסקים לרוב פשיטותו כו' ומעשר שני אין נאכל בזה"ז בירושלים ואין פודין אותו בירושלים אלא א"כ נטמא ונטע רבעי נאכל בזה"ז בירושלים הלכך נפדה הוא בירושלים אעפ"י שלא נטמא דהא בהא תליא עכ"ל. ונפלאתי על דבריו מנין לו לחלק מעשר מנטע רבעי הא בכל דוכתא ילפינן נ"ר ממעשר שני בגז"ש דקודש קודש. ועוד הא דצריך להעלותו לירושלים ולאכלו שם אינו מפורש בנ"ר. וע"כ דגמרינן זה ממעשר שני וא"כ מנין לו לחלק. וגם מדברי הרמב"ם פ"ט מה' מ"ש ה"א שכתב ודינו להאכל לבעליו כמעשר שני. משמע דדינו שוה כמ"ש לכל:
אמנם מדברי רש"י ביצה (ה:) שפי' בעובדא דכ"ר שהי' לי' לר"א ובקש להפקירו לעניים שיעלו הם ויאכלו שם. נראה דס"ל דאף בזה"ז נאכל נ"ר בירושלים כדעת הרדב"ז. אבל באמת אין ראי' כלל מדברי רש"י הנזכר דאזיל לשיטתי' זבחים (ס:) ומכות (יט:) ותמורה (כא.) דגריס שם אמר רבינא לעולם קסבר קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. וא"כ לפ"ד למ"ד דס"ל קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא וס"ל דמקריבין אעפ"י שאין בית. נאכל מעשר שני בזה"ז בירושלים אף שאין בית. וכ"ש נ"ר. והא פירש"י שם בביצה דר"א ס"ל כמ"ד קדשה לשעתה וקדשה לע"ל. ולכך פי' שיעלו העניים ויאכלו בירושלים. אבל לפ"ד התוס' זבחים (שם ושם) דס"ל דאף למ"ד קדשה לשעתה וקדשה לע"ל אינו נאכל מעשר שני בזמן הזה בירושלים כיון שאין מזבח בנוי וכן סובר הרמב"ם בפ"ב מה' מע"ש ה"א דאינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית. ואף דפסק בפ"ו מה' בה"ב הי"ד דקדשה לע"ל ולא בטלה קדושת הבית והחומה וע"כ צ"ל דס"ל כדעת התוס' דגמרינן מבכור דבעינן דיקא מזבח בנוי. ולפי"ז נראה דה"ה נמי נ"ר שאינו נאכל אלא בפני הבית. והא דר"א דבקש להפקירו לעניים צ"ל כתירוץ השני שבתוס' שם בביצה דפירשו שירויחו העניים שיוכלו לחללו על שוה פרוטה וא"כ הרדב"ז שמחלק בין נ"ר למ"ש צ"ע מנ"ל:
שוב התבוננתי בזה וראיתי דהדבר תלוי בפלוגתת האמוראים בזבחים (נ.) אי אזלינן בתר מלמד או בתר למד דהא בקדשים קיי"ל דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגז"ש ומעשר הא גמרינן מבכור בהיקש. וא"כ אי בתר מלמד אזלינן אין יכולין לגמור נ"ר ממ"ש בגז"ש דקודש קודש כיון דמ"ש גופא גמרינן מבכור ובכור הוא בקדשים ולכך נאכל אף שאין בית. אבל אי בתר למד אזלינן שפיר ילפינן נ"ר ממ"ש כיון דמ"ש ונ"ר חולין בעלמא נינהו וא"כ נמצא דלמר זוטרא דס"ל דבתר מלמד אזלינן נאכל נ"ר אף שאין בית. ולר"פ ורבינא דס"ל דבתר למד אזלינן אינו נאכל בזה"ז כיון שאין בית. ולענין הלכה לכאורה נראה דהלכתא כרבינא ור"פ נגד מר זוטרא. אך יעו"ש בדברי התוס' ד"ה אמר אמרה. ונראה לפי דבריהם דסתמא דגמרא ס"ל כמר זוטרא. אכן מפוסקים הראשונים שכתבו שאין יכולין להעלות נ"ר בזה"ז לירושלים משמע קצת דפוסקים כרבינא ור"פ ועיין בטור יו"ד סי' רצ"ד. אבל באמת אין ראי' מהפוסקים דהלכתא כרבינא ור"פ די"ל דהא דכתבו שיחללו נ"ר על ש"פ בזה"ז מפני שאין יכולין להעלותו לירושלים בזה"ז. לאו משום דאין יכולין לאכול אותו בלא מזבח בנוי. אלא משום טומאה. דאנו כלנו
**(ובזה יש לדחות ראיית הגאון בעל קהלת יעקב בברכות (לה) שכתב שם וז"ל ובמסכתא ב"מ (קא) על משנה דשטף נהר זיתיו משמע כמ"ד כ"ר דאמר ר"ל לא שנו אלא תוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע משום דלא מהני לי' גושיה לבעל הקרקע. וקשה הא גם בשנה הרביעית מהני לי' להוציא מידי רבעי שצריך לאוכלו בירושלים או לפדותו ובודאי אין הפירות שוים רק מעט ואינו חשוב ממונו כלל דממון גבוה הוא כמע"ש והיכי אמר דלא מהני לי' מידי כו' עכ"ל. אבל באמת אין שום ראי' מזה כיון דבזה"ז יכול לפדות שוה מנה על שוה פרוטה א"כ לא מהני מידי בעל הקרקע לבעל האילן רק ש"פ בלבד וזה אינו חשוב כלל שיתן לו בעד זה:)** טמאי מתים. וא"כ אי הוכשרו הפירות אסור לאכלן נמי משום טומאה הפירות. ואפי' לא הוכשרו אסור לאוכלן משום טומאת הגוף. וגבי מע"ש כתיב קרא להדיא ולא בערתי ממנו בטמא וגמרינן נ"ר מיני'. ועיין ב"י שם דנראה שפי' כן. ומחמת זה תמוה לי מאד דברי הרדב"ז ז"ל האיך התיר לאכול נ"ר בירושלים בזה"ז ולא חשש לטומאה. גם תמוה לי דברי סה"ת שהביאו הסמ"ג במ"ע קל"ו לאחר שהביא דברי הגמרא מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני הבית כתב שם ובס' התרומה בה' א"י שפי' שם שאם הפירות לא הוכשרו שמותר בזמן הזה לאכלו בירושלים לא ידעתי מנין לו ע"כ. ועיין בכ"מ פ"ב מה' מ"ש ה"א שבמחכ"ת שגג בכונת הסמ"ג שפשוט שהאי לא ידעתי מנ"ל שכתב הסמ"ג קאי על סה"ת מנ"ל לאמר דלא כדמוכח מהגמרא. ובאמת אי משום הא לא קשה כ"כ על סה"ת דאפשר לומר דגרס בגמרא כגירסת רש"י הנ"ל קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. אבל לכי מאי דקיי"ל דקדשה לעתיד לביא נאכל מע"ש אף שאין בית. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי אמאי קאמר דאם הפירות לא הוכשרו מותר לאכלן בזה"ז בירושלים הא אכתי אסור לאוכלן משום טומאת הגוף. דהא אמרינן להדיא ביבמות (עג:) דהאוכל בטומאת הגוף לוקה וילפינן מדכתיב ולא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור כו' ומצאתי שהב"ח ביו"ד ה' תו"מ סי' של"א עמד נמי על דברי סה"ת וכתב שלא ידע ליישבו. אך מה שמסיים שם דאולי וה הסמ"ג שכתב לא ידעתי מנ"ל אפשר דזאת הי' קשה לו. לפ"ד לא משמע כן מדברי הסמ"ג להמעיין היטב. אח"כ עיינתי בס' התרומות עצמו וראיתי כי היא בעצמו פסק להדיא בפסק של"ו וז"ל הלכך נראה דקדושת מחיצת העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מ"ש בתוכה אי בנה מזבח אבל בלא מזבח לא דאיתקש מעשר לבכור תם שצריך לו מזבח לאכילת בשרו לר"י כדאיתא פ' אלו הן הלוקין כו' עכ"ל. א"כ ס"ל להדיא כדברי הרמב"ם דבלא מזבח בנוי א"א לאכול בירושלים מע"ש בזה"ז ונפלאתי על הסמ"ג איך לא ראה סוף דברי הבעל התרומות ומחמת זה נ"ל ע"כ לומר דמה שכתב מקודם אם פירות לא הוכשרו א"כ הוא מותר לאכלו בירושלים. כונה אחרת יש בדבריו. ומוכרח אנכי להעתיק לשונו וז"ל. אבל מ"ב ובז"ה שהוא טמא מחמת שאין לנו הזאה וכל אדם טמא אם הפירות לא הוכשרו א"כ הוא טהור א"כ הוא מותר לאכלו בירושלים אע"ג דעכשיו ליכא מחיצות מקודשות דלענין מחיצות קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא כו' אע"ג דלא קדשה לע"ל לענין חיוב מעשרות ותרומות מה"ת. ואם הפירות הוכשרו או פת שנלוש ממים ועכשיו המעשר טמא ואסור בין לאכלו בטומאה בין לשורפו בטומאה דכתיב לא בערתי ממנו בטמא וגם לוקה כדאיתא פ' הערל א"כ יפדנו אפי' בירושלים דאמרינן מנין למ"ש שנטמא שפודין אותו כו' עכ"ל. ונראה לכל דכל כונתו הוא לענין הפדיה בירושלים אם יכול לפדותו דאם הפירות לא הוכשרו אע"ג דעתה אין לנו מזבח ולא אפר פרה מ"מ מיקרי ראוי לאכלו דאולי יבוא ב"ד היום ויתגלה לנו אפר פרה ויבנה המזבח ע"כ א"א לפדותו וטעון גניזה. וחסרון הניכר יש בדבריו דלאחר תיבת מן התורה צ"ל וטעון גניזה אבל כשהוכשרו ונטמאה אז מותר לפדותו אף בירושלים. וזה ברור. ונפלאתי על הסמ"ג מה שתמה על דבריו וכתב לא ידעתי מנין לו. ונשובה לדברי הרדב"ז דתמוהים מאד האיך התיר לאכול נטע רבעי בזה"ז אפי' בירושלים הא אסור לאוכלן משום טומאת הגוף דהא גמרינן קודש קודש ממעשר:
ועוד נ"ל לומר לענין נ"ר דאפי' למאן דסובר דלא ילפינן נ"ר ממע"ש בגז"ש דקודש קודש. מ"מ מודה דהאוכל נ"ר בטומאת הגוף לוקה דהא אזהרה דאסור לאכול מע"ש בטומאת הגוף מדכתיב לא יאכל מן הקדשים. כי אם רחץ בשרו במים כדאמרינן ביבמות (עד:) יעו"ש. וזה דקאי הקרא על מעשר שני הוא מדאיקרי קודש. א"כ נטע רבעי נמי מיקרי קודש וממילא קאי הקרא נמי על נטע רבעי דמנ"ל לחלק בין מעשר שני לנטע רבעי דנימא דהקרא קאי דוקא על מעשר שני ולא על נטע רבעי. וכן לענין טומאת עצמו נמי אפי' למ"ד דלא ילפינן נ"ר ממ"ש בגז"ש מ"מ מודה דאסור לאכלו משום דילפינן מדכתיב בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר גבי פסולי המוקדשין כמו דילפינן לענין תרומה שם ביבמות. ובזה ניחא לי דברי הירושלמי פ"ה דמ"ש דפריך שם על דעתי' דהדין תניא לא למדו נ"ר ממע"ש כל עיקר מעתה אל יהא לו קדושה. קדושתו מאליו למדו כו' ויהא מותר לאונן תני קודש הלולים מגיד שהוא אסור לאונן. שלכאורה קשיא אמאי פריך הירושלמי דוקא על איסור אכילתו באנינות ולא פריך מכח איסור אכילתו בטומאה אבל בזה שאמרנו אתי שפיר. משום דזה לא צריך ממעשר וכדאמרינן דנ"ר קודש איקרי וממילא קאי הקרא דטומאה ג"כ על נטע רבעי. אבל לפי מאי דקיי"ל דגמרינן קודש קודש ממעשר לוקה נמי בנטע רבעי באוכלו בטומאת עצמן וכן אם אכלו באנינות כמו במעשר שני. וכן נמי נ"ל לענין אכילת חוץ לחומה ושארי דינים הנהוגים במעשר נוהגים בנ"ר דלכל מילי גמרינן מהדדי. וחדא מנייהו נקט המשנה והגמרא. ואף שבדברי הרמב"ם אינו מבואר להדיא לענין מלקות בנטע רבעי. מ"מ נראה ברור דהדין כמ"ש:
ויותר תמוה לי דברי הרדב"ז מה שמחלק בין הגדלים בירושלים או שהובאו לשם ממקום אחר ממ"נ אי אמרינן נ"ר נאכל בירושלים אף שאין בית. מותר לאכול אף המובאים לשם. וראיתי להגאון בעל ברכי יוסף חיו"ד סי' רצ"ד דהביא כל דברי הרדב"ז להלכה. וגם עליו נפלאתי מאד דהאיך לא הרגיש בכל מה שכתבנו. וגם סוף דברי הרדב"ז אינם מובנים לי שכתב שנפדה נטע רבעי בזמן הזה בירושלים אף אם לא נטמא. מנין לו דבר חידוש כזה. ומש"כ כיון דנאכל בזה"ז בירושלים לכך נפדה דהא בהא תליא. לא יכולתי לירד לסוף דעתו בזה. אדרבה דאי אמרינן דראוי לאכול בירושלים א"כ אינו נפדה. סוף דבר דברי הרדב"ז הללו תמוהים מאד וא"א לסמוך עליהם. ובודאי נ"ר בזה"ז אסור לאכול בירושלים אף הגדלים בירושלים מטעם טומאת הגוף. ואפשר שמטעם שאין עתה מזבח נמי אסור וגם לפדותו נמי נראה דאסור לפדותו בירושלים. אלא א"כ נטמא וכדין מ"ש: